» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

אדון הסימפטום
מאת: גלעד אלבום
Scream Queens of the Dead Sea - Gilad Elbom

ההוצאה: בבל "אדון הסימפטום" ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 2004, אך תורגם לעברית בין השאר על ידי מחברו שהעברית היא לו שפת אם, לאחר התלבטות לא קטנה החלטנו למקם אותו באתר בסיווג ספרות המקור, "מנימוקים השמורים עם המערכת" כמובן. סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. את המטופלים בבית-המשוגעים הוא לא סובל. הוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט. אבל כולם מציקים, רוצים תשומת לב, רוצים שיתבגר, שיגלה קצת אחריות. רוצים לדעת למה הוא כותב בלשון עבודה זרה.

נכון, עברית שפה קשה: נרדמה לאלפיים שנה, הולכת מימין לשמאל, וכל הזמן צריך להמציא מילים חדשות לדברים פשוטים כמו תפוז ותת-מקלע ותוכנות הצפנה. אבל זו לשון התנ"ך, שפת האם של אלוהים. אז למה צריך לכתוב באנגלית?

גלעד אלבום, לשעבר עיתונאי רוק-כבד במקומון הירושלמי "כל-העיר" וכוח-עזר במרכז לבריאות הנפש "איתנים", חי היום בצפון דקוטה. "אדון הסימפטום" הוא ספרו הראשון.

אדון הסימפטום מאת גלעד אלבום בהוצאת בבל, תרגום מאנגלית: גלעד אלבום ולאה ששקו, עיצוב עטיפה: יובל סער, על העטיפה: רעייתו הטרייה של המחבר מעלעלת במהדורה האנגלית של הספר, 275 עמודים.

אדון הסימפטום | פרק ראשון

אני לא יודע למה אני כותב את הספר הזה בלשון עבודה זרה כשבאמתחתי שפת אם כל-כך יפה. נכון, זו לא שפה מושלמת. נרדמה לאלפיים שנה, הולכת מימין לשמאל, וכל הזמן צריך להמציא מילים חדשות לדברים פשוטים כמו תפוז ותת-מקלע ותוכנות הצפנה. אבל זו שפת הנביאים, לשון התנ"ך. העולם נברא בעברית. אז למה אני כותב באנגלית כשלרשותי עומדת שפת האם של אלוהים?
אמא שלי אומרת שאני כפוי טובה. היא אומרת שיש לי אחריות, מחויבות להיסטוריה שלנו. יש לי גם תואר בבלשנות וספרות השוואתית, אבל היא אומרת שזה חסר תועלת. האמת היא שאני גאה בתואר שלי. כל-כך גאה שהחלטתי לא לעשות איתו כלום. במקום לטייל בחו"ל, במקום לנסות לדבר את כל השפות שלמדתי באוניברסיטה העברית, החלטתי להיות כוח עזר בבית-חולים פסיכיאטרי. אני לא אח מוסמך, אבל הלכה למעשה אני עושה עבודה של אח.
אני צריך ללכת לעבודה. לא יום טוב היום לצאת החוצה, אבל אני צריך להיות בבית-החולים בשלוש. השקט הזה אף פעם לא טוב. הם בטח מתכננים משהו גדול. וכשבסוף שומעים את הפיצוץ והסירנות, אפשר להירגע. זה קרה במקום אחר. שומעים על זה ברדיו: הדם, האיברים הכרותים, השמות. אבל אם האסון היומי חלף ולא הזכירו את השם שלך ברדיו, אפשר לצאת החוצה בבטחה. אפשר ללכת לעבודה.
אמא שלי אומרת שזה ג'וב ללא מוצא. היא אומרת שאני מזניח את היכולות האינטלקטואליות שלי. היא אומרת שאני צריך לחשוב על העתיד במקום לשחק אותה פלורנס נייטינגייל ולבזבז את הזמן. ולא רק אמא שלי חושבת ככה. גם החולים אומרים לי שעדיף היה אם הייתי נשאר בבית.
שתיים ורבע. נחכה עוד עשר דקות. אם אני לא שומע כלום, אני לוקח סיכון ונוסע לבית-החולים.
כשמעבורת החלל לא הצליחה לחזור לכדור-הארץ, כולם הרגישו הקלה. אחרי כמה ימים רצופים שלא קרה כלום, זה כבר היה ממש מפחיד. למה הם מחכים? הם בטח מתכננים משהו ממש גדול. ואז זה קרה. קולומביה התפוצצה. כולם נשמו לרווחה. אפשר לצאת החוצה.
אני שם את צד א' של "Symphonies of Sickness" על הפטיפון הישן ומתחיל להתלבש. אבל באמצע השיר הראשון, בעודי צולל לתוך קהל דמיוני בתחתונים וחולצה של Iron Maiden, דפיקה בדלת. אני לובש את בגדי העבודה שלי: הג'ינס הישן (לא אכפת לי אם החולים יקיאו עליו) והסוודר היפה שכרמל קנתה לי ליום-ההולדת (רק כדי להראות להם שגם אם אני בטוח אתלכלך, אני עדיין מתלבש כמו בן-אדם).
"בדיקת מזוזות". איש עב בשר עם מעיל שחור ארוך וזקן ספוג גשם עומד ומטפטף לי על שטיח הכניסה. "אפשר להיכנס?"
"אני בדרך החוצה".
"זה ייקח רק דקה".
"המזוזות שלי כשרות".
"ללא ספק. אבל אף פעם אי-אפשר לדעת. הדיו נמחק, קוצו של יו"ד מתחיל לדהות, וכל העסק פסול. הבית שלך לא מוגן".
"אני אקח סיכון".
"במיוחד בזמנים שכאלה. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ודרך אגב, זה בחינם. לשם שמיים. אתה יכול לתת לי תרומה קטנה, אם אתה רוצה".
"פעם אחרת".
"פעם אחרת יהיה מאוחר מדי".
הטלפון מצלצל.
"אני צריך ללכת".
"אני אחזור בשבוע הבא, למקרה שתתחרט. בינתיים תיזהר. ונשמרתם לנפשותיכם מאוד".
אני סוגר את הדלת ועונה לטלפון. זאת כרמל.
"ידעתי".
"מה ידעת?"
"מעבורת החלל. סוף-סוף, אחרי ארבעת-אלפים שנות השפלה ושפלות רוח, אחרי ארבע-מאות שנות עבדות במצרים, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, נפלה לידינו הזדמנות פז: לשגר את חלוץ החלל הישראלי, האסטרונאוט העברי הראשון. אז למה לשלוח מדען או אסטרופיסיקאי כשאפשר לשלוח חייל? ולא סתם חייל. אלוף-משנה בחיל האוויר".
"כרמל, אני בדרך לעבודה".
"חכה רגע. בוא נסתכל על העבר הצבאי המפואר שלו: הפציץ את עיראק ב-1981, הפציץ את לבנון ב-1982. לצערנו, לא נמסרו פרטים לגבי הפצצת מחנות פליטים. מסיבה כלשהי, קרוב לוודאי בגלל תעמולה תבוסתנית רוויית שנאה עצמית, הפצצת בתים של קרובי משפחה של מחבלים פוטנציאליים לא נחשבת בימינו הגנה עצמית אלא פשע מלחמה. או שאולי הפצצות כאלה – או מבצעים, אם להשתמש בלשון יותר מקצועית – הפכו לשגרה יומיומית משעממת, ללא השפעה מרוממת על מצב-הרוח הלאומי. ערבים מתים כבר לא משמחים אותנו. צריך לשלוח יהודי למאדים כדי לעודד את רוחנו בימים קשים אלה".
"מספיק, כרמל".
"למה?"
"אנשים לא יאהבו את זה".
"שידלגו".
אני שומע סירנה. יכול להיות ששמעתי פיצוץ? אני לא בטוח. רק סירנה אחת, אי-שם במרחק. בטח קריאה שגרתית. כשמשהו גדול קורה, הסירנות לא נוסעות לבד.
"שמעת משהו?"
"לא".
"אני חייב לרוץ. המטופלים מחכים".
"רוץ. אני אתקשר אחר-כך".
מאיזושהי סיבה, אולי כי אחד הסימפטומים של מחלת נפש הוא השמצה שיטתית של כל מי שמנסה לעזור, נראה לי שהמטופלים שלי שונאים אותי. הם אומרים שאני האח הכי גרוע שהיה להם אי-פעם. אבל ד"ר הימלבלאו אומרת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם חולי נפש היא לשמור מרחק. לא כל-כך פשוט אם לוקחים בחשבון את גודל המחלקה שלנו. למעשה, המחלקה שלנו כל-כך קטנה שאפילו לא קוראים לה מחלקה. קוראים לה יחידה. יחידה שיקומית. שזה בעצם לשון סגי נהור, כשהכוונה היא, כמובן, לבית-משוגעים לחסרי תקנה. אני יודע שאין לי ניסיון רב בכל הנוגע לטיפול בחולי נפש, אבל לא נראה לי שלמישהו מהמאושפזים ביחידה שלנו יש אפילו סיכוי קטנטן להשתלב בחברה. בסופו של דבר, אני מופקד על קבוצה קטנה של חולים חצי מתים, ללא סיכויי החלמה, שדורשים תחזוקה יומיומית מינימלית.
הם אומרים שאני אכזר. אבל ד"ר הימלבלאו, שהיא הרבה יותר אכזרית ממני, אומרת שאני צריך להתייחס אליהם בצורה מקצועית טהורה.
אני נועל נעליים. אבל לפני שאני ממשיך, אני חייב לציין שרק קוראי עברית יודעים שד"ר הימלבלאו היא אישה. אני לא יודע אם לפיסת המידע הזאת יש חשיבות כלשהי בשלב זה, אבל נראה לי שכדאי להבהיר את הנקודה. כשאני אומר "ד"ר הימלבלאו" באנגלית, אנשים נוטים להניח באופן אוטומטי שזה גבר. זה קשור, מן הסתם, להבדל בין אנגלית לעברית. בעברית אי-אפשר להתבלבל: הפועל תמיד נוטה בהתאם למין. באנגלית, לעומת זאת, אני יכול לכתוב ספר שלם על ד"ר הימלבלאו, אבל אם לא אשתמש בכינוי השם, אף אחד לא יידע אם היא גבר או אישה.
איך שלא יהיה, ד"ר הימלבלאו היא אישה. והאמת היא שאני מעריך את עצתה לא להתיידד עם המטופלים. אני אפילו מתאמן על זה מחוץ לבית-החולים, בחיים הפרטיים, על אנשים אמיתיים. אנשים שאני באמת צריך לשמור מהם מרחק. כרמל, למשל.
כרמל ואני משתדלים להיות עכשיו רק ידידים. לא תמיד זה מצליח. אתמול בלילה, למשל, בעיצומה של הצגת הבכורה של אופרת הרוק "טמבורליין", מצאנו את עצמנו מחוץ לאולם, על המרפסת הריקה, מבצעים שורה של מעשים בלתי הולמים לצלילי קקופוניה פסיכדלית של גיטרות בוכיות ותופים חסרי כיוון. זה היה מהיר ומרושל, וכמעט הרסתי את המעיל החדש של כרמל, אבל היא התעקשה וטענה שלמרות ההחלטה המשותפת שלנו להתרחק זה מזו, מוטלת עלינו החובה המוסרית לנקום בתיאטרון הבינתחומי על שהכריח אותנו לשבת ולצפות בביזיון היקר הזה.
אבל מספיק עם כרמל. צריך לזוז. אני מעלה את המחט, מכבה את המחשב ונועל את הדלת. בית-החולים נמצא במרחק שלושים דקות נסיעה. ברמזור הראשון, איש עם שפם בפורד אסקורט ירוקה, שלפעמים נקראת ברנדה, פותח את החלון.
"מוכר?"
"לא".
"כמה?"
"לא מוכר".
"עשרים אלף".
ירוק. אני סוגר את החלון וממשיך לנסוע. הוא לא ראה את השריטה, אחרת הוא לא היה מציע לי עשרים. או שאולי לא אכפת לו מהשריטה. הוא בטח היה מוכר את אמא שלו בשביל סובארו ג'סטי לבנה. מכונית התופת המושלמת.
אין לי מושג איך קיבלתי את השריטה. בוקר אחד אני ניגש למכונית ורואה את השריטה, ככה סתם, על הדלת של הנהג: עמוקה, מכוערת, ממש חור בפח. וכל-כך טרייה: אתמול בלילה לא היה כלום, ופתאום שריטה, מוחשית ובלתי הפיכה. זה קרה יומיים-שלושה אחרי שרבנו, כרמל ואני, ריב גדול – לא זוכר על מה – והשריטה היתה כל-כך החלטית ואלימה שהייתי בטוח שכרמל עשתה את זה בלילה. אבל לא שאלתי אותה.
מספיק עם כרמל. אני חייב רק לציין שהיא נשואה, אבל אני ארחיב על זה אחר-כך. אנחנו מתקרבים עכשיו אל בית-החולים, ומשהו מוזר קורה בכביש. בית-החולים נמצא מחוץ לעיר, במיקום אסטרטגי במרומי גבעה גבוהה, מוקף חורשות אפלות ודרכים שוממות. במשך היום שקט מאוד כאן למעלה, אבל בלילה תנים מייללים בקול, ממש קרוב, מה שמוציא את החולים מדעתם. לפעמים אפשר לראות את התנים חוצים את הכביש, אבל לא היום. היום יש משהו מוזר. מרחוק זה נראה כמו מחסום צבאי, אבל כשאני מתקרב אני רואה שזו בעצם תאונת דרכים: פז'ו כחולה מעוכה על צלע ההר, הפוכה, שני אנשים שוכבים באמצע הכביש, שלוש מכוניות משטרה, שני אמבולנסים, אורות מהבהבים. פז'ו מטומטמת. איבדה שליטה בסיבוב. לא פעם ראשונה.
אני מאט. שוטר במעיל פלסטיק צהוב מסמן לי להמשיך לנסוע. אני מסתכל על הגופות שעל הכביש. אישה צעירה, מכנסיים מופשלים, דם על הרגליים. את השנייה קשה לראות, אבל גם מצבה לא נראה מזהיר. הפנים מכוסות בשמיכה. אני מרגיש יותר טוב. לפעמים די מעודד לדעת שאנשים עדיין מתים כאן בתאונות דרכים. בהתחלה חשבתי מחבלים, אבל זה לא הגיוני. למה שמישהו ירצה להרוג שני אנשים וכמה תנים גלמודים על כביש שומם, כשאפשר לקחת סובארו ג'סטי קטנה, להעמיס עליה קצת חומר נפץ ולנסוע לקניון בעיר?
טוב לדעת שבני-אדם עדיין נהרגים פה בגלל דברים שלא קשורים לשום מלחמה. אנשים רוצחים בשביל כסף, אולמי חתונות מתמוטטים, בני-אדם נשרפים למוות בגלל קצר חשמלי. כמו בכל מדינה נורמלית.
השעה שלוש. אני נכנס לבית-החולים, חונה במגרש החניה הקטן, נכנס ליחידה, מחתים כרטיס ונכנס לתחנת האחות. אודליה מעבירה משמרת: עדכון קצר על מצב החולים, מה הם עשו היום ואיך הם התנהגו. אודליה עובדת פה כבר חמש-עשרה שנה. היא איטית ושקטה וחסרת סבלנות ותמיד מדברת על הילדים שצריך לקחת מבית-הספר ולהאכיל. שום דבר מיוחד לא קרה היום. היא מוציאה את הארנק ממקום המחבוא הקבוע בארון התרופות והולכת הביתה. אני מתיישב ליד שולחן הפורמייקה ומעיין בעיתון. מאמר על עדן, הלהקה שאנחנו שולחים השנה לאירוויזיון, ואחר-כך כתבה על מדי החורף שהונפקו לחיילים למקרה של שלג בחרמון ובשומרון.
צריך ללכת לבדוק מה קורה עם החולים, אבל ברגע שאני יוצא מתחנת האחות, הטלפון מצלצל. יש לו שני סוגים של צלצולים: אחד לשיחות פנימיות, מתוך בית-החולים (שני צלצולים קצרים, מין זמזום יאמבי עליז) ואחד לשיחות מבחוץ (צלצול אחד ארוך, קודר ורשמי). הצלצול הזה בא מבחוץ. אני נכנס בחזרה לתחנה.
"בעצם, האסטרונאוט עצמו בכלל לא חשוב. מה שחשוב זה תכולת התיק שלו: ציור מאת ילד יהודי בן ארבע-עשרה שנספה באושוויץ".
"כרמל, אני בעבודה".
"איך אפשר לצאת סתם ככה לטיול בחלל בשעה שעל כתפינו מוטל העול הנצחי לשמש דוגמה ומופת לכל העמים? אם אתה שואל אותי, הסוף המר של הציור והאסטרונאוט לא היה תאונה טרגי-קומית אלא שיא עלילתי שתוכנן בקפידה ובוצע כהלכה".
"אני לא שואל אותך".
"בכל זאת, ברור שמטרת טיסת הבכורה היהודית הזו לא היתה לנחות בשלום בפלורידה אלא להתפוצץ מעל טקסס בתצוגה אורגזמית של פורנוגרפיה רגשית: חלקי גופות חרוכות ומזכרות ממחנות ההשמדה צונחים משמיים על קהילות שלוות של חוואים קשי יום ושוטפים את אמריקה ובת-בריתה במבול נפלא של שרידי רקמה אנושית ואבל לאומי".
השעה ארבע. כל החולים מתכנסים בחדר המשחקים, שלפעמים אנחנו קוראים לו חדר הטלוויזיה, וצופים באופרת הסבון היומית. האדישות הנצחית שלהם מתחלפת לרגע קט בשביב עניין והתרגשות כשאוטוטו רידג' נזרק לכלא על לא עוול בכפו.
"תתקשרי עוד שעה".
אני יוצא מתחנת האחות ומתיישב ליד עמוס אשכנזי.
"אז מה אתה אומר", שואל אותי עמוס אשכנזי, "רידג' אשם או זכאי?"
"לא יודע".
אבל עמוס אשכנזי מתעקש: "הוא לא עשה כלום, נכון?"
"אמרתי לך: אני לא יודע".
וגם לא ממש אכפת לי. מבחינתי, אשם או חף מפשע, רידג' יכול להירקב בכלא עד סוף ימיו. אבל כששילה אומרת לטיילור ש"זה חוסר הידיעה שהורג אותי", אני מוצא לנכון להתעלל קצת בעמוס אשכנזי המסכן ולתת לו הרצאה מפורטת על המבנה התחבירי והתפקיד הסמנטי של המשפט המבוקע.
"קח לדוגמה משפט כמו ג'ון אכל את התפוח".
"מי זה ג'ון?"
"זה רק דוגמה".
"אולי זה לא היה ג'ון שאכל את התפוח", אומר עמוס אשכנזי. "אולי זה היה ת'ורן".
"יפה. בוא ניקח את המשפט ת'ורן אכל את התפוח".
"מותר לו לאכול תפוח?"
"בוא נגיד שלא. ועכשיו מישהו רוצה לדעת אם אתה אכלת את התפוח".
"אני?"
"כן, אתה".
"אני לא עשיתי כלום".
"אני יודע. אבל בוא נגיד שמישהו רוצה לדעת אם אתה אכלת את התפוח".
"מי רוצה לדעת?"
"זה לא משנה. בוא נצא מנקודת הנחה שיש לנו תפוחים היום, אבל אסור לאכול אותם לפני ארוחת הצהריים".
"אף פעם אין לנו תפוחים לארוחת צהריים".
"זה מצב היפותטי".
"טוב".
"ואפילו שאסור לאכול את התפוחים, ג'ון אכל תפוח".
"ת'ורן".
"ת'ורן אכל תפוח. וכשד"ר הימלבלאו מגלה את זה, היא נכנסת כמו רוח סערה ליחידה, רותחת מכעס, והיא רוצה לדעת אם אתה אכלת את התפוח. אז איך תשתמש במשפט המבוקע כדי להסביר לה שלא אתה אכלת את התפוח?"
"מה היא תעשה לי אם אכלתי תפוח?"
"היא תגדיל לך את המינון של התרופה".
"אתה יכול להגיד לה שלא אני אכלתי את התפוח?"
"אני לא ראיתי מי אכל את התפוח".
"אז למה אתה נטפל אלי?"
"אני לא נטפל. זו ד"ר הימלבלאו שנטפלת אליך, אם להשתמש במשפט המבוקע. והיא לא תעזוב אותך עד שתגיד את המשפט המבוקע הנכון ותסביר לה שת'ורן אכל את התפוח, לא אתה".
"אתה יכול לתת לי דוגמה למשפט מבוקע?"
"הרגע נתתי".
"לא קלטתי".
"אז אין ברירה, יגדילו לך את המינון".
אני לא יודע למה אני אוהב להציק לעמוס אשכנזי. אני יודע שזה לא מקצועי, אבל אני פשוט לא רוצה להתייחס לחולים בחמלה מזויפת רק בגלל שהם חולים.
עמוס אשכנזי תמיד לובש חולצה בצבע סגול בהיר. יש לו כנראה עשרות חולצות כאלה. כל יום הוא לובש חולצה בגוון אחר של סגול בהיר. יש לו שיניים רקובות, שיער שמנוני, אצבעות צהובות ואוצר מילים מפתיע בגודלו. הוא אומר שאני פועל-אוון.
קרוב מדי לעמוס אשכנזי, על ספה מוכתמת ברוק, יושב עמנואל סבסטיאן. עמנואל סבסטיאן הוא אחד משני הרוצחים שיש לנו ביחידה. הפרק היומי של אופרת הסבון נגמר, ומתחילה תוכנית תיעודית על מסעות הצלב. עמנואל סבסטיאן אומר שהוא היה פעם צלבן.
"השתתפת במסע צלב?"
"כמובן".
"ומה בדיוק עשית?"
"נלחמתי בערבים".
"עכשיו תגיד לי שאלוהים אמר לך להילחם בערבים".
"אני לא מאמין באלוהים".
"איך זה שאתה לא מאמין באלוהים?"
"אני לא מאמין בכלום".
"אפילו לא באלוהים?"
"אין לי שום דבר נגד אלוהים. אני פשוט לא חושב שהוא קיים".
"איך יכול להיות?"
"אמרתי לך: אני לא מאמין בשום דבר".
"איך זה?"
"FDD", אומר עמנואל סבסטיאן. "Faith Deficit Disorder".
"מה?"
"יש לי FDD. הפרעת כשל אמונה".
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שמנגנון האמונה שלי פגום. אני פשוט לא מאמין".
"לא מאמין במה?"
"בשום דבר".
הטלפון מצלצל. אני קם מהספה ונכנס לתחנת האחות.
"תשכח ממעבורת החלל", כרמל לוחשת. "היה כיף אתמול, לא?"
"בטח. אני אוהב את כריסטופר מארלו".
"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב בהזדמנות".
"רעיון טוב. שמעתי שהם עובדים עכשיו על גרסת סטנד-אפ קומדי של 'היהודי ממלטה'".
כרמל נאנחת. נמאס לה ממני? או רק מההתחכמויות המעצבנות שלי? אולי אני צריך לדבוק בתוכנית המקורית שלנו ולהפסיק להיפגש איתה, להפסיק עם פרשיית הניאוף הזאת. היא אומרת, כמובן, שאין שום פסול במה שאנחנו עושים, במיוחד לאור העובדה שבקרוב היא כבר לא תהיה נשואה. לבעלה יש סרטן. אני יודע שזה נשמע נדוש, כאילו אני מנצל לרעה את עמדת המפתח שלי בתור הסופר הכול-יכול ונותן לבעלה המסכן סרטן. אבל זו האמת, יש לו סרטן. מה שאומר, לפחות מבחינתה של כרמל, שאני לא מנהל רומן עם אישה נשואה אלא עם אלמנה-לעתיד.
"אני יודעת שאתה מת לעשות לי את זה שוב הלילה".
"מאיפה את יודעת?"
"שומעים את הריר עד הנה".
"מה שמזכיר לי: אני צריך לחזור לעבודה".
עמנואל סבסטיאן מזיל ריר. תופעות לוואי. אני מנתק והולך בחזרה לספה. הוא עדיין יושב שם, צופה במסעות הצלב, מטלטל את ברכיו מעלה ומטה, ממתין לשובי. אני די מחבב את עמנואל סבסטיאן. נראה לי שאני עוזר לו להיות קצת יותר אנושי על-ידי כך שאני מתעלם מהעובדה שהוא רוצח ומתייחס אליו יפה. בדיוק כמו שאני עוזר לעמוס אשכנזי להיות קצת יותר אנושי על-ידי כך שאני מתעלל בו ומתעלם מהעובדה שהוא בסך-הכול חולה אומלל.
"הפרעת כשל אמונה?"
"כן", עמנואל סבסטיאן מהנהן.
"לא שמעתי על זה".
"זה חדש. אנשים סובלים מזה שנים, אבל רק לאחרונה ההפרעה אובחנה וסווגה באופן רשמי על-ידי הרפואה הפסיכיאטרית".
"זו מחלת נפש?"
"לא", מסביר עמנואל סבסטיאן, "זאת הפרעת אישיות".
"מה ההבדל?"
"אתה לא יודע?"
"אתה נמצא פה כבר עשר שנים. אני רק שנה".
"מחלה", אומר עמנואל סבסטיאן, "זה משהו שקיבלת, משהו שנפל עליך. אם יש לך סכיזופרניה, אז יש לך סכיזופרניה. זה לא באשמתך. זה כמו סרטן: אין מה לעשות, אתה חולה".
אני מהנהן, העיניים משוטטות ברחבי היחידה, תופסות לרגע את עמוס אשכנזי לועס משהו בלתי נראה בדממה מרוכזת.
"אתה איתי?" שואל עמנואל סבסטיאן.
"בהחלט".
"הפרעת אישיות, לעומת זאת, זה משהו שאתה אמור לשלוט בו".
"לשלוט?"
"כן".
"במה?"
"בסימפטומים".
"מה סימפטומים?"
"התנהגות מוזרה", אומר עמנואל סבסטיאן.
"זה הסימפטום היחיד?"
"הסימפטום היחיד".
השעה חמש, שעתיים אחרי תחילת המשמרת, והכול – טביעות האצבעות השמנוניות על מסך הטלוויזיה, הרצפה והשולחנות הדביקים, האריחים הסדוקים במטבח, קורי העכביש מעל ארון התרופות, הטיח המצהיב שמטפטף מהתקרה על שולחן האוכל, חנוכיות הנייר הקטנות והעקומות שהם הכינו בריפוי-בעיסוק ועדיין תלויות על הווילונות למרות שעברו כבר כמעט חודשיים מאז חנוכה – הכול נראה כל-כך מטופש. למה אני יושב על הספה המטונפת הזאת, מקשיב להרצאה מפי פושע משוגע, מתבונן במטורפים אחרים שמסתכלים בחצי עין על ניסיון נוסף לגאול את ארץ הקודש מידי המוסלמים? אולי הם צודקים, כל המאושפזים הנודניקים האלה ובני המשפחה המודאגים. אולי אני בכלל לא צריך להיות כאן. אולי אני צריך לנסוע לקרדיף, לעשות תואר שני בשפות קלטיות. אולי אני צריך להפסיק להיפגש עם כרמל, להתחיל לחפש חברה חדשה. אמצא לי ג'ינג'ית ולשית חמודה עם עיניים יפות בצבע אפור-צפחה, קול מלטף, מבטא מקסים. היא תהיה רכה וחיוורת ועדינה ואוהבת. ופנויה.
"הסימפטום היחיד", אומר עמנואל סבסטיאן.
"של מה?" אני מתמקד על טיפת רוק שזולגת במורד סנטרו. "של מחלת נפש או הפרעת אישיות?"
"גם וגם. בשני המקרים החולה מתנהג באופן שמוגדר על-ידי החברה כמוזר או סוטה. בשני המקרים החולה פועל מחוץ לנורמה".
"אז מה ההבדל?"
"ההבדל הוא שאם אתה חולה נפש, אף אחד לא יכול להאשים אותך".
"ואם יש לך הפרעת אישיות?"
"אז אתה אחראי להתנהגויות המוזרות שלך. אתה אדון הסימפטום".
מוצא חן בעיני איך שעמנואל סבסטיאן אומר "אדון הסימפטום", בקול עמוק ומפחיד, מין קול עתיק ונבואי, כמעט שטני. מזכיר לי את השירים הישנים והכבדים של Black Sabbath. אני עדיין מקשיב להם, כמעט כל יום.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

אדון הסימפטום - גלעד אלבום
Scream Queens of the Dead Sea - Gilad Elbom