Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2008       חזור

האורח
מאת: הוואנג סוק-יונג
Sonnnim (The Guest) - Hwang Sok-Yong

ההוצאה:

מחברות לספרות

יו-סופּ ריו, כומר פרוטסטנטי מניו יורק, היה נער צעיר כשפרצה מלחמת קוריאה. ארבעים שנה אחרי המלחמה הוא חוזר לביקור מולדת בכפרו שבקוריאה הצפונית.

מרגע עלייתו למטוס ובמהלך כל ביקורו פוקדות אותו רוחות הרפאים של הרוצחים והנרצחים כאחד, קורבנותיה של מלחמת האזרחים העקובה מדם.

דרך סיפוריהן המרתקים אנו מתוודעים לטירוף, לשנאה ולהרס שזרעו מחלוקות אידיאולוגיות ודתיות בין שכנים וחברים בני אותו הכפר, מחלוקות שהביאו אותם לטבוח זה בזה באכזריות בלתי נתפסת. יו-סופ הוא "האורח" שמגיע מעבר לים בשלהי המאה העשרים כדי לפייס בין הרוחות המשוטטות בעולם בחוסר מנוחה.

האורח
שתפו אותי

בכך הוא מכפר על ביקורו הקטלני של "אורח" אחר – מחלת האבעבועות – שהגיעה לקוריאה עם חשיפתה למערב מאה שנים קודם לכן ותבעה קורבנות רבים, ואשר לפי גרסתה של סבתא-רבה באה כעונש לקוריאנים על שזנחו את האל שלהם, דן-גון, והתחילו להאמין ב"שד של המערביים" – ישו.

אך האם באמת הרסו האמונות החדשות הללו את קוריאה, או שמא היה זה אותו רוע אנושי בנאלי המוצא לעצמו צידוקים אידיאולוגיים כדי לזקוף את ראשו המפלצתי ולהכות בחפים מפשע?

סוק-יונג הוואנג נולד במנצ´וריה בשנת 1943 ונחשב לאחד מגדולי הסופרים הקוריאנים היום. ב- 2002 נבחר ל"סופר הטוב ביותר במאה שנות קוריאה", ו-2003 נבחר לנשיא התאחדות האמנים של העם הקוריאני. יצירותיו תורגמו לשפות שונות, בהן אנגלית, צרפתית, יפנית וסינית.

מאת האורח הוואנג סוק-יונג בהוצאת מחברות לספרות, תרגמה מקוריאנית: צי-סופ פארק, עטיפה: עדה ורדי, 240 עמודים.

האורח, הוואנג סוק-יונג | דברי המחבר
עלילת "האורח" החלה להירקם במוחי כשהייתי בברלין וראיתי במו עיני את קריסתה של חומת ברלין, קריסה שסימנה למעשה את סופה של המלחמה הקרה. באותם ימים חשבתי לעומק על פירושו של המושג "אובייקטיביות" ככל שהוא נוגע לסגנון הכתיבה ולמבנה העלילה. וכך כתבתי במחברתי:

יש לפרק את מבנה המציאות של העבר ולהקים אותו מחדש נועז ועשיר יותר. דומני שהחיים הם מצבור של זמנים ועקבות זמנים שהוחמצו; לעתים הם נכנסים להיסטוריה, ולעתים הם חולפים בחיי היומיום כמו חלומות. אני סבור שיש לחבר את חיי היומיום של האדם, כמו גם את חלומותיו, אל ההיסטוריה וליצור מכל אלה את תמונת המציאות. הסובייקטיביות והאובייקטיביות שלובות זו בזו בלא הפרד. במקום לספר את הסיפור מנקודת המבט של אחת הדמויות — הגיבור או מספר כול־יודע — אולי ניתן להצליב את סיפוריהן של הדמויות כך שישלימו את הסיפור כולו.

האם אפשר לעצב דמות מסוימת או אירוע מסוים כמעשה רקמה באמצעות תיאור מגוון של מחשבות ונקודות מבט של כל הדמויות? שיטת הכתיבה האובייקטיבית אמנם מסוגלת לייצג את החיים באופן משכנע למדי, אך היא אינה יכולה לשחזר את החיים כפי שהיו במציאות. ההתלבטות שלי אשר למבנה היא כדלהלן: אם אי אפשר לשחזר את החיים כפי שהיו באמצעות הפרוזה, אולי יש דרך כלשהי להחיות את הפרוזה כך שתהיה קרובה לזרם החיים?

אבי חי בילדותו בעיירה סין־צ'ון שבהוואנג־היי־דו. לפני שנים רבות הוא עזב למנצ'וריה. אני לא נולדתי בסין־צ'ון, אבל בשנת אלף תשע מאות שמונים ותשע ערכתי ביקור בקוריאה הצפונית, ומארחי לקחו אותי למקום. בניגוד לקרוביה של אמי, שעדיין גרים בפיונג־ינג, איש מבני משפחתו של אבי לא נשאר בסין־צ'ון. מכל מקום, הכתובת המקורית שלי, הרשומה במרשם האוכלוסין, היא הוואנג־היי־דו, סין־צ'ון־גוּן, און־צ'ון מיון, און־זונג־לי, 103.

בסין־צ'ון שוכן "המוזיאון לזכר נטבחי האימפריה האמריקנית," שבו מואשמים חיילי הצבא האמריקני בטבח אזרחים חפים מפשע. מארחי לקחו אותי למוזיאון כדבר מובן מאליו. אבל מטבע הדברים, בהיותי סופר, אני נוטה לחשוב שאולי יש כל מיני "עובדות אמיתיות אחרות."

לאחר מכן, בתקופת שהותי בניו יורק, פגשתי כומר קוריאני בשם ריוּ. הכומר סיפר לי על אודות ימי ילדותו, ורק אז התחלתי לקבל תשובות על שאלותי. נוסף על כך הזדמן לי לשמוע בלוס אנג'לס, מפי אמו של אחד מחברי, נוצרייה אדוקה, על ההתרחשויות בהוואנג־היי־דו בזמן המלחמה. אספתי חומרים ועדויות, אבל נאלצתי להפסיק את הפעילות הזאת כשחזרתי לקוריאה ונכלאתי. כעבור זמן הגעתי למסקנה שהכול היה לטובה, שכן כשישבתי בכלא ניסיתי צורות שונות של סיפֵּר, וכך הלכה והבשילה העלילה. ייתכן שהסיפור לא יתקבל על דעתן של קבוצות מסוימות בצפון או בדרום, וזאת מפני שהעובדות המתוארות בו הן "המעשים שבוצעו בינינו."

ניתן לומר שנצרות ומרקסיזם הם תוצריה של מודרניזציה שהושתה עלינו ברצונם של אחרים, שכן כאשר הסתיימה תקופת הקולוניזציה ונשלמה חלוקת המדינה, לא יכולנו לעבור תהליך "טבעי" של מודרניזציה. אזורי הצפון, שבהם המבנה המסורתי של החלוקה למעמדות לא היה יציב כמו באזורי הדרום, קיבלו בהתלהבות את שני הרעיונות הללו כרעיונות של "השכלה" וראו בהם שני ענפים שבקעו מגזע אחד. בימי הביניים סברו אנשי זוסון שמחלת האבעבועות הגיעה מהמערב, וקראו לה מָאמָא (אבעבועות) או סון־נים (אורח). בניסיון לגרש את המחלה, הם יצרו סוג מיוחד של שאמאניזם שנקרא "טקס שאמאני של האורח."מכאן נבע הרעיון לכנות את הנצרות ואת המרקסיזם בשם "אורח."

התחלתי לכתוב את "האורח" ביוני, בשנת היובל למלחמת קוריאה. בשנה ההיא גם החלו להתרחש שינויים מעשיים ביחסים שבין הדרום לצפון. היתה זו, בין השאר, תוצאה של שיחות הפסגה בין הדרום לצפון ושל מפגשי המשפחות החצויות. הקרח החל להפשיר רק כעשר שנים אחרי שהמלחמה הקרה הסתיימה, אך כעת מתברר שה"אבעבועות," האורח המפחיד, עדיין נשארו אמריקה.

שנים־עשר פרקי הסיפור מקבילים לשנים־עשר שלבי הזינְזינוגוּי — הטקס השאמאני של מחוז הוָואנג־היי־דו. בסיפור, כמו בטקס, מופיעים החיים לצד המתים, והם נעים יחד הלוך ושוב בין העבר להווה. גם זיכרונותיהם וסיפוריהם אינם מופיעים בסדר כרונולוגי. יצרתי את הסיפור כאילו ארגתי בד: שזרתי את העֵרֶב של "המסע בזמן" לעָבָר בּשְתִי של "סיפורים שבעל־פה" מפי הדמויות, סיפורים המבוססים על החוויות שלהן, כל אחת מנקודת מבטה היא. הטקס השאמאני, הזינְזינוגוּי, הוא טקס גירוש רוחות, ומטרתו להוביל את נשמות המתים לעולם הבא. הוא נקרא גם זינְאוגוּי, אוגוּ, זינוגוּי ועוד, לפי האזורים שבהם הוא מתבצע. באמצעות הטקס השאמאני ביקשתי בספרי להגליד את צלקות המאבק, להרגיע את רוחות המלחמה הקרה שעדיין מנשבות בחצי האי קוריאה ולצאת למאה חדשה של פיוס ודו־קיום.

הוואנג סוק־יונג, מאי 2001

1. גירוש רוח מת - מה שנשאר אחרי המוות
לפני כמה ימים חלם הכומר יו־סופּ ריוּ חלום ברור להפליא.
הוא לא ידע בוודאות אם חלם אותו יום לפני שנסע לניו ג'רזי לפגוש את אחיו הבכור, זקן הכנסייה יוֹ־האן ריוּ, או ביום שקיבל את ההודעה שיוכל לבקר בכפר הולדתו בפעם הראשונה אחרי כארבעים שנה.

אמנם החלום היה מורכב מכמה קטעים חסרי קשר, אך התמונות עדיין היו ברורות, כאילו ראה אותן רק לפני שעה קלה.

***

יום קודר עד מאוד, כמעט כמו תמונה בשחור־לבן. על רקע השמים הצחורים נראים האילנות, הענפים והאדמה אפלים לגמרי. משהו מתנופף ברפיון ברוח - מטלית או פיסת כביסה בלויה. האם הציפור השחורה היא עורב? שם, מהפינה, מתחת לכתם מרוחק של חשכה, מתקרבת דמות אדם לאִטה. היא עולה בצליעה למרכז מסך מסורג, כתף אחת שחוחה מעט יותר מהשנייה. נדמה שהיא נושאת משהו על כתפה השמאלית. מדי פעם נשמעים קולות בכי עמומים של תינוק.

התינוק עטוף בסדין שמשתלשל על שוקיו של האיש ומתנופף. הרוח מייללת ומסעירה את האילנות. ואולם הציפורים רק דואות באוויר בדממה. האיש מניח את התינוק על הענף הנמוך ביותר של אחד העצים ומתחיל לכרוך סביבו את שארית הסדין. בכיו המגרגר של התינוק נמשך, אך הקול הולך ונחלש עד שהוא דועך לגמרי.

***

קטע אחר. הפעם נשמע הקול תחילה. קול רטט עדין של כינור עולה ממעמקיו של בור אפל. הוא מתנגן ברצף, מרפרף כרוח קלילה הנושבת מתוך מערה עמוקה. אין ספק, זה השיר "פרח אל־תיגע־בי לרגלי הגדר."אולי השיר הוא שמעלה את התמונה של סופת גשם משתוללת ועלי כותרת אדומים של הפרח אל־תיגע־בי מסתחררים באטיות כמו פיסות נייר צבעוני.

***

הדבר מתרחש בכניסה לכפר. שמים עכורים של תחילת חורף תלויים נמוכים וכבדים מעל רכס הר, ופתיתי שלג לבנים מרחפים קלות ברוח. איש יורד בחיפזון מהגבעה כמתגלגל. כאשר הוא נכנס אל שדה הראייה שלי במסך, אני מזהה אותו. זה אחי הגדול. הוא נראה כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, כסוף שיער וכפוף גו. הוא יורד מהגבעה, ובידו מכוש שהוא גורר על האדמה. הוא מתנשם ומתנשף ואדים מהבילים נפלטים מפיו הפעור. אף שאני חולם, איני יכול שלא לתהות על מעשיו של אחי מעבר לגבעה. אחי הגדול מחפש דבר־מה בקדמת המסך. הוא מביט סביבו, כורע על ברכיו בחופזה ומתכופף, ישבנו מזדקר כלפי מעלה. אה, הוא רוצה לשתות מים. הוא גומע את המים בשקיקה כמו חיה. לפתע הוא מרים את ראשו. קולות פעמון נשמעים מקרבת מקום. הוא נשאר כורע על ברכיו, זוקף את פלג גופו העליון, מצמיד את כפות ידיו זו לזו ומרכין את ראשו. האם התכוון להתפלל?

***

החלום היה מבולבל לגמרי, ובין קטעי החלום לא היה קשר הגיוני. עם זאת, הכומר יו־סופ הכיר כל אחת מהתמונות הללו. מוזר, הוא התגורר בארצות הברית, אבל החלומות שזכר בבוקר, אחרי השינה, התרחשו תמיד בקוריאה. חלפו יותר מעשרים שנה מאז היגר לארצות הברית והחל לשמש כומר בכנסייה, אך אנשים בעלי אף גדול כמעט לא הופיעו בחלומותיו.

על כל פנים, יו־סופ עדיין גר בדירה צנועה בברוקלין, ואילו אחיו יוֹ־האן עבר מזמן לאזור מגורים של לבנים בניו ג'רזי, כפי שעשו מהגרי שנות השישים.

אף על פי שהוא גר באזור של לבנים, לא היה ביתו של יו־האן מפואר כל כך. היה זה בית עץ קטן, מהבתים שמצויים לרוב בפרוורי ניו יורק, ובו מוסך־חנייה, מרתף תת־קרקעי, סלון וחדרי שינה לא גדולים בעלי שטח דומה, חצר אחורית קטנה, ובה מקום רק לברביקיו, וגדר עץ לבנה לפני הבית - זה הכול.

היה יום חם. יו־סופ נסע לביתו של אחיו במיניוואן הישן, שבו נהג להסיע את חברי הכנסייה שגרו בשכונה. דווקא באותו יום התקלקל המזגן, והוא נאלץ לנסוע עם חלונות פתוחים. עם זאת, הוא הקפיד לסגור את החלונות בכל פעם שעצר ברמזור אדום בכביש מבודד ושקט. חברי הכנסייה הם שיעצו לו לנהוג כך. אם תעמוד בצומת בחלונות פתוחים, אמרו, מובטח לך שיופיע איש שחור, ישלוף אקדח ויעלה לרכב. כך קרה לאחד מחברי הכנסייה כשחזר מהעבודה; הוא פשוט נסע עד ביתו בחברת הגבר השחור, פתח לו את הדלת ובצייתנות הוביל אותו פנימה. כשיו־סופ הגיע לבסוף לביתו של אחיו יו־האן, היה גב חולצתו רטוב לגמרי, והוא היה מותש.

כל אימת שביקר בבית הזה, החשוך תמיד, נדרש יו־סופ לעבור כמה שלבים עד שהותר לו להיכנס. אף שהיה קיץ, אחיו לא הסיר את הווילונות העבים. יתר על כן, הוא אפילו הידק היטב את שני הקצוות שלהם בעזרת אטבי עץ כדי שלא ייפרדו.

מכל מקום, יו־סופ צילצל בפעמון. לא היה סימן חיים. על דלת הכניסה היתה מודבקת תווית של חברת שמירה שהכריזה שהבית מוגן כולו באמצעים אלקטרוניים. מן הסתם התבונן אחיו בצג שבו הופיע פלג גופו העליון של יו־סופ. יו־סופ שמע קול קרקוש ואחריו שאלה, "באיזה עניין באת?"

טון הדיבור של יו־האן נשאר כשהיה. האיש הזקן עדיין דיבר במהירות, כאילו נגס במילים. תמיד הורגשה בקולו עצבנות קרה.

"סתם באתי לראות אותך."
"באת לבד?"

הוא שאל אף שבלי ספק הסתכל בצג. יו־סופ, שכבר היה מורגל בכך, השיב לו "כן" בצייתנות. לאחר מכן הושאר על מפתן הבית זמן ממושך למדי והתבונן בדלת הכניסה. מן הסתם הציץ אחיו אל החצר הקדמית ואל הרחוב מבעד לחלון הצרפתי שהיה קבוע משמאל לדלת הכניסה. הווילון זז מעט. רק אז נשמע קול פתיחתה של הדלת הפנימית, שני המנעולים של הדלת החיצונית הסתובבו בזה אחר זה, ולבסוף הוסרה שרשרת המתכת והדלת נפתחה לאִטה.

אחיו, זקן הכנסייה יו־האן ריו, התגורר לבדו בבית הזה. לא, ליתר דיוק, גר איתו חתול. איש לא ידע בן כמה החתול. הוא כבר היה זקן למדי כשאשתו של יו־האן קיבלה אותו חמש שנים קודם לכן, מתנת אחד מחברי הכנסייה שלו. אילו היה בן אדם, היה ככל הנראה מבוגר מאדונו, לפחות בשנות חתול. החתול העביר את ימיו על שמיכה ישנה שהיתה פרושה ליד האח בקצה הסלון. פרוותו היתה שחורה־לבנה; הבטן והרגליים לבנות ושאר גופו וראשו שחורים. משום כך, כשהתכרבל בחשכה נראו רק שתי עיניו. גיסתו של יו־סופ, שמתה שלוש שנים קודם לכן, אהבה את החתול עד כדי כך שהחזיקה אותו בחדר השינה. לאחר מותה נתן אחיו את החתול לבעל חנות לכלי בית, שנמצאה מרחק כמה רחובות מביתו, אבל החתול שב לבית הישן כעבור פחות משלושה ימים. פעמיים נוספות החזיר יו־האן את החתול לבעליו החדשים, אבל משראה שהחתול חוזר שוב ושוב, נכנע. עתה פשוט חיו יחד בבית, אדישים זה לזה. האור היחיד בסלון המואפל בקע מהטלוויזיה בכבלים. על המסך הוקרן סרט מצויר, מאותם סרטים שזאב ערבות רודף בהם אחר עוף בר כלשהו ותמיד נכווה ברותחים. עוצמת הקול היתה גבוהה מדי. יו־סופ לקח מיד את השלט־רחק, ובלי היסוס הנמיך את הקול.

"אח גדול, יום יפה היום. למה אתה צופה כל הזמן בטלוויזיה ולא יוצא לטייל קצת?"

"כואבות לי הרגליים, ואפילו ההליכה קשה לי. לשם מה באת לכאן היום?"

במקום לענות הרכין יו־סופ את ראשו והתפלל שעה קלה. יו־האן לא הביע תרעומת על כך, הוא עצמו הרי היה זקן כנסייה. הוא השים עצמו מרכין את ראשו עם אחיו. יו־סופ התפלל למען בריאותו של אחיו הגדול, שהתגורר לבדו, ולמען שגשוגם וביטחונם של שני אחייניו שחיו ועבדו בערים אחרות.

"האמת היא ש... אני עומד לבקר במקום הולדתנו."
"בשביל מה? בסיאול?"
"לא בסיאול. אני מדבר על כפר הולדתנו שבקוריאה הצפונית."
"בצפון... אתה מתכוון להוָואנג־הֵיי־דו?"
"בדיוק. אני נוסע לצ'ן־סֶם־גול שבסין־צ'ון."

ברגע שאמר צ'ן־סֶם־גול, התחוור לו שהוציא מפיו את שם הכפר בפעם הראשונה זה יותר מארבעים שנה. השם צ'ן־סֶם־גול עורר בו תחושה מוזרה, כאילו תחילה משתהה בקצה לשונו טעם של פרי יער ריחני כלשהו, ופתאום משתנה לצחנה של דג מותסס. היה זה כאילו נטיף של צבע שחור נשפך באחת על ציור מלא עלעלים רכים ירקרקים בצבעי מים, והוא מחלחל ומתפשט לכל עבר.

"אתה... אז אני מניח שיש לך קשר עם האדומים עכשיו."

ארשת פניו של האח הגדול לא היתה שמחה כלל. המבט שהביט ביו־סופ מזווית עינו היה מלא חשד, מבט שניתן לצפות לו מאיש זקן שחי לבדו.

"יש ארגון בשם 'המועצה לאיחוד משפחות חצויות'. תמורת דמי עמלה נמוכים ודמי נסיעה הוא פועל לקבלת אשרת כניסה מממשלת קוריאה הצפונית. יש ארגונים כאלה גם בקנדה ובלוס אנג'לס."

"אתה חושב שאלוהים יתיר לך לנסוע לקוריאה הצפונית?"

"הלוא כל זה נעשה בחסדו של אלוהים. האם אתה לא חושב בכלל על אשתך ועל דניאל?"

יו־האן בהה במסך הטלוויזיה, ואחר כך העביר את כפות ידיו על פניו מלמעלה למטה.

"אני משער שכולם מתו. אם הדוד עדיין חי, אולי הוא יודע היכן קברו אותם. נכון?"

התנהגותו של זקן הכנסייה יו־האן ריו היתה שונה באופן ניכר מהתנהגותו בעבר. אפילו עקשנותו קהתה. בימים אלה גם כשהיה במיטבו היה משתתק או משנה נושא.

"כשתבקר שם... חפש אותם."

יו־סופ התפתה לשאול את אחיו מדוע לא יבקר שם בעצמו ויחפש אותם, אבל שתק. עד היום לא דיברו האחים כלל על כפר הולדתם. קרוב לוודאי שיו־האן חש שאחיו הצעיר יו־סופ יתקשה לסלוח לו על התנהגותו באותם הימים.

"מה דעתך על רוחות?" שאל יו־האן לפתע פתאום.

מכל השאלות שבעולם זקן כנסייה שואל כומר על אודות רוחות דווקא! כמובן, יו־סופ הבין שאחיו שואל אותו על רוחות רפאים ולא על שדים.

"בספרי הקודש יש סיפורים רבים על אנשים שהדיבוק נכנס בהם."

"אני ראיתי רוחות אינספור פעמים." יו־האן הנמיך את קולו, כאילו מישהו לידו עלול לשמוע אותו.

"זו הפעם הראשונה שאני שומע ממך את הסיפור הזה."

"לא סיפרתי לך על כך עד עכשיו. ראיתי אותן לעתים קרובות גם בסיאול. כל השנים הללו בארצות הברית הן לא הופיעו, אבל כעת הן שוב החלו להופיע. מאז שהגברת אן־סונג מתה."

הגברת אן־סונג היתה אשתו השנייה של יו־האן. הוא התחתן איתה לאחר שעבר לבדו מקוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, וגר איתה בארצות הברית עד לפני שלוש שנים. הוא מעולם לא כינה אותה בנוכחותו של יו־סופ "גיסתך" או "אשתי."

"אחי, אתה לא הולך לכנסייה בימים אלו, נכון?"

"עזוב. אני לא מסתדר עם האווירה הזאת שדומה למפגש חברתי. הם לא מתפללים ברצינות, הם מנצלים את אולם התפילה לשתיית תה, לאכילה ולהתרברבות."

"זה הסגנון כאן. אתה עדיין מתפלל?"

"ודאי. אני מתפלל וקורא בספרי הקודש בכל יום."

"יופי. במקרה באתי לכאן לביקור עם חברי כנסייה, אז בוא נתפלל אצלך היום."

"הבאת איתך את הברית החדשה ואת ספר המזמורים?" "אביא אותם מהמיניוואן."

"לא צריך. יש לי את שלי, של הגברת אן־סונג ושל ילדַי. יש לי עותקים נוספים."

הם התחילו להתפלל. יו־סופ פתח את הברית החדשה וקרא קטע מתוך "האיגרת השנייה אל הקורינתיים": כעת אני שמח לא על שנעצבתם, אלא על שהעצב הזה הביא אתכם לידי תשובה; כי נעצבתם כרצון אלוהים, באופן שלא נגרם לכם שום נזק על ידינו. הן העצב שהוא כרצון אלוהים מעורר לתשובה אשר תוצאתה ישועה, ועל עצב כזה אין להצטער. אבל העצב כדרך העולם גורם מוות. ראו מה עורר בכם העצב הזה אשר כרצון אלוהים! הוא עורר בכם חריצות, התנצלות, התלהטות, יראה, כיסופים, קנאה, נכונות לעשיית דין. מכל הבחינות הוכחתם שאין בכם דופי בעניין ההוא.

כשנשא את הדרשה, השתדל יו־סופ להתעלם מנוכחותו של אחיו שישב מולו.

"עזבנו את כפר הולדתנו לפני ארבעים שנה. הרבה אירועים מצערים אמנם התרחשו בו, אולם משפחתנו עזבה אותו כדי למצוא מקום חדש, שנוכל לעבוד בו את האל ולבנות גן עדן עלֵי אדמות. באותם ימים היתה מדינתנו בעיצומה של מלחמה. חפים מפשע רבים מתו. כדי לשרוד, הם הרגו ונהרגו. בספר דברים משה מזכיר לבני ישראל את הברית שאבותיהם כרתו עם אלוהים בארץ כנען, ומסביר להם כיצד יוכלו לנחול ניצחונות בארץ המובטחת. הוא אמר: 'אלוהים, כה יאבדו כל אויביך. החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחָנֵם', אך ישו לימד אהבה ושלום. אני חוזר ואומר: גם למי שכבשו את כפר הולדתנו ונשארו שם עד היום יש נשמות כשלנו. קודם כול עלינו להתחרט על מעשינו שלנו." אחיו, שהרכיב משקפי קריאה לעיניו והרכין את ראשו מעל הספר הפתוח, נראה כאילו הוא עושה מאמץ מיוחד לשבת בסבלנות במהלך הדרשה. יו־סופ דיבר גם על שלווה בימי זִקנה ועל הדרכים להתמודד עם בדידות.

יו־האן לא היה מסוגל עוד לשאת את מלמוליו של יו־סופ וקטע אותו.

"טוב... אולי נשיר מזמור אחד." קול שירתו של יו־האן עדיין היה חד ומלא עוצמה.

הואיל ואדונַי הוא מבצר בטוח, מגן ונשק,
יצילנו מאסון גדול.
השטן, האויב של העבר, מפעיל את כוחו גם כעת,
חמוש במזימה ובשלטון. מי בעולם יוכל להתגבר עליו?
כאשר אני סומך על כוחי בלבד, אין מנוס מלהיכשל.
הנה, לוחם חסון יצא קדימה ונלחם במקומי.
מי הלוחם הזה? אדון ישו המשיח.
אדון הצבאות. מי יוכל להתגבר עליו? הוא ינצח בבטחה.

יו־האן נשא את התפילה האחרונה. הוא לא אמר ולו מילה אחת על נסיעתו הקרבה של אחיו הצעיר, אבל התפלל למען יו־סופ, למען בריאותם של ילדיו ואפילו למען אשתו של יו־סופ. לפתע הוסיף משפט.

"קבל נא בידיך את נשמותיהם של אשתי, של דניאל ושל בנותי. הנח לי ללכת לממלכת השמים ולפגוש אותם שם. בשם ישו אדוננו, אמן." כך סיימו שני האחים את התפילה הביתית.

***

השעה היא שעת ארוחת הערב. האוויר, התלוי מעל גגות הקש של הכפר ומעל יער עצי האלמון שעל הגבעה מאחור, אפוף בריח העשן שמעלים ענפי אורן טריים שרופים. השמים עדיין כחלחלים, אך אפלה כבר שוררת סביב. זה עתה סיימתי לעשות את צרכַי בשירותים שליד דלת העץ, ואני עומד להרים את מכנסַי. אני רואה את התפוחים הקטנים התלויים על עצי המטע, ולפני המטע אני רואה שדה של כרוב סיני. ילד הולך לכיוון המטע, קופץ מעל התלמים של שדה הכרוב. הוא שוב מדלג מעל אחד התלמים. אם ימשיך כך, אין ספק שירמוס את הגימְזנג.

הֵי, מה אתה חושב שאתה עושה שם?
אֶה...
הו, זה אתה יו־סופ. בוא הנה.
כשאני שומע את קולו של אחי הצעיר, אני ניגש אליו לאטי.
הסתובב. מה החבילה הזאת?
אני חוטף את החבילה שאחי מסתיר מאחורי גבו ופותח אותה. יש בה קערת דלעת עם אורז מבושל וקערית חרסינה עם חמוצים ומחית סויה.

הבאתי את זה כדי לאכול עם חברַי כשנשחק. ילד, תגיד לי את האמת. לאן אתה לוקח את האוכל? אח גדול... זה סוד רק בינינו. תבטיח לי שלא תגלה דבר.

***

כשאחי הצעיר ביקר אותי ודיבר לראשונה על צ'ן־סֶם־גול, לא הקדשתי לכך מחשבה רבה. רגע, איפה זה בעצם צ'ן־סֶם־גול? אבל הוא התחיל עם ה־בוא־נתפלל, ו־בוא־נתחרט ו־אפילו־לאדומים־יש־נשמה וכו' וכו', ואחר כך, אחרי שהלך, נזכרתי פתאום בתושבי הכפר שמתו, בעיקר באִיל־לאנג שפניו היו ברורות מאוד ונראו כמו אז, כשהיה כבן ארבעים. אילו היה חי עד היום, היה כנראה בן יותר משמונים. ניקבתי את אפו בחוט חשמל וגררתי אותו עד מרכז העיירה.

הטלוויזיה היתה כבויה, ולפתע הופיע איצירוֹ על המסך השחור והריק של הטלוויזיה. פניו נראו בדיוק כפי שהיו כשהתעורר לחיים והכרתו שבה אליו לאחר שחבטתי בו במכוש ופיצחתי את גולגולתו. איצירו היה חסון מטבעו. אף שהכיתי בו ברקה, בדיוק מעל האוזן, שבה הכרתו בתוך זמן קצר. הוא ישב על הרצפה בעיניים לא ממוקדות וניענע את פלג גופו העליון קדימה ואחורה, כאילו היה ראשו כבד עליו מדי.

קום, ממזר, חתיכת זבל!
שוב הכיתי אותו במכוש, הפעם בגבו, אבל איל־לאנג לא התמוטט, הוא רק נשאר יושב והמשיך להתנועע. הזעם גאה בי. שלפתי את אקדחי, דרכתי אותו והצמדתי אותו לראשו המדמם.

חתיכת בן זונה, חשבת שתוכל להפקיע את האדמות שלנו ולהיות ראש רשות הכפר אלף או עשרת אלפים שנה?

ברגע שעמדתי ללחוץ על ההדק, עצרו אותי הנערים ואמרו לי שעלינו לקחת אותו לחקירה. הוריתי לנערים לאחוז בו תחת זרועותיו ולהקים אותו, אך פתאום הוא קם לבדו ומילמל: האמינו באלוהי זוסון...

הבן זונה הזה עדיין נושם. לא ידעת קרוא וכתוב, אבל עכשיו, אחרי ששמעת הרצאה אחת או שתיים, אתה מדבר יפה מאוד.

אותן הפנים של היום ההוא השתקפו במסך האפל של הטלוויזיה הכבויה. לא שפחדתי; דמות שאני יכול לזהות את פניה אינה מפחידה אותי כל כך. שאלתי את אחי הצעיר מה דעתו על רוחות, אבל הוא לא השיב לי תשובה ברורה.

פעם הייתי בצ'יינה־טאון וראיתי תיאטרון צלליות באיזה בר סיני. הוא פעל כמו פנס הקסם של פעם, אלא שכאן היתה מגילה מצוירת והיא התגלגלה קדימה ואחורה לפני האור. בלילה, כששכבתי בחדר השינה בקומה השנייה, חדר אור עמום מבעד לחלון שפנה אל הרחוב. בכל פעם שחלף כלי רכב, הבזיק אור הפנסים על פני התקרה. הצורות שהשתקפו על התקרה השתנו על פי מהירות כלי הרכב וגודל פנסיו. יכולתי להרגיש את התנועה אפילו בעיניים עצומות. היטלטלתי בין שינה לערות, אבל יללת אמבולנס ואור החירום האדום המהבהב שלו העירו אותי. אנשים אחדים עמדו למרגלות מיטתי והתבוננו בי. הם הופיעו בכל מיני צורות וגדלים. ראיתי את אשתו של זוּנג־סון, עם שדה האחד המידלדל תמיד מתחת לקצה הזוגורי הקצר, מגביהה את התינוק שעל גבהּ שהחליק מטה עד אחוריה. היו גם מורה מבית הספר היסודי, ששכרה חדר אצל המשפחה שניהלה את החנות במבואות הכפר, וכַנרת עם תספורת קצרה במדי צבא העם ושש הבנות הקטנות ממשפחתה של מיונג־סון... מכל מקום, עמדו שם רק נשים בכל מיני גבהים. הן עמדו עם גבן אל החלון, ובשל החושך לא הייתי אמור לזהות את פניהן. אבל בדרך כלשהי זיהיתי אותן מיד, בלי משים התחלתי למלמל.

"אני מדבר בשם יהוה אלוהים: הסתלק, השטן!"
ואז התעוררתי לגמרי. המקום שבו נח גבי על המזרן היה ספוג זיעה. חשתי צמא גדול והיה עלי לרדת למטבח שבקומה הראשונה. הדלקתי את האור במדרגות, אבל הסלון עדיין היה אפל. תמיד כשעליתי וירדתי במדרגות, עברה בי המחשבה שבעת זִקנה לא כדאי לגור בבית דו־קומתי. אבל בינתיים, בכל פעם שירדתי והגעתי לקומה הראשונה, פיתחתי הרגל לזקוף את גבי הכפוף ולטפוח עליו פעמיים או שלוש. באותו לילה לאחר שירדתי וזקפתי את גבי, חשבתי שראיתי מישהו יושב על הספה בסלון ממול. התעלמתי ממנו והלכתי למטבח. פתחתי את המקרר, והאור שבתוכו נדלק. אחזתי בבקבוק המים מפלסטיק שהיה מונח על המדף בצד הפנימי של הדלת, והוא כמעט נשמט מידי מרוב בהלה. עין אחת הביטה בי מלמטה. הֵי אתה, מה אתה מסתכל? זה היה ראש הדג שנשאר מארוחת הצהריים. הזימים של הדג נשרפו במקצת וארובת העין שלו היתה ריקה, בלי גלגל העין. סגרתי את דלת המקרר באטיות הפגנתית, הסתובבתי ויצאתי לעבר הסלון. הדבר ההוא עדיין ישב על הספה.

מי אתה?
הדבר השחור השיב לי בקול צרוד מאוד ונמוך: זה אני. אינך מכיר אותי?

מי אתה, אני שואל.

קולו נשמע כאילו אכל פחם: אני החפרפרת שהסתובבה באוֹן־ריוּל.

"דוד סוּן־נאם?"
בו ברגע נשכח ממני הכול, ושמח ונרגש הדלקתי את האור בסלון. החתול יצא לטיול לילי, ובסלון נשארו רק הרהיטים והטלוויזיה. בפינת המסדרון ניצב מתלה עץ בצורת קרני צבי. רק אז כשלו רגלי. סון־נאם היה מבוגר ממני בעשר שנים בערך, ולכן היה בן שלושים וחמש או שלושים ושש באותם הימים. הוא עבד ככורה במכרה גום־סן־פו שבאוֹן־ריוּל ושב לכפר הולדתי לאחר שחרור קוריאה. הוא היטיב לשיר ולהמר, וכששתה אלכוהול, היה נוהג לשתות מכד. בחורף ההוא חיסלתי את סון־נאם. תליתי אותו בחוט תיל על עמוד החשמל בצומת שבין כביש החקלאים לכביש החדש המוביל מצ'ן־סֶם־גול למרכז העיירה.

***

משרד הנציגות הודיע שהתפרסמה רשימת השמות. הכומר יו־סופ ריו פגש את מר קִים במסעדה קטנה ופשוטה במנהטן. המזגן הישן הקים רעש גדול, אבל רק השולחן שמתחתיו היה פנוי, והם התיישבו שם. כמו אחיו של יו־סופ, גם קים כבר היה כבן שִבעים. הוא אמר שלפני שהיגר לארצות הברית היה עיתונאי בקוריאה, אבל הוא לא נראה זריז דיו למקצוע מעין זה. הוא הוציא מעטפה מתיק המסמכים המרופט שלו והניח אותה על השולחן. הוא פישפש בתוכה ושלף כמה ניירות.

"הנה, זה מכתב ההזמנה שלך, הכומר יו־סופ ריו... וראה כאן."

יו־סופ העביר את מבטו אל המסמך שקים נתן לו. הוא ראה את האותיות שבראש המסמך, "רשימת שמות חברי הקבוצה לביקור מולדת."

"אני רואה שהשם כבר אינו 'התוכנית לאיחוד משפחות'."

"אֶה, כן, אתה מבין - היו להם כמה בעיות עם 'התוכנית לאיחוד משפחות'. עכשיו הם משתמשים בשמות כמו 'סיור קבוצתי' או 'ביקור מולדת' ועוד. מכל מקום, לא הגשת שום בקשה בנוגע לבני משפחתך שאתה רוצה לפגוש, נכון?"

"כן, זה נכון."

"עדיין לא מאוחר. אם אתה מגיש את הבקשה מכאן, תמיד תהיה דרך כלשהי כשתגיע לשם... בכל זאת, אתה צריך לרשום את שם המקום שבו נולדת."

הוא היסס לרגע. אמנם הוא לא חש בנוח לחשוף את השם של כפר הולדתו, אך איך יוכל לקבל ידיעות על בני משפחתו בלי לעשות זאת?

"היכן נולדת?" קים הביט ביו־סופ מעל משקפי הקריאה שלו, ולפת את העט בידו.

"פיונג־ינג... כן, פיונג־ינג."
"היכן בפיונג־ינג? מה הכתובת?"
יו־סופ אילתר. "כפר סון־גיו־רי בפיונג־ינג."
"והכתובת היא..."
"אני לא יודע... שכחתי את הכתובת, אבל ברגע שאגיע לשם, אוכל לזהות את המקום."

"אה, כמובן. כבר עברה חצי מאה. לא נורא אם לא נרשום את הכתובת."

יו־סופ קיבל את כרטיס הטיסה ואת מכתב ההזמנה ושילם למר קים תמורת הוצאות הביקור, הטִרחה וכרטיס הטיסה.

הכומר יו־סופ ריו שב לביתו וטילפן לאחיו הגדול. הטלפון צילצל שעה ארוכה עד שנשמע קולו השקט והנמוך של אחיו.
"זה אני, אח גדול. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לענות לטלפון?"

"אהה, ישנתי."
"מה עשית בלילה? למה אתה ישן עכשיו?"
"אני לא יודע. בזמן האחרון אני לא יכול להירדם בלילה."
"עליך לקרוא בספרי הקודש ולהתפלל לפני שאתה הולך לישון."
"למה התקשרת?"
"אה, כן, יש לך מושג איך כתבו את שמו של דניאל במרשם האוכלוסין?"
"כנראה דאן־יול, כפי שקראו לך יוסף בילדותך, אבל כתבו יו־סופ בסינית. אני מניח שרשמו אותו כדאן־יוֹל ריוּ."
יו־סופ אמר לאחיו שהוא מבין ועמד לסיים את השיחה, אלא שאז חש דחף להוסיף דבר־מה.

"אחי, התפלל לאלוהים שיסלח לך. אם הוא יסלח לך, גם המתים ינוחו על משכבם בשלום."
"מה אמרת?"
יו־האן הזדעק, ויו־סופ תהה בינו לבינו מניין היה לו הכוח בהתחשב במצב בריאותו באותם ימים.
"למה שאבקש סליחה? אנחנו היינו 'צלבנים'. האדומים היו בניו של לוציפר, בני השטן. אני הייתי לצדו של המלאך מיכאל, והממזרים האלה היו החיות הרעות של יום הדין. אם אדוננו היה מצווה עלי, אפילו עכשיו הייתי נלחם בשדים הללו."

"אחי, יש הבדל בין מלחמות של רוח הקודש למלחמות בין בני האדם בעולם."

"תפסיק עם השטויות. באותם ימים שרתה עלינו רוח הקודש." השיחה התנתקה בטריקה רועמת.

***

שלושה ימים לפני שנסע לבקר בכפר הולדתו חווה יו־סופ חוויה מוזרה.
גשם החל לרדת בשעות אחר הצהריים של אותו היום. על פי העוצמה שבה הכו מי הגשם בחלונות, דומה היה כי הוא לא ייפסק במהרה. בלילה נעשו פסי הגשם דקים יותר, אך הוא המשיך לרדת בלי הפוגה.

יו־סופ קיבל שיחת טלפון מניוּ ג'רזי. האיש שהתקשר אליו היה הכומר בכנסייה שאחיו הגדול, זקן הכנסייה יו־האן ריו, השתייך אליה. הוא היה כומר צעיר שלמד בסמינר לנצרות מהמעלה הראשונה. הוא דיבר אנגלית שוטפת משום שהיגר עם הוריו בילדותו, ודרשותיו היו מפולפלות. כאשר פרש הכומר הקודם ועבר לבוסטון, העיר שבה התגוררו ילדיו, הוא מינה אותו למחליפו והביאוֹ לכנסייה. יו־האן ריו שירת כזקן הכנסייה עם הכומר הקודם במשך עשרות שנים ונחשב לחבר כנסייה ותיק ומצטיין אבל משום־מה הוא לא ראה עם הכומר המודרני עין בעין. הסתייגותו ממנו הלכה וגברה, וכפי שיו־סופ שמע בביקורו האחרון, מאס אחיו בדרך המערבית שבה נוהלה הכנסייה. יו־סופ לעומתו, שקיבל הסמכה לכמורה בסיאול אך למד לתואר השני בארצות הברית, הבין את הכומר הצעיר וחשב עליו טובות.

"לזקן הכנסייה ריו... קרה משהו לא טוב."

תחושתו של יו־סופ ניבאה לו רעות, אך הוא הנמיך את קולו ואמר ברוגע, "אני לא אדם שמופתע בקלות, והרי הכול נעשה לפי רצון האל. הירגע ואמור לי בבקשה מה קרה."

"I am sorry. זקן הכנסייה ריו נפטר בסביבות תשע בערב. היינו לידו בשעה שהלך לעולמו."

"מיד אבוא לשם. התקשרת לבית לוויות כלשהו?"

"אל דאגה. יש לנו בכנסייה פקיד שאחראי להלוויות ודואג לכל הפרטים."

יו־סופ העיר את אשתו. היא פרצה בבכי וחזרה ואמרה שהיא מתחרטת על שלא ביקרה את גיסהּ לעתים קרובות. הוא אמר לה להתכונן ליציאה וטילפן לאחייניו, סאם־יול ופיליפ, המתגוררים בוושינגטון ובדטרויט. למזלו, היה סאם־יול בבית ויו־סופ ביקש ממנו להתקשר לאחיו הצעיר שבדטרויט ולספר לו את החדשות.

אולי משום שהיה זה אמצע השבוע ואולי בשל הגשם, בכביש חלפו רק מעט כלי רכב ואנשים. יו־סופ השתדל לנסוע רק בכבישים ראשיים ונהג מהר יותר מבימים רגילים. בשעה שהגיע לביתו של אחיו הגדול, כבר התאספו שם מתפללים רבים מהכנסייה שבה שירת אחיו. בסלון היו כעשרים איש, כמה מהם ישבו על הכיסאות, אחדים עמדו, והיתר ישבו על השטיח. הכומר הצעיר קפץ על רגליו וקיבל את פניהם של הכומר ריו ואשתו. יו־סופ בירך כמה מהנוכחים לשלום ותר אחר פנים מוכרות.

"אחי...?"

"בקומה השנייה."

יו־סופ עלה במדרגות, והכומר בעקבותיו. זמן רב מאוד חלף מאז נכנס לחדר השינה של אחיו בפעם האחרונה. אחיו עדיין השתמש במיטת הברזל שקנה שנים רבות קודם לכן במכירת חצר שנערכה בשכונה. הדבר הלם את קמצנותו. סוודר פתוח חבק בקפידה את גבו של הכיסא, ומכנסיים מחויטים היו מונחים על מושבו. זקן הכנסייה המנוח יו־האן ריו שכב במיטתו, מכוסה כולו בסדין לבן. יו־סופ התקרב למראשות המיטה, הרים את קצה הסדין והביט באחיו המת. אולי בשל אור הפלורוסנט נראו פניו של יו־האן כנייר צהבהב דהוי. שערו הלבן נראה כמו חוט ישן סבוך. יו־סופ האמין שהוא מסוגל לקרוא את ההבעות השונות של המוות, שכן ראה גופות רבות. הוא הרגיש שפניו של אחיו מבטאות תחושת הקלה, כאילו הסיר מעליו משא כלשהו. הוא קרב אליו בלי משים ונגע בעצם הלחי שלו. היא היתה קרה, אבל רכה ולא נוקשה. האם זכה אחיו לשלווה? יו־סופ התפלל לרגע ומשך את הסדין מעל פני אחיו. הכומר הצעיר ויו־סופ כרעו זה מול זה על השטיח למרגלות המיטה. הכומר הצעיר התחיל להסביר.

"זקן הכנסייה ריו התקשר אלי מוקדם בערב. הוא אמר לי שאינו חש בטוב ושאל אותי אם אוכל לבוא לביתו להתפלל. הצעתי לו לקחתו לבית החולים, אך הוא אמר שזה לא רציני עד כדי כך, ושהוא רוצה רק להתפלל יחד."

***

אני הולך לנחל עם נערים מהכפר, מבוגרים ממני. גדת הנחל חולית, ומים צלולים זורמים בשטף בין הסלעים המשוננים. סון־נאם הולך לפני החבורה וגורר כלב צהבהב בחבל קש. נראה שהוא תפס את הכלב ששוטט בצד השני של ההר. אני מהמר שזה אותו הכלב שהשתעשע לו בכפר שלנו.

כושר הדיבור שלו וערמומיותו עשו את סון־נאם למעין דמות ראשית במועדון הכפר. עד שסון־נאם החל לעבוד במכרה און־ריוּל, היינו הולכים בכל ערב להסתובב ליד המועדון רק כדי לראות מה עושים שם הבחורים המבוגרים יותר. איצירו, שהיה המשרת של הכפר במשך שנים רבות, תמיד נמצא שם. אפילו אנחנו, הצעירים, פונים אל איצירו בשפה נמוכה. בחורף כולם נוהגים ללכת למועדון הכפר, לעבוד בו, לבשל בטטות ולשתות דונְגצ'ימי. לעתים גם הילדים הקטנים שותים מָאקגולי בעל כורחם, בשל לחצם של הנערים המבוגרים יותר. בקיץ נרקמות בחדר ההוא גם תוכניות לגנבת תרנגולים ומלונים. פעם, כשהלכתי עם סון־נאם לדוג בנחל, למדתי ממנו - בין שאר הדברים - גם לאונן.

בצל העצים על גדת הנחל תולים סיר ברזל גדול, שבו נוהגים להרתיח מים ולבשל אוכל לַבָּקָר משעועית ומקש. לראשונה בחיי אני רואה כיצד הורגים כלב, סצנה מלהיבה ואכזרית דיה לגרום לדמי לסעור. הם קושרים חבל קש סביב צווארו של הכלב, תולים אותו על ענף עץ ומושכים בחבל. ברגע שהחבל נמתח והכלב מתרומם, עיניו מתגלגלות לאחור ומלבינות, והוא מתחיל לבטוש נואשות בארבע רגליו. לאחר מכן הם מקיפים אותו ומכים בו בכל חלקי גופו באלות בלי רחמים. הכלב לא מסוגל אפילו לצווח, והוא רק נאבק בייאוש. הוא משמיע קול צורם של חניקה ומפריש צואה. כשהכול נגמר והכלב תלוי ברפיון, חורכים את שערו באש המדורה שמדליקים ליד הנחל. עיני כולם מנצנצות באופן מוזר, צמאות לדם ורעבות לאוכל.

אָה, מדוע אני נזכר ביום הקיץ ההוא בילדותי, היום שבו הרגו את הכלב? אולי מפני שראיתי את רוחו של סון־נאם בלילה, אחרי ביקורו של אחי הצעיר. כל היום חשתי צינה והיו לי כאבי ראש חזקים כאילו אני מפתח שפעת.

אחר הצהריים החל לרדת גשם שוטף. הוא ניתך ארצה ברצועות עבות והיה מלווה ברעמים ובברקים. כיביתי את הטלוויזיה ושכבתי על הספה בסלון. חשתי עלוב ומסכן, אז חיפשתי בארון המטבח ומצאתי שם בקבוק קוניאק. מתי בפעם האחרונה קירבתי אלכוהול לפי? מן הסתם סאם־יול הביא את הבקבוק הזה בחג ההודיה. כנראה פשוט נשארתי שוכב בחושך בלי לחלום. מישהו ניענע את זרועי.

הֵי, הֵי, יו־האן, קום, קום.

פקחתי לאטי את עיני. מישהו שחור כרע על עקביו ליד הספה שעליה שכבתי וניענע אותי. רציתי לקום ולשבת, אבל לא זזתי.

מי זה...?
אני, אני. הדוד חפרפרת.
דוד סון־נאם.
כן. אתה לא מתכוון לנדנד לי שאספר סיפורים על פעם?
קדימה, ספר... פעם היתה פרה וזו ההתחלה.
ציחקקתי כאילו חיכיתי לסיפור המטופש הזה, וגם הדבר השחור צחק בעליזות.
לכן תליתי אותך על עמוד החשמל.
הדבר השחור שתק לרגע, הלך לכיסא ממול והתיישב עליו ברגליים משוכלות.
באתי לקחת אותך.
אפשר לבוא מחר?
זה לא תלוי ברצונך.
פתאום התרגזתי.
לא אני הוא שאמרתי לך להירשם למפלגה הקומוניסטית, נכון? אני לא יכול לבוא איתך. אני זקן הכנסייה.
הדבר השחור טילטל את רגלו ומילמל.
שם אין הצד שלי או הצד שלך.
מאחר שהרגתי אותך, אני ודאי לא בצד שלך.
שם גם אין למות או לחיות.
גם אין לסלוח ואין להתחרט על מעשים רעים?
ודאי שלא.
איפה זה בכלל?
במקום שנולדת בו...
ראשי הסתחרר. קמתי ברגליים כושלות והתקרבתי לכיסא שמולי. ברגע שניסיתי לגעת בגופו של סון־נאם, נעלמה הרוח.

הגשם עדיין ירד בלי הרף. פתחתי את כל המנעולים של דלת הבית כדי שכל מי שנכנסו לתוכי ולביתי יֵצאו. תסמיני השפעת נחלשו במקצת, אך עדיין חשתי תשישות. רציתי להתרחץ ולהתנקות. עליתי לקומה השנייה, מילאתי את האמבט במים ושקעתי עמוק בתוכם. הרגשתי כאילו כל גופי מתמוסס ורק נשמתי צפה. בהדרגה חשתי נינוח יותר. מיד אחרי שיצאתי מחדר האמבטיה, טילפנתי לכומר של הכנסייה וביקשתי ממנו לבוא אלי לתפילה. אחר כך הסרתי את החלוק ולבשתי לבנים נקיים. הוצאתי פיג'מה חדשה ולבשתי אותה. קולות הגשם נחלשו בהדרגה.

***

"כשנכנסנו מצאנו אותו ישן בשקט. לא ידענו מה לעשות, אז התחלנו להתפלל. חשבנו שהוא לא יתעורר עד תום התפילה. אבל כשאמרנו 'אמן', הוא הצטרף אלינו ואמר 'אמן'. שאלתי אותו אם הוא חש ברע. אבל הוא השיב שטוב ונעים לו. הוא אמר שכלום לא כואב לו, אבל הוא רוצה לישון."

בעודו מדבר הוציא הכומר הצעיר פנקס מהכיס הפנימי של חליפתו ודיפדף בו לרגע. "חשתי שמשהו לא בסדר, לכן רשמתי את דבריו. הוא אמר שהוא חוזר למקום הולדתו וביקש לשרוף את גופתו לאחר מותו ולשים את האפר בחדר מתים. הוא אמר שיש פנקס הפקדות בסל מתחת למיטה ושהכסף מיועד להוצאות ההלוויה. כעבור שעה קלה הוא דמם, וכשהבטתי בו מקרוב ראיתי שהוא הפסיק לנשום."

אחרי שהקשיב לסיפורו של הכומר, הציץ יו־סופ מתחת למיטה. הסל אכן היה שם. הוא היה מרובע כמו קופסה, והיה לו מנעול. מן הסתם היה הסל שייך לגיסתו המנוחה. כשפתח את המכסה, מצא שם יו־סופ חפצים שונים, כמו אלבומי תמונות ויומנים, וביניהם ראה את פנקס ההפקדות של "בנק כמיקל."דלת החדר נפתחה ופקיד הכנסייה שירבב את ראשו פנימה.

"אנשים מבית הלוויות הביאו ארון מתים."

"תגיד להם לעלות עם הארון."

הפקיד נכנס לחדר, ובעקבותיו שני עובדים מבית הלוויות עם ארון המתים על כתפיהם. יו־סופ ביקש מהם להניח את הארון ליד המיטה. הוא והכומר הצעיר החלו לנקות את הגופה ולעטוף אותה בתכריכים. נראה שלכומר הצעיר היתה זו הפעם הראשונה, אבל יו־סופ היה מורגל במלאכה זו עוד מהימים שהיה בקוריאה. חוץ מזה, היה המנוח אחיו הגדול. יו־סופ פתח את ארון הבגדים של אחיו. היו שם כמה חליפות, אך הוא חיפש את ההן־בוק של יו־האן. ההן־בוק היה מונח במגירה התחתונה של ארון הבגדים עם לבנים לחורף. הוא הוציא את הזוגורי, הבזי והמגוזה, אבל לא נטל את הדוּרוּמגי. בעזרת הכומר הצעיר הסיר יו־סופ את הפיג'מה של אחיו. הם החלו לנגב את פניו, חזהו וזרועותיו ברטייה ספוגה באלכוהול, והמשיכו לנגב גם את הבטן ואת הרגליים עד בהונותיהן. יו־סופ הכיר כמעט את כל האירועים הקשים שבגינם נעשה גופו של אחיו, זקן הכנסייה יו־האן ריו, קטן ומצומק כל כך. לאחר שיו־סופ הלביש את יו־האן בהן־בוק, הוא עטף את כל גופו בבד כותנה, אחז בעזרת הכומר בראשו וברגליו, הרים אותו והכניס אותו לתוך ארון המתים. הוא הניח צרור בד מתחת לראש ותחב נייר אורז מקומט בין חלקי הגוף, כדי לייצב אותו ולמנוע זעזועים. לאחר מכן ביקש מחברי הכנסייה לעלות, ולפני הכנסת הגופה לתוך ארון המתים הם ערכו יחד טקס קצר.

לפנות בוקר החליטו יו־סופ ואשתו לשוב הביתה ולהשאיר שם את חברי הכנסייה. הם הסכימו לכבד את בקשתו של המנוח בעניין ההלוויה, אך נדברו להתייעץ שוב עם סאם־יול ופיליפ לכשיגיעו.

***

בדרך חזרה לביתו שבברוקלין חווה יו־סופ חוויה מוזרה. הוא פנה לדרך מסוימת בכביש שבו נסע תמיד, אבל אחרי מרחק קצר נכנס לרחוב חשוך לחלוטין שמשני צדיו בניינים גבוהים ואפלים. הוא המשיך לנסוע מתוך הנחה שהוא עומד להגיע לרחוב מואר, אלא שאז התחוור לו שהוא נכנס עמוק יותר ויותר לתוך האזור הלא־מוכר לו. כשהגיע למקום שממנו ראה צומת מתפצל לשלוש דרכים, האט את המהירות כדי לארגן את מחשבותיו.

אשתו נרדמה במושב לידו, ראשה שעון לאחור על משענת הראש. כיוון שהיה ער כל הלילה, לא חשב יו־סופ בצלילות. לבסוף החליט שמוטב לו לחזור על עקבותיו. הוא סובב את כלי הרכב לאחור, אבל לא זכר היכן פנה כדי להיכנס לרחוב הזה. הוא נהג לאטו, והירהר בכך שעליו לבקש ממישהו שיורה לו את הדרך.

פתאום היה נדמה לו שהוא רואה סמטה מוארת מצד שמאל. בחוסר רצון הוא סובב את ההגה שמאלה ונכנס לסמטה. האור הגיע ממדורה קטנה. זו היתה ניו יורק בהתגלמותה: אזורים שכלכלתם גוועה; בניינים שהתרוקנו מדייריהם; חנויות שעמדו עתה מוזנחות וריקות, ושימשו מזבלה לעת מצוא ואכסניה לאלכוהוליסטים ולפולשים.יו־סופ חשב שהוא נכנס למלכודת מסוכנת ביותר, ומרוב מתח לפת את ההגה חזק בשתי ידיו.

לפני האור נראה צל אדם שלא היה אפשר לזהות את מינו, כשהוא מזין את האש בקרעי קופסת קרטון. ככל הנראה הוא יעביר כך את הלילה, שכן בלילה גשום עשוי להיות קר ביער הבטון גם בקיץ. יו־סופ עצר את כלי הרכב. הצל הביט לאחור. אבל יו־סופ לא היה יכול לראות את פניו היטב, שכן גרם המדרגות שלפני הבניין הסתיר את האור.

"Excuse me!" קרא יו־סופ וגילגל מטה את חלון הרכב.

הצל יצא למדרכה לאִטו. אישה זקנה ולה שיער צחור, לבושה במעיל גבר גמלוני וארוך, יצאה לקראתו. "מה, תעית בדרך?"

"כן, נכון. אני רוצה להגיע לברוקלין."

הזקנה פרצה בצחוק שנשמע כקרקור פסיון. "בשביל מה אתה נוסע לשם?

לא כדאי לך לנסוע לשם." היה עליו להפנות את כלי הרכב בלי לענות ולעזוב את המקום, אבל במקום זה, ובניגוד לרצונו, פלט יו־סופ: "אני נוסע לביתי."

"זה לא ביתך. ביתך הוא ממלכת השמים. אני יודעת טוב מאוד מאין אתה בא."

"מאין?"

הזקנה שוב צחקה. "אתה עצמך יודע היטב. אתה בא מבית המוות." הוא חש כאילו לבו נופל בקול חבטה. הזקנה התקרבה לכלי הרכב עד שסנטרה כמעט נגע באדן החלון ואמרה, "אם תקנה את זה, אראה לך את הדרך." היא הושיטה את ידה, שצרור פרווה קטן נח עליה.

"כמה זה עולה?"
"עשרה דולרים."
"זה יקר." "אז חמישה דולרים... לא פחות מזה."

יו־סופ חיפש בארנק ומצא שטר של חמישה דולרים. הוא הושיט אותו לזקנה, והיא הניחה בידו את צרור הפרווה.

"אם תשמור את זה אצלך, משהו טוב יקרה לך. עכשיו צא לכביש הראשי וברחוב השלישי פנה ימינה. אז תראה את הכביש שבו אתה נוסע בכל יום."

יו־סופ סובב את כלי הרכב לאחור בפראות. הוא רצה להסתלק מהמקום במהירות. הפנסים הקדמיים של כלי הרכב האירו את הזקנה שנופפה בידה. אשתו התעוררה, אולי בשל הסיבוב הפתאומי של המכונית. היא הסתכלה סביב ושאלה, "מה קרה?"

"תעיתי בדרך."
"פגשת מישהו?"

"כן. אישה חסרת בית כנראה. ביקשתי ממנה שתראה לי הדרך." יו־סופ הביט שוב בצרור שהזקנה הפקידה בידו. היתה זו שקית מפרווה של חיה, כמו החפצים שהאינדיאנים מוכרים באתרי תיירות.

***

משפחתו של זקן הכנסייה יו־האן ריו החליטה להפקיד את שרידיו בחדר מתים, על פי רצונו. שני בניו גרו בערים אחרות והיו עסוקים, לכן היה נדמה שהחלטה זו הקלה עליהם. לפני הכנסת ארון המתים לתנור שבאולם המשרפה הם ערכו טקס נוסף, ולאחר מכן חיכו לשמוע את רחש הלהבות בכבשן. כעבור זמן־מה הלכו בני המשפחה לצד האחורי של האולם והחלו ללקט את עצמותיו של המת מתוך ערמת האפר שהתפזרה על הדוכן הרחב. יו־סופ, סאם־יול, פיליפ והכומר הצעיר החזיקו, כל אחד מהם, בקערה שנראתה ככלי חרסינה עמוק, ואספו את חלקי העצמות במלקחיים. האפר עדיין לא התקרר. העצמות היו לבנות ונראו נקיות. מספרן לא היה רב. הכמות שארבעת האנשים אספו הסתכמה בשני חופנים לכל היותר. לפני שיו־סופ שפך את העצמות שאסף לתוך הקופסה, הוא נטל בהיסח הדעת עצם קטנה אחת ושילשל אותה לתוך כיס החליפה שלו.

© כל הזכויות שמורות למחברות לספרות הוצאה לאור

האורח - הוואנג סוק-יונג
Sonnnim (The Guest) - Hwang Sok-Yong


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *