Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

מטעם 12 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית
מאת: יצחק לאור - עורך

ההוצאה:

מטעם

מִטַּעַם מציין שלוש שנות חיים בחוברת מגוונת ומרובת משתתפים. שמעון זנדבנק לא אהב את "אוסטרליץ", והוא משווה את הרומן החדש מאת זבאלד ליצירותיהם של קפקא ובקט.

עמנואל ולרשטיין, הסוציולוג הנודע מאוניברסיטת ייל, נענה לפניית מִטַּעַם ובחר לכתוב על סופו הקרב של הקשר ישראל-ארה"ב.

גיש עמית גילה את המסמכים על גריסת הספריות הפלסטיניות אחרי קום המדינה; דורון ליבנה מ"בצלאל" כתב על תפיסת הלשון המהפכנית של ר' נחמן מברסלב (כן!) כמפתח לקריאת מושגי האמנות של פיקסו. עודד וולקשטיין קורא בנובלה ה"דוב" מאת פוקנר, בעזרת לאקאן; חנה ש. קולר משרטטת את חיי משפחתה, סביב אמה, תופרת פשוטה, ניצולת שואה.

מטעם 12 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית
שתפו אותי

הפרוזה במִטַּעַם 12 כוללת, בין השאר, סיפור מאת יעל נאמן, רשימה מאת הסופרת הפלסטינית עדניה שבלי, סיפורו הראשון של במאי הקולנוע הגרמני, ריינר ורנר פסבינדר (בתרגום יצחק לאור), וסיפור מאת דייב אגרס האמריקאי.

מִטַּעַם 12 ממשיך לפרסם, כבכל גיליון, פנים חדשות, והפעם אורית וקסלר, יורם נסלבסקי ואוֹרי שוורץ. בין המשוררים, שמִטַּעַם ממשיך לפרסם את מיטבם - יעקב ביטון, חדוה הרכבי, הילה להב, דוד לוין, נועם שדות ורבים אחרים; פנים חדשות - שיריה הנועזים של לורן מילק; תרגומים משל פאיז אלסרסאוי, הכותב בעזה על ההווה, ונורברט לָנגֶה, משורר גרמני צעיר, הכותב על העבר.

      תוכן הגליון:

יעקב ביטון
עדניה שבלי
נועם שדות
יעל נאמן
גליה אבן-חן
אודי לזר
יורם נסלבסקי
לורן מילק
דייב אגרס
חדוה הרכבי
גיש עמית
הילה להב
נוית בראל
אוֹרי שוורץ
פאיז אלסרסאוי
איתן קלינסקי
יעקב-שי שביט
שמעון זנדבנק
נורברט לָנגֶה
כרמית רוזן
עמנואל ולרשטיין
א. ברק
ריינר ורנר פסבינדר
דוד לוין
אורית וקסלר
נמרוד בר-עם
חנה ש. קולר
שבתאי מג'ר
נועה חזן
רון בן טובים
עידן אלמוג
יודית שחר
דורון ליבנה
עודד וולקשטיין

כִּבְשָׂה, שֶׂה וגדיים (שירים)
מחוץ לזמן (רשימה) מערבית גיא רון-גלבע
עוזב (שיר)
מַחְלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו (סיפור)
תשעה שירים
האויב (שיר)
לעיני השמש הזאת (סיפור)
קיפוד ושלושה אחרים (שירים)
"מה פירוש כשהמון" (סיפור), מאנגלית רואי וולמן
שני שירים
גריסת הספריות של פלסטין (מסה)
בהכרה (שיר)
חמישה שירים
ארכיטקטורה (סיפור)
מחסומים (שיר), מערבית גיא רון-גלבע
מחסום חוורה (שיר)
שלושה שירים
על "אוסטרליץ" לזבאלד (מסה)
תשעה שירים, מגרמנית ליאורה בינג-היידקר
התפשטו (שיר)
ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב (מסה) מאנגלית עודד וולקשטיין
ששה שירים
הדרך חזרה (סיפור), מגרמנית יצחק לאור
שלושה-עשר שירים מאדינבורו
הסיפור על האיש שחלומותיו התגשמו (סיפור)
לועגים ימים (שיר)
"רק לא לדרוך על פנים" (ביוגרפיה)
שלושה שירים
תמונות (רשימה)
א-ב של שירה (שירים)
אלוהי הג'וקים (סיפור)
ארבעה שירים
לשון, פיקסו ור' נחמן מברסלב (מסה)
על "הדוב" של פוקנר (מסה)

יעל נאמן | מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו
המחלקה שלנו היתה סמויה מעין העובדים האחרים בבית ההוצאה לאור וגם מעין העוברים ברחוב. עבדנו במרתף. שש או אחת-עשרה לקטוריות היו במחלקתנו, תלוי בתקופה. תכופות דימו הסופרים שירדו אל קומת המרתף שלנו את כתיבתם למלאכת הצייר. הם טובלים את מכחולם בפאלטה, אמרו, ובוחרים צבע. לפעמים, כשמתחשק להם, הם מושחים במכחולם שכבה נוספת, מצבע אחר לגמרי, ואפילו מערבבים כמה צבעים, או כפי שאמרו אחדים מהם, פשוט מתיזים מעט כתמי צבע לגיוון.

הסופר יכול לבחור כל צבע העולה על דעתו, יותר מן הצייר, הדגישו תמיד כאילו תיאמו זאת מראש, לרשותו הרי עומדים כל צבעי הדמיון, כמו הקשת בענן. ככה דיברו הסופרים שפקדו את מחלקתנו הדהה. ואנחנו כבשנו את מבטינו ברצפה, כדי לחמוק משיחות בכלל ושיחות על כתיבה בפרט. כל אחת מסיבותיה. חלקנו - משום שכתבנו, חלקנו - משום שלא כתבנו. כל-כך התרגלנו לשיחות אלה עד שנתפסנו למעין אדישוּת. לא רק שלא היינו דרוכות, אלא כמעט מנומנמות. עטינו ארשת קשובה (שהיתה ממילא הארשת שלנו, בזכותה קיבלנו את התפקיד) אבל הפעם לא הועיל דבר. נתפסנו מופתעות כששאל אותנו אחד הכותבים, משורר כמדומני, לפתע פנה אל אחת מאיתנו (אלי, כנראה) ושאל: ובאיזה צבע את משתמשת?

השאלה ניחתה עלי בהפתעה גמורה. עם השנים התרגלתי רק להקשיב עד שיכולת השיחה שלי התנוונה (אם כי במבט לאחור, ללא ספק, השואל היה נשאר אדיש גם אלמלא עניתי, לא כל שכן אילו עניתי תשובה כלשהי אחרת). כמכונת אמת פעלה עלי השאלה הפתאומית והשבתי: חלודה. חלודה? חזר על דברי, אבל למה? הרי את יכולה לבחור כל צבע, ממש כמו הקשת בענן. עשתונותי שבו אלי ולא נפלתי עוד בפח השיחה. כן, שיקרתי, אני יכולה לבחור. זה הצבע שבחרתי.

o o o

לקטורה היא מקצוע מתעתע. אולי משום שהוצאה לאור נשמעת כמו משהו נוצץ, אולי משום שלא הכל יודעים את פירושה המעשי - עברנו על ערימות כתבי יד שנשלחו להוצאה וכתבנו את חווֹת דעתנו למשכתבים (שגם תואר ודרגה היו להם: סגניו של העורך הראשי ועורכי משנה), והם העבירו אותן, במקרים של מחלוקות ביניהם, לפסיקת העורך הראשי. כך או כך, עבודתנו זהרה כלפי חוץ הרבה יותר מהעבודות אותן רִיצִינו לפני שנקלענו אליה: היינו עוזרות מחקר, ארכיונאיות, וכמובן מגיהות.

בכל עבודותינו עבדנו תמיד במעין להקה, סמוכות זו לזו, מעבירות בינינו עפרונות ומחקים. שתי התכונות שבורכנו (או קוללנו) בהן - מסירות מחד ופסיקת דעה מנגד - הן שסגרו אותנו במרתפים. כאילו עמדו שתי תכונות אלה בסתירה, או נכון יותר, כאילו עמד שכלנו לרועץ מול יתר מרכיבינו הדהים, הבז'יים, הבלתי נראים, ועל כך ריצינו עונש חברתי שהסכנו עמו. הזדהינו איתו.

גברים מעטים נראו בינינו, וגם הם עברו שם רק לזמן קצר, כתחנת מעבר בדרכם הבטוחה לחדרי השכתוב ומשם לחדרי העריכה ששכנו בקומות העליונות. ייתכן כי זו הסיבה שמעולם לא נודע על רומן בין לקטור ללקטורית. מצד שני, לקטוריות לא הִרבו ברומנים כלל. דעתנו הנחרצת ליקטרה כל הזמן, ערימת המוץ גדלה, מן התבן נשאר מעט. מכל הסיבות הללו אני מרשה לעצמי לכתוב סיפור זה על מקצוע בגוף-נשי-רבים. לא בגלל מניירה ג'נדרית, אלא בשם הנאמנות למציאות.

o o o

הלקטורה אם כן אינה טובה לחיים ובעצם אינה טובה גם לספרות. היא אינה נעימה ולכן נעשית במרתפים חשוכים, בידי חיילות אלמוניות (קראנו את כתבי היד כשהם נקיים משמות הכותבים, שמא יטו השמות את דעתנו; גם שמותינו שלנו לא הגיעו לידיעתם). מעולם לא עלינו בדרגה, גם לא המשכורת שלנו.

העורכים הראשיים בהוצאות לאור יכולים, ואף חייבים, לשאת את ערימות כתבי היד הנערמות על שולחנם ולשוב לביתם בסוף היום. חלקם נושאים אותן במשך שנים, באומץ ונחישות. הלקטוריות, מלאכתן הפוכה. מעולם לא נטשנו את משמרתנו אם נחת כתב-יד חדש על שולחן העבודה שלנו, בכל שעה. אם נרדמנו, חלילה, בגלל מיגרנה או מגיפת שפעת, הכביד כתב היד לשבת על מפתן לבנו בשנתנו החולה וסיכסך את חלומותינו. משום שעבדנו כה סמוכות זו לזו, פיתחנו עם הזמן מה שמוכר בספרות המקצועית כתסמונות הפנימייה. המחזור החודשי פקד אותנו באותם ימים בדיוק, וחלומותינו היו זהים ונטולי דמיון: גלי ים ענקיים שטפו את העיר והציפו את המרתף בו עבדנו.

בשעת רצון, ירדו אלינו לפעמים סגני העורך ופעמים ספורות אף העורך הראשי. הם קראו לנו תמיד "בנות" ובימים נדירים של חיבה "בננות". עם השנים נשכחו גם מאיתנו שמותנו הפרטיים. ממילא קראו לכולנו מיכל תמר או יעל. וגם אם נקלעו למחלקתנו מדי פעם איריס או דפנה, אף הן כונו מיכל תמר או יעל, ולא היה טעם להעמיד פונה על טעותו, מה טבעית היתה.

באותם רגעים קסומים בהם ביקרו סגני העורך במרתפנו - כתב יד נוסף שביקשו מאיתנו לקרוא ואנחנו נענינו בשמחה, כמובן - נתקפו אף הם לרגע בתחושה של קירבה או התעלות והעתירו עלינו מחמאות. חן וחסד היתה סיסמתנו הלא כתובה, ושירות טוב - כמובן. את חווֹת הדעת שלנו נהגנו לכתוב בעיפרון ולעתים ליווינו אותן בסימני שאלה שכוונו לסגני העורך. העט האדום היה שמור להם, ולעורך הראשי, כמובן. אם חלקו העורך וסגניו על ניסוחינו, על דעתנו, או על טעמנו, לימדו אותנו על טעויותינו המביכות במשפטים קצרים ואדומים שסימן קריאה חתם אותם.

רק אחת מאיתנו ירדה ועלתה בין הקומות, וסיפוריה נשמעו לנו כמו שבועוני הכרומו אותם הגהנו בסיבוב העבודה הקודם שלנו. הקומות העליונות היו אזורים מפורזים, חלונות העורך הראשי וסגניו היו מלאי עונות ותהפוכות: טיפות של טל וגשם בבוקר, ואור בוהק בשעות הצהריים. אצלנו שרר תמיד אותו חושך. אני ניחנתי במראה המתאים. המראה הבלתי נראה, נטמע כחרדון בערימות כתבי היד השחור-לבן. לא היה משהו שעיצבן את העורך הראשי וסגניו יותר ממראה מפתה של אחת מאיתנו (כמו זו שירדה ועלתה בין הקומות). לאבן נגף נחשב הדבר, למכשול, כמעט למעילה בתפקידנו. לא חתרנות, אלא ניצול המעמד לרעה. היש מפתה - בזמן עליית המעלית או ירידתה - מאותו מעמד שקוף, בלתי נראה כשלנו, כאשר לפתע הוא מתגלה דווקא מבעד למחשוף? (כזו היתה אותה נבחרת לעלות ולרדת בין הקומות. בידי העורך וסגניו נבחרה, כמובן. לא מינוי רשמי, אבל בטלפון הפנימי תמיד ביקשו אותה, זכרו את שמה - מיכל תמר או יעל, אינני יכולה לזכור, אבל הם זכרו ואולי אף זוכרים עד היום).

לא תמיד היו העורך וסגניו מרוצים. לרוב היו לא מרוצים. בעיקר העורך הראשי. במקרים אלה, לא רק שלא ירד אלינו, אף לא התקשר לבקש שתעלה אליו אותה נבחרת, שמקובלת ואהובה מאוד היתה גם עלינו. אדרבא, נתקף בזעם, נקש ברצפה במטאטא, סימן ואות לזנק אל לשכתו. לבנו הלם עד שלא יכולנו להבחין בנוף הנשקף מחלונות לשכתו באותם רגעים איומים בהם חלק בקולות רמים על חוות דעתנו הכתובה.

לפעמים הראה לנו איך ספר שכתבנו עליו חוות דעת שלילית זכה בפרס יוקרתי, או, להבדיל, כיכב ברשימת רבי המכר. לרוב גם כך וגם כך. תחילה העיר לנו בטון כמעט מתנצל, שהרי כאשר התקבלנו לעבודה, הסביר לנו במאור פנים כי תפקידנו להפריד בין המוץ לתבן, בלי כל שיקולים זרים, גם לא שיקולים מסחריים. עם הזמן (תוך חצי שנה) הפך העניין לחלק מחובתנו. גם אם ספר איננו דוסטויבסקי, כפי שאמר, זכות חיים יש גם לו . ואף חובת חיים, בעצם, תיקן את עצמו מיד, עליכן לאתר רבי מכר, הרי אנחנו עובדים בשביל בני אדם, ולא ההיפך. נימוק זה הילך עלינו קסם, שכן רצינו לעשות את חייהם של כל בני האדם מאושרים.

באותם התקפי זעם, צעק העורך הראשי (על כל אחת מאיתנו בנפרד): "היתה לך הזדמנות לגלות כאן פרפר בעודנו גולם. עכשיו כבר יוצא ספרו השלישי." וקרא בקול בסבלנות מתוך כתבה שהתפרסמה באחד מאתרי התרבות באינטרנט שסקרה גם את כל הפרסים בהם זכה אותו סופר.

על ספרו הראשון: פרס ברנר ופרס לספרות צבאית ע"ש יצחק שדה ז"ל. על ספרו השני: פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל ופרס ירושלים ע"ש עגנון.

על ספרו השלישי: פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הספרות, מועמדות לפרס ספיר לספרות ופרס עיריית חולון לספרות יפה ע"ש קוגל.

(כל יום ששון לחתן הפרסים הפך ליום אסוני. פרסיו היו כעונש מלקות על לבי.)

ובכך לא די היה. הוא מיאן להירגע, המשיך לקרוא את רשימת הלשונות אליהן תורגם הספר, וכשהגיע לשפה הפלמית, לא יכול עוד, הפסיק לקרוא, קם מכיסאו, פתח את החלון בעל הפרופיל הבלגי, ואמר: לא מדובר בכסף, מדובר ביוקרה. בכל ועדת פרס יושבים סופרים, משוררים ופרופסורים קצת יותר מבינים ממך ומיתר המחלקה. הנה, תראי, אלה נימוקיהם למתן הפרס, הושיט לי את הכתבה, פישפש בניירותיו כדי להשוות בקול בין חוות הדעת שלי, הנלעגת, לבין הנימוקים הרהוטים והיפים של ועדת הפרס. אך מרוב שכעס, לא מצא. אין לי כוח יותר, צעק וגירש אותי מהחדר.

אחרי כל שיחה כזאת היינו יורדות לחדרינו, כל אחת בתורה, חפויות ראש. הרגשנו כי למדנו משהו, אבל זמן קצר אחרי אותם ניתוחים מדויקים של העורך הראשי, חזר והתיישב על עינינו אותו קטרקט ספרותי (בזכותו נשכרנו ובגללו פוטרנו). קשים ככל שהיו רגעים אלה, גם עליהם סלח לנו העורך הראשי, וחזרנו לשגרת קומתנו עד הפרס הבא.

o o o

היטב ידענו כמה עמוסים וטרודים העורך וסגניו ולפעמים אין הם מודעים לחדות לשונם. לכן הקפדנו לכתוב את חוות הדעת שלנו כך, שגם אם יקבלה המחבר, לא ייפגע. "ספר איום," שכתבנו לעצמנו בתחילת הקריאה, הפך בעת כתיבת חוות הדעת, ל"סיפור נהדר, אבל זקוק לליטוש רב. נחכה בקוצר רוח לכתב היד הבא שלך."

יום אחד עייפותנו הביאה לסגירת המחלקה כולה. עלי לספר את האירועים בכובד ראש: באותו יום כתבנו כולנו, על רומנים שונים שקראנו, בדיוק אותה חוות דעת. וגם שכחנו לרכך. "הִירגו את הילד, הוא מפריע לסיפור," כתבנו כולנו בכל כתבי היד. היינו עייפות. כולם כתבו סיפור דומה כל-כך: גיבורי סיפוריהם ניסו ולא הצליחו דווקא לישון. הם התהפכו במיטותיהם, מלאי און וכעס נורא, המכסה אותם במקום שמיכה, כעס כלפי נשותיהם הישנות, חסרות אונים, עייפות ממטלות הבית, והם אוהבים (כך כולם הדגישו בכל הסיפורים) אבל כועסים. כועסים ואוהבים. כאילו הכעס הוא שגירה אותם ולא נשותיהם (ישנות או ערות).

והנה, באותו שבוע שבסופו נסגרה המחלקה, נכנס לכל כתבי היד גם ילד קטן, או ילדה, לרוב ילד, שהיה מין ניגוד גמור לאשה מהסיפור, זו הישנה. והילד הסתנן בכל הסיפורים, ברוך, בשקט, בלי שהאבות יחושו בבואו, למיטותיהם, והפיג את כעסם באחת, ולפעמים טיול התסכול של הגבר בביתו הוביל אותו, כסומא בארובה, לחדר הילד, וליבו מתרחב בעודו מתבונן בו ישן. נראה שדבר זה צרם לנו. אמנם לא נקראנו להתערב בתוכן, חלילה, בשביל זה הרי היו סגני עורכים, עורכי משנה, ואף עורך ראשי שנקרא להתערב במקרים סבוכים, ובכל זאת התגנבו לחוות דעתינו אותן הערות, אותן הקפדנו למחוק אחר כך בעת כתיבת חוות הדעת, כדי שלא נפלוש לתחום סמכותם של העורך וסגניו.

אבל באותו יום הלך לבנו שבי אחר הנשים הישנות, או דווקא אחר הילד שיגדל, וכשיגדל ימרמר גם הוא את אביו הממורמר כרגע רק על האשה. הִירגו את הילד, כתבתי בחוות הדעת, הוא מפריע לסיפור. חוות הדעת הזאת היתה חלק מערימה גדולה שהשארתי על השולחן והלכתי משם באישון ליל. הופתעתי מאוד כשצילצל הטלפון בביתי עם שחר. היה זה העורך הראשי על הקו. את מפוטרת, אמר. חוסר רגישות נורא. נדמה לי שכבר ציינתי ואולי עוד לא ציינתי שהיה זה יום ברד, והברד שקולו הרם חדר את מרתפנו, היה אהוב על מחלקתנו מכל. כשהתקשר העורך הראשי לביתי - עוד לא ידעתי שכל מחלקתנו פוטרה. לא שיקול כלכלי היה ביסוד הפירוק, כי אם אותה חוות דעת זהה שנתנו על כתבי יד שונים, בלי שתיאמנו זאת בינינו. "הִירגו את הילד, הוא מפריע לסיפור" כתבנו כולנו בכל כתבי היד. עד היום איננו יכולות להסביר את הדבר.

א. ברק | ששה שירים
קנה לי נער, גדרות הרוע, רוע , אני בוער, המשורר המאושר הנה עכשיו. שמו האמיתי, לכאורה, של א. ברק מצוי בידי עורך מטעם.

על המשתתפים בחוברת
גליה אבן-חן, אם לילדה בכיתה א', נולדה באשדוד והיא חיה בתל-אביב; דייב אגרס, יליד 1970, חי בסן פרנסיסקו, הוא מייסד בית ההוצאה העצמאי 'מק'סוויניז' ומלמד כתיבה במרכז-לימוד עירוני לנוער שסייע בהקמתו;

ספרו הראשון של עידן אלמוג, בן 26, החי בבת ים, 'דלתות', ראה אור ב-2003 וזכה בפרס נשיא המדינה לספר ביכורים; שירו של המשורר הפלסטיני פאיז אלסארסוי, נתין הגטו של רצועת עזה, התפרסם כחלק ממחזור רחב יותר של שירים, בכתב העת החיפאי "משארף" (גיליון 28, סתיו 2005);

ספר שיריה של ליאורה בינג-היידקר "קרב פנים אל פנים", ראה אור בהוצאת אבן חושן; שיריו של יעקב ביטון ראו אור בגיליונות האחרונים של מִטַּעַם ועוררו הדים רבים; רון בן טובים נולד בניו יורק ב-1981, והוא מתגורר ביד אליהו; נוית בראל מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב; ד"ר נמרוד בר-עם מלמד פילוסופיה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר;

שמו האמיתי, לכאורה, של א. ברק מצוי בידי עורך מִטַּעַם; שיריו הראשונים של יונתן הירשפלד, אשר עבודתו מתנוססת על שער גיליון זה, התפרסמו במִטַּעַם 10 ובמִטַּעַם 11; שירה הקודם של המשוררת הירושלמית חדוה הרכבי ראה אור במִטַּעַם 11;

הסוציולוג והכלכלן המהולל פרופ' עמנואל ולרשטיין מאוניברסיטת ייל נענה לפנייתנו וכתב את המאמר המתפרסם בחוברת זו; רואי וולמן, בן 30, חי בתל אביב; אורית וקסלר ילידת ירושלים, 1973, פסיכותראפיסטית, חיה בברקלי, קליפורניה; תרגומיו של שמעון זנדבנק התפרסמו בגיליונות מִטַּעַם הקודמים; רשימתה של נועה חזן ראתה אור במִטַּעַם 9;

דורון ליבנה מלמד בבצלאל; שיריה של הילה להב התפרסמו במִטַּעַם מאז חוברת 3; במאי התיאטרון דוד לוין חי וכותב באדינבורו; אודי לזר נולד ב-1967 וגר בתל-אביב; נורברט לָנגֶה נולד ב-1978 בגדיניה (פולין) וגדל בגרמניה;

שבתאי מג'ר נולד ביפו ב-1956, והוא עובד כפסיכולוג; לורן מילק לומדת בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, אלה הם שיריה הראשונים הרואים אור; יורם נסלבסקי, נולד ב-1972 בקיבוץ גבעת עוז, ליד אום אל פחם, והוא עובד כעורך ב"הארץ"; יצירותיה של יעל נאמן מתפרסמות דרך קבע במִטַּעַם;

מסה קודמת של גיש עמית ראתה אור במִטַּעַם 8; את סיפורו המתפרסם בחוברת זו, כתב במאי הקולנוע ריינר ורנר פסבינדר (1945-1982) כאשר היה בן 16; חנה ש. קולר מלמדת ספרות בחטיבת הביניים בפתח תקווה; איתן קלינסקי בן 70, היה מורה ומנהל בית ספר; כרמית רוזן בת ה-29 מתגוררת בחיפה;

ספר שיריו של יעקב שי שביט, "כל נחלי נמשכים מן הים והים עודנו מלא", ראה אשתקד אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד; עדניה שבלי לומדת בלונדון ומפרסמת את יצירותיה דרך קבע בעיתונות הערבית; יומן המלחמה של נועם שדות התפרסם במִטַּעַם 10; אוֹרי שוורץ, יליד 1979, הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית; שיריה של יודית שחר התפרסמו במִטַּעַם 8.

© כל הזכויות שמורות ליוצרים ולכתב העת מטעם

מטעם 12 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית - יצחק לאור - עורך


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *