» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2008       חזור

מסע לאור ירח
מאת: אנטל סרב
Utas Es Holdvilag - Szerb Antal

ההוצאה: כתר מיהאי היה משוכנע שהצליח לברוח מזיכרונות נעוריו הפרועים. הוא הצטרף לאביו בעסק המשפחתי שלהם בבודפשט, נשא את ארז'י, ועתה - בדמותו החדשה כאיש עסקים בורגני - הוא יוצא לבלות ירח דבש בוונציה. פגישה מקרית עם חבר נעורים סודקת את התמונה המושלמת שמנסה מיהאי לצייר, והוא נאלץ לספר לאשתו הטרייה על הימים שבהם היה חלק מחבורה ססגונית, פרועה ובוהמית, ימים מלאי דרמה ושתייה, אהבה וגילוי עריות, מין ותחפושות פרובוקטיביות ואפילו התאבדות. זמן קצר לאחר מכן מיהאי וארז'י מאבדים זה את זה בתחנת רכבת קטנה והוא יוצא למסע מפותל ורב תהפוכות שבמהלכו הוא פוגש חברים מן העבר, אהבות ישנות וזיכרונות טעונים. עד מהרה מתערבלים בחייו הווה ועבר, היגיון ומיסטיקה, דחפים רגעיים וצירופי מקרים ביזאריים. בתוך הכאוס הזה הוא נאלץ להכריע בשאלות חשובות ומרכזיות בחייו.

מסע לאור ירח הוא ספר סוחף ומכשף. סרב מתאר את הנופים והפינות הנסתרות של איטליה שבהם מתרחשת העלילה בלשון ציורית וחיה במיוחד, ומצליח ליצור דמויות אנושיות ואמינות אך גם מפתיעות מאוד. הוא רוקח עלילה אפלולית, דרמטית ועמוקה, שהיא בו בזמן גם מצחיקה עד דמעות. לא לשווא כתבו עליו מבקרי ספרות בעולם כי נדמה שבכתיבתו יש לסרב "גישה ישירה לעומק נפשם הפרטית של קוראיו".

אנטל סרב, מן המחוננים והמוערכים בסופרי הונגריה, נולד בשנת 1901 בבודפשט ובילה שנים מחייו בצרפת, איטליה ואנגליה. מסע לאור ירח ראה אור לראשונה בשנת 1937, אך רק שנים לאחר מכן תורגם לאנגלית וזכה להכרה כאחד הרומאנים הגדולים של המאה העשרים. סרב, בן למשפחה יהודית מתבוללת שהוטבל לנצרות, נשלח בשנת 1944 למחנה כפייה ושם מת כעבור שנה והוא בן 43.

מסע לאור ירח מאת אנטל סרב בהוצאת כתר,
מהונגרית: מרים אלגזי, עטיפה: טליה בר, 271 עמודים.

מסע לאור ירח | חלק א, מסע הכלולות

יש לי דעות קבועות, אך נכנע לכולם,
ומה עוד? לקבל שכרי אני מנסה.
אני מתקבל יפה, בידי כולם נדחה.
פרנסואה ויון / מתוך "הצוואה הגדולה"
(תרגום: צבי הרמן, הוצאת דביר)

1
ברכבת עדיין לא הייתה שום בעיה. זה התחיל בסמטאות, בוונציה.
כבר בשעה שהפליגו מהתחנה במוֹטוֹסְקַפוֹ ופנו והותירו מאחוריהם את קַנַלֶה גְרַנדֶה כדי לקצר את הדרך, שם לב מִיהַאִי לסמטאות שנראו מימין ומשמאל. אבל אז לא התייחס אליהן במיוחד, כי בתחילה נִשבּה כליל בוונציאניות של ונציה: המים שבין הבניינים, הגונדולות, הלגונה והשלווה האדומה-ורודה של העיר. שכן הייתה זו למיהאי הפעם הראשונה שביקר באיטליה, בגיל שלושים ושש, במסע הכלולות שלו. בשנות נדודיו שנתארכו ביקר בכל מיני ארצות, עשר שנים שהה באנגליה ובצרפת, אך תמיד עקף את איטליה, הרגיש שעוד לא הגיע הזמן, עדיין אין הוא מוכן לכך. גם את איטליה מנה עם הדברים שנועדו למבוגרים, כמו הולדת צאצאים, בסתר לבו פחד מפניה, מהשמש הקופחת, מריח הפרחים ומהנשים היפהפיות.

אילולא התחתן ואילולא התכוון להתחיל את חיי הנישואין במסע כלולות באיטליה, כמקובל, ייתכן שהיה דוחה את המסע עד יום מותו. גם עכשיו כאילו לא לאיטליה בא אלא למסע כלולות, והלוא זה עניין אחר לגמרי. חוץ מזה, עכשיו כבר יכול היה לבוא שהרי היה נשוי. עכשיו, כך חשב, כבר לא מאיימת עליו הסכנה ששמה איטליה.

הימים הראשונים זרמו בנחת, בין שמחות מסע הכלולות ובין סיורים לא מאומצים בעיר. כיאה לאנשים אינטליגנטיים ובעלי ביקורת עצמית מפותחת השתדלו מיהאי ואֶרז'י למצוא את שביל הזהב בין הסנוביות להיפוכה. הם לא התישו את עצמם עד מוות כדי לעשות כל מה שהבֶּדֶקֶר דורש, ועוד פחות מזה רצו להימנות עם אלה החוזרים הביתה ומתפארים: המוזיאונים? טוב, ברור שבמוזיאונים לא ביקרנו - ומסתכלים זה על זה בגאווה.

ערב אחד ביקרו בתיאטרון, וכשחזרו לפוּאַיֶיה של המלון הרגיש מיהאי שמתחשק לו מאוד לשתות עוד משהו. הוא לא ידע מה בדיוק, יותר מכול השתוקק ליין מתוק כלשהו, נזכר בטעמו הקלסי המיוחד של יין סאמוֹס, ובפעמים הרבות שבהן טעם ממנו בחנות יין קטנה בפריז ברִי דֶה פְּטי שאן מספר שבע, עלה בו הרהור שוונציה היא כבר במידת מה יוון, אין ספק שאפשר לקבל כאן יין סאמוס או אולי מַוורוֹדַפנֶה, כי את היינות האיטלקיים עדיין לא הכיר כיאות. הוא הציע לארז'י שתעלה לחדר לבדה, עוד מעט יצטרף אליה, רק ישתה משהו - באמת רק כוסית אחת - אמר, מעמיד פנים רציניות, שכן ארז'י, כיאה לאישה צעירה, הזהירה אותו, מעמידה פנים רציניות גם היא, שישתה במידה.

בהתרחקו מהקַנַלֶה גְרַנדֶה שעל שפתה עמד המלון שלהם נקלע לרחובות שסביב הפְרֶצֶרייה, שגם בשעת לילה זו טיילו בהם ונציאנים רבים במעין נמליות מיוחדת המאפיינת את תושבי העיר. האנשים הלכו רק במסלולים מסוימים, כמו הנמלים היוצאות למסעות בהצטלבות של דרכי עפר, יתר חלקי הרחוב נותרו ריקים. גם מיהאי דבק בשביל הנמלים משום שחשב שהברים ופונדקי היין נמצאים בוודאי לאורך הרחובות שאנשים מהלכים בהם ולא באפלולית הבלתי בטוחה של רחובות ריקים מאדם. ואמנם הוא מצא מקומות רבים שמכרו בהם משקאות, אבל איכשהו אף אחד מהם לא היה זה שחיפש. בכל אחד מהם היה פגם כלשהו. באחד היו האנשים לבושים בהידור רב מדי, באחר היה לבושם פשוט מדי, שום מקום לא התאים למשקה שחיפש. משום מה היה למשקה טעם נסתר יותר. לאט לאט אמרו לו חושיו שמוכרים אותו רק במקום אחד ויחיד בכל ונציה ואת המקום הזה עליו למצוא בחוש. כך נקלע אל בין הסמטאות.

רחובות צרים מאוד הסתעפו לסמטאות, ובאשר הלך הלכו הסמטאות ונעשו צרות יותר וחשוכות יותר. אם פרש את שתי זרועותיו לצדדים יכול היה לגעת בשתי שורות הבתים מזה ומזה, בתים דוממים, על חלונותיהם הגדולים, שמאחוריהם, כך חשב, מתנמנמים במסתוריות אינטנסיבית חיים איטלקיים. קרוב כל כך עד שכמעט חוסר נימוס הוא ללכת בלילה ברחובות האלה.

מה היו הקסם המוזר וההתרגשות המשונה שאחזו בו כאן, בין הסמטאות, מדוע הרגיש כמי שחזר סוף סוף הביתה? אולי הילד היה יכול לחלום על דבר מעין זה - הילד שהתגורר בין וילות מוקפות גנים ופחד מפני מרחבים פתוחים - אולי הנער המתבגר שרצה לחיות במקום צר כל כך שבו לכל מטר מרובע משמעות משלו, ועשרה צעדים הם בבחינת הסגת גבול, עשורים חולפים ליד שולחן רעוע וחיים שלמים עוברים בתוך כורסה. אבל גם זה לא בטוח.

כך שוטט בסמטאות, עד שהתחוור לו שהשחר כבר עולה והוא נמצא בצד האחר של ונציה, בחוף החדש, שממנו אפשר לראות את האי של בית העלמין ורחוק יותר את האיים המסתוריים, בהם את האי סַן פרַנצֶ'סקוֹ אִין דֶזֶרטוֹ, ששימש בעבר מחנה מצורעים. ועוד יותר רחוק את בתי האי מוּרַנוֹ. כאן התגוררו בני ונציה העניים, שהתועלת שבתנועת התיירים הגיעה אליהם פחות ורק מרחוק, כאן נמצא בית החולים ומכאן יצאו הגונדולות של המתים. אנשים אחדים כבר התעוררו והלכו לעבודתם, והעולם מסביב היה מדכא כל כך, כמו כשאדם לא ישן בלילה. הוא מצא גוֹנדוֹלייֶר וזה החזירו למלון.

ארז'י חשה כבר מזמן ברע מחמת העייפות והמתח. רק באחת וחצי אחר חצות עלה על דעתה שלמרות הרושם החיצוני, אין ספק שגם בוונציה אפשר לצלצל למשטרה, וכך אמנם עשתה בעזרת שומר בית המלון, כמובן ללא תוצאות.

מיהאי היה עדיין כמו סהרורי. הוא היה עייף מאוד, לא מסוגל לענות בהיגיון על שאלותיה של ארז'י. "הסמטאות," אמר, "היה צריך לראות פעם את הסמטאות בלילה, זה שייך לעניין, גם אחרים נוהגים כך." "אבל למה לא אמרת לי, למה לא לקחת אותי אתך?"

מיהאי לא ידע מה לענות, בפנים נעלבות נכנס למיטה ובתחושת מרירות קשה שכב לישון.

ובכן אלה הנישואין, הרהר, עד כדי כך היא לא מבינה, האומנם כל ניסיון להסביר הוא חסר תקווה? למען האמת, גם אני לא מבין.

2
אולם ארז'י לא נרדמה, היא שכבה זמן רב במצח קמוט, זרועותיה שלובות תחת ראשה, והרהרה. נשים, בדרך כלל, עומדות יותר בחוסר שינה ובהרהורים. מבחינתה של ארז'י לא היה משום חדש או מפתיע בכך שמיהאי עושה ואומר דברים נשגבים מבינתה. זמן מה הצליחה להסתיר את חוסר ההבנה הזה, בתבונה רבה לא הקשתה קושיות ונהגה כאילו מאז ומעולם ברור לה כל מה שקשור במיהאי. ארז'י ידעה שאמונתו שהעליונות המדומה השקטה הזאת נובעת מתבונתן האינסטינקטיבית המולדת של הנשים היא האמצעי החזק ביותר להחזיק במיהאי. הוא היה מלא פחדים ותפקידה היה להרגיע אותו.

אבל לכל דבר יש גבול, וחוץ מזה הם כבר נשואים, בעיצומו של מסע כלולות מכובד, ובזמן כזה בכל זאת מוזר להיעדר כל הלילה. לרגע חלפה במוחה מחשבה שהיא טבעית לנשים, אולי בילה מיהאי בחברתה של אישה אחרת, אבל אחר כך דחתה את המחשבה הזאת על הסף מפני שלא התקבלה על דעתה. מלבד חוסר נימוס משווע כזה, היא ידעה היטב עד כמה מיהאי פחדן וזהיר בחברת כל אישה זרה, כמה הוא חושש ממחלות, כמה חבל לו להוציא כסף, וחוץ מזה, כמה מעט מעניינות אותו נשים.

אך לאמיתו של דבר, בהחלט היה עשוי להיות מרגיע לדעת שמיהאי היה רק אצל אישה אחת. כי אז פוסקת הייתה אותה אי-ודאות, אותו ריק מוחלט, הגישושים האלה באפלה, היכן וכיצד בילה מיהאי את הלילה הזה. והיא נזכרה בבעלה הראשון, זוֹלטַאן פַּטַקי, שאותו עזבה למען מיהאי. ארז'י ידעה תמיד על פי התאריכים מי מן הפקידות היא חברתו עכשיו, אף על פי שזולטאן היה דיסקרטי באופן כפייתי, מסמיק ונוגע ללב, וככל שביקש להסתיר דבר מה כן ידעה ארז'י הכול בבירור. אצל מיהאי זה היה דווקא להפך: במצפון מיוסר השתדל תמיד להסביר כל תנועה שלו, היה לו רצון כפייתי שארז'י תכיר אותו היטב, וככל שהסביר יותר כן הלכו הדברים והסתבכו. ארז'י ידעה מזמן שהיא אינה מבינה את מיהאי כי למיהאי יש סודות שאין הוא מודה בהם גם בפני עצמו, ומיהאי אינו מבין אותה כי אין הוא מעלה על הדעת להתעניין בחייו הפנימיים של מישהו אחר מלבדו. ובכל זאת התחתנו משום שמיהאי קבע שהם מבינים זה את זה הבנה מושלמת, שנישואיהם מבוססים על ההיגיון ולא על תאווה חולפת. כמה זמן עוד אפשר יהיה לדבוק בבדיה הזאת?

3
כעבור ימים אחדים הגיעו ערב אחד לרַווֶנָה. למחרת בבוקר השכים מיהאי קום, התלבש ויצא. הוא רצה לראות לבדו את הפסיפסים הביזנטיניים המפורסמים, האתר הנודע ביותר ברוונה, כי עכשיו כבר ידע שדברים רבים אין הוא יכול לחלוק עם ארז'י וזה היה אחד מהם. לארז'י הייתה השכלה רחבה הרבה יותר בתולדות האמנות, היא הייתה מומחית ורגישה יותר ממנו וכבר סיירה באיטליה, ומיהאי סמך עליה בדרך כלל שתדע מה כדאי לראות ומה עליהם לחשוב כשהם מתבוננים ביצירה כלשהי, אך רק לעתים רחוקות מצא עניין בתמונות, רק במקרה, בהבזק, באחת מתוך אלף. אבל הפסיפסים של רוונה... אלה היו אתרי אמנות מעברו האישי.

הוא התבונן בהם לפני זמן רב בספר צרפתי, בליל חג המולד אצל משפחת אוּלְפּיאוּש, יחד עם אֶרווין, עם תַמַש אולפיאוש ועם אֶווה, אחותו הצעירה של תמש, אחוז פחד עצבני בלתי מוסבר. בחדר הענקי הסמוך פסע ביחידות, הלוך וחזור, אביו של תמש. הם התבוננו בתמונות, נשענים במרפקיהם על השולחן, והרקע המוזהב של התמונות נצנץ כמו אור במעמקי מכרה שאין יודעים את מקורו. בתמונות הביזנטיות היה משהו מסעיר, מעורר סלידה שהייתה רדומה עמוק עמוק בנפשותיהם. ברבע לשתים עשרה לבשו את המעילים ובלב קפוא יצאו למיסת חצות. אווה התעלפה אז, זו הייתה הפעם היחידה שלקתה בעצביה. אחר כך, במשך חודש, הכול היה רוונה, ועד היום נשאר במיהאי מין פחד לא מוגדר.

כל זה, כל החודש ההוא ששקע עמוק, קם בו עכשיו, כשעמד שם, בכנסיית סן ויטַלֶה, לפני הפסיפס הנפלא שגונו ירוק בהיר. נעוריו הלמו בו בעוצמה רבה כל כך, עד שנתקף סחרחורת ונאלץ להישען על אחד העמודים. אך זה ארך רק רגע, אחר כך חזר להיות שוב אדם רציני. יתר הפסיפסים כבר לא עניינו אותו. הוא חזר למלון, חיכה עד שארז'י תסיים את הכנותיה, אחרי כן התבוננו יחד, כראוי, בכל מה שהיה כדאי לראות ושוחחו עליו. מיהאי, כמובן, לא סיפר שבבוקר כבר ביקר בסן ויטלה, נבוך במקצת נכנס לכנסייה בצעדים זהירים, כאילו מישהו עלול להסגירו, וכדי לאזן את ההתרגשות של הבוקר אמר שבעצם היא לא כל כך מעניינת.

למחרת בערב ישבו בפיאצה הקטנה, בחזית של בית קפה, ארז'י אכלה גלידה, מיהאי ניסה משקה מר שלא הכיר, אבל לא היה מרוצה והתלבט במה יוכל לשטוף את טעם המשקה.

"הריח הזה נורא," אמרה ארז'י. "לכל מקום שתלך בעיר הזאת
תרגיש בריח הזה. כך אני מדמיינת התקפת גזים."

"אין פלא," אמר מיהאי. "העיר הזאת מדיפה ריח של גוויות. רוונה היא עיר דקדנטית, זה יותר מאלף שנה היא שוקעת בהתמדה. כך כתוב גם במדריך. לעיר היו שלוש תקופות זוהר, האחרונה שבהן הייתה במאה השמינית אחרי הולדת ישו."

"מה פתאום, טיפשון," אמרה ארז'י בחיוך. "אתה תמיד חושב על גוויות פסולת ועל ריח של גוויות. אלא שהסירחון נובע דווקא מהחיים ומחיי הרווחה: מקור הריח הזה הוא במפעל לדשן כימי שכל תושבי רוונה מתפרנסים ממנו."

"רוונה מתקיימת מדשן כימי? העיר הזאת, שבה מצויים קבריהם של תיאודוריך הגדול ושל דנטה, העיר שלעומתה ונציה היא חדשה בשטח?"

"בהחלט, ידידי."
"זו חזירות."
ברגע זה נכנס אופנוע לתוך הפיאצה ברעש אדיר והאיש הממושקף, שהיה לבוש חליפת אופנוענים מיוחדת, קפץ ממנו כאילו קפץ מעל גבו של סוס. הוא הסתכל סביב, הבחין בבני הזוג ושם את פניו היישר אל שולחנם, מוביל את אופנועו בצדו כמו היה סוס. בהגיעו לשולחן הסיט את משקפיו כאילו היו תריס קסדה ואמר:

"סֶרווּס , מיהאי. אותך אני מחפש."
להפתעתו הגדולה של מיהאי הוא זיהה את יאנוֹש סֶפֶּטנֶקי! פתאום לא ידע מה לומר אלא זאת:
"איך ידעת שאני נמצא כאן?"

"במלון בוונציה מסרו שנסעת לרוונה. ואיפה עשוי להיות אדם אחרי ארוחת הערב אם לא בפיאצה? זה באמת לא היה קשה. באתי לכאן היישר מוונציה. אבל עכשיו אשב לי קצת."

"טוב... אציג אותך לפני אשתי," אמר מיהאי בעצבנות. "ארז'י, האדון הזה, יאנוש ספטנקי, היה חברי לכיתה, ועליו... אני חושב שלא סיפרתי לך אף פעם." והוא הסמיק מאוד.

יאנוש בחן את ארז'י בעוינות שאינה ניתנת להסוואה, קד קידה, לחץ את ידה ולא התייחס עוד לנוכחותה. הוא לא אמר דבר, רק הזמין לימונדה.

אחרי רגעים ארוכים פתח מיהאי סוף סוף ואמר:
"ובכן, דבֵּר. יש ודאי סיבה שחיפשת אותי באיטליה."
"אני עוד אספר לך עוד אספר לך. הסיבה העיקרית שרציתי לראות אותך היא ששמעתי שהתחתנת."

"חשבתי שאתה עדיין כועס עלי," אמר מיהאי, "הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בשגרירות הונגריה בלונדון, ואתה יצאת מהאולם. אבל עכשיו הרי אין לך עוד על מה לכעוס," אמר כשנוכח שיאנוש לא עונה. "אדם מתבגר. כל אחד מתבגר ולאט לאט גם שוכח מדוע כעס על מישהו עשרות שנים."
"אתה מדבר כאילו אתה יודע מדוע כעסתי עליך."
"ברור שאני יודע," אמר מיהאי והסמיק שוב.
"אם אתה יודע - תגיד," אמר ספטנקי בדריכות.
"אני לא רוצה כאן... לפני אשתי."
"לי זה לא מפריע. תאזור אומץ ותגיד. מה דעתך, למה לא הייתי מוכן לדבר אתך בלונדון?"
"משום שנזכרתי שפעם חשבתי שאתה גנבת את שעון הזהב שלי. מאז כבר גיליתי מי גנב אותו."
"תראה איזה חמור אתה. אני הוא שגנבתי את שעון הזהב שלך."
"אם כן, בכל זאת אתה גנבת אותו?"
"כן, אני."

כל הזמן הזה נעה ארז'י במקומה באי שקט משום שבכושר ההבחנה הטוב שניחנה בו הבינה מיד, לפי מראה פניו וידיו של יאנוש ספטנקי, שהוא אדם הנוהג לגנוב מדי פעם שעון זהב; בעצבנות הצמידה אל גופה את תיקה שהיו בו הדרכונים והמחאות הנוסעים. היא הופתעה ונפגעה מכך שמיהאי, שבדרך כלל נוהג בטאקט, העלה את עניין השעון, אבל את השקט שהשתרר עכשיו לא היה אפשר לשאת, את השקט הזה, כאשר האחד אומר לאחר שגנב את שעונו ואחר כך הם שותקים. היא קמה ואמרה:

"אני חוזרת למלון. לאדונים יש בוודאי על מה לשוחח..."
מיהאי הסתכל עליה נרגז.
"את תישארי כאן. עכשיו את כבר אשתי, עכשיו זה נוגע גם לך." ובפנותו אל יאנוש ספטנקי צעק:
"אם כך, למה לא הושטת לי יד בלונדון?"
"אתה יודע היטב מדוע. אילולא ידעת לא היית עכשיו מרוגז כל כך. אבל אתה יודע שצדקתי."
"דבֵּר בהיגיון."
"אתה מומחה בלא להבין בני אדם, כפי שהיית מומחה בלא למצוא את אלה שנעלמו מקרבתך, ושגם לא חיפשת אותם. בגלל זה כעסתי עליך."
מיהאי החריש זמן מה.
"אבל אם רצית להיפגש אתי... הרי בלונדון נפגשנו."
"כן, אבל במקרה. זה לא נחשב. חוץ מזה, אתה גם יודע היטב שלא בי הדברים אמורים."
"אם מדובר באחרים... הייתי מחפש אותם לשווא."
"משום כך גם לא חיפשת, נכון? למרות שאולי די היה שתושיט יד. אבל עדיין יש לך סיכוי. שְמע, אני חושב שמצאתי את ארווין."
פניו של מיהאי השתנו באחת. הכעס והתדהמה פינו את מקומם לסקרנות ולשמחה.
"מה אתה אומר! איפה הוא?"

"אני עדיין לא יודע בבירור, בכל אופן הוא באיטליה, באחד המנזרים של אוּמבּרִיה או של טוסקנה. ראיתי אותו בתהלוכה ברומא, הולך עם נזירים רבים. לא יכולתי לגשת אליו באמצע הטקס. אבל היה שם כומר שאני מכיר, וממנו נודע לי שהנזירים האלה באו ממנזר באומבריה או בטוסקנה. זה מה שרציתי לספר לך. עכשיו שאתה כאן, באיטליה, תוכל לעזור לי בחיפושים."

"כן. תודה. אבל אני לא יודע אם אעזור לך. אני גם לא יודע איך. וחוץ מזה, אני במסע כלולות, אני לא יכול לעבור בכל המנזרים באומבריה ובטוסקנה. ואני לא יודע אם מתחשק לארווין לפגוש אותי. אילו רצה לראות אותי כבר מזמן היה יכול להודיע לי היכן הוא נמצא. ועכשיו, יאנוש ספטנקי, לך לדרכך. אני מקווה ששוב לא אראה אותך כמה שנים."
"אני באמת הולך. אשתך אנטיפתית."
"לא ביקשתי ממך חוות דעת."
יאנוש ספטנקי עלה על האופנוע.
"תשלם על הלימונדה שלי," צעק לעברו ונעלם בחשכה שירדה בינתיים.

הזוג נשאר במקומו ושתק זמן רב. ארז'י הייתה רגוזה ועם זאת נראה לה המצב קוֹמי. כשחברים לכיתה נפגשים... נראה שעניינים מתקופת היותו תלמיד נוגעים בו עמוקות. כדאי היה לשאול פעם מיהם ארווין הזה ותמש הזה... אף על פי שהם אנטיפתים כל כך. ארז'י לא חיבבה בדרך כלל את הצעירים ואת האפויים למחצה.

אך בעצם עניין אחר לגמרי הוא שהרגיז אותה. הרגיז אותה כמובן שהיא לא מצאה חן בעיני יאנוש ספטנקי. לא שיש חשיבות כלשהי למה שחושב עליה מין... מין טיפוס מפוקפק שכזה. ובכל זאת, בעיני אישה אין דבר גורלי יותר מדעתם של ידידי בעלה. לא ייאמן עד כמה ניתנים גברים להשפעה כשמדובר בנשים. נכון שיאנוש ספטנקי הוא לא חבר של מיהאי. כלומר, הוא לא חבר במובן הרגיל של המילה, אך בכל זאת נראה שהם קשורים קשר חזק כלשהו. וחוץ מזה, בדברים כאלה יכול גם גבר מתועב ביותר להשפיע על גבר אחר.

- ייקח אותו השד, למה לא מצאתי חן בעיניו?
ביסודו של דבר, ארז'י באמת לא הייתה רגילה לזה. היא הייתה אישה עשירה ומרשימה, בעלת גזרה נאה, לבושה יפה. הגברים מצאו שהיא מושכת או לפחות נעימה. היא ידעה שגם בנאמנותו של מיהאי נודעה חשיבות לא מבוטלת לעובדה שכל גבר דיבר עליה בהערכה. לעתים קרובות התעורר בה חשד שמיהאי אפילו לא מסתכל עליה בעיניו שלו אלא בעיני האחרים. כאילו אמר לעצמו: כמה הייתי אוהב את ארז'י זאת אילו גם אני הייתי במקומם של גברים אחרים. ועכשיו בא הפרחח הזה ובעיניו היא לא מוצאת חן. הוא לא היה יכול להתאפק מלהעיר את ההערה שלו עליה.

"תגיד, בבקשה, למה לא מצאתי חן בעיני ידידך הכייס?"
מיהאי התחייך.
"מה פתאום. לא שאת לא מצאת חן בעיניו. לא מצא חן בעיניו שאת אשתי."
"למה?"

"משום שהוא חושב שבגללך בגדתי בנעורי, בנעורים המשותפים שלנו. ששכחתי את אלה ש... ושבניתי את חיי על קשרים אחרים. למרות ש... ועכשיו בטח גם תגידי, איזה מין ידידים יש לי. יכולתי לענות שספטנקי הוא לא ידיד שלי, תשובה שלא הייתה אלא התחמקות מהשאלה. אבל... איך לומר... יש גם אנשים כאלה... גניבת השעון הייתה תרגיל חימום ילדותי. ספטנקי נעשה מאז נוכל מצליח, כבר היה לו גם הרבה כסף, ואז הוא כפה עלי בתוקפנות ממש סכומי כסף שונים, שלא הייתה לי אפשרות להחזיר לו אותם כי לא ידעתי איפה הוא מסתובב, והוא כבר ישב גם בבית סוהר וכתב לי מהעיירה בַּאיָה שאשלח לו חמישה פֶּנגו. ואחת לכמה זמן הוא צץ, ותמיד הוא מצליח להגיד משהו מאוד לא נעים. אבל אני אומר, יש גם אנשים כאלה. אם לא ידעת, עכשיו לפחות נוכחת. תגידי, בבקשה, אולי אפשר להשיג איפה שהוא בקבוק יין שנוכל לשתות אותו בחדר שלנו במלון? נמאסו עלי החיים הפומביים שאנחנו מנהלים כאן בפיאצה."

"תוכל להשיג במלון שלנו, הרי הוא משמש גם מסעדה."
"ולא תפרוץ שערורייה שאנחנו שותים אותו בחדר שלנו? זה מותר?"
"מיהאי, אתה הורס אותי עם הפחד הגדול שלך מפני מלצרים ובעלי מלונות."
"כבר הסברתי לך. אמרתי שהם האנשים הכי בוגרים בעולם, ושבמיוחד בחוץ לארץ אני לא רוצה לעשות משהו בניגוד לחוק."
"טוב, אבל לשֵם מה אתה צריך לשתות שוב?"
"אני חייב לשתות משהו. כי אני רוצה לספר לך מי היה תמש אולפיאוש ואיך הוא מת."

4
"אני חייב לספר לך על הדברים האלה שקרו מזמן כי הם חשובים מאוד. הדברים החשובים קרו בדרך כלל לפני זמן רב מאוד. וכל עוד לא תכירי אותם - אל תכעסי - תישארי במידה מסוימת רק אורחת בחיים שלי.

"בזמן שהייתי תלמיד גימנסיה, הבילוי העיקרי שלי היה טיולים. אולי נכון יותר, שוטטות. כיוון שמדובר במתבגר הביטוי הזה קולע יותר. גיליתי בשיטתיות כל חלק וחלק של פֶּשט. לכל רובע ואף לכל פיסת רחוב הייתה בעיני אווירה משלהם. דרך אגב, גם היום אני מסוגל ליהנות מבניינים כמו בימים ההם. מבחינה זו לא הזדקנתי. בניינים מספרים לי סיפורים רבים לאין ספור. בעיני הבניינים מה שהטבע היה למשוררים, וליתר דיוק מה שהם החשיבו לטבע.

"ובכל זאת, יותר מכול אהבתי את המצודה בבּוּדָה. רחובותיה העתיקים של בודה מעולם לא שעממו אותי. גם אז משכו אותי הדברים העתיקים יותר מהחדשים. משמעות עמוקה יותר הייתה בעיני רק למה שכבר נספגו בו חיי בני אדם רבים מאוד, הדברים שהעבר עשה אותם בני קיימא, כמו שעשתה אשת קֶלֶמֶן קוֹמיבֶש למצודת דֶוָוה הנישאת.

"את שמה לב כמה יפה אני מתבטא? אולי זה בהשפעת יין סַן-ג'וֹבֶזֶה המעולה.
"את תמש אולפיאוש ראיתי פעמים רבות למעלה, במצודה, כי שם התגורר. עצם זה היה בעיני רומנטי, אך גם העגמומיות השבירה שעל פניו, פני נסיך חיוורים, משכה את לבי, וגם דברים רבים אחרים. הוא נהג באדיבות מאופקת, לבש בגדים כהים ולא התחבר עם חבריו לכיתה. גם לא אתי.

"ועכשיו עלי לדבר שוב על עצמי. את הכרת אותי תמיד כבחור בוגר, חסון ורחב גרם, בעל ארשת פנים שלווה, פנים שבפֶּשט קוראים להן פני פוקר, ואת מכירה אותי כמי שבמידה זו אחרת משתוקק תמיד לישון. ובכן, לידיעתך, בהיותי תלמיד גימנסיה הייתי שונה לגמרי. הראיתי לך תצלום שלי מאותם ימים, יכולת לראות את הפנים הכחושות והרעבתניות שהיו לי, פנים שהקרינו חוסר מנוח והתלהבות יתר. אני מניח שהייתי אז מכוער מאוד - אף על פי כן אני מעדיף את הפנים ההן. ותוסיפי עליהן גוף של מתבגר, דק וגמלוני, שגבו כפוף בשל הצמיחה המהירה. ובהתאם לכך, נפש רעבה ולהוטה.

"את יכולה אפוא לתאר לך שלא הייתי בריא, לא בגוף ולא בנפש. לקיתי באנמיה וייסרו אותי דיכאונות נוראיים. אחרי שחליתי בדלקת ריאות בגיל שש עשרה התחלתי לשמוע קולות. בשעה שקראתי הרגשתי לעתים תכופות שמישהו עומד מאחורי גבי ומציץ בספר שאני קורא. הייתי צריך להסתובב לאחור כדי להשתכנע שאין שם איש. או שהייתי מתעורר בלילה בפחד אימים ומדמה שמישהו עומד ליד מיטתי ומביט בי. כמובן, לא הייתה שם נפש חיה. וכל הזמן הייתי אחוז בושה. בגלל ביישנותי המתמדת נעשה מצבי במשפחה לאט לאט בלתי נסבל. בשעת ארוחת הצהריים הסמקתי לעתים תכופות ובתקופה מסוימת די היה בעניין של מה בכך כדי שארגיש שמיד אפרוץ בבכי. במקרים כאלה הייתי יוצא מהחדר בריצה. את יודעת שהורי אנשים מהוגנים מאוד. את יכולה לתאר לך כמה הם נדהמו והתמרמרו בגלל התנהגותי וכמה לעגו לי אחי הגדולים ואֶדית. לבסוף הגיע המצב לידי כך שנאלצתי לשקר, אמרתי שבשעה שתיים וחצי יש לי בבית הספר שיעור מיוחד בצרפתית, וכך יכולתי לאכול את ארוחת הצהריים לבדי, לפני האחרים.

אחר כך הצלחתי לסדר שאת ארוחת הערב ישמרו לי בצד.
"ועל כל אלה נוסף אחר כך הסימפטום הנורא מכול, המערבולת. כן, מערבולת, ממש כך. מזמן לזמן הייתה תוקפת אותי ההרגשה שהאדמה נפערת תחתי ואני עומד על שפת מערבולת איומה. את המילה מערבולת אַל תביני כפשוטה, מעולם לא ראיתי את המערבולת, לא היו לי הזיות, ידעתי רק שהיא קיימת. ליתר דיוק, ידעתי שהיא לא קיימת, שאני רק מדמיין, את הרי יודעת כמה הדברים האלה מסובכים. אך עובדה היא שכאשר תקפה אותי תחושת המערבולת לא העזתי לזוז, לא יכולתי להוציא הגה מפי וחשבתי שזה הסוף.

"אולם התחושה הזאת לא ארכה זמן רב וגם לא היו לי התקפים רבים כאלה. הייתה פעם אחת מאוד לא נעימה בשיעור טבע. בדיוק אז, כשקראו לי ללוח, נפערה האדמה תחתי. לא משתי ממקומי, המשכתי לשבת. המורה קרא בשמי עוד כמה פעמים, וכשראה שאני לא זז קם וניגש אלי. 'מה קרה לך?' שאל. כמובן, לא עניתי. זמן מה המשיך להסתכל בי, אחר כך חזר לקתדרה וקרא למישהו אחר. הייתה לו מין נפש עדינה של כומר, הוא מעולם לא הזכיר את המקרה. לעומת זה, חברַי לכיתה הִרבו לדוש בזה. הם חשבו שלא ניגשתי לענות מתוך מרדנות או עקשנות, ושהמורה נבהל מפני. פתאום הפכתי בעיניהם לטיפוס משעשע ונעשיתי מקובל מאוד בכל בית הספר. שבוע לאחר מכן קרא המורה ליאנוש ספטנקי. אותו יאנוש ספטנקי שראית היום. ספטנקי עטה ארשת פנים הרפתקנית והמשיך לשבת. בתגובה קם המורה ממקומו, ניגש אליו וסטר לו סטירות נוראות. מאז היה ספטנקי בטוח שיש לי פרוטקציה ענקית.

"אבל בואי נדבר על תמש אולפיאוש. יום אחד ירד השלג הראשון. בקוצר רוח חיכיתי לסיום יום הלימודים, מיהרתי לבלוע את ארוחת הצהריים שאכלתי ביחידות וכחץ מקשת עליתי למעלה, למצודה בבודה. בשבילי היה השלג תענוג מיוחד, גם מפני שרובעי העיר נראו שונים לגמרי, עד כדי כך שגם בין הרחובות המוכרים אפשר היה להתבלבל. שוטטתי שעה ארוכה, אחר כך יצאתי אל טיילת המצודה ובהיתי בהרי בודה. פתאום שוב נפערה האדמה לידי. הפעם הייתה המערבולת הרבה יותר ממשית, כי באמת עמדתי על גבעה גבוהה. כיוון שהמערבולת הזדמנה לי עד אז כמה וכמה פעמים לא פחדתי כל כך, ואפילו חיכיתי באדישות מסוימת שהאדמה תחזור ותתאחה והמערבולת תיעלם. ככה חיכיתי זמן מה, אני לא יכול להעריך כמה, כי במקרים כאלה אתה מאבד את חוש הזמן, כמו בחלום או בשעת התעלסות. מה שבטוח הוא, שהמערבולת הזאת נמשכה הרבה יותר מהקודמות. בינתיים החשיך והמערבולת עדיין הייתה שם. היום, חשבתי, המערבולת עקשנית למדי. ואז, למרבה האימה, שמתי לב שהמערבולת הולכת וגדלה, שכבר עשרה סנטימטרים בלבד מפרידים בינינו, והיא הולכת ומתקרבת לאט לאט אלי. עוד כמה דקות וזה יהיה הסוף שלי, אני אפול למטה. נאחזתי בכל כוחי במעקה.

"ובאמת המערבולת השיגה אותי. האדמה נשמטה תחת רגלי ואני הייתי תלוי בחלל, ידי נאחזות במעקה הברזל. כשהידיים יתעייפו, חשבתי, אפול למטה. קיבלתי את הדין והתחלתי להתפלל בשקט, התכוננתי למוות.

"ואז תפסתי שתמש אולפיאוש עומד לידי.
"'מה קרה לך?' שאל והניח את ידו על כתפי.

"באותו רגע נעלמה המערבולת. הייתי מתמוטט מעייפות אילולא תפס אותי תמש. הוא תמך בי עד שהגענו אל ספסל וחיכה בסבלנות שאתאושש. כשהוטב לי סיפרתי לו בקצרה, לראשונה בחיי, את עניין המערבולת. אני אפילו לא יודע איך זה קרה - בתוך שניות הוא היה לחברי הטוב ביותר. על חבר כזה חולמים מתבגרים בלא פחות להט, וביתר עומק ורצינות, מאשר על האהובה הראשונה.

"באותם ימים היינו נפגשים מדי יום ביומו. תמש לא רצה לבוא אלי, אמר שהוא לא אוהב להציג את עצמו, אולם עד מהרה הזמין אותי אליו. כך הגעתי לבית אולפיאוש.

"הם התגוררו למעלה, בבניין ישן ורעוע. מבפנים היה נאה וביתי, כמו המלונות האיטלקיים הישנים. אמנם מבחינות רבות היה המקום מסתורי, על חדריו הגדולים וחפצי האמנות שבו, כמו מוזיאון. אביו של תמש היה ארכיאולוג ומנהל מוזיאון, ואילו סבו היה בעבר שען, החנות שלו שכנה באותו בניין. עכשיו השתעשע בזמנו החופשי בשעונים עתיקים ובכל מיני שעוני צעצוע מיוחדים שהמציא בעצמו.

"אמו של תמש כבר לא הייתה בחיים. תמש ואחותו הצעירה ממנו אווה שנאו את אביהם והאשימו אותו שבקדרותו הצוננת גרם למותה של האם כשזו עדיין הייתה צעירה מאוד. זו הייתה החוויה המהממת הראשונה שחוויתי בבית אולפיאוש כבר בביקורי הראשון. אווה אמרה שהעיניים של אביה דומות לכפתורי נעליים - ודרך אגב, היא צדקה בהחלט - ואילו תמש אמר בקול הכי טבעי בעולם: 'אתה יודע, אבא שלי טיפוס גועלי מאין כמוהו' - וגם הוא צדק בהחלט. את הרי יודעת שגדלתי במשפחה מלוכדת להפליא, אהבתי מאוד את הורי ואת האחים שלי, את אבי הערצתי תמיד, ולא יכולתי להעלות על הדעת שהורים וילדים לא יאהבו אלה את אלה, או שילדים ישפטו את התנהגות הוריהם כאילו היו אנשים זרים. זה היה המרד הקדמון הראשון שנתקלתי בו בימי חיי. ובאופן מוזר, חשתי אהדה כלפי המרד הזה, אף על פי שאני עצמי לא העליתי על דעתי למרוד באבי.

"תמש אולפיאוש, שלא היה יכול לשאת את אביו, אהב אהבה גדולה את סבו ואת אחותו הצעירה. הוא כל כך אהב את אחותו, עד שנדמה שגם בכך היה משהו מרדני. גם אני אהבתי את האחים שלי, לא הרביתי לריב אתם, התייחסתי בכובד ראש לאחדות המשפחה ככל שאִפשר זאת האופי המסוגר והמפוזר שלי. אבל אצלנו היה מקובל שלא יאה שאחים יפגינו את אהבתם זה אל זה, כל גילוי של חיבה בינינו היה בעינינו מגוחך ואפילו מביש. נראה לי שככה זה ברוב המשפחות. בחג המולד לא קנינו מתנות זה לזה. אם אחד מאתנו יצא או חזר הוא לא אמר שלום לאחרים, וכאשר נסענו היינו כותבים מכתבים מנומסים רק להורים ומוסיפים בסוף: דרישת שלום לפטר, ללַאצי, לאֶדית ולטיוַודַר. שונים לגמרי היו פני הדברים אצל האולפיאושים. שני האחים הקפידו לדבר זה עם זה בנימוס רב, וגם אם אחד מהם יצא לשעה בלבד היו נפרדים זה מזה בנשיקות נרגשות. בדיעבד נודע לי שהם היו קנאים מאוד זה לזה ובמידה רבה זו הייתה הסיבה שלא התחברו עם אחרים.

"הם היו יחד יום ולילה. גם בלילה, אני אומר, כי ישנו באותו חדר. בעיני זה היה הדבר המוזר ביותר. אצלנו הופרדה אדית מאתנו, הבנים, כשהייתה בת שתים עשרה, ומאז התפתח סביבה אגף נשים; היו באות אליה חברות ואפילו חברים שאנחנו לא הכרנו, והם השתעשעו בשעשועים שרחשנו להם בוז עמוק. את דמיוני, דמיון של מתבגר, העסיקה אז לא מעט העובדה שהם ישנים יחד. חשתי שכך מיטשטשים מעט הבדלי המינים ביניהם ולשניהם היה בעיני אופי קצת אנדרוגיני. עם תמש דיברתי בדרך כלל בהתחשבות ובעדינות כמו שנהוג כשמדברים עם בנות, ואילו כלפי אווה לא הרגשתי אותה אי נוחות משועממת שהרגשתי כלפי בנות מינה, שנחשבו באופן רשמי בנות לכל דבר.

"אל הסב, שהיה מדשדש לחדרם של האחים גם בזמנים לא מקובלים, לעתים קרובות באמצע הלילה, לבוש בגדים בלתי סבירים בעליל, בגלימות ובמגבעות, התקשיתי להתרגל. האחים קיבלו אותו תמיד בתרועות שמחה והערצה טקסיות. תחילה שעממו אותי הסיפורים של הזקן וגם לא הבנתי אותם היטב, הוא דיבר גרמנית במבטא קל של אזור הריין כי היגר להונגריה מקֶלן. אבל אחר כך למדתי לאהוב את הסיפורים שלו. הזקן היה לקסיקון חי של פֶּשט הישנה. אני, שאהבתי בניינים ורחובות, חשתי שזו מתנה משמַים. הוא ידע את תולדותיהם של כל הבניינים במצודה ושל כל בעליהם. כך אפוא, לאט לאט, נעשו בנייני המצודה, שעד אז הכרתי רק מתוך התבוננות, למכרים אינטימיים.

"אבל את אבא שלהם גם אני שנאתי. אני לא זוכר אם דיברנו אי פעם. כשראה אותי רק רטן משהו ונפנה ממני. שני האחים סבלו קשות כשהיה עליהם לסעוד את ארוחת הערב בחברת אביהם. הם אכלו באולם גדול, ובשעת הארוחה לא פצה איש את פיו. אחרי הארוחה היו האחים נשארים במקומם ואביהם היה פוסע הלוך ושוב באולם הגדול, שהיה מואר רק במנורה עומדת. כשהאב היה מגיע לקצה האחר של האולם הייתה דמותו אובדת באפלולית. אם האחים דיברו זה אל זה היה אביהם ניגש אליהם. 'מה קרה, על מה אתם מדברים?' היה שואל בעוינות. למרבה המזל, רק לעתים רחוקות היה בבית. הוא נהג להשתכר במסבאה, לבדו, הוא והיי"ש, כדרכם של אנשים רעים.

"כשהכרנו עבד תמש בדיוק על מסה בתולדות הדת. המסה עסקה במשחקי הילדות שלו, אך הוא טיפל בנושא בכלים של ההיסטוריה ההשוואתית של הדתות. זו הייתה מסה מוזרה מאוד, ספק פרודיה על תולדות הדת ספק מסה רצינית ביותר על עצמו.

"תמש היה משוגע לדברים עתיקים בדיוק כמוני. במקרה שלו לא היה הדבר מפליא: מצד אחד הוא ירש את השיגעון הזה מאביו, מצד אחר הבית שלהם דמה למוזיאון. מבחינתו של תמש כל מה שהיה עתיק היה טבעי, ואילו המודרני היה זר ומוזר.

"הוא השתוקק להגיע לאיטליה, שם הכול עתיק ומתאים לו. והנה, עכשיו אני יושב כאן והוא מעולם לא הגיע לכאן... המשיכה שלי לדברים עתיקים היא בעיקר בגדר הנאה פסיבית ותשוקה אינטלקטואלית להכיר אותם, ואילו משיכתו של תמש הייתה בגדר פעילות אקטיבית של הדמיון.

"הוא שיחק כל הזמן את ההיסטוריה.

"עלייך להבין שחייהם של שני האחים בבית אולפיאוש היו תיאטרון מתמשך, קומדיה דֶל-אַרטֶה מתמשכת. די היה בדבר של מה בכך כדי להניע את תמש ואת אווה להציג משהו, לשחק, כדבריהם. הסבא סיפר על נסיכה שהייתה מאוהבת ברַכָּב שלה, ואווה הפכה מיד לנסיכה ותמש לרכב. או שהוא סיפר, למשל, איך רצח המשרת הרומני את המושל מיילאט, ואווה הפכה למושל, ותמש - למשרתיו. או שפיתחו דרמות אימה ארוכות ומסובכות, בהמשכים. אלה הלמו כמובן את האירועים רק בקווים כלליים, כמו קומדיה דל-ארטה: באמצעות בגד או שניים, בדרך כלל מהמלתחה הבלתי נדלית המדהימה של הסבא, יכלו לאפיין תלבושת שהלמה את העלילה, אחר כך היה דיאלוג לא ארוך אך מסובך למדי, ולבסוף רצח או התאבדות. עכשיו כשאני נזכר בהצגות המאולתרות האלה, הן תמיד התפתחו לקראת סצנות של מוות אלים או התאבדות. פעם ביום היו תמש ואווה חונקים, מרעילים, דוקרים למוות או משליכים זה את זה לתוך שמן רותח.

"כשחשבו על עתידם לא יכלו לתאר אותו אלא בהקשר של התיאטרון. תמש התכונן להיות מחבר דרמות, ואילו אווה התכוננה להיות שחקנית גדולה. אבל הביטוי 'להתכונן' לא לגמרי מדויק, כי תמש מעולם לא כתב דרמה ואווה אפילו לא חלמה ללמוד בבית ספר למשחק. אך לתיאטרון הלכו בהתלהבות רבה. רק לתיאטרון הלאומי. תמש סלד מבידור קל כשם שסלד מהאדריכלות המודרנית. הוא העדיף את הדרמות הקלסיות, שבהן היו מעשי רצח והתאבדויות בשפע.

"אך כדי לבקר בתיאטרון היו צריכים כסף, ואילו אביהם, ככל הידוע לי, לא נתן להם דמי כיס כלל. הכנסה צנועה סיפקה הטבחית הזקנה, ההשגחה המרושלת על קיומם הארצי של בני משפחת אולפיאוש, שמהכסף של משק הבית חסכה כמה פילֶרים בשביל הצעירים. והסבא, שנמצאו לו מעת לעת כמה קרונות ממקורות עלומים. אני חושב שהוא הרוויח אותן בתור מלווה בריבית. אך כמובן, אלה לא יכלו לספק את תאוות התיאטרון של בני אולפיאוש.

"אווה הייתה צריכה לדאוג לכסף. את המילה 'כסף' היה אסור להגות בנוכחות תמש. ואווה היא שדאגה לכך באמת. בהשגת כסף הייתה בעלת תושייה בלתי רגילה. כל חפץ שלהם שהיה אפשר למכור - מכרה במחיר טוב. מפעם לפעם מכרה חפצי ערך מוזיאליים מן הבית, אבל זה היה מסוכן מאוד בגלל האב, וגם תמש לא ראה בעין יפה כשחפץ עתיק נעלם פתאום. אווה הייתה משיגה הלוואות מפתיעות למדי - מהירקן, מהקונדיטוריה, מבית המרקחת ואפילו מגובה החשמל. ואם כל אלה לא עזרו, הייתה גונבת. היא גנבה מהטבחית, גנבה מאביה בחירוף נפש, מנצלת את שכרותו. זה היה מקור ההכנסה הבטוח שלהם, ובמובן מסוים גם ההגון ביותר. פעם הצליחה אפילו לשלוף מקופת הקונדיטור עשר קרונות והייתה גאה מאוד בכך. ומן הסתם היו עוד מקרים שעליהם לא סיפרה. גם ממני גנבה. וכשהבחנתי בכך והתקוממתי בהתמרמרות, במקום לגנוב הטילה עלי מס קבוע, כל שבוע היה עלי להפקיד סכום מסוים בקופה המשפחתית. תמש, כמובן, לא היה אמור לדעת על כך."

ארז'י קטעה את דבריו: "Moral insanity."

"כן, נכון," אמר מיהאי. "הגדרות מקצועיות כאלה בהחלט מרגיעות ועד שלב מסוים משמשות הצדקה. הבן-אדם לא גנב, הוא לא שפוי. אבל אווה לא הייתה חולת רוח וגם לא גנבת, ורק בכל הנוגע לכספים ולמה שקשור בהם לא היה לה שום חוש מוסרי. שני האחים אוליפאוש עמדו לגמרי מחוץ לעולם הזה, מחוץ לסדר הכלכלי והחברתי, לא היה להם שמץ מושג מה מותר לעשות כדי להשיג כסף ומה אסור. מבחינתם הכסף לא היה קיים. הם רק ידעו בוודאות שתמורת פיסות נייר, לאו דווקא יפות, ומטבעות כסף אפשר לבקר בתיאטרון. המיתולוגיה המופשטת הגדולה של הכסף, בסיס הרגשות הדתיים והמוסריים של האדם המודרני, וטקסי הקורבן של אלוהי הכסף - 'העבודה המהוגנת', החסכנות, הפקת רווחים - כל אלה לא היו מוכרים להם. אדם נולד עם ידיעה מהסוג הזה, אבל הם לא נולדו אִתה. או שאדם לומד אותם בביתו, כמוני, אבל הם למדו בבית לכל היותר מסבא שלהם על תולדות בנייני המצודה.

[...]

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מסע לאור ירח - אנטל סרב
Utas Es Holdvilag - Szerb Antal