» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

אצלנו עכשיו בוקר
מאת: דאה הדר

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן במרכז היצירה הסוחפת הזאת עומדת גיבורה, בת למשפחה מתפוררת הבורחת מישראל לאמריקה, אך חוזרת כעבור שנים בחיפוש אחר משהו שאין לו שם. בהשתלשלות אירועים חיה וצובטת, רוויית הומור וברק, מעמידה דאה הדר אלבום משפחתי צבעוני הטומן בין דפיו תמונות בלתי נשכחות: ילדה עטוית צמר בחורף ניו יורקי קפוא, אוכלת "טוב-טעם" וצופה בדרדסים. אמא שחקנית עבר בטלוויזיה הלימודית, השולחת לוודי אלן מכתב אישי מלווה בגזרי עיתונות בעברית; אבא ובת נוסעים בשתיקה בדרך ההלכה, עד שהם נתקלים בענן של נוצות תרנגולות הודו בדרך לשחיטה.

"בספר אצלנו עכשיו בוקר מוליכה דאה הדר את הקורא קדימה בביטחון ובאינטימיות כאילו היו שתי מילים נרדפות ולא מרוחקות או מנוגדות זו לזו. ספר חזק, מדויק וחכם שמספר על החלום הכי מפורסם בעולם ונותן לחלום הזה להבהב בחיי הגיבורים במקוריות וברגישות נדירות. טון חדש בספרות העברית ל סופרת צעירה, מוכשרת ומבטיחה." אורלי קסטל-בלום

דאה הדר (1976) עיתונאית במוסף "הארץ".
קובץ סיפוריה הראשון, נומי נומי עיסאוויה, ראה אור בשנת 2000.

אצלנו עכשיו בוקר | הלגונה הכחולה
אבא מחפש מקום לעצור את הפורד השכורה. במגרש החנייה יש יותר מכוניות ואופנועים ממה שהיו בו לפני שעה. הוא חונה מתחת לשלט עם האותיות המסולסלות - ה"בְּלוּ" בניאון טורקיז, וה"לאגון" אותו דבר בוורוד.

"זהו, החלטת?" אמא שואלת. "זה מה שאתה רוצה?"

אבא רוצה. משמאלנו נמתח המלון, מבנה ארוך בן שתי קומות. בכל קומה שורת דלתות בצבע כחול עייף. מולו יש בריכה בצורת כליה. אני מסתכלת על זוג שמעשן מעלינו. הציצים של האישה נשענים בכבדות על המעקה. היא מאפרת מעלינו. מסביב למותניים העבים של הגבר מהודקת מגבת לבנה קטנה מדי שמאיימת להתנתק.

"אני לא מבין מה הסיפור שלך," אבא רוטן.

"כבר אמרתי לך, איתמר. זה לא נראה לי מקום למשפחות."

אבא נאנח. "דווקא נראה לי די פאן. לֶטְס צֶ'ק אִיט אַאוּט, אה בנות?" הוא אומר.

אני ואיה יושבות במושב האחורי. איה קוראת את הספר שלה. מסופר בו על ילדה שדבורה עוקצת את החבר הכי טוב שלה והוא מת. ארבעה ימים היא מסתובבת עם הספר הזה, קוראת לעצמה אבל ככה שכולנו נוכל לשמוע. האנגלית שלה מושלמת. כבר כשהיא היתה בפרק הראשון היא סיפרה שהילד הולך למות, אבל נדמה לי שרק לפני שעה שמעתי אותה סוף סוף מקריאה, "גֵ'יימי אִיז דֶד," ואז, "איטְס אימְפּוֹסיבֶּל." משם היא התחילה לקרוא יותר מהר. עכשיו איה מפסיקה לקרוא. אני לא אומרת כלום.

"כבר ראינו את המלון שלך," אמא ממשיכה. "זה לא נראה לי בכלל. אתה לא רואה שאין כאן בכלל ילדים?" אני מרגישה את זה מתקרב. רק שלא תתחיל לבכות.

"בואו ניסע להוֹלידֵיי אִין," איה מציעה בפעם השנייה. היא ראתה את השלט כשנסענו על הכביש המהיר, אחרי שעצרנו בלגונה בפעם הראשונה. אבל אמא התעקשה שניסע למלון של המינגוויי בעיר העתיקה, ואבא נהג ושתק. אמא סיפרה לנו שארנסט המינגוויי חי במשך שנים בקי וסט. שאלתי מי זה ארנסט המינגוויי אבל אמא לא שמעה. "אני אסביר לך אחר כך," איה אמרה לי.

הרחובות נהיו צרים, והזדחלנו לאט. הרבה גברים עם זקנים ושפמים אפורים וכובעי מצחייה ומצלמות וגביעי גלידה חלפו על פנינו. חלק מהם החזיקו ידיים. אבא עצר כדי שיחצו ותקע בהם מבט עצבני מבעד לשמשה הקדמית.

"בא לי גלידה," אמרתי.

"תראו איך כולם פה דומים להמינגוויי," אמא התרגשה והצביעה. "המלון שלו בטח כבר ממש קרוב." אז היא הסתובבה אלינו, "כאן הוא כתב את 'הקץ לנשק'," היא גילתה.

"אני קראתי את 'הזקן והים'," איה הזדקפה במושב.

"הנה זה, תעצור!" אמא קפצה.

המלון של המינגוויי היה קטן ומפואר עם המון ערוגות פרחים נפלאים. על השלט שלו היתה תמונה של איש עם שפם ומבט ערמומי.

"זה ארנסט המינגוויי," איה הצביעה עליו. "הוא כתב המון ספרים חשובים."

"הוא בבית?" שאלתי. אבא חנה.

"לא, הוא מת מזמן," אמא ענתה וזינקה החוצה. יצאנו אחריה ונכנסנו כולנו ללובי. אמא צילצלה בפעמון שהיה מונח על הדלפק, ורכנה מעל משטח עץ הדובדבן העבה. חיכינו שמישהו יבוא.

שני המינגוויי מגונדרים שעברו בלובי חייכו אלינו ועשו לנו שלום. אמא חייכה ונופפה בחזרה, ואז לקחה שתי סוכריות מנטה מהסלסילה ליד הפעמון ונתנה אחת לי ואחת לאיה. "לכו שבו שם," היא הצביעה על פינת ישיבה ליד אח כבויה. איש עם עניבה הופיע מהצד השני של הדלפק. ראיתי את אבא מדבר איתו. אני ואיה התיישבנו על שתי כורסאות גדולות עם ריפוד קטיפה בצבע ארגמן. האיש בחן אותנו. הביקיני הלח שמתחת לטישרט צבט לי את הפטמות השקועות, והמרפקים שלי לא מצאו את המקום שלהם על ידיות העץ המבריקות. מצצתי את הסוכרייה והרגשתי קטנה ומלוכלכת. "תשאל אותו, אולי בכל זאת," שמעתי את אמא מתחננת.

"אבל הוא אמר - הכול תפוס. אין חדרים. שמעת בעצמך."

"תגיד לו שכל חדר יתאים לנו."

"את לא מבינה מה זה נוֹ וֵיְיקֶנְסִי? זה בגלל הפסטיבל המטומטם הזה של כל הלוזרים שמתים להיות המינגוויי." אבא ענה וגירד את הזיפים שנבטו על פניו מאז שיצאנו לדרך. הוא הודה לפקיד הקבלה. "בואו, גִירְלְז, זזים," הוא סימן לנו לבוא אחריו. אמא עוד השתהתה לרגע.

עלינו בחזרה לכביש המהיר. אמא אמרה שחבל, נורא חבל, ואני אמרתי לה שלא נורא. התרוממתי במושב, מעל הראש שלה, ואספתי קווצת שערות אדמדמות. עשיתי לה צמה דקה בשיער. ניו יורק קצת ייבשה אותו.

"היו לו הרבה נשים, להמינגוויי," היא מילמלה. אף אחד לא ענה. "מעניין מה זה אומר עליו. עדה טוענת שכדי ליצור זוגיות עמוקה והרמונית אתה צריך קודם כול להאמין שאתה האהבה." "אולי כדאי שעדה קודם כול תמצא לעצמה מישהו נורמלי לפני שהיא מלמדת אחרים על זוגיות," אבא ענה.

אמא הפסיקה לדבר על עדה ועל המינגוויי.

שלושתנו נדבקנו לחלון, מחפשות שלטים מוכרים. אבא הסתכל ישר על הכביש השחור שמולו.

"הנה ההולידיי אין! בואו נלך להולידיי אין," איה קראה כשעברנו ליד המלון.

"כן, יש כאן המון מלונות," אמא אמרה, "איתמר, אולי תעצור."

אבל אבא חלף על פני היציאה כאילו היא לא היתה והמשיך לדהור קדימה. אמא הדליקה סיגריה טיים. זאת היתה החפיסה הלפני אחרונה שנשארה מכל הקרטונים שהיא קנתה בבן גוריון, לפני שעלינו על המטוס לניו יורק.

אבא היה בניו יורק הרבה לפנינו. כבר לא זכרתי ממתי. לפעמים הוא היה בא לביקור בישראל. הוא היה נוחת אחרי הצהריים, ובערב הוא כבר היה מתלונן שיש רעש בבית. המון רעש. "ככה זה ילדים," אמא היתה מסבירה לו, ואז משכיבה אותנו במיטה. הוא היה נעמד מתחת למשקוף של הדלת שלנו ואומר לילה טוב ועושה שלום עם היד ויוצא.

אבא שלח לנו תמונות מניו יורק, של בניינים ושל עצמו. בכל תמונה היה לו תמיד אותו חיוך, והוא עשה שלום עם היד. לא ידעתי מי צילם את התמונות.

בוקר אחד חיכתה בתיבת הדואר תמונה שלו אחרי שגילח את הזקן. כמעט לא זיהיתי את אבא. הסנטר שלו היה שונה ממה שדמיינתי, עם גומה שעד אז התחבאה ממני. הוא עשה אותו שלום וחייך אותו חיוך, אבל הגומה שינתה את הכול. העברתי אותו לאמא. "תראו איך אבא נראה בלי זקן," היא אמרה והצמידה את הפנים שלה לתמונה. כשהצטרפנו אליו בניו יורק בספטמבר הפנים שלו עדיין היו חלקות. הוא לקח אותנו לסיור בשכונה וקנה לנו ארטיק גדול עם שני מקלות במקום אחד. זיהיתי את המרצפות של ניו יורק מהתמונות.

אחרי כמה ימים, אוטובוס צהוב מלא בילדים עצר מתחת לבניין שלנו ולקח אותנו לבית ספר החדש. העלים ברחוב הפכו כתומים ואז חומים ואז שלדים ואז הם נעלמו. נהיה קר. לאמא היה הכי קר, אבל היא לא הסכימה ללבוש מכנסיים. רק את השמלות שלה עם גרביונים מגרדים מתחת וצעיף ענקי מצמר בצבע חלודה מעל וכפפות חומות עם חרוזי זהב על הידיים. גם אותנו היא עטפה בעוד ועוד שכבות עד שבקושי יכולנו לזוז. עלי היא שמה כובע צמר ירוק שכיסה את הראש שלי בבושה וצבט לי את האוזניים ועשה את השיער שלי כל כך דק וחלק שפחדתי שהוא ייעלם.

לאיה היה אותו כובע בצהוב חרדל שחנק לה את התלתלים. אבא הסביר לאמא שהקור לא נורא ושהכול תלוי בסְטֵייט אוֹף מַיינְד, ושחוץ מזה בבתים חם, לא כמו בארץ. כאן את יכולה להסתובב כל החורף בתחתונים, יחפה, איך שבא לך, הוא אמר. אבל אמא לא הפסיקה לרעוד. הרוחות שדדו ממנה כובעים וצעיפים, כל פעם את הדבר שהיא הכי אהבה. היא רצתה שכולנו ניסע בחנוכה לארץ. אבא בכלל לא רצה לשמוע מזה. היא המשיכה לרעוד ובסוף הוא אמר שבכְּריסמֶס ניסע לפלורידה. "תמותו על פלורידה. זה ממש ישראל. שמש, ים, תפוזים, דונלד דאק," הוא הבטיח. ספרנו את השבועות. בינתיים האוטובוס הצהוב הגיע כל בוקר והחזיר אותנו הביתה כל יום אחרי הצהריים, וקילפנו מעלינו את השכבות וראינו המון דרדסים בטלוויזיה וניסינו להתרגל לפנים החלקות של אבא, והוא לשלנו.

*

"אני לא מבינה מה יש לנו לחפש כאן," אמא ממשיכה, "אני לא מבינה אותך."

"תשמעי, כבר מאוחר, כמעט עשר. אני הרוג," אבא מתרגז. "המקום הזה נראה לי בסדר גמור, מה יש לך? כל לילה צריך לישון באותו מקום?"

"איפה הלגונה?" אני שואלת.

"אין לגונה. יש בריכה," אבא מסביר ומצביע על הבריכה. אני רואה אנשים עירומים קופצים למים. תחת לבן וגדול ורטוב מטפס מתוך סולם ויוצא החוצה. ליד הבריכה של הגדולים יש עוד בריכה גמדית לילדים. היא ריקה.

"טוב, אי אפשר סתם לשבת כאן כל הלילה," אבא פוסק. "דווקא נראה לי גוּד טָיים פה."

אמא שותקת.

הוא יוצא מהמכונית וצועד לקבלה. אמא מתחילה לבכות. היא נשמעת כמו חתולה בתל אביב. הצמה שעשיתי לה מתפרקת, ואני פורמת אותה וקולעת מחדש. הפעם יותר חזק. שתחזיק מעמד. "אולי מחר נלך לישון במלון של המינגוויי," איה מנסה לנחם.

אני רואה את אבא מתקרב לאוטו עם שני מפתחות. אמא בולעת את הדמעות. הוא אומר לנו שאנחנו בחדר 117, ושהם בחדר 119. החדרים שלנו בקומת קרקע, קרוב לבריכה. כל אחד מוציא את התיק שלו מהבגאז' ואמא מלווה אותי ואת איה לחדר שלנו.

"לא לצאת מהחדר, אתן מבינות?" היא פוקדת.

"כן בנות, אסור לצאת. מספיק ליום אחד," אבא מחזק, ואז הוא פותח את הדלת הדהויה של החדר שלהם. אמא נכנסת איתנו ומדליקה מנורה בצורת פלמינגו ורוד צעקני. היא מפרקת את תיק הרחצה ושמה את שתי מברשות השיניים והמשחה ליד הכיור. היא מוציאה את כותנות הלילה שלנו ומניחה אותן בקצה המיטה הזוגית, על הכיסוי הקשיח שמעוטר בפרחים טרופיים. "תתרחצו, תצחצחו שיניים, ואז נומי נומי למיטה, אוקיי, בנות? ואם אתן צריכות משהו אני פה ליד. אבל בשום פנים ואופן לא לצאת סתם מהחדר. נשיקת לילה טוב," היא מכריזה, ושתינו ניגשות אליה לנשיקת לילה טוב. אז היא עוזבת.

אנחנו מתיישבות על קצה המיטה. הקיר שצמוד למיטה מכוסה במראה גדולה, שרוטה.

"תראי אותנו," אני אומרת ומקפיצה את המזרן.

"כן. הנה אנחנו."

אנחנו נשענות אחורה ומסתכלות על עצמנו. איה נראית יותר ארוכה מפעם. אני לא.

"אנחנו נוכל לראות את עצמנו ישנות."

"לא, מפגרת. את לא יכולה לראות את עצמך כשאת ישנה," איה מסבירה, "כשישנים לא רואים שום דבר."

אנחנו שומעות צעקות עמומות בחדר ליד. קשה להבין מה אמא ואבא אומרים. אני חושבת שהיא אומרת לו להיות בן אדם, והוא אומר לה שהיא פסיכית. איה קמה ופותחת מגירה מתחת לטלוויזיה. בפנים יש תנ"ך של נוצרים ושלט לטלוויזיה. היא מוציאה את השלט, ואז מתיישבת על קצה המיטה ומדליקה את הטלוויזיה.

האישה על המסך צורחת. היא עירומה. אנחנו צורחות וצוחקות יחד איתה. זין כוס זין כוס. נכנס ויוצא נכנס ויוצא. אז האישה נעלמת. המסך הופך כחול. אנחנו ממשיכות לבהות. כתוב שלהמשך צפייה ב"טְראשִׁי לֵיידי" אורחים יקרים מתבקשים לשלם כסף. איה מעבירה ערוץ.

"תחזרי."

"זהו, נגמר. צריך כסף בשביל זה." איה עונה וממשיכה להעביר תחנות.

עכשיו איש שרירי רוקד על במה בתוך הטלוויזיה. זה נראה כאילו מישהו מרח אותו בהרבה שמן בצבע זהב. הוא מסתכל עלינו ומלקק את השפתיים ולאט לאט מתחיל לפשוט את התחתונים הצמודים והאדומים שלו תוך כדי ריקוד. אני רואה לו קצת תלתלים שם למטה ואז הוא מסתובב. הגב שלו גדול וחזק. הוא מנענע את התחת ומוריד את התחתונים עד לכפות הרגליים. אז הוא ממשיך לרקוד ומצמיד את הפלחים זה לזה בכל הכוח ומציץ מעבר לכתף שלו. ואז, שנייה לפני שהוא מסתובב אלינו, המסך הופך כחול, המנגינה נפסקת. להמשך צפייה ב"קִינְקי בּיזנֶס" אורחים יקרים מתבקשים לשלם.

"כבר נמאס לי לגמרי מכל הדרמות ההונגריות שלך," אבא צועק מעבר לקיר.

"על מה הם רבים?" אני שואלת את איה.

"לא יודעת, אמא לא אוהבת כאן."

אנחנו זוחלות לקצה המיטה, יושבות מתוח. אני קמה ומצמידה אוזן לקיר. הוא ורוד מלוכלך.

"בואי הנה," איה קוראת לי. "אסור לך להיות שם."

"מי אמר?"

יללות חתולה חלשות מסתננות דרך הקיר הדק.

"צריך לעשות אמבטיה," איה קובעת.

"עוד קצת."

"עכשיו."

אני מציעה שנעשה ביחד, ומורידה את החולצה ואת החלק העליון של הביקיני. איה לא מסכימה.

מאז שעברנו לאמריקה היא הפסיקה לעשות איתי אמבטיה. בערב האחרון לפני שנסענו לנמל התעופה עוד ישבנו ביחד באמבטיה בתל אביב וירקתי עליה מים כמו תמיד, והיא אמרה לי שזאת הפעם האחרונה. היא כבר איימה הרבה פעמים ולא האמנתי לה, אבל יום אחרי שנחתנו בניו יורק היא כבר לא הסכימה להיכנס איתי. מאז כל ערב היא נכנסת לבושה לחדר האמבטיה עם פיג'מה ביד, וסוגרת מאחוריה את הדלת. אחרי רבע שעה הדלת נפתחת והיא יוצאת לבושה בפיג'מה, עם שיער שחור רטוב. ואני יושבת בתוך הבועות ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. הזמן במים לא זז. האמבטיה בניו יורק גדולה וישנה ויש לה כפות רגליים. אני מנסה להישען אחורה ואין את הגוף של איה שיבלום, ואני בולעת בועות. אז אני מכניסה את הראש למים עד שהם מכסים את הנחיריים, וסופרת עד שאני לא יכולה יותר. לפעמים אני מגניבה קצת אוויר וצוללת בחזרה וממשיכה לספור איפה שהפסקתי. איה לא תופסת אותי מרמה.

"לכי לאמבטיה," איה מצווה.

"לא. את קודם." אני מורידה את המכנסיים ועומדת מולה עם תחתונים. הזדמנות אחרונה להתחרט.

"אוקיי," היא אומרת והולכת לחדר האמבטיה ומסובבת את הברז עד הסוף. אז היא ניגשת לתיק שלה ומוציאה את הספר והולכת לכיוון השירותים.

"הילד כבר מת?" אני שואלת אותה.

"כן, גֵ'יימִי מת."

"אז מה עוד יש לקרוא?"

"עכשיו הילדה מרגישה אשמה," איה מספרת.

היא נכנסת עם הספר לשירותים, סוגרת את הדלת, ובזמן שהיא מחכה שהמים יתמלאו היא מורידה את מכסה האסלה, מתיישבת וממשיכה איפה שעצרה אתמול, לפני שנרדמה בדיסנילנד. היינו שם רק יום אחד, אחרי הנסיעה האינסופית באוטו בגלל שאמא לא רצתה מטוס, ואפילו לא הספקנו לעלות על הספינה של קפטן הוק. הסתובבנו ופגשנו את דונלד דאק. תמיד דמיינתי אותו בערך בגודל שלי. במציאות דונלד דאק היה ענק. הוא שם את היד הפרוותית שלו סביב הכתף שלי ואת השנייה סביב איה, ואבא צילם את שלושתנו. התורים היו ארוכים. "בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה ילדים," אבא רטן.

אמא נכנסה איתנו לתוך ספל תה גדול של עליסה בארץ הפלאות והספל התחיל להסתובב נורא מהר. ראיתי ילדים והורים אחרים מסתחררים סביבי, מערבולות קטנות, צורחות, חולפות. אמא תפסה את הדופן של הספל. איה ניסתה לעשות שלום לאבא אבל הוא לא שם לב. כשירדנו אמא היתה קצת צהובה, ואבא אמר שבא לו להקיא. "נמאס לי לעמוד כל היום בתור. המקום הזה הוא מלכודת תיירים אחת גדולה," הוא אמר.

בערב במלון עמדנו בתור לארוחת ערב. היה בופה. איה הסבירה לי שאפשר לשים על הצלחת כל מה שרוצים. טיילתי לאורך תבניות האוכל המלאות והעמסתי כל מה שראיתי. זה התחיל כמו ארוחה רגילה - סלט ברוטב אלף האיים, גרגירי תירס, תירס גמדי. בהמשך התבניות נהיו חמות. המשכתי להעמיס - ספגטי עם רוטב בולונז ומקרוני עם גבינה, פולקע מטוגן וצ'יפס. אז ראיתי את הדוכן של הקינוחים. לא ידעתי שיהיו קינוחים. היה שם הכול - חצאי אפרסקים ששחו בסירופ סמיך, ואבטיח, וקוקטייל פירות עם אננס ודובדבנים זרחניים, ועוגת שוקולד ענקית עם קרם לבן למעלה, וגוש ג'לי גבוה שקוף וירוק. דקרתי אותו עם האצבע והוא רעד כולו. לא נשאר לי מקום בצלחת, ובכל זאת המשכתי להעמיס.

חזרתי לשולחן. אבא העיר לי שאפשר לחזור כמה פעמים שרוצים, אבל זה היה מאוחר מדי. הצלחת שלי נראתה כמו אחרי הפצצה. אמא ישבה בשולחן, הצלחת שלה היתה כמעט ריקה. הבופה עשה לאמא עצוב. היא הסתכלה על האנשים עם הצלחות המלאות שלהם, ואמרה שהאמריקאים אוכלים כמו חזירים. "ממש חזירים. אחד אחד," היא מילמלה. "העיקר שיהיה להם הרבה הרבה אוכל, אפילו ששום דבר לא טעים באמת." היא הסתכלה על הצלחת שלי. המשכתי לאכול, מנסה להפריד עם המזלג בין הגרגירים של התירס לקוקטייל פירות. הכול התערבב לי. היא לא נגעה בצלחת שלה. אז העיניים שלה התמלאו בדמעות והיא הוציאה טיים מהתיק ויצאה החוצה לעשן.

למחרת בבוקר הלכנו עם אמא לבריכה במלון. הבריכה היתה גדולה ומלבנית. אבא נעלם. הוא חזר אחרי שעה עם הפורד. יצאנו מהמים והתייבשנו ונכנסנו למכונית. אבא אמר שנוסעים לקי וסט. שאלנו מה זה קי וסט והוא אמר שזה ה־מקום בפלורידה. שאלתי אם נוכל לחזור לדיסנילנד, והוא אמר שאחרי שנראה מה זה קי וסט לא נרצה לחזור לשום מקום. אז אבא דרך על הגז ועלינו על הכביש המהיר. הוא סיפר שלפני בערך שנתיים הצבא האמריקאי הטיל מצור על קי וסט, ושאז קי וסט הכריזה על עצמה בתור ארץ נפרדת ושראש העיר הכריז על עצמו כראש ממשלה.

"איך קראו לארץ החדשה?" שאלתי.

"רפובליקת קונץ'," הוא סיפר, "אבל היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן."

"רפובליקת קונץ'," אמא אמרה לעצמה והוציאה את הראש מהחלון.

איה שאלה אם אנחנו יודעים שלסופרת של הספר שלה קוראים דוריס סמית ושיש לה ארבעה ילדים משלה ועוד עשרים ושניים פוֹסטֶר צִ'ילְדְרֶן.

"אני לא מבינה איך ילד מת מדבורה," אמא העירה. "תגידי, איושקה, אין לך משהו קצת יותר עליז לקרוא?" אבא שאל. "הספר הזה נשמע לי כמו פצצת דיכאון."

איה העבירה עמוד.

אמא שאלה את אבא אם הוא יכול למצוא דירת סאבּלֶט לעדה.

"מה היא בכלל עושה בניו יורק?" הוא שאל.

אמא הסבירה שהארץ חנקה את עדה ועכשיו היא בתהליך של התפתחות רוחנית, וגם מתחילה להעביר סדנה בעצמה. שבוע לפני שנסענו לפלורידה אני ואיה ואמא פגשנו את עדה עם מהדק, תולה מודעות בקשר לתהליך במכבסה על ברודוויי. "זאת סדנה של לגלות את הרוח דרך דיסְקָבֶרי של גלגולים קודמים של העצמי," היא הסבירה, ואז ביקשה מאמא לתלות גם במקומות אחרים ודחפה לה חלק מהדפים.

"מי לעזאזל ילך לכזה דבר אצל עדה?" הוא גיחך.

אמא שתקה. איה המשיכה לקרוא. אני ספרתי עמודי חשמל. נסענו ונסענו ועצרנו רק כדי לאכול ולתדלק ואז אבא המשיך לדרוך ולדרוך על הגז עד שהגענו כמעט לקצה היבשת.

עכשיו גם אמא צורחת. היא נחלשת, אבל הקול שלה עדיין חזק וגבוה. אני לא מבינה מה היא אומרת. אבא יותר ברור. "את לא נורמלית," הוא צועק. "תסתכלי על עצמך."

הדלת שלהם נטרקת. אני ממהרת לחלון שמשקיף לבריכה, מפרידה בין הווילונות הכבדים. יש עליהם אותו הדפס כמו שיש על המיטה. אני משחילה את הראש ומציצה החוצה. אבא מתקדם בצעדים עצבניים לבר הפתוח שמהצד הרחוק של הבריכה. מעל הבר יש דקל גדול שמואר בוורוד־תכלת. הוא מתיישב על כיסא גבוה ליד גבר אחר. הוא היחיד בלגונה שלובש חולצה. אני יודעת שהוא לא יוריד אותה. אישה עם ציצים גדולים שעומדת מאחורי הבר מגישה לו קוקטייל עם מטרייה. היא נשענת קדימה. השפתיים של אבא זזות.

אני לא שומעת את אמא. אני רוצה ללכת לבקר אותה בחדר אבל נשארת במקום. הדלת של חדר 119 שוב נטרקת. אמא יוצאת החוצה. היא הולכת יחפה בצעדים מהוססים לכיוון הבריכה נעמדת בקצה ומורידה שמלה דקה עם הדפס של אופניים קטנים לבנים וחזייה לבנה, ונשארת עם תחתונים גדולים לבנים. המותניים שלה צרים, והתחת עגול. היא יותר לבנה משאר האנשים בלגונה. אמא עומדת כמעט עירומה ולא זזה. היא עם הגב אלי. השיער שלה אסוף כמו לחמנייה עגולה. הצמה שלי עדיין שם. אז היא מתיישבת על שפת הבריכה וטובלת את הרגליים במים. אני מסתכלת על אבא לראות אם הוא רואה. נדמה לי שהוא מעיף אליה מבט, אבל ממשיך לשתות ולפטפט ולא זז מהבר. אני לא זזה מהחלון. נדמה לי שאיה עברה מהאסלה לאמבטיה.

גבר עם גבה אחת גדולה חותר במים לכיוון אמא. אני עוקבת אחריו בדריכות. שלא יתקרב אליה. הוא מתקרב. אני רואה את האיש מתחיל לדבר עם אמא. הוא עושה את עצמו שוחה במקום, אבל הוא בעצם סוגר עליה לאט לאט. אני פותחת את הדלת וסוגרת אותה מאחורי בזהירות. אני מתגנבת לבריכה הקטנטנה. הבוהן שלי בודקת את המים. הם רותחים. אני נכנסת פנימה.

אמא די קרובה, עדיין עם הגב אלי. אבא רחוק יותר, הפנים שלו מופנות אלינו. הוא יכול לראות אותי, אבל הוא לא רואה.

האיש ממשיך לעשות סיבובים קטנים במים ליד אמא ואומר משהו באנגלית שאני לא מבינה. היא לא עונה.

"ישראלית?" הוא שואל.

היא עושה כן עם הראש. הצמה קופצת לה בפראות מתוך הקרקפת.

"ישר קלטתי," הוא עונה. "ישראלי תמיד קולט ישראלי."

"יש בזה משהו," אמא מסכימה.

"אני איציק," הוא אומר ומתקרב עוד קצת.

"אורה."

"זה מדליק," הוא מצביע על הצמה. אמא מחייכת. בא לי לפרום אותה.

הזוג שעישן מעלינו בא לקראתי. הם יותר מבוגרים ממה שנראו לי מלמטה, והעור שלהם בצבע כתום שרוף. לאישה יש רעמה בלונדינית בלויה על הראש וזקנקן חלק ודליל בין הרגליים. הגבר בלי מגבת. הוא מקועקע כמו אסיר. הזין שלו מפחיד. האישה מתכופפת, ואני רואה שגם התחת שלה שרוף. היא לוחצת על כפתור על הקרקע. פתאום אגרוף מים מכה בי חזק מאחורה. הגוף שלי נהדף קדימה, לאמצע הבריכה החמה המבעבעת. הרגליים שלי לא נוגעות בקרקעית. שניהם צוחקים ומתיישבים צמוד זה לזה בתוך המים. אני תופסת את דופן הבריכה, בנקודה הכי רחוקה מהם, ומתיישבת מולם. זרם עצבני קודח בגב התחתון שלי, מנסה לדחוף אותי אליהם. אני נאחזת בכל הכוח, מנסה להתחבא בין האדים. הגבר משחיל לשון לתוך הגרון של האישה. אני בוהה בהם. הם עוצרים לרגע, מסתכלים עלי מסתכלת ומתפוצצים מצחוק.

הבועות רועשות. קשה יותר לשמוע את אמא ואיציק.

"פלורידה זה כמו הארץ, אבל בלי כל החרא," איציק פוסק. "ועם הרבה יותר ירוקים."

אמא עושה כן עם הראש, "הכול פה זה כסף, כסף, כסף."

"מאיפה את?"

"תל אביב," היא עונה. "ואתה?"

"מיאמי."

"ובמקור?"

"נתניה," איציק מודה. "אבל הייתי מבלה המון בתל אביב." הוא צולל לתוך המים ואז בוקע מהם, יותר קרוב לאמא. היא יושבת בפישוק קל. אני רוצה שהיא תסגור את הרגליים. "תאמיני לי, אין, אין כמו אמריקה," הוא אומר.

הזוג מולי ממשיך להיבלע זה בתוך זה. הוא צובט לה את שתי הפטמות בו־זמנית ואז תופס את הציצים בשתי הידיים ולש אותם. "הו! בייבי," היא נאנחת. אני מזנקת החוצה. התחתונים שלי מחליקים חצי דרך, והחריץ שלי נחשף בחלקו העליון. האישה מצביעה על התחת שלי והם צוחקים. אולי כי הוא לבן. אולי כי הוא קטן. אני מורידה את התחתונים עד הסוף, מתרחקת מהצחוקים החורקים ומתקרבת לאמא. אני עוצרת כמה צעדים מאחוריה, קצת בצד. המינגוויי עירום עומד על שפת הבריכה, דופק על החזה באגרופים, וקופץ פנימה. החבר שלו שגם הוא עירום, שואג וקופץ אחריו מחזיק בפחית בירה.

אמא ואיציק מתעלמים.

"נשבע לך שאת נורא מוכרת לי," הוא אומר לה.

"האמת שהייתי שחקנית," היא עונה.

"מה את אומרת, את שחקנית?"

"לא יודעת. שחקנית שכבר לא משחקת עדיין יכולה לקרוא לעצמה שחקנית?"

איציק שואל את אמא איפה היא שיחקה, ואמא אומרת שבכל מיני ואז מפרטת.

"ארץ מולדת!" איציק מתרגש, "זאת את שהיית על סוס ועגלה עם איש עם שפם וכובע גבוה."

"יואל מוישה סלומון."

"ידעתי שאת מוכרת לי מאיפשהו."

"מה אתה עושה?"

איציק מספר שלפני שנתיים הוא פתח מועדון במיאמי, הגולדסטאר, ושאז הוא פתח עוד מועדון, גם הגולדסטאר. "זה תפס אש," הוא טוען. "אפשר לקרוא לזה צֵ'יין."

אמא מזיזה את הרגליים במים, והן קצת משפריצות עליו. נדמה לי שהיא לא התכוונה. אבל איציק מייחס לזה כוונות.

"למה שלא תיכנסי?" הוא מציע ומשפריץ בחזרה. התחתונים שלה נרטבים. "בואי קפצי פנימה. המים על הכיפאק."

אמא לא זזה. "אולי עוד מעט. אני עוד מתרגלת."

אני רואה את אבא רץ אלי מעבר לבריכה. מזמן לא ראיתי אותו רץ, אולי אף פעם. הוא רץ מוזר. הוא מקיף את הבריכה בדילוגים מגושמים, ובדרך חוטף את המגבת הראשונה שהוא רואה. "מה את עושה כאן? השתגעת?" הוא צועק עלי.

איציק מסתובב אליו, ואז מבחין בי.

"כן, מה לעזאזל הילדה הזאת עושה כאן?" הוא שואל. אמא נעמדת מהר. גם היא מזנקת אלי. "מה את עושה כאן? אמרתי לך לא לצאת."

אבא מכסה אותי במגבת, ושניהם מקיפים אותי. "אסור לצאת, אמרתי לך שאסור. את לא מבינה עברית?" אמא כועסת. היא פונה לאבא, "אתה רואה מה עשית?"

"תסתכלי על עצמך," הוא עונה ומסתכל על כולה. "ככה נראית אמא?"

"מי שמדבר. זה הכול אשמתך," הקול שלה מתפורר. היא תופסת לי את היד, "את חוזרת מיד לחדר." היא מתחילה לגרור אותי. "זה הכול אשמתך," היא מסננת בין השיניים. התחתונים הרטובים נצמדים אליה. רואים לה הכול.

"די די, אני לא יכול איתך יותר," הוא משתיק אותה. שניהם מזרזים אותי לחדר. השמלה והחזייה נשארים על שפת הלגונה. גם איציק נשכח מאחור, מסתכל על אמא מתרחקת ממנו. הצמה שלה פרועה והיא כפופה, מטפטפת. כפות הרגליים שלה מציירות שביל עקבות רטובים של בושה.

אבא דופק חזק על הדלת שלנו. אנחנו מחכים שאיה תפתח.

"נו, איפה היא עכשיו?" אמא שואלת בעצבנות.

"היא באמבטיה," אני עונה.

"ממך היה לי מספיק ללילה אחד," אבא גוער בי ומכה שוב בדלת. איה פותחת רטובה כולה ומבולבלת, הגוף שלה עטוף במגבת, כמוני.

"מה? את יצאת?!" היא צועקת עלי. "אסור לצאת ללגונה."

אני לא עונה.

"איך נתת לה לצאת?" אבא דורש לדעת.

"לא נתתי לה, הייתי באמבטיה," איה מתגוננת ומצמידה את המגבת שלה חזק לגוף, "היא פשוט יצאה."

"נו באמת, איה, קצת אחריות, את כבר ילדה גדולה," אמא נוזפת בה.

"חשבתי שהיא רואה טלוויזיה."

הם עומדים ולרגע שותקים. אז אבא אומר שנלך לישון ושנטפל בי מחר.

"מהר לאמבטיה," אמא צועקת, "ואז אתן שתיכן נכנסות מיד למיטה - מיד! הבנתן אותי?" "אני כבר התרחצתי," איה מתנגדת.

הם נכנסים לחדר שלהם.

"אבא נורא כועס עלייך," איה אומרת אחרי שהדלת נסגרת, "מחר תקבלי עונש." היא מריחה כמו סבון. אני מריחה כמו לגונה.

"את מלוכלכת. לכי מיד לאמבטיה," היא אומרת לי, ואז נכנסת בעצמה לחדר האמבטיה ומסובבת את הברז. המים של האמבטיה שלה עוד לא ירדו עד הסוף, והמים של האמבטיה שלי זורמים לתוכם.

אני מתקרבת לקיר הוורוד, מנסה להקשיב. שקט בחדר 119. הקריאות של העירומים בבריכת הכליה מתגברות. איה מציצה החוצה, ואז מצמידה חזק את הווילונות זה לזה.

היא באה וגוררת אותי לאמבטיה. "בואי הנה. כנסי עכשיו למים."

האמבטיה בלגונה הכחולה קטנה ואין לה רגליים. אני מציעה לאיה להיכנס איתי, והיא לא מסכימה. אני משחררת את המגבת מעלי ומתיישבת במים הפושרים. היא מתיישבת על מכסה האסלה, עם רגליים צמודות, מפקחת.

"אולי מחר נחזור למלון של המינגוויי," איה אומרת. אני לא אומרת כלום.

"תחפפי את הראש," היא מצווה ושולחת את היד לשמפו. המגבת שלה נופלת עד למותניים. על החזה שלה מודפסים שני משולשים חיוורים. אני בוחנת אותם. נדמה לי שהפטמה השמאלית קצת תפחה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

אצלנו עכשיו בוקר - דאה הדר