» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

ארבע אחרי הצהריים
מאת: נועה זית

ההוצאה: מטר הוצאה לאור נורית נולדה וגדלה בקיבוץ בעמק הירדן, ושנות חייה כשנות המדינה. בצל המלחמות, הלינה המשותפת בקיבוץ וסבא וסבתא העירוניים, מגבעתיים של פעם, עוברות שנות ילדותה והתבגרותה של נורית, כשלכל אורכן היא תמיד קצת בצד, אינה שייכת לגמרי לקיבוץ, וגם לא למקום אחר. כבחורה צעירה היא עוזבת את הקיבוץ לחיפה ולתל אביב, אבל גם כאן אינה מוצאת את מקומה, והזרות שלה משתקפת בטיפוסים שהיא פוגשת, בחוויות מטלטלות ובמערכות יחסים בלתי אפשריות, שבסופן היא חוזרת ללדת לבד בקיבוץ. החלום הרומנטי מתנפץ בין ידיה כש"פתאום הכול נראה כוזב, לא שווה, כאילו מישהו הבטיח ושיקר".

סיפורה הפרטי והאינטימי של נורית נושק בנקודות רבות לסיפורה של המדינה, ולמעשה מחדד מתוך זווית ראייה אישית מאוד את השתנותה של החברה הישראלית בכלל והחברה הקיבוצית בפרט. אט אט נחשפים בפני הגיבורה הסדקים שבחברה הסגורה הזאת, והיא חווה דרך שבר אישי והתפכחות כואבת את אובדן הבית - הקיבוץ.

כל אלו מתגלים בעדינות מבעד לסגנונה התמים והקסום של נועה זית, שבו היא מדווחת על דברים קלים ככבדים, אסונות וזוטות, זה לצד זה, כשהניגודים המפתיעים מהפכים לא אחת את קרביו של הקורא. דרך עיניה הפעורות לרווחה של הגיבורה אנחנו חווים עולם אינטנסיבי וחושני, מלא ברק ותום, והתפעמות ראשונית, קדמונית וטהורה כמו נופיו של אזור השבר הסורי-אפריקאי שבו גדלה.

הפגיעוּת של נורית, אף שהיא מתוארת בצורה כל-כך אישית, היא פגיעות שנוגעת לכולנו, ובמהלך הקריאה אנו חשים עצמנו מגויסים לגונן עליה, ועלינו. סיפורה שובה את לבנו בזכות אותו שילוב מהפנט של קסם רענן המהול בקושי מצמרר.

נועה זית גרה בקיבוץ גשר, עם בתה ושתי החתולות שלה. היא למדה פילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטת חיפה, וקולנוע בקמרה אובסקורה. זהו ספרה הראשון.

ארבע אחרי הצהריים מאת: נועה זית בהוצאת מטר, 288 עמודים.

פרק ראשון | ערבי הנחל
בהתחלה העולם היה חדש. היו בו רק ערבי הנחל, מזכירות הקיבוץ, גבעתיים, שם סבא וסבתא שלי גרו, חורף, קיץ, פסח, ישראל, גרמניה ואפריקה.

אבא ואמא שלי גרו בחדר מול הוואדי שהיה מלא קוצים בקיץ ועשבים גבוהים בחורף.

מעבר לוואדי בנו את חדר האוכל החדש. בינתיים החברים אכלו בצריף ארוך וצר, ותמיד היה שם תור ליד הכניסה. אנחנו אף פעם לא נכנסנו לשם, רק פעם אחת נכנסתי עם ההורים שלי וראיתי אותו מבפנים, הם הסכימו להכניס אותי כי היה כבר מאוחר והתור בקושי התחיל לזוז. הם התיישבו ליד שולחן גדול עם עוד חברים וחיכו עד שאלה שנכנסו לפניהם יגמרו לאכול והתורנים ירחצו את הסכינים והמזלגות שלהם, זה מה שעיכב את התור.

בערב היינו מחכים בצריף המרוחק של בית הילדים ועושים תחרות ההורים של מי יבואו ראשונים. אחר-כך שניים. ההורים שלי באו תמיד אחרונים, הם לא אהבו להידחף בתור של חדר האוכל. אמא של טליה באה תמיד ראשונה. יום אחד התחלפתי עם טליה. נשכבתי במיטה שלה והתכסיתי בשמיכה מעל הראש וטליה התכסתה מעל הראש במיטה שלי ועשינו את עצמנו ישנות.

אמא שלה באה ואמרה, מה קרה לילדה שלי היום שהיא כל-כך טובה, ונתנה לי נשיקה מבעד לשמיכה. אחר-כך היא הרימה קצת את השמיכה וראתה שזאת אני. היא צחקה ואמרה, אה, עכשיו אני מבינה למה הילדה שלי שקטה כל-כך פתאום. טליה הורידה את השמיכה וקפצה מהמיטה שלי על אמא שלה ואני חזרתי למיטה שלי לחכות. היה כיף להיות במיטה. היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת. אז התכסיתי בשמיכה כמו אוהל. היה אור אדמדם כתום מתחת לשמיכה ולא היה שם אף ילד ולא ההורים ולא החברים ולא אֵלָה ולא מרים ולא הקיבוץ ולא האסֵפה ולא הוועדות ולא סידור עבודה ולא המחצבה ולא התור בחדר האוכל, שבגללו ההורים שלי באו אחרונים.

אחר-כך נשארנו לבד. היינו שנים-עשר ילדים בכיתה וגרנו בצריף בקצה הקיבוץ, מול ההר. התנים התחילו ליילל. הם הלכו והתקרבו. היללות שלהם היו נורא עצובות. גידי בא לחדר שלנו ועמד ליד החלון והקשיב להם עד שנרדמנו, טליה ודבורי ואני. שלושתנו ישַנו באותו חדר.

בבוקר הגיע ילד חדש לכיתה, ילד חוץ. הוא בא עם אישה שהיו לה מטפחת אדומה ומעיל שחור, ואֵלָה אמרה, תכירו, זה יחיאל. הוא בא אלינו מחיפה. אמא שלו תחזור עוד מעט לחיפה והוא יישאר אצלנו, תקבלו אותו יפה. יחיאל עמד מולנו וכסס ציפורניים. הוא היה קטן ורזה ושחרחר. הוא הציץ אלינו מתחת לעיניים שלו ונראה עצוב כמו תן. אלה נתנה להם כיסאות אבל רק האמא התיישבה, יחיאל נשאר לעמוד כל השיעור ולכסוס ציפורניים.

כל השיעור הצבעתי ואלה התעלמה ממני, רק בסוף, אחרי שהיא שאלה את כולם ואף אחד לא ידע היא שאלה אותי. היא לבשה תמיד חצאית, אף פעם לא מכנסיים, והיו לה עיניים כחולות. היא עמדה ליד השולחן שלה ואנחנו ישבנו מולה בחצי עיגול עם השולחנות שלנו, שהיו להם תאים עמוקים. טליה ואני ישבנו מול אלה. טליה ציירה כל השיעור פרופילים של בחורות יפות. היא התחילה מהמצח, ציירה אותו קצת עגול, ירדה לאף ומשם לפה ולסנטר. אחר-כך הוסיפה עין מול ההתחלה של האף וגבה וריסים ושערות עם תסרוקת גבוהה או פוני. לאט-לאט הבחורה התחילה להיראות כמו הבחורות שהיא ציירה קודם, והדף שלה התמלא פרופילים של בחורות יפות. אלה שאלה אותה מדי פעם אבל היא אף פעם לא ידעה כי היא לא הקשיבה. אלה לקחה לה את הדף עם הפרופילים ואמרה לה שתפסיק לצייר ותתחיל להקשיב. טליה נעשתה שקטה וקצת עצובה לרגע ואחר-כך היא חזרה לצחקק ולקחה דף אחר והתחילה לצייר פרופיל חדש. היא היתה צחקנית ולא היה אכפת לה שהיא לא יודעת.

בשבת בבוקר היא ודבורי התעוררו מוקדם והתחילו לספור את כל החברים והילדים, ומי הילדים של מי ובאיזו שורה כל אחד גר. כל שבת הן ספרו את זה מהתחלה וצחקקו וקראו לי פרופסור, כי קראתי ספרים. הכי אהבתי לקרוא במיטה בשבת בבוקר כשהן צחקקו. היינו לבד והעולם היה רק שלנו. הימים היו ארוכים והזמן לא היה מחולק כל-כך. ערבי הנחל היתה בחוץ. הכול בקיבוץ היה בקצה, ליד ההרים והעשבים הגבוהים, לא היה לקיבוץ אמצע בכלל, אפילו חדר האוכל הזמני היה רחוק, בעלייה לגבעה עם שתי הדבשות בקצה הצפוני של הקיבוץ שקראנו לה הגמל, ואם הלכת לשם בחורף, יכולת ללכת לאיבוד בתוך החלמיות הגבוהות. נעלנו מגפיים ודחפנו את כל המכנסיים לתוך המגפיים שלא יתלכלכו בבוץ. בפנים, על הבד שבתוך המגף, היה כתוב השם של כל ילד, אבל הבוץ טיפס לנו עד לברכיים ועד שהגענו לגמל כבר היה לי בוץ על כל המגפיים, וגם המכנסיים שנזלו בינתיים מתוך המגפיים התלכלכו לגמרי.

בסוף גמרו לבנות את חדר האוכל החדש במקום שבו נפגשו כל הירידות: הירידה מהגמל והירידה מהצריף שלנו והוואדי שחצה את הקיבוץ. חדר אוכל גדול מבטון עם דלתות עץ עגולות וחלונות לכל האורך. הוא היה בהיר ונקי והרצפה שלו הבריקה. הוא נראה כמו ארמון. בחוץ היתה במה קטנה מקרשים ועליה ברזים עם מברשות קשורות בשרשרת, לנקות את המגפיים. בכניסה שמו נסורת עם ריח טוב כדי שהבוץ והמים שנשארו על המגפיים יידבקו לנסורת ולא ילכלכו את חדר האוכל החדש. וזה היה האמצע. הבטן של הקיבוץ.

לנו אסור היה לאכול שם עם החברים. החברות היו יושבות שם ואוכלות וכל פעם אחת מהן היתה משמינה. כשחזרנו מהחדר של ההורים לבית הילדים וישבנו לאכול ארוחת ערב, כל פעם ילד אחר היה נכנס ומכריז שנולד לו אח או אחות, וכולם, ובייחוד המטפלת, היו אומרים לו, מזל טוב, מזל טוב. אני הייתי היחידה בכיתה שלא היו לה אחים ואמא שלי אפילו לא התחילה להשמין. פעם היא אמרה לי לסדר את הצעצועים ולא סידרתי אז היא אמרה שהיא לא תלד לי אח כי גם את שלו אני לא אסדר. זה לא תלוי בך, אמרתי לה. אז במי זה תלוי, היא שאלה. זה לא תלוי באף אחד, אמרתי, החברות אוכלות ואוכלות עד שהן משמינות, אבל יש תור והתור שלך עוד לא הגיע. אמא שלי אמרה שזה לא בדיוק ככה.

הבית של סבתא שלי בגבעתיים עמד על גבעה קטנה. הייתי מטפסת אליו בהרבה מדרגות אפורות מוצלות בין עצי קזוארינה ענקיים שצבעו את האוויר בירוק כהה. במדרגות הלבנות של הכניסה היו ריבועים של חול כתום, וסבתא שלי גידלה שם תות שדה ענקי. בבוקר היינו יוצאות עם קערה לראות מי הבשיל כבר. סבתא שלי ידעה למצוא אותם מתחת לעלים.

בערב היא דיברה עם סבא ביידיש, שמחה, מדאף קוייפן. בבוקר הלכתי איתה לקניות, בעיר של סבתא שלי היו חנויות. הלכנו לירקנייה ואחר-כך לאיטליז עם תרנגולות עירומות וריח לא נעים של בשר. סבתא קנתה כבדים בשבילי. המוכר עטף לה אותם בעיתון והלכנו לרמת יצחק לחנות של הדגים. הדגים שחו בתוך ארון גדול עם זכוכית, כמו הארון של שלגיה. לידם היה חלון ראווה של חנות אחרת עם בובות. היתה שם בובה אחת שזהרה. היה לה שיער זהב ארוך שאפשר לסרק ושמלה עם משבצות ורודות. היו לה פנים חמודים ועיניים כחולות וחמש אצבעות קטנות בכל יד, והיא נעלה נעליים ממש קטנטנות והסתכלה עלי.

היא רצתה להיות שלי. קראתי לה עופרה. סבתא שלי גמרה לקנות. אמרתי שלום לעופרה והלכתי עם סבתא. בבית היא מילאה את האמבטיה ושמה את הדגים במים ואני הסתכלתי איך הם שוחים. כשסבא שלי לקח אותם בשביל הגפילטע-פיש אני כבר הייתי חולה. הגרון שלי דקר כמו סכינים, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים. סבתא התיישבה לידי ונגעה לי במצח: תראי מה הבאתי לך, מיידעלע. היא החזיקה את עופרה. שלֵמה, עם הנעליים. לא הבנתי איך היא לקחה אותה מהחלון. סבתא אמרה שהיא השאירה כסף במקומה. פחדתי שיום אחד האנשים בחנות יחזירו לה את הכסף וייקחו את הבובה.

היא כבר לא שלהם, היא שלך.

הם לא רוצים אותה?

הם קיבלו כסף בשבילה.

הם רוצים יותר את הכסף? לא הבנתי את זה בדיוק. סבתא, איך ידעת שאני כל-כך רוצה אותה? סבתא שלי חייכה. היא ידעה לקרוא לבבות. היא ידעה למלא משאלות. היא היתה פֵיה. לקחתי ממנה את הבובה וחיבקתי אותה חזק. קוראים לה עופרה, אמרתי.

עופרה זה שם מאוד יפה, מיידעלע, סבתא שלי אמרה.

חזרתי לקיבוץ עם עופרה ועם הסט שסבתא שלי קנתה לי: חולצה בלי כפתורים שלובשים מהראש וסוודר באותו הצבע בדיוק, צהוב כמו לימון. הם היו רכים, החולצה והסוודר, דקים, לא דומים בכלל לסוודרים מהצמר הקשה הדוקר שהאמהות סרגו לנו. זה אקרילן, סבתא שלי אמרה.

את עופרה הבאתי לחדר של ההורים שלי וביום שישי לבשתי את הסט. הילדים אמרו לאלה. אלה לקחה אותי לצד לדבר איתי. היו לה פנים מאוד רציניים. את יודעת, נורית, שאצלנו אין בגדים פרטיים, היא אמרה. היית צריכה להגיד לסבתא שלך שאסור לך לקבל בגדים במתנה. תצטרכי לתת את הסוודר שלך לכיתה שכולם ילבשו. אני לא רוצה, אמרתי. אז תשימי אותו בארון ואל תלבשי אותו. היא קראה לזה סוודר. היא אפילו לא ידעה שזה סט. לקחתי אותו להורים שלי והנחתי אותו בארון החום-אדמדם-מבריק שהיה להם בקיר. כל יום אחרי הצהריים כשבאתי לחדר שלהם הייתי פותחת את הארון ומביטה בו. הוא היה צהוב חיוור ואף פעם לא לבשתי אותו יותר. כשגדלתי הוא נעלם מהארון.

יחיאל עמד וזרק אבנים על הצריף שלנו. כל אבן פגעה בול. הוא התרחק כל פעם קצת והמשיך לקלוע. עופרה אמרה לו שאסור לזרוק אבנים אבל הוא לא שמע או לא הקשיב. עופרה הלכה לקרוא לאלה ואנחנו עמדנו והסתכלנו איך הוא קולע. אלה קראה לנו להיכנס לכיתה. יחיאל נכנס אחרון וישב בשקט כל השיעור ואף פעם לא הצביע.

ליחיאל אין בכלל אבא, עופרה אמרה כשיצאנו מהשיעור. אבא שלו נהרג בתאונת דרכים במלחמת השחרור קצת לפני שהוא נולד, ככה אלה אמרה. אלה ביקשה שלא נשאל אותו על אבא שלו ולא נשאל אותו יותר מדי שאלות בכלל, עופרה אמרה. היא היתה האחראית של הכיתה. בהפסקות חשמל בלילה כולם באו למיטה שלה.

יחיאל לבש אחד על השני את כל הבגדים שמרים, המטפלת שלנו, נתנה לו, ונכנס למיטה ששמו לו בחדר של גידי ויואב וככה הוא ישן עד למחרת בבוקר. כולם נכנסו לכיתה ואלה שאלה איפה יחיאל ואמרנו שהוא עוד לא קם, והיא שלחה את מרים להעיר אותו ואחר-כך שלחה את עופרה לקרוא לו ואחר-כך הלכה בעצמה וכולנו באנו אחריה ויחיאל ישב על המיטה שלו עם כל הבגדים ולא רצה לבוא. אלה ניסתה להסביר לו בטוב אבל זה לא עזר, ואז היא אמרה לו שנצטרך לקרוא לאמא שלו שתיקח אותו בחזרה לחיפה. יחיאל אמר, בסדר, אני תכף בא. אבל הוא לא בא.

יצאנו מהכיתה לחפש אותו וראינו אותו רץ למעלה לעבר ההרים. אלה קראה לאבא של תמי ולאשר המדריך והם רצו אחריו, אבל הוא התחיל לטפס על ההר כמו עז, זורק מעליו מדי פעם את אחד הבגדים שלבש, והם עוד היו ממש בתחילת ההר כשהוא הגיע לפסגה והתיישב שם כמו נקודה קטנה מטושטשת. הוא ישב שם הרבה זמן בתחתונים וגופייה ויחף, עד שאשר ואבא של תמי הגיעו אליו והעמיסו אותו על הכתף והורידו אותו מההר, והוא לא התנגד ולא ניסה לברוח כי הוא היה כבר חלש לגמרי וקודח מחום, ומרים המטפלת השכיבה אותו וכיסתה אותו בשמיכות והביאה לו תה שלא ימות.

כמה ימים אחרי זה נעמדנו ליד הבורות של הג'ולים. היו שם שלושה בורות עגולים שחפרנו ובהפסקות שיחקנו שֵד. עופרה קראה ליחיאל שיבוא לשחק איתנו ונתנה לו ג'ולה. יחיאל זרק את הג'ולה שלו הכי קרוב לבור והתחיל. הוא התיישב כמו ערבי ונכנס לבור הראשון. משם הוא ירה את הג'ולה שלו ישר לבור השני ואחר-כך לשלישי וככה הוא הגיע לסוף רישון בתור אחד. כשאנחנו התחלנו את שֵני הוא כבר היה שד. הוא צלף בכל הג'ולים, אפילו הרחוקים והרוויח תור אחרי תור. הוא הוציא את כולם מהמשחק עוד לפני שגמרנו את שלישי, רק אליהו נשאר, אבל תכף אחרי שהוא היה שד יחיאל צלף בו והוציא גם אותו. הוא היה הצלף הכי טוב בכל חברת הילדים, גם בין הכיתות הגבוהות, הוא היה הצלף הכי טוב. חשבתי שבטח עכשיו עופרה תתחיל להתחנף אליו ותרצה להיות חברה שלו.

אלה באה בבוקר לכיתה ואמרה, בקרוב אנחנו נפרדים מעופרה. הערב נעשה לה מסיבת פרידה. עופרה ישבה ליד השולחן שלה עם עיניים קצת אדומות. כולם נבהלו. אלה אמרה שההורים של עופרה קיבלו שילומים מגרמניה והחליטו לקחת את השילומים שלהם ולעבור לגור במקום אחר.

בעיר? דבורי שאלה והתחילה לבכות.

בלילה לא נרדמנו. מה זה השילומים האלה בכלל? דבורי שאלה.

זה כסף מהגרמנים בגלל מה שהם עשו ליהודים, גידי אמר. גם ההורים שלו היו מגרמניה. לכל ההורים מגרמניה היה מבטא חזק והם דרסו את המילים. היו להם שירים כאלה, הופה הופה רייטר, גוּטֶה נַכְט, שהם דקלמו לילדים שלהם לפני השינה. גידי עמד שוב בחלון, והקשיב לתנים. לא היה אפשר לדעת על מה הוא חושב.

תן אחד נכנס בלילה לרפת ואכל חצי תחת של פרה, הוא אמר. הוא ידע את זה מאבא שלו כי אבא שלו עבד ברפת.

היא מתה?

לא, הרופא תפר לה את התחת.

למה הרפתנים לא גירשו אותו?

הוא בא בלילה, אף אחד לא ראה אותו, גידי אמר.

אמרנו לו שילך לישון אבל הוא אמר שהוא לא נרדם. היללות של התנים היו ארוכות והתקרבו אלינו יותר יותר, אחת היתה ממש קרובה לצריף שלנו. הסתכלתי על גידי. הוא המשיך לעמוד שם, הצללית של הראש העגול שלו בחלון, מוארת באור הירח, וחשבתי שהוא יעמוד שם כל הלילה עד שנעצמו לי העיניים.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

ארבע אחרי הצהריים - נועה זית