» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

מוות רך מאוד
מאת: סימון דה בובואר
Une mort tres douce - Simone de Beauvoir

ההוצאה: כתר בספרה האוטוביוגרפי מוות רך מאוד מספרת סימון דה בובואר באומץ וברגישות על אודות ההתמודדות עם המוות. זהו אולי ספרה החשוף ביותר של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הנודעת, ספר המגלה קרביים ולב. הימים הם ימיה האחרונים של אמה, וזהו סיפור המפגש של דה בובואר עם מחלתה ומותה. ההיאחזות העיקשת של האם בחיים נפרטת לפרטים יומיומיים ומתגלה כמעשה שיש בו כוח, חמלה ואפילו יופי. מוות רך מאוד הוא ספר חף מסנטימנטליות, המתאר באופן נוגע ללב את מערכת היחסים המורכבת שבין אם ובת, בצל ידיעת הקץ הקרוב. דה בובואר מלמדת אותנו דבר מה על הקושי שבפרידה מהורה ובעיקר בפרידת הבת מן האם.

מוות רך מאוד יצא לאור בצרפת ב-1964 והוגדר לא פעם כשיא היצירה הספרותית של דה בובואר. ז'אן פול סארטר, "הקורא הראשון" שלה, טען שזה הטקסט המרגש ביותר שכתבה. בפרוזה מהודקת מתמודדת דה בובואר עם השאלות הרבות שמעורר האובדן ודנה בכנות מעוררת השתאות ביחסים בינה ובין אמה.

המוות הקרב והשתיקה שאופפת אותו מחייבים את דה בובואר לתת דין וחשבון ביחס לחיי אמה ולחייה שלה, ולגלות כי המרחק ביניהן אינו אלא צדה השני של הקרבה. וכך בעצם כתיבת הספר וסיפורן האישי של סימון דה בובואר ושל אמה פרנסואז טמון ריפוי.

במבטו המפוכך, מוות רך מאוד עשוי להציע נוחם ומזור למתמודדים עם מחלה וכאב. הספר תורגם לעברית ב-1983 ועתה הוא רואה אור בעריכה חדשה ומלווה באחרית דבר כפולה, המצרפת התבוננות ספרותית לצד זווית רפואית השופכת אור על ספר חשוב זה.

מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר בהוצאת כתר, מצרפתית: מיכה פרנקל, עורכת התרגום: לי עברון-ועקנין, אחרית דבר:"מחלת האמהות" מאת דינה חרובי ו- "קרבה אחרונה" מאת מיכל בראון ועומר ברקוביץ, עטיפה: טליה בר, כריכה קשה, 157 עמודים.

ד"ר דינה חרובי | מחלת האמהות
סימון דה בובואר התנסתה בכתיבת ז'אנרים שונים. היא פרסמה רומנים, מחזות, מסות ואוטוביוגרפיות. בראיונות אִתה אמרה שאוטוביוגרפיה הוא ז'אנר הכתיבה האהוב עליה ביותר.

מוות רך מאוד (Une Mort tres douce) שייך לקטגוריה הזאת. לפניו פרסמה דה בובואר את "אמריקה מיום ליום" (L'Amerique au jour le jour, 1948), וכן שלושה כרכים עבי כרס המתעדים את ילדותה והתבגרותה במיליֶה האינטלקטואלי הפריסאי: "זיכרונותיה של נערה מבית טוב" (Memoires d'une jeune fille rangee, 1958), "כוחו של הגיל" (La Force de l'age, 1960), ו"כוחם של הדברים" (La Force des choses, 1963). לאחת כתיבת מוות רך מאוד פרסמה דה בובואר עוד שני טקסטים אוטוביוגרפיים: כרך נוסף בסדרה בת שלושת הכרכים: ואחרי ככלות הכול (Tout compte fait, 1972), וטקס הפרידות (La ceremonie des adieux , 1981), שנכתב בעקבות מותו של סארטר.

מוות רך מאוד יצא לאור ב-1964 ובו מתארת דה בובואר את ימיה האחרונים של אמה ואת הפרידה ממנה. העלילה פשוטה: פרנסואז דה בובואר מובלת לבית החולים לאחר שנפלה באמבטיה ושברה את צוואר עצם הירך. בבית החולים מגלים אצלה סרטן קטלני במעי הדק. סימון ואחותה פּוּפֶּט (Poupette) מלוות את אמן במהלך חודש אשפוזה ועד למותה.

הספר זכה לביקורות סותרות: כמה מן המבקרים טענו שהטקסט אלים ביותר, שדה בובואר סוגרת בו חשבונות עם אמה, ואילו אחרים הגדירו את הספר כשיא היצירה הספרותית שלה, שבו נתנה דה בובואר לראשונה ביטוי לכאבה בכנות נדירה ונוגעת ללב. סארטר, "הקורא הראשון" שלה, אף טען שזה הטקסט המרגש ביותר שלה.

כותרת הספר אינה מתייחסת למוות פרטי ואינה מזכירה את הדמות המסוימת שבה מדובר. הכלליות והריחוק עולים בקנה אחד עם הניגוד הבולט שבין "מוות" ל"רך": איך יכול המוות להיות רך מאוד? -- ובייחוד לאור העובדה שמדובר במוות של אדם קרוב מאוד, אמא, ובפרידה לא קלה, גם של האם מן החיים וגם של בתה ממנה. לאורך הספר מתמודדת דה בובואר עם השאלות הרבות שמעלה הפרידה ה"טבעית" מהאם הזקנה. היא מופתעת מתחושותיה ומעוצמות הכאב שהיא חשה, אך נראה כי כתיבת הספר מאפשרת לה להתבונן בתהליך ולהבין את רגשותיה.

אף שדה בובואר מתארת את המחלה הפיזית של האם בצורה מפורטת ומדויקת, היא משרטטת מחלה מטאפורית קשה לא פחות, והיא מחלת האִמהוּת. הניגוד שבכותרת בא לידי ביטוי לכל אורך הספר, ברגשות השונים והסותרים שחשה סימון ביחס לאמה. חשוב לזכור שבתקופה שבה נכתב הספר, הספרים והמאמרים העוסקים בקשרים המורכבים שבין אמהות ובנות היו מעטים מאוד. ספרים ומאמרים תיאורטיים רבים בעניין הקשר הזה הופיעו משנות השבעים (ילוד אישה של אדריאן ריץ' [1976], וגם אהבה של אליזבת באדינטֵר [1980], The Mother Daughter Plot של מריאן הירש [1989] ועוד), והציעו דרכים רבות ושונות להתייחס אליו. דה בובואר מקדימה אפוא את כל אלה ומציגה סיפור אמין, מדויק וקשה, החושף את מורכבותם של היחסים בין אמהות לבנות.

לכל אורך הספר נעה הדוברת בין זמנים שונים: עבר והווה, ילדות ובגרות, ובין קטבים שונים: מרחק וקרבה, דמיון ושוני, מחלה פיזית/ מחלה מטאפורית, דחייה וקבלה, מוות ולידה. בסופו של דבר מתברר כי דווקא הפרידה המוחלטת מהאם, עם מותה, היא שמאפשרת לבת לפתור, במובן מסוים, את המתחים האלה: לקבל את אמה ולחוש קרבה אליה.

מרחק וקרבה
בתחילת הספר סימון ואמה נמצאות בשני מקומות שונים: סימון ברומא ואמה בפריס. ההודעה על התאונה של האם מאלצת את סימון לחזור לפריס, ועם אשפוזה של אמה היא מיטלטלת בין רגשות שונים וסותרים. התאונה, האשפוז והמחלה הם אפוא שמאפשרים את המפגש ביניהן. במהלך שהותה של האם בבית החולים סימון מתרחקת ממנה ומתקרבת אליה לסירוגין, פיזית ונפשית, עד לרגע שבו הן מעיזות לבטא את פחדיהן זו מזו: סימון מודיעה לאמה שתישאר עמה בלילה, ובתגובה מתבוננת בה אמה בחשש: "את מפחידה אותי." דווקא ביטוי הפחד מסמן את סופו של העימות ביניהן; הן מסיטות את הפחדים והספקות הצידה כדי להיות זו עם זו.

התנועה הלוך ושוב מאפשרת לסימון לבחון את רגשותיה ולהתבונן באמה, ומאפשרת לנו לזהות את הדמיון ואת השוני ביניהן. בשלב מסוים סימון רוצה להתרחק שוב פיזית, לנסוע לפראג: היא עדיין אינה מסוגלת להתמודד עם מחלתה של אמה ולכן משכנעת את עצמה שנסיעתה תקל על האם, שכן היא תשתכנע שמצבה אינו קשה. האם חשה בחרדה של בתה ומשתפת אתה פעולה: "כמובן, סעי לך, אין לי צורך בך." סימון נוסעת לפראג, אבל כעבור ימים ספורים היא מקבלת מברק מאחותה, המודיעה לה שאמה חשה ברע, והיא מזדרזת לשוב לפריס.

כך, כנגד הצורך להתרחק מתגלות ביניהן קרבה רבה והבנה עמוקה. הקשר ביניהן אינו בא לידי ביטוי במילים אלא מופיע ומבצבץ בצורות שונות לכל אורכו של הטקסט. הקשר הסמוי בין סימון לאמה מאיים כל כך, עד שהיא זקוקה למרחק הפיזי כדי לשאת אותו; אמה חשה את אותו איום ולכן היא משתפת פעולה עם בתה. המילים הפשוטות מסתירות רובד תקשורת שונה לחלוטין. זהו הרובד הקודם לשפה: ההבנה ביניהן מתאפשרת בזכות מה שג'וליה קריסטֶבָה מכנה "החוויה הפּרֶה-שפתית", שהיא אִמהית בהגדרתה. חוויה זו, כותבת קריסטבה, "אינה הולכת לאיבוד עם רכישת השפה, אלא הופכת לחלק מן התת-מודע". זהו דחף נפשי המופנה אל האם ומודחק, אבל פורץ לשפה בצורה של ה"בלתי ניתן לייצוג", וכך קורא תיגר על המשמעות היציבה כפי שהיא מובנת בשיח הגברי . מקרה זה - ועוד רבים כמותו לאורך הספר -- מעידים על הקִרבה ועל ההבנה בין שתי הנשים: הן קרובות ודומות, דמיון שלעתים סימון מבחינה בו ומופתעת ולעתים הוא נותר מודחק ומבצבץ מבעד לשורות, לעיני הקוראות.

דמיון ושוני
סימון חושבת שהיא שונה מאוד מאמה, אך להפתעתה היא מזהה דמיון רב ביניהן, לא רק פיזי אלא גם אישיותי ונפשי. בדומה לאמה, גם סימון התכחשה לזמן העובר, לגילה של האם, למצבה הפיזי ולזקנתה. כבר בעמודים הראשונים בולטת הזדהותה של סימון עם אמה: כך למשל, היא מספרת שסארטר ראה דמיון בולט ביניהן: "פי שלי - הוא אמר לי - לא ציית לי עוד. שמתי את פיה של אמא על פני ועל כורחי חיקיתי את תנועותיו. כל דמותה, כל הווייתה, נתממשו באותו פה, והחמלה קרעה אותי לגזרים."

דה בובואר מתעדת את הסיפור של אמה ומחזקת את תחושת השוני והדמיון כשהיא מספרת על גידולה ועל אמונותיה. היא מנסה להסביר את האם, המושקעת בנישואיה ובתפקידיה הרבים כ"אשתו של" וכ"אִמן של", ולכן מוותרת על זהות עצמאית. תחילה נראה שסימון אף מאמצת זווית ראייה גברית וביקורתית (דרך עיני האב ) ושופטת את האם על חוסר העצמאות שלה, על תלותה באב ועל דרך חייה הפסיבית; אבל היא גם מספקת הקשר תרבותי ופסיכולוגי לבחירותיה של אמה: ההקשר הרחב של חברה פטריארכלית שאינה מאפשרת לנשים להתפתח אלא מאלצת אותן למלא תפקידים בשביל אחרים ולהקריב את עצמן.

אדריאן ריץ', בספרה ילוד אישה, מתארת את הפיצול הקיים בין "אִמהוּת ממסדית" לבין אִמהוֹת פרטיות, ומראה כי הסתירות הרבות בין שתי העמדות דומות לקונפליקטים שחשה האם, שהם החוויה הבסיסית שלה: תפקידיה של האם סותרים לעתים קרובות את צרכיה כאישה. פרנסואז דה בובואר נכלאה בתפקיד "האם הממסדית", ויתרה על עצמה כדי למלא את תפקידה: "היא חייתה כנגד עצמה. היא היתה עתירת תאבונות, השתמשה בכל מרצה כדי להדחיקם ונשאה הכחשה זו בזעם."

דה בובואר מתארת את התנאים שבהם גדלה אמה, עם אם נוקשה ואהבה מועטה: "אמא נכנסה לחיים חגוּרה בשריון העקרונות הנוקשים ביותר: נימוסים קרתניים ומוסר של חניכת מנזר." פרנסואז נצמדת לעקרונות ומנסה לכפות אותם על בנותיה, לעתים בלי להבין מדוע. בכך היא משכפלת דפוסי התנהגות שהיא עצמה סבלה מהם בילדותה. וכך קנאתה באחותה לילי גורמת לה להזדהות עם סימון ולזלזל באחותה הקטנה:

לילי, הצעירה ממנה בחמש שנים, בלונדינית וּורודה, עוררה בה קנאה לוהטת בל תימחה. עד לגיל שחרותי ייחסה לי אמא את הסגולות השכליות והמוסריות הנשגבות ביותר -- היא היתה מזדהה אתי; והשפילה והנמיכה את אחותי: זו היתה הצעירה הוורודה והבלונדינית, ואמא נקמה בה את נקמתה שלה, בלא שתיתן לעצמה דין וחשבון.

פרנסואז גם מנסה לעתים לפגום בברית של בנותיה. הצורך להתאים את עצמה למסגרת הבורגנית, האמונה, הדת, גורמים לה לחיות למען אחרים, אך דה בובואר מוסיפה שלעתים היא גם "חייתה דרכם". דה בובואר מבטאת כעס על האם, על חוסר הפתיחות, חוסר העצמאות וחוסר הזהות שלה.

במקום לאחד את פרנסואז עם בנותיה, הפכה "האמהוּת" לגורם מפריד ומרחיק. סימון אינה יכולה לראות בדמות הזאת גם אם וגם אישה; כי אמה נתנה לתפקיד, לפונקציה שלה, להגדיר אותה. פרנסואז מנסה להתגונן: "אני לפחות מעולם לא הייתי אנוכית, חייתי למען האחרים."

"כן, אבל גם דרכם. היא היתה רכושנית, שתלטנית, ורצתה להחזיק אותנו בגומת כף ידה."

אפשר אף לומר שבמובן מסוים היא הפכה לאנטי-מודל של שתי בנותיה, שבחרו לא ללדת ילדים וכך לא להפוך לאמהוֹת. סימון מתלבטת, בעצם, בשאלה שניסחה בחדות לוּס איריגארֵי: "איך אפשר ליצור קשר אישי וזהות ביחס למישהי שהיא פונקציה בלבד?"

בהמשך מספרת דה בובואר על הדרך שעשתה פרנסואז לאחר מות האב: חזְרה לעבודה, קראה, עסקה בדברים שתמיד אהבה. כך מגלה סימון את התכונות האהובות וגם את הדמיון בינה לבין אמה -- החיוניות הגדולה, האהבה לספרים: "אמא אהבה את החיים כפי שאני אוהבת אותם, והיא חשה מול המוות את אותה התמרדות שאני חשה." "ברגע מסוים עצמה אמי את עיניה, מותשת. ידיה שׂרטו את הסדינים והיא פלטה הברות מבין שפתיה: 'לחיות! לחיות!'" וסימון חשה את אותו רצון, בשביל אמה ובשביל עצמה.

מחלת הגוף/ מחלת האמהוּת
ברוב יצירתה התכחשה סימון דה בובואר לגוף וראתה בו מנגנון שכולא את הנשים בתוך האימַנֶנטיוּת. מבקרות רבות הבחינו בכך וביקרו אותה על כך. אבל דווקא בספר זה, הגוף החולה של האם הוא זה שמחבר בין הנשים. החשיפה של גוף האם, הצורך לטפל בו, יוצרים קִרבה ומחזירים את סימון לקשר הראשוני, הקדם-מילולי, עם האם, ומאפשרים את שיקום היחסים ביניהן. דרך ההתבוננות בגוף חושפת דה בובואר את הקשיים של אמה עם גופה. לצד החושניות והיצריות שאפיינו את חייה בשלבים הראשונים של נישואיה, היא ייחדה אנרגיות רבות לדיכויָם: "כלפי ילדותיה, כלפי עצמה, היא הקצינה עד כדי חוסר היגיינה את הבוז לגוף שלימדוה במנזר ...". במקום אחר היא כותבת: "אמא לא היתה מורגלת להתבונן בעצמה. כעת גופה כפה את עצמו עליה." גופו של אמה כופה עצמו עליה - וגם על בנותיה. גם סימון נאלצת להתמודד עמו, ודרכו היא משחזרת גם את תחושותיה כלפי אמה.

היא מזהה את הקושי של אמה מול גופה, אך אותו גוף מפנה לאמביוולנטיות שחשה סימון מול אמה :

"כבר אין לי שמץ בושה," אמרה בסבר מופתע.
"את צודקת בהחלט," אמרתי לה. אבל הסבתי את ראשי והתבוננתי בגן. לחזות בערוות אמי: זה גרם לי הלם: שום גוף לא היה קיים לגבַּי פחות -- שום גוף לא היה קיים יותר. כילדה, חיבבתי אותו; כמתבגרת, הוא השרה עלי דחייה מדאיגה; זה קלאסי; סברתי שזה נורמלי שהוא ישמר את אותו אופי כפול של דוחה ומקודש.

הגוף החולה תואם את מושג הבְּזוּת של קריסטבה: "מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל'אחר'": למשל, תוצרי הגוף הנשי והאמהי - רוק, דם, חלב, שתן, צואה ודמעות - שהילד מתכחש אליהם כדי שיוכל להגדיר עצמו כנפרד מהם וממנה. הבזות מערערת על הזהות, על המערכת, ואינה מכבדת גבולות, עמדות וכללים. גופה של האם מערער את זהותה של סימון, שמתקשה להתבונן בו. זמנית הוא מייצג קדושה, כי במובן מסוים הוא מחזיר אותנו לילדותנו, למקור החיים; ומפחיד ומערער לראות את הגוף הזה חלש, חולה ולא אסתטי. הגוף שנתן חיים -- האובייקט הקדוש -- נראה עתה חלש וחולה ולכן הוא מעורר חרדה, כי הוא מייצג לא רק את המקור אלא גם את מה שהוא כמעט היפוכו: את הזמן העובר ואת המוות.

סימון חשה קרבה אל אמה וסלידה ממנה, נעה בין זיכרונותיה היפים לבין כעסה עליה: מצד אחד הזיכרונות היפים מן האם של ילדותה, החיוך הקורן, האהבה הטוטאלית, ומצד שני -- כעס על השתלטנות, על חוסר הקבלה. וכך, נראה כי הטון הנרגז, הקובלנות השונות, האי הבנות, אינם שייכים לתחום המריבה אלא מצביעים על קשר עמוק יותר, עדין, סמוי מהעין: מה שנראה כחוסר תקשורת - במסגרת השפה השייכת לסדר הסימבולי הפטריארכלי, המשתיקה את הקשר אם-בת -- הוא בעצם הבנה עמוקה, תחושות של כעס או של אהבה שאינן עוברות דרך המילים אך שתי הנשים חשות בהן. הן מבינות ומזהות זו את זו מעבר לשפה - וגם מגיבות בצורה "עקיפה".

היחס של "גוף לגוף" עם האם - ביטוי שטבעה לוס איריגארי ("Le corps a corps avec la mere") -- יחזיר את המרחב החי בין האם לבת ויאפשר מודעות חדשה של שתיהן.

בסופו של התהליך סימון מבינה ומקבלת את האמביוולנטיות שבדמות האם ובקשר עמה: "ה'אמא הקטנה היקרה' שלי מגיל עשר שוב אינה נבדלת מהאישה העוינת שדיכאה אותי בגיל ההתבגרות; ביכיתי את שתיהן כשבכיתי על אמי הזקנה. "

נוסף על כך, סימון מבינה, כמובן, שגם היא עצמה תיאלץ בתורה להתמודד עם מחלה או עם הזִקנה. כמה שנים אחר כך תכתוב ספר שלם, בן שני כרכים, על הזִקנה.

הקשר בין האם לבת מקבל ביטוי מצמרר במיוחד עם מותה של האם במרפאה: כשמצלצלים לסימון להודיע על מותה של פרנסואז, הטלפון מצלצל חצי שעה עד שהיא מתעוררת ועונה. השינה העמוקה היא תוצאה של כדור שינה, אבל היא נראית גם כמוות סמלי, מעין הזדהות עם אמה.

סימון גם חוצה גבולות, מנפצת טאבּוּ, כשהיא מתארת את הגוף החולה בלי לחסוך בפרטים: "גופה הפצוע טבל בחומצת שתן שֶחִלחלה דרך עורה"; "אמא ישנה, שכובה פרקדן על גבה, צבעה כעין השעווה, אפה מהודק, פיה פעור".

הפער שהטקסט יוצר בין התיאורים ה"מדעיים" של המחלה ובין כּאֵבָן של האם ושל סימון אולי מעיד על הצורך של דה בובואר להתרחק שוב כדי לא לשקוע בכאב וכדי להבין את הסבל של האם ושלה. החולשה גורמת לאם לוותר על עקרונות נוקשים ולהתמודד עם מציאות חדשה:

"...הייתי בקצה גבול כוחותי. לא רציתי להודות שאני זקנה. אבל חייבים לדעת לראות את הדברים כפי שהם: בעוד כמה ימים ימלאו לי שבעים ושמונה שנים, זה גיל מבוגר. אני צריכה להתארגן בהתאם. אני עומדת להפוך דף.".

היכולת לתאר תיאור מדויק כל כך את המחלה הפיזית מדגישה את הקושי בתיאור המחלה המטאפורית: האמהוּת, והקושי של סימון להתעמת ולהתמודד אִתה. במקרה הזה, המחלה הגופנית מאפשרת נגיעה במחלה המטאפורית, ובמובן מסוים ריפוי שלה על-ידי קבלתה.

המחלה היא הפרעה הגורמת להיפוך תפקידים בין האם לבת. היא מחזירה את האם למצב ילדי, תלותי, ואז "מקלפת" אותה מהרצון לשלוט בבנותיה וכך מאפשרת לה לבטא אהבה מסוג אחר.

ואמנם, דה בובואר מתארת את האם כילדה ואת עצמה כאם. למשל, כשהיא ואחותה מאשרות את הניתוח שאמור להוציא מגופה של האם את הגידול הסרטני, ללא ידיעתה. הן לא מספרות לה על הגוש שהתגלה וכך מקבלות אחריות עליה. לאחר מות האם סימון מוצאת פתק שבו היא מבקשת קבורה פשוטה, וכך היא מבינה שאמה ידעה על סופה הקרוב, גם אם לא ידעה על הסרטן. וכאן מתגלה שוב המשחק הכפול שמאפשר לבָּנות לגונן על אמן ולאם לגונן על בנותיה.

המרחב השונה, המרחק הרב הקיים ביניהן, מצטמצם בהדרגה -- עד שהוא נעלם בסופו של הטקסט, כשסימון מקבלת על עצמה לבצע את צוואת האם ומפנימה את אמא אל תוכה. מותה של האם - הפרידה המוחלטת ממנה - דווקא הוא שמאפשר, במובן מסוים, גם את הקִרבה המוחלטת ביניהן:

אמי היתה קיימת לגבַּי תמיד ומעולם לא הרהרתי ברצינות
שהיא תיעלם באחד הימים במקרה. קִצָהּ, כלידתה, חל בזמן מיתי.

מוות ולידה

תדהמה. כאשר מת אבא לא הזלתי דמעה. אמרתי לאחותי: "כך יהיה גם במקרה של אמא." עד אותו הלילה הבנתי את כל יגונותי: אפילו כשהציפו אותי, זיהיתי את עצמי בתוכם. הפעם הזאת חרג ייאושי משליטתי: מישהי אחרת בכתה בתוכי."

סימון מגלה את עוצמת הכאב ואת הקשר העמוק אל אמה: "גרוני נשנק מחרדה."

הפער בין מה שחשבה על רגשותיה לבין הרגשות האמיתיים והחזקים גורם לה לערעור של זהותה. נוכחותה התמידית של האם - עצם קיומה -- נראים טריוויאליים גם לנשים מבוגרות, המופתעות מהעובדה שאמן יכולה למות. דה בובואר אף מציינת: "אם הייתי פוגשת אישה בת חמישים, רצוצה על שום שאיבדה לא מכבר את אמה, הייתי חושבת שהשתגעה: כולם בני מוות; בגיל שמונים אתה זקן דייך להיות בר מינן. "

במהלך הספר דה בובואר משתמשת שלוש פעמים בביטוי "אני עומדת להפוך דף", גם ביחס לאמה וגם ביחס לעצמה. היא מזכירה לנו שהיא סופרת ושהכתיבה היא מעין דרך להתגבר על הכאב. "הספרות גם אמורה להבהיר לכל אחד מאתנו את מה שקודם היה מעורפל," אמרה דה בובואר בריאיון לביוגרפית שלה דירדרה בייר (Deirdre Bair) . כסופרת היא מודעת למהלך של יצירת מקום לאם, של הכנסת האם לעולם הסימבולי, המאפשרת לה להתגבר על הטראומה של מותה, וכך היא מחזירה לאמה את מתנת החיים שהאם העניקה לה בלידתה.

לכתוב נגד המוות -- לקבל את הפרידה, לגרום לסיפור להתקיים למרות המוות ולהפוך את היוצרות: דרך הכתיבה דה בובואר יוצרת את אמה, יולדת אותה כדמות ספרותית בעלת שם וזהות, ובה בעת היא גם מולידה שוב את עצמה כסופרת .

"פרנסואז דה בובואר." המילים הללו העלו את זכרה, הן סיכמו את חייה, למן הילדות ועד לנישואים, לאלמנות, לארון המתים; פרנסואז דה בובואר: היא הפכה לאישיות, אותה אישה מחוקה, שקראו לה בשמה לעתים כה נדירות.

המודל שסימון דה בובואר מציגה מאפשר לחשוב על יחסי אם-בת כעל משולש חדש המחליף את המשולש הפרוידיאני שקודקודיו הם אב, אם וילד: בקודקוד אחד שלו נמצאת הבת, בקודקוד השני האם הפרטית, ובשלישי האם הממסדית. בין שתי האמהות הללו דה בובואר ממקמת את עצמה ובונה את זהותה.

כפי שמסבירה מרילין ילום , הצורך לפתור את הסבך מול האם - משימה נשית ופמיניסטית בסיסית -- מאלץ את הבת לחזור לקשר הראשוני הקרוב ולהיפטר מכל הכעסים והאי הבנות שהצטברו במהלך השנים. ההלם והתערערות האמונה באלמוות של האם מובילים את דה בובואר להיזכר בשנים עבָרו, למן הילדות, ולבחון את הקשר האמהי.

איבוד אם הוא איבוד האדם שהכיר אותנו בכל שלבי החיים, ובמובן הזה יש בו משום אובדן עצמנו וההמשכיות שלנו, אובדן של מי שמסמל את הרצף שלנו. הכתיבה היא דרך להשלים עם הכאב והמוות, היא מאפשרת ליצור קשר עם הזיכרונות הראשונים ולייצר רצף של סיפור חיים (לפחות במילים). מותה של האם מאלץ את סימון לקבל אחריות על העבר, להפנים אותה וללדת את עצמה (מחדש). נוסף על כך, כתיבת הספר מאפשרת לסימון להעניק לאמה אלמוות, לתת לה שם וסיפור משלה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מוות רך מאוד - סימון דה בובואר
Une mort tres douce - Simone de Beauvoir