Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2008       חזור

פגאסוס נוחת
מאת: ג'יימס לי ברק
Pegasus Descending - James Lee Burke

ההוצאה:

אריה ניר

הבלש דייב רובישו ראה את חברו דאלאס קליין נהרג במהלך שוד בנק. הוא לא היה יכול לעשות דבר, מפני שהיה, כרגיל, שיכור כלוט, מנסה להימלט מהשדים הרודפים אותו מאז מלחמת וייטנאם.

כעת, עשרים וחמש שנים לאחר מכן, רובישו חוקר מספר פרשיות שונות: מותו של "איש הסרטנים" - אלמוני שגופתו התגלתה בשולי הכביש; התאבדות של צעירה בשם איבון, "ילדה טובה" שכנראה השתתפה באורגיה לפני מותה; ושטרות מסומנים - שנשדדו מבנק המקושר למאפיה - שהתגלו בקזינו.

את השטרות מתברר מפיצה טריש, בתו של דאלאס קליין שהגיעה לעיר. נראה שלכל הפרשיות יש מכנה משותף שאותו מנסה רובישו לגלות.

פגאסוס נוחת
שתפו אותי

החקירה מסתעפת כאשר בניהם של המאפיונרים המקומיים מסתבכים בתגרה גזענית עם צעיר שחור, מונארך שמו. ככל שהחקירה מתקדמת, הולכים ונחשפים הצדדים האפלים של כל המעורבים בפרשה, ושוב, ה"צדק" מתגלה כמושג יחסי, ובוודאי לא זה הנראה לעין.

פגאסוס נוחת הוא רומן מתח סוחף ואינטליגנטי, שצורב את רישומו בתודעת הקורא. הסיפור שואב את עוצמתו מן הדמויות המורכבות, מהטיפול הלא שגרתי בנפש האדם - בתשוקות הנסתרות, בהתמכרויות לאלכוהול, למין, לכסף, להימורים - ובנקמה ככוח מניע קטלני.

ג'יימס לי ברק זכה בהישג נדיר: שני פרסי אדגר! הוא כתב עשרים וארבעה רומנים, ביניהם ספרי המתח המפתיעים בעוצמתם הספרותית בסדרת הבלש רובישו, שכיכבו ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס וברשימות נוספות ברחבי העולם. ברק גר במיסוּלָה שבמונטנה ובניו-אייבּיריה, לואיזיאנה.

פגאסוס נוחת מאת ג'יימס לי ברק בהוצאת אריה ניר, מאנגלית אינגה מיכאלי, 336 עמודים.

פגאסוס נוחת | פרק ראשון
בתחילת שנות השמונים, כשעוד יצאתי קבוע עם ג'וני ווקר (נקי) ולידו עוד איזה בירה, השתתפתי בתוכנית לחילופי משלחות בין משטרת ניו-אורלינס לבית הספר לשוטרים של מחוז דֵייד בפלורידה. זה אומר שעבדתי פה ושם במחלק הרצח של משטרת מיאמי, ולימדתי משפט פלילי בקולג' הקהילתי שבשדרה 27 צפון-מערב, לא רחוק ממקום שנקרא אוֹפָּה-לוֹקָה.

אוֹפָּה-לוֹקָה הייתה מפלצת ורודה וענקית - מחופה ומקושטת בטיח ובגבס - שתוכננה להידמות למתחם של מסגדים. בשעות הבוקר המוקדמות הגיח ערפל מהאוקיינוס או מביצות האֶווֶרגלֵיידס, התערבב באבק ובפחמן חד-חמצני, ונדבק כמו רצועות של צמר גפן מטונף לצריחי המסגד התשושים למראה ולקירות הבניינים הסדוקים. בלילות האירו את הרחובות פנסי ערפל שזהרו בתוכו כמו אלומות הזרקורים המלוכלכות של תאורת המגדלים בחצרות בתי כלא. הדקלים שצמחו בשדרות היו נגועים במחלות, וכפות התמרים הגדולות והיבשות רשרשו באוויר הלילה המזוהם. את חצרות הבתים כיסה יותר חול אפור מאשר דשא. בתים שלא נותר בהם כמעט דבר מוגנו בסורגים ובגדרות תיל. חברי כנופיות ישבו במכוניות נמוכות שלדה וזוללות דלק, עם צינורות פליטה שבורים שהתחככו באספלט, וניפצו בקבוקי משקה על המדרכות, אבל איש לא פצה פה.

בשבילי, זה היה מקום שבו לא נדרשתי לערוך השוואות, מקום שבו לכל זריחה היה גוון מימי של טקילה סאנרַייז. אם במקרה הגעתי לאופה-לוקה עם אור ראשון, הבחירות שעמדו בפניי היו בדרך כלל פשוטות: המשכתי לשתות, או שנכנסתי למצב התודעה החלופי המוכר בשם דֶליריוּם טרֶמֶנס.

ארבעה או חמישה לילות בשבוע טרחתי על הרס עצמי בבר שללקוחותיו לא היה עבר וגם לא מוצא גיאוגרפי משותף. חברותם התחילה ונגמרה בדלת הכניסה לבר. רובם שתו מתוך זלזול עצמי והשלמה עם מר גורלם, כאילו כבר מזמן ויתרו על הניסיון לתרץ את חייהם; ובכך, לדעתי, העניקו לעצמם מידה מסוימת של שקט נפשי. הם מעולם לא הראו סימן לכך שהם יודעים שאני שוטר, או שאכפת להם. למעשה, תוך כדי כתיבת השורות הללו, אני משוכנע יותר מתמיד שהם זיהו אותי כאחד משלהם - אדם שהטיל את עצמו מרצונו החופשי אל מעמקי המעגל התשיעי בתופת של דאנטה, כשידו אוחזת בבטחה בכוס בירה מהחבית, עם מנה של ויסקי לשיפור הטעם.

רק לקוח אחד בבר היה מבחינתי חבר אמיתי. קראו לו דאלאס קליין, ילדון שבסוף 71' הטיס מסוק דרך מסך בוער של רקטות נגד טנקים ואש מנשק אוטומטי כדי לאסוף קבוצה של חיילי סיור שנתקעו סמוך לגבול הקמבודי. הוא לקח הביתה שני עיטורי "לב ארגמן"; את צל"ש "כוכב הכסף"; וגם עווית מוזרה בפניו, כאילו שדבורה זמזמה ליד עינו השמאלית.

כמוני, גם הוא אהב מרוצי סוסים ואת מגרש התחרויות של החאי אלאי שבהמשך הכביש, במחוז בּרוּוַארד. הוא אהב גם את שולחן הקוביות במועדון הפרטי בהוליווד; משחקי פוקר בהוואנה הקטנה; את מרוצי הכלבים במחוז פלאגלֶר; את מרוצי הסירות ליד החוף בפּוֹמפּאנוֹ; את הדרבי של פלורידה בהיאָליאָה; וגם את מכונות המזל הנוצצות עם מפלי המטבעות המצלצלים בהפלגה לג'מייקה.

יחד עם זאת, הוא היה ילד טוב; הוא לא היה שתיין, חדל אישים או אדם מריר, גם לא כשההתמכרות עלתה לו בארוסתו ובבית סטוּקוֹ של שלושה חדרים, לגדות התעלה בפורט לודרדייל. הוא חייך לנוכח הפסדיו, וזוויות עיניו התקמטו - כאילו שהכרה מבודחת בחומרת בעיותיו הפחיתה מעט מכובד משקלן. בשבתות נהג לאכול בבר ארוחת צהריים מוקדמת של המבורגר וכוס חלב, תוך כדי קריאה במורנינג טלגרף. שערו השחור כפחם היה קצוץ וארשת פניו העידה תמיד על טוב לבו. באחת בצהריים הוא ואני כבר הגענו יחדיו למסלול המרוצים, משוכנעים ביכולתנו לקרוא את העתיד, והזמזום הבלתי פוסק של הקהל מחק כמו במטה קסם את כל פחדנו מהמוות.

ביום חול שטוף שמש, כשעצי הז'קרנדה ושיחי הבוגנוויליאה היו בשיא פריחתם, דאלאס נכנס בנחת לבר ושרק מנגינה חרישית. באותו שבוע הוא בחר שלושה מנצחים בליגת הפוטבול הלאומית והימר בהצלחה על שני המקומות הראשונים בהיאליאה. הוא הזמין את כולם לסיבוב משקאות, ולשנינו הוא הזמין שתי ארוחות של סטייק עצם ותפוחי-אדמה.

ואז נכנסו לבר שני גברים, מהסוג שאתה אף פעם לא רוצה לפגוש. הגבוה סימן לברמן, והנמוך סקר את השולחנות וחיכה עד שעיניו התרגלו לאפלולית הבר.

"אני חייב להתחפף, דייב. תתקשר אליי," אמר דאלאס, הניח את המזלג והסכין על צלחתו ומשך את ז'קט העור שלו ממסעד הכיסא.

הוא ברח כמו טיל מהדלת האחורית.

הוא הצליח להגיע עד לקאדילק סגולה, שם חיכה לו איש גדול כמו השמים. ידיו של האיש היו שלובות על חזהו, ובמשקפי השמש שעל עיניו נראו בבואות מעוותות של צריחי מסגדים וזכוכית שבורה שנצנצה מעל קיר מטויח.

שני הגברים שנכנסו לבר יצאו אחרי דאלאס. היססתי, ואז מחיתי את פי במפית ויצאתי גם אני מהדלת האחורית.

החניון כוסה חצץ גרוס והיה זרוע עשבים. רוח חזקה נשבה, והדקלים בשדרה התנועעו והתכופפו מול שמים כחולים מושלמים. שלושת הגברים האלמונים הקיפו את דאלאס, ונדמה שלכל אחד מהם היה תפקיד קבוע שביצע בעבר כבר פעמים רבות.

לנהג הקאדילק היה הצוואר הגדול ביותר שראיתי אי-פעם בגופו של יצור אנושי. הוא היה רחב כמו הסנטר הכפול שלו, והעניבה עם סיכת הצווארון נראתה כמו טוקסידו על חזיר. הוא לעס מסטיק והביט בכפות התמרים שנחבטו זו בזו על רקע השמים, כאילו לא היה חלק מהשיחה. האיש שדיבר עם הברמן שימש כדובר. הוא לבש אימונית מפוליאסטר ומוקסינים לבנים, ונראה כמו חולה שחפת. שערו היה לבן כמו מרנג, כתפיו כפופות ממחסור בסידן ופניו קמוטות כפני מעשן כבד.

"וייטי צריך לשלם בשבילך שש-עשרה אלפיות?" שאל הבחור. "זה לא הכסף שלו. הוא משלם על זה אחוז וחצי בשבוע. לא, דאלאס, אתה לא מדבר, אתה מקשיב. כולם מעריכים את מה שעשית בשביל המדינה שלך, אבל כשאתה חייב שש-עשרה אלפיות, כל סיפורי הגבורה שלך לא עושים רושם על אף אחד."

אבל מי שתפס את תשומת לבי היה הבחור הנמוך. הוא נראה כאילו צפוף לו מדי בתוך הגוף שלו, כמו מכור למתאמפטמינים שמתבשל במיצים של עצמו. הפה שלו נראה כמו חור מנעול אופקי, וזווית שפתו העליונה חשפה את שיניו, כאילו התכוון לחייך. הוא הקשיב ברצינות לכל מילה שנאמרה, וצמצם את עיניו בציפייה לאור ירוק.

הרזה הניח את כף ידו על כתפו של דאלאס. "מה? אתה חושב שאנחנו קשוחים מדי? אתה מעדיף שאֶרנֶסטוֹ יסיע אותנו לאֶווֶרגלֵיידס, ושנדבר שם? וייטי אוהב אותך, ילד. אין לך מושג כמה הוא מחבב אותך, וכמה שהוא נחמד אליך."

"רבותיי, יש לכם בעיה עם החבר שלי דאלאס?" שאלתי.

בדממה שהשתררה שמעתי את כפות התמרים מרשרשות מעל לקיר המטויח, וגם משב רוח שהעיף חתיכת עיתון ליד שער ברזל מחודד.

"לא, לנו אין שום בעיה," אמר הנמוך והסתובב אליי, וסוליית נעלו כתשה פיסת בטון שבורה. שערו היה מחומצן והתפזר על עורפו כמו מניפה. הוא נעל נעלי פלטפורמה ולבש חליפה כחולה כהה שהייתה קצרה מדי כך שדש הז'קט התנופף סביב מותניו. חולצתו הכסופה נצצה באור, ומטפחת משי הייתה קשורה סביב צווארו. בעיניו ריצדה אש ירוקה וקרה שאדם זהיר לא היה מעז לחקור אותה.

"מישהו מחפש את דאלאס בטלפון," אמרתי.

"תרשום הודעה," השיב לי הנמוך.

"זאת אמא שלו. היא משתגעת כשהוא לא עונה," אמרתי.

"הוא שוטר," אמר נהג הקאדילק, הסיר את משקפי השמש ושפשף את עיניו כהגנה מפני האור המסמא.

הנמוך והאיש בבגדי הפוליאסטר הסתכלו עליי אחרת. "אתה שוטר?" שאל הנמוך, וחייך לראשונה.

"בימינו, אי-אפשר לדעת," עניתי.

"מקום נחמד מצאתם לכם," אמר.

"נחמד מאוד. אם אתה רוצה לשלם בהקפה, אני יכול לדבר עם מנהל הבר," הצעתי לו.

הנמוך צחק ולקח מסטיק שהציע לו הנהג. לאחר מכן קרב אל דאלאס ולחש באוזנו. הדם אזל מפניו של חברי.

רק אחרי שהשלושה נכנסו בחזרה לקאדילק ונסעו לדרכם, שאלתי את דאלאס מה אמר לו הנמוך.

"כלום. סתם שמוק. תשכח מזה," אמר.

"ומי זה וייטי?"

"וייטי בּרוּקסַל. יש לו סוכנות הימורים ליד איזו פיצרייה בהאלֶנדֵייל."

"אתה חייב לו שישה-עשר אלף?"

"זה בטיפול. אל תדאג

." חזרנו לבר, והוא הדף הצדה את הצלחת שלו והזמין ויסקי בחלב. אחרי שלושה סיבובים נוספים של משקה, הצבע חזר ללחייו. הוא נאנח והשעין את מצחו על כף ידו.

"וואו," אמר בשקט, יותר לעצמו מאשר לי.

"מה הוא אמר לך הבחור?" שאלתי.

"רחוב קוֹקָנאט פּאלם אחת-אחת-חמש."

"אני לא מבין," אמרתי.

"יש לי ילדה בת שש. היא גרה עם סבתא שלה בקוֹקָנאט גרוֹב. זאת הכתובת שלה," השיב לי דאלאס. הוא נעץ בי מבט חלול, ונדמה שהתקשה לעכל את מילותיו שלו.

למחרת בערב הזמין אותי דאלאס לדירתו והכין לשנינו המבורגרים על האש במרפסת הקטנה. מתחתינו השתרעו רחוב אחר רחוב של בתים חד-קומתיים, עם גגות חצץ וזפת ובריכות שחייה שכיסויי הפלסטיק שלהן התקמטו ברוח. השמש נראתה שבורה ואדומה על קו האופק, מרוקנת מחום, אפופה עשן מדליקה שהשתוללה באזור הגלֵיידס. דאלאס הראה לי תמונות של בתו, שצולמו באורלנדו וליד גלגל הענק בקוני איילנד. באחת התמונות היא לבשה חליפת סקי, עם אוזני ארנב שמוטות שנתפרו לברדס. שערה של הקטנה היה זהוב, עיניה תכולות וחיוכה קסום.

"מה קרה לאמא שלה?" שאלתי.

"היא ברחה עם מישהו שהבריח קוקאין מהאיים בסירת מרוץ. הם התנגשו במצוף במהירות של חמישים קשר, מדרום לפּיין קי. ושתבין, הבחור הטיס מסוק קוברה בווייטנאם. אשתי תמיד אמרה שהיא אוהבת טייסים." הוא הפך את ההמבורגרים שעל הגריל, ומבטו התמקד במשימה.

ידעתי מה הוא מתכוון לומר

. "מצאתי הבוקר פתק מווייטי מתחת לדלת. אולי אני אצטרך לקחת את הילדה שלי ולעוף מפה," אמר.

פתחתי בקבוק בירה ונשענתי על המעקה. אי-שם במרחק ראיתי פנסי מכונית גולשים במורד עיקול רחב בכביש המהיר. לגמתי מהבירה ולא הגבתי על הצהרתו.

"הכנתי סלט. בא לך להעביר אותו לשתי קעריות?" שאל.

השתיקה בינינו נמתחה. "יש לי כמה אלפיות בחסכונות. רוצה הלוואה?" שאלתי, ומיד קירבתי את הבקבוק לפי וחיכיתי להוכחה המייגעת שכולנו חלשי אופי ואנוכיים.

"לא, תודה," אמר דאלאס.

הנמכתי את הבקבוק והצצתי בו.

"אני צריך לפעול בחוכמה," אמר. "אני צריך לחשוב על זה טוב-טוב. וייטי לא בחור רע, יש לו פשוט - "

"מה?" שאלתי.

"יש לו התחייבויות משלו. מיאמי אמורה להיות עיר פתוחה. בלי חוזי חיסול, בלי מאפיונר כזה או אחר שלוקח את כל הקופה. אבל שום דבר לא קורה כאן בלי שאיזה נתח שמן יגיע למשפחות הגדולות בניו-יורק. אתה קולט אותי?"

"לא ממש," עניתי, כי לא רציתי לשמוע פרטים נוספים על מעורבותו של דאלאס בעולם התחתון של מיאמי.

"איזה חיים, הא?" שאל.

"כן," עניתי. "אני רוצה את שלי נא, בסדר?"

"ביקשת קיבלת," אמר דאלאס, סחט את השומן מההמבורגר ומצמץ לנוכח להבת האש והעשן.

רחצתי את ידיי לפני שאכלנו. בגדי העבודה של דאלאס היו תלויים על וו באמבטיה, בתוך שקית של ניקוי יבש. סמל של חברת הובלה משוריינת נרקם מעל לכיס הז'קט.

אבל דאלאס לא התחפף. להפך, ראיתי אותו משוחח עם ארנסטו, הנהג הענקי של הקאדילק הסגולה, בפינת רחוב באופה-לוקה. שניהם נכנסו למכונית ונסעו, ופניו של דאלאס נראו מבוגרות מתמיד. ביקשתי ממנו פעמיים שיבוא איתי למסלול המרוצים, אבל הוא טען שהוא תפרן, וחוץ מזה הוא הצטרף לתוכנית שנים-עשר השלבים במכורים אנונימיים. "אני אתגעגע לזה, אבל לכל דבר יש סוף, נכון?" אמר לי.

האביב הגיע ואני התנתקתי מדאלאס ומהצרות שלו. היו לי מספיק משלי. מדי בוקר, ניסיתי לעבור את היום עם אספירין, עם ויטמין בי ועם תרסיס פה, אך לא הצלחתי לעבוד על עמיתיי הזמניים במשטרת מיאמי ועל הצוערים בכיתה שלימדתי בקולג'. העצבנות שלי, הרעד בידיים, התלות בוודקה קולינס כבר בשעות הצהריים הפכו לחלק מהאישיות שלי. הרחמים והאדישות שראיתי בעיני אחרים רדפו אותי גם בשנתי.

החזקתי מעמד שלושה שבועות בלי לשתות. עשיתי ג'וגינג עם שחר בחוף הוליווד, צללתי עם שנורקל בקצה מזח אלמוגים מלא בדגי שושנון, הרמתי משקולות אצל ויק טאני, אכלתי פירות-ים וסלט ירוק במסעדה על קו החוף, והתבוננתי בגופי שהשחים והתקשה כמו אוכף בלוי.

ואז בליל שישי יפהפה, בלי שום סיבה נראית לעין אבל עם שיר קטן בלב, שמתי על עצמי ז'קט ספורטיבי חדש, מוקסינים מצוחצחים וגם זוג מכנסיים מגוהץ. הצטרפתי ללקוחות הקבועים באופה-לוקה, והעמדתי פנים שאני שוב יכול לזרוק גפרורים בוערים לתוך מכל דלק בלי שמץ של חשש.

באותו ערב נתקלתי בפעם השנייה באיש הנמוך ההוא, הגובה של וייטי ברוקסל. הוא עמד בפתח, סקר את חלל הבר ואילץ לקוחות אחרים לעקוף אותו. לאחר מכן ניגש אל הבר ודיבר עם הברמן, ושמעתי אותו נוקב בשמו של דאלאס. הברמן הניד את ראשו והמשיך להדיח כוסות בירה בכיור פח. אבל האיש לא נרתע בקלות. הוא הזמין ספרייט עם קרח והתחיל לקלף ביצה קשה מעל מפית נייר. הוא ניקה את קצות אצבעותיו מפיסות קליפה זעירות והמשיך לנעוץ את מבטו בדלת.

אל תתערב, שמעתי קול בתוך ראשי.

הלכתי לשירותים, חזרתי לשולחן שלי והתיישבתי. הגובה בזק מלח על הביצה שבידו, קיפד את ראשה והמשיך להביט ברחוב מבעד לדלת הזכוכית. הוא נראה שקוע בהרהורים, ונעליו נחו על מוט האלומיניום האופקי בשרפרף הבר שלידו. הוא לבש מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה צהובה שקופה, וחבש כובע לבד שנשמט על מצחו. גבו היה משולש, כמו של מומחה לאמנויות לחימה, ועור פניו נראה מבריק וקשוח, כמו כלי קרמיקה.

נעמדתי לידו וחיכיתי שיסתובב אליי. "אתה גר בסביבה?" שאלתי.

"מה שתגיד," ענה.

"אני לא זוכר איך קוראים לך."

"אֶלמֶר פאד. ולך?"

"אהבתי את נעלי הפלטפורמה שלך. הרבה טיפוסים כמו ההוא מסוּפֶּר פלַיי נועלים היום כאלה. ראית את הסרט סוּפֶּר פלַיי? זה על סוחרי סמים וסרסורים שחורים ופושעי רחוב לבנים שחושבים שהם מאפיונרים אמיתיים," הסברתי לו.

הוא ניקה את אצבעותיו במפית ומשך בתנוך אוזנו, ולאחר מכן סימן לברמן. "תן לסמַיילי הזה שלידי עוד כוסית ממה שהוא שותה," אמר.

"כשאתה קורא לאנשים בכינויים מעליבים זה לא רק סימן לחוסר כבוד, זאת גם חוצפה."

"חוצפה?" שאל האיש והנהן בכובד ראש.

"כן, כאילו שאתה רומז שיש לך הזכות לומר לכל אחד מה שמתחשק לך. זה לא הרגל טוב."

הוא שב והנהן. "אני מחכה למישהו ואני צריך קצת פרטיות. תעשה טובה ואל תביא לי את הסעיף, בסדר?"

"לא הייתי מעז," אמרתי. "שירתת בווייטנאם? דאלאס היה שם. הוא ילד טוב."

הגובֵה ירד משרפרף הברים וסירק את שערו. עיניו קלטו את החיוך העקום שעל פניי, את כתמי השתייה החריפה על חולצתי ועל שרוולי הז'קט החדש שלי, את העובדה שנאלצתי להניח יד אחת על הבר כדי לייצב את עצמי. "אני ישבתי תקופה במקום שאתה לא יכול לדמיין גם בסיוטים הכי גרועים שלך," סינן האיש.

"כן, שמעתי שברֵייפוֹרד אוכלים נקבות לארוחת הבוקר," אמרתי.

הוא החזיר את המסרק לכיסו, ואז הציץ בבבואתו במראה של הבר. בלחייו נזרעו צלקות זעירות, כמו חתכים של תער. הוא הניח בידי חפיסה של סוכריות מנטה. "קדימה, קח אותן. עליי. מתנה מאֶלמֶר פאד. תיהנה."

תקופת שהותי בתוכנית חילופי המשלחות עמדה להסתיים ביוני, ורציתי לקחת זיכרונות טובים מדרום פלורידה בחזרה לניו-אורלינס. יצאתי לדוג בספינה ליד קי וסט, בים המקסים ביותר שראיתי מימיי. הוא היה ירוק, צלול כמו זכוכית, עם בריכות של כחול עמוק שצפו בתוך כל הירוק הזה כמו ענני דיו. ביקרתי בכלא הפדרלי הישן בפורט ג'פרסון ביום שרבי, ויכולתי להישבע שהרחתי את הבריזה שנושבת מקובה. ישנתי באוהל סיירים על מדף של אלמוגים מעל למים, שם שחו להם יצורים ירקרקים וזרחניים חסרי שֵם. ראיתי את האוקיינוס משנה את צבעו לגוון כהה של יין, תחת כיפת שמים זרועה כוכבים, וידעתי שגם שיני הזמן לא יכולות לנגוס בשורות אלמותיות כמו אלה שכתב הומרוס, על שפת ים-השֵׂיבָה.

אבל בכל מקום שאליו הגעתי, דקירי קפוא קרץ לי מבר פתוח ומקורה בכפות תמרים; פחיות באדווייזר מיוזעות הציצו מהקרח בצידנית של דייג; בקבוק שמפניה שלפתה אישה בין ירכיה התעורר לחיים כשהפקק ניתז בקול נפץ ומזרקה של קצף פרצה מתוכו.

דֶליריוּם טרֶמֶנס או לא, ידעתי שהדרך עדיין ארוכה.

בשבוע האחרון שלי במיאמי נסעתי לאופה-לוקה כדי לסגור את החשבון בבר ולהזמין סיבוב משקאות לכל מי שניסה לברוח מחום הצהריים. הבר היה חשוך וקריר, והרחוב שמעבר לאכסדרת העמודים נאפה בשמש לבנה. הרבצתי ברנדי עם סודה, ספרתי את העודף והתכוננתי ללכת. מבעד לחלון שבחזית הבר ראיתי אבק מתעופף על המדרכה, גלי חום שעלו ממכונית חונה, איש שחור בחזה חשוף שקדח באספלט בפטיש אוויר וכל גופו נטף זיעה. הזמנתי עוד ברנדי עם סודה וקראתי את תפריט המשלוחים שעל הבר. ופתאום העפתי את התפריט הצדה, הכנסתי חצי דולר למכונת התקליטים והעברתי הילוך עם ארבע אצבעות של ויסקי וחצי בירה.

בשלוש וחצי כבר הייתי מחוק. בצד השני של הרחוב ראיתי מכונית משוריינת חונה בחזית הבנק. היא נראתה כמו קופסה נוצצת, צבועה בפסים של אדום-לבן שפעמו בחום היוקד כמו עקירת שיניים טרייה. שלושה מאבטחים חמושים יצאו מהרכב, פתחו את הדלת האחורית ופרקו על המדרכה תיקי קנבס גדולים עם מנעולים. אחד מהם היה דאלאס קליין.

חציתי את הרחוב עם משקה ביד אחת, וידי השנייה הצלה על עיניי מפני האור המסנוור.

"איפה היית, אחי? נאלצתי לשתות בשביל שנינו," אמרתי

. דאלאס עמד בצלו של הבנק, ובתי השחי של חולצתו האפורה נראו כהים מזיעה. "אני באמצע העבודה, דייב. נתראה אחר-כך," אמר לי.

"מתי אתה מסיים?"

"אמרתי לך לעוף מפה."

"סליחה?"

"זה אזור מאובטח. אתה לא אמור להיות כאן."

"שכחת משהו, אחי. אני שוטר."

"אתה שיכור. תפסיק להתנהג כמו אידיוט ותחזור לבר."

הסתובבתי ופניתי בחזרה אל אכסדרת העמודים. השמש ליחכה את עורי כמו להבה רטובה. הצצתי מעבר לכתף בדאלאס, שהיה שקוע בעבודתו, הניף תיקים מלאים בכסף ונשא אותם לתוך הבנק. הרגשתי שפניי קטנות והדוקות, העור מת ומיובש מהחום.

"קרה משהו, דייב?" שאל הברמן.

"כן, הכוס שלי ריקה. תן לי ויסקי כפול, וגם בירה," אמרתי.

הוא מזג מבקבוק ויסקי עם פקק מזיגה מכרום, ואני מחיתי את הלחות מעיניי במפית נייר. באוזניי המשיך להצטלצל העלבון שהטיח בי דאלאס. הצצתי לאחור מבעד החלון במכונית המשוריינת. אך המראה שנגלה לעיניי הפך פתאום סוריאליסטי ומנותק לגמרי מכל הציפיות שהיו לי מאותו יום שגרתי בחיי. רכב מסחרי לבן הגיח משום מקום ובלם מאחורי המכונית המשוריינת. ארבע גברים חמושים ברובי ציד קצוצי קנה זינקו אל המדרכה. הנהג נשאר מאחורי ההגה. כולם לבשו סרבלים, ושערם ותווי פניהם היטשטשו מתחת לגרבי ניילון בצבע בז'.

"תתקשר למשטרה, תגיד להם 'שוד מזוין מתבצע ברגע זה' ותן להם את הכתובת הזאת," אמרתי לברמן.

שלפתי את האקדח האוטומטי 0.25 שהיה קשור לקרסולי הימני. זינקתי משרפרף הבר, ולפתע נדמה שצד אחד של החדר קרס מתחת לרגליי.

"אני במקומך לא הייתי יוצא לשם," אמר הברמן.

"אני שוטר," עניתי לו.

חשבתי שהמילים המרשימות ישנו איכשהו את מצבי. אך בעיני הברמן ראיתי את האמת העצובה: שום דבר כבר לא יעזור. התנודדתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה. העולם החיצון התפרץ פנימה במשב של אוויר לוהט ופחמן חד-חמצני. הרחוב שלנגד עיניי כבר לא היה חלק מדרום פלורידה. הוא נראה כמו מקום סחוף רוחות באמצע המדבר, דהוי מהשמש, משכנם של עופות דורסים, תנים וזבובים. זה היה המקום שחיכה לכולנו, המקום שאיננו מרשים לעצמנו לראות בחלומות שלנו. כלי הנשק הקטן שבידי היה קטן וקליל כמו אקדח צעצוע מפלסטיק.

באכסדרה, הסתתרתי מאחורי עמוד שקושט בערבסקות, והשענתי את האקדח על קיר האבן כדי לייצבו בידי. "משטרה! תניחו את הרובים ותשכבו על המדרכה!" צעקתי.

אך חבורת השודדים בקושי הציצה בכיוון שלי, כאילו הייתי מטרד חסר ערך. היה לי ברור שתזמון השוד השתבש משום-מה. הרכב המסחרי הגיע למקום מספר שניות מאוחר מדי, והמאבטחים כבר הספיקו לסחוב כמה תיקי קנבס לתוך הבנק. גם הם וגם שומר הבנק המזדקן כרעו ברך עם הפנים אל קיר הבנק, אצבעותיהם שלובות מאחורי ראשם. השודדים היו צריכים רק להרים את התיקים שבהישג ידם, לעוף מאופה-לוקה ולהיפטר מהרכב, שהיה בוודאי גנוב. תוך דקות, יכלו להיעלם חזרה אל מתחת למעטה האנונימיות שהעניקה להם העיר. אבל אחד מהם היה חמדן. אחד מהם נכנס לבנק כדי להביא את שאר התיקים, ודרך את רובה הציד שלו.

הפקיד הספיק לנעול את דלת הכספת. השודד ירה בו מטווח אפס.

כשהשודד יצא מהבנק הוא גרר אחריו שני תיקים מרוססים בדם, ורובהו היה צמוד לירכו.

"אמרתי לכם לשכב, בני-זונות!" צעקתי.

מטח היריות הראשון מרובי הציד שבידי השודדים ריסס את העמוד ואת דלת המתכת של הבר. המטח השני ניפץ את החלון. ואז השודדים ירו לעברי כאיש אחד, והעיפו אבק ואבקת אבן, ומילאו את דלת המתכת במכתשים קטנים שנראו כמו מטבעות מבריקים.

התכווצתי למרגלות העמוד. לו זזתי או השבתי אש, הם היו גומרים אותי. שמעתי מישהו צועק, "סע, סע, סע, סע!" ואת דלתות הרכב נטרקות.

זה היה אמור להיגמר. אבל זה לא נגמר. רגע לפני שהרכב המסחרי התרחק משפת המדרכה, הייתי משוכנע ששמעתי את השודד במושב שליד הנהג פונה אל דאלאס. "אתה בדיחה, בנאדם," אמר האיש. ופתאום הוא שרבב את רובה הציד שלו אל מחוץ לחלון הרכב ופוצץ חלק ניכר מראשו של דאלאס קליין.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

פגאסוס נוחת - ג'יימס לי ברק
Pegasus Descending - James Lee Burke


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *