Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

מחשבות ישראליות
מאת: מנחם ברינקר
Israeli Thoughts - Menahem Brinker

ההוצאה:

כרמל

בצד עבודתו המחקרית פרסם מנחם ברינקר, בבמות שונות, ובהן הירחון "עמדה" (שערך בין השנים 1974 ל-1978) עשרות מאמרים ומסות בנושאי חברה ותרבות. בספר זה כונסו עשרה מן המאמרים האלה הנוגעים בשאלות של זהות יהודית, ציונות, ישראל ותנועת-העבודה.

לאלה נוספו ארבעה מחקרים בעלי אופי אקדמי יותר הנוגעים גם הם בשאלות של יהודים כפי שהן משתקפות בהגותם של ניטשה וסארטר.

כונסו כאן גם כמה רשימות ביקורת על ספרים, המרחיבות את הדיון בנושאים אלה הרחק מעבר לסקירה ביקורתית של ספרים.

מחשבות ישראליות
שתפו אותי

מנחם ברינקר, חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית בשנת 2004, הוא פרופסור (אמריטוס) לפילוסופיה ולספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים וללימודים עבריים באוניברסיטה של שיקאגו.

פרסם שישה ספרי-מחקר שהבולטים בהם הם "אסתטיקה כתורת הביקורת" (משרד הבטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1882), "עד הסימטה הטברינית: סיפור ומחשבה ביצירת ברנר" (עם עובד, 1990), "דרכי החירות: על יצירתו של ז'ן פול סארטר" (משרד הבטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1992) ו"סובב ספרות: מאמרים על גבול הפילוסופיה ותורת הספרות והאמנות" (מאגנס, 2000). בספרו זה, השביעי במספר, כינס מבחר ממאמריו הנוגעים בשאלות המעסיקות את החברה הישראלית.

בפתח הספר | מנחם ברינקר
ארבעה עשר המאמרים המכונסים בקובץ זה נבחרו מתוך יותר ממאה מאמרים שכתבתי במשך כשלושים השנים האחרונות בהיותם אלה שאני נשאל מפעם לפעם על אודותיהם על ידי קוראים המתקשים למצוא אותם במקום פרסומם הראשון.

גם בהם יש כאלה שהתיישנו במעט או בהרבה ולפחות לעיקרי שבהם "אחרי הציונות" משנת 1981 הוספתי תוספת קצרה שיש בה מעין עדכון של המאמר הישן. לצד המאמרים שפורסמו בכתביֿעת ובעיתונים שונים שמחציתם ביקורות ספרים כללתי גם חיבור אנציקלופדי אחד ("זהות יהודית") ושלושה מאמרים ארוכים יותר על ניטשה והיהודים ועל סארטר והבעיה היהודית וכן גם על סארטר והספרות שהם בעלי אופי אקדמי יותר אך קשורים בנושאי המאמרים האחרים.

"מן הארכיון" כללתי גם שני פרסומים מן הירחון "עמדה" שערכתי מֿ1974 עד 1979 ושנראו לי ראויים אולי לשימור. פרטים על מקום הפרסום הראשון יוכל הקורא למצוא בסוף הספר. אני מודה לידידי ישראל כרמל שהביע עניין בפרסום הקובץ הזה וזירזני לעשות את המלאכה.

ירושלים, אוגוסט 2007

רבין ואחרי רבין
עד להירצחו של יצחק רבין היה הדימוי הציבורי הנפוץ שלו, בשמאל ובימין גם יחד, סטראוטיפי להחריד. הכול הסכימו שרבין הוא מתכנן צבאי מזהיר ומדינאי בעל כישורים אנליטיים, ועם זה פרגמטיסט חסר ראייה כוללת. הדעה הרווחת היתה שהוא מסור בעיקר לצורכי הביטחון המעיקים והשוטפים של ישראל ומכיר בעיקר את שפת הכוחנות הצבאית. אוסלו נראתה כסטייה מדרכו, וההבדל היחיד בין השקפת השמאל לימין היה שמה שאנשי הימין ראו כאבדן עצבים - משבר אישיות שהוא תוצאת ההשפעות המזיקות של שמעון פרס ואנשי מרצ - ראו אנשי השמאל כמעין מהפכה נפשית, המרת דת שבאה בשל הארת מוסרית פתאומית שנחתה בלא כל הכנה מוקדמת על המנהיג, והפכה אותו מאיש צבא קשוח ללוחם שלום מסור. אחד היתרונות של הביוגרפיה החדשה של רבין, בעריכת דיוויד הורוביץ, שכתב צוות הדוֿשבועון האנגלי היוצא לאור בישראל "ג'רוזלם רפורט", שהיא מספקת לקוראיה חומר שיש בו כדי לערער את הסטריאוטיפ.

הערעור מתחיל כבר ברמה של מיתוסים נפוצים נקודתיים. כך, למשל, מן המפורסמות הוא שבשבועות הראשונים של האינתיפאדה נתן רבין, בתפקידו כשר הביטחון בממשלת שמיר, הוראה למפקדים ולחיילים "לשבור את הידיים והרגליים" של המפגינים הפלסטינאים בשטחים. מן המפורסמות, אבל לאו דווקא מן המוכחות. ממש כשם שכשהפיצו יריביו את הסיפורים בדבר הרגלי השתייה שלו לא נמצא שום אדם שראה את רבין שיכור, גם כאן לא נמצא שום אדם בישראל ששמע אותו אומר את המילים אלה. רבין עצמו הכחיש שהשתמש אי פעם בביטוי זה. לדבריו, בתשובה לשאלת אחד המפקדים כיצד אפשר לפזר הפגנה בלי שימוש בנשק חם, אמר רק שיש להשתמש במידת הכוח הדרושה לפיזור ההפגנה בלא ירי. עֵד שמיעה באחת מאותן פגישות מפקדים אמר שרבין השתמש בביטוי "תיכנסו בהם חזק", שפירושו יכול להיות "תכו אותם מכות נמרצות" או גם "תשמשו באלות". מחברי הספר ראיינו את דן שומרון, הרמטכ"ל בפרוץ האינתיפאדה, ואת עמרם מצנע, מפקד כוחות צה"ל בגדה באותה עת. השניים, שהשתתפו בכל פגישות המפקדים עם רבין, מתעקשים שמעולם לא דיבר שר הביטחון על "שבירת עצמות".

בתקופה שבה מרבים כלי תקשורת לצטט כלי תקשורת אחרים ולחרות בתודעה "עובדות" באמצעות עצם החזרה הבלתי פוסקת, לא נראה לי שהיעדר הבסיס לציטוט הזה ישרש אותו מן הזיכרון הקולקטיבי; מה גם שהאמרה הזאת, שכנראה לא נאמרה, שימשה בצורה נוחה כל כך את מבקרי ישראל בעולם כולו. מובן שגם בלא ה"אמירה" הזאת אפשר בהחלט לבקר את רבין על הזלזול הממושך שלו בחומרת האינתיפאדה, על האטיות שבה הבין שאינה סדרת התפרעויות והסתות, אלא, כדבריו, "התקוממות עממית שלא ניתן לפתור אותה באמצעים צבאיים בלבד". עשרות רבות של ילדים וילדות נהרגו מכדורי החיילים עד שיצאה הפקודה להפסיק את השימוש בנשק חם, ולא מעטים נהרגו גם לאחר מכן. אך השתרשותו של הסיפור תרמה לתדמית הרחוקה מן האמת של הגנרל הקשוח שאינו מעוניין לדבר אל הערבים אלא בשפת העליונות הצבאית בלבד.

הספר מתרכז בחמש עשרה השנים האחרונות בחיי רבין, ויותר ממחציתו מוקדשת לשלוש השנים האחרונות. בכך הוא מסתמך, כנראה, על העובדה שביוגרפיה קודמת של רבין מאת איש ה"טיימס" רוברט סלייטר וגם "פנקס שירות" של רבין עצמו, מספרים בהרחבה את סיפור חייו הציבוריים עד לפרישתו מראשות הממשלה בשנות השבעים. סיפור חלקו של רבין במלחמת השחרור נדחס, למשל, לאחד משבעה עשר פרקי הספר. אולם מיקוד זה יש לו יתרון שכן הוא מסייע למחברים לצייר תמונה ברורה של מנהיג צבאי ומדיני בעל תפיסה רחבה וכוללת בדבר מטרות המדיניות הישראלית, והאמצעים שישרתו מטרות אלה.

מעל לכול מצטיירת אישיות מדינית וצבאית ייחודית, החורגת מן התוויות שנעשו מקובלות בישראל למיון מנהיגים מאז מלחמת ששת הימים. דווקא חריגוּת זו היא ההופכת אותו לדמות מרכז ישראלית, שכן כל השאיפות והרגישויות של הישראלים, הנראות תכופות כסותרות זו את זו, מוצאות בו את ביטוין. בראש ובראשונה מדובר בשתי שאיפות: האחת, לקיים לזמן ארוך עליונות צבאית על כל מדינות האזור, הנובעת מן ההכרה שאין תחליף לכוח צבאי להבטחת הקיום ואיכותו, והאחרת, לצאת סוף סוף ממעגל המלחמות האיןֿסופי ולהגיע לחיים "נורמליים" של עם בארצו.

לכל אורך הדרך היה רבין "נץ" צבאי המסוגל להיות קשוח בעת מלחמה. במלחמת ההתשה המליץ משגרירות ישראל בוושינגטון על הפצצות העומק במצרים. בשלבים הראשונים של מלחמת לבנון ייעץ, כחבר כנסת מן השורה, להדק את המצור על ביירות, ובאינתיפאדה הורה על מכות נמרצות. נכון שתמיד היה מדובר בברירות קשות. ההמלצה על הפצצות העומק נבעה מן החשש שכרסום הישגי מלחמת ששת הימים יקל על המצרים ועל פטרוניהם הסובייטים להביא את ארצותֿהברית לידי הסכמה בדבר פתרון כפוי על הצדדים בלא שלום, כמו במלחמת סיני; המצור על ביירות נועד להחליף את הפלישה לעיר, ובזאת לצמצם את מספר הנפגעים הרבים משני הצדדים; "תיכנסו בהם חזק" היה תחליף לירי בנשק חם. אך התמונה הכללית - של מפקד או יועץ צבאי שאינו נרתע מכל דבר שיכול להביא לידי מיצויו של מהלך צבאי ולהפגנת העליונות הצבאית של ישראל - נכונה.

הדוגמה הראשונה של מהלכים מלחמתיים כאלה היא גירוש חמישים אלף ערביי לוד במלחמת השחרור. בקטע מצונזר של הממוארים שלו (שהודלף לעיתונות הזרה בידי המתרגם של הספר לאנגלית) הודה רבין שהיתה זו בשבילו הפעולה הקשה ביותר בכל המלחמה. היתה בעיה של התקדמות הצבא, כשבעורפו האוכלוסייה האזרחית של לוד שלוחמים ערביים הסתתרו בקרבה. בעוד רבין, מפקד הכוחות, מתלבט, הגיע בןֿגוריון והורה לגרש את ערביי לוד לכיוון הכוחות הירדניים ואף להבטיח שיגיעו לשם. רבין מדווח בספרו על ההרגשה הקשה שלו ושל חלק מן הלוחמים לנוכח הפתרון הצבאי ה"פשוט" של הבעיה. אך הוא גם מוסיף שלא היה לו כל ספק בצורך למלא את הפקודה במלואה, ובלי חריגים. מאז 1948 צבר רבין לא מעט פעולות והתבטאויות שהקנו לו בעיני הישראלים את התדמית של מנהיג צבאי קשוח ונחרץ, ואשר שימשה אותו היטב כאשר הוביל את תהליך השלום.

מצד שני, וגם זה לאורך כל הדרך, רבין היה "יונה" מדינית חדֿמשמעית. חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים דיבר על המצב הטריטוריאלי החדש כעל מצב שיש להחליפו בהסדרים מדיניים, אפילו לא יהיו בגדר שלום מלא. כששימש שגריר בארצותֿהברית לא נתן ביטוי להשקפתו האישית; הוא היה שותףֿמעצב של מדיניות ממשלת גולדה מאיר וניהל מאמץ אדיר לדחיית הסכמים מדיניים שהתבססו על הסכמה מוקדמת בין מעצמות העל, תוך כדי התעקשות על משא ומתן ישיר עם מדינות ערב לפני פירוט כלשהו של היקף "הוויתורים הישראליים" (שאלה בפני עצמה היא עד כמה היה מודע בראשית שנות השבעים לגישושים מצריים למגעים חשאיים ישירים ועד כמה היה שותף מלא לדחייתם על הסף כ"תכסיסים", כפי שעשתה גולדה). מכל מקום, מיד עם שובו ארצה חזר והטעים בהרצאות ובראיונות, שישראל תצטרך להיפרד ממרבית השטחים הכבושים לכשתהיה נכונות ערבית לשאת ולתת אתה, ואף חזר ואמר שזהו, לדעתו, המצב הרצוי לישראל. לראייתו את מרבית השטחים כ"קלפי מיקוח" ולא כנכסים בניֿקיימא ניתן ביטוי בוטה כאשר חודשים אחדים לפני מינויו הראשון לראש ממשלה הצהיר שאינו רואה "כל טרגדיה בכך שיבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית". בכך הוציא לעצמו תעודת זהות מדינית שונה מאוד מאלה של גולדה ויגאל אלון, תומכיו העיקריים במפלגה. זו היתה אמירה ראשונה מסוג האמירות ה"רביניות" ששיקפו תמיד את דעותיו לאמיתן, ושנחשבו לעתים כה קרובות להתפרצויות אימפולסיביות.

בלשונו התכליתית של רבין דובר מעט מאוד על "אידאלים" או על "חזון" והרבה מאוד על "סדרי עדיפויות". מי שהקשיב לו היטב היה יכול להבין כי לדעתו יש להסדרים מדיניים מתוך הידברות ישירה עם הערבים עדיפות לאומית עליונה, אחרי הבטחת העליונות הצבאית של ישראל על כוחן הצבאי המשותף של כל מדינות ערב. חוץ מהיאחזויות צבאיות למחצה באזורי הגבול, הוא לא ייחס כל חשיבות ביטחונית ליישובים שמעבר לקו הירוק, ואת האמונה שיישובים אלה יקבעו את גבולות העתיד של ישראל הגדיר כבר בֿ1970, בשיחה שבה הייתי נוכח, כ"אנכרוניזם". בשנות השבעים היה רבין היחיד מכל מנהיגי ישראל שלא רק שלא שילם מס שפתיים למתנחלים ולא הביע הערצה לאידאליזם שלהם, אלא כינה אותם "סרטן המכרסם בגוף הדמוקרטיה הישראלית" ו"סכנה פנימית לעתיד המדינה". דברים אלה כתב בֿ1978, כאשר מרבית היהודים תמכו במידה זו או אחרת במתנחלים, ובישראל שלטה ממשלה שהבטיחה להם "הרבה אלוני ממרא". את הכישלון בפינוי המתנחלים מסבסטיה שכפה עליו הרוב בממשלתו שצידד בפשרה, ראה במבט לאחור כמחדל העיקרי של ממשלתו הראשונה.

הביוגרפיה שלפנינו מוסיפה מידע על יזמות שנקט רבין כדי להגיע להסדרים. דומני שלראשונה מתפרסמים כאן פרטים אחדים על השיחות הממושכות שערך עם המלך חסן ממרוקו בביקור בן ארבעה ימים ברבאט. בממוארים שלו מספר רבין שלאחר שדחה סאדאת את הצעתו להסכם איֿלוחמה תמורת מחצית סיני, ביקש מקיסינג'ר לשאול את סאדאת בשיחה "בארבע עיניים" אם תיאות מצרים לעשות שלום עם ישראל תמורת מרבית חצי האי סיני, ואפילו תמורת כולו. קיסינג'ר לא הביא שום תגובה להצעה זו, ויש מקום לחשד שלא רצה להעביר למצרים הצעה שהיתה עושה את פעולת התיווך שלו למיותרת. בהסתמכם על דברי עמוס ערן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ושל יועצו לעיתונות דן פתיר, כותבים המחברים שרבין ביקש מחסן להעביר שדר לסאדאת, ובו הציע את החזרת כל סיני תמורת שלום חוזי שיושג בשיחות ישירות. כאשר ביקש רבין להעביר מסר דומה לאסד, טען המלך שהשליט הסורי לא יאמין לו ורבין העלה את הצעתו על הכתב. עם זה, רבין סירב להצעת חסן להיות מתווך עיקרי בין ישראל לערבים במקומו של קיסינג'ר. הוא הסביר לו שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה קרע עם האמריקנים, אך הודה לו על נכונותו לשמש ערוץ מקביל להידברות עם סוריה ומצרים. לפי אותם מקורות, עם חילופי השלטון בישראל העביר עמוס ערן פרוטוקול של שיחות מרוקו לאליהו בןֿאלישר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של מנחם בגין, והלה העבירו, בהוראת בגין, למשה דיין לאחר שנתמנה לשר החוץ בממשלתו.

בנושא הירדני, הביוגרפיה המעודכנת של סלייטר אינפורמטיבית יותר מהספר שלפנינו. בין השאר מסופר בה על הצעת רבין לחוסיין בֿ1975 לקבל לידיו את השליטה האזרחית על כל שטחי הגדה והרצועה. הרעיון היה שבעקבות צעד זה יחלו שיחות וצה"ל ייסוג משטחים אלה לאחר שייחתם הסכם שלום בין שתי המדינות. אף שההצעה היתה דומה להצעה של חוסיין עצמו (שנדחתה על ידי גולדה מאיר) סירב המלך להצעה, ותבע נסיגה ישראלית חלקית עוד לפני תחילת השיחות. ליזמה לא היה המשך, שכן מצרים הודיעה שאינה מכירה עוד בחוסיין כנציג הפלסטינאים ואילו רבין התחייב לפני המפד"ל, שנעשתה שותפה בכירה בממשלתו, להביא כל הסכם נסיגה למשאל עם.

מדברים אלה עולה בבירור הקו העקיב במחשבתו של רבין מאז ששת הימים. נכונות מרחיקת לכת - יחסית למנהיגים אחרים ולדעת הישראלי הממוצע גם יחד - לנסיגה משטחים, מלוּוה בהכרה שככל שההסדר מקיף יותר ומיטיב יותר לענות על צורכי הביטחון של ישראל, וככל שהשיחות המוליכות אליו ישירות יותר, כן תגדל הנסיגה. הססמה שהטביע בשנת חייו האחרונה לגבי רמת הגולן, הגזרה הבעייתית ביותר - "כעומק הנסיגה כך עומק השלום", מביעה למעשה את גישתו המדינית הכללית מאז 1967 (שאולי אינה חלה על ירושלים).

הצירוף של קשיחות צבאית ופתיחות מדינית הטעה רבים. המתנחלים והימין כולו לא ששו להכיר בקיומו של מתנגד כה נחרץ לדרכם בצמרת, ואילו השמאל ברובו הגדול מתקשה לעכל שכוחנות צבאית יכולה לעלות בקנה אחד עם מטרות מדיניות הומניות. אלה ואלה לא זיהו ברבין את המדינאי הציוני שהפרגמטיזם שלו הזכיר את זה של בןֿגוריון בכוללו בתוכו גורמים מוסריים ברורים, כמו ההכרה שמצב כיבוש לא יכול להימשך לנצח.

את העיקר שהניע את רבין אפשר לתמצת בפשטות: הוא האמין בצורך בעליונות צבאית מתמדת של ישראל שמטרתה הסופית היא שינוי היחסים בינה לבין שכניה הערבים. עליונות זו צריכה להרתיע את הערבים ממלחמה. אך אם היא אינה מצליחה להרתיע, עליה להיות מופגנת היטב בתוצאות המלחמה. כל מלחמה יחידה מוצדקת אם מטרתה היא הישרדות או, כמו במלחמת ששת הימים, מניעת שינוי חדֿצדדי מצד הערבים של סטטוס קוו מוסכם. ואולם, נוסף על כך יש לכל מלחמות ישראל מטרה אסטרטגית גלובלית. המטרה היא "להוציא לערבים מן הראש שהם יכולים לחסל את ישראל או לעכב את התקדמותה באמצעות השימוש בכוח צבאי". מטרה זו מחייבת להפעיל בכל מלחמה כמות רבה יותר של כוח מזו הנחוצה לשם הישרדות או לשם החזרת סטטוס קוו קודם. הניצחון הישראלי חייב להיות מוחץ והתבוסה הערבית צריכה להיות מורגשת היטב כדי שבסופו של דבר יחול שינוי ביחס הכולל של העולם הערבי כלפי ישראל.

אין שום ספק שרבין האמין באפשרות השגת היעד הזה. לאחר מלחמת יום כיפור הוא דיבר על הצורך לעבור בשלום את תקופת שיא עצמתו של הנפט הערבי, על הצורך בשיקום הכוח הצבאי של ישראל ועל שנים אחדות שבהן יהיה על הערבים להפנים את תבוסתם עד שיתאפשר מפנה. לרבין היה אפוא "חזון"; ברתיעתו ממילים גבוהות ודאי היה מעדיף לכנותו "הערכת מציאות והצבת יעדים". ייתכן גם כי עד לקמפֿדיוויד חשב על שלום חוזי רק כעל סדרת הסכמים והסדרים דוֿצדדיים עם כל מדינה שכנה, המונעים מלחמה ופעולות אלימות אחרות נגד ישראל.

האופטימיזם הזה נבע בין השאר מיחסו של רבין לערבים כאל אויבים רציונליים. יחסו אליהם לא היה מבוסס על הכרה מעמיקה של עברם, דתם ותרבותם. שלא כמו משה דיין או אבא אבן, הערבים עוררו בו סקרנות אינטלקטואלית מוגבלת; אך בכל כתביו והרצאותיו אין למצוא אפילו מלת בוז אחת כלפיהם ואין ספק שמעולם לא האמין במיתוסים הפסבדוֿמדעיים על "מנטליות מזרחית" מיוחדת המונעת מן הערבים התנהגות רציונלית (כלומר מערבית). רבין התעניין בערבים מזווית ראייה אחת ויחידה - ביטחון ישראל.

אפשר, כמובן, לומר שרוב התעניינויותיו נבעו מזה. ובאמת, מבחינה זו היה "צר אופקים". אך זו היתה "צרות אופקים" שנבעה מן הדבקות במטרה עליונה שכל החיים מתרכזים סביבה, והיה קשר עמוק בין הכבוד והאמינות הרבה שזכה להם מצד רוב הישראלים לבין דבקותו רבת השנים במטרה האחת והיחידה - ביטחון ישראל ועתידה.

בפיכחון של רבין, היה, לדעתי, יוצא מן הכלל בולט אחד: הפלסטינאים. רבין היה שותף מלא להתכחשותם של כל מנהיגי ישראל (משתי המפלגות) לקיומה של בעיה לאומית פלסטינית. אמנם הוא לא חזר על דברי הדמגוגיה של גולדה ("אין פלסטינאים"), ונראה שגם לא החזיק ברעיון הפרנואידי במקצת שכל עניין הלאומיות הפלסטינית הוא המצאה (אנטישמית?) שנועדה להרוס את ישראל. הוא אף הכיר בבעיה שנוצרה לישראל בשל קיומם של הפלסטינאים כאוכלוסייה כבושה וחסרת זכויות. אך ממש עד אוסלו הוא התעקש שלא לראות כל סימני התמתנות באש"ף, והעיקר, הוא ראה בפלסטינאים לא רק גורם קיצוני אלא גם גורם חלש, שבניגוד למדינות ערב אינו יכול להעמיד את ישראל בסכנה קיומית. לפיכך, גם שבועות אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה הוא נשאר משוכנע שבעיית הפלסטינאים ניתנת בדרך כלשהי לפתרון במסגרת כוללת של שלום עם מדינות ערב.

רבין היה מוכן תמיד לבחון מחדש את אמונותיו, וכך, אפילו בעניין הטאבו על אש"ף התבלט בפתיחות יחסית עוד לפי ההערכה מחדש שלו בֿ1992. בֿ1976, השנה האחרונה לכהונתו הראשונה כראש ממשלה, בא אליו ידידו מן הפלמ"ח, מתי פלד, והציע לו חילופי מחוות עם ערפאת. פלד ייצג אז קבוצה של פעילי שלום ישראלים שניהלו שיחות עם בכיר אש"ף עיסאם סרטאווי. רבין נענה להצעה והביע נכונות לשחרר אסירים פלסטינאים שלא השתתפו בהרג תמורת הצהרות מתונות של ערפאת (כמו הסתייגות מחטיפות מטוסים). בפנקס שירות (1978) הוא מדווח על פגישות אלה בנימה עניינית. הוא מספר על הערכתו הרבה לפלד ועל אמונתו בכוונות הטובות של הקבוצה שייצג. אך הוא גם כותב שהיה לו ברור שפלד לא יוכל לחזור אליו עם תוצאות ממשיות: ואכן זה מה שקרה. ברור שהפרשה כולה לא סייעה לעורר אצלו אמון באפשרות של משא ומתן תכליתי עם אש"ף, אך הוא גם לא הצטער על כך, שמהכיוון ההוא לא באה שום יזמת שלום רצינית.

המפנה המוחלט שחל בעמדותיו בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה מצטמצם אך ורק לעניין אחד: אש"ף. עד פרוץ האינתיפאדה היה מצבו של הארגון הייצוגי של הפלסטינאים בכי רע. הגוש הסובייטי, תומכו המסורתי, נמוג. גם תמיכת ה"אחים הערבים" נעלמה לאחר ברכת הדרך שהעניק ערפאת בשם העם הפלסטיני כולו לסדאם חוסיין. אך המרד העממי בשטחים שהתפתח מיזמה מקומית השיב את הכבוד לארגון. הפלסטינאים גילו בשיא חולשתם מקור כוח חדש. ישראל גילתה בשיא עצמתה ושאננותה - סכנה קיומית חדשה. מספר החללים הישראליים הצטמצם לעשרות. אבל הפחד היוםֿיומי בערים, הריתוק של אלפי חיילים למשימה של רדיפה אחר נערים ונערות זורקי אבנים וההד הביןֿלאומי להוויה הזאת - כל אלה הביאו לבסוף גם את רבין להכיר שמדובר ב"התקוממות עממית" ולא ב"סדרת התפרעויות".

שנים רבות חזר רבין ושינן לפני מפקדים בצבא ולפני הקהל הרחב הבחנה בסיסית בין סכנות קיומיות לישראל - נחיתות צבאית, בידוד פוליטי מוחלט; מלחמה - לבין פגיעות אחרות שאינן סכנה קיומית, כמו חרם כלכלי או טרור. עכשיו היה צריך להחליט היכן יש למקם במסגרת הבחנה זו את האינתיפאדה, ואין כל ספק שכאירוע רציף ומתמשך הכיר בה רבין כסכנה קיומית ממשית לישראל. כאשר הכיר בכך, זנח את הרעיון שהבעיה הפלסטינית תיפתר בהסכמים ביןֿ מדינתיים והחל לחפש שותף בין מנהיגים מקומיים, לרבות מנהיגי האינתיפאדה. כשהתברר שהללו אינם מוכנים להידבר עם ישראל בלא הדרכה מתוניס, הבין שיש הכרח להידבר ישירות עם אש"ף, ובהידברות זו לבדוק אם הארגון למד את הלקח מהצירוף המיוחד של חולשה ועצמה, כפי שלמדה אותו ישראל (כלומר, רבין). היה צריך לבדוק אם הארגון מוכן לקבל עליו את כל המשתמע מהכרה בישראל. הדרך לאוסלו נפתחה.

הקצב שבו הכיר רבין במציאות החדשה ונענה לה לא יכול להוסיף לתהילתו. ודאי שבעניין מרכזי זה לא ראה את הנולד גם לאחר שנולד. היה קשה למי "שנתן שיעור" לכל העולם הערבי "לקבל שיעור" ממי שאותו ראה תמיד כחוליה החלשה ביותר בעולם זה. אך רבין היה נכון ללמוד את הלקח, ואם אמנם, כפי שמבשרת תעמולת הליכוד, הסכמי אוסלו הם עובדה מוגמרת ומסמנים את ראשית הדרך לתקופה חדשה ביחסים בין ישראלים לערבים, הרי שמזלה הגדול של ישראל הוא שבראשה עמד אדם ששמר על ראש פתוח והיה נכון ללמוד אמיתות חדשות, ולא זו בלבד אלא גם להסתלק בשעה הנכונה ממוסכמות ישנות, ובהן אלה שהוא עצמו שינן לעצמו ולאחרים.

השמאל, שביקר את רבין לפני אוסלו, הקדימו בתפישה נכונה יותר של מרכזיות הנושא הפלסטיני בסכסוך הכולל. אבל השמאל לא היה יכול להוביל את עם ישראל בדרך השלום. רק מדיניות שעיצבה את הסכמי אוסלו עצמם כתהליך של בדיקת כוונות, תהליך שנועד, עם התממשותו, להתגבר על מחסומי ענק של ספקות, איֿאמון וחשדנות, היתה יכולה לזכות באמון העם. היסוסיו של רבין לפני "לחיצת היד ההיסטורית" ביטאו את תחושת העם בישראל יותר מן הוודאויות המוסריות הנחרצות של השמאל. לפי הרגשת רוב הישראלים, רצינותם של הפלסטינאים, והסתלקותם מחלומותיהם הוותיקים, היו טעונים בדיקה קפדנית ולא יכלו להתקבל כמובנים מאליהם. האטיות של רבין ביישום ההסכמים, ההקפדה על הפרטים ואפילו הסילוק ההדרגתי של חשדנותו שלו היו מקור מרכזי לאמינות תהליך השלום. תרומתו של רבין בעניין זה היתה מכרעת, והיעדרו יורגש היטב כאשר ההנהגה המדינית והצבאית כולה תצטרך לזכות באמון העם לשם המשך תהליך הפיוס.

בינתיים, בעוד תהליך השלום מתקדם בכבדות, פער הרצח בעם ישראל פצע שאינו מגליד. מחברי "שלום, חבר" מקדישים את שני הפרקים האחרונים בספרם לנושא גורלי זה. לדעתם, עוד לפני הרצח נוצר פילוג בעם בשל קיומן של שתי תרבויות פוליטיות שונות. השמאל, הפרגמטי, ועוד יותר ממנו השמאל ה"אידאליסטי", הקנאי לזכויות אדם, אינם מסוגלים להבין את אותו חלק בעם הקובע את דרכו לפי "קולות המגיעים אליו מן ההיסטוריה היהודית". על אף היחס העמוק של המחברים לרבין האיש והמנהיג, אין הם רחוקים בניתוח זה של הפילוג בעם מלהטיל את האשמה החלקית לרצח על רבין עצמו ועל הכרזותיו הפרובוקטיביות כביכול כלפי המתנחלים. הם ממליצים לשני חלקי העם לאמץ את הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר ולפתוח בדוֿשיח חדש.

לדעתי, המלצות אלה מגלות הרבה רצון טוב סנטימנטלי אך לא ניתוח אמיץ ונכון של המצב. שום דבר אינו מעיד על כך יותר מאזכורו של בובר בהקשר זה. בעיניהם של החוגים שמהם יצא הרוצח, בובר הוא קוויזלינג. ככל חברי "ברית שלום", הוא הושמץ, נוּדה ואוים בקביעות. בדומה לכך, מה שהביא גם הפעם לפילוגו של העם לשני מחנות אינה היוהרה של השמאל וזלזולו במסורת ישראל אלא המפנה שעברה הציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים. עד לצמיחתו של גוש אמונים והיעשותו של הרב קוק (הבן) מקור השראה לנוער הדתי, היתה לציונים החילונים ולציונים הדתיים שפה משותפת. זו היתה השפה הפרגמטית שבה העריכו כל צעד חדש לפי הסיכויים והסיכונים שיש בו למפעל השלם. מתוך אותה ראייה יכול היה הרב ריינס, מייסד הציונות הדתית, לתמוך בעמדת הרצל בעניין אוגנדה, והשר משה חיים שפירא מנהיג המפד"ל היה יכול להזהיר את רבין הרמטכ"ל ואת צה"ל כולו מיריית הירייה הראשונה במלחמת ששת הימים. בהשפעת בןֿגוריון האמין שפירא שיציאה למלחמה בלא חסות מעצמה תסב אבדות כבדות, וכי גם אם יהיה ניצחון, ייגזלו פירותיו על ידי המעצמות שיכפו הפסקת אש ונסיגה בלא שלום, כמו בֿ1956. כזכור, היו אלה הטחותיו של שפירא שגרמו לרבין את המשבר הקשה שכונה "הרעלת ניקוטין". אין ספק שהמשבר נגרם דווקא מפני ששפירא שומר המצוות דיבר אל רבין החילוני בשפה שהיתה משותפת לשניהם.

ואולם כאשר נסתיימה מלחמת ששת הימים בניצחון מהיר ומזהיר, עבר הדור הצעיר של הציונים הדתיים מהערכה נמוכה מאוד של עצמת ישראל, שגבלה בתחושת איןֿאונים, להערכה מרקיעה שחקים. כשהציונים הדתיים החדשים החליטו שישראל יכולה לשמור בידיה את "חזון הדורות", את ארץֿישראל השלמה לעד; כאשר הם דחו כל הערכה רציונלית ומבט מפוכח על האפשרויות המדיניות כשיקולים התופשים, אולי, לגבי ה"גויים" אך לא לגבי עם ישראל, נהרסה השפה המשותפת הציונית והוחלפה בשפה אחרת, משיחית וכוחנית בלי סייג.

לציונים הדתיים של הדורות הקודמים היתה שפת התפילה והסמלים הדתיים שפה ייחודית להם, שפה נוספת לשפה הציונית הפרגמטית המשותפת לכלל ישראל. ואילו עתה, אצל קנאי הגוש ויש"ע, באה השפה הייחודית והחליפה את השפה המשותפת לכולם. מי שלא דיבר בה היה עוכר ישראל, על סף בגידה. זוהי הקנאות העיוורת שהפכה את הדיאלוג ללא אפשרי. השמאל הציוני והמרכז המשיכו לדבר בשפה המשותפת ה"רגילה", ורבין הרציונליסט המפוכח היה הבולט מבין מדינאי ישראל שלא עשה שום ויתורים לשפת הסמלים המיתיים ול"ערגת הדורות". זו הדרך שבה הבין את אחריותו לגורל ישראל. משום כך, הזוועה שברצח עמוקה יותר ממה שמניחים מחברי הספר, שכן כאשר הציונים הדתיים הללו דיברו, וחזרו ודיברו, על כך שאם "צוואת הדורות" תופר יהיה זה אך ורק בעקבות חולשת הדעת, התבטלות בפני הגויים או בגידה של החילונים; כאשר הם זיהו את עם ישראל עם עצמם ולא עם הרצון האמיתי שלו כפי שהתגלה בפועל, בקלפיות, הם הכינו למעשה את נידויו של רבין עד לרציחתו.

המחברים של "שלום, חבר" וכל הקוראים לפיוס לאומי, צריכים להסביר כיצד בעצם, ייתכן דיאלוג בין אנשים החושבים על פיקוח נפש ועל הסכסוך והדרכים לסיימו על פי כלים רציונליים, לבין אלה, כמו האחים עמיר, שכל מה שעומד לרשותם לשם הבנה ופעולה הם אנלוגיות תנ"כיות אחדות ופסקי הלכה שנועדו כולם לזמנים ולתנאים אחרים: אלה שבאמת אינם מסוגלים להבחין בין דוד המלך לדוד בןֿגוריון, בין משה דיין לבין יהושע בןֿנון, בין עמלק לבין ערפאת. והחשוב ביותר: עליהם להראות כיצד ניתן להשיג פיוס לאומי בין שני המחנות ושתי התרבויות בלא לגרום שיתוק מדיני ובלא לאבד את כוח ההכרעה הדמוקרטי העומד למבחן גורלי בימים אלה. כמו בימים שלפני הרצח, גם היום ניסיון לכפות אחדות לבבות בכל מחיר מצד אנשים שיש להם גוון ספציפי ביותר בתוך כלל העם עשוי לגבות מעם ישראל מחיר נורא.

[1996]

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

מחשבות ישראליות - מנחם ברינקר
Israeli Thoughts - Menahem Brinker


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *