» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2008       חזור

שולחן הלימון
מאת: ג`וליאן בארנס
The Lemon Table - Julian Barnes

ההוצאה: זמורה ביתן גיבורי הסיפורים בשולחן הלימון מזדקנים וניצבים אל מול סוף חייהם — מהם שמגיבים על כך בצער מר, מהם שמקבלים את הדין, ומהם שמשתוללים בחמת זעם. רק התפאורה משתנה. היא נעה משוודיה של המאה השמונה־עשרה, דרך רוסיה של המאה התשע־עשרה, וממנה למספרה מודרנית שבה המספר אומד את חייו דרך חוויית התספורת, או לאולם קונצרטים בגדה הדרומית של התמזה, שבה חובב מוזיקה יוצא למלחמת חורמה במשתעלים למיניהם. בסיפור “לדעת צרפתית“ קשישה בת שמונים וארבע, מורה לשעבר ה"כלואה" במעון לקשישים, מתכתבת עם סופר, חוויה המעשירה את שניהם. ב“תיאבון“ אישה מקריאה לבעלה החולה מתכונים מורכבים כתחליף ליחסי מין, וב“היגיינה“ יוצא חייל ותיק כמדי שנה לסידורים בעיר בשליחות אשתו, אך גם לבילוי של אחר צהריים עם יצאנית.

בסיפוריו השנונים, המצחיקים, החכמים והמרגשים ברא ג'וליאן בארנס דמויות שתשוקותיהן ומאווייהן מתעצמים לנוכח הוודאות, שככל שזה נוגע להן, שעון החול אוזל.

ג'וליאן בארנס הוא מחברם של רומנים רבים, ובהם התוכי של פלובר, אנגליה אנגליה, באהבה וכו', של קובץ הסיפורים הקצרים מעבר לתעלה ושל אוסף המסות משהו להצהיר (ראו אור בעברית בהוצאת זמורה־ביתן).

ביקורות מחו"ל
"סיפורים שמשפיעים על הקורא ללא רגשנות יתר; כמו תמיד, בארנס מצליח להיות בו־זמנית מתוחכם מאוד ומצחיק מאוד." לונדון רוויו אוף בוקס

"הסיפורים קצרים, אך מרגשים להפליא." סנדיי אקספרס

"בארנס יצר אוסף של אבחנות חדות שמוכיחות שהוא עדיין במיטבו." אובזרוור

בארנס הוא סופר בריטי מוערך שבנוסף לפרסים הספרותיים בהם התכבד זכה להיכלל ברשימת המועמדים הסופית לפרס בוקר היוקרתי כבר שלוש פעמים בעבור ספריו "התוכי של פלובר" (1984), "אנגליה, אנגליה" (1998) ו"ארתור וג'ורג'" (2005). עד 1987 בארנס גם עסק בכתיבת ספרי מתח תחת שם העט דן קאוונה.

בארנס שרכש את השכלתו במגדלן קולג', אוקספורד שם סיים בהצטיינות לימודי שפות מודרניות פרסם עד היום עשרה ספרי פרוזה, שני קבצי סיפורים קצרים, שני קבצי מאמרים ותרגומים שונים. ספרו הראשון "מטרולנד" ראה אור בשנת 1980.

בין שלל עיסוקיו המרשים הוא שימש כלקסיקוגרף במערכת מילון אוקספורד האנגלי במשך שלוש שנים, היה מבקר ספרותי ועורך בכתבי העת "ניו סטייטמן" ו"ניו ריביו" וביקורות הטלוויזיה שלו התפרסמו בכתבי עת שונים. בארנס מתגורר כיום בלונדון.

שולחן הלימון מאת ג`וליאן בארנס בהוצאת זמורה-ביתן, תרגום מאנגלית: אורטל אריכא, עטיפה: אמרי זרטל, 219 עמודים.

שולחן הלימון, ג`וליאן בארנס | ההיסטוריה המקוצרת של עיצוב השיער
באותה פעם ראשונה, אחרי שעברו דירה, אמו באה איתו. לבחון את הספּר, כנראה. כאילו האמירה "לקצר מאחור ובצדדים, וקצת מקדימה" עשויה להתפרש אחרת בפרוור החדש הזה. הוא פיקפק בכך. כל השאר נראה אותו הדבר. כיסא העינויים, ריחות חדר הניתוח, רצועת ההשחזה והתער המקופל - מקופל לא לשם בטיחות אלא כאיום.

יותר מהכול, רב-המענים נראה אותו הדבר, מטורף עם ידיים גדולות, שהיה דוחף את הראש שלך למטה עד שקנה הנשימה שלך כמעט התפצח, שהיה נובר לך באוזן עם אצבע-במבוק. "ביקורת כללית, גברת?" הוא אמר חלקלקוֹת כשסיים. אמו התנערה מהמגזין שהיתה שקועה בו. "נחמד מאוד," היא אמרה מעורפלות, רוכנת מעליו, מדיפה אי-אלו ריחות. "אשלח אותו לבדו בפעם הבאה." כשהיו בחוץ היא חיככה את לחיו, הביטה בו בעיניים עצלות ומילמלה, "שה גזוז מסכן שכמוך."

כעת היה לבדו. כשחלף על פני סוכנות התיווך, החנות לציוד ספורט, הבנק עם תמוכות העץ, הוא חזר ושינן, "לקצר מאחור ובצדדים, וקצת מקדימה." הוא אמר זאת בדחיפות, בלי הפסקות; אתה חייב לומר את המילים כמו שצריך, כמו תפילה. בכיסו היו דולר אחד ושלושה פנס. הוא תחב את הממחטה שלו היטב כדי שהמטבעות לא ייפלו. לא מצא חן בעיניו שאסור לו לפחד. אצל רופא השיניים הדברים פשוטים יותר: אמא שלך תמיד באה איתך, רופא השיניים תמיד מכאיב לך, אבל בסוף הוא נותן לך סוכרייה חמוצה כי היית ילד טוב, ואז כשאתה חוזר אל חדר ההמתנה, אתה מעמיד פנים קשוחות בפני המטופלים האחרים.

ההורים שלך גאים בך. "שרדת את הקרבות, בחור?" אבא שלו ישאל. כאב מאפשר לך להיכנס אל עולם הביטויים של המבוגרים. רופא השיניים יגיד, "תגיד לאבא שלך שאתה כשיר לשירות מעבר לים. הוא כבר יבין." אז הוא ילך הביתה, ואבא יגיד, "שרדת את הקרבות, בחור?" והוא יענה, "מר גורדון אומר שאני כשיר לשירות מעבר לים."

הוא הרגיש כמעט חשוב לנוכח הקפיציות הבוגרת של הדלת למגע ידו. אבל הספּר רק הניד את ראשו, הורה במסרקו לעבר שורת כיסאות גבוהי מסעד והוסיף לעמוד רכון מעל טרחן זקן עם שיער לבן. גרגורי התיישב. הכיסא שלו חרק. כבר היה צריך להשתין. לידו היה מונח סל עם עיתונים שהוא לא העז לעלעל בהם. הוא הביט בדבלולי השיער דמויי קִני האוגרים שהיו על הרצפה.

כשהגיע תורו, החליק הספר כרית גומי עבה אל המושב. המחווה נראתה מעליבה; כבר עשרה חודשים וחצי שהוא במכנסיים ארוכים. אבל זה היה אופייני; אף פעם לא ידעת בוודאות מה הם החוקים, אף פעם לא ידעת בוודאות אם הם עינו את כולם באותו האופן או רק אותך. למשל, עכשיו, הספר ניסה לחנוק אותו עם הסדין, מהדק אותו היטב סביב צווארו, ואז תחב חתיכת בד פנימה לתוך הצווארון שלו. "ומה אנחנו יכולים לעשות בשבילך היום, איש צעיר?" טון דיבורו רימז שנוכל שפל ומטורף כמוהו עשוי להיקלע למקום מאלף סיבות אחרות.

אחרי שתיקה קלה גרגורי אמר, "אני רוצה להסתפר, בבקשה."
"טוב, הייתי אומר שהגעת למקום הנכון, לא?" הספר טפח על ראשו במסרק שלו; לא באופן מכאיב, אבל גם לא בקלילות.
"לקצר-מאחור-ובצדדים-וקצת-מקדימה."
"עכשיו אנחנו מתחילים לזוז," אמר הספר.

הם קיבלו ילדים רק בזמנים מסוימים בשבוע. היה שם שלט שאמר אין כניסה לילדים בימי שבת בבוקר. בשעות אחר הצהריים של שבת היה סגור, בכל מקרה, כך שבה במידה היה אפשר לכתוב אין כניסה לילדים בימי שבת. ילדים נאלצו לבוא כשהגברים לא רצו בכך. לפחות לא גברים שהיתה להם עבודה. הוא הלך בשעות שבהן הלקוחות האחרים היו גמלאים.

היו שם שלושה ספּרים, כולם בגיל העמידה, בחלוקים לבנים, שחילקו את זמנם בין הצעירים לזקנים. הם התחנפו לטרחנים הזקנים מכחכחי הגרון האלה, ניהלו איתם שיחות מסתוריות, העמידו פנים שהעבודה שלהם מלהיבה אותם. הטרחנים הזקנים לבשו מעילים וצעיפים אפילו בקיץ והשאירו טיפים כשהלכו. גרגורי היה צופה מזווית עינו בעסקות החליפין שהתבצעו. אדם אחד משלם לאחר, מעין לחיצת יד סודית בין שני אנשים שמעמידים פנים כאילו העסקה לא בוצעה.

ילדים לא השאירו טיפ. אולי משום כך ספרים שנאו ילדים. הם שילמו פחות ולא השאירו טיפ. הם גם לא ישבו בשקט. או שהם כן ישבו בשקט, מפני שכך הורו להם האימהות שלהם, אך זה לא מנע מהספרים מלחבוט בראשם בכף יד מוצקה כמו צדו השטוח של גרזן ולסנן, "שב בשקט". היו סיפורים על ילדים שקצות אוזניהם נקצצו כיוון שלא ישבו בשקט. לתערי גילוח קראו משספי גרונות. כל הספּרים היו מטורפים.

"צופה טירון, לא?" עבר זמן מה עד שגרגורי הבין שפונים אליו. ואז לא ידע אם להשאיר את ראשו כפוף או להרים אותו אל המראה ולהסתכל אל הספר. בסופו של דבר הוא השאיר את הראש כפוף ואמר, "לא."

"כבר צופה ממש?"
"לא."
"צלבן?"

גרגורי לא הבין למה הוא מתכוון. הוא החל להרים את ראשו, אבל הספּר טפח על קודקודו במסרק שלו. "שב בשקט, אמרתי." גרגורי פחד כל כך מהמטורף עד שלא היה מסוגל לענות. הספּר קיבל זאת כאילו ענה בשלילה. "ארגון מצוין, הצלבנים. כדאי לך לחשוב על זה."

גרגורי חשב על חרבות סרציניות מעוקלות שמקצצות את גופו, על אנשים שעוקבים אחריו במדבר ועל נמלים ועופות דורסים שטורפים אותו חי. בינתיים הוא נכנע לחלקלקוּת הצוננת של המספריים - צוננת תמיד, גם כשהם לא קרים באמת. בעיניים עצומות בחוזקה הוא נשא את העינוי המדגדג של השיער הנופל על פניו. הוא ישב שם, עדיין בעיניים עצומות, משוכנע שהספר היה אמור לסיים את התספורת כבר לפני יובלות, אלא שהספר היה מטורף כל כך שוודאי ימשיך לחתוך ולחתוך עד שגרגורי יהיה קירח. ולפניו עוד השחזת התער, מה שאומר שעומדים לשסף את גרונך; התחושה היבשה המשפשפת של התער ליד אוזנך ועל עורפך; הרפרוף הזבובי של המברשת הנתחבת אל עיניך ואפך לסלק את השיער.

אלה הקטעים שמרתיעים אותך בכל פעם. אבל משהו במקום הזה היה מצמרר אף יותר. הוא חשד שהמקום גס. דברים שאתה לא יודע עליהם, או שאתה לא אמור לדעת עליהם, התבררו בדרך כלל כגסים. עמוד-הסַפָּר למשל. הוא היה גס בעליל. במקום הקודם היתה חתיכת עץ ישנה, צבועה, עם פסים שהתפתלו סביבה. אך זה שכאן היה חשמלי והסתובב על צירו בלי הרף. זה גס, הוא חשב. וגם הסלסילה העמוסה מגזינים. הוא היה בטוח שכמה מהם גסים. כל דבר עשוי להיות גס אם רצית שיהיה. זאת היתה אמת גדולה על החיים שזה עתה התגלתה לו. לא שהיה לו אכפת. גרגורי אהב דברים גסים.

בלי להפנות את ראשו הוא הביט במראה הסמוכה על גמלאי שישב במרחק שני מושבים ממנו. הוא קישקש בלי הרף בקול הצעקני הזה של טרחנים זקנים. הספר גחן מעליו כעת עם מספריים קטנים, מעוגלים בקצה, וקיצץ את שְׂער גבותיו. לאחר מכן עשה כך גם עם שְׂער הנחיריים שלו. אחר כך עבר לאוזניים שלו. גזם זלזלים ארוכים מתוך אוזניו. מגעיל לגמרי. לבסוף החל לפדר את עורפו של הטרחן. בשביל מה זה?

עכשיו הוציא רב-המענים את המגזזיים, עוד קטע שלא היה אהוב על גרגורי. לעתים הם השתמשו במגזזיים ידניים, שכמו פותחן קופסאות, חרקו ושיפשפו חרקו ושיפשפו סביב הקודקוד עד שנפתח לו המוח. אבל אלה היו המגזזיים החשמליים שהיו גרועים פי כמה, כיוון שאתה עלול להתחשמל. הוא דמיין את זה מאות פעמים. הספר גוזז, לא שם לב למה שהוא עושה, שונא אותך בכל מקרה כי אתה ילד, חותך לך חתיכה רצינית מהאוזן, הדם ניגר על המגזזיים, גורם לקצר, ואתה מתחשמל במקום. סביר להניח שזה קרה מאות פעמים. והספר תמיד ניצל מפני שהוא נועל נעליים עם סוליות גומי.

בבית הספר הם שחו עירומים. מר לופטהאוס חגר מעין נרתיק סביב מותניו, כך שלא יכלו לראות את התרנגול שלו. הילדים התפשטו לגמרי, התרחצו מחשש לכינים או יבלות מידבקות, או משהו כזה, או מפני שהסריחו, כמו במקרה של ווד, ואז קפצו לברֵכה. היית מנתר גבוה ונוחת, והמים היו מכים בחוזקה בביצים שלך. זה היה גס, לכן לא הנחת למורה לראות אותך עושה את זה. המים כיווצו לגמרי את הביצים, וזה הבליט עוד יותר את האפרוח שלך, ואחר כך הם התנגבו והביטו זה בזה בלי להביט ממש, ככה מהצד, כמו שמביטים במראה אצל הספר.

כל הילדים בכיתה היו בני אותו גיל, אך כמה מהם עדיין היו קירחים שם למטה; לכמה מהם, כמו לגרגורי, היה מעין פס שיער לאורך החלק העליון, אבל שום דבר על הביצים; וכמה מהם, כמו הופקינסון ושפירו, כבר היו שעירים כמו גברים, ובצבע כהה יותר, חום כזה, כמו שראה שיש לאבא, כשהציץ בו פעם מעבר לדופן משתנה. לוֹ לפחות היה מעט שיער, לא כמו לבריסטו ולהול ולווד הקירחים. אבל איך זה נהיה כך אצל הופקינסון ושפירו? לכל האחרים היו אפרוחים; להופקינסון ולשפירו כבר היו תרנגולים.

התחשק לו להשתין. הוא לא יכול. אסור לו לחשוב על זה. הוא יכול להתאפק עד שיגיע הביתה. הצלבנים לחמו בסרצינים וגאלו את ארץ הקודש מהכופרים. כמו פידל קסטרו, למשל, אדוני? זו היתה אחת הבדיחות של ווד. הם ענדו צלבים על שכמיותיהם. שריון שרשרות היה ככל הנראה חם מדי לישראל. הוא מוכרח להפסיק לחשוב שהוא יכול לזכות במדליית זהב בתחרות מי-משתין-יותר-גבוה-אל-הקיר.

"אתה מקומי?" שאל הספר לפתע. גרגורי הביט בו היטב במראה, בפעם הראשונה. פנים סמוקות, שפם קטן, משקפיים, שיער צהבהב, כמו צבעו של סרגל של בית הספר. Quis custodiet ipsos custodes, הם למדו. אז מי מספר את הסַפָּרים? יכולת לראות שהספר הזה סוטה, נוסף על היותו מטורף. כולם ידעו שמיליוני סוטים מסתובבים שם בחוץ. המורה לשחייה היה סוטה. אחרי השיעור, בזמן שהם רעדו במגבות שלהם, עם ביצים מכווצות והאפרוחים ושני התרנגולים בולטים, היה מר לופטהאוס צועד לאורך הברֵכה, מטפס אל המקפצה עם השרירים העצומים שלו וכתובת הקעקע והזרועות הפשוטות לצדדים והנרתיק שרצועותיו כרוכות סביב הישבנים שלו, ומחכה עד שקיבל את מלוא תשומת הלב.

הוא היה נושם נשימה עמוקה, צולל פנימה וגולש מתחת למים לכל אורך הברֵכה. עשרים וחמישה מטרים מתחת למים, ואז היה נוגע בדופן הברֵכה ועולה מעל לפני המים וכולם היו מריעים - לא שהם באמת התכוונו לכך - אבל הוא היה מתעלם מהם ומתרגל שחיית חתירה. הוא היה סוטה. נראה שרוב המורים היו סוטים. אחד מהם ענד טבעת נישואים. זה הוכיח שהוא סוטה.

וכך היה גם האיש הזה. "אתה גר כאן בסביבה?" הוא שאל שוב. גרגורי לא נפל בפח. הוא יבוא אליו כדי לרשום אותו לצופים או לצלבנים. אחר כך ישאל את אמא אם הוא יכול לקחת את גרגורי לקמפינג ביער - אבל יהיה שם רק אוהל אחד, והוא יספר לגרגורי סיפורים על דובים, ואף על פי שהם למדו גיאוגרפיה, והוא ידע שהדובים נכחדו בבריטניה בערך בתקופת הצלבנים, הוא כמעט יאמין לו לסוטה אם יספר שיש שם איזה דוב.

"לא להרבה זמן," ענה גרגורי. זה לא היה מחוכם, הוא הבין מיד. הם רק עברו לכאן. הספר ילעג לו אם ימשיך לבוא עוד שנים על גבי שנים על גבי שנים. גרגורי הגניב מבט אל המראה, אבל הסוטה לא הניד עפעף. כאילו בהיסח הדעת גזז גזיזה אחרונה. אחר כך הוא חפר בצווארונו של גרגורי וניער אותו כדי לוודא שייפלו כמה שיותר שערות לתוך חולצתו. "תחשוב על הצלבנים," הוא אמר כשהחל לפשוט מעליו את הסדין. "זה עשוי להתאים לך."

גרגורי התבונן בעצמו נולד מחדש מתחת לתכריכים. הוא לא השתנה, רק אוזניו בלטו עתה מעט יותר. הוא החל להחליק קדימה על כרית הגומי. עכשיו, כשהיה לו פחות שיער, צלף המסרק על ראשו בעוצמה גדולה יותר.

"לא כל כך מהר, בחורצ'יק-צעירצ'יק." הספר דישדש לאורך המספרה הצרה וחזר עם מראה שנראתה כמו מגש ביצתי. הוא קירב אותה כדי להראות לגרגורי את אחורי ראשו. גרגורי הביט דרך המראה הראשונה במראה השנייה ואל המראֶה שנשקף ממנה. זה לא היה אחורי ראשו שלו. זה לא נראה כך. הוא הרגיש שהוא מסמיק. הוא רצה להשתין. הסוטה הראה לו את אחורי הראש של מישהו אחר. מעשה כשפים. גרגורי הוסיף ללטוש מבטים, פניו הולכות ומקבלות את צבען הרגיל. הוא הוסיף להביט באחורי ראשו של מישהו אחר, שהיה מגולח ומעוצב למשעי, עד שהבין לבסוף שהדרך היחידה להסתלק משם היא לשתף פעולה עם הסוטה. לכן הוא שלח הצצה חטופה אחרונה בגולגולת הזרה, הרים את עיניו באומץ אל המשקפיים האדישים של הספר ואמר בשקט, "כן."

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

שולחן הלימון - ג`וליאן בארנס
The Lemon Table - Julian Barnes