» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

גברת דאלוויי
מאת: וירג´יניה וולף
Mrs. Dalloway - Virginia Woolf

ההוצאה: פן וידיעות ספרים "גברת דאלווי" חושף זרמי מחשבה ופעולה ביום אחד בחייה של אישה אחת - קלריסה דאלוויי. כאשר קלריסה פוסעת ברחובות בבוקרו של יום קיץ, חולף מעליה מטוס שמצייר אותיות בשמיים ומושך את תשומת לבם של העוברים ושבים. כמו המטוס שחג בלולאות, פה מותיר אות שם אוסף אחרת, כך עוקבת וולף אחר קלריסה והדמויות החולפות בחייה - מפיטר וולש, שדחתה מעליה לפני שנים, דרך בתה אליזבת, ומורתה חמורת הסבר של הילדה, דוריס קילמן, ועד ספטימוס וורן סמית המוכה הלם קרב ששוקע לאיטו בתוך השיגעון. וולף חוקרת את היחסים בין גברים לנשים ובין נשים לנשים והחוטים המחברים בין כל הדמויות ברומן נמתחים והמתהדקים עם רדת הערב. וולף מובילה את הקוראים לתוך עולמן הפנימי של דמויותיה כשהיא מציגה תמונות כואבות מן העבר המדממות אל תוך ההווה, של תשוקה שהוכנעה על ידי תביעותיה של החברה.

וירג'יניה וולף נולדה בלונדון בשנת 1882. את השכלתה היא רכשה בבית מידי אביה, מבקר הספרות לזלי סטיבן. לאחר מותו בשנת 1904 היא עברה עם אחותה ונסה ושני אחיה לבית ברובע בלומסברי, שייעשה מרכז לחבורת בלומסברי הנודעת. ב-1912 היא נישאה ללאונרד וולף, ושלוש שנים לאחר מכן פירסמה את ספרה הראשון, המסע אל החוץ.

בספריה אל המגדלור (1927) והגלים (1931) ביססה וולף את מעמדה כאחד הסופרים המובילים של המודרניזם. היא פיתחה בספרים אלה טכניקות ספרותיות חדשניות במטרה לחשוף את חוויית האשה ולמצוא אלטרנטיבה לנקודת המבט הגברית הדומיננטית. וולף התאבדה בטביעה בנהר בשנת 1941.

למעלה משישים שנה לאחר מותה מהוות יצירותיה של וירג'יניה וולף מקור השראה וממשיכות להשפיעה על קהל גדול של קוראים ויוצרים. וולף נחשבה במולדתה ובתקופתה לסופרת המודרניסטית הבולטת ביותר, ובמהלך השנים התפשט מעמדה זה אל מחוץ לגבולות אנגליה ואל תוך המאה העשרים ואחת.

אם תחילה בלטה בתחום "הביקורת החדשה", הרי שעד מהרה הוכתרה וולף לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות והמשפיעות של המאה העשרים, וכמי שעבודותיה עוסקות באופן פעיל בנושאים הפוליטיים, הפילוסופיים, ההיסטוריים והמטריאליים של תקופתה.

וולף שתרמה רבות לצורתו של הרומן המודרני ולרעיונות המרכזיים של התנועה הפמיניסטית, היתה גם הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר בחבורת בלומסברי. יחד עם בעלה, הסופר והמבקר לאונרד וולף, יסדה את בית ההוצאה הוגארת' פרס, אשר הוציא לאור את כל כתביה.

גברת דאלווי רואה אור במסגרת מפעל ספרותי של הוצאת פן וידיעות ספרים לתרגום מחודש של ספרי וירג'יניה וולף: הגלים (1931), תרגום: ליה נירגד; אורלנדו (1928), תרגום: שרון פרמינגר; אל המגדלור (1927), תרגום: ליה נירגד; ספרים אלו יצטרפו לתרגומה החדש של יעל רנן לספר חדר משלך (1929) אשר ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2004.

גברת דאלווי מאת וירג'יניה וולף בהוצאת ידיעות ספרים ופן הוצאה לאור, מאנגלית: שרון פרמינגר, עטיפה: עדה רוטנברג, 227 עמודים.

אחרית דבר | ולנטיין קנינגהם
"אני נמצאת עכשיו בנבכי סצנת הטירוף בריג'טנס פארק," כתבה וירג'יניה וולף ביומנה ביום שני, 15 באוקטובר, 1923. "בנבכי". וכשקוראים את גברת דאלוויי אכן צוללים אל נבכי הדברים. דברים רבים מדי כמעט. גברת דאלוויי דחוס להפליא בדעות, זיכרונות, שמות, רוחות רפאים, אנשים בני כל המעמדות, אכילה ונישואים, חיים ומוות, חיילים, רופאים, רשמים, שפיות וטירוף, וכל זה בהמולה הצפופה שבלב לונדון, בחנויות, ברחובות ובפארקים, וכן בחפצים על גבי חפצים - שמלות, כפפות, כובעים, מעילי גשם, מטריות, סכיני חיתוך, מטוסים, מכוניות ואוטובוסים. וירג'יניה וולף היתה כרוכה אחרי הדחיסות הזאת. היא רצתה להראות את "המערכת החברתית... במלוא עוצמתה".

השפע הדחוס ברומן שלה רומם את רוחה, וכן עצם יכולתה ליצור שפע כזה. "אני גדושה ברעיונות. אני מרגישה שאוכל להשתמש בכל מה שחשבתי אי פעם." עם זאת, ההתמודדות עם השפע הזה העיקה על נפשה. ולא רק בכתיבת "החלק המטורף", ש"סחט" את נפשה (ואין זה פלא, בהתחשב בכך שהזיותיו של ספטימוס וורן סמית ונטייתו האובדנית שיקפו את התקופות שבהן היתה היא עצמה מעורערת). העניין כולו היה כרוך ב"סבל - סבל מוחלט מלבד הסוף". כרומן שחלק גדול ממנו עוסק ברופאים הכופים את שיטותיהם על חוליהם - כפייה שווירג'יניה וולף זכרה היטב מהתנסותה שלה ("בל נשכח שזה עדיין כבשן לוהט מבחינתי - טירוף, רופאים וכפייה") - נדרש ממנה מאמץ רב כדי לעצב את גברת דאלוויי.

"התבנית מוזרה וסבוכה כל כך. אני נאלצת לעקם את כל ישותי כדי שתתאים לה." מה שיצא מתחת ידה לאחר מאמץ רב ומאבק עצום היה אוסף של סיפורי רוחות מדהימים. הרומן הזה עוסק במידה רבה בשיבה מן המוות. הוא מלא במתים שקמים לתחייה - אנשים, זיכרונות, מילים, כולם שבים ועולים מן העבר, חוזרים מן המוות. פיטר וולש חוזר מהודו. סאלי סיטון חוזרת ממנצ'סטר; שניהם חוזרים ועולים מעברה של קלריסה דאלוויי בבורטון, שם דחתה את פיטר כמחזר ונישקה ברוב התרגשות את סאלי על שפתיה. גם הדודה הלנה הזקנה מופיעה במפתיע במסיבה, היא "לא מתה" בסופו של דבר: "מיס פארי עדיין חיה". ספטימוס וורן סמית, שנפשו התערערה בעקבות השתתפותו בקרב במלחמת העולם הראשונה, נפגש ומדבר עם אוואנס, חברו הוותיק שנהרג. ישו נגלה לדוריס קילמן. החיים נמצאים בקשר תכוף גם עם סופרים מתים, במיוחד עם שייקספיר. המובאה מן הקינה על מותה של אימוג'ן בסימבלין, "אל פחד מיקוד חמה", שגברת דאלוויי קוראת בספר הפתוח בחלון הראווה של חנות הספרים הצ'רדס, מהדהדת שוב ושוב בראשה לאורך כל היום. השורות האלה מהדהדות גם בראשו של ספטימוס.

גברת דאלוויי נזכרת שוב ושוב גם בדבריו של אותלו, האומר כי ישמח למות עכשיו, כשדזדמונה הצטרפה אליו בקפריסין ("לו שעת מותי היתה זו/במלוא אושרי בה מתי"). ובכל פעם שמילים אלה או אחרות מופיעות שוב - וברומן הזה שזורות חזרות רבות, כמו בשיר, כלומר, חרוזים, מילים, משפטים, שמות, שעוברות כמעין מגיפת שפעת מילולית, חזקה כמו מגיפת השפעת שלאחר המלחמה שהחלישה לכאורה את גופה של גברת דאלוויי, מראשו של אדם לראש זולתו, מפִּסקה לפִּסקה, מעמוד לעמוד, מאפיזודה לאפיזודה. ובכל פעם שחזרה כזאת מופיעה, היא יוצרת מעין קימה לתחייה. בהקשר זה אין זה מפתיע כלל כשמגלים שהשיר שפיטר וולש שומע מפי הזקנה שברחוב לקוח מ"כל הנשמות" (Allerseelen) של ריכרד שטראוס (אחד מתלמידיו של ג' היליס מילר איתר זאת; הוא דיווח על המציאה במאמרו על הרומן הזה בספרו סיפורת וחזרתיות ), שהוא תחינה פיוטית לשיבת האהוב המת ביום כל הנשמות, שבו המתים שבים לכאורה במעין קימה לתחייה בזעיר אנפין. לנוכח כל אירועי התחייה האלה, היום שבו נערכת המסיבה של גברת דאלוויי אכן נהפך למעין יום כל הנשמות.

אבל רק מעין יום כל הנשמות. מיס קילמן "ראתה את האור" של ישו, וסמית מקבל את מסרי הישועה מהאל, אבל אף אחת מהתחיות הרבות שברומן אינה באה לרמז שלזרוס אכן עשוי לקום מן המתים - להבדיל מהמוטיבים של האיש הקם לתחייה שמעצבים את ספרו של דיקנס שתי ערים. על פי ספרה של וולף, לזרוס יעלה מקברו באופן מטפורי בלבד. זיכרונות ואהבות ישנות שבים ומתעוררים; שייקספיר ממשיך לחיות, אבל הקימה לתחייה אצל קילמן ואצל סמית היא הזייתית לגמרי. וירג'יניה וולף עושה כמיטב יכולתה להדגיש שגברת דאלוויי היא אתאיסטית, כמו היוצרת שלה ("לרגע לא האמינה באלוהים"). הסיפורת הזאת מתנגדת עמוקות לכוונות ההמרה האוונגליסטיות שווירג'יניה וולף נאלצה לשאת בצעירותה מצד דודותיה, שהשתייכו לכת קלפהם: גברת דאלוויי מתעבת את דוריס קילמן מפני שהיא מנסה להמיר כביכול את דתה של בתה אליזבת ולשכנע אותה לדבוק בזרם הדתי שלה; הטיפולים של ד"ר ברדשו מעוררים תיעוב משום שגם הם מאמצי המרה כביכול, ניסיונות לשנות את האנשים. הרומן הזה עוסק רק בקימות לתחייה שהן חילוניות, פוסט-נוצריות ולא מיתולוגיות. כל סוג אחר הוא מזויף. אך כמו בסיפור שבכתובים, גם בלבה של גברת דאלוויי יש קבר ריק - האנדרטה בווייטהול, לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה, ששמה (Cenotaph) נגזר מהמילה היוונית שפירושה קבר ריק. אך הדבר אינו מוצג כהוכחה לכך שמישהו אכן חזר מן המתים, אלא כתוכחה אירונית על המשמעות שהנצרות מייחסת לקברו הריק של ישו. פיטר וולש רואה כיתת חיילים בדרכם להניח שם זר, ושפת הפרחים (שמוזכרת רבות ברומן הזה) מדברת ברהיטות, כמו במקרה של אופליה בהמלט , על הסופיות הממשית של מות הגוף. כאן, למעשה, נותרים בחיים רק הזיכרון, הספרים והמילים, ולא האנשים. כל מחשבה אחרת, כמו זו העולה במוחם של קילמן וסמית, היא רק "ראיית דברים". "הוא נעשה מוזר יותר ויותר. הוא אמר שאנשים מדברים מאחורי הקירות של חדר השינה שלהם. גברת פילמר חשבה שזה מוזר. הוא גם ראה דברים..."

ראיית דברים היא עניינם המרכזי של האנשים ברומן הזה והעניין המרכזי בכתיבתו. למעשה, ההתרחשות העיקרית כאן היא אנשים שרואים דברים, אנשים שמתרשמים - מאנשים אחרים, מחפצים ומן המתרחש במוחם של אנשים. רגעים של ראייה הם אבני היסוד של הטקסט הזה, וכתיבתה של וירג'יניה וולף נפלאה משום שהיא מעלה על נס את עצמיותם של האנשים ביחס ישיר לסובב אותם, במיוחד ביחס לפרטי הקיום היומיומיים ביותר. ככל שאנשים מתייחסים לדברים שגרתיים יותר, הדברים האלה מסמלים ביתר עוז קשר חזק אל ליבת החיים - שמלתה הירוקה של גברת דאלוויי, לדוגמה, או כובעה הצהוב, הכובעים שמכינה רציה וורן סמית, אגסי ברטלט שפיטר וולש מזמין בביטחון בארוחת הערב, החפצים בחנויות ברחוב בונד (והרי הרומן גברת דאלוויי החל את חייו כסיפור שנקרא "גברת דאלוויי ברחוב בונד"), או המהומה של עובדי המטבח במרתף של משפחת דאלוויי בשעת המסיבה "הצלחות, הקדרות, המסננות והמחבתות, קריש העוף, צידניות הגלידה, פירורי הלחם, הלימונים, קערות המרק ואגני הרפרפת, שאמנם נרחצו היטב בחדר שטיפת הכלים, אך בכל זאת נדמה שכולם נערמים עליה ]על המבשלת גברת ווקר[, על שולחן המטבח, על כיסאות, בעוד האש הומה ושואגת, אורות החשמל בוהקים, ועדיין צריך להגיש את ארוחת הערב".

וירג'יניה וולף היתה מוטרדת למדי מההאשמות שטענו שהיא מעניקה חשיבות מוגזמת לעולם חסר חשיבות חברתית, שהרומן שלה "מצועצע" מדי, עוסק בחוג נוצץ של עשירים בטלנים, אנשי חצר ואדונים במועדונים. היא חששה שיתייחסו אל גברת דאלוויי כאל עשירה חומרנית שעסוקה יותר מדי בקניית חפצים מהודרים. ולא בכדי. אמנם עיסוקיו הפעוטים של יו ויטברד בחצר המלוכה מתוארים בזלזול כ"צעצועים" וכ"רעשנים", ופיטר וולש זועם על שטחיותה של גברת דאלוויי האמידה, אבל הרומן מאוהב במידה רבה בעולמה החברתי ומזדהה במידה רבה עם הסלידה שהיא חשה כלפי מעיל הגשם הירוק והמרופט של דוריס קילמן ועם משאלתה שאליזבת תגלה עניין רב יותר בכפפות ובנעליים ותתעניין פחות בדת.

השיפוט המוסרי הריק שלה אכן נגוע בפולחן אסתטיקה של אשה מצוידת להפליא, המשתייכת לחברה הגבוהה ומתגוררת ברחוב בונד. אבל היהירות הקיימת ברומן ותמיכתו בחישובי החברה הגבוהה של גברת דאלוויי ובתפיסתה המוגבלת את השגרה, היא חיסרון שולי, לדעתי, של משהו מרהיב הרבה יותר - התחושה העזה שאפשר לחוות את המגוון המדהים של שפע עובדות היומיום השוליות, במיוחד בלונדון, מתוך התרוממות רוח, שהיא למעשה התרוממות הרוח היחידה המתאפשרת בעולם חילוני, וכי החסד הזה או הברכה הזאת מזומנים לכל האנשים באשר הם - משרתות, מבשלות, מהגרים איטלקים ואנשים שמעמדם החברתי ממוצע לגמרי, כאלה שנוסעים באוטובוסים או הולכים לתערוכת הפרחים בווסטמינסטר. תושבי לונדון "אוהבים" את חיי היומיום ברחובותיהם, וגברת דאלוויי אוהבת אותם מפני שהם אוהבים זאת, כי גם היא אוהבת את החיים האלה. הרומן מיטיב לתאר את העונג הזה: "בעיניהם של האנשים, בצעדיהם המיטלטלים, המדשדשים, הרומסים; בַּנהמה ובמהומה; בַּכרכרות, במכוניות, באוטובוסים, במשאיות, בנושאי הכְּרזות שמדשדשים ומתנדנדים; בתזמורות כלי הנשיפה; בתיבות הנגינה; בַּתרועות, בצלצולים ובמזמורו הגבוה והמוזר של מטוס כלשהו מעל, בכל אלה טמון כל מה שהיא אוהבת: החיים; לונדון; הרגע הזה בחודש יוני." זו החפצה קיצונית נהדרת, דמוקרטית כמו של דיקנס, ויש בה ביטחון חומרני ביכולתו המסורתית של הז'אנר, של הרומן, לדעת את העולם ולהציג אותו בחציפות נעימה ככל שאפשר למצוא במסורת הזאת.

כמבקרת, הביעה וירג'יניה וולף דאגה מכך שהרומן הריאליסטי נוהג למרכז את האנושי במה שנתפר ברחוב בונד - במאמרה משנת 1919 'סיפורת מודרנית', שהופיע שוב באוסף The Common Reader במקביל לפרסומו של גברת דאלוויי, נזפה קשות בארנולד בנט על שהוא שם את מבטחו בעולם מחויט כזה. כדי לצאת ממבוי סתום כזה, נטען במאמר, יש ללכת בדרכו של ג'ויס, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביומיומיות "הבזויה" של סצנת בית הקברות ביוליסס, ולתאר את הממשי באופן סובייקטיבי, מבולבל, ב"הבזקי ברק פתאומיים" שיעקבו ככל האפשר אחר "לב הנפש" של הדמויות המתבוננות. לכן וירג'יניה וולף מעצבת את האימפרסיוניזם של דמויותיה כגחמני, חמקני ובלתי מהימן כל כך. החזיונות המתעתעים של קילמן, של סמית ושל פיטר וולש המנמנם בפארק הם בלתי מהימנים להפליא. מה שנמצא מחוץ לראשן של הדמויות ברומן הזה הוא לעולם מסוכן וחמקמק. היופי שהם רואים מחוץ להם, כמו רשמיו של המשורר בניתוחו המפורסם של ג'ון ראסקין את הכתיבה הרומנטית בספרו ציירים מודרנים, הוא יופי כוזב לא פעם. ספטימוס שומע ציפורים מדברות יוונית (כפי שקרה לוירג'יניה וולף, כך אומרים); עלים ועשב הם יצורים חיים מבחינתו; מבחינתו של וולש, השמים והעצים הם בעלי נשיות; וכל הראייה השגויה הזאת היא בדיוק מה שראסקין כינה "אשליה פתטית". מבחינתו היה זה סוג של שיטיון חד משמעי.

אבל גם ההתבוננות השפויה ביותר עלולה להיות כוזבת ברומן הזה. הפרשנות השגויה נמצאת בכול. סצנת המטוס הכותב בשמים נהפכה בצדק לאחד הייצוגים הכבירים והמופתיים לַסָפֵק המודרניסטי במילה הכתובה. השפה גוועת בזמן שאנחנו ואנשי לונדון שברומן מביטים בה לשווא. גלאקסו? קרימו? טופי? "איזו מילה כתב?" איש לא ידע לעולם. קריאה ודאית שוב אינה קיימת. ופיטר וולש מבין כמעט הכול בצורה שגויה, במיוחד כשהוא קורא את טירופו ומותו של סמית כדוגמאות לתרבות הלונדונית, כשינוי מבורך לאחר הודו. ד"ר הולמס סבור שסמית יכול פשוט לחלץ את עצמו מתוך הטירוף. כישלונו המוחלט כמעט של סמית להבין את המציאות כפשוטה מתפרש כדוגמה מפחידה לבעיה כללית. הכרה עצמית ושִיוּם עצמי הם לב לבן של ההתחבטויות האלה. סמית מהסס במיוחד לגבי זהותו שלו. "אני... אני..." הוא מגמגם ואינו מצליח לכנות את עצמו בבהירות. זהו כישלון שהרומן מאשש בכול. גברת דאלוויי "לא תגיד על עצמה, אני כזאת או כזאת". הגמגום פושה בכל דבר המצריך שיוּם. כוחו של השיום, שהסיפורת מתיימרת לו באופן מסורתי, מוצג בכול, אבל הוא מלוּוה בשיבושים מדאיגים החלים בכוח הזה. "מי זאת?" שואלת סאלי כשהיא מגיעה למסיבה. פיטר וולש יודע. זו גברת הילברי הזקנה. אבל הוא אינו יודע מי היא "הגברת שעומדת ליד החלון כל הערב בלי להוציא מילה מהפה". "דיווידסון קראו לה, לא?" ומי הם כל האנשים האלה שגודשים את הרומן, ובמיוחד אלה שנקבצים אל המסיבה? רבים מקבלים שֵם. תפקידו של מר וילקינס הוא לקרוא שמות בכניסה, אם כי דומה שהוא מכיר את האנשים רק על פי תואריהם - ליידי, מיס או סר (והתיימרותם של אנשים להכיר היטב את זולתם מבוססת לא פעם על נקיבה בשמות הפרטיים, האינטימיים יותר, שמאחורי התארים - גברת קלריסה דאלוויי, ליידי מיליסנט ברוטון, מיס מילי בראש וכן הלאה). אך מי הן בטי מה-שמה, אמיליה מה-שמה, סר זה וזה, מישהו, וכל האחרים בעלי השמות המטושטשים? משחקו של הרומן בהיזכרות ,בידיעה ובשִיום מידרדר באופן טרגי, ואולי אף טרגי-קומי, לשכחה, לאי ידיעה ולשיום כושל או להיעדר מוחלט של יכולת שִיום.

מובן שיש מעין רטוריקה נגדית הטוענת בלי הרף לציטוט מפורש של דברים ואנשים. הכתוב מצביע בלי הרף על הדברים שהוא ואנשיו רוצים שנראה ונדע בתקיפות שאין לה אח ורע אולי. הנה, הוא אומר, הנה היא, הנה הוא, הנה הוורדים. זהו דאיקסיס, השימוש בכינויים רומזים, בתוארי פועל של מקום, בכינויי שם, בתוויות יידוע וכדומה, רטוריקה של הגדרה באמצעות הצבעה. והם מצטברים, המאמצים הדיאקטים האלה: זה, כאן, אלה, היא, הוא , שם ושוב שם ושם. כל המילים האלה מנסות לקבע רגעים, אנשים וחפצים, למקם אותם בדיוק. לתאר בדייקנות, להפחית ולסלק כל ערפול, להפוך אותם לנוכחים במלוא עוצמתם לנגד עינינו, "הקול הזה... השבועה הזאת... החיים האלה... התהלוכה הזאת". "הנה!" זו הגברת הזקנה המתגוררת מול משפחת דאלוויי, הוויה שמוזכרת במכוון שוב ושוב ונתפסת כמרגיעה. "עדיין היתה שם", נעה, הלכה. "אבל לאן?" עולה המחשבה הכנה. איפה נמצא בדיוק השם הזה? מהו הדבר הזה שאנשים מצביעים עליו בלי הרף? מה פירוש הדבר להיות שם? ההצבעות הוודאיות האלה אינן עומדות במבחן שהן מציבות לטבעה של הנוכחות הממשית שהן טוענות לה. "מכיוון שהיא אוהבת את כל זה בלהט עז עד גיחוך, מכיוון שהיא חלק מזה." מהו הזה הזה? אי אפשר לחמוק מהערפול הממשי הטמון בכוונתו של כינוי הגוף הזה, "כי רק אלוהים יודע למה כולם אוהבים אותם כל כך, למה כולם רואים אותם בצורה כזאת, בודים אותם, בונים אותם סביבם, מפילים אותם, יוצרים אותם מחדש בכל רגע... החיים; לונדון; הרגע הזה בחודש יוני." (כינויי גוף מעוררים לא פעם בעיה ברומן הזה; ברבים מהמשפטים קשה לקבוע לאיזו משתי דמויות מתייחסים הדברים.)

בסופו של דבר, אם כך, לא תיתכן ודאות כלשהי, וודאי שאין שום הגנה כמעט מפני טירוף ומוות בעולם מוצק כלשהו שהדברים בו מונכחים באמת וניתנים לידיעה באופן מהימן. כל ההצבעות ההכרזתיות, הנחרצות והעיקשות שברומן הן למעשה שבריריות כמו כל החזיונות הכוזבים וההתגלויות המפוקפקות בבירור. אי אפשר לסמוך על הדברים. למעשה, אף על פי שפרטי היומיום של העולם אכן נחווים כברכה, הם גם יוצרים זוועות המאיימות לשבש את הדעת כסוכנים מטרידים של מוות וכליה. האנשים העדינים ביותר חמושים באולרים, מספריים ומחטים. היומיומי עלול לפגוע קשות. הרשמים מרגיזים, מתחככים, מרטיטים, שורטים וחותכים. השעונים חותכים ופורסים את הזמן. ברחובות המבורכים ושטופי השמש, "האכזריות צרחה מכרזות העיתונים; אנשים נלכדו במכרות; נשים נשרפו בעודן בחיים; ובאחת הפעמים ראה טור מעוות של משוגעים, שהוצאו לטיול או הוצגו להנאתו של האספסוף (שצחק בקול רם), והם דידו והנהנו וגיחכו כשעברו על פניו, בטוטנהם קורט". הכנת כובע יפה היא אות, באפיזודה שהיא בולמוס עז נוסף של גישה דיאקטית לממשות המוצקה לכאורה. רציה חושבת על יציאתו של ספטימוס מכלא הטירוף שהוא נתון בו. "'הנה,' אמרה והצמידה ורד לאחד מצדי הכובע." "'הנה'... 'זה יספיק כרגע'." "זה היה ממשי כל כך, מוצק כל כך, הכובע של גברת פיטרס", "'תסתכלי על זה,' אמר." אך למעשה זהו דבר טיפשי לגמרי, "מגוחך" ו"כל כך מוזר", סימן חיצוני לגמרי לשיטיון הפנימי שלו, בוודאי שאין זו ערובה כלשהי לתקוות החלמה ממהומה פנימית. הנחמה שרציה מוצאת בכך מנחמת כמו המחשבה של פיטר וולש שתוכניתו של וילט לחיסכון באור יום - הזזת השעון אחורה כדי להאריך את שעות הערב - היא "מהפכה" המציבה את הזמן והמוות במקומם וניצחונם של החיים בלונדון ושל הצעירים ב"שעון הקיץ שלהם". הרי בסך הכול הרוויחו שעה.

ובפסקה הזאת, המברכת על "המהפכה" של וילט, סירובה של העיר לקבל את החשיכה בשעה הזאת מתוארת במטאפורה שהמוות מצלצל בה. לונדון "הטילה את כידוניה לתוך השמים, ריתקה אותו ]את הערב[ למקומו וכפתה עליו להשתתף בהילולה". כידונים, כלי נשק אכזריים של מלחמת העולם הראשונה, כופים השתתפות בהילולה. ריקוד בהילולה כזאת יהיה ריקוד מוות. באחת מאירוניות העיתוי הנוראות ביותר ברומן, ספטימוס משפד את עצמו על המעקה. "עברו דרכו, מכים, פוצעים, המוטות החלודים", חושבת גברת דאלוויי כשהיא שומעת על כך, והמוטות ננעצים במסיבה שלה ובגופה ("הגוף שלה תמיד הגיב קודם, כשסיפרו לה בפתאומיות על תאונה"). היא רואה בכך מות גיבורים. זהו הדאיקסיס, הנוכחות העיקשת, הווייתו של המוות. "איזה יופי!" לצלול אל החיים של לונדון, חושבת גברת דאלוויי בפתיחת הרומן שלה. אבל זו גם צלילה, כמו לרוץ לאורך החוף כדי לפגוש ב"נשיקה של גל". מתאים ביותר, כך נראה, לכניסה אל זרמי התודעה של הרומן, אבל נבואי להחריד ביחס לצלילת ההתאבדות לאחר מכן של הסופרת אל הנהר הגועש, הממית.

"הנה היא": כשכתבה ביומנה על סיומו של מרת דאלוויי (17 באוקטובר, 1924), חזרה וירג'יניה וולף על המילים האחרונות ברומן שלה. אך מיד המשיכה ונזכרה - באופן בלתי נמנע, כנראה, על פי ההיגיון של הרומן הזה - בקתרין מנספילד, חברתה המתה, "רוח הרפאים המוזרה הזאת". ואם יומה של גברת דאלוויי הוא אכן יום כל הנשמות, לא נוכל לשכוח שיום כל הנשמות הוא גם היום שבו הכנסייה הקתולית מתפללת על נשמות המתים המוחזקות בזרועות המוות בכור המצרף. אם לונדון יכולה להצטייר כגן עדן עלי אדמות, היא יכולה להיות גם כור המצרף ואפילו הגיהנום עצמו. אירוניות והיפוכים כאלה מערערים קשות את כל אישושי החיים ברומן. יש לזכור שהצעתו של ויליאם וילט בנוגע לשעון הקיץ יושמה רק לאחר מותו, כדי לאפשר שעות עבודה רבות יותר באור יום לתעשיות התחמושת במלחמת העולם הראשונה. "זוועה! זוועה!" כך "רצתה לזעוק" רציה סמית - כפי שזועק קוּרְץ בלב האפלה של קונרד. אבל העובדה שווירג'יניה וולף מעוררת בנו תחושה זהה לזו של רציה (וזהה לתחושתה שלה) היא סיבה נוספת להתפעלות מכוחו המדהים של הרומן הזה, שניחן בדמיון מטריד ומהפנט.

ולנטיין קנינגהם
ינואר, 2000

ולנטיין קנינגהם הוא פרופסור לשפה
וספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד.

© כל הזכויות שמורות לפן וידיעות ספרים הוצאות לאור

גברת דאלוויי - וירג´יניה וולף
Mrs. Dalloway - Virginia Woolf