» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

ארץ רחוקה
מאת: דניאל מייסון
A Far Country - Daniel mason

ההוצאה: מודן איזבל גדלה בכפר נידח, בחבל ארץ שחון ושומם. כשהבצורת, השחיתות והמלחמה מגיעים אל פתח ביתם, יוצא אחיה האהוב, איזיאס, אל העיר הגדולה כדי לנסות למצוא שם את מחייתו. לאחר ששום ידיעה אינה מגיעה ממנו, שולחת המשפחה את איזבל לצאת בעקבותיו. כאשר מגיעה איזבל אל העיר הגדולה, היא נשאבת אל תהומותיה, אל סיאובה ואל האיום המתמיד הטמון ברחובותיה. היא צוללת אל מעמקי העיר האפלה הזאת ובליבה משאלה אחת ויחידה - למצוא את איזיאס. דניאל מייסון מתאר ביד אמן, בלשון פיוטית, באמפתיה וברגישות את מסעה המפרך, אך הנחוש והאצילי, של איזבל. זהו סיפור על אהבה עמוקה ואילמת של אחות לאחיה, וזהו גם סיפורם של מהגרים קשי יום המגיעים בחוסר כול אל העיר הגדולה והאכזרית.

ספרו של דניאל מייסון, 'מכוון הפסנתרים', יצא בעברית בהוצאת מודן.

ארץ רחוקה מאת דניאל מייסון בהצאת מודן, מאנגלית: דורית בריל-פולק,
עטיפה: סטודיו גרינבוים, 221 עמודים.

מתוך הפרק ראשון | ארץ רחוקה
בעמק שבו שכן הכפר שיכונה בפיהם ברבות הימים כפר מיכאל הקדוש שבשדות קנה הסוכר, המתינו הגברים והנשים, עודרים באדמת חודש נובמבר ומתבוננים בשמיים.

עננים באו, עוברים בדד מעל אפיקי הנהר הריקים במסעות ארוכים מן החוף.

מדי פעם ירד גשם. עלים קטנים וירוקים הנצו על הענפים היבשים, ועשב רך צמח על האדמה בסבך השיחים הקוצניים שהם כינו היער הלבן, כי היה עלוב מכדי שיהיה לו צבע. הגברים והנשים הביטו בחשדנות בשמיים. לפעמים ירד הגשם קרוב כל כך, עד שריחו הגיע ממש לנחיריהם, אבל אם לא ירד שוב באותה פינת אדמה, העלים השחימו ורישרשו ברוח. זה יכול להרוג שדה, אמרו, גשם אחד ואחר כך שמיים ריקים. זה מפיח בך תקוות, וגם באדמה. הם קראו לזה בצורת ירוקה וקיללו את זה בלחש. גשם הוא כמו גבר, אמרו הנשים. הוא מחמיא לך במתנות מתוקות, אבל אם הוא לא נשאר, זה גרוע מלא כלום.

משלא ירדו עוד גשמים, הראשונים שכמשו היו העשבים. אחר כך נשברו השיחים הקוצניים והקקטוסים האפירו. בחודש דצמבר, בערב חגה של לוּסיָה הקדושה, הם הוציאו שישה גושי מלח כדי לנחש אם תהיה בצורת, ובבוקר מנו כמה גושים נמסו וכמה נותרו.

לבסוף, משהפכה האדמה לוהטת כל כך עד שכל גשם רק התאדה אל השמיים, התחילו להתכונן. הם קראו לזה נסיגה, כאילו ההתיישבות בפנים הארץ היתה מלכתחילה מעשה הבל לא טבעי. רבים מהם כבר ידעו בצורת והיו בקיאים בטקסי המנוסה והשיבה המהוססת. בשדות היבשים הם הלמו באבן במעדרים, סרקו את האדמה וחיפשו שרידים של צמח הקסבה. הם ערכו חישובים, בדקו את מלאי הבשר המומלח ואת גובה המים בבארותיהם.

עם חלוף הימים התבוננו בשמיים, תולים את תקוותיהם בעננים המרוחקים שנעלמו בפתאומיות, כאילו היו מכושפים. הם עקרו גושי עפר מן האדמה, ליטפו אותם ומעכו אותם בין אצבעותיהם, גילגלו את הסחופת החמימה לאורך העור הקשה של אגודליהם, טעמו אותה, דיברו אליה. שידלו, התנצלו, התחננו. פעם הגיע עיתונאי מן החוף וכתב: האריסים מכירים את מרקם אדמתם טוב יותר מאשר את פניהם. כשקראו בקול את הכתבה במחנות הבצורת, פרץ זקן אחד בצחוק: בטח! נולדתי שם, אני עני מכדי שתהיה לי מראה, ומתי היו מספיק מים כדי שתיקָווה שלולית של מים עומדים?

בין-הערביים הם ישבו מחוץ לבתיהם והאזינו לחריקתם היבשה של השיחים הקוצניים. הם מנו את הימים שחלפו מאז ראו לאחרונה את הארמדילים הכתומים, את הנץ שקינן בעץ האשחר, את העכברים שחצו בלילה במרוצה את החצר השוממת. הם שאבו בוץ סמיך מן הבארות, מעכו אותו במטפחותיהם, סחטו אותן והשליכו את הבוץ אל העיזים. בתחילה אכלו העיזים את הצמחים הירוקים יותר: את פירות השיזף המצוי, אחריהם את העלים העדינים של המימוזה, ולאחר מכן אכלו את קקטוס התמר, מעכו את השדרות בלשונותיהן העבות והמחוספסות. לאחר שחיסלו את תכולת הענפים התחתונים, נעמדו העיזים על רגליהן האחוריות והתהלכו כאילו היו בני־אדם. להקות ציפורים השחירו את השמיים כשנסו על נפשן אל החוף.

עם לילה הם נפגשו בעיירה ושוחחו על מועד העזיבה. על פי רוב, הראשונים לעזוב היו האנשים למודי הבצורת, שידעו כמה נורא לסגת ברגע האחרון עם העיזים האחרונות ושארית הקמח המועטה והצנים האחרון החורך את הפה. אחרים רצו לעזוב אבל המתינו, בזוכרם את הצעדה הארוכה, את הרעב, את מחנות הבצורת ואת הכולרה, את השבילים השוממים שבהם קברו ילדים כשעיניהם פקוחות, כדי שלא יאבדו בדרכם לגן עדן.

אחרים המשיכו לעמוד על שלהם בזעם, אמרו זה שלי ורקעו ברגליהם על העפר הדחוס. הם היו האחרונים שעזבו והראשונים ששבו. הם גם היו בעלי הסיכויים הטובים ביותר לשרוד, כאילו ניחנו במתת תרדמת הקיץ: הם השתתקו, האטו, ישנו במשך יממות תמימות, התעוררו רק כדי ללגום לגימות קטנות ממה שהצליחו לגנוב מן הבארות. הם היו כאותם צמחים עמידים בפני יובש, הצמחים שגבעוליהם דמויי חבלים ועליהם שחורים וחרוכים, והם מלבלבים שוב עם הסימן הראשון של הגשם.

הם התבוננו בשמיים ותלו את תקוותיהם בקרעי עננים שהתפשטו בעצלתיים בתכלת. הם הגיפו את החלונות וכיסו את הבארות. הם הביטו בשכנים שעזבו, והקשיבו לשמועות בדבר המקומות שבהם הקימה הממשלה תחנות בדרך ובדבר המקומות שמחלות מקננות בהם. הם שחטו את פרות הזֶבּו הרזות כשלדים, ואחר כך שחטו את העיזים, והבהמות קישתו חלושות את גופן כשניסו להתחמק מן הלהבים הקהים של הסכינים. בשרן של העיזים האחרונות היה סיבי ויבש. עם מים מלאים סחופת הכינו הנשים נזיד מן המעיים ומרק מן הפרסות והגידים. הן שמרו את החלקים הבריאים יותר לצעדה הממושכת. הם חיפשו בגבעות עצים אוצְרֵי מים, שמרו את הפירות, שציפורים כבר ניקרו בהם, אכלו את העלים הנבולים ולעסו את פקעותיהם, עד שמיצם הבסיסי והמתוק הקהה את פיותיהם. אט־אט החלו העצים הכבירים לגווע. שורשיהם נקרעו ועליהם חרקו מאבק, עד שהרוח העיפה אותם.

הם התבוננו בשמיים ותלו את תקוותיהם בתכלת הריקה. האם לא שמעו סיפורים על גשם שירד משמיים חפים מעב אחרי שיוסף הקדוש או ברברה הקדושה התערבו ממש ברגע האחרון? ומה בדבר הרוחות השוכנות בסבך הקוצים, וביכולתן להביא לכך שסילונות מים יזרמו מעצי השעועית ומים ינבעו מן החרכים שבאפיקי הנהר? הם החלו להשאיר נרות בפרשות הדרכים ולהזות יין קנה סוכר על שפתי הקדושים הפטרונים שלהם. הם התפללו בבתי־תפילה זעירים, מלאים ראשים וכפות רגליים חרוטים בעץ, אשר הונחו שם משכבר הימים כאות תודה על משאלות שהתגשמו. בעודם ממתינים לתשובות, עטפו את קערות החומר שלהם בשמיכות וקשרו אותן בחבל דק. את אלה, יחד עם ילדיהם, העמיסו על העגלות ועל גבותיהם של חמורים חלושי ברכיים ויבשי זרבובית. העניים ביותר נשאו את שמיכותיהם על הגב ואת ילדיהם בזרועותיהם. קול שכשוך בקע מנאדות מים עשויים קליפת דלעת, ריקים למחצה, שהשתלשלו מצווארם.

הם התבוננו בשמיים ולבסוף קיללו אותם, קיללו את העננים ואת היעדר העננים, קיללו את עצלותם של העננים, את איוולתם של העננים שסירבו לעזוב את אזור החוף, על נשותיו השמנמנות ואדמתו השחורה והדשנה. הם תחבו את הצלמיות של יוסף הקדוש לתוך השמיכות, לצד הקערות. הם קראו תחינות ותחבו את דפי התפילה לשכמיות סביב צוואריהם. אט־אט לעסו את סעודותיהם האחרונות, המתינו שכל גוש יבש של קסבה יתמוסס, כאילו אלה היו הלחם ויין הקודש הניתנים לאדם לפני מותו.

בלילות האחרונים שהו בבית. אלה היו לילות חסרי מנוחה, וכל אחד מהם ראה בחלומו סופות אבק. פירושו של דבר, אמרו, שהגיע הזמן ללכת, כשהחלומות כבר שחונים והעננים נשארים מרוחקים אפילו בלילה. לפני עלות השחר העירו את הילדים ויצאו לדרך כשצינה עדיין עמדה באוויר. הם חישבו את המרחק עד לחוף ואמדו את כמות המים שנותרה להם.

כשדיברו על השעות האלה, אמרו: עברנו על פני הרעב, כאילו זה היה מקום, יישוב מבודד בדרך שוממת. מדי פעם אמרו: הרעב עבר בינינו, כאילו זה היה משהו חי, והילדים ראו בדמיונם יצור חיוור ומפריס פרסה, המסתער ברגליים מכוסות זיפים או יוצא בטפיפה מן היער הלבן, לבוש חליפה בלויה ופניו רצוצות, מפלצת או שד.

איזבל היתה בת שלוש כשעזבה, ובת ארבע כשחזרה הביתה, ולכן לא היה זיכרונה אלא זיכרון של ילדה, זיכרון היצוק מריחות ומאור ומן הדרך המחוספסת. ואלה היו זכורים לה: טעמן החריף של רצועות הבשר שדודתה תחבה ללחייה באגודל מלוכלך כשבכתה, ההבדל בין חום גופה של אימה ובין חום האדמה הלוהטת, ידיו של אביה, ידיים ורודות מכוויות ושחורות משמן מנוע.

היא זכרה גם את השמיים, זכרה כיצד שנאה אותם בשנאה של ילדה. ידיו של אביה היו ורודות מכוויות מפני שהמנוע כבה ללא הרף, והגברים היו חרדים מכדי להניח לרדיאטור להתקרר. היה להם מזל שהצליחו לתפוס טרמפ על משאית פתוחה, ולא יהיה להם מזל כזה במסעם הביתה.

מה שזכרה ממחנות הבצורת היה צילו הכהה של אוהל הממשל, ריח הכלור של המים, מחרוזות שירים חרישיים ועצובים, דקירת מחטי החיסונים, כלב צהוב שניגש וריחרח את ערסלהּ, עד שמישהו הרחיק אותו בבעיטה.

היא לא הצליחה להיזכר במסע הביתה ושאלה את עצמה האם משום שהיתה חולה או עייפה מדי. ממשפחה שהחליטה להישאר בחוף קנו סוס צולע ועגלה. הם נסעו עד שגלגל אחד התפרק, ממזרח למים שחורים. מאחר שלא היו מסמרים, הם הסירו את רתמות הסוס והעמיסו עליו את שקיהם. השביל היה עמוס משפחות ששבו אל פנים הארץ. לאחר מכן תראה בדמיונה את המחנות הפזורים בדרכים הארוכות כזרעים על מחרוזת תפילות, אבל היא לא ידעה האם זה היה הזיכרון שלה או זיכרון של מישהו שהחזיק אותה בזרועותיו.

בשלוש השנים הבאות בכפר מיכאל הקדוש פקדו אותם גשמים, והיער הלבן ליבלב בכתמים של ירוק־זית וחום בהיר. איזבל גדלה תוך כדי משחק עם אחיה איזיאס ועם בני-דודה. כשהיתה גדולה יותר, היה לה קל לזכור את עצמה כאחת הילדות הזעירות עם הרגליים הרזות והבטן הנפוחה. פעם ליגלגה דודתה: כמו חיות פרא קטנות. לא היתה לה תעודת לידה ולא היה לה פנקס חיסונים, למרות הדקירות שסבלה במחנות. היא היתה בת חמש כשעמדה בפעם הראשונה מול מראה, התקדמה בחשדנות לעבר הילדה החדשה שלחייה מכוסות עפר וריסיה שקופים. לפני שהטביל אותה לנצרות איזה כומר נוסע, לא היה שום מסמך שהוכיח שהיתה בחיים. באותו יום נאבקה ביד הרכה שהשתדלה לייצב אותה וסילקה מעיניה דמעות ומי באר. הלולאות של אותיות שמה, שנכתבו בכתב מחובר, נרשמו באותו יומן כנסייה שבו נכתב גם שמה של אימה.

משגדלה שיחקה כל היום בכיכר המאובקת שבחזית הכנסייה והבתים המסוידים לבן. היתה שם מזרקה ריקה שנבנתה בזמנים חדורי תקווה, ופסל שתווי פניו דהו זה מכבר בשל הרוחות וסופות האבק. לא היו מים זורמים בכפר מיכאל הקדוש. היו שאמרו שזהו פסלו של המושל, והיו שאמרו שזהו פסלו של שודד דרכים אדיר. הזקנים אמרו שהפסל ניצל מן הדרך אל החוף. בעת הקרנבל הוא חבש לראשו כובע.

משגדלה די הצורך, למדה בבית־ספר של כיתה אחת, ששכן בקצה העיירה. בהתאם לעונה, למדו בו עשרים או ארבעים תלמידים. בערבים חזרה הביתה לבדה, או שאחיה בא לקחת אותה.

הם התגוררו בבית קטן בכיכר. ארבעה ערסלים היו תלויים באחד החדרים. בחדר השני ניצבה ספה בלויה שעליה לן אורח, אם לא היה די מקום לתלות ערסל נוסף. הקירות נגמרו קצת מתחת לשולי הגג. סדינים מכוסים בדוגמת פרחים היו תלויים בפתחי הדלתות. כתמי אור ניצנצו בחרכים שבין רעפי הגג ונימרו את זרועותיה. היה שם שולחן עץ קטן ועליו מזבח קטן לבתולה הקדושה, וחצי תריסר תמונות התלויות במרווחים לא שווים על הקירות. מעל הספה כתב מישהו בפחם: רוברט ס' + מריה. הכתובת היתה מוקפת לב, ולמיטב זיכרונה תמיד היתה משורבטת שם. היא לא ידעה מי הם רוברט ומריה. על הדלת, מבחוץ, רשם מישהו ממפקד התושבים את הספרה 7 בגיר. לאחר מכן נמתח קו על הספרה 7, ובמקומה נכתבה הספרה 4.

מאחורי הספה היה המטבח. היו בו תנור קטן ומוגבה, עם חצובת ברזל לסירים, וכד חרס למים. הם שמרו את מצרכי המזון בארון עץ, כדי להסתיר אותם מן הזבובים. סביב השולחן ניצבו ארבעה דרגשים שאביה התקין במו ידיו. כשהיו אצלם אורחים ולא היו די צלחות, המתינו הילדים וצפו בהם עד תום הארוחה, ורק לאחר מכן התיישבו אל השולחן.

הדלת האחורית פנתה אל סבך השיחים הקוצניים. משם התפתל שביל בסבך והגיע עד להרים. בגדים שנתלו לייבוש התנופפו על הענפים. על הקיר היו תלויים מכנסיים מעור עיזים, שפרוותם פונה כלפי חוץ, אבל הם היו נוקשים ודוקרניים, ואיש לא לבש אותם מאז מת רוב המקנה במגפה. בחוץ, בטבורה של הכיכר המרכזית, היה מכשיר טלפון יחיד. התקינה אותו המשפחה החולשת על חברת הטלפונים של המדינה, כשאחד מבניה התמודד על משרת המושל. גובֶה האסימונים לא הגיע מעולם, ולכן פרץ מישהו את תיבת האסימונים. מאז ואילך התנהלו השיחות בחינם. לאחר שהמתקשר קיבל קו, צנח האסימון לכף ידו. אסימון יחיד היה מונח על מכשיר הטלפון.

בארבעת הערסלים ישנו איזבל, אחיה, אימה ואביה בסדר הזה לכיוון הדלת. הם ישנו סמוך כל כך זה לזה, עד שהתנגשו זה בזה כשהתנועעו.

אימה דאגה לבית ולגן קטן של שיחי קסבה. סמוך לכפר מיכאל הקדוש זרם מעיין, וכשהאדמה לא היתה יבשה עד שגזלה את כל המים עוד לפני שהגיעו אל פני השטח, טיפחה אימה גם עץ מנגו וכמה עצי בננות. היא למדה בשעתה בבית־הספר הקתולי שבדרך אל החוף, וידעה לקרוא, אבל אביה של איזבל לא ידע קרוא וכתוב. בעונת קנה הסוכר עבד בקציר הקנים בשדות שצמחו לאורך רצועות החוף המרוחקות של הפלג. איזבל תזכור אותו מאותה תקופה כגבר שקט ולא מגולח, שהתעורר זמן רב לפני עלות השחר כדי לאכול דייסת תירס ושאריות בשר בקר מומלח, שטוגנו עד שחוטי השומן הסתלסלו כפתילים.

בהתבוננה בו למדה שמצבו הטבעי של האדם הוא שתיקה, שהדיבור רק מעורר בעיות במקום שלא היו בו בעיות.

לאביה היה עור חרוך משמש ועיניים ירוקות חיוורות. עורה של אימה היה שחום, וכשלבשה את החצאיות הישנות שלה היתה איזבל עלולה לאבד אותה בדרך בלילה.

כשלא היתה זו עונת קנה הסוכר מצא אביה עבודה בחברות הבנייה ועסק בסלילת כבישים או בהנחת צינורות, ומדי פעם הרחיק אפילו עד החוף ועבד במיזמים בעיר הבירה של המדינה. בגיבוב הבתים שמסביב לכיכר התגוררו גם אימה ואביה של אימה, אחותה של אימה, ילדיה של אחותה של אימה, אחותה של סבתה וילדיה ונכדיה, ועשרות בני-דודים אחרים מקשרי דם או נישואים.

על סיפֵּי הבתים הם השליכו גולות מחרס ושיחקו ב'חמש אבנים' בעצמות המפרקים של עיזים, כשהם מצופפים אותן בקבוצות קטנות. אחרי שנמאס להם מעצמות המפרקים, שיחקו בצללים של עצמות המפרקים, יצורים שפופים שהלכו וגדלו כשהשמש שקעה. בין הערביים הניחו להן, ונהרו אל הכיכר כקן צרעות שהפריעו את מנוחתן.

פעם היו לה שלושה אחים ואחות. המבוגר בהם כבר היה גבר צעיר כשנולדה, והיתה לו עבודה טובה בקו של אוטובוס. אחותה התחתנה עם גבר שפגשה במחנות הבצורת כשהייתה בת חמש־עשרה, וחזרה איתו אל ביתו. מאז באה פעם אחת לכפר מיכאל הקדוש, עם תינוק.

את האח הצעיר ביותר איבדו במחנות. הוא מת מכולרה. איזבל זכרה אותו רק מתמונה שצילם עובד סוציאלי: ילד קטן שעמד במרחק־מה מהמשפחה, כאילו כבר התכונן לקום וללכת. היא חשבה על כך כששמעה זקנה אחת אומרת שילדים שמתים צעירים יודעים את זה לפני כולם. הם מתנהגים שונה, כאילו כבר היו במקום שהם הולכים אליו. אבל היא תמיד ידעה מה יקרה לו, זמן רב לפני ששמעה את דברי הזקנה.

אנשים אמרו שהיא ואחיה האמצעי, איזיאס, קרובים זה לזה משום שגדלו רק שניהם יחד, אבל היא ידעה שזה התחיל אפילו לפני כן, עוד לפני הנסיגה הראשונה. היו להם רק מעט מאוד תצלומים משפחתיים מאותו זמן. לאיש בכפר מיכאל הקדוש לא היתה מצלמה. את התצלומים צילם בן־דוד שהתגורר בבירת המדינה, או אחד הצלמים הנודדים, שבדומה לצבע הירוק הופיעו בשנים הגשומות. הם העמידו את בני המשפחות בשורה, סמוך לקיר הלבן של הכנסייה, חזרו כעבור חודשים רבים עם התצלומים, ונחיל ילדים הוביל אותם מבית לבית.

בתצלומים תמיד היו איזיאס ואיזבל יחד: ילד עם חיוך על שפתיו, מחזיק את התינוקת בזרועותיו בגאווה; נער מנדנד במהופך ילדה מקושטת בסרטים בעת חגיגות החורף; בחור המועך את חוטמו על לחיה של ילדה קטנה שניצבת על כיסא, לבושה בשמלה שאולה של שושבינה; שניהם בלילה בקצה הכיכר המרוצפת אבנים חלקות. איזיאס מחייך ואיזבל פעורת עיניים, שפתיה פשוקות מעט בפליאה, ידה מורמת מעט באוויר, כאילו היא מושיטה אותה לעברו, מסונוורת, ברגע שאור המבזק כבה. אפילו בתמונה המשפחתית הרשמית שצולמה לפני הבצורת הראשונה, התמונה שבה כולם עוטים ארשת רצינית ולוטשים במצלמה את עיניהם, היא מביטה באיזיאס במבט שזיהתה בעיניהן של הנשים הזקנות מול פסלי הקדושים. ואיזיאס, שהיה אז בן תשע, משיב לה מבט.

פעם אחת, לאחר קיץ של סחיבת ארגזים בשוק של עיירת הנסיך לאופולד, הוא פינק אותה בתצלום ביריד נודד. הם עמדו על דרגשים ותחבו את ראשיהם מבעד לחורים בקרש עץ. היתה שם שמלה מצוירת עם שרוולים תפוחים בכתפיים וצרים במפרקי הידיים, חליפה, ספינת קיטור, והמילים לסן־פרנסיסקו. זו היתה הפעם הראשונה ששמעה על הים. בתצלום ביצבצו תלתליה הצהבהבים מן החור, וצנחו לצד רעמתה השחורה של האישה המצוירת. איזיאס נראה חמור סבר, לסתו בולטת ושפתיו חשוקות בהתרסה. היה בתצלום דמיון מוזר ביניהם: אותו עור, אותו צבע שיער, אותן עיניים כחולות בהירות שעברו במשפחה כעורק משונן העובר באבן. מאחורי התפאורה הוא זקף את גבו והניח את ידיו על מותניו.

אמרו עליו שהוא דומה לסבו בּוניפאסי, גבר גרום שענד שעון על כל אחד ממפרקי ידיו, שחרף החום נהג ללבוש חליפה לבנה ומוכתמת, והעביר את ימי השוק עם שני תימהונים נוספים ועם אבני הדומינו, בערגה להתחדשות משטר "המדינה החדשה ". בוניפאסי ניגן בכינור, ובצעירותו הלך שמו לפניו. בימים שבהם הלימודים היו רק גחמה של בעלי המטעים הגדולים, ששכרו אותם לעבודה עונתית, הוא למד קרוא וכתוב בכוחות עצמו וידע אילו צמחים מועילים לבעיות בכבד ואילו צמחים מקלים את הבעיות בעצבים. הוא ידע לעקור שן רקובה בקצה סכינו, ומה צריך לתת כשמכיש נחש. הוא היה גם יפה תואר במיוחד, ובעיירה הילכו שמועות שהוא סב לילדים רבים פי כמה מן הילדים המאובקים שהיו ידועים בציבור כנכדיו. הוא ענד שלוש טבעות נישואים, טבעת אחת לכל אישה שמתה עליו. ממנו למד איזיאס לנגן בכינור ולחייך חיוך שגרם לנערות לכסות את שיניהן ולצייר בחול באצבעות רגליהן היחפות.

איזיאס נולד בבית־החולים הציבורי שבעיירה הסמוכה, עיירת הנסיך לאופולד. איזבל נולדה בכפר מיכאל הקדוש עצמו, עשרים דקות לאחר שירדו לאימה המים בזמן שחצתה את שדות קני הסוכר. זה היה צריך להיות להפך, אמרה אימה. הילדה המהורהרת היתה צריכה להיוולד בין הכתלים המצהיבים של בית־החולים, והילד קצר הרוח היה צריך לפלס את דרכו החוצה בציפורניו בשדה קנה הסוכר. אבל בתוך כמה שעות חשפו העוללים את טיבם האמיתי. התינוק מחה בקול נגד ידיהן החטטניות של אחיות בית־החולים, והתינוקת פלטה צווחה יחידה ומבועתת, ואחר כך התמקמה לה בשקט בזרועות אימה, אשר קמה על רגליה והמשיכה בדרכה הביתה.

אימה אמרה תכופות: אפילו אז כולם ראו את ההבדל. בגיל שבו תינוקות לא מפסיקים להסתכל לך בפרצוף, הילד לטש את עיניו קדימה. איזבל לא - היא הסתכלה לך בעיניים וידעה על מה אתה חושב, אבל העיניים של הילד זזו ברגע שהוא היה יכול להחזיק אותן פקוחות.

מגיל צעיר מאוד יצא איזיאס לבדו לשוטט בגבעות. כשאיזבל היתה מבוגרת דיה לעמוד בקצב שלו, הוא לקח אותה איתו. הם יצאו לשוטט בחומו של יום או עם שחר, כשהוא גורר מן הבית את הילדה הרוטנת, כדי לראות את הציפורים לפני שתסתתרנה מהשמש. הוא מצא בשבילה פרי של קקטוסים שגדל פרא, ומחה ממנו את האבק בחולצתו. הוא הכריח אותה לשנן את שמות הצמחים. הוא תחב את כפות ידיו לתוך הקוצים כדי לתפוס חיפושיות, תחב אותן לתוך הבוץ החם כדי לחפון קרפדות, ולתוך הקקטוסים כדי לתלוש את הפרחים הוורודים הבהירים שהחזיק בשבילה, והיא עצמה עין אחת ואחריה את השנייה, והתבוננה בהם מבעד לזכוכית מגדלת שרוטה של שען, שקנה לה ביריד השבועי בעיירת הנסיך לאופולד. הוא מצא מאובן של דג באבן החול השחוקה, והראה לה חריטות עתיקות בסלע, ציורים של אנשים ובעלי-חיים. הוא תלש מן המימוזה תרמילים מוארכים ומחוספסים, ורישרש בהם כשפסעו בדרכם.

הוא הביא איתו את הכינור שלו. בצילו של האשחר ישבה על אבן מכוסה גבשושיות והאזינה לנגינתו. צליל הכינור היה כזעקת קינה, כאילו יש באפשרותו של מישהו לנגן את חריקת קרשי הרצפה או את יללתו של בעל-חיים. בדרך חזרה סיפר לה כיצד יהפוך לאדם מפורסם. זו היתה אחת הפעמים הספורות שפרץ בצחוק, וצחוקו התפשט עד שטילטל את כל גופו. איזבל חייתה בשביל הרגעים האלה. היא שגתה בדמיונות על הצלחותיו והתגאתה בהן לפני הכול.

כשהתבגר שאל ספרים מנוטריון נודד. הוא קרא לה. הסיפור האהוב עליה היה על הנסיכה מסין, ששערותיה תוארו כמפרשים ארוכים ושחורים.

כשהתרוצצה פעם בבית, מאובקת ויחפה, לבושה בזוג תחתונים, תפס סבה בוניפאסי את זרועה.

"איפה קושר הקשר שלך?" שאל. היא היתה בת ארבע, והמילים היו גדולות ולא מוכרות. הוא מחה אבק מלחייה. "מה זה, עכברונת? כבר לא מלמדים אתכם שום דבר בבית־הספר?"

"קושר קשר למה?" שאלה אימה, שקצצה פיסה מחבל טבק. "גם אני לא חושבת שאני מבינה."

"מה לא מובן כאן? לילד יש תוכניות מטורפות, והיא מאמינה בהן. הוא חושב שהוא מלך, והיא חושבת שפּה זה מרכז העולם." הוא נופף בידו. "נכון?"

איזבל התעטשה ולא היתה לה תשובה. היא כבר ידעה שיש שאלות שמבוגרים שואלים ילדים רק בשביל מבוגרים אחרים. "תנגבי את האף," אמרה לה אימה בצחוק, "ואם תראי את קושר הקשר שלך, תגידי לו שהעיזים לעסו את חבל הכביסה." בוניפאסי הִרפה את אחיזתו בזרועה והיא יצאה במרוצה אל הסבך.

בחגיגות יוחנן הקדוש ציירה לה אימה נמשים בבוץ כהה. בקרנבל היא היתה מלאך, אחר כך אינדיאנית, ואחר כך שוב מלאך. רוב הבנים שאלו שפתון ולבשו את השמלות של אחיותיהם. בכל שנה לבש איזיאס אותו מעיל גדול ממידותיו, מעיל עם סרטים וכפתורים צבעוניים. הוא הביא את הכינור כדי לנגן בשולי הלהקה, ושם פלירטט עם הנערות מהכפרים. איזבל קישטה את שערותיה בסיכת ראש זולה, צעקה: "זה הקרנבל!" והסתחררה, זוהרת, בעת שניגן.

כשהיה בן שלוש־עשרה והיא היתה בת שש, אמר אביה שהגיע הזמן שהוא יפסיק ללמוד בבית־הספר ויצטרף לגברים בשדות קנה הסוכר.

איזיאס יצא לטיולים ארוכים יותר ביחידות. בלילה שמעה אותו מתווכח. "תן לי לנסוע אל החוף," אמר. "ומה תעשה שם?" שאל אביה. "אנגן בכינור." "ותהיה קבצן כל החיים?" "לא קבצן. בערים אפשר להתפרנס מנגינה." "זה שקר." "זה לא שקר, אני מבטיח. אני יכול לנגן בשווקים או בלהקה. יש הרבה דרכים."

בבוקר התעוררה כשאיזיאס טיפס ויצא מן הערסל שלו. היא קמה בשקט על רגליה ונעמדה מאחורי הסדין התלוי בפתח הדלת. היא התבוננה בגבו השחוח כשאכל בשתיקה.

במרוצת שלוש השנים שלאחר מכן עבד בקציר קני הסוכר עם הגברים המבוגרים יותר. הוא צעד בחשכה את מרחק מחצית השעה אל השדות, ובשעות הערב המוקדמות חזר לישון. כדי להתגונן מן העלים החדים נעל נעלי עור מטולאות ולבש שלוש חולצות, מוכתמות באפר ונוקשות מזיעה יבשה. הוא כרך סמרטוטים סביב קרסוליו וסביב מרפקיו השרוטים, וכיסה היטב את צווארו כדי להרחיק את העכבישים. בבגדיו ובשערותיו היו שבבים של סיבי קנים. בשדות קנה הסוכר הצטרפו אל הגברים אנשים נוספים שהובאו לשם במשאיות פתוחות. בארוחת הצהריים הם ישבו בשטחים הפנויים ואכלו מקופסאות שימורים משוננות.

פעם אחת נחתכה ידו. מנהל העבודה אילץ את הנהג להמתין עד סוף היום כדי לקחת אותו למרפאה. איזבל הצטרפה אליו. שם נודע להם שהאחות כבר הלכה הביתה, והם ישנו על ספסל העץ עד שחזרה בבוקר. האחות חיטטה בדאגה בפצע ותפרה אותו בתפרים רחבים דמויי לולאות. למחרת בלילה התחיל איזיאס לרעוד. בבוקר התנפח הפצע באזור התפרים, כמו נקניקייה ממולאה מדי, וכשקפץ את אגרופו, נקרע אחד החוטים שעברו בבשר. בשבוע שלאחר מכן היה מאושפז בבית־החולים הקטן שבעיירת הנסיך לאופולד.

הוא ביקש מאיזבל להישאר איתו. במיטה הסמוכה שכבה זקנה, שנשימתה רישרשה כמו התרמילים הכמושים שתלשו מן העצים. מן הקירות צנחו המקקים מכובד משקלם. כיוון שאיזיאס היה רזה, היה מקום במיטה, והאחיות הרשו לאיזבל ללון שם. מבעד לחלון ראו זוג קיכלים שזינקו על רצועת אדמה לוהטת. הם התווכחו האם נוצות של ציפורים הן חמות או קרות. "חמות מהשמש, קרות מהרוח," אמר איזיאס, והשאלה הזו העסיקה את איזבל זמן רב.

לא היה אוכל בבית־החולים. הוא שלח אותה העירה לקנות דייסת תירס, שבישל על הכירה המשותפת לכל החולים. כשחבט בזבובים שהתקבצו על הגלדים בכף ידו, אמר לה שהוא חושש שלעולם לא ינגן שוב בכינור. לאחר שהצליח לקפוץ שוב את אגרופו חזר לעבודה.

במשך הזמן הזה ביקרה איזבל בבית־הספר, והתחילה לעזור לאימה בהשגחה על תינוק שהשאירה בת־דוד שיצאה לעבוד בעיר. היא למדה לשאת את התינוק כשרגליו שלובות סביב מותנה, ולזהות את פשר צווחותיו. היא עזרה לדודתה למכור בננות בשוק שבועי בהרים. היא טחנה את הקסבה, פלתה את הקרציות מאוזניהם של הכלבים המייללים, איזנה שקי כביסה על ראשה כשצעדה אל הפלג. יבלות רבות צצו על ידיה. היא היתה מסוגלת לשבור לשניים גוש כבד של קסבה.

כשהיתה בת שבע הגיעה מן החוף מורה חדשה, אישה צעירה ונמרצת שקראה שירה על מאבק האיכרים והפועלים העניים. איזבל לא הבינה את כל השירים, אבל המורה באה בקביעות. עם שאר הילדים, המתפתלים על הספסלים המחוספסים והעמוסים, היא למדה לקרוא. יום אחד, בעת שקנה הסוכר ליבלב, שלחה אותה אימה לקרוא לאחיה. זו היתה שעת אחר צהריים, ועדיין היה חם. כשפסעה בכביש הריק שלאורך השדות חשבה כיצד תבקש ממנו לחתוך בשבילה פיסות של קנה סוכר, ואיך רק אלוהים היה יכול להמציא צמח שגם מרווה את הצמא וגם משביע את הרעב. המשאיות הפתוחות חנו במרחק רב, בהמשך הכביש. היא החליטה לעשות קיצור דרך ולעבור בשדה קני הסוכר. כפות רגליה היחפות החליקו על החצץ כשירדה מן הכביש במדרון התלול.

היא שרה בעת שפילסה לה דרך בין השבילים הצרים. רשרוש הבהיל אותה. נחש, חשבה. שנה קודם לכן מת נער מהכשת נחש. מצאו אותו בשדות קנה הסוכר יומיים לאחר שנעלם, אבל כשמצאו את גופתו לא הרשו לה לראות אותו. לא נתנו אף לאחד מן הילדים לראות אותו.

העלים התנועעו לרגליה, ולאחר מכן התרחק הרשרוש. סבך הקנים היה זהה בכל הכיוונים. השמש היתה ממש מעל ראשה. היא בחרה בשביל צר לאורך אחת השורות. כשהקנים כיסו לגמרי את השביל, ירדה על ברכיה וזחלה. קני הסוכר היו כחולים בתחתיתם. האוויר היה מתוק, ופרט לרשרושים, שקט מאוד. היה נדמה לה שהיא הולכת בשביל, אבל כשהביטה לאחור ראתה רק חומת קנים ללא שום פרצה. הקנים המתנועעים הכאיבו לעיניה. פעם אחת היה לה נדמה שהיא רואה צל של אדם. הוא נעצרה ואימצה את עיניה, ולאחר מכן המשיכה הלאה. פעמים רבות רצתה לצעוק איזיאס, אבל אמרה לעצמה לא לפחד. היא נכנסה לשטח שבו היו הקנים שרופים. עד מהרה שמעה מישהו קוצר את קני הסוכר ושר, פסעה בין הקנים השחורים, הדומים לשלדים, נכנסה לקרחת קטנה, ושם ראתה את אחיה. כפות ידיו היו עטויות כפפות עבות, ומתחת לכובעו היה ראשו עטוף במטפחת אפורה מפיח. גבו היה כפוף וראשו מורכן. היא עקבה אחר התנועה הקצבית, שעה שחיבק את הקנים בזרוע אחת והניף את סכינו.

באותו לילה שאל, "איזבל, איך עשית את זה?" "איך עשיתי מה?" "איך מצאת אותי ככה?" "מה זאת אומרת?" שאלה. "זאת אומרת, איך הלכת ישר בשדות ומצאת אותי?" "אני לא יודעת." "את לא יודעת? יש אקרים על גבי אקרים של קנה סוכר." היא משכה בכתפיה. "ידעת איפה אני נמצא?" שאל. "נדמה לי שכן." "את חושבת שתוכלי לעשות את זה שוב?" שאל.

היה שקט כשפסעו בכביש. כשהגיע אל השדות אמר, "חכי כאן ותספרי עד מאתיים," ונעלם בעלטה. היא ניצבה לבדה בכביש וקרעה רצועות מקליפה יבשה. לאוזניה הגיע קול צעדיו על הקנים הצונחים ארצה, והיא ראתה כיצד מתנועעות השערות שבראשי הקנים. היא המתינה עד שלא יכלה לראות או לשמוע אותו, ואחר כך הלכה בעקבותיו. הירח היה דק כתלתל משערותיה, והאור החיוור הבליח מן העלים המוארכים. השערות בראשי הקנים היו חיוורות וזוהרות, והזכירו לה נוצות של תחפושת. אחר כך חשבה על שניהם, כיצד הם נעים איש סביב רעותו בחשכה, שחרף קני הסוכר נדמתה בעיני רוחה כמקום רחב ידיים וריק.

ולכן זה היה קל יותר הפעם, והיא מצאה אותו עומד בין הקנים הצפופים.

הוא לקח אותה שוב אל הכביש. "תנסי שוב," אמר, ושוב מצאה אותו. "שוב," אמר, והפעם הכריח אותה לספור עד חמש מאות. היא צעדה ישר בין קני הסוכר ומצאה אותו, משתופף, מחבק את ברכיו. בדרך חזרה אל הכביש פרץ בצחוק. "שוב," אמר, ושוב מצאה אותו בקו ישר מן הכביש. "את הולכת אחרי העקבות שלי," אמר. "לא." "אז את יכולה לשמוע את הנשימות שלי." "לא." "אז איך?" "אני לא יודעת, איזיאס," אמרה והרגישה ששערות זרועותיה סומרות.

למחרת בלילה הם יצאו שוב. הוא כיסה את עיניה והיא מצאה אותו, כשהיא מגששת בידיה בין הקנים המרשרשים עד שדיגדג את קרסולה והפיל אותה, צוחק. הוא הביא איתו בן־דוד ואמר לו להתחבא, אבל איזבל הסתובבה במעגלים עד שהילד הקטן פרץ בבכי.

כשהיתה בת שמונה, בחורף, פקדה אותם בצורת נוספת. כבר לא יקצרו את קנה הסוכר, אמרו הגברים, והחלו לדון בשאלה היכן יוכלו למצוא עבודה, ואחר כך בשאלה האם עליהם לעזוב. כשהתקרב הקיץ ביקרו אצלם נציגים מטעם הממשלה והבטיחו סיוע אם יישארו במקומם. "הערים לא יכולות לקלוט אתכם יותר," אמרו. "אין מים ואין חשמל. יש רק מחלות." הגברים והנשים היו זהירים. האם לא באו כבר קודם לכן מהממשלה והבטיחו מים ומזון בתקופת הבחירות? אבל הפעם הם חזרו כעבור שבוע, עם אורז ומשאית עם מכלית מים. הם הביאו אגן מים מפלסטיק וכרזות של המושל. איזבל עמדה עם אחיה והתבוננה בכלבים, שהתגודדו סביב המשאית וליקקו את המים הדולפים כשטיפטפו מן הכנף.

כמה משפחות עזבו, אבל רוב המשפחות נשארו. בבית דיברו הגברים ללא הרף על עבודה, על עבודות במקומות מרוחקים שבהם ירד גשם.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהם קמו ויצאו לחפש עבודה. עוד בימי סבהּ שלחו בתי־חרושת לגומי ולמכוניות נציגים אל פנים הארץ, ובפיהם הבטחות למים ולעושר. עכשיו שוב רעמו השמועות מן הרמקולים, עברו בקול קרקוש בין הרכילויות בירידים והתפשטו ככתמים לאורך הכבישים המובילים אל פנים הארץ. בתחילה הירהרו הגברים לאיטם בחדשות. הם לא רחשו אמון רב למקומות פוריים כאלה. בשווקים התגודדו סביב תצלומי העצים, הכורעים תחת עומס פירותיהם, כאילו אלה היו גלויות פורנוגרפיות.

בלילות, כשהמשפחות נאספו, האנשים שהספיקו לנסוע ולחזור סיפרו סיפורים. הלכתי ברגל, נסעתי בטרמפים, עליתי על משאית פתוחה אל החוף, כך התחילו הסיפורים, והילדים כרו אוזן.

בסיפוריהם לקחו החברות את הגברים אל עיר הסמוכה לים. שם הם שוטטו לאורך הרציפים, לטשו את עיניהם בירכיהן המתנודדות של הכובסות והתבוננו בדייגים שיצאו בסירותיהם הקטנות אל האופק הריק. בעת שהמתינו, כשהם כורים אוזן לשמועות הגואות, ראו אוניות שפניהן מועדות לפנמה־סיטי, לוואלפּאריסו ולריו־דה־ז'נרו, ואוניות אחרות שהיה כתוב עליהן ליסבון וקייפ־טאון. על טיילות קרשים המנצנצות מקשקשי דגים, עקבו בעיניהם אחרי הסוורים, כשהם מתבוננים בתדהמה במטען, בארגזי הפירות, בדגים הענקיים ובארגזי התבואות. הם למדו שלאוניות יש שמות: ז'אן דארק, נסיכת הגומי, מלכת הג'ונגל. איזה מקום עשיר, חשבו, ונזכרו בכלבים נטולי השם, ובסוסים חסרי השם, ובילדים שהשאירו אחריהן המשפחות שהיגרו, ששמותיהם נשתכחו מלב.

ברציפים העבירו ימים תמימים בברים שעל חוף הים, בהמתנה שיתאספו די אנשים כדי למלא את אוניות הקיטור של החברה. החברות היו נדיבות ונתנו להם מקדמה בשביל המשקה ובשביל הנערות הצחקניות והשמנמנות. הם חתמו בתחתית דף הפנקס שלא ידעו לקרוא. פקידי החברה ליקקו בשבילם את חוד העט ואמרו: אלה רק הבטחות שתשלמו לנו בחזרה. זה לא הרבה. תוכלו להרוויח את זה בכמה ימים אם תעבדו קשה.

בוקר אחד התעוררו למראה תהלוכה בים. צלוב עם שיער אמיתי התנועע כתורן בין נער המזבח ובין כומר חולה במחלת ים. ואז הגיעו פקידי החברה וקיבצו אותם לתוך האוניות. בים התבוננו בלהקות דגים ששחו מתחת לגוף האונייה. הם כמעט זעקו ביראה. הם לחשו: כל כך הרבה דגים, ואנחנו אפילו לא עוצרים, תארו לכם איך זה יהיה כשנגיע. כעבור ימים רבים חשו שהאוויר משתנה, הופך רטוב וכבד, ומי הים נעשים מתוקים. הגדות היו כה רחוקות, עד שלא האמינו לאנשי הצוות כשאמרו שזה כבר איננו האוקיינוס, אלא נהר. הם ירדו מהאונייה ועלו על הרציפים המוכתמים כתמי טחב, בעיר מרוצפת אבנים שטוחות ובה קתדרלה מוזהבת ושווקים שהדיפו צחנת פירות מרקיבים. בערבים, לאחר שנסגר השוק, הם צעדו יחפים על טיילת קרשים מכוסה בשכבה עבה של פירות פפאיה רקובים. הם התקוטטו עם החתולים על השאריות. החברות דאגו להם למזון, אבל בכל זאת היו רעבים, כאילו היה הרעב הרגל נושן שאי אפשר להיפטר ממנו.

איזבל ואיזיאס הירהרו בשתיקה בסיפורים. משם נסענו בספינות נוספות, אמרו הגברים שהיו שם וחזרו. הספינות האלה היו קטנות יותר, עם מעקות מסורגים שהזכירו לחלקנו שלדים ולאחרים בתי־כלא. עבדנו במטעים, או ברחנו וניסינו לכרות זהב. נפלנו זה על זה בחפירות ענקיות ומלאות בוץ שנכרו באדמה. נשאנו איתנו את כל רכושנו. על הגב. כמו האינדיאנים, שמדברים בשפות משונות ושומרים על מרחק כשפוגשים בהם כדי לסחור איתם.

במעבה הג'ונגל פגשו המהגרים אנשים שמעולם לא שמעו על הים. הם הביטו באנשים האלה בתדהמה וחשבו: חייתי את חיי לפני שראיתי את הים, אבל אין אדם שלא שמע עליו. הם חזרו על המילה: ים ים יםםםם אוקיינוס ים אוקיינוס שקט אוקיינוס אטלנטי ים ים ים, והאנשים האחרים הנידו בראשיהם. נהר? שאלו. לא, לא נהר. לא, יותר גדול מנהר. עם מים צלולים? צלולים, כן, אבל לא מים מתוקים. מים מלוחים. מלוחים? כן. מי המליח אותם? המלח כבר נמצא שם. אבל מי הכניס אותו פנימה ראשון? שאלו כעת באי אמון כשהם נסוגים לאחור. מי הכניס אותו ראשון? שאלו המהגרים. אתם יכולים להגיד שאלוהים, וחשבו: או השטן. האנשים שמעולם לא שמעו על הים אמרו: אז האנשים שם לא צריכים לקנות מלח. לא. אתם לא צריכים לסחור בזה? לא, יש יותר מלח מכפי שתרצו. זה בטח טוב. כן, אמרו הנודדים, כשהם מהרהרים בכך, זה טוב. אבל המים טובים לשתייה? שאלו האנשים האחרים, והנודדים השיבו: לא, הם מורעלים. המילה האחרונה היתה ספוגה בכזו שנאה, עד שהעבירה בהם חלחלה.

במטעי הגומי הגדולים הם חרצו חריצים בגזעי העצים ואספו את החומר הלבן והצמיגי לתוך קופסאות שימורים חלודות. הם המסו אותו בקומקומים גדולים, טבלו חוט בחלב הרותח והוציאו את הגומי לייבוש. לאחר מכן טבלו אותו שוב, עד שאחזו בידיהם כדורים נפוחים ורכים שהפכו חלקלקים בגשם והזכירו להם בשעות בדידותם את שדיהן ואת בטניהן של הנערות שפעם שכבו איתן. הם בהו בקירות החנויות של החברה, שהיו מקושטים בתצלומים שנתלשו ממגזינים ובהם נשים יפהפיות ששערותיהן מתנופפות מאחוריהן. הם השתדלו להיזכר ברעיות שהותירו בבית, אבל הזיכרון שלהם נחלש. במזנונים שבמטעים הם החלו לשלם בהקפה תמורת חברתן של הנערות האינדיאניות, שאחזו בידיהם ופסעו אחריהם בחשכת המחנות.

ואז החלו להתהלך שמועות על הזהב. זהב אמיתי, לא זהב־גומי, והם ברחו מחובותיהם וממטעי הגומי, צעדו בעקבות הלחישות שהתהלכו בברים, והתקדמו במעלה הנהרות, ששם נגלו לעיניהם ערים של אסדות. הם שאלו כיצד להגיע אל המכרות. אתם כאן, בקעה התשובה. הם לטשו את עיניהם בנהר, שמעל האסדות היו מימיו שחורים וצלולים, ומתחת להן היו חומים.

הם התחילו להעביר ימים תמימים בכרייה בנהר. הם הפכו לאנשי צינורות. הם חיברו צינורות לחץ־אוויר למסכות הצלילה שלהם, ובמצולות הנהר סרקו את הקרקעית בצינור שאיבה, כשהם שואבים את הבוץ אל הרפסודה שמעליהם. לעיתים ירדו למצולות הנהר בשעות הלילה, אבל לא היה שום הבדל - אפילו בשעות היום היתה קרקעית הנהר חשוכה לחלוטין בשל צבעם של העלים המרקיבים.

עם שחר הגיחו מן הנהר, והמים השחורים קלחו מגופם. כשהיו במצולות וחשו צמא, הסירו את המסכות ושתו ממי הנהר. כל הלילה עברו על פניהם בעלי-חיים, החליקו מעל צוואריהם או בין רגליהם - אנקונדות וצלופחים חשמליים, שפמנונים ענקיים המסוגלים ללפות את הזרוע במלתעות דמויות ספוג ולמשוך אותך כלפי מטה, נקבות הדולפין הוורודות השוכנות בנהרות, שאיבר מינן דומה לשל הנשים, מפתות הגברים.

לעיתים בקעה צעקה דרך צינור האוויר והמים האדימו מדם. תמסחים, לחשו כשזה קרה בפעם הראשונה, אך שאר האנשים הנידו בראשיהם: לא - דגי מחט. הם משסעים כל פיסת בשר שלא מכוסה בחליפה או במסכה. כשהיו במצולות דימו שהם מוקפים בנחילי דגים, חשו כיצד הם מדגדגים את עורם. ובכל זאת הם אהבו את הנהר, ובהיותם במצולות פרצו בצחוק כשחשבו איך פעם התגוררו במקום שלא היו בו מים כלל, ואילו עכשיו קל יותר לשתות מלנשום.

במזנונים, כשאצבעותיהם עדיין מקומטות מן המים, שרו שירים מהבית, סיפרו בדיחות מהבית וחזרו על הסיפורים היבשים מפנים הארץ. בשעות הפנאי שלהם, כששכבו בערסליהם עם הנערות האינדיאניות, דיגדגו אותן והריחו את השמן שבשערן, הם ניסו לספר להן מדוע באו. הם סיפרו סיפורים ארוכים על הבצורת. הנערות הינהנו ואמרו: גם כאן יש חודשים שלא יורד בהם גשם. לא, אמרו הגברים. לא חודשים. שנים. והנערות שאלו: אבל אם לא יורד גשם, איך אפשר לגדל משהו? והגברים השיבו: זה מה שאני אומר לך, אי אפשר. לכן אנחנו כאן.

הם נשקו לצווארי הנערות, שפרצו בצחוק והדפו אותם ושאלו: אז איך נראים הנהרות אצלכם? יש נהרות, אבל הם לא זורמים כל השנה. הם בדרך כלל יבשים. אז איך עוברות הסירות? אין סירות, הנהרות קטנים, הם מופיעים ונעלמים. אז איך אתם מתרחצים? לפעמים יש לנו אגמים קטנים, לפעמים אנחנו לא מתרחצים. אין מים אחרים? לא, אין. את כל הזמן שואלת אותי, ואני כל הזמן אומר לך, זה כמו כאן, המים גואים כשיש שיטפון, ואחר כך הם נעלמים. והנערות אמרו: אבל הנהרות כאן אף פעם לא נעלמים. אני יודע. אבל הנהר שלכם נעלם? כן. לגמרי? כן. אפשר ללכת במקום שבו היה פעם נהר? כן, אפשר ללכת שם. לאן הוא נעלם? הוא בורח, אמרו הגברים וליטפו את עורן הרך, יגעים משאלות. הוא בורח, הוא נעלם. כמוכם, אמרו הנערות, כולן בבת-אחת, מצחקקות בערסלים, בין הפלגים, במחסה עצי הגומי. כמוכם. הן ליטפו באצבעותיהן את הפנים הצרות, הצמידו את לחייהן לזיפי הזקן הגסים. לכן באתם למקום שבו הגשם לא מפסיק לרדת.

עם תום הבצורת שב איזיאס לעבוד בשדות קנה הסוכר.

איזבל היתה אז בת תשע. בשעות הבוקר השגיחה על הילדים. אט־אט למדה שאם ילד סובל מכאבי בטן, כל מה שעליה לעשות הוא לשאת אותו על מותנה, ועד מהרה הוא יירגע. ככה זה, חשבה, אבל שאר הנשים אמרו שזה שונה. פעם אחת, כשהרגיעה תינוק, הבחינה שאימה מתבוננת בה. "מה לא בסדר?" שאלה. אבל אימה אמרה, "שום דבר," וליטפה את שערה.

אחר הצהריים הלכה לבית־הספר. היא שמה לב שבימים החופשיים הנדירים שלו יצא אחיה לטיולים ארוכים יותר בגבעות, ותמיד לקח איתו את הכינור שלו. יללת כינורו הגיעה לאוזניה מביתם, מן הרחוב, מסבך השיחים המוביל אל העמק. כשהכינור נסדק, הוא תיקן אותו בכפיסים מענפים יבשים. הוא חיבר את המוזיקה בעצמו או ניגן שירי־עם מסורתיים של יושבי פנים הארץ ושירים מן החוף.

בלילות שבת צעד מרחק של שישה־עשר קילומטרים, אל עיירת הנסיך לאופולד, ששם הקימה קבוצת קשישים "להקה אזורית לזיכרון העבר", עם אקורדיון, טמבורין, שָליש ותוף. לעיתים היה שם גם גבר שניגן בקלרינט, עם שסתום מפח חתוך. הם ניגנו עד השעות הקטנות של הלילה. בערבים החמימים הראשונים התאספו כמעט כל תושבי השכונה לצפות בהם בעת שניגנו. עם הזמן הם חזרו אל מכשירי הרדיו ואל כיסאות הנדנדה שלהם, עד אשר נותרו רק מעטים - איזבל ותימהוני כלשהו שצחק לבדיחה הפרטית שלו, רעייתו של נגן השליש, זוג כלבים נגועי שחין, שהעלו אבק וכירסמו את כפותיהם המכוסות קשקשים.

פעם, לקראת סוף החורף, ראתה איזבל ילד קטן משוטט בכביש המאובק שמעל העיירה. הוא היה מכוסה בשיער ארוך, דומה לזכוכית, וצווחה עליזה בקעה מפיו כשהתקרבה אליו. כעבור שבוע נפלה למשכב. היא רעדה מחום, קראה בקול, חלמה על אנשים עם פרצופים משונים שגררו אותה לתוך האדמה. אימה הכינה רטייה מעלים והניחה אותה על חזה. איזיאס בא הביתה בערבים ושכב לצידה בערסל שלה. החום ירד.

כעבור שבוע ראתה שוב את הילד. שוב נפלה למשכב וחלמה שהיא רצה על פני מי הנהר, מדלגת על סלעים עשויים מפרצופים, ואלה מקפצים ושוקעים תחת כפות רגליה.

אימה לקחה אותה לעיירת הנסיך לאופולד, ומשם במשאית נוספת לעיירה קטנה, מרוחקת יותר, בתוך הסבך הקוצני. שם המתינו מחוץ לביתו של אדם אחד, שיצא לו שם של מי שנע בקלות בין העולמות. היה שם תור ארוך של זקנים וזקנות רועדים, ועימהם ילדים צווחניים. לבסוף נכנסו לחדר החשוך, ואימה הוציאה מקשר בחצאיתה צרור שטרות מעוך ויישרה אותם.

האיש היה עב־בשר ולא מגולח. איזבל חשבה שתהיה לו קטורת או קונכיות פי־הכושי להטלה, אבל הוא ישב לבדו על כיסא נטול מסעד. על שולחן מאחוריו היו פזורות שיני שום, והיו שם גם ציפור מתה קשורה לגלגל קטן, בקבוקים חומים חתומים בנייר עיתון מגולגל, ופיסת צינור ממתכת עם עיניים מנוקבות, אוזניים מחודדות וזרועות דקות מחוטי מתכת. צרורות של עשבים השתלשלו ממסמרים שננעצו פה ושם בחדר. היה לוח שנה ועליו הכתובת: פחחות וצבע הנסיך לאופולד. הוא קרא לה "איזבל" מבלי לשאול לשמה, וסיפר לה את כל מה שראתה.

לאימה אמר, "הגוף שלה לא סגור." אימה הינהנה. האיש קרא תפילה. זו היתה תפילה חזקה ועכשיו היא תגן עליה. "אבל את תצטרכי להשגיח עליה," אמר, והמליץ על תפילה מיוחדת לגאורגיוס הקדוש.

בדרך הביתה סיפרה לה אימה שקיימים אנשים מסוימים שאצלם יש פחות מחסומים בין העולם הזה ובין העולם האחר. אנשים כאלה זקוקים לתפילות כדי לסגור את גופם ולהגן עליו. האנשים האלה יכולים להפוך למרפאים או למשוררים, ובכוחם לשמוע את דבר אלוהים. הם מסוגלים לראות ולהריח ולהרגיש את מה שאחרים אינם מסוגלים. אבל הכול עלול לפגוע בהם: רודפות אותם רוחות שאנשים אחרים אינם מסוגלים לראות. הם חשים בסבלו של הזולת, נופלים למשכב בקלות רבה יותר ולעיתים תכופות יותר. תפילות מסוגלות לסגור גוף, אף על פי שישנם כאלה שאינם חפצים שגופם ייסגר - הם מסתכנים ברדיפה בתמורה למודעות שלהם. אם מְרפא סוגר את הגוף שלך, לא תוכל עוד לדעת אילו צמחים מרפאים ואילו צמחים רעילים. גופו של כל אדם יכול להיקרע ולהיפתח עקב עצבות רבה מדי או ייסורים גדולים מדי. לכן כשמת עלינו אדם קרוב העולם נראה שונה, האור משתנה, אנחנו מסוגלים להבין ולראות את מה שלא ראינו קודם. "פעם," אמרה אימה, "אחרי שאחותי נפטרה, חליתי וראיתי פרד בלי ראש מחוץ לבית שלנו. אישה לבושה לבן סיפרה לי בחלומות שלי שהכלבים שלנו יחלו בכלבת, ושנה לאחר מכן הם באמת חלו. אומרים שבכיתי במשך שבועיים, אבל אני לא זוכרת שבכיתי בכלל."

קיימים כאלה, כמו המרפא, שאצלם לא קיים מחסום, שאין גבול לידיעתם את הסבל. "את לא כזו," אמרה אימה. "אצלך החומות קיימות. הן רק דקות יותר. סבתא שלי היתה כמוך. אפילו אחרי שהיא הפסיקה לראות רוחות, בכל זאת הגוף שלה לא היה סגור. היא ידעה לקרוא אנשים. היא הכירה רפואות וידעה לרפא ילדים. וכשהבצורת פקדה אותנו, היא התחילה לראות בצלילות רבה יותר - היא ידעה למצוא מים וידעה אם עומד לרדת גשם. היו שאמרו שיש לה מזל בגלל זה. אבל זה לא היה קל. היא גם חשה בעצבות של אנשים אחרים. כל החיים שלה היא היתה כזו."

היא השתתקה. "חוץ מאשר כשסבא שלי היה חולה. אז היא היתה עיוורת. כולם ידעו שהוא גוסס, אבל היא לא האמינה בזה. בכל הקשור אליו, הראייה שלה כאילו היטשטשה." לאחר מכן הוסיפה, כאילו סתם כך, "להיות מבורך ולהיות בר־מזל זה לא אותו דבר."

בעיירת הנסיך לאופולד הן נכנסו לחנות קטנה שמכרו בה קטורת ואיקונות. שורות של איקונות קדושים ניצבו על המדפים. קצותיהן של תוויות כישופים בכתב-יד התקלפו מן הבקבוקים. איזבל קראה לאט את הכתוב בהן. היו שם סבון למציאת עבודה, סבון תביא־אותו־אלי, סבון לביטול כישופים. שמפו לשלוט־באשתי, סבון יופי, שמפו הקץ־לעין־הרעה. בבית רחצה אותה אימה בתמיסה מרירה שעיקצצה בעיניה. הן הניחו כרטיס מנוילן של גאורגיוס הקדוש על מדף, סמוך למחרוזת תפילות ולתצלום של קתדרלת גברתנו־של־הדמעות שבמים־שחורים.

איזיאס הסתכל באיזבל מרחוק. "למה אתה לוטש עיניים?" שאלה. "אני לא." "אתה כן." "זה כמו לחולל ניסים," אמר. "כמו קסם."

"שום קסם," אמרה אימה בחריפות. "פשוט ראִייה."

"זה מפחיד אותך?" שאל את איזבל.

"לא," השיבה, בלי להיות משוכנעת שזו האמת. היא חשבה: האם מפחיד לראות טוב יותר? לשמוע טוב יותר? "אני לא רואה שום דבר שלא קיים," אמרה.

סבא בוניפאסי הירהר בהבחנה בשקט. הם חזרו על התפילה במשך שלושה ימי שישי.

היא לא ראתה שוב את הילד הקטן. בלילה היו חלומותיה שקטים, חלומות על משפחתה ועל היער הלבן, סיכומים יבשים וריקים של אירועי היום. היא כבר לא שמעה נחשים המתנועעים סמוך אליה על השביל. בשוק היה קל יותר לעבור על פני פושטי היד מבלי לחוש בעצבותם. היא עדיין הצליחה להרגיע ילדים, אבל עכשיו נדרש ממנה זמן רב יותר. משום מה לא היו כבר שירי הבצורת הנושנים גלמודים כל כך, והיא ידעה שאם תנסה למצוא את איזיאס בין קני הסוכר, זה יהיה קשה יותר.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

ארץ רחוקה - דניאל מייסון
A Far Country - Daniel mason