» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

במצמוץ העין - מבט על עריכת סרטים
מאת: וולטר מרץ'
Blink of an Eye: A Perspective on Film Editing - Walter Murch

ההוצאה: אסיה וולטר מרץ' הוא אחד העורכים המרתקים ורבי ההשפעה בקולנוע, שזכה בפרסים רבים מטעם אקדמיות הקולנוע הבריטית והאמריקנית. בין הסרטים שערך (תמונה או קול): השיחה, אמריקן גרפיטי, ג'וליה, אפוקליפסה עכשיו, הסנדקII , הסנדק III, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, בית הקלפים, רוח רפאים, קראמְבּ, הפצוע האנגלי והכישרון של מר ריפּלי. הספר במצמוץ העין מדבר על עריכת סרטים בפרספקטיבה רחבה ויוצר הקשרים מרתקים בין אמנות, מדע וחיים. ספר זה עונה על צורך אמיתי של יוצרים, ותיקים או מתחילים, ולאו דווקא בתחום הקולנוע.

"...וולטר הוא נושא ללימוד בפני עצמו: פילוסוף ותיאורטיקן של קולנוע ...אין דבר מרתק יותר מלהקשיב במשך שעות לתיאוריות של וולטר על החיים, על קולנוע, ולמָנות החוכמה הגדושות שהוא מותיר אחריו כמו שְביל פירורי הלחם של עמי ותמי: גם הכוונה וגם הזנה."       פרנסיס קופולה

"ספר מעורר השראה זה מכיל עושר של ידע מיד ראשונה על התעלומות שבהולדת סרט. אני מאמין שגם מקצוענים וגם חובבים נלהבים ימצאו בו ערך אדיר."       פרד זינמן

במצמוץ העין: מבט על עריכת סרטים מאת וולטר מרץ' בהוצאת אסיה,
מאנגלית: ינץ לוי, 176 עמודים.

וולטר מרץ' | קאטים וקאטים נסתרים
לעתים קרובות דווקא בנקודות הקיצון אנחנו לומדים על המרכז: קרח וקיטור יכולים ללמדנוּ על טבעם של מים, הרבה יותר מסתם מים. אמנם נכון שכל סרט שראוי להפקה עתיד להיות ייחודי, ונכון שהנסיבות שבהן מופקים סרטים הן כה מגוונות שיהיה זה מטעה לקבוע מהו "נורמלי", ובכל זאת אפוקליפסה עכשיו, כמעט מכל בחינה - לוח זמנים, תקציב, שאיפות אמנותיות, חדשנות טכנית - הוא המקבילה הקולנועית לקרח ולקיטור. אפילו אם ניקח בחשבון רק את משך הזמן שעבר עד שהושלם הסרט (ערכתי במשך שנה ושקדתי שנה נוספת על המיקְס ועל הסאונד), זו היתה בסופו של דבר תקופת הפּוֹסט-פרוֹדקשן (post-production) הארוכה ביותר מכל הסרטים שעבדתי עליהם, אבל זה עשוי להטיל מעט אור על מהו "נורמלי" או מה עשוי להיחשב "נורמלי".

אחת הסיבות לפרק הזמן הממושך הזה היתה פשוט כמות הסרט שהודפס: 1,250,000 רגל, שמהווים קצת יותר מ-230 שעות. מאחר שאורך הסרט הסופי הוא קצת פחות משעתיים ועשרים וחמש דקות, היחס שמתקבל הוא תשעים וחמש לאחת. כלומר, תשעים וחמש דקות "לא נראות" לכל דקה שמצאה את דרכה אל המוצר המוגמר. לשם השוואה, היחס הממוצע בסרטים באורך מלא נע בסביבות עשרים לאחת.

המסע בנוף הזה של תשעים-וחמש-לאחת דמה במידת מה להבקעת דרך ביער עבות, יציאה מפעם לפעם אל חלקת עשב פתוחה, ואז צלילה שוב אל תוך היער, כי היו אזורים - כמו הסיקְוֶונְסים (sequence) של המסוק - שהכיסוי שלהם היה רחב ביותר, ולעומת זאת סצנות אחרות שצולמו בכיסוי מצומצם. אני חושב שרק הסצנות של קולונל קילְגוֹר ארכו יותר מ-220,000 רגל. מאחר שהן מייצגות עשרים וחמש דקות של סרט במוצר המוגמר, היחס שם עמד על מאה לאחת. אך לרבות מהסצנות המְקַשְרות היה צילום מאסטר (master shot) יחיד: פרנסיס ייחד כל כך הרבה פילם וזמן לאירועים הגדולים, עד שהיה צריך לפצות על כך בצילום מינימלי של כמה מהסצנות המקשרות הללו.

קחו לדוגמה את אחת הסצנות הגדולות: התקפת המסוקים על "צ'רלי פּוֹינְט", כשברקע מושמעת "דהרת הוולקיריות"** של ואגנר, בּוּיְמה כאירוע אקטואלי לכל דבר ולכן צולמה כסרט דוקומנטרי, ולאו דווקא כסדרת צילומים שעוצבו במיוחד. היתה זו כוריאוגרפיה עצומת ממדים של אנשים, מכונות, מצלמות ונוף - כמין צעצוע שׂטני שאתה יכול למתוח את הקפיץ שלו ולשחרר. מרגע שפרנסיס אמר "אֶקְשן", הצילומים נראו כקרב של ממש: שמונה מצלמות פועלות במקביל (אחדות על הקרקע ואחרות במסוקים), בכל אחת מהן אלף רגל של פילְם (כעשר דקות).

בסופו של כל אחד מהצילומים האלה, אם לא חלה תקלה ברורה, שונו עמדותיהן של המצלמות וכל הסיפור חזר על עצמו. ואז חזר על עצמו שוב, ושוב. הם המשיכו בזאת, אני משער, עד שחשו שיש להם די חומר, כשכל טֵייק (take) מפיק כ-8,000 רגל (שעה וחצי). כל טייק היה שונה ממשנהו - בדומה לסיקור דוקומנטרי.

בכל אופן, בסופו של כל העניין, לאחר שהסרט הגיע בבטחה אל בתי הקולנוע, ישבתי וחישבתי את מספר הימים המלא שאנחנו (העורכים) עבדנו, חילקתי את המספר הזה במספר הקאטים (cut) במוצר הסופי, והגעתי למספר הקאטים לכל יום עריכה - התוצאה היתה... 1.47!

משמעות הדבר היא שאם היינו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים מלכתחילה, היינו מגיעים לשם תוך מניין ימים זהה, אפילו אם כל אחד מאיתנו היה מבצע קצת פחות מקאט וחצי ליום. במילים אחרות, אם הייתי יושב על כיסא העורך בבוקר, מבצע קאט אחד, חושב על הקאט הבא והולך הביתה, ואז מגיע למחרת, מבצע את הקאט שעליו חשבתי יום לפני כן, מבצע קאט נוסף והולך הביתה, גם אז העבודה היתה נמשכת שנה. והרי זה פרק הזמן שנזקקתי לו כדי לערוך את החלקים שלי בסרט.

מאחר שנדרשות פחות מעשר שניות כדי לבצע קאט וחצי, אין ספק שהמקרה המיוחד של אפוקליפסה עכשיו עשוי להבליט בצורה מוגזמת את העובדה שעריכה - אפילו של סרט "נורמלי" - איננה חיבור של חתיכות דווקא, אלא פענוח של דרך, ושרובו המכריע של זמן עבודת העורך אינו מוקדש לחיתוך פילם הלכה למעשה. ככל שיש יותר פילם שאיתו צריכים לעבוד, כך גדל כמובן מספר הדרכים שיש לשקול, וכך גדל גם מספר האפשרויות, ולכן נדרש זמן רב יותר כדי להעריכן. דבר זה נכון לכל סרט שבו יחס הצילום הוא גבוה, אך במקרה המסוים של אפוקליפסה עכשיו, התוכן הרָגיש והמבנה הנועז והלא-רגיל, חידושים טכניים בכל רמה, ותחושת המחויבות של כל הנוגעים בדבר להפיק תחת ידיהם את היצירה הטובה ביותר שהם מסוגלים להפיק - כל אלה העצימו את האפקט. ואולי הדבר שהשפיע על כך יותר מכול היתה העובדה שעבור פרנסיס היה זה סרט אישי, למרות התקציב הגדול והיריעה הרחבה של הנושא. לצערי, רק מעט סרטים משלבים כאלה איכויות ושאיפות.

על כל קאט בסרט המוגמר היו כנראה חמישה-עשר קאטים "נסתרים" - קאטים שבוצעו, נשקלו, ואז בוטלו או הוצאו מהסרט. אך אפילו אם נניח לזה, בכל זאת הוקדשו שאר אחת-עשרה השעות וחמישים ושמונה הדקות של כל יום עבודה לפעילויות שבדרך כזאת או אחרת נועדו להבהיר ולהאיר את הדרך אשר לפנינו: הקרנות, דיונים, הרצת הסרט לאחור (rewinding), הקרנות חוזרות, ישיבות, תכנון לוח זמנים, ארגון השאריות שלא נכנסות לסרט outs&trims)), רישום הערות, ניהול דוחות, והרבה חשיבה פשוטה ושקולה. זו אכן הכנה עצומת ממדים שנועדה להגיע אל הרגע הקצרצר של פעולה החלטית שלא תפגע בסרט: הקאט - רגע המעבר משוֹט (shot) אחד לבא אחריו - דבר שאמור להיראות, ראוי להיראות, פשוט לגמרי וחסר מאמץ, אולי אפילו בלתי מורגש.

© כל הזכויות שמורות לאסיה הוצאה לאור

במצמוץ העין - מבט על עריכת סרטים - וולטר מרץ'
Blink of an Eye: A Perspective on Film Editing - Walter Murch