Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2008       חזור

בלב היער
מאת: טאנה פרנץ´
In The Woods - Tana French

ההוצאה:

מודן

בערב קיצי חמים, בפרוור קטן של דבלין, קוראות האימהות לילדיהן לחזור הביתה. שלושה ילדים אינם חוזרים מן היער האפל והדומם. כשהשוטרים מגיעים הם מוצאים רק אחד מהילדים, והוא אינו זוכר דבר ממה שעבר עליו.

כעבור עשרים שנה, הילד שנמצא, רובּ ראיין, הוא בלש במחלק הרצח של משטרת דבלין - ושומר על עברו בסוד. כשילדה בת שתים־עשרה נמצאת מתה בקרבת מקום, על אבן מזבח באתר חפירות ארכיאולוגי, הוא והבלשית קאסי מדוקס – שותפתו וחברתו הקרובה ביותר – מוצאים עצמם בחקירה שיש לה קווים מקבילים רבים לתיק הישן.

בעוד רובּ מחטט בעברו במאמץ להדביק את רסיסי זיכרונותיו, הוא וקאסי מנסים לפתור את הרצח הנוכחי.

בלב היער
שתפו אותי

בלב היער מושך את הקורא אל עולם מאיים ומורכב; הוא עוסק באובדן הילדות, בטראומה ובזיכרון, ומספר בשפה מורכבת ועשירה על חקירת הפשע ועל קשר מיוחד בין שני בלשים.

זהו ספרה הראשון של טאנה פרנץ´, הוא זכה לביקורות מהללות
ויש שהשוו אותה לדפנה דה מורייה ולהיצ´קוק.

בלב היער מאת טאנה פרנץ' בהוצאת מודן,
מאנגלית: מתי בן יעקב, 446 עמודים.

בלב ביער |פרק ראשון
ראו הוזהרתם: עליכם לדעת שאני בלש משטרה. יחסינו עם האמת יסודיים אך סדוקים, מחזירים אור באופן מבלבל כמו שברי זכוכית. האמת היא ליבת הקריירות שלנו, סיום של כל מהלך שאנו עושים, ואנו שואפים אליה באמצעות אסטרטגיות שהרכבנו בשקדנות מִשקרים ומהסתרת עובדות וממגוון שלם של הטעיות. אמת זו היא האישה הנחשקת ביותר בעולם ואנחנו הננו המאהבים הקנאים ביותר, שמתוך תגובה אוטומטית מוֹנעים מאחרים לחזות בה. אנחנו בוגדים בה כמעשה שבשגרה, מעבירים שעות וימים כשאנו שקועים עד קהות חושים בשקרים, ואז חוזרים אליה כשאנו מנפנפים בלולאת מֶבּיוּס של האוהבים: אבל עשיתי את זה רק מפני שאני אוהב אותך כל כך.

יש לי כישרון ליצירת דימויים, במיוחד מן הסוג השטחי והזול. אל תניחו לי להערים עליכם כדי שתראו אותנו כחבורת אבירים לבושים בבגד גוף, דוהרים בעקבות הגבירה אמת החומקת על גב סוסהּ הלבן. מעשינו גסים, אטומים ודוחים. נערה מספקת אליבי לחבר שלה, שעל פי החשד שדד סניף של סופרמרקט "סֶנְטְרָה" ובמהלכו דקר את הקופאי. בתחילה אני מפלרטט איתה ואומר לה שאני יכול להבין מדוע הוא מעדיף להישאר בבית כשיש לו אותה; שערה מחומצן ושמנוני, תווי פניה שטוחים ולא מפותחים כתוצאה מדורות על גבי דורות של תת-תזונה, וביני לביני אני חושב שלוּ הייתי במקומו, הייתי שש להחליף אותה אפילו בחברו לתא הכלא, רייזור. ואז אני אומר לה שמצאנו במכנסי הטרנינג הלבנים שלו שטרות מסומנים מהקוּפּה, וכי הוא טוען שהיא יצאה לבלות באותו ערב ונתנה לו את הכסף כשחזרה הביתה.

אני עושה זאת באופן כה משכנע, באי נוחות מרומזת ובחמלה על בגידתו של הגבר שלה, עד שגם אחרי ארבע שנים של חיים משותפים מתפורר אמונהּ בו כמו ארמון חול. ובזמן שהגבר שלה יושב עם שותפי בחדר החקירות הסמוך ולא אומר דבר מלבד, "לך תזדיין, הייתי בבית עם ג'קי," היא מספרת לי הכול דרך מסך דמעות ונזלת, החל בשעה שעזב את הבית וכלה בחסרונות של ביצועיו המיניים. אחר כך אני טופח בעדינות על כתפה ונותן לה ממחטת נייר וספל תה וגיליון הצהרה לחתום עליו.

זה התפקיד שלי, ואינך יכול להיכנס אליו ולהחזיק מעמד - אלא אם כן יש לך נטייה טבעית לסדר העדיפויות ולדרישות שלו. אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר.

זה מה שקראתי בתיק יום אחרי שקיבלתי דרגת בלש. אחזור לסיפור הזה שוב ושוב בכל דרך אפשרית. אולי זה פרט עלוב, אבל הוא חלק ממני: הסיפור היחיד בעולם שאיש מלבדי לא יוכל לספר.

ביום שלישי אחר הצהריים, ב-14 באוגוסט 1984, שלושה ילדים - ג'רמיין (ג'יימי) אלינור רווֹאן, אדם רוברט ראיין ופיטר ג'וזף סבאג', בני שתים-עשרה - שיחקו ברחוב מגוריהם בעיירה הקטנה נוקְנארי שבמחוז דבלין. היום היה חם ובהיר, ולכן שכנים רבים שהו בגינות בתיהם, ועדים רבים ראו את הילדים בשעות שונות במשך אחר הצהריים, כשהם הולכים על החומה בקצה הרחוב בידיים פשוטות לצדדים, רוכבים על אופניהם או מתנדנדים על צמיג מכונית ששימש כנדנדה.

באותו זמן הבנייה בנוקנארי היתה דלילה, ויער גדול למדי נגע במתחם כשהוא מופרד ממנו בחומה שגובהה כמטר וחצי. בסביבות השעה 15:00 שלושת הילדים השאירו את אופניהם בגינה הקדמית של בית משפחת סבאג' ואמרו לגברת סבאג' - שעמדה ותלתה כבסים על חבל - כי הם הולכים לשחק ביער. הם עשו זאת לעיתים קרובות והכירו אותו חלק ביער היטב, לכן גברת סבאג' לא חששה שהם יתעו. לפיטר היה שעון יד, והיא אמרה להם לחזור הביתה ב-18:30 לארוחת מנחה. התנהלותה של שיחה זו אושרה על ידי השכנה מן הבית הסמוך, גברת תרז קורי, ועדים נוספים אחרים ראו את הילדים מטפסים מעל החומה בקצה הרחוב והולכים ליער.

כשפיטר סבאג' לא חזר עד 18:45 אמו הלכה לחפש אותו בבתי הילדים האחרים, במחשבה שהוא הלך לאחד מהם. אף אחד מן הילדים לא חזר. פיטר סבאג' בדרך כלל נהג באחריות, אבל ההורים עוד לא החלו לדאוג באותו שלב; הם הסיקו שהילדים שקועים במשחק ושכחו לבדוק מה השעה. כחמש דקות לפני שבע הלכה גברת סבאג' כברת דרך בשביל המוביל אל היער וקראה לילדים. היא לא שמעה מענה וגם לא ראתה דבר שהיה עשוי להצביע על כך שמישהו שוהה ביער.

היא חזרה הביתה להגיש ארוחת מנחה לבעלה, מר ג'וזף סבאג', ולארבעת ילדיהם הצעירים יותר. אחרי הארוחה מר סבאג' ומר ג'ון ראיין, אביו של אדם ראיין, הלכו עמוק יותר אל תוך היער, קראו לילדים ושוב לא נענו. ב-20:25, כשהחל להחשיך, ההורים החלו לדאוג באמת שמא הילדים תעו בדרך, ואלישיה רוואן (אמה של ג'רמיין, חד-הורית), שהיה ברשותה מכשיר טלפון, טילפנה למשטרה.

החיפוש ביער החל. בשלב זה התעורר חשש כלשהו שהילדים ברחו. גברת רוואן החליטה קודם לכן שג'רמיין תישלח לפנימייה בדבלין ותחזור לנוקנארי רק בסופי שבוע; היא היתה אמורה לעזוב בעוד שבועיים, ושלושת הילדים היו מוטרדים מאוד מן המחשבה שיהיה עליהם להיפרד. אבל חיפוש ראשוני שנערך בחדריהם גילה כי לא נעדרו מהם בגדים, כסף או חפצים אישיים. קופת החיסכון של ג'רמיין, בצורת בובה רוסית, הכילה 5.85 פאונד ונותרה בשלמותה.

בשעה 22:20 שוטר שהיה מצויד בפנס מצא את אדם ראיין בשטח מיוער בצפיפות, קרוב ללב היער, עומד כשגבו וכפות ידיו צמודים אל עץ אלון גדול. ציפורניו התחפרו בגזע העץ בחוזקה כזו עד שנשברו ונתקעו בקליפתו. נראה שהוא שהה שם שעה ארוכה אבל לא הגיב לקריאות המחפשים. הוא נלקח לבית החולים. צוות כלבי גישוש הוחש למקום ועלה על עקבות הילדים הנעדרים עד לנקודה לא רחוקה מהמקום שאדם ראיין נמצא בו; שם הכלבים התבלבלו ואיבדו כיוון.

כשנמצאתי לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים, חולצה קצרה מכותנה לבנה, גרבי כותנה לבנים ונעלי ריצה לבנות בעלות שרוכים. הנעליים היו מוכתמות מאוד בדם, הגרביים פחות. בדיקה של צורות הכתמים העלתה שהדם נספג בנעליים מהפְּנים אל החוץ; הוא חילחל לגרביים, בריכוז קטן יותר, מהחוץ פנימה. משמעות הדבר היתה שהנעליים הוסרו קודם לכן ודם נשפך לתוכן; זמן מה לאחר מכן, כשהדם החל להיקרש, הנעליים הוחזרו לרגלי וכך הועבר הדם אל הגרביים. על חולצתי נראו ארבעה קרעים מקבילים, באורך שבין 8 ל-13 סנטימטרים, שנמשכו לרוחב הגב החל מאמצע השִכמה השמאלית ועד לצלעות הגב הימניות.

לא נפצעתי למעט כמה שריטות קלות על שוקַי, שבבים (שנמצאו תואמים לגזע עץ האלון) שהיו תקועים מתחת לציפורני ושפשופים עמוקים על כל ברך שהחלו להעלות גלדים. היתה אי-ודאות כלשהי לגבי השאלה אם השפשופים קרו ביער או לא, מכיוון שילדה קטנה (איידין ווטקינס, בת חמש) ששיחקה ברחוב אמרה שראתה אותי נופל מהחומה ונוחת על ברכי בשעה מוקדמת יותר באותו יום. עם זאת, היא לא היתה עקבית בעדותה כשחזרה עליה פעמים נוספות, ולא נחשבה אמינה. הייתי גם כמעט קטטוני: לא הנעתי את איברי באופן רצוני במשך כשלושים ושש שעות ולא דיברתי במשך שבועיים. כאשר התחלתי לדבר לא זכרתי דבר ממה שאירע החל מן הרגע שבו עזבתי את הבית באותו יום אחר הצהריים ועד שבדקו אותי בבית-החולים.

הדם שנמצא בנעלי ובגרבי נבדק לשם קביעת קבוצת הדם - בדיקת די-אן-איי לא היתה בגדר אפשרות באירלנד של 1984 - ונמצא שהוא מסוג A+. הדם שלי נבדק ונמצא גם הוא מסוג A+; עם זאת, נשללה האפשרות שהשריטות על ברכי, אף שהיו עמוקות, הזילו דם בכמות שגרמה להצפה כה כבדה של נעלי הריצה שלי. דמה של ג'רמיין רוואן סווג שנתיים קודם לכן, לפני ניתוח להסרת התוספתן, והרישומים בתיקה הראו שגם דמה היה מסוג A+. פיטר סבאג', אף שלא נמצא רישום של סוג הדם שלו, הוצא מכלל אפשרות כמקור לכתמי הדם: אביו ואמו נבדקו ונמצאו כבעלי סוג דם O, ולכן הוא לא יכול להיות בעל כל סוג דם אחר. בהיעדר גורם זיהוי נוסף, החוקרים לא פסלו את האפשרות שהדם הגיע מאדם רביעי או ממקורות אחדים.

החיפושים נמשכו במשך כל ליל ה-14 באוגוסט ובמשך שבועות רבים לאחריו - קבוצות מתנדבים סרקו את השדות הסמוכים ואת הגבעות ובדקו כל בור ניקוז וכל בור ספיגה מוכרים באזור, צוללנים חיפשו במעמקי הנהר שחצה את היער - ללא תוצאות. ארבעה-עשר חודשים לאחר מכן, מר אנדרו ראפְטרי, תושב מקומי שטייל עם כלבו ביער, הבחין בשעון יד בין השיחים, במרחק של כ-60 מטר מן העץ שלידו מצאו אותי. השעון היה מיוחד - פניו הראו דמות מצוירת של כדורגלן בפעולה, ובקצה זרוע השניות היה כדורגל - ומר וגברת סבאג' זיהו אותו כשעונו של בנם פיטר. גברת סבאג' אישרה שהוא ענד אותו ביום היעלמו. נראה שרצועת הפלסטיק של השעון נקרעה בכוח, וייתכן שנתפסה בענף נמוך בשעה שפיטר רץ. המדור לזיהוי פלילי זיהה כמה טביעות אצבעות חלקיות על הרצועה ועל לוח הספרות; כולן תאמו את הטביעות שנמצאו על חפציו של פיטר סבאג'.

חרף פניות חוזרות ונשנות של המשטרה אל הציבור ומסע תקשורתי ער, לא התגלו עוד עקבות נוספים הקשורים בפיטר סבאג' ובג'רמיין רוואן.

נעשיתי לשוטר מפני שרציתי להיות חוקר מקרי רצח. תקופת האימונים שלי ופרק הזמן שביליתי כלובש מדים - קולג' טֶמְפְּלְמ?ר, תרגילי כושר מסובכים ואינסופיים, ימי שוטטות בעיירות קטנות במעיל צהוב-זוהר כמו בסרט מצויר, חקירה של שלושה עבריינים מקומיים עילגי לשון במטרה לגלות מי מהם שבר את חלון הצריף בגינה של גברת מֶקְסְוִוינִי - נדמו לי כלקוחים מתוך מחזה של יונסקו, תקופת מבחן משעממת שנכפתה עלי בשל ביורוקרטיה מעוותת, לפני שיעלה בידי לזכות בתפקיד האמיתי שלי. לעולם איני חושב על השנים ההן ואיני יכול לזכור אותן בבהירות. לא רכשתי לי חברים; בעיני, הניתוק שלי מכל התהליך היה לא-רצוני ובלתי נמנע, כמו תופעת לוואי של תרופת הרגעה, אבל השוטרים האחרים פירשו זאת כיהירות מכוּונת, כלגלוג על הרקע הכפרי היציב שלהם ועל שאיפותיהם הקרתניות. יכול להיות שהם צדקו. לפני זמן מה מצאתי קטע ביומן שלי מימי הקולג', שבו תיארתי את חברי ללימודים כ"עדר איכרים דפוקים שמתנשפים באדי קלישאות רעילים וסמיכים כל כך, עד שאפשר ממש להריח מהם את הבייקון והכרוב וחרא של פרות ושעווה של נרות המזבח בכנסייה." גם אם היה לי יום רע במיוחד, אפשר להניח שהדבר מעיד על חוסר כבוד מסוים להבדלי תרבות.

כשהגעתי למחלק הרצח כבר לבשתי את בגדי העבודה החדשים שלי - חליפות תפורות מבדים כה משובחים, עד שממש נשמו תחת מגע ידך, חולצות בפסי סיכה כחולים או ירוקים בגוונים המעודנים ביותר, צעיפי קשמיר רכים כפרוות ארנב - שחיכו לי מוכנים בארון כמעט שנה. אני מת על ההסכמה שבשתיקה שנוגעת לחוקי הלבוש ההולם. זה אחד הדברים שהקסימו אותי בעבודה - וכן הקצרנות הפרטית, השימושית, האליפטית: ממצאים סמויים, עקבות, זיהוי פלילי. בעיירה שנראתה כלקוחה מתוך רומן של סטיבן קינג, שהוצבתי בה לאחר טמפלמור, אירע מקרה רצח: תקרית שגרתית של אלימות במשפחה שהסלימה מעבר לציפיות העבריין עצמו, אך מכיוון שחברתו הקודמת של האיש מתה בנסיבות מחשידות, מחלק הרצח שלח שני בלשי משטרה. במשך השבוע שהם שהו בתחנה, השגחתי על מכונת הקפה ממקום מושבי ליד שולחן הכתיבה שלי, כדי שאוכל לקום ולמזוג לי קפה בכל פעם שהם ניגשו לשתות, ובעודי מוסיף לאיטי חלב לספל שלי יכולתי לצותת לקצב האכזרי של שיחתם: הם המתינו לתוצאות המעבדה לזיהוי רעלים ולאיתור מקור החתכים המשוננים על הגופה. חזרתי לעשן כדי שאוכל לצאת אחריהם החוצה אל מגרש החניה ולעשן במרחק מטרים אחדים מהם, ושם לבהות בשמיים ולהקשיב. הם שלחו אלי חיוכים קצרים, לא ממוקדים, לפעמים הציתו את הסיגריה שלי במצית חד-פעמי חלוד, לפני שפטרו אותי בתנועת כתף קלה וחזרו לדון באסטרטגיות מתוחכמות ורבות פנים. קודם יש להביא לחקירה את האֵם, ואז לתת לו שעה או שעתיים לשבת בבית ולדאוג מי-יודע-מה היא אומרת להם, ואז לזמן אותו שוב. להכין חדר שִחזור של זירת הפשע, אבל רק להוביל אותו דרכו במהירות בלי שיספיק להתבונן בו כראוי.

בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, לא נעשיתי לבלש משטרה כדי לצאת למסע גילוי דון-קישוֹטי במטרה לפתור את התעלומה של ילדותי. קראתי את התיק פעם אחת, ביום הראשון לעבודתי ביחידה למקרי רצח, בשעה מאוחרת, לבדי, כשרק מנורת השולחן שלי מטילה עיגול של אור (שמות נשכחים ומהדהדים מתרוצצים כעטלפים בתוך ראשי, עדותם כתובה בעט כדורי דהוי: ג'יימי בעטה באִמה משום שלא רצתה להישלח לפנימייה, בני נוער "מסוכנים למראה" הסתובבו בערבים בשולי היער, לאמו של פיטר היתה פעם חבּוּרה על לחיה), ולא חזרתי לקרוא בו עוד. למסתורין הזה נמשכתי, למרקם הבלתי נראה כמעט, כמו כתב ברייל שרק יודעי דבר יכולים לקרוא בו. שני בלשי המשטרה היו כמו זוג סוסים גזעיים החולפים בדהרה על פני כפר נחשל; כמו אמני טרפז מסנוורים בזוהרם. הם הימרו על כל הקופה במומחיות ובשליטה מלאה במשחקם.

ידעתי שהם נוהגים באכזריות. בני אנוש הם פראים חסרי רחמים; ההתבוננות הקרה והמכוּונת, וההתאמה המעודנת של עובדה זו או אחרת עד שחוש ההישרדות הבסיסי של האדם נסדק, הן מעשי זוועה בצורתם הטהורה, המלוטשת והמפותחת ביותר.

שמענו על קאסי הרבה לפני שהצטרפה ליחידה, אולי עוד לפני שהתפקיד הוצע לה. חרושת השמועות שלנו יעילה עד גיחוך, כמעט כמו רכילות של נשים זקנות. היחידה לחקירת מקרי רצח היא מקום קטן ומוּעד ללחצים, רק עשרים חברים, ועם כל מתח נוסף (מישהו עוזב, מצטרף חדש, עבודה רבה מדי, או לחלופין מעטה מדי) היא נוטה לפתח היסטריה דמוית קדחת, גדושה בהתקשרויות מסובכות ובשמועות משולהבות. בדרך כלל אני מקפיד להוציא את עצמי מחוץ למעגל, אבל התזזית סביב קאסי מֶאדוקס היתה כה חזקה עד שהצליחה להשפיע גם עלי.

קודם כול היא היתה אישה, עובדה שגרמה להתמרמרות מסוימת שהודחקה אך בקושי. כולנו מאומנים היטב להזדעזע לנוכח כל דעה קדומה, אבל נותרו בנו שרידי נוסטלגיה עמוקים לשנות החמישים (אפילו בקרב אנשים בני גילי; בחלקהּ הגדול של אירלנד שנות החמישים לא הסתיימו עד 1995, אחרי שפסחנו על שנות השמונים של תאצ'ר), ואז גם יכולת להפחיד חשוד ולגרום לו להתוודות על ידי איום לספר לאימא'לה שלו, והזרים היחידים במדינה היו סטודנטים לרפואה ומקום העבודה היה המקום היחיד שבו היית בטוח מפני נקבות נודניקיות. קאסי היתה רק האישה הרביעית שמחלק הרצח קלט אל בין שורותיו, ולפחות אחת מן האחרות היתה טעות ענקית (בכוונה תחילה, לדעת כמה אנשים) שנכנסה לפולקלור של המחלק בעקבות תקרית שכמעט עלתה בחייה ובחיי שותפהּ, כאשר מרוב בהלה זרקה את האקדח שלה על ראשו של חשוד נמלט.

כמו כן, קאסי היתה רק בת עשרים ושמונה וסיימה את אימוניה בטמפלמור רק שנים אחדות קודם לכן. מחלק הרצח הוא אחד ממדורי העילית, ואיש מתחת לגיל שלושים אינו מתקבל אליו אלא אם כן אביו פוליטיקאי. בדרך כלל עליך לבלות כשנתיים במשרה זמנית, כשאתה נדרש לעזור באיסוף מידע מן השטח, ואז לטפס למעלה דרך שני מדורים אחרים לפחות. לזכותה של קאסי נזקפו פחות משנתיים במחלק הסמים. חרושת השמועות קבעה, באופן בלתי נמנע, שהיא שכבה עם מישהו חשוב, או לחלופין, שהיא בתו הלא חוקית, או - דעה מקורית יותר - שהיא תפסה מישהו חשוב קונה סמים והתפקיד הזה ניתן לה כדמי שתיקה.

לי לא היתה בעיה עם קאסי מאדוקס. הייתי במחלק הרצח רק כמה חודשים, אבל תיעבתי את הרמזים הניאנדרתאליים שכמו יצאו מחדרי הלבשה גבריים, את ההתרברבות בנושאים כגון אפטרשייב ומכוניות, ואת הבדיחות הגזעניות המחופשות ל"אירוניות", שתמיד עוררו בי חשק לפתוח בהרצאה דקדקנית על מהי ההגדרה של אירוניה. באופן כללי אני מעדיף נשים על גברים. היתה לי גם הרגשת חוסר ביטחון מורכבת למדי הקשורה למקומי ביחידה. הייתי כמעט בן שלושים ואחת, כשמאחורי שנתיים כעובד זמני ועוד שנתיים במחלקה לאלימות במשפחה, כך שהמינוי שלי היה פחות לקוי מזה של קאסי. אבל לפעמים חשבתי שהדרגים הגבוהים סבורים שאני בלש טוב כמו שגברים קופצים למסקנה אוטומטית שאישה בלונדינית, רזה וגבוהה היא יפה גם אם יש לה פנים של תרנגול הודו עם פעילות יתר של בלוטת התריס - וזאת משום שאני מחזיק בכל האביזרים הנלווים. יש לי מבטא מושלם של הבי-בי-סי, שאותו סיגלתי לעצמי בפנימייה כהסוואה להגנה עצמית, וכל סממני הקולוניאליזם הללו אינם ממהרים להיעלם; אף שהאירים יריעו לכל קבוצה שמשחקת נגד אנגליה, ואני גם מכיר כמה פאבים שאינני יכול להזמין בהם משקה בלי להסתכן שמישהו יזרוק לי כוס על הראש, הם עדיין יניחו שכל מי שיש לו גינוני אצולה הוא גם אינטליגנטי ומשכיל יותר ובדרך כלל הצדק איתו. נוסף על כך אני גבוה, בעל מבנה צנום שיכול להיראות חטוב ואלגנטי אם החליפה שלי תפורה היטב, ובאופן כללי נאה למדי אם כי לא במובן המקובל של המילה. במדור כוח אדם ודאי חושבים שאני בלש טוב, כנראה זאב בודד ומבריק שמסכן את צווארו ללא פחד ותמיד לוכד את הפושע.

אין לי שום דבר משותף עם הטיפוס הזה, אבל אני לא בטוח אם עוד מישהו הבחין בכך. לפעמים, אחרי יותר מדי שתיית וודקה בגפי, דמיינתי תרחיש פרנואידי שלפיו המפקח מגלה שאני בעצם בנו של פקיד ממשלתי מנוקנארי ומחליט להעביר אותי למדור זכויות יוצרים. קיוויתי שכל עוד קאסי מאדוקס בסביבה, אנשים לא יבזבזו זמן בחשדות כלפי.

כאשר היא הגיעה בסופו של דבר, היתה מעין נפילת מתח. שפע השמועות סביבה גרם שאדמיין דמות מתוך דרמה טלוויזיונית, בעלת רגליים מכאן ועד להודעה חדשה ושיער כמו בפרסומת לשמפו ואולי גם סרבל צמוד לגוף. המפקח שלנו, או'קֶלי, הציג אותה בפנינו במסדר יום שני בבוקר; היא קמה ואמרה כמה מילים שגרתיות על שהיא שמחה להצטרף למחלָק ומקווה לעמוד בציפיות; גובהה היה פחות מבינוני, שערה מתולתל וכהה, גופה רזה ונערי וכתפיה רחבות. היא לא היתה הטיפוס שלי - תמיד אהבתי נערות נשיות, מתוקות ובעלות מבנה עצמות עדין כשל ציפור, שאפשר להניפן לגובה ביד אחת - אבל היה בה משהו: אולי אופן עמידתה, כובד משקלה הנוטה לירך אחת, זקופה וקלילה כמתעמלת מקצועית; אולי רק המסתורין.

"שמעתי שהמשפחה שלה שייכת ל'בונים החופשיים', והם איימו לפרק את המחלק אם לא נקבל אותה," אמר סם או'ניל מאחורי. סם היה בחור מוצק, עליז וחסר דאגה מגולוֶויי. לא ציפיתי שגם הוא ייסחף בצונאמי השמועות.

"אה, בשם אלוהים," אמרתי, כשאני נופל למלכודת שהציב לי. סם גיחך והניד בראשו לעברי, עבר על פני והתיישב במקום פנוי. חזרתי להתבונן בקאסי, שהתיישבה בינתיים והשעינה רגל אחת על הכיסא שלפניה ואת פנקס הרשימות שלה על ירכה.

היא לא התלבשה כמו בלשית. ברגע שנכנסים לתפקיד, לומדים בדרך של ספיגה מן הסביבה שמצפים ממך להיראות מקצועי, משכיל ולבוש בבגדים יקרים באופן לא מנקר עיניים ועם שמץ של מקוריות. אנחנו נותנים למשלם המיסים תמורה מלאה לכספו על כל קלישאה מרגיעה. את הקניות שלנו אנו עורכים בעיקר ברשת "בראון תומס" במכירות סוף העונה, ולעיתים מגיעים לעבודה כשאנו לבושים בבגדים זהים באופן מביך. עד אז, הלבוש הכי מטורף ביחידה שלנו היה של אידיוט בשם קוויגלי, שקולו נשמע כמו דאפי דאק עם מבטא של אל דונגאל. הוא לבש חולצות טריקו קצרות עם סיסמאות ("ממזר משוגע") מתחת לחליפות שלו מפני שחשב שזה מעשה נועז. ברגע שהבין שאיש מאיתנו לא נדהם, או אפילו לא מגלה שמץ של עניין, הוא הזעיק את אמו שתבוא לערוך איתו קניות ב"בראון תומס".

ביום הראשון הכנסתי את קאסי לאותה קטגוריה. היא לבשה מכנסי דגמ"ח וסוודר צמר בצבע יין, בעל שרוולים שהשתלשלו אל מעבר למפרקי ידיה, ונעלה נעלי ספורט מסורבלות; ייחסתי זאת להעמדת פנים: תראו, אני גזעית ובזה למוסכמות. ניצוץ האיבה שהציתה הופעתה הגביר את משיכתי אליה. יש בי צד שנמשך בחוזקה לנשים שמרגיזות אותי.

לא הקדשתי לה מחשבה רבה במשך השבועיים הבאים, אלא באופן כללי, כמו ששמים לב לכל אישה בעלת מראה סביר כשאתה מוקף גברים. טום קוסטלו, מוותיקי המחלק, הכניס אותה בסוד העניינים, ואילו אני עבדתי על מקרה של אדם חסר-בית שנמצא מת לאחר שהוכה למוות בסמטה. את מותו אפפו כמה מאפיינים מדכאים וקבועים של חייו, והמקרה הזה היה אחד מאותם פשעים חסרי תקווה מלכתחילה - שום כיוון חקירה, איש לא ראה או שמע דבר, ומי שהרג אותו ודאי היה כה שיכור או מסומם שאף לא זכר שעשה זאת - כך שלהיטות היֶתר שגיליתי, מהיותי חדש בתפקיד, החלה להיסדק. כמו כן, בן זוגי לעבודה היה קוויגלי, שותפות שלא עלתה יפה; חוש הומור היה בעיניו חיקוי של דמויות מתוך סרטים מצוירים - הזוג ואלאס וגרומיט וצחוקו הצווחני של וודי הנַקָר - כדי להראות לך כמה הם מצחיקים. עלה בדעתי שצירפו אותי אליו לא מתוך כוונה שינהג בחביבות כלפי הבחור החדש, אלא משום שאיש לא רצה בו. לא היו לי פנאי ומרץ כדי להכיר את קאסי טוב יותר. לפעמים אני תוהה כמה זמן עוד יכולנו להמשיך בדרך זו. אפילו ביחידה קטנה, תמיד יש אנשים שאינך מרחיק לכת איתם מעבר להנהונים וחיוכים במסדרונות, פשוט מפני שדרכיכם אינן מצטלבות בשום מקום אחר.

התחברנו בגלל הקטנוע שלה, וֶספה מודל 1981 ממורטטת בצבע בז', שלמרות היותה דגם קלאסי, הזכירה לי כלבלב מעורב עליז, עם שמץ של רועה סקוטי באילן היוחסין שלו. אני קורא לה "עגלת גולף" כדי להרגיז את קאסי; היא קוראת ללנד-רובר הדפוק שלי "רכב פיצוי" ומדי פעם מוסיפה הערת אהדה של השתתפות בצערן של החבֵרות שלי, ולעיתים היא מכנה אותו "רכב חיסכון" כשהיא במצב רוח בולשביקי. "עגלת הגולף" שלה בחרה להתקלקל מול המשרד ביום רטוב וסוער בספטמבר. הייתי בדרכי החוצה ממגרש החניה וראיתי נערה קטנה ונוטפת מים במעיל גשם אדום, שנראתה כמו קֶני בסדרה "סאות פארק", עומדת ליד הקטנוע המוצף מים וצועקת על אוטובוס חולף שזה עתה הרטיב אותה עד העצם. עצרתי לידה וקראתי מבעד לחלון, "את צריכה עזרה?"

היא הביטה בי וקראה בחזרה, "נראה לך?" ואז, לגמרי במפתיע, החלה לצחוק. בתוך חמש דקות לערך, בזמן שניסיתי להתניע את הווספה, התאהבתי בה. מעיל הגשם הגדול מדי גרם לה להיראות כבת שמונה - חסרו לה רק מגפי גומי עם ציורי פרת-משה-רבנו עליהם - ומתוך הברדס האדום ניבט אלי זוג עיניים חומות ענקיות בעלות ריסים רטובים מן הגשם ופנים כשל חתלתול. רציתי לייבש אותה בעדינות במגבת גדולה ורכה, מול אח מבוערת. אבל אז היא אמרה, "בוא, תן לי - צריך לדעת איך לסובב את המה-שמו," ואני הרמתי גבה ואמרתי, "המה-שמו? בחיי, בנות."

מייד התחרטתי - מעולם לא היה לי כישרון לבדחנות, והרי אין לדעת, היא עוד עלולה להיות אחת מאותן פמיניסטיות קיצוניות שתַרצה לי עכשיו בגשם על אמיליה ארהרט. אבל קאסי ליכסנה אלי מבט מחושב, ואז ספקה ידיים בטפיחה רטובה ואמרה בקול מתנשם של מרילין מונרו, "אוווּ, תמיד חלמתי על נסיך על סוס לבן שיבוא להציל אותי, קטנה שכמוני! רק שבחלומות שלי הוא היה יפה."

דבר מה השתנה בי בנקישה, כמו קליידוסקופ שניערו אותו. הפסקתי להתאהב בה והתחלתי לחבב אותה לאין שיעור. הבטתי במעיל שלה עם הברדס ואמרתי, "אלוהים, הם הרגו את קני." ואז חיברתי את עגלת הגולף שלה לחלק האחורי של הלנד-רובר שלי והסעתי אותה הביתה.

היתה לה דירת סטודיו, כזו שבעלי הבתים מכנים "דירת חדר עם מקום לאירוח", בקומה האחרונה של בית ג'ורג'יאני רעוע בסֶנדימָאוּנט. הרחוב היה שקט; מן החלון הרחב ניתן היה להשקיף, מעבר לגגות, לעבר חוף סנדימאונט. היו שם מדפי ספרים מעץ, גדושים בספרים ישנים בכריכה רכה, ספה ויקטוריאנית נמוכה בגון טורקיז צעקני, פוטון גדול עם שמיכת פוך בדוגמת טלאים; לא היו קישוטים או כרזות על הקירות, רק קומץ צדפים ואבנים וכמה ערמונים שהיו מונחים על אדן החלון.

אינני זוכר פרטים רבים מאותו ערב, ולדברי קאסי, גם היא לא זכרה. אני זוכר כמה מן הדברים שעליהם שוחחנו, כמה תמונות חדות, אך אין בידי למסור לכם כמעט דבר מן המילים עצמן. עובדה זו נתפשת בעיני כמוזרה ביותר - וכשאני נמצא במצב רוח מסוים, אפילו כקסומה - וקושרת את הערב לאחד מאותם מצבים שלאורך מאות שנים יוחסו לפֵיות או למכשפות או לחייזרים, ומהם איש לא יצא בלי שחל בו שינוי. אולם אותם כיסי זמן אבודים על סף ההכרה מתרחשים בדרך כלל בבדידות; הרעיון של חוויה משותפת כזו גורם לי לחשוב על תאומים המגששים באיטיות בידיים עיוורות מושטות קדימה בחלל דומם ונטול כוח כבידה.

אני יודע שנשארתי לארוחת ערב - כמעט סטודנטיאלית: פסטה טרייה ורוטב מצנצנת. ויסקי חם בספלי חרסינה גדולים. אני זוכר שקאסי פתחה ארון ענקי שתפס את מרבית הקיר והוציאה ממנו מגבת כדי שאייבש בה את שערי. מישהו, כנראה היא עצמה, התקין מדפים בכל מיני גבהים בחוסר איזון, גדושים במבחר פרוע של חפצים. לא הספקתי להביט כהלכה, אבל היו שם סירי אמייל סדוקים, מחברות שכריכותיהן מודפסות בדוגמאות שיש, סוודרים רכים צבעוניים, ערימות של ניירות משורבטים. המראה כמו נלקח מתוך איור רקע ישן של בית כפרי באגדות.

אני כן זוכר ששאלתי לבסוף, "אז איך הגעת למחלק רצח?" דיברנו על ההתאקלמות שלה וחשבתי שהצלחתי להשחיל את השאלה כבדרך אגב, אבל היא שלחה אלי חיוך קטן ושובב, כאילו שיחקנו דמקה והיא תפסה אותי מנסה להסיח את דעתה ממהלך לא מוצלח שלי.

"אתה מתכוון לזה שאני בת?"

"בעצם אני מתכוון לזה שאת צעירה כל כך," אמרתי, אף שחשבתי כמובן על שני הדברים.

"קוסטלו קרא לי אתמול 'בְּנִי'," אמרה קאסי. "'קלי-קלות בשבילך, בני.' אחר כך הוא נראה נבוך והתחיל לגמגם. אני חושבת שהוא פחד שאגיש תביעה."

"סביר להניח שזו היתה מעין מחמאה," אמרתי.

"ככה גם קיבלתי את זה. הוא די מתוק, בעצם." היא שמה סיגריה בפיה והושיטה את ידה; השלכתי לעברה את המצית שלי.

"מישהו אמר לי שכשוטרת סמויה הִתחזית לזונה ובזמן העבודה נתקלת באחד מאנשי הקצונה הבכירה," אמרתי, אבל קאסי רק השליכה את המצית בחזרה לעברי וחייכה חיוך רחב.

"קוויגלי, נכון? הוא אמר לי שהייתָ חפרפרת של MI6."

"מה?" אמרתי בזעזוע ונפלתי היישר למלכודת שהצבתי בעצמי. "קוויגלי מפגר."

"מה, באמת?" היא אמרה והתחילה לצחוק. אחרי רגע הצטרפתי לצחוקה. עניין החפרפרת הטריד אותי - אם מישהו יאמין בזה באמת, איש לא יספר לי דבר לעולם, ועצם הרעיון שיש מי שרואה בי אנגלי עורר בי זעם לא הגיוני, אך יחד עם זאת נעם לי הרעיון המגוחך של דמותי כג'יימס בונד.

"אני מדבלין," אמרתי. "קיבלתי את המבטא בפנימייה באנגליה. ואיש הביצות הזה, שחסר לו בורג בראש, יודע את זה טוב מאוד." מה שנכון; בשבועות הראשונים שלי ביחידה הוא הציק לי ללא הרף בשאלה מה בחור אנגלי עושה במשטרה האירית, כמו ילד שמושך לך בשרוול וחוזר במונוטוניות "למה? למה? למה?" עד שלבסוף שברתי את הכלל האומר לגלות מידע הכרחי בלבד והסברתי את מקור המבטא. כפי הנראה היה עלי להשתמש במילים פשוטות יותר. "איך זה לעבוד איתו?" שאלה קאסי.

"אני מאבד את שפיותי עם הזמן," אמרתי.

משהו שעדיין אינו ברור לי הביא את קאסי לידי החלטה. היא נטתה הצידה, העבירה את הספל שלה לידה האחרת - היא נשבעת שהמשקה היה קפה, ולטענתה רק דמיינתי שהיה בו ויסקי חם מפני שנהגנו לשתות זאת לעיתים כה קרובות באותו חורף, אבל אני יודע, זכור לי עקצוץ תבלין הציפורן על לשוני, והאדים המשכרים - והפשילה את חולצתה עד לקו שמתחת לשדהּ. הייתי כה המום עד שחלף רגע לפני שהבנתי מה היא מראה לי: צלקת ארוכה, עדיין אדומה ובולטת ומנוקדת בסימני תפרים, מתעקלת לאורכה של צלע. "דקרו אותי," היא אמרה.

חשתי מבוכה גלויה על שאיש לא חשב על כך עד כה. בלש או בלשית משטרה שנפצעים בהיותם בתפקיד מקבלים את זכות הבחירה היכן לשרת. אני משער שאפשרות זו לא עלתה בדעתנו משום שבדרך כלל מקרה של דקירת סכין היה עובר כמו זרם חשמלי בחרושת השמועות ואילו אנחנו לא שמענו דבר על כך.

"ישו," אמרתי. "מה קרה?"

"עבדתי כסמויה באוניברסיטת דבלין," אמרה קאסי. עכשיו הבנתי את צורת הלבוש שלה וגם את היעדר המידע עליה - הסמויים מתייחסים ברצינות לשמירה על סודיות. "בגלל זה נעשיתי בלשית מהר כל כך. בקמפוס פעלה חבורה שסחרה בסמים, ובמפלג הסמים רצו לדעת מי עומד מאחוריה, לכן חיפשו אנשים שיכולים להידמות לסטודנטים. נכנסתי לשם כסטודנטית לפסיכולוגיה תואר שני. למדתי פסיכולוגיה במשך כמה שנים בטריניטי קולג', לפני טמפלמור, כך שיכולתי לדבר בשפה המקצועית ואני גם נראית צעירה."

היא אכן נראתה צעירה. היתה בהירות מיוחדת בפניה שלא ראיתי מעולם אצל מישהו אחר; עורה היה חלק כשל ילדה קטנה ותווי פניה - פה רחב, עצמות לחיים גבוהות, אף סולד, גבות מעוגלות - גרמו שאנשים אחרים ייראו מחוקים ומטושטשים בהשוואה אליה. ככל שיכולתי לראות, היא מעולם לא השתמשה באיפור, מלבד משחה מרגיעה לשפתיים, בריח קינמון, שגרמה לה להיראות צעירה אף יותר. היא לא נחשבה יפה במובן המקובל של המילה, אבל תמיד העדפתי תפירה עילית על פני מותגים פופולאריים, ודמותה הסבה לי עונג רב יותר מאשר הבלונדיות המשובטות עתירות החזה שהמגזינים טענו באופן מעליב למדי שעלי להשתוקק אליהן.

"והכיסוי שלך נחשף?"

"לא," היא מחתה. "גיליתי מי היה הסוחר הראשי - אידיוט צעיר בן-עשירים מבְּלֶאקרוּק, לומד מינהל עסקים, כמובן - והקדשתי חודשים שלמים כדי להתיידד איתו, צחקתי מהבדיחות המחורבנות שלו, עשיתי הגהה לעבודות שלו, ואז הצעתי שאולי אוכל למכור לבָּנות, כי הן יחששו פחות לקנות סמים מאִישה, נכון? הרעיון מצא חן בעיניו, הכול הלך מצוין, התחלתי לפזר רמזים שאולי יהיה פשוט יותר אם אפגוש את הספָּק בעצמי במקום לקבל את החומר דרכו. רק שהבחור התחיל להסניף קצת יותר מדי מהחומר שלו - זה היה במאי, עונת הבחינות. הוא נעשה פרנואיד, החליט שאני מנסה להשתלט על העסק שלו ודקר אותי בסכין." היא לגמה מהמשקה שלה. "אבל אל תספר לקוויגלי. המבצע עוד נמשך ואני לא אמורה לדבר על זה. שהדפוק המסכן ייהנה מהדמיונות שלו."

ביני לביני התרשמתי מאוד מהסיפור שלה, לא רק מהדקירה עצמה (אחרי הכול, אמרתי לעצמי, היא לא עשתה מעשה אמיץ או חכם באופן יוצא דופן; היא רק לא הצליחה להתחמק בזריזות), אלא מהמחשבה על העבודה כסוכנת סמויה, אפופת צללים ומוצפת אדרנלין, ומהדרך הקלילה והנינוחה שבה סיפרה את סיפורה. כאדם שעבד קשה כדי לשכלל אדישות מדומה, יכולתי לזהות את הדבר האמיתי.

"ישו," אמרתי שוב. "אני מתערב שהוא חטף כמו שצריך כשאסרו אותו." אני עצמי מעולם לא הכיתי חשוד - אני סבור שאין צורך בכך, כל עוד אתה עושה רושם שאתה מסוגל לכך - אבל יש בחורים שעושים זאת, וכל מי שדוקר שוטר מסתכן בספיגת כמה חבלות בדרכו לתחנה.

היא הרימה לעברי גבה ונראתה משועשעת. "לא היכו אותו. הם לא רצו להרוס את כל המבצע. הם זקוקים לו כדי להגיע לספק, אז פשוט התחילו מחדש עם שוטר סמוי אחר."

"אבל לא היית רוצה שהוא יקבל את המגיע לו?" אמרתי, מתוסכל לנוכח השלווה שלה ובשל הנאיביות שלי. "הוא דקר אותך."

קאסי משכה בכתפיה. "אחרי הכול, אם חושבים על זה, היתה לו סיבה טובה: באמת העמדתי פנים שאני חברה שלו כדי לדפוק אותו. והוא היה סוחר סמים לחוץ ביותר, וזה מה שסוחרי סמים לחוצים עושים."

אחרי כן הזיכרון שלי שוב מתערפל. אני יודע שמתוך רצון להרשים אותה בתורי, ומכיוון שמעולם לא נדקרתי ולא הייתי מעורב בקרב יריות או משהו כזה, סיפרתי לה סיפור ארוך ומתמשך, ואמיתי ברובו, על בחור שאיים לקפוץ עם התינוק שלו מגג של בניין וכיצד שיכנעתי אותו לחזור בו. באותו זמן הייתי במחלקה שטיפלה באלימות במשפחה (למען האמת, כנראה הייתי קצת שיכור; אולי בגלל זה אני בטוח ששתינו ויסקי חם). אני זוכר שניהלנו שיחה נלהבת על דילן תומס, אני חושב, בעוד קאסי כורעת על ברכיה על הספה ומדברת בלוויית תנועות ידיים, כשהסיגריה הבוערת שלה נשכחת במאפרה. התלוצצנו בשנינות אך גם בהיסוס כמו ילדים ביישנים, ובדקנו בהסתר זה את תגובותיו של זה כדי לוודא שלא חצינו קו אדום או פגענו ברגשות כלשהם. עוד אני זוכר את הקאובויז-ג'אנקיז מתנגנים ברקע, ואת קולה המתוק והצרוד של קאסי מלווה אותם בשקט.

אחר כך שאלתי אותה, "מה קרה עם הסמים שקיבלת מהסוחר שלך, מכרת אותם באמת לסטודנטים?"

קאסי קמה כדי להעמיד את הקומקום על הכיריים. "לפעמים," היא אמרה. "וזה לא הטריד אותך?"

"הכול הטריד אותי בעבודה של סמויה," היא אמרה. "הכול."

כשחזרנו לעבודה למחרת בבוקר היינו חברים. פשוט מאוד: זרענו זרעים בבלי דעת, והתעוררנו ומצאנו עץ גבוה שצמח בן לילה. בשעת הפסקת הצהריים צדתי את מבטה של קאסי והחוויתי בידי תנועת עישון. יצאנו החוצה וישבנו על ספסל משני צידיו, כמו מחזיקי ספרים על מדף. בסוף המשמרת היא חיכתה לי, התלוננה אל האוויר מולה על משך הזמן שלקח לי להתארגן ("זה כמו להסתובב עם פאריס הילטון. 'אל תשכחי את תוחם השפתיים שלך, מותק, שלא נצטרך לשלוח שוב את הנהג להביא אותו'."), ואמרה, "בירה?" תוך כדי ירידה במדרגות. אינני יודע כיצד להסביר את התהליך האלכימי שהפך ערב אחד לשווה ערך לשנות ידידות רבות. אני יכול לנסח זאת רק כך: שנינו הכרנו ­בעובדה שאנחנו משדרים על אותו גל, ובביטחון כה מוחלט עד שלא הספקנו לחוש הפתעה.

מייד כשסיימה את ההתלמדות אצל קוסטלו נעשינו שותפים. או'קלי התנגד קצת - הרעיון ששני טירונים יעבדו יחד לא נראה לו מתאים, ופירוש הדבר שהיה עליו למצוא פתרון אחר לקוויגלי - אבל כיוון שמצאתי לגמרי במקרה, ולאו דווקא באמצעות בילוש מתוחכם, מישהו ששמע מישהו אחר מתפאר ברצח חסר הבית, או'קלי נטה לי חסד וניצלתי זאת היטב. הוא הזהיר אותנו שנקבל רק את המקרים הפשוטים ביותר וכאלה שעמדו להיסגר מחוסר ראיות, "שום דבר שמצריך עבודת בילוש אמיתית," ואילו אנחנו הינהנו בהכנעה והודינו לו שוב. ידענו שמקרי רצח מסובכים אינם מגיעים בסבב קבוע. קאסי העבירה את החפצים שלה לשולחן שלידי, וקוסטלו נתקע עם קוויגלי ושלח אלינו מבטים עצובים ומוכיחים במשך שבועות, כמו כלב מעונה.

בשנתיים שחלפו מאז נראה שעשינו לנו שם טוב במחלק הרצח. עצרנו את החשוד ברצח חסר הבית בסמטה וחקרנו אותו במשך שש שעות - אף על פי שאם היינו מוחקים את כל ה"אוף, איזה זין" מההקלטה אני בטוח שלא היינו מגיעים ליותר מארבעים דקות - עד שהוא הודה. הוא היה נרקומן בשם ויין ("ויין," חזרתי על שמו באוזני קאסי כשניגשנו להביא לו ספרייט וכשהסתכלנו עליו במראה הדו-צדדית כשחיטט בפצעוניו. "למה ההורים שלו לא קיעקעו על מצחו את הכתובת 'אף אחד במשפחה שלי לא גמר בית-ספר עממי'?"), והוא היכה למוות את חסר הבית, שנודע בשם בִּירדי אדי, מפני שגנב את השמיכה שלו. אחרי שחתם על הודאתו, ויין רצה לדעת אם יוכל לקבל את השמיכה שלו בחזרה. מסרנו אותו לידי השוטרים ואמרנו לו שנבדוק את העניין, ואז הלכנו לדירה של קאסי עם בקבוק שמפניה ודיברנו עד שש בבוקר. באנו באיחור לעבודה, מבוישים ועדיין מצחקקים.

עברנו את התהליך הצפוי שבו קוויגלי וכמה מן האחרים בילו זמן מה בשאלות אם אני מזיין אותה ואם היא אחת שנותנת. ברגע שהם קלטו שאני באמת לא שוכב איתה, הם עברו הלאה לאפשרות שהיא לסבית (קאסי היתה נשית מאוד בעיני, אבל הבנתי כיצד בעיניים מסוימות היא עשויה להיראות כזו, נוכח התספורת, היעדר האיפור ומכנסי הקורדרוי שנקנו במחלקת הגברים). לבסוף נמאס לה מכל זה והיא שמה קץ לשמועות כשהופיעה למסיבת חג המולד בשמלת קוקטייל שחורה מקטיפה, נטולת כתפיות ומלווה בשחקן רוגבי נאה וגברי בשם גרי. הוא היה בעצם דודן שֵני שלה ונשוי באושר, אבל הוא גונן על קאסי בחמימות ולא היתה לו התנגדות להרעיף עליה מבטים מעריצים במשך הערב אם הדבר היה אמור להחליק קשיים מסוימים בקריירה שלה.

אחרי כן השמועות התפוגגו ואנשים הניחו לנו לנפשנו, וזה התאים לשנינו. בניגוד לנראה על פני השטח, קאסי אינה ידידותית במיוחד, בכל אופן לא יותר ממני; היא מלאת חיים, מתבדחת ונכונה לשוחח עם כל אחד, אבל היא מעדיפה את החברה שלי על פני זו של קבוצה גדולה. ישנתי על הספה שלה פעמים רבות. שיעור פתירת הפשעים שלנו היה טוב ובעלייה; או'קלי חדל לאיים להפריד בינינו בכל פעם שאיחרנו לטפל בניירת. צפינו בוויין בבית-המשפט כשנמצא אשם בהריגה ("אוף, איזה זין"). סם או'ניל צייר קריקטורה קטנה וקולעת של שנינו בתור מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה" (היא עדיין אצלי במקום כלשהו), וקאסי הדביקה אותה על המחשב שלה, לצד מדבקה שהכריזה "שוטר רע! אין סופגנייה!"

במבט לאחור, אני חושב שקאסי הגיעה בדיוק בזמן הנכון בשבילי כמשקיף מהצד. היה לי חזון מסנוור, כובש, של היחידה לחקירת מקרי רצח, שלא כלל דברים כמו קוויגלי, או רכילות, או חקירות בלתי פוסקות וחוזרות על עצמן של נרקומנים עם אוצר מילים מוגבל ומִבטא שנשמע כמו מקדחה של רופא שיניים. דימיתי ישות גמישה, שכל דבר זניח וקטנוני נשרף בה עד כלות בנכונות כה לוהטת עד שניתזים ממנה ניצוצות. אבל המציאות הותירה אותי מבולבל ומאוכזב, כמו ילד שפותח מתנת חג מולד בעטיפה נוצצת ומוצא בה זוג גרבי צמר. אילולא קאסי, הייתי נהפך כנראה לאותו בלש משטרה מהסדרה "חוק וסדר", זה שיש לו אולקוס וחושב שכל דבר הוא קנוניה ממשלתית.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

בלב היער - טאנה פרנץ´
In The Woods - Tana French


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *