» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

הסעודה הסודית
מאת: חאווייר סיירה
La Cena Secreta - Javier Sierra

ההוצאה: כתר במנזר סנטה מריה דלה גרציה שבמילאנו טורח ליאונרדו דה וינצ'י על ציור הקיר הגדול שלו "הסעודה האחרונה". הטוסקני הגדול והיצרי מטפס על פיגומי הענק שהתקין בחדר האוכל הישן של המנזר, מצווה על עובדי המטבח להתקין סעודות שיהוו מודל לציור, נועל את הדלת בפני הכמרים- ומצייר בשקיקה. הכמרים בוחנים את הציור בקפידה וקוראים את הציור כאילו היה כתב חידה, והוא מהלך עליהם אימים: הגביע הקדוש ומגש לחם הקודש חסרים, פטרוס הקדוש מחביא פגיון כדי לתקוף, אלוהים יודע את מי, העבדקן גדול הגוף העומד וגבו מופנה אל ישו- האם הוא אחד השליחים או שמא הוא ליאונרדו עצמו? שמועות המגיעות אל האפיפיור ברומא מספרות כי האמן השנוי במחלוקת שוזר בציור הקיר העצום מאגיה שחורה, סמלים אסטרולוגיים וסימנים קוסמיים.

שורה של מעשי רצח המתרחשים ברחבי מילאנו מדאיגה את הכס הקדוש, ואל העיר הצפונית נשלח האב ליירה אינקוויזיטור צעיר ונבון, כדי לפענח את מעשי הרצח, לתהות על קנקנו של מי שלימים יוכתר כאבי הרנסנס, ולוודא כי אינו שותף לקנוניה הנרקמת נגד הכנסייה.

הסעודה הסודית מותחן היסטורי צבעוני, תוסס ורב פרטים, השוזר עובדות היסטוריות בסיפור בדיוני עשיר ומתוחכם, העלילה הקצבית והמהודקת חושפת שכבה אחר שכבה בציור הנודע. חאוויר סיירה מזמין את קוראיו לקרוא בציור המופרסם כאילו היה סיפור ממש, ולגלות בו פנים חדשות, בלתי נשכחות הקוראות תיגר על הסיפור הקאנוני.

חאוויר סיירה מתגורר במלגה שבספרד. חיבר שורה של מותחנים היסטוריים שהיו לרבי מכר בארצו וברחבי העולם. הסעודה הסודית תורגם ליותר מ-25 שפות וזכה להצלחה רבה בספרד וברחבי העולם.

הסעודה הסודית מאת חאווייר סיירה בהוצאת כתר בסיוע משרד התרבות של ספרד,
מספרדית: עינת טלמון, עטיפה: עדה ורדי, 335 עמודים.

הסעודה הסודית | חאוויר סיירה

איש לא הבחין בו.

איש מהרוכלים, החלפנים או הנזירים ששוטטו בשעת בין הערביים בסביבות סן פרנצֶ'סקו איל גרַנְדֶה לא השהה מבטו על האיש המרושל, הלבוש בלויי סחבות, שהתפרץ כרוח סערה לכנסייה של הפרנציסקנים. זה היה יום שוק, החג עמד בפתח, וגם כך די היה לתושבי מילאנו בצורך להצטייד במזון ובמצרכים לימי האבל הרשמיים הקרֵבים. בנסיבות אלה, אך הגיוני שלא יבחינו בקבצן זה או אחר.

אבל הכסילים האלה טעו פעם נוספת. הקבצן שנכנס לסן פרנצ'סקו לא היה קבצן סתם.

האיש בבגדים המרופטים הותיר מאחוריו את שורת ספסלי העץ הכפולה שלאורך האולם הראשי והחיש את צעדיו בנשימה עצורה אל המזבח הגדול. בכנסייה לא נראתה נפש חיה. מוטב כך. אחרי ככלות הכול, הוא זכה לראות את הציור "הבתולה של הסלעים", שרק מעטים במילאנו הכירו בשמו האמיתי: ה"מַאֶסְטָה".

הוא התקרב בזהירות. לבו האיץ את פעימותיו. שם, בבדידות המוחלטת של הכנסייה, הושיט הצליין את ידו בחשש מה, כמתכוון להתמזג לעד בסצנה השמימית. אבל כשהעיף מבט נוסף בציור השמן המהולל, לכד משהו את תשומת לבו. מה משונה. תחושת פחד מסחררת השתלטה על הצליין. מישהו שינה את ה"מאסטה".

"הספק מקנן בך, הלא כן?"

הקבצן לא הזיז אף שריר. הוא קפא במקומו והקשיב לקול המסתורי בגבו. הוא לא שמע את חריקת צירי הדלת של הכנסייה. מן הסתם, הפולש בוודאי מביט בו שעה ארוכה.

"אני יודע, אתה כמו האחרים," מלמל הקול. "מסיבה עלומה כלשהי אתם הכופרים נוהרים בהמוניכם לביתו של אלוהים. אורו מושך אתכם, אבל אינכם מסוגלים להכיר בו."

לבו ניתר ממקומו. האיש המחופש לקבצן ידע שהגיעה שעתו. הוא היה מוטרד. הוא זעם. הוא חש נלעג שסיכן את חייו כדי להשתחוות לזיוף. הציור שעיניו רואות איננו יצירת המופת בה"א הידיעה.

"לא יכול להיות...," מלמל. הזר צחק.

"זה פשוט מאוד להבנה. אעניק לך את חסד הידיעה לפני שאשלח אותך לגיהינום. אינך תופס שלאונרדו בגד בכם?"

בגד?

הייתכן שהאמן לאונרדו הפנה עורף לאֶחיו?

הצליין הבחין שמשהו השתבש. שפשוף מתכתי, הדומה לצליל שמפיקה חרב הנשלפת מנדנה נשמע מאחוריו.

"... האם תחסל גם אותי?"

"נביא הזעם יחסל את הפוחזים."

"נביא הזעם...?"

מבוא
בימי הביניים ובתקופת הרנסנס עדיין נשתמרה באירופה היכולת לפענח סמלים ואיקונות קדמוניים. אנשיה ידעו לקרוא את המסרים החקוקים בכותרות העמודים, לפרש פרט כלשהו בציור או להבין ציון דרך, על אף שרק מעטים מהם למדו קרוא וכתוב.

בתקופת ההשכלה אבדה יכולת זו, וחלק ניכר מהעושר שציוו לנו אבות אבותינו נעלם. ספר זה מכיל רבים מסמלים אלה, כפי שנתפסו בתקופה הנידונה בו, והוא אף מנסה להשיב לנו את כושרנו להבינם ולהפיק את המרב מהידע האינסופי הטמון בהם.

1.
לא זכורה לי חידה מעורפלת ומסוכנת יותר מזו שהתבקשתי לפתור ביומה הראשון של שנת 1497, בעת שמדינות האפיפיור חזו בדוכסוּת של לוּדוֹביקו המוּרי נאנקת מכאב.

העולם היה אז מקום עוין, תוסס, גיהינום של חולות טובעניים שבו חמש-עשרה מאות של תרבות ואמונה איימו להתמוטט תחת מפולת שלגים של השקפות חדשות, שיובאו מהמזרח. בן לילה עלו קרנן של יוון של אפלטון ושל מצרים של קלאופטרה, או של פלאי סין שחקר מרקו פולו על חשבונה של ההיסטוריה המקראית שלנו.

הימים היו ימי זעזועים בנצרות. האפיפיור שלנו היה סימוני - פגע רע ספרדי, שהוכתר תחת השם אלכסנדר השישי, אשר קנה בלי בושה את כתר האפיפיור בכינוס האחרון של מועצת החשמנים, נסיכים שהלכו שבי אחר עבודת אלילים והמוני טורקים, חמושים מכף רגל ועד ראש, המתינו לשעת כושר לפלוש למערב הים התיכון ולהמיר את דת כולנו לאיסלאם. בהחלט אפשר לומר שמעולם לא היתה אמונתנו פגיעה כל כך באלף חמש מאות שנות היסטוריה כמעט.

ולפניכם ניצב עבד האלוהים הזה, כותב שורות אלה. והנה הגיעה לקִצהּ מאה רבת תהפוכות, תקופה שבה העולם מרחיב מדי יום את גבולותיו ודורש מאיתנו להתאקלם בו באופן חסר תקדים. ככל שחלפו הימים נראה כי הארץ הפכה גדולה יותר ואילצה אותנו לעדכן באופן קבוע את הידע שלנו בגיאוגרפיה. אנו הכמרים כבר הבנו שלא נוכל להטיף עוד בְּעולם המאוכלס במיליוני נפשות שלא שמעו על ישו מימיהן, והספקנים שבינינו ניבאו תקופה של תוהו ובוהו מוחלט, שיביא לאירופה גל חדש של עובדי אלילים.

יחד עם זאת, שנים אלה היו מסעירות. שנים שכעת, בזקנתי, אני מהרהר בהן בשמץ געגועים ממקום גלותי המכרסם אט אט בבריאותי ובזיכרונותי. ידַי כמעט אינן נענות לי, ראייתי הולכת ונחלשת, השמש המסנוורת של דרום מצרים מסכסכת עלי את דעתי ורק בשעות לפני זריחת השמש, אני מסוגל לחשוב בבהירות ולהרהר על טיבו של הגורל שהוליך אותי לכאן. גורל שאינו זר לא לאפלטון, לא לאלכסנדר השישי ואף לא לעובדי האלילים.

אבל בל נקדים את המאוחר.

די אם אומר שכעת, בערוב ימי, נותרתי לבד. מהעוזרים שעמדו לרשותי בעבר לא נותר איש, והיום, עבדאללה -צעיר שאינו דובר את שפתי ורואה בי מעין קדוש מעונה שבא למות על אדמתו -מספק בקושי את צרכַי הבסיסיים ביותר. אני חי בדוחק, מבודד בקבר העתיק החצוב בסלע הזה, מוקף אבק וחול, מאוים על ידי העקרבים ומשותק כמעט בשתי רגלי. מדי יום ביומו עבדאללה הנאמן מעלה לתאי לחם יבש ושאריות מזון מביתו. הוא כמו העורב שבמשך שישים שנה נשא במקורו אונקיית לחם לפאולוס הנזיר, שמת בארץ זו והוא בן יותר ממאה. בניגוד לעוף הנושא בשורות טובות, עבדאללה מחייך כשהוא מגיש לי את מזוני, אך אינו יודע מה עוד עליו לעשות. די בכך. בשביל חוטא כמוני, כל מחווה היא גמול לא צפוי מהבורא.

אבל נוסף על הבדידות, הצער מכרסם בנשמתי. מצער אותי שעבדאללה לא יֵדע לעולם מה הביא אותי לכפרו. לא אוכל להסביר לו זאת באמצעות סימנים. הוא לעולם לא יוכל לקרוא שורות אלה, וגם אם ימצא אותן לאחר מותי וימכור אותן למוליך גמלים, אני בספק אם ישמשו לדבר נוסף חוץ מללבות אש מדורה בלילות המדבר הקרים. איש כאן אינו מבין לטינית או כל שפה שמקורה בלטינית. ובכל פעם שעבדאללה מוצא אותי מול הגיליון הוא מושך בכתפיו בתימהון, סבור שהוא מפסיד משהו חשוב.

מחשבה זו מייסרת אותי מדי יום ביומו. הידיעה העמוקה שאף נוצרי לא יקרא את הדפים האלה משבשת עלי את דעתי ומציפה את עינַי בדמעות. כשאסיים להעלות את ההתרחשויות על הכתב, אבקש שיקברו את הדפים יחד עם שרידי גופי, בתקווה שמלאך המוות יזכור לאסוף אותם ולהביאם לפני אבינו הנצחי ביום הדין. הסיפור עצוב כל כך: הסודות הטמירים ביותר הם אלה שלעולם לא יזכו לראות אור.

האם סודי יזכה לכך?

אני בספק.

כאן, במערות המכונות ג'אבל אל טאריף, מרחק צעדים ספורים מהנילוס, שמימיו המבורכים מַפרים מדבר עוין ושומם, אני מתחנן לאלוהים שרק יותיר לי די זמן כדי שאוכל להצדיק את מעשַי בכתב. אני רחוק כל כך מהסמכויות שהיו ברשותי ברומא, שגם לו האפיפיור החדש היה מוחל לי, אני יודע שלא הייתי מסוגל לשוב לחיק האלוהים. לא הייתי מצליח לאטום את אוזני לקינותיהם של המואזינים הבוקעות מהמסגדים הרחוקים שלהם, והגעגועים לארץ זו, שאימצה אותי לחיקה בנדיבות כה רבה, היו מענים אותי בימַי האחרונים.

את נחמתי אני מוצא בהענקת סדר לאירועים כפי שאירעו. את חלקם חוויתי על בשרי, אולם אירועים אחרים הובאו לידיעתי זמן רב לאחר מעשה. אף על פי כן, סדר התרחשותם יעניק לך, הקורא ההיפותטי, מושג על גודל התעלומה ששינתה את עצם קיומי.

לא. לא אוכל עוד להתכחש לגורל. ועכשיו, כשאני מהרהר על מה שחזו עיני, אני רואה חובה לספר את הדברים... גם אם הדבר לא יועיל לאיש.

2.
ראשיתה של התעלומה בשעת לילה, ב-2 בינואר 1497, הרחק ממצרים. החורף ההוא לפני ארבעה עשורים היה הקר ביותר שמציינות הכרוניקות. השלג ירד בשפע ולומברדיה כולה היתה מכוסה מעטה לבן וסמיך. המנזרים סַן אַמְבְּרוֹזיוֹ, סַן לוֹרֶנצוֹ וסַן אֶאוּסְטוֹרְג'וֹ, ואפילו צריחי הקתדרלה, נבלעו תחת מעטה השלג. ברחובות נעו רק העגלות שנשאו עצי הסקה, רוב תושביה של מילאנו היו שקועים בשינה והעיר הייתה עטופה בדממה שנדמה ששררה שם מאות בשנים.

זה היה ביומה השני של השנה, בסביבות השעה אחת-עשרה בלילה. יללה קורעת לב של אישה הפרה את השקט המקפיא ששרר במצודת סְפוֹרצָה. מיד אחרי הצעקה נשמעה יפחה, ובעקבותיה בקעו יבבותיהן החדות של מקוננות הארמון. נהמות הגסיסה האחרונות של בֵּאַטריצֶ'ה ד'אֶסְטֶה הנכבדה - צעירה בשיא פריחתה, אשתו היפה של דוכס מילאנו - ניפצו לעד את חלומות התהילה של הממלכה. שומו שמים. הדוכסית מתה בעיניים פקוחות לרווחה, שוצפת זעם, מגדפת ומנאצת את ישו ואת כל הקדושים שאספו אותה מוקדם מדי לחיקם, ואוחזת בכוח בגלימתו של הכומר המוודה, המזועזע.

כן. ללא ספק, כך התחיל הכול.

הייתי בן ארבעים וחמש כשקראתי בפעם הראשונה את הדוח על אירועי אותו היום. הוא גולל סיפור מצמרר. בּיתַניָה פעלה לפי הנוהל הרגיל וביקשה מהכומר ששימש בחצר המורי להעביר אליה את הדוח דרך הצינורות החשאיים. הלה לא השתהה אף לא יום אחד, ושלח את הדוח לרומא במהירות הבזק. כך נהגו האוזניים והעיניים של מדינות האפיפיור. הן פעלו בזריזות וביעילות שכמותן לא נראו בשום מדינה. כל הפרטים כבר היו בידי אחֵינו זמן רב לפני שההודעה הרשמית על מות הנסיכה הגיעה למשרד הדיפלומטי של האפיפיור הקדוש.

תפקידי במערך המורכב של ביתניה באותם הימים היה לסייע למי שעמד בראש המסדר סַנטוֹ דוֹמינגוֹ, מסדר הדומיניקנים. הארגון שלנו התנהל בחשאיות. בתקופה שהתאפיינה בתככים בחצר הארמון, בהרעלות ובבגידות בתוך המשפחה, נזקקה הכנסייה לשירות מודיעין שיאפשר לה להבדיל בין ימינה לשמאלה. היינו מסדר חשאי, הנאמן רק לאפיפיור ולעומד בראש הדומיניקנים. לכן, רק קומץ אנשים מן החוץ שמעו עלינו. הסתתרנו מאחורי הגלימה הרחבה של מחלקת הצפנים של מדינות האפיפיור, גוף נייטרלי הפועל בשוליים, שאנשיו ממעטים להופיע בציבור וסמכויותיו מוגבלות ביותר. אולם, בדלתיים סגורות פעלנו כמו אחווה סודית. שימשנו מעין ועדה קבועה לבחינת עניינים ממשלתיים שיאפשרו לאב הקדוש להקדים את מהלכיהם של אויביו הרבים. כל ידיעה, חסרת ערך ככל שתהיה, שיכלה לחבל בסטאטוס קוו של הכנסייה עברה מיד תחת ידנו, נבדקה ונמסרה לרשות המתאימה. זו היתה משימתנו היחידה.

בתוקף כך הייתה לי נגישות לדוח על מותה של יריבתנו, דונה באטריצ'ה ד'אסטה. אני עוד יכול לראות לנגד עינַי את פניהם של האחים עולצים לשמע הבשורה. כסילים. הם חשבו שהגורל פטר אותנו מן הצורך להרוג אותה. כה פשטנית היתה דרך חשיבתם. הם פעלו כגרדום, כעונש מטעם הלשכה הקדושה או כתליין השכיר.

אבל לא כך אני. אני לא הייתי משוכנע לחלוטין שמותה של הדוכסית ממילאנו שם קץ לשרשרת ארוכה של חריגות מכללי ההתנהגות המקובלים, של קנוניות ושל איומים על אמונתנו, שככל הנראה התקיימו בהיחבא בחצר המורי והסעירו את רשת המודיעין שלנו זה חודשים רבים.

למעשה, די היה בהעלאת שמה של הדוכסית באחת האספות הכלליות של ביתניה כדי שהשמועות ישתלטו על סדר היום. כולם הכירו אותה. כולם ידעו שמנהגיה לא נוצריים בעליל, אבל איש מעולם לא העז להגיש תלונה נגדה. דונה באטריצ'ה הטילה ברומא אימה כה גדולה, שאפילו הכומר של הדוכס, שהיה גם אב המנזר הנאמן של מנזר סנטה מריה דלה גרציה החדש שלנו, לא העז להביע את דעתו על הליכותיה הלא-אורתודוקסיות. האח ויצֶ'נְצוֹ בַּנְדֶלוֹ, תיאולוג בעל שם ומנהיגם החכם של הדומיניקנים במילאנו, הסתפק בתיאור ההתרחשויות והתרחק מסוגיות פוליטיות שעלולות לסבך אותו.

גם ברומא איש לא הוכיח אותו על זהירותו.

לפי הדוח החתום בידי האב בנדלו, הכול התנהל כשורה עד לערב הטרגדיה. קודם לכן לא חסרה באטריצ'ה הצעירה דבר: בעל רב עוצמה, חיוניות המתפרצת על גדותיה ועוּבּר זעיר הצומח ברחמה, שעתיד היה בתוך זמן קצר לשאת את שם משפחתו המכובד של אביו. בערב האחרון של חייה פיזזה הדוכסית מחדר לחדר, שיכורה מאושר, ושיחקה עם השושבינה החביבה עליה בארמון רוֹקֶטָה. היא לא הוטרדה מדאגות אֵם שהיו מנת חלקן של יתר האימהות בשטחי הדוכסות. היא אפילו לא תיניק את תינוקה כדי שלא להשחית את שדיה הזעירים, הנדירים ביופיים. משרתת שנבחרה בקפידה תופקד על גידולו של הילד, תלמד אותו ללכת ולאכול, ותשכים קום להעיר את גברתה ולרחוץ אותה במים ובמטליות חמות. שניהם - התינוק והאומנת - יגורו ברוקטה, בחדר שבאטריצ'ה קישטה בקפידה. היא התייחסה אל האימהוּת כאל משחק מיטיב ובלתי צפוי, נטול אחריות והתלבטויות.

אבל דווקא שם, בגן העדן הקטן ששרטטה בדמיונה לצאצאה, התרגש עליה האסון. לדברי האח ויצ'נצו, לפני רדת ליל סַן בַּזיליוֹ, התעלפה דונה באטריצ'ה וצנחה על אחד הדרגשים בחדר. כששבה אליה רוחה, היא חשה רע. ראשה הסתחרר וקרביה איימו להתרוקן בין עוויתות קבס ארוכות ועקרות. היא לא ידעה מה טיבה של המחלה המייסרת אותה, אך התכווצויות חזקות בשיפולי הבטן, שתקפו אותה בעקבות ההקאות, בישרו את הגרוע מכול. בנו של המורי החליט להקדים את בואו לעולם בלי שאיש צפה את האפשרות הזאת. לראשונה ידעה באטריצ'ה פחד מהו.

ביום ההוא איחרו הרופאים להגיע לארמון. הם נאלצו לחפש את המיילדת מחוץ לחומות העיר, וכאשר הצוות הדרוש לטיפול בנסיכה התייצב לבסוף לצדה, כבר היה מאוחר מדי. חבל הטבור שהזין את הרך העתיד להיוולד, לֵאוֹן מַריָה ספורצה, נכרך סביב צווארו השברירי של הילד. אט אט הוא התהדק על הגרון הזעיר עד שחנק אותו. באטריצ'ה הבחינה מיד שמשהו השתבש. בנה, ששנייה קודם לכן נדחף בכוח כדי לצאת מקרביה, עצר באחת. תחילה הוא היטלטל בפראות ולאחר מכן, כאילו תש כוחו מהמאמץ, הוא נחלש עד שגווע. משהבחינו בכך הרופאים, הם חתכו לרוחב את בטנה של האם, שהתפתלה מכאב ומצער ותחבושת טבולה בחומץ מהודקת בין שיניה. אך לשווא. הם שלפו בחוסר תקווה תינוק ללא רוח חיים, גון עורו כחול ועיניו הבהירות כבר מזוגגות. תינוק שנחנק ברחם אמו.

באטריצ'ה - שלא היה סיפק בידה לעכל את תהפוכות גורלה - החליטה למות כעבור כמה שעות, רצוצה מכאב ומצער.

האב בנדלו מציין בדוח שנכח ברגעי גסיסתה. הוא ראה אותה מדממת, קרביה חשופים, מתבוססת בצחנה בלתי נסבלת, הוזה מכאב ומבקשת בזעקות להתוודות ולטעום מלחם הקודש. אבל למזלו של אחינו, באטריצ'ה ד'אסטה מתה בטרם זכתה לאחד מטקסים אלה...

ואני מדגיש את דברַי: למזלו.

הדוכסית היתה רק בת עשרים ושתיים כשעזבה את עולמנו. ביתניה ידעה שהיא חיה חיי חטא. עוד בתקופת אינוצֶנטיוּס השמיני הזדמן לי ללמוד ולקטלג מסמכים רבים בנושא. אלף העיניים של מחלקת הצפנים של מדינות האפיפיור ידעו היטב מה טיבם של אנשים דוגמת בתו של הדוכס מפֶרארָה. בין כותלי המטה שלנו בהר אַוֶונְטינוֹ יכולנו להתגאות בעובדה ששום מסמך חשוב שהונפק בחצרות המלוכה באירופה לא היה זר למוסד שלנו. מדי יום ביומו סרקו עשרות קוראים ב"בית האמת" טקסטים בכל השפות, שחלקם הוצפנו בעורמה שאין דוגמתה. אנחנו פענחנו את הצפנים, סיווגנו את המסמכים לפי סדר עדיפות ותייקנו אותם. אם כי לא את כולם. המסמכים הקשורים בבאטריצ'ה ד'אסטה עמדו במשך זמן רב בראש סדר העדיפויות בעבודתנו, ואוחסנו בחדר שרק למעטים מאיתנו היתה גישה אליו. מסמכים שאינם משתמעים לשתי פנים הציגו את דמותה של באטריצ'ה כמי שדבקה בתורת הנסתר. וגרוע מכך, ברבים מהם נרמז כי הייתה הרוח החיה שמאחורי אמנויות הכישוף בחצר המורי. בארץ הנתונה מאז ומתמיד להשפעתם של הכופרים המרושעים היה צריך לשקול פרט זה. אולם איש לא עשה זאת.

הדומיניקנים במילאנו - והאב בנדלו ביניהם - מעולם לא נקטו צעדים נגד דונה באטריצ'ה ואחותה איזבלה שבמנטובה, אשר אספו קמעות וצלמים והתייחסו בהערצה מופרזת לתחזיות אסטרולוגים ושרלטנים מכל סוג, אף שהיו בידיהם הוכחות רבות לכך. השפעתם של הכופרים הללו על באטריצ'ה היתה הרת אסון, והאומללה חיה את ימיה האחרונים בידיעה ברורה שבקרוב יגיע קִצה של אמנו הכנסייה הקדושה. לעתים קרובות שמעו אותה אומרת שהקוּרְיָה, הכהונה, תובא ביום הדין לפני האב הנצחי, ושם, בין מלאכי עליון, בין קדושים ואנשים טהורים, הוא ישפוט את כולנו בלי רחמים.

איש ברומא לא הכיר טוב ממני את דרכיה של הדוכסית ממילאנו. הדוחות שקראתי עליה לימדוני עד כמה מסתוריות הנשים יכולות להיות, וגיליתי באיזו מידה שינתה דונה באטריצ'ה את מנהגיו ואת מטרותיו של בעלה רב העוצמה במהלך שנות נישואיהם, שנמשכו קרוב לארבע שנים. אישיותה ריתקה אותי. הפתיה התמסרה לקריאת כתבי חולין והלכה שולל אחר כמה רעיונות זרים שנפוצו בממלכתה. היא דבקה בכוונתה להפוך את מילאנו ליורשת של ימי הזוהר הקדומים של שושלת מֶדיצ'י בפירנצה.

אני חושב שכוונה זו עוררה בי דריכות. על אף שהכנסייה הצליחה לערער בהדרגה את יסודותיה של משפחה רבת עוצמה זו בפירנצה, לא הועילה חתירתה תחת התומכים ברעיונות של הוגי דעות ואמנים הדוגלים בכפירה, והוותיקן לא היה מוכן לפריחה מחודשת של רעיונות אלה במילאנו.

וילות מדיצ'י - שהיו זכר לאקדמיה שיסד קוֹזימוֹ הזקן כדי להציל את אוצרות החוכמה של יוון העתיקה, או לחסוּת הבלתי מוגבלת שפרש על אדריכלים, ציירים ופסלים - הִפרו את דמיונה הפורה ממילא של הנסיכה באטריצ'ה, וגם את דמי

וני. אבל היא ראתה בהם קווים מנחים לאמונתה והדביקה את הדוכס בהתלהבותה המרעילה. מאז הוכתר אלכסנדר השישי בכתרו של פטרוס ב-1492, שלחתי מסרים לממונים עלי כדי להזהירם מפני מה שעלול להתרחש. איש לא התייחס אלי. מילאנו שסמוכה כל כך לגבול עם צרפת ובעלת מסורת פוליטית מרדנית כלפי רומא, היתה המועמדת המושלמת לשמש אכסניה לפילוג של ממש בחיק הכנסייה. אך גם בביתניה לא האמינו לי. והאפיפיור, שנהג בסלחנות כלפי הכופרים - שנה אחת בלבד מאז הכתרתו, התנצל על הטרדת מקובלים כמו פּיקוֹ דֶלָה מירַנְדוֹלָה - לא שעה לאזהרותי.

"האח אַגוּסטין לֵיירֶה," נהגו לומר עלי האחים ממחלקת הצפנים, "מייחס חשיבות רבה מדי למסריו של נביא הזעם. בסוף הוא יהיה משוגע כמוהו."

3.
נביא הזעם.

הפיסה החסרה להשלמת התצרף.

נוכחותו דורשת הסבר משום שנוסף על התרעותי שהופנו לאב הקדוש ולערכאות הגבוהות ביותר של המסדר הדומיניקני, היה מקור מידע אחר, שהגביר את חששותי באשר לכיוון המוטעה שאליו פנה הדוכס ממילאנו. עד אלמוני שלח מדי שבוע ל"בית האמת" שלנו מכתבים מפורטים ומנומקים להפליא, המתריעים על קיומה של פעילות מאגית רחבת היקף בשטחי המורי.

מכתביו החלו להיערם בסתיו 1496, ארבעה חודשים לפני מותה של דונה באטריצ'ה. הם נשלחו למנזר סנטה מריה סוֹפְּרָה מינֶרְוָוה, מקום מושבה של הנהלת המסדר ברומא, שם הם נקראו וקוטלגו כאילו היו פרי עטו של אדם ביש מזל, שהתעניין באופן כפייתי בסטיות לכאורה שהתגלו בדוקטרינה של שושלת ספורצה. ואני לא מאשים את קוראי המכתבים. זו הייתה תקופה שהטירוף שלט בה, והממונים לא נתנו לבם למכתביו של הוזה זה או אחר.

אבל לא כולם.

הארכיונאי של לה מינרווה ראה לנכון לשוחח איתי על כתביו של נביא הזעם החדש בקַפּיטוּלוּם האחרון של ביתניה.

"אתה מוכרח לקרוא אותם," הוא אמר לי. "כשעיינתי בהם חשבתי עליך מיד."

"באמת?"

אני זוכר את עיני התנשמת של הארכיונאי ממצמצות בהתרגשות.

"מעניין: כתב אותם אדם עם חששות כשלך, האב ליירה. נביא אפוקליפטי, משכיל, בקי מאוד בתחביר, אדם שהנצרות לא ידעה כמותו מאז ימי האח טַנְצֶ'לְמוֹ מאנטוורפן."

"האח טנצ'למו?"

"אה... זקן מטורף מהמאה ה-12 שגינה את הכנסייה מפני שהפכה לטענתו לבית בושת, והאשים את הכמרים שהם חולקים את חייהם עם פילגשים. נביא הזעם שלנו לא הרחיק לכת עד כדי כך, אך נימת מכתביו מעידה שלא ירחק היום שהוא יעשה כן."

הארכיונאי, שפוף ויבבן, הוסיף ואמר:

"אתה יודע מה ההבדל בינו לבין משוגעים אחרים?"

נענעתי בראשי.

"ההבדל הוא שיש לו כנראה מקורות מידע רבים משיש לנו. נביא הזעם דייקן ביותר. הוא יודע הכול!"

הנזיר צדק. גיליונות הנייר הדקים בצבע שנהב, שעליהם התנוססו אותיות כתובות כתיבה תמה היו מסודרים בערמה בתוך קופסת עץ שנשאה את החותמת "שמור", ועסקו בעקשנות כפייתית בתוכנית סודית שמטרתה להפוך את מילאנו לאתונה החדשה. אני עצמי חשדתי זה מכבר במשהו מעין זה. המוּרי, בדומה לראשי שושלת מדיצ'י שקדמו לו, האמין באמונות תפלות וסבר שהידע שעמד לרשותם של אנשי העת העתיקה על העולם היה רב משלנו. על פי השקפתם עתיקת היומין, בטרם העניש אלוהים את העולם באמצעות המבול נהנתה האנושות מתור זהב משגשג. בני פירנצה ביקשו לכונן מחדש עידן זה בכל מחיר, וכעת ייחל לכך דוכס מילאנו. לשם כך הם לא היססו לזנוח את המקרא ואת עיקרי האמונה של הכנסייה, משום שבאותם הזמנים טרם הוקם מוסד שייצג את תהילת האל.

אבל זה לא הכול: במכתבים נטען שאבן הפינה של המיזם הזה הונחה ממש מתחת לאפנו. אם דבריו של נביא הזעם נכונים, כי אז לעורמתו של המורי אין גבול. תוכניתו להפוך את ממלכתו לבירת הרנסנס של הפילוסופיה והמדע של הקדמונים נועדה להיאחז במשענת מפתיעה: המנזר החדש שלנו במילאנו, לא פחות ולא יותר.

נביא הזעם הצליח להפתיע אותי. יהיה האיש המסתתר מאחורי התגליות אשר יהיה, הוא הרחיק לכת בפרשנותן יותר ממה שאני הייתי מעז לעשות. כפי שהזהיר אותי הארכיונאי, נראה שעיניו היו בכל מקום; לא רק במילאנו אלא גם ברומא עצמה, שכן בראש כמה ממכתביו האחרונים התנוסס הצירוף "Augur dixit" שהביך אותנו. מה טיבו של הסוכן החשאי העומד מולנו? מי אם לא מישהו המעורב מאוד בקוריה לדעת כיצד כינו אותו הכתבנים של ביתניה? איש מאיתנו לא ידע על מי להצביע.

המנזר סנטה מריה דלה גרציה שהוזכר במסריו הלך ונבנה באותם ימים. דוכס מילאנו רתם למפעל הקמתו את האדריכלים הטובים ביותר בני זמנו: בְּרַמַנְטֶה הופקד על בניית במת הכנסייה, כְּרִיסְטוֹפוֹרוֹ סוֹלַארי על החללים הפנימיים. הדוכס לא חסך ולוּ דוּקַט אחד ושילם לטובי הציירים כדי שיעטרו את קירות המנזר. הוא רצה להפוך את המקדש שלנו למאוזוליאום של משפחתו, מקום למנוחת עולמים שיהפוך את הזיכרון לבן אלמוות במאות השנים הבאות.

אולם, מה שנתפס בעיני הדומיניקנים כזכות יתר נחשב כקללה איומה בעיני מחבר מכתבים אלה. הוא חזה עונשים חמורים לאפיפיור אם איש לא ישים קץ למיזם, וניבא תקופה קודרת וגורלית לאיטליה כולה. האלמוני ששלח את המסרים האלה זכה בצדק לכינוי נביא זעם. הוא ניבא לנצרות גורל הרה אסון.

4.
איש לא שעה לאותו פגע רע אלמוני עד לבוקר שבו הגיע מכתבו החמישה-עשר.

ביום ההוא, האח ג'ובאני גוֹצוֹלי - העוזר שלי בביתניה - התפרץ לסקריפּטוֹריוּם בסערה. הוא נופף במכתב נוסף של נביא הזעם ופנה ישירות אל שולחן הכתיבה שלי, מתעלם ממבטי התוכחה של האחים שהיו שקועים בלימוד:

"האח אגוסטין, אתה מוכרח לראות את זה! עליך לקרוא את זה מיד!"

מעולם לא ראיתי את האח ג'ובאני נסער כל כך. הנזיר הצעיר נופף במכתב החדש מול עיני ולחש בהתרגשות:

"זה לא ייאמן, אבי. לא יי-א-מן."

"מה לא ייאמן?"

גוצולי שאף אוויר:

"המכתב. המכתב הזה... נביא הזעם... מאסטרו, טוֹריאָני ביקש ממני שתקרא אותו מיד." "המאסטרו?"

ג'וֹאַקינוֹ טוריאנו, מנהיג המסדר שלנו, יורשו השלושים וחמישה של הקדוש דומינגו דה גוּזְמָן, מעולם לא ייחס חשיבות למכתבים האלמוניים.

הוא פטר אותם באדישות, ובאחת ההזדמנויות אף גער בי על שהקדשתי להם מזמני. מדוע שינה את גישתו? מדוע שלח אלי את המכתב הזה עם בקשה שאעיין בו מיד?

"נביא הזעם..." גוצולי בלע את רוקו.

"כן?"

"נביא הזעם גילה את פרטי התוכנית."

"תוכנית?"

האח ג'ובאני עדיין אחז במכתב. ידו רעדה ממאמץ. המכתב, שנפרש על פני שלושה רבעים מהגיליון ועליו חותמת שעווה סדוקה, צנח ברכות על שולחני.

"התוכנית של המורי," לחש המזכיר שלי, כאילו פרק משא כבד. "אתה לא מבין, האח אגוסטין? הוא מסביר מה שהוא באמת מתכוון לעשות במנזר סנטה מריה דלה גרציה. הוא רוצה לעסוק במאגיה!"

"מאגיה?" לא הסתרתי את תדהמתי.

"קְרא!"

שקעתי מיד בקריאת המכתב. לא היה ספק שאותו אדם אדם שכתב את המכתבים הקודמים חיבר את המכתב: הכותרות והאותיות המסוגננות הזהות הסגירו את המחבר.

"קרא אותו!" הוא התעקש.

עד מהרה הבנתי את התעקשותו. נביא הזעם חשף שוב דבר מה שאיש לא ציפה לשמוע. הוא חזר אחורה כמעט שישים שנה, לתקופתו של האפיפיור אֶאוּגֶניוּס הרביעי, כשפטריארך פירנצה קוזימו דה מדיצ'י המכונה הזקן החליט לממן ועידת כנסייה שעתידה לשנות לנצח את פני הנצרות. זה היה סיפור עתיק. קוזימו תמך ככל הנראה במפגשים שהתבררו כחסרי תועלת בין משלחות דיפלומטיות השונות מאוד זו מזו. מפגשים אלה נמשכו שנים מספר, ובאמצעותם הוא התכוון להביא לאיחוד מחודש של הכנסייה של רומא עם הכנסייה המזרחית, הכוללת את הנצרות מחוץ לאירופה. היה חשש שהטורקים ירחיבו את השפעתם במדינות הים התיכון והיה צריך לבלום אותם בכל דרך אפשרית. הבנקאי הקשיש הגה את הרעיון המשונה לאחד את כל הנוצרים תחת ראשות אחת ולהתמודד עם האויב המשותף בכוח האמונה. אבל תוכניתו נכשלה.

או שמא לא.

נביא הזעם חשף במכתבו את דבר קיומה של תוכנית סודית שנטוותה בחסות הוועידה, שהשפעותיה עדיין מורגשות במילאנו גם לאחר שישה עשורים. לטענתו, על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים של התקופה, הקדיש קוזימו דה מדיצ'י חלק ניכר מזמנו למשא ומתן עם המשלחות מיוון ומקונסטנטינופול על רכישת ספרים עתיקים, מכשירים אופטיים ואפילו כתבי יד שנחשבו אבודים, המיוחסים לאפלטון או אריסטו. הוא הורה לתרגם את כולם ללא יוצא מן הכלל, ושאב מהם מידע מפתיע. כך גילה שעוד באתונה האמינו בנצחיותה של הנשמה, וידעו שהשמים הם האחראים לכל המתרחש עלי אדמות. לשם הבהרה: האתונאים לא האמינו באלוהים, אלא בכוחם של גופים שמימיים. בכתביהם חסרי החשיבות הם גורסים כי הכוכבים משפיעים על החומר באמצעות "חום רוחני" הדומה למה שמקשר בין הגוף לנשמה בקרב בני האנוש. אריסטו למד זאת מהכרוניקות של תור הזהב, וקוזימו הלך שבי אחר משנתו.

נביא הזעם טען כי הבנקאי הקשיש הקים אקדמיה בסגנון קדמונינו למען מטרה אחת ויחידה והיא ללמד את האמנים סודות אלה. לאחר קריאת הכתבים האלה השתכנע הזקן שיצירות אמנות הן פרי מדע מדויק. יצירה הנרקמת על פי כללים מסוימים משקפת את הכוחות הקוסמיים ועשויה להגן על בעליה או להביא למפלתו.

"האם הבנת זאת, האח אגוסטין?" שאלתו של גוצולי ניערה אותי מההלם שהייתי שרוי בו. "נביא הזעם טוען שהאמנות יכולה לשמש נשק!"

אכן. במכתב נדון גם כוחה של הגיאומטריה. בשימוש נכון במִספר, בהרמוניה ובצליל היה אפשר ליצור יצירת אמנות שתשפיע ביעילות על סביבתה. פיתגורס, אחד היוונים שצידדו ב"תור הזהב" ושתורתו השפיעה על קוזימו דה מדיצ'י, טען ש"האלים היחידים ברי הוכחה הם המִספרים". נביא הזעם גידף את כולם.

"נשק," שרקתי בבוז. "נשק שהמורי מתכוון להחביא בסנטה מריה דלה גרציה."

"בדיוק!" אמר גוצולי בזחיחות. "זה בדיוק מה שנאמר כאן. לא ייאמן, האין זאת?"

הבנתי באחת את העניין שגילה פתאום מאסטרו טוריאני בנושא כולו. לפני שנים רבות גינה ראש המסדר האהוב שלנו את עבודותיו של הצייר סנדרו בוטיצ'לי בגלל חשד דומה. הוא טען שהשתמש בדמויות אליליות כדי לעטר יצירות שנועדו לכנסייה, אולם תלונתו הסגירה דבר נוסף. הודות לסוכנים של ביתניה נודע לטוריאני שבוטיצ'לי הציג לראווה את יצירתו "האביב" בווילה די קסטלו של משפחת מדיצ'י. ביצירה זו הוא השתמש בטכניקה "מאגית". הוא צייר את הנִמפות הרוקדות כך, שדמויותיהן יחד מרכיבות קמע גדול. אחר כך נודע לטוריאני שלורנצו די פּיֶירְפְרַנְצֶ'סקוֹ, פטרונו של בוטיצ'לי, ביקש ממנו קמע נגד ההזדקנות. הציור היה תרופת הפלא המבוקשת. לאמיתו של דבר, חבויה בו מסכת שלמה נגד הזמן החולף ומוצגות בו כמה אלות מן האולימפוס הרוקדות נוכח התקדמותו של כְּרוֹנוֹס. היצירה אף הוצעה כעיטור לקפלה פלורנטינית במחשבה היומרנית שיצירה זו היא סמל לדבקות דתית!

ראש המסדר שלנו גילה את החרפה מבעוד מועד. הרמז הוצפן באחת מנִמפות האביב, כּלוֹריס, שצוירה כשענף מתפתל יוצא מפיה. זה היה סמלה המובהק של שפת הסתרים של האלכימאים, אותם מחפשי הנעורים הנצחיים הספוגים רעיונות הבל, שהלשכה הקדושה רודפת באשר הם. אף על פי שבביתניה מעולם לא הצלחנו לפענח את פרטיה של השפה המסתורית הזאת, די היה בחשד כדי שהציור לא יוצג לעולם בכנסייה כלשהי.

וכעת, אם נביא הזעם צודק בדבריו, הסיפור הזה עלול להישנות במילאנו.

"אמור לי, האח ג'ובאני, אתה יודע מדוע מאסטרו טוריאני מבקש שאחקור את המסר?"

עוזרי, שכבר התיישב על ספסל סמוך והסיח את דעתו בעיון בספר תפילה מאויר, העמיד פנים שלא הבין את השאלה:

"מה? האם לא הגעת לסוף המכתב?"

קראתי את המכתב פעם נוספת בעיון. בפסקה האחרונה נביא הזעם מדבר על מותה של באטריצ'ה ד'אסטה ומזהיר שהדבר יאיץ את הוצאתה לפועל של התוכנית המאגית של המורי.

"אני לא רואה משהו יוצא דופן, ג'ובאני היקר," מחיתי.

"האם לא הבחנת שהוא מתאר במפורש את מותה של הדוכסית?"

"ומה בכך?"

האב גוצולי ענה בלעג:

"התאריך המצוין במכתב הוא 30 בדצמבר, והוא נשלח באותו היום. שלושה ימים לפני שנולד הוולד המת של דונה באטריצ'ה."

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

הסעודה הסודית - חאווייר סיירה
La Cena Secreta - Javier Sierra