» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

הבזאר האטומי
מאת: ויליאם לנגווישה
The Atomic Bazaar - William Langewiesche

ההוצאה: מטר הוצאה לאור הדיווח הנוקב, הפרובוקטיבי והעכשווי שלפניכם הוא ניצחון לעיתונות החוקרת ותיאור מעשה ידי אמן של הבעיה הפוליטית הקריטית ביותר שבפניה ניצב העולם של ימינו. בעבודתו החושפנית חוקר העיתונאי עטור השבחים ויליאם לנגווישה את האיום העולמי המתפתח של ייצור הנשק הגרעיני. זהו סיפור זליגתה הבלתי נמנעת של הטכנולוגיה הגרעינית מידיהם של העשירים אל ידיהם של העניים. בעת שמדינות לא יציבות ותת-מפותחות מוצאות דרכים להשיג את נשק יום הדין, ההימור על פעילות גרעינית נוסק לגבהים חדשים. הבזאר האטומי בוחן בפירוט דרמטי ומוחשי את הסיכויים שנשק כזה ייוצר ויופעל על-ידי טרוריסטים.

לנגווישה מספר גם את סיפורו של עבד אל-קאדר חאן, המדען הפקיסטני שניצב בחזית הסחר והפיתוח הגרעיניים במזרח התיכון, היה המוח מאחורי גניבתן ומכירתן של תוכניות לייצור צנטריפוגות, שסייעו להקים את מאגר הנשק הגרעיני של פקיסטן, ובמו ידיו מכר תוכניות גרעיניות לקוריאה הצפונית, איראן ומדינות אחרות שעלולות להיות עוינות לאינטרסים של המערב.

מהירושימה ועד ימינו, לנגווישה מתאר מציאות שתוצאותיה עלולות להיות הרות גורל עבור כולנו.

ויליאם לנגווישה - סופר ועיתונאי, היה בעברו טייס מקצועי. בימים אלה הוא עורך בינלאומי של המגזין וניטי פייר, ובמשך שנים שימש באמריקה ככתב של הירחון The Atlantic monthly, שבו נהגה הספר הזה לראשונה. הוא פרסם כחמישה ספרים, וב- 2004 זכה בפרס יוליסס על ספרו אדמת אמריקה (שעוסק באסון התאומים).

הבזאר האטומי ההתחמשות הגרעינית של המדינות העניות מאת: ויליאם לנגווישה בהוצאת מטר, סדרת ענייני דיומא בעריכת אפרים הלוי, מאנגלית: אורי בלסם, 132 עמודים.

הקדמה | אפרים הלוי
מרבית תשומת הלב שמקדיש הציבור בישראל לאיומים באזורנו מתמקדת בשנים האחרונות במאמציה של איראן להשיג יכולת לייצר נשק גרעיני. אין זה ודאי כלל ועיקר שזה יהיה האיום הגרעיני המוחשי הראשון שעמו נצטרך להתמודד, הלכה למעשה. אדרבא, מירב הסיכון כי נצטרך להתעמת עם איומים אחרים שחומרתם אינה נופלת מזו של האיום האיראני. בחרנו לפרסם ספר זה כאן ועכשיו כדי להציג לקורא נתוני יסוד על כל האיומים העומדים על מפתן ביתנו.

ביוני 2007 פרסמו שלושה מבכירי האסטרטגים האמריקנים מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "בעקבות הפצצה". היו אלה ויליאם פרי, שר ההגנה לשעבר של ארצות הברית; מייקל מיי, מנהלה לשעבר של אחת משלוש המעבדות הממשלתיות העוסקות בנושאי גרעין בארצות הברית; ואשטון קרטר, סגן שר ההגנה לשעבר של ארצות הברית וכיום פרופסור באוניברסיטת הרווארד. השלושה בחרו לפתוח את רשימתם במשפטים הבאים: "אי אפשר לחשב את הסבירות שיבוא יום ואמצעי לחימה גרעיני יתפוצץ בתוככי עיר בארצות הברית. אך האפשרות סבירה יותר היום משהיתה לפני חמש שנים. מקורות אפשריים לפצצות או לחומר בקיע כבר זלגו לקוריאה הצפונית ולאיראן. מצבוריה של רוסיה אינה מאובטחים גם היום, חמש–עשרה שנה לאחר התפוררותה של ברית המועצות. הטכנולוגיה הפקיסטאנית שהוחדרה לשוק על–ידי עבד אל–קאדר חאן, יכולה להגיע לידיהם של טרוריסטים אם הנשיא מושארף לא יצליח לשלוט ביסודות הקיצוניים בארצו."

בהמשך המאמר משיאים הכותבים שורה ארוכה של עצות הנוגעות לדרכי ההתגוננות וההתנהגות של הפרט במקרה שמתקן גרעיני יופעל באזור מגוריו. ואכן, בקיץ 2007 נערכו מספר תרגילים רחבי היקף בכמה ערים בארצות הברית שדימו התפוצצות פצצה גרעינית וכללו גם שידורי טלוויזיה מבוימים לאוכלוסייה ובהם עדכון הציבור לגבי המתרחש והנחיות התנהגות פרטניות.

בסוף המאמר ב"ניו יורק טיימס" אומרים המחברים: "מושקעים מאמצים אדירים למניעת מתקפה גרעינית, אדירים מאלה שראינו בשנים האחרונות, ואפשר שמאמצים אלה יעלו יפה. אך כל עוד לא ניתן להבטיח שזה לא יקרה, חשוב לבנות תוכניות מגירה שיצילו אלפי חיי אדם ויחסכו מיליארדי דולרים, ימנעו פאניקה ויזרזו התאוששות."

ההתמקדות שלנו בשנים האחרונות בסכנת האיום הגרעיני האיראני גרמה באופן טבעי להתמעטות העניין הציבורי בהיבטים אחרים של סכנת התפוצה של הנשק הזה. הספר שלפנינו, "הבזאר האטומי", מחזיר את תשומת הלב שלנו לכל היבטי האיום ומספק לקורא תשתית של מידע וידע החיוניים לכל בר דעת במאה העשרים ואחת. בצד האיום האיראני, מתפתחים איומים נוספים משני סוגים - האיום שסדרה ארוכה של מדינות, "עניות", ישאפו וגם יצליחו לפתח או לרכוש לעצמן מעין "תעודת ביטוח" בדמות יכולת גרעינית צבאית, והאפשרות שגורמי טרור ישימו ידם על יכולות כאלה וינסו להפעילן כדי לקדם את סדר היום שלהן.

האם סכנת הזליגה הגרעינית לארגוני טרור רצינית? האם יש לארגוני טרור כוונות כאלה? מאין הם מקווים להשיג את מבוקשם? אלה שאלות שכל אדם בישראל צריך לשאול ועל אלה הוא זכאי לתשובות אמינות ככל שניתן. מתוך עיון בספר הזיכרונות של ג'ורג' טנט, מנהל סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית בשנים 2004-1997 , אנו למדים על המאמץ הגדול שהשקיע טנט אישית בשאלת הזליגה בכלל ובסוגיית הגעת חומרים בקיעים לידי ארגונו של אוסאמה בן לאדן - ארגון "אל–קעידה" - בפרט. בין היתר הוא מספר על תדרוכים רבים שהעניק לנשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש ולסגן הנשיא צ'ייני. באחד מהם, מספר טנט, שאל סגן הנשיא אם ל"אל–קעידה" יש כבר יכולת כזאת ועל כך נענה, "ההערכה המסורתית אומרת שאין להם יכולת כזאת אבל אין ביכולתי להבטיח לך שהאמצעי איננו בידם." על כך הגיב סגן הנשיא במילים הבאות: "אם קיים רק אחוז אחד של סיכוי שהיכולת בידם, יש לטפל בסוגיה מתוך הנחה שאכן היכולת בידם."

מהן כוונות ארגון אל–קעידה בתחום הנשק הבלתי קונוונציונלי? טנט מספר כי בשנת 2003 נתקבלה ידיעה כי איימן אל זוואהירי, סגנו של בן לאדן, ביטל פעולה שעמדה להתבצע בניו יורק כי "יש לנו רעיון יותר טוב". הגם שלא התברר במה דברים אמורים, ידוע כי אנשי הארגון ביקשו גיבוי של חכמי דת מוסלמים קיצונים לשימוש בנשק להשמדה המונית. רבים מאותם אנשי דת נרתעו מלחתום על "פתווה" - פסק דתי - שיצדיק מהלך כזה, ואולם בחודש מאי 2003 פרסם שייח נאצר בן חמיד אל פאהד מסמך שעניינו "המעמד החוקי של השימוש בנשק השמדה המוני נגד כופרים" לפיו גרימת מותם של מיליונים תהיה מוצדקת אם היא תהיה חלק ממאמץ כולל להביס את האויב.

באוקטובר 2007 הזכיר רולף מואט–לארסן, ראש אגף המודיעין במשרד האנרגיה האמריקני, שעוד בשנת 1993 הציע בן לאדן סכום של מיליון וחצי דולר תמורת אמצעי גרעיני. כשנשאל בן לאדן ב– 1998 אם בידו נשק כימי או גרעיני הוא השיב, "רכישת נשק להגנתם של מוסלמים הינה חובה דתית. אם אמנם רכשתי אמצעים כאלה, אני מודה לאל על שאִפשר לי לעשות זאת." מיד לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001 הציב הסי–אי–איי את לארסן בראש מטה מיוחד שהוקם לטיפול בזליגת נשק להשמדה המונית לארגוני טרור.

חוסר הידיעה וחוסר הבהירות בסוגיה גורלית זו מפנים את הזרקורים לעבר שטחי ברית המועצות לשעבר ולעבר פקיסטאן - מקורות אפשריים לזליגת יכולות של נשק להשמדה המונית לידי מדינות עניות ולידי ארגוני טרור.

בספר שלפנינו כמה נושאים עיקריים. הראשון כולל תיאור מדעי שווה לכל נפש של עיקרי תורת הנשק הגרעיני ומדע הגרעין, כדי לספק לקוראים ידע בסיסי בעניין גורלי זה.

הנושא השני שבו מתמקד הספר הוא הסיפור המרתק שעדיין לא תם של שיתוף הפעולה בין ארצות הברית וברית המועצות. הוא נועד לסייע לרוסים ולמדינות חבר העמים לשעבר להשתלט על מאגרי הנשק והייצור הגדולים שבנה המשטר הקומוניסטי בעיצומה של המלחמה הקרה הבין גושית שנמשכה כיובל שנים במאה שעברה. יכולותיה הגרעיניות של ברית המועצות רוכזו בערי "גרעין" חשאיות שאכלסו רבבות תושבים, אך פוזרו גם במאגרים קטנים יותר ומבודדים. כאשר התפרקה האימפריה הסובייטית גייסה ארצות הברית את מיטב מדעניה ותרמה ממיטב כספה כדי למנוע תוהו ובוהו גרעיני ואובדן שליטה על אמצעים מסוכנים אלה. האמריקנים הקימו סוכנות מיוחדת עם תקציבי עתק כדי לבנות מערכות בקרה ואיטום באתרי הנשק הגרעיני של רוסיה ובמקרים רבים גם מימנו את המשך שירותם של מדעני גרעין רוסים לבל יתפתו לחפש פרנסה במדינות רחוקות. שיתוף פעולה זה נמשך גם בשנת 2007 , כאשר ניכרו סימנים של החרפת יחסים בין מוסקבה לוושינגטון, והוא מקיף גם מאמץ משותף למנוע הברחת חומרים אל מעבר לגבולותיה של רוסיה. עוד בשנת 2006 נתפס אזרח רוסי מנסה להבריח לשטח גיאורגיה (גרוזיה לשעבר) אורניום מועשר 235 שמקורו במתקן סודי ברוסיה.

בספר תיאורים מרתקים על הנעשה ברוסיה, בערי הגרעין הסודיות ובתחנות הגבול של המדינה. המחבר לא הסתפק בנבירה בחומר כתוב ובגביית עדויות מפקידים ומברי סמכא - הוא יצא לשטח, חדר לעיר גרעין סודית ותיאר בהרחבה את שראה ומצא. הוא מספר על אורחות חייהם של תושבי העיר, על עבודתם, על תקוותיהם, על חולשותיהם ומדגיש במיוחד את הפרצות שניבעו בחומת המגן שבנו לכאורה סביב מצבורי הגרעין של רוסיה.

לגישה הרוסית לנושא הגרעין חשיבות עליונה לא רק בשל היותה מעצמה גרעינית ומשום כך מקור פוטנציאלי לזליגה. מדיניותה חשובה כי היא שוכנת בקרבת מקום למדינות ולתנועות אשר רואות עצמן מועמדות לכניסה למועדון המדינות בעלות יכולת גרעינית.

לכן חשובה עד מאוד פִסקה מרכזית בספר שלפנינו, השופכת אור על מדיניות זו. בשיחה שקיים המחבר עם בעל עמדה מובילה בתחום הניהול הגרעיני של רוסיה, אמר הרוסי בין השאר, "הטכנולוגיה הגרעינית הלכה ונעשתה זולה ויעילה יותר, והיתה לאפשרות במדינות רבות - מדינות לא–מפותחות... מדינות שונות ומשונות. טכנולוגיית נשק גרעינית הפכה לכלי שימושי במיוחד לחלשים. היא מאפשרת להם להגשים את שאיפותיהם בלי הוצאות גדולות. אם הם רוצים להטיל אימה על אחרים, ושאחרים ירחשו להם כבוד, זו עכשיו הדרך הקלה ביותר לעשות זאת. תייצרו נשק גרעיני. זה הכל. הטכנולוגיה נעשתה פשוטה עד כדי כך שאין שום מחסומים טכניים או מגבלות על זרימת המידע שיוכלו למנוע זאת. זו מציאות שאתם, האמריקנים, חייבים להבין. לאחר שמדינה מקבלת החלטה פוליטית להפוך למעצמה בעלת נשק גרעיני היא תעשה זאת, ולא משנה אילו סנקציות או תמריצים יוטלו עליה או יוצעו לה. אתה לא צריך להיות מפותח טכנולוגית. אתה יכול להיות פקיסטאן, לוב, קוריאה הצפונית, איראן, ברזיל..." הרוסי חיפש מדינה שהזכרתה תהיה להערכתו אבסורדית אף יותר. "אתה יכול להיות הונגריה..." וסיים במשפט הבא, "השינוי הזה קרה בנקודה מסוימת. המעצמות הגדולות נתקעו עם מצבורי נשק שבהם לא יכלו להשתמש והגרעין הפך לנשקם של העניים."

פענוח הכוונות האמיתיות של רוסיה בכל הקשור לתפוצת הנשק הגרעיני הוא בעל חשיבות עליונה לכל אדם הרוצה להבין לעומק לאן האזור שלנו עלול להיגרר. דבריו של הרוסי יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת. האם נועדו לתרץ ולהכשיר את הסיוע הרוסי לאיראן בפני דעת הקהל הבינלאומית? האם הוא מבקש לטעון שתהליך הפיכתן של מדינות לחברות במועדון הגרעיני עבר את נקודת האל–חזור, ולכן אין טעם לעצור את שאינו ניתן לעצירה? האם הוא סבור שמדיניות אחראית מכתיבה דווקא מעורבות יתר של מעצמה כרוסיה בתהליך כדי להבטיח תלות של "העניים" במעצמה אחראית? או שמא הוא מנסה לומר שרוסיה תוודא שהתלות של המדינות העניות בה תביא לכך שהיא תמנע כליל את תפוצת הנשק הזה, כמובן תמורת מחיר מדיני משמעותי שתגבה מארצות הברית וממדינות אירופה?

ההערכה שתהליך ההתגרענות העולמי הינו בלתי נמנע אינה נחלת הרוסים בלבד, ולכן חשוב שהקורא הישראלי ייחשף אליה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה זכורה לי שיחה עם המלך חוסיין שעסקה בתוכניות הגרעין של שליט עיראק סדאם חוסיין. באותם ימים היו חששות כבדים כי עיראק תפעיל נגד ישראל נשק להשמדה המונית וישראל נערכה כדי לקדם אפשרות זו ולהגן על האוכלוסייה האזרחית מפניה. המלך דיבר בהרחבה על הסכנה של ההתגרענות האזורית ועם זאת הדגיש בפני שלהבנתו, לא ניתן לבנות מחיצות וחומות שימנעו מעבר מידע וידע בכל נושא שהוא בעל אופי מדעי. לכן, הוסיף וטען, זהו תהליך בלתי נמנע, ולדידו היה חכם יותר ומעשי יותר להקדיש מחשבה מעמיקה לצורך לבנות מערכת של הבנה בינלאומית שתאפשר קיום משותף במצב זה. הקריאה בספר תיתן בידי הקוראים כלים להבין את המשמעויות הכרוכות בהתמודדות עם מצב חדש זה, שלדעת המחבר הינו בלתי נמנע.

פן שלישי בספר זה מוקדש לתחום הנרחב של אפשרויות ההברחה הפיסית של הרכיבים הדרושים לבניית יכולת גרעינית צבאית והעברתם של רכיבים אלה ממקום למקום. בדומה לאופן שבו דן בסוגיה הרוסית, בחר הכותב לא להסתפק באיסוף מידע מפרסומים ומתחקור אנשים ומקורות. הוא יצא למחוזות המזרחיים של טורקיה וחקר ובדק בשטח את האפשרויות בפועל. "ריח השדה" העולה מתיאוריו משווה לניתוחיו ולמסקנותיו אותנטיות ואמינות גבוהה.

במרכז הנושאים הקשורים בסוגיות ההברחה למיניהן עומדת בעיית ההרכבה האמינה והבטוחה של רכיבים רבים המוברחים בדרכים עקלקלות. האם קבוצת טרוריסטים מסוגלת להגיע להישג של הרכבת מתקן גרעיני והאם תוכל להעביר את המערכת השלמה ליעד כדי לפוצץ אותה באתר זה או אחר? אין ספק כי במענה לשאלות אלה טמונה גם התשובה לשאלת הערכת חומרת האיום של הטרור הגרעיני. חרף הקשיים הרבים הכרוכים בהליכה בנתיבים אלה, מעריך הכותב שבמוקדם או במאוחר יצליחו גורמי טרור להניח ידם על כמות של 45 ק"ג אורניום מועשר. אין צורך ביותר משלושה עד ארבעה אנשי מדע או טכנאים כדי להשלים את המשימה ביעילות.

פרק מרכזי בספר מוקדש למעלליו של הפקיסטאני עבד אל–קאדר חאן (A.Q. Khan). הוא עמד, ואולי עודנו עומד, במרכז ההתעניינות של כל הגורמים הרבים בעולם, שלהם נגיעה לסוגיית תפוצת הנשק הגרעיני. ראשי מדינות, ראשי מערכות מודיעין, מדינאים, אישי ציבור על פני הגלובוס כולו מכירים את השם. נכון לעכשיו, שלהי שנת 2007 , ספק אם קיים אדם אחראי שיעז לטעון כי חידת היקף פועלו נפתרה כליל. בספר זיכרונותיו של ג'ורג' טנט מתאר ראש הסי–אי–איי לשעבר בהרחבה את המאמצים הבלתי נלאים שסוכנות הביון שבראשה עמד השקיעה כדי לפצח את פעילותו של חאן. לדבריו, מדובר היה ברשת נסתרת שהקיפה את ארצו, את אירופה, את המזרח התיכון ומדינות אחדות בדרום–מזרח אסיה. הארגון כלל הרבה שלוחות, מדענים, חברות קש וחברות "חזית", סוכנים, אנשי כספים, ומתקני ייצור. חאן סיפק סרקוזות - צנטריפוגות - לקוריאה הצפונית, לאיראן, לדרום אפריקה ואין זו רשימה סופית. טנט מספר כי באחד מתדרוכים רבים שהנשיא ג'ורג' וו. בוש קיבל אמר לו אחד ממומחי הסוכנות, "אדוני הנשיא, המידע שבידינו על העשרת אורניום ועל תכנון מערכות נשק היה מאפשר לסי–אי–איי להקים מדינה גרעינית משלה!" לדברי טנט, לארגונו של חאן היה מרכז פיננסי בדובאי, שפעל תחת כיסוי של חברת מחשבים, ובו ישב ראש מערכת הכספים של הארגון, שעסק בין היתר בפעילות נרחבת של הלבנת הון. בין יתר החידות שטרם נפתרו מצויה שאלת השיתוף של שליטי פקיסטאן לדורותיהם בידיעה ובמתן אישור למעשיו של חאן. חאן, יש לדעת, היה אבי הפצצה הגרעינית המוכרזת של פקיסטאן - על שמו נקראו המעבדות המרכזיות של המדינה לענייני הגרעין, והוא שימש יועצם הרשמי של ראשי הצבא והמדינה לנושא זה. חאן היה והינו דמות נערצת במדינתו - המונים ראו ורואים בו מעין מושיע של הממלכה. כאשר ג'ורג' טנט החליט שהגיע הזמן ובשלו התנאים לעמת את נשיא פקיסטאן עם החומר שאספו אנשיו, הוא נפגש עם הנשיא מושארף ביחידות ב– 23 לספטמבר 2003 , והציג לפניו חומר רב. באותה פגישה הציע טנט למושארף שיתוף פעולה במטרה לחשוף את כל מעשיו של חאן לפרטיהם כדי לשים להם קץ. מושארף השיב, "תודה, ג'ורג', אני אטפל בזה בעצמי ) I will take care of it (." הפרק על חאן הוא המשמעותי ביותר בספר והוא חושף את הנושא המרתק לפני ולפנים. לא נגזים אם נאמר שבסיפור זה גלומה אחת המערכות הגורליות ביותר בקרב על הצלת העולם משואה גרעינית. כאמור, אין אנו יודעים אל נכון אם האיש פעל "בסמכות וברשות" ומכאן שאין אנו מסוגלים להעריך מה עוד מתרחש או עלול להתרחש בתחום רגיש וגורלי זה.

החלק האחרון של הספר מוקדש לפעילותו של עיתונאי–חבר של המחבר ולממצאיו הרבים והמגוונים על הסחר הבינלאומי האסור ברכיבי הנשק הגרעיני. כותרת הפרק "נקודת האל–חזור" - מרמזת על אחד הנושאים הקריטיים שבהם הוא עוסק ואשר עומד ברום השיח האסטרטגי של ישראל בתקופה זו. מתי אפשר לקבוע כי למדינה או ארגון "יש האמצעי"? האם השתלטות על טכנולוגיית הייצור היא השלב המכריע? האם נכון לקבוע זאת רק אחרי שהמדינה או הגוף הצליחו לייצר חומר בקיע או השיגו חומר בדרך זו או אחרת בכמות מספקת כדי לייצר פצצה גרעינית אחת? או אולי אין התהליך שלם ובלתי הפיך עד שהושלם ייצור יחידה או יחידות נשק גרעיני?

על חלק משאלות אלה ימצאו הקוראים תשובות בספר.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

הבזאר האטומי - ויליאם לנגווישה
The Atomic Bazaar - William Langewiesche