Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

בית התה הצועני
מאת: ניקי פלגרינו
The Gypsy Tearoom - Nicky Pellegrino

ההוצאה:

אריה ניר

רפאלה מורטי, היפה בבנות העיירה טריאנטו שבדרום איטליה, בתו של דייג פשוט, נישאת לבחיר לבה, מרצ'לו רוסו, הבן הבכור של המשפחה העשירה ביותר בעיירה והגבר היחיד שאהבה מעולם.

אבל חלומותיה על אהבה, אושר ורווחה מתנפצים אחרי שנת נישואים קצרה אחת.

מרצ'לו מת, ורפאלה, האלמנה הצעירה, מוצאת את עצמה מגורשת מביתה החדש, מתמודדת עם שמועות זדוניות שמפיצה חמותה. היא לא שואלת שאלות מיותרות כשהכמרים שולחים אותה לנקות בית ישן, לקרצף זוהמה שהצטברה בו שנים, להכין אותו לקראת בואו של הדייר החדש.

ויום אחד הוא מגיע, הזר, ה"אמריקנו". הוא בא לבנות את הפסל הגדול של ישו על הצוק המשקיף אל הים, והוא מעורר התרגשות גדולה בלבה של רפאלה ומהומות בעיירה. האירועים סוחפים את רפאלה לתוך מחלוקת עמוקה שמאיימת לפלג את העיירה ולהרוס את האנשים היקרים לה ביותר.

בית התה הצועני
שתפו אותי

בית התה הצועני - סיפור חי ותוסס המתרחש בעיירה איטלקית קטנה וססגונית, המטפסת דבוקה אל צלע הצוק לחוף הים. ספר שמצליח להפוך אותך לאחת הדמויות השותפות להתרחשות, המתבוננות באירועים מבפנים.

לקרוא את בית התה הצועני זה לשבת בפיאצה של טריאנטו, בין דוכני השוק, לשתות קפה חריף וחם, להריח את ריח הניחוח שעולה מהמאפייה של סילבנה, להרגיש את הרוח שבאה מהים, אולי להיכנס ולאכול פיצה טרייה אצל ריצ'י...

ניקי פלגרינו גדלה במחוז מרסיסייד שבצפון-מערב אנגליה, אבל בילתה את רוב הקיצים של ילדותה בדרום איטליה. היא עבדה כעורכת של מספר עיתוני נשים ובתוך כך כתבה את ספרה הראשון, Delicious, שהיה רב-מכר בינלאומי. כיום חיה פלגרינו עם בעלה באוקלנד, ניו-זילנד.

בית התה הצועני מאת ניקי פלגרינו בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: נעה בן-פורת,
עטיפה: סטודיו פיני חמו, 318 עמודים.

בית התה הצועני | ראשית דבר
עץ הרימון ניצב לבדו במרכז החצר. איש לא ידע כמה זמן עוד יישאר שם. כבר לפני שנים חדל לפשוט את ענפיו המעוקמים כלפי מעלה וכעת הוסיף לחיות רק הודות לטיפול המסור שקיבל.

בשנה שעברה, באוקטובר, התחיל העץ הישיש לנטות כמו מגדל פיזה. קרלוטה, בתו של הגנן, הייתה הראשונה שהבחינה בכך.

"הוא נראה כאילו הפירות נעשו כבדים מדי בשבילו וכבר אין לו כוח לסחוב אותם," אמרה בעצב לאביה, אוּמבֶּרטו. "ועכשיו הוא רוצה להשכיב את הענפים העייפים על האדמה שינוחו קצת."

אומברטו הפסיק לטאטא את עלי השלכת ונשען על מטאטאו. הוא הסתכל על עץ הרימון וראה שקרלוטה צודקת. הפירות עדיין היו תלויים כפנסים אדומים על הענפים הגרומים, אבל העץ עצמו היה נטוי כלפי מטה.

"נצטרך לכרות אותו," פסק.

"לא, אבא!"

"קרלוטה, אם לא אכרות אותו, הוא ייפול מעצמו," ניסה אומברטו לדבר על לבה.

"אבל, אבא, העץ הזה עתיק כל-כך. תמיד אמרת לי שהוא היה כאן עוד לפני ששנינו נולדנו. אתה חייב לנסות להציל אותו."

אומברטו הסתכל על בתו, על פניה החדות והחיוורות, המציצות מתחת לשוליו הרחבים של כובע הקש שחבשה תמיד, על זרועותיה הדקות הצמודות בתחינה אל חזהּ השטוח. אחר הביט שוב על עץ הרימון.

"אין טעם, קרלוטה, הוא מחוסל. יש עוד הרבה עצי רימון שם למטה." הוא הצביע על הטראסות שמתחת לחצר. "תראי, רוב הפירות שעל העץ הזה ממילא אינם ראויים למאכל."

"נכון, אבל אם מוצאים רימון אחד טוב, הוא הרבה יותר מתוק מהפירות שנותנים העצים הצעירים ששם למטה." היא תפסה את המטאטא ומשכה אותו מידיו של אביה. "אני אגמור לטאטא את העלים האלה אם אתה תנסה להציל את עץ הרימון הזקן."

אומברטו עמד ובהה בעץ בעודו מאזין באוזן אחת לקול חיכוך המטאטא של קרלוטה באבני המרצפת. כדרכו בשעת מחשבה עמוקה, נותר פיו פעור למחצה וכל אחד היה יכול לראות שלא נותרה בו גם שן אחת לרפואה. על השידה שליד מיטתו הייתה מונחת צנצנת ובה מערכת שיניים תותבות, אבל הוא לא הִרבה להשתמש בה, בעיקר משום שבימים אלה קרלוטה והוא פגשו אנשים לעתים כה נדירות עד שהטרחה נראתה לו מיותרת.

איש לא בא לבקר בבית הוורוד שליד החצר. הוא עמד ריק, ותריסי העץ הירוקים נשארו מוגפים כבר שנים. בכל חודש שולם לאומברטו שכר זעום תמורת העבודה שהוא וקרלוטה ביצעו בשטח, ושניהם חיו להם בשלווה בבית הקטן שעמד מחוץ לחומה הגבוהה. הם היו אחראים רק על תחזוקת הגנים ועל טיפוחם, ואיש לא בא מעולם לבדוק את מעשיהם. אם הוא יכרות את עץ הרימון, קרלוטה תהיה היחידה שתדע על כך או שיהיה לה אכפת.

"לא יהיה קשה לעקור אותו," קרא אליה. "מן הסתם אוכל לדחוף ולהפיל אותו אם אנסה."

"השורשים שלו יכולים להיות עמוקים יותר ממה שנדמה לך," קראה בתשובה.

"נוכל לטעת במקומו עץ אחר - שתיל צעיר. הוא יגדל לפני שתרגישי."

"זה לא יהיה אותו הדבר."

"קרלוטה." אומברטו היה נרגז עכשיו. "גנן לא יכול להרשות לעצמו להתאהב בצמחים שהוא מגדל. הוא חייב להקשיח את לבו ולעקור את הצמחים שהזדקנו או התחילו לנבול או אפילו סתם לא נראים במיטבם. והוא חייב לשתול חדשים במקומם."

קרלוטה הפסיקה לטאטא אבל לא אמרה דבר. הוא הביט אליה וראה שהיא מתבוננת בעץ.

"אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתעוררת מחר בבוקר ולא רואה אותו שם," אמרה חרש. "הוא נמצא שם בכל בוקר, מאז שאני זוכרת את עצמי."

אומברטו נופף בזרועותיו בתסכול. "איך את מציעה שאציל אותו?" שאל בכעס. "הוא כבר חצי מת, איך אני אמור להחזיק אותו בחיים?"

"הוא רחוק מלהיות מת." קולה של קרלוטה היה שקול וסבלני. "העלים שלו ירוקים והוא עדיין נותן פרי. אבל הוא זקן ועייף. כל מה שצריך לעשות זה לעזור לו להרים את הענפים מהקרקע."

"כל מה שצריך, כל מה שצריך," מלמל אומברטו. הוא הסיר מראשו את הכובע הישן והמרופט וניגב בו את הזיעה שניגרה על מצחו. היום היה חם, וכל החשיבה הזו הייתה עבודה קשה. "את דורשת ממני יותר מדי," התפרץ. "אין לי מושג מה אני אמור לעשות כדי למנוע מהדבר המחורבן הזה ליפול."

הוא שמע את נשיפת קוצר הרוח של קרלוטה, שהשליכה אליו את המטאטא. כעבור שתי דקות ראה אותה נעלמת במורד מדרגות האבן המוליכות לטראסות התחתונות, נושאת גרזן בידה. היא חזרה אדומת פנים ומתנשפת בכבדות מהמאמץ, ובידיה לא היה גרזן כי אם ענף ארוך ועבה, מפוצל בקצהו למזלג שהיה רחב דיו לחבוק את הגדול בענפיו השמוטים של עץ הרימון.

"זה קב," הסבירה קרלוטה. "אם נצליח לנעוץ אותו מספיק חזק מתחת לענף הזה, הוא יתמוך בעץ ולא יניח לו להמשיך ולנטות עוד יותר."

נדרשו לשם כך לא מעט משיכות ודחיפות, אבל קרלוטה לא הייתה מוכנה להרים ידיים, ודומה שהעץ חש בכך. בסופו של דבר, הוא הניח להם לתחוב את הקב מתחת לענפו המעוקם ונשען עליו בכל כובדו.

אומברטו צעד לאחור וסקר בשתיקה את מעשה ידיהם. אחר הנהן לאישור. "את ילדה נבונה, קרלוטה. תמיד אמרתי את זה."

היא חייכה אליו בתשובה. "כדאי שאלך להביא את הגרזן," אמרה, והוא שמע את האושר בקולה, גם אם לא במילותיה. "השארתי אותו שם למטה."

"לא, תשאירי אותו שם," אמר לה. "אני אלך להביא אותו אחר כך. ובהזדמנות זו אכרות קב נוסף... ליתר ביטחון."

היא חייכה אליו שוב. "העץ יהיה כאן מחר כשאני אתעורר. ובבוקר הבא, ובזה שאחריו." "הוא ימות למרות הכול. כולם מתים בסופו של דבר," אמר אומברטו בפשטות. "וכל זמן שיחיה, לא יהיה כאן מי שיתפעל ממנו."

"אה, אף פעם אי-אפשר לדעת." קרלוטה העיפה מבט אל הבית הוורוד עם תריסיו המוגפים נגד אור השמש. "אולי מישהו יבוא הנה קיץ אחד ויפתח את הבית ויישב מתחת לעץ הרימון לצפות בשקיעה. ועד אז הוא יהיה כאן רק בשבילך ובשבילי."

אומברטו צקצק בלשונו. "אף אחד לא יבוא, קרלוטה. הם שכחו בכלל שהמקום הזה קיים. הוא יעמוד ריק עד סוף כל הדורות."

בית התה הצועני | פרק ראשון
רפאלה לא הצליחה להירדם. היא שכבה על גבה במיטה הישנה והגבשושית שחלקה עם אחותה הצעירה ובהתה בחשיכה. רק זה חסר לה, עיגולים כהים סביב העיניים. אולם מוחה היה עסוק במחשבות על הדברים המסעירים המצפים לה, וגופה נמלא מרץ חסר מנוח. היא לא יכלה עוד לשכב בשקט.

הסדינים רשרשו בעת שהחליקה מביניהם, אבל אחותה לא נעה ולא זעה. רפאלה גיששה בחושך את דרכה אל קצה המיטה עד שאצבעותיה נגעו בתיבת הארז שעמדה שם. נזהרת לא להרעיש, הרימה את המכסה ותחבה את אצבעותיה פנימה.

המפה הרקומה הייתה מונחת למעלה. היא הייתה עשויה בד לבן שזור בחוטי כסף והיו לה שמונה מפיות תואמות. מתחת למפה היו המצעים שסבתה נתנה לה ליום הולדתה העשירי והמגבות שקיבלה במתנה כעבור שנה. ומתחת לכל אלה, ממש על הקרקעית, מגוהצים למשעי ועטופים בנייר משי, היו הלבנים העדינים וכותנות הלילה היפות שאמה עזרה לה לרקום.

זו הייתה תיבת הנדוניה של רפאלה. משחר נעוריה היא הוסיפה אליה פריטים ולא נגעה בדברים המונחים בה אלא כדי לאווררם מעת לעת, ממתינה ליום נישואיה.

ומחר תועמס תיבת הארז עם שאר החפצים השייכים לנדוניה ותילקח אל ביתה החדש שבראש הגבעה. וכעבור יום, כשיסתיימו כל החגיגות, תלך גם היא בעקבותיה. היא תתלה את המגבות על הקולבים, תפרוש את הסדינים על המיטה הזוגית ותלבש את היפה שבכותנות הלילה. בלילה ההוא, אחותה, טרזה, תישן לבדה לראשונה בחייה, בעוד שרפאלה תחלוק את מיטתה עם בעלה החדש.

רפאלה הצטנפה ליד תיבת הארז, הניחה את ראשה על ערימת המצעים ודמיינה איך ייראו חייה מעתה ואילך. היא תהיה חופשייה לנשק את שפתיו של מרצ'לו שלה כאוות נפשה, להתכרבל בזרועותיו ולדבר איתו עד שעות הלילה המאוחרות. היא תהיה חופשייה לשהות במחיצתו בלי שמישהו מבני משפחתה ישהה תמיד בקרבת מקום וישגיח עליה, תהיה חופשייה לגעת בו ולתת לו לגעת בה.

המחשבות על יום החתונה ריגשו את רפאלה, אבל יותר מכך הפעימו אותה החלומות על מה שמצפה לה בימים שיבואו אחריו, על החיים שיהיו לה אחרי שתיבת הארז תתרוקן מכל תכולתה והיא תהיה לאשתו של מרצ'לו. לכך שאפה עוד מקטנותה, מהיום שבו ראתה אותו לראשונה בבית-הספר ומשכה אותו בכוח רצונה אל השולחן הסמוך לשלה.

ובעוד הבד העדין סופג את חומה של הלחי המונחת עליו, היא ניסתה לדמיין את משקלה של טבעת הזהב על אצבעה ואת התחושה החדשה של השתייכות. היה לה קשה להאמין שאושר כה רב מצפה לה.

היא הרימה את ראשה מהמצעים, סגרה בזהירות את מכסה התיבה ואחר החליקה חזרה למיטה. טרזה המשיכה לישון שינה עמוקה. רפאלה האזינה לנשימתה הקצבית של אחותה וחשה בחמימות הקורנת מגופה הצנום. עוד לילה אחד; ובלילה הבא כבר ישכב מרצ'לו לצדה. היא עצמה את עיניה ורוחה נרגעה בהדרגה. לבסוף נרדמה גם היא.

כאשר רפאלה התעוררה משנתה בפה יבש ובעיניים מצועפות משינה, צד המיטה של אחותה היה ריק. היא לא שמעה שום קול לבד מצווחות השחפים ושקשוק הגלים, אבל כאשר מצמצה ושפשפה את עיניה עד שנצטללו, הגיע לאפה ריח קפה. היא התיישבה במיטה והעבירה את אצבעותיה בסבך הפרוע של שערה הארוך, השחור. מה השעה עכשיו? תהתה. עד מתי הניחו לה לישון?

היא הסיטה את הווילונות וראתה שהשמש גבוהה בשמים. אביה ושאר הדייגים יצאו מן הסתם כבר לפני זמן רב. בשעה זו יהיו ספינותיהם לא יותר מנקודות כהות באופק הכחול.

הבית שבו גרה רפאלה כל חייה שכן על צוק הצופה למפרץ ולים הפתוח שמאחוריו. לפני שנים רבות הוא נצבע בצבע אפרסק, אבל המלח של מי הים, שניתזו על קירותיו ברוח הצולפת, קילף עד מהרה את הצבע במקומות שבהם התנפח מלהט השמש.

הצוק לא היה מקום מסביר פנים, אבל שיחים ננסיים מעטים שחזותם עגומה בכל זאת הצליחו להיצמד אליו, וסמוך לבסיסו, הרבה מעל לסימן הגאות, הציב אביה פסל לבן של גבירתנו הקדושה, אשר השקיפה על האופק ושמרה על הדייגים ועל שאר יורדי-הים המחרפים את נפשם בין הגלים.

הבית הקטן נבנה בהתאם להתעקלות הסלע. כל חדריו היו צרים וצפופים, אבל הצפוף מכולם היה המטבח, שקירו האחורי נחצב בסלע עצמו. צלחות בצבעים עליזים נתלו על האבן האפורה והמחוספסת, ועל מדף גבוה הציגה אמה של רפאלה לראווה את אוסף בקבוקי היין שצורתם המיוחדת או גונם צדו את עיניה, וכן מכיתות זכוכית שהחול והים ליטשו והחליקו עד היותן בורקות כאבני חן, שליקטה בשיטוטיה על החוף.

יותר מכל תכונותיה של אמה אהבה רפאלה את האופן שבו הפיקה עונג מכל דבר בחייה. כשהצטרכה לנקות ולמרק את הבית, היא עשתה זאת אגב שירה או לפחות המהום. כשהצטרכה לנער את המפה מהפירורים שדבקו בה, היא שעשעה את עצמה בהפחדת השחפים היושבים על זיז הסלע הצר מתחת לחלון המטבח.

גם כשהכינה סתם כוס קפה היא השתעשעה, ערמה את הקפה הטחון לפירמידה בלתי אפשרית ובכל פעם הגביהה אותה קצת יותר, עד שלפעמים היא התמוטטה על שולחן המטבח כולו והיה עליה לנקותו ולהתחיל הכול מחדש.

הקפה שהכינה אמה לא היה שונה מן הסתם מהקפה שהכינו אנשים אחרים, אבל רפאלה הייתה משוכנעת שהוא הרבה יותר טעים. כעת היא שאפה בהנאה את ריחו כשירדה במדרגות המתעקלות מחדרה שבקומה העליונה של הבית.

"אימא, מה השעה עכשיו?" קראה. "למה לא הערת אותי קודם?"

"אה, רפאלה, קמת סוף-סוף." היא שמעה את הצחוק המבעבע בקולה של אמה. "הריח של הקפה העיר אותך כנראה. באמת תהיתי אם הוא יעשה את זה."

"לא, את ידעת שהוא יעיר אותי. לכן הכנת אותו." רפאלה נכנסה למטבח הצר וחייכה למראה המוכר של אמה המוזגת קפה שחור לשני ספלים לבנים קטנים ומוסיפה להם כפיות סוכר.

"ידעתי?" אמה הרימה את ראשה וחייכה בתשובה. "טוב, אולי את צודקת."

רפאלה צנחה על ספסל העץ הצמוד אל קיר האבן הקשה והושיטה את ידה אל הספל. "מממ, זה חריף," אמרה בין לגימה ללגימה. "אני אתגעגע לקפה שלך אחרי שאעזוב. שלי אף פעם לא יוצא טעים כל-כך."

"ואני אתגעגע אלייך..." - אמה נטלה את ספל הקפה שלה - "הרבה יותר משאת תתגעגעי לקפה שלי. למה לא יכולת למצוא לך מישהו מקומי, אה? איזה בחור נחמד מהסביבה הקרובה?"

רפאלה לא חייכה, כי היא ידעה שאמה לא לגמרי מתלוצצת. היא חייתה כל חייה בעיירה טריאֶנטוֹ שבדרום איטליה, המקננת בין קפלי הקרקע שבמקום מפגשם של ההרים עם הים. טריאנטו הייתה עיירה מפוצלת. חלקה האחד, טריאנטו הגדולה, נצמד לצלע הגבעה שלמרגלות ההרים ואילו החלק השני, טריאנטו הקטנה, רבץ למטה על הצוקים הגובלים במפרץ שבו עגנו ספינות הדיג. דרך תלולה ומסוכנת התפתלה בין שני חלקי העיירה.

מבחינתה של רפאלה יהיו נישואיה למרצ'לו קפיצת מדרגה, פשוטו כמשמעו. היא תעזוב את בקתת הדייג בטריאנטו הקטנה ותטפס במדרון התלול המוביל אל חייה החדשים כאשת בנו של סוחר אמיד.

"גם אני אתגעגע אלייך, אימא," ענתה רפאלה. "אבל אני עדיין אראה אותך לפעמים, נכון? כשתגיעי למעלה לקניות?"

אמה פרצה בצחוק. היה זה קול עמוק וגרוני שרפאלה התרגלה לשמוע מדי יום ביומו, לאורך כל שנות ילדותה ובאינספור הזדמנויות.

"נכון?" חזרה ושאלה.

"אני מניחה שכן," ענתה אמה ואחר הרצינו פניה. "אם כי לא בכל יום, רפאלה, את זה לא אוכל להבטיח לך."

רפאלה ידעה עד כמה אַנָה, אמה, שונאת את הטיפוס במעלה הגבעה. היא הייתה מוכנה לעשות כמעט כל דבר כדי להימנע ממנו: לקמץ במצרכים, לאלתר ארוחות כמעט מלא-כלום.

אבל מחוכם במיוחד היה הכישרון שפיתחה אנה לנחש מתי עומדת אחת מנשותיה האחרות של טריאנטו הקטנה לתלות את הסל על זרועה ולפתוח בהליכה הארוכה והאטית אל טריאנטו הגדולה לקנות מזון. דרך קבע הייתה מופיעה על סף דלתה של האישה שניות ספורות לפני שזו יצאה לדרך ותוחבת לידה כמה מטבעות ורשימת קניות משורבטת בחופזה. "רק דבר או שניים," הייתה אומרת מתנשפת. "לא אכפת לך, נכון?"

אנה הייתה אישה גבוהה, בעלת קול עבה והופעה סמכותית, ורק מעטות מנשות הדייגים העזו לסרב לה. בִּיאטריצֶ'ה פֶרָנדוֹ, פטריציה סֶסטוֹ, ג'וליאנה בּיאג'וֹ וכל יתר הנשים פחדו ממנה במקצת. וכך הן טיפסו על הגבעה וסחבו סל כבד יותר בדרכן חזרה למטה בעוד אנה חוזרת לביתה ומבלה בנעימים.

לרוב הייתה יושבת עם ספר בידה במשך שעה או קצת יותר, עד שהמצרכים שנקנו עבורה נחתו על סף ביתה והגיעה השעה להתחיל לבשל את ארוחת הערב לבעלה, טוֹמאזוֹ, ולשתי בנותיה ובנה היחיד, סרג'ו.

אמה של רפאלה השתדלה כמיטב יכולתה להימנע מהטיפוס על הגבעה התלולה ועשתה את הדרך רק לעתים נדירות, לכן היו ירכיה רכות יותר וכרסה מלאה יותר משל יתר נשות הדייגים. אבל טומאזו אהב את חמוקיה הנשיים, והיא אהבה את השעות הגנובות שפינתה כך לעצמה.

כעת לגמה אנה מהקפה ונאנחה, כאילו ידעה שהגבעה התלולה מצפה לה שוב.

"אחיך, סרג'ו, התלונן לא פעם על הבשר שביאטריצ'ה פרנדו מביאה לי ואמר שהוא שמן מדי," הרהרה בקול רם. "ובשבוע שעבר פטריציה ססטו חזרה עם עגבניות חצי רקובות. היינו צריכות לזרוק את רובן, זוכרת? אז אולי כדאי שאלך לשוק בעצמי לעתים קרובות יותר."

"כן, אולי כדאי באמת," חזרה רפאלה כהד על דברי אמה ומזגה לספלה הזעיר עוד מעט קפה חריף לפני שיספיק להתקרר.

כשהתבוננה בבתה הנעה כה וכה במטבח, מפנה את כלי הקפה, השתדלה אנה לסלק את הקדרות מפניה. הרבה דברים הדאיגו אותה. האם תהיה רפאלה מאושרת עם הבחור שבו חשקה נפשה? האם יהיו נישואיה הדבר הנפלא שלו ציפתה?

רוב האמהות בטריאנטו היו מאושרות אילו נישאו בנותיהן לבן משפחת רוּסוֹ, אבל לא כן אנה. היא ראתה כמה מעריצה רפאלה את הבחור וחששה שהוא, מצדו, לא רואה הרבה מעבר ליופיה. העתיד של בתה הבכורה הטריד את מנוחתה עד כדי כך שהייתה מתעוררת באמצע הלילה ומתהפכת על משכבה עד עלות השחר.

היא התפללה בכל לבה שהנישואים האלה יהיו הדבר הנכון. אבל אם יתברר שאינם כאלה, אם צער ומכאוב יהיו מנת חלקה של רפאלה, כי אז מוטב שתהיה לצד בתה לגונן עליה.

ואם פירושו של דבר שתצטרך לתלות את הסל על זרועה אחת ליומיים ולטפס במעלה הגבעה לטריאנטו הגדולה, יהי כן. השעות הגנובות יחסרו לאנה והיא תשנא כל רגע מההליכה במעלה המדרון התלול, אבל כנראה לא תהיה לה ברירה.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

בית התה הצועני - ניקי פלגרינו
The Gypsy Tearoom - Nicky Pellegrino


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *