» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

האבודים- שישה מתוך שישה מליון
מאת: דניאל מנדלסון
The Lost: A Search for Six of Six Million - Daniel Mendelsohn

ההוצאה: ספרי עליית הגג וידיעות ספרים הזיכרון העיקרי של דניאל מנדלסון מילדותו הוא מגיל שש או שבע: כשהוא נכנס לחדר אנשים מסוימים ממשפחתו מתחילים לבכות. הוא זוכר המון ליחשושים, סודיות והרבה מועקה. דניאל מנדלסון בחר לא להתעלם מזיכרון ילדות זה ויצא למסע ארוך בחיפוש אחר הסיבה המסתורית להתנהגות הזו סביבו. גילוי חבילת מכתבים מהם עולה זעקה גדולה מוביל אותו למסע, פנימי וחיצוני, שסיפורו רואה אור בספר. מנדלסון יצא למסע מופלא, כואב ומלא הפתעות בעקבות קורות משפחתו במלחמת העולם השניה, מסע שמתחיל בעיירה בולכוב בגליציה שבפולין-אוקראינה. שם הוא מנסה להתחיל להבין מה קרה לשמיל, אח של סבא, לאשתו ולארבעת בנותיו ואיך בני המשפחה שלו מצאו את מותם בידי הנאצים. שישה מתוך שישה מיליון.

במלאכת ליקוט עדינה ורגישה תוך שהוא נוסע ברחבי העולם (באר-שבע-ת"א-קופנהגן-סידני-שבדיה-ניו-יורק ועוד) סביב גילוי של כל פיסת מידע רוקם מנדלסון מסע ספרותי מרתק. כל גילוי מטריד את הקורא בשאלה מהי ההיסטוריה- עובדות וזיכרון או אוסף זכרונות שהם גלגולים של עובדות? חייו האישיים של מנדלסון מטולטלים גם הם במסע הזה: היתכן שהסבא האהוב עליו יכל להציל את שמיל ומשפחתו ולא עשה זאת? מדוע נשמר הדבר בסוד כל-כך גדול? זהו סיפורה של משפחה אחת שהוא גם סיפור תפיסתנו השברירית של העבר.

מנדלסון שגדל במשפחה חילונית ובלי כל ידע ביהדות למד עברית מקראית עבור כתיבת הספר. זהו ספר פיוטי ובלשי כאחד המשלב את פרשנותו לסיפורי התנ"ך והוא עושה זאת בכתיבה ייחודית המשלבת אתוסים יווניים וכתיבה רחבה. "האבודים" זכה להצלחה בינלאומית יוצאת דופן ולתגובות מרגשות ונלהבות של המבקרים והקוראים. הוא שזור בצילומים בנוסח זבאלד שצילם אחיו של המחבר שהצטרף למסעו, בפתקאות ומכתבים והמבקרים השוו את כתיבתו של מנדלסון לפרוסט וציינו ש"כך לא כתב אף אחד היום על השואה".

דניאל מנדלסון, איש ניו יורק, הוא פרופסור לספרות קלאסית, מבקר ספרות, תיאטרון, קולנוע ותרבות. האבודים הוא ספרו השלישי. מנדלסון הוא מעורכי המגזין Travel + Leisure, ומפרסם את מאמריו בניו יורק טיימס ובניו יורק רוויו אוף בוקס, פריז רוויו ועוד. הספר זכה בפרסים רבים, ובהם פרס המבקרים האמריקאים, פרס מדיסיס הצרפתי, פרס הספר היהודי הטוב ביותר, והוכתר כספר השנה בניו יורק טיימס, וכן בוושינגטון פוסט, בוסטון גלוב ואחרים.

ספרו הראשון של מנדלסון, "החיבוק החמקמק" (The Elusive Embrace) זכה לשבחים רבים ונבחר כספר השנה על ידי ה"ניו יורק טיימס" וה"לוס אנג'לס טיימס". הספר עוסק בחייו החצויים של מנדלסון כהומוסקסואל בניו-יורק המגדל ילד עם ידידה באונ' פרינסטון ומשולב בסיפורים מההיסטוריה של משפחת הסופר והרהורים על התרבות הקלאסית והרלוונטיות שלה לימינו.

האבודים- שישה מתוך שישה מליון מאת דניאל מנדלסון בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, מאנגלית: אביעד שטיר, עטיפה: דוד מוסקוביץ, 648 עמודים.

האבודים- שישה מתוך שישה מליון | קטע מהספר
כשהגענו במכונית לבולכוב, האחים שלי ואחותי ואני, באותו יום ראשון באוגוסט 2001, כבר היינו במזרח אירופה ארבעה ימים ומצב-רוחנו לא היה טוב. ארבעתנו - אנדרו, מתיו, ג'ניפר ואני - היינו בנסיעה יחדיו לראשונה מאז - מתי? נדמה לי שזה היה ב 1967, בזמן החופשה המשפחתית המפורסמת "היחידה" באוֹשֶן סיטי שבמדינת מֶרִילֶנד, שמבחינתי היא פחות מפורסמת בגלל המרכאות ויותר בגלל העובדה שבזמן החופשה ההיא שודר הפרק האחרון של הנמלט בטלוויזיה, ואף-על-פי שהתחננתי בפני הורי שידאגו להעיר אותי לקראת שידור פרק הסיום, הם החליטו שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי והניחו לי לישון באותו זמן, וכתוצאה מכך מעולם לא נודע לי, לפחות לא נודע לי בפירוט שישביע את רצוני, האופן המדויק שבו התגלה הרוצח האמיתי, מעולם לא ראיתי את הרגע המצוין שבו האיש בעל היד האחת נלכד, האשם ברצח נתפס והקורבן החף-מפשע, אחרי שנים כה רבות שבהן חי כחיה ניצודה, יוצא לחופשי... נדמה לי שזהו אכן פרק-הזמן שחלף, שלושה וחצי עשורי שנים, מאז שכל ילדיהם של הורי, או לפחות אחוז ניכר מאיתנו, נסעו יחד. גדלנו בבית דו-מפלסי צנוע, האחים שלי ואחותי ואני, כשארבעת הבנים ישֵנים שניים בחדר. אבל מאז אותם הימים כבר לא היינו רגילים לשהות לאורך זמן זה במחיצתו של זה.

מאחר שאני עוסק בלימודים קלסיים, אני יודע שמקור המלה "אינטימי" במלה הלטינית intimus, שהיא דרגת ההפלגה של תואר-הפועל in, שפירושו בלטינית (כמו גם באנגלית) ב , או בתוך; דרגת ההשוואה, interior, אף היא הפכה למלה אנגלית שפירושה "פְּנים". אִין, אינטֶריוֹר, אִינְטִימוּס: בתוך, יותר בתוך, הכי בתוך. אני יודע שבשביל אנשים רבים שיש להם משפחה יסמנו מילים אלו אמת רגשית מובנת מאליה: שאלו הגדלים יחד בתוך אותה המשפחה, משום שהם חולקים אותו חלל פנימי, אינטריור, יחושו לעיתים קִרבה רבה יותר, אינטימיות, זה עם זה, אולי אף יותר מאשר עם כל אדם אחר, לרבות בני-הזוג שלהם. אבל אני יודע גם, מנסיוני ומנסיונם של אחרים, שהאינטימיות הזאת, הַגִּישה הקלה מדי למתרחש בתוכם של הקרובים לך ביותר קִרבת דם ("פנימי ביותר", כך מגדיר המילון הלטיני שלי את המלה intimus) עשויה לעיתים להביא לתגובה נגדית ולגרום לבני-משפחה להימלט זה מזה, לבקש לעצמם יותר מרחב; בימים אלה אנחנו לא מבדילים עוד בין המשמעות הראשונית של המונח "מרחב" למשמעותו המושאלת.

ואני חושב כי זה לפחות חלק מן הסיבה לכך שהאחים שלי ואחותי ואני לא בילינו יותר זמן בחופשות משותפות. כשאני כותב את הדברים האלה אני נזכר בבדיחה המרה ורבת המשמעות שפלט פעם אחי הצעיר - זה שלא הצטרף אלינו, אולי בשל עודף אינטימיות - בעניין מערכת היחסים בינינו. אנחנו קרובים אחד לשני כמו אנשים שהיו יחד באותו מחנה ריכוז, הוא התלוצץ.

...כפי שאמרתי, ירד גשם מתחילת הביקור במזרח אירופה - טפטוף קר, קבוע ורטוב, כמות מים המספיקה כדי להרגיז, אך לא כדי להעניק את ההקלה והחדווה שבמבול. אחרי חודשים של ציפייה לטיול המשפחתי הדרמתי הזה - השיבה לשטעטל שממנו באו אבותינו היתה כבר כזו קלישאה עד שליגלגנו על עצמנו בעודנו מטפלים בתוכניות המורכבות הנדרשות כדי להעלות ארבעה מבוגרים בעלי קריירות משלהם על אותה טיסה באותה השעה - נראה היה כי מזג-האוויר האיום והבלתי-נלאה, החל מאותו בוקר שבו נחתנו בוורשה ואז עברנו לטיסה הקצרה לשדה-התעופה של קראקוב, שם המתין לנו בפנים מאירים אלכס דונאי הגדול והבלונדיני, שעמד באולם הנכנסים ואחז שלט קרטון קטן ובו המלה הערירית מנדלסון, מזג-האוויר הזה לועג לכל העסק: לרעיון של שיבה משפחתית לשורשים, לחברותא המשפחתית הכפויה שבלעדיה הדבר לא יתרחש, ויותר מכול, לציפיות בכל הנוגע למה שאנו עתידים לגלות.

מכל אלה, במיוחד הציפיות החלו להעיק עלינו, עוד לפני שהמסע עצמו החל. היו לא מעט מריבות. לא היה לנו מושג מה, אם בכלל, נמצא כאן, והתחושה המעיקה שאיש לא דיבר עליה - תחושה מתמדת ומרגיזה כמו הטפטוף הבלתי-פוסק, שייתכן מאוד שכל המסע הקשה והיקר הזה, למקום העני והמרופש הזה, הוא לחינם - התחושה הזאת עשתה אותנו רגזנים מתמיד. משום שאני זה שאירגן את הכול, משום שאני זה שתמיד רצה לחזור, משום שבי עלה הרעיון, ואני מודה שהוא סנטימנטלי ביותר, שהשיבה לכפרם של אבותינו צריכה להיות עניין משפחתי שישתתפו בו כמה שיותר אחים, משום שחשבתי שיום אחד אולי אכתוב על הנסיעה הזאת - בגלל כל זה הרגשתי לא רק תחושת אחריות קדורנית כלפי אחָי, אלא יותר מכך, לחץ נורא למצוא מישהו שיוכל לספר לנו מה קרה, שיוכל לספר לנו את הסיפור הדרמתי שכולנו קיווינו לו. ולכן שלושת הימים הללו, שבהם ביקרנו באושוויץ, טיילנו במה שנותר מן הרובע היהודי הישן בקראקוב, נהגנו חמש שעות מזרחה אל לביב, העברנו יום בלביב בביקור במה שנותר גם שם מן החיים היהודיים, היו ימים עגמומיים. כל החלטה - איפה לאכול, באיזו שעה לצאת מהמלון, לאן ללכת ומה לראות קודם - הפכה איכשהו לוויכוח. אני פשוט לא מבין למה הוא תמיד כל-כך מעוצבן עלי, רתח אנדרו ערב אחד כשחזרנו למלון, בדברו על מתיו. מאחר שמתיו היה תמיד חידה גם עבורי - אנו הקרובים ביותר זה לזה בגיל, אך בזמן התכנסויות משפחתיות במשך שנים רבות לא היה לנו מה לומר זה לזה - לא היה לי כלום לומר בתשובה.

התחלנו בפולין במקום לנסוע ישר לאוקראינה, לבולכוב, קצת בגלל משהו שרציתי וקצת בגלל משהו שאנדרו רצה. אני רציתי לנסוע בדרך הזאת כי הייתי להוט לנסוע דרך מה שהיה פעם גליציה, המחוז שממנו הגיעו כל-כך הרבה יהודים אמריקאים. אם נתחיל בקראקוב, העיר המערבית ביותר בגליציה והעיר שבה נולדה אמו של אבי, סבתי קֵיי (אשה שכמו אמי גידלה ארבעה בנים, שכמה מהם אינם מדברים עם כמה מהאחרים), ומשם ניסע מזרחה ללביב, נחצה את כל המחוז. אני מעוניין, כך הזכרתי לעצמי כל הזמן, בחיי המולדת הישנה, לא רק במותה, ורציתי לראות איך גליציה נראית, מה הטופוגרפיה שלה, איזה מין עצים וחיות ואנשים חיים שם. מאיזה מין מקום באה המשפחה שלי.

אבל באנו קודם לכאן גם בגלל שקראקוב מרוחקת רק כשעת נסיעה אחת מאושוויץ, ולאנדרו בעיקר היה חשוב לראות את אושוויץ. אף-על-פי שלא תמיד עניינה אותו ההיסטוריה של המשפחה כפי שעניינה אותי, הוא הצטרף לנסיעה בהתלהבות ושיקע את עצמו במשך חודשים לפני היציאה בספרות השואה, ספרים על יהודי מזרח אירופה ועל ההיסטוריה של פולין ושל אוקראינה. זה לא היה מפתיע. הוא תמיד התעניין בתחומים רבים; רבים יותר, אני חושב, מתחומי העניין שלי ושל האחרים. אולי בגלל שכבן בכור יש לו הרגשה של אפשרויות בלתי מוגבלות, הוא התמסר לכל דבר, מטיפוח זני רוֹדוֹדֶנְדְרוֹן לבניית רהיטים ולאיסוף הדפסים יפניים, בהתלהבות שאינה יודעת גבולות. הוא גבוה, בעל שיער כהה ועור בהיר, ויש לו פנים שאינם שונים בהרבה מאלה המתוארים על דרכון משפחתי ישן משנת 1920: פנים: אליפטיים, עור: בהיר, אף: ישר. הוא מנגן, וברמה גבוהה, בפסנתר, בצ'מבלו ובחלילית, ומשחק גם טניס. כפי שקורה לעיתים קרובות במשפחות גדולות, אימצנו לנו (או שניתְנו לנו) בשלב מוקדם מה שבמשך זמן רב קראתי לו "תוויות". אני, על שערי הפרוע והכהה ועיני הכחולות שתחתיהן עיגולים שחורים, הייתי גרוע בחשבון אבל טוב באנגלית ובצרפתית; מתיו, בלונדיני וצהוב-עיניים, עם חיוך רחב שהיה שמור על-פי-רוב, בגיל ההתבגרות הלוחמני שלו, לאנשים שמחוץ למשפחה, ושכבר בתיכון היה מעין גיבור בזכות התמונות שצילם את קבוצת הכדורגל, את התלמידים, את המורים, היה המורד המסתיר נפש רגישה; אֶריק, עם רעמת שערו החומה ועיניו החומות החודרות, עם צרורות הרישומים העדינים והמַקַבְּריים שהיה מצייר כבר בגיל שתים-עשרה ושלוש-עשרה ונותן להם כותרות מטלטלות ("תפסיק ללכת אחרי או שאצווה על המשרתת שלי שתחנוק אותך"), היה, כפי שידעו כולם, האמנותי שבחבורה, אם כי הוא היה במקרה גם הכי מצחיק בכל המשפחה. וגֶ'ן, בת הזקונים, הבת היחידה שציפו לה זמן רב, מלאת-חיים, כהה וקטנטונת, עם עיניים (כפי שאמרו קרובים יהודים זקנים) כמו דובדבנים שחורים, התלמידה המצטיינת, הצ'לנית, הסופרת, היתה הכוכבת. אבל בשבילי, שבמשך חמש-עשרה השנים הראשונות לחיי ישנתי במרחק מטר ממנו, שהאזנתי לו כשהאזין למשחקי ההוֹקִי שלו ותהיתי איך זה שמישהו יכול להיות כל-כך טוב במתמטיקה, במדעים, באנגלית ובספורט, אנדרו היה פשוט טוב בהכול. אז לא היתה שום הפתעה בכך שעד הנסיעה ללביב הוא כבר ידע על בולכוב לא פחות ממני; אחרי הכול, הוא זה שנתן לי את המתנה יקרת-הערך זכרונותיו של בֶּער איש בולכוב. במשך החודשים שקדמו לנסיעה, באותו אוגוסט, הוא היה שולח לי אימיילים בקביעות ובהם שמות של ספרים שהוא קרא וחשב שכדאי לי להשיג: קציר מר: חיים ומוות באוקראינה תחת שלטון הנאצים, נגיד, או אדונֵי המוות: האַיינְזַצְגְרוּפְּן של ה SS והמצאת השואה. כמובן קניתי אותם.

ולכן, בגלל שאנדרו רצה לנסוע לשם, ובגלל שאנדרו כמעט אף פעם לא מבקש כלום; ובגלל שמתיו חשב שהוא יוכל לצלם כמה תמונות מעניינות; ובגלל שג'ניפר, שלאחרונה התחילה בלימוד פרטי משלה של הדת והחיים היהודיים, ושקצת אחר-כך תהיה היחידה מאיתנו שתתחתן עם יהודי, התעניינה גם היא: בגלל הדברים האלה, שהיו חשובים לאחים שלי, נסענו לאושוויץ ביום הראשון שלנו בפולין.

אני הייתי היחיד שלא רצה לבוא. הייתי חשדן. בעיני ייצגה אושוויץ את ההפך ממה שעניין אותי וממה שהביא אותי - כפי שהתחלתי להבין ביום שבו אכן ביקרתי באושוויץ - לערוך את המסע הזה. אושוויץ של ימינו הפכה לסמל הענק בן המלה האחת, להכללה הגורפת, למלה הנרדפת למה שקרה ליהודי אירופה - אם כי מה שקרה באושוויץ בעצם לא קרה למיליוני יהודים ממקומות כמו בולכוב, יהודים שהעמידו אותם בשורות וירו בהם על שפת בורות פתוחים, או במקרים אחרים שולחו למחנות שהיתה להם, שלא כמו לאושוויץ, מטרה אחת ויחידה, מחנות המוּכּרים פחות לציבור בדיוק מן הסיבה שלא היתה בהם אלטרנטיבה למוות, ולכן לא היו מהם ניצולים ולא נכתבו עליהם סיפורים וזכרונות. אבל גם אם נקבל את אושוויץ כסמל, חשבתי כשהתהלכתי בתחומי המחנה, שהיה באורח מוזר שלֵו ומטופח, יש בכך בעיה. הסיבה שיצאתי מלכתחילה למסע המוזר והמפרך הזה היתה כדי להציל את קרובי משפחתי מהכללות, מסמלים, מראשי-תיבות, להשיב להם את הייחודיות והמובחנות שלהם. נרצחו על-ידי הנאצים - כן, אבל על-ידי מי, בדיוק? האירוניה הנוראה של אושוויץ, כך הבנתי כשחצינו את החדרים הארוכים המפורסמים המלאים שיער של בני-אנוש, גפיים תותבות, משקפיים, מזוודות שלעולם לא יגיעו ליעדן, היא שקנה-המידה של מה שהיא מראה לך הוא כל-כך אדיר עד שהאנונימי והתעשייתי, שיעורו העצום של הפשע, באים לידי ביטוי ללא הפסקה ובאופן פרדוקסלי על חשבונו של כל מושג כלשהו על חייהם של אנשים ספציפיים. מובן שיש תועלת בכך, כי אפילו עכשיו, אפילו כשהניצולים חיים ומספרים את סיפוריהם לאנשים כמוני, ישנם כידוע אלו הרוצים להמעיט במידתם של האירועים, או אף להכחיש שהם התרחשו בכלל, וכשמסתובבים במקום כמו אושוויץ, תועים במישור הנרחב עד כדי סחרחורת שבו עמדו פעם הצריפים, ומשתרכים לאורך המרחק הרב למקום שבו עמדו פעם המשרפות, הקְרֶמָטוֹרְיָה של בירקנאוּ, ומשם למקום שבו ממתינות לך אבני הזיכרון הרבות כל-כך, המייצגות את המתים הרבים מני ספור שהגיעו הנה מעשרות מדינות, אפשר להתחיל להבין כמה הרבה אנשים עשויים היו לעבור כאן. אבל אני, שהגעתי הנה כדי למצוא מידע רק על שישה מתוך שישה מיליון, לא יכולתי שלא לחשוב שהגודל העצום עד-בלי-מידה הוא מכשול, לא כלי-עזר, מכשול בדרך להארה על החתיכה הכל-כך צרה של הסיפור שבה הייתי מעוניין.

והיתה גם (כך חשבתי כשנכנסנו, בבוקר לח שאווירו מלא יתושים תוקפנים, לכניסה הפעורה שבבניין המשמר וחלפנו על-פני קבוצת תיירים סקנדינבים) בעיית חשיפת-היתר. בעודנו מתהלכים, שמנו לב לכך שהכול נראה כל-כך מוכּר: בניין הכניסה, שלוחת המסילה, הצריפים, גדר-התיל המחושמלת ועליה שלטי האזהרה בגרמנית, כפי שהיו, והמפורסם מכולם, השלט - הקטן במפתיע, כפי שקורה משום-מה בכל-כך הרבה אתרים מפורסמים כשרואים אותם סוף-סוף מקרוב - שבו כתוב ARBEIT MACHT FREI, שאף כי היה רמאות מן הסוג המלגלג שהנאצים אהבו כל-כך, לפחות באושוויץ היה לו פוטנציאל להיות מדויק יותר מאשר שלטים דומים בבלז'ץ, נניח, מקום שבו היה רק יעד אחד אחרי שירדת מקרונות הבקר. כל זה כבר שוכפל וצולם והוסרט ושודר ויצא לאור פעמים כה רבות, עד שכאשר מגיעים לשם מתחילים לחפש את מה שקשה שלא לחשוב עליו כעל "אַטְרַקְצְיוֹת", את תצוגות הגפיים התותבות או המשקפיים או השערות, בערך כמו שהייתם מחפשים את השחזור החדש של האָפָּטוֹזאוּר במוזיאון לטבע.

© כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור

האבודים- שישה מתוך שישה מליון - דניאל מנדלסון
The Lost: A Search for Six of Six Million - Daniel Mendelsohn