» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2008       חזור

על האידיאולוגיה
מאת: לואי אלתוסר
L'Ideologie - Louis Althusser

ההוצאה: רסלינג לואי אלתוסר (1918-1990) הוא אחד התיאורטיקנים המרקסיסטים החשובים של המאה ה-20, ושותף למהפך הסטרוקטורליסטי שאירע בהגות הצרפתית בשנות ה-60. בשורה של כתבים, וביניהם "בשביל מרקס" (1965), "לקרוא את הקפיטל" (1965) והמסה על האידיאולוגיה, הוא קורא תיגר על האורתודוקסיה המרקסיסטית ומשנה לחלוטין את הנחות היסוד שלה בכל הנוגע לתפיסת החברה, ההיסטוריה, האידיאולוגיה, המדינה והסובייקט. הספר על האידיאולוגיה הנה גרסתו המאוחרת של אלתוסר למסה המפורסמת שלו "מנגנוני המדינה האידיאולוגיים", והיא חיונית לכל המבקש להבין את החשיבה הצרפתית בת-זמננו. כל חשיבתו המאוחרת של אלתוסר מקופלת למעשה במסה זו (שנכתבה כשנה לאחר מפח הנפש ממאורעות הסטודנטים במאי 68') ובשאלה שהוא מציב במרכזה: כיצד קורה שהסדר הקיים משתכפל ואף משגשג חרף המצוקה ההמונית שהוא מייצר. אלתוסר מציג את הביקורת שלו תחת המושגים החשובים שטבע: "הסבה" (אינטרפלציה) ו"מנגנוני מדינה אידיאולוגיים".

התשובה שמספק אלתוסר נעוצה בהבנה חדשה ונועזת של האידיאולוגיה ושל מצב הנתינות, ומבוססת בין השאר על עקרונות שיובאו מהפסיכואנליזה הלאקאניאנית. מתוקף זה גורס אלתוסר שעל המרקסיזם מוטל לתת דין וחשבון על אודות הסובייקט, שפתו, הזדהויותיו והכלכלה הליבידינלית שהוא חולק עם המדינה. כך, מרגע פרסום המסה, מרקסיזם ופסיכואנליזה לא נתפסו עוד כשיטות עוינות, חסרות מכנה משותף, אלא להפך – כשותפות בזעזוע מחשבתי ובגל של הלם מפרק, שחצה שדות וזרמים שלמים ואף הוליד ברבות הימים זרם תיאורטי נפרד של פסיכו-מרקסיזם.

לספר מצורפת הקדמה מאת אטיין בליבר, פילוסוף של המוסר והפוליטי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריז 10 ושותף עם אלתוסר בכתיבת הספר "לקרוא את הקפיטל". ד"ר אריאלה אזולאי, אשר יחד עם עדי אופיר כתבה את הספר "משטר זה שאינו אחד" (רסלינג 2008), תרגמה את הטקסטים. ד"ר אייל דותן כתב אחרית דבר על משנתו של אלתוסר.

על האידיאולוגיה מנגנוני המדינה האידיאולוגיים [מהדורה מחודשת] מאת לואי אלתוסר בהוצאת רסלינג, תרגום: אריאלה אזולאי, כריכה קשה, 100 עמודים.

אייל דותן | המהפכה של אלתוסר, מתוך אחרית הדבר.
המהפכה שחולל לואי אלתוסר בחשיבה המרקסיסטית שקולה למהפכה שחולל לאקאן בחשיבה הפרוידיאנית, ובעלת מבנה פעולה זהה. שניהם חזרו וקראו באבות השיח שלהם, לעתים תוך סלקציה חריפה בכתביהם, במטרה לקרב אותם להווה ולפתור כמה מהשאלות היסודיות שעלו מהם. שניהם לא היססו להטמיע השפעות זרות, מכיוונים שונים, ולייצר מושגים חדשים, היברידיים. בבתי הספר שהם פתחו דיברו בז'רגון אחר, מתוחכם ואפקטיבי יותר. הקריאות הנועזות שהציעו עוררו עליהם את חמת הממסדים האקדמיים, המפלגתיים והטיפוליים, אך הביאו להם אלפי תומכים נלהבים. המסה "על האידיאולוגיה" היא המפגש הדרמטי ביותר בין שתי המהפכות הללו, שתוצאותיו מהדהדות עד היום. מאותו רגע והלאה, מרקסיזם ופסיכואנליזה לא נתפסו עוד כשיטות עוינות, חסרות מכנה משותף, אלא להפך: כשותפות בזעזוע מחשבתי, בגל של הלם מפרק שחצה שדות וזרמים שלמים.

אלא שסיפור המפגש בין הניאו-מרקסיזם האלתוסריאני לפסיכואנליזה הלאקאניאנית לא מתחיל ולא מסתיים ב"על האידיאולוגיה". מסה זו, שנכתבה בשנת 1969, היא אמנם נקודת שיא, מעין רגע מכונן, אבל שורשיה מצויים שש, שבע שנים קודם לכן, בשנים 1962-1963. לואי אלתוסר, פילוסוף מרקסיסטי, חווה אז תקופה קריטית אשר השפיעה מבחינה אינטלקטואלית על השתלשלות חייו. בשנתיים הללו שב להתעניין בפסיכואנליזה, קרא הרבה בכתבי פרויד ובכתבי ממשיכיו – בעיקר התמקד בלאקאן – ובד בבד התעוררה אצלו מהפכה מחשבתית שלמה ביחס למרקס. אלתוסר זיהה קרע בלתי ניתן לאיחוי המפריד בין כתביו המוקדמים, ההגליאניים, של מרקס ובין כתביו המאוחרים, ובעיקר "הקפיטל", שבהם מוצעת תפיסה מטריאלית, אנטי-הומניסטית של האדם. המאמרים שכונסו אחר כך בספר "בשביל מרקס" (Pour Marx), עוררו כצפוי זעם עצום במפלגה, אבל גם ביססו אותו כקול חדש ומפתיע של האינטליגנציה.

באותה תקופה ניהל לאקאן, המבוגר מאלתוסר ב-17 שנה, את מלחמתו הגדולה בארגון הבינלאומי של הפסיכואנליזה (IPA). במהלך אותה שנה התחוור ללאקאן שהקרע בינו לבין הממסד הוא בלתי נמנע, ועל כן חיפש תמיכה במקומות אחרים. למזלו, הוא מצא את אלתוסר. הפילוסוף המרקסיסטי היה מעוניין בשותף כמו לאקאן למהפכה אינטלקטואלית באוניברסיטאות – הבעיה הייתה כיצד להכשיר אותו. ביולי 1963 התפרסם הטקסט הראשון של אלתוסר ("פילוסופיה ומדעי האדם") ב-Revue de l'enseignement philosophique, ובו הוא השווה באריכות בין המהפכה של פרויד לזו של מרקס. פרויד, כתב אלתוסר, גילה את הלא-מודע כסטרוקטורה אימפרסונלית, ולאקאן הוא היחיד שהבין זאת במלוא מובן המילה וידע להסיק ממנה את המסקנות הנכונות.

לא הייתה זו ההתערבות היחידה לטובת לאקאן. סמינר שהעביר אלתוסר בתחילת 1964 "על היסודות הפילוסופיים של הפסיכואנליזה" הוקדש רוב הזמן ללאקאן, ועורר רעש גדול. השתתפו בו רבים וטובים, כמו ז'אק רנסייר, פייר מאשרֶה, מישל פֶשֶה, ז'אן-קלוד מילנר ואטיין בליבר (שהשווה אז בין תפיסת הפסיכוזה של פרויד לזו של לאקאן). אלתוסר עצמו דיבר על מושג האיווי ועל המעמד של הפסיכולוגיה לאור הגילויים הפרוידיאניים. באותו סמינר השתתף גם ז'אק-אלן מילר, שהציג לראשונה ולתדהמת כולם גרסה שיטתית, סדורה וטוטלית של הדוקטרינה הלאקאניאנית כולה, אשר אותה חילץ בדי עמל מתוך כתביו.

בדצמבר של אותה שנה, פרסם אלתוסר ב-La Nouvelle Critique – כתב העת הרשמי של האינטלקטואלים המרקסיסטים – את המאמר "פרויד ולאקאן", מה שהיה למעשה כתב הרהביליטציה של הפסיכואנליזה בעיני הקהל המרקסיסטי. במאמר זה הוא מנסה להסביר מדוע פרויד, וממשיכו היחיד לאקאן, חיוניים למרקסיזם. "הטקסט הזה הוא פצצה, אבל לא כזו המסכנת אותנו", כותב אלתוסר במכתב לחבר. "כולם מפחדים לפרסם אותו משום שהם אינם יודעים איך לסתור אותו". לאקאן עצמו הגיב בקרירות מנומסת למאמר. התגובה תסכלה את אלתוסר, אך לא ריפתה את ידיו. הוא הצליח לסדר לעמיתו משרה ב-E'cole pratique des hautes e'tudes, וחסות אקדמית של ה-E'cole normale supe'rieure, והמשיך ללמד אותו בשיעוריו.

הסמינר המפורסם ביותר של אלתוסר ושל תלמידיו החל בשנת 1965; עבודותיו קובצו ב"לקרוא את הקפיטל" (Lire le Capital). פרק הפתיחה מציג את ה"קריאה הסימפטומטית": תיאוריית הפרשנות המרקסיסטית הראשונה המתבססת על ביקורת הסימן. גם אלתוסר, כלאקאן, הבחין בין סימפטומים לסטרוקטורה האחראית להם, אלא שאצלו היא מכונה "פרובלמטיקה". הפרובלמטיקה, בדיוק כמו הנוירוזה, מכוננת על ידי שאלה מרכזית מודחקת, שעליה היא עונה בצורה מוצפנת ולעתים אף בלתי מורגשת בטקסטים שהיא מייצרת. הגדרתו של אלתוסר לסימפטום טקסטואלי היא מלאת השראה: "סימפטום הוא תשובה לשאלה שלא נשאלה". הטונים הפילוסופיים הברורים נועדו למעשה להרחיב את הגדרת הסימפטום, כך שתוכל להיות מוחלת על כל גילוי טקסטואלי של המציאות. אלתוסר הסטרוקטורליסט אינו מעוניין להתייחס לסימפטום טקסטואלי כאל תכונה של סובייקט כלשהו, ספציפי או מוכלל. פליטת הקולמוס שעל הפרשן לאתר בטקסט היא בפירוש של השדה כולו, גם אם מחבר כזה או אחר היה הראשון שנתן לה ביטוי. ואכן, כל טקסט מנדב סימנים המעידים על ההדחקות שלו, בין אם זו עודפות של אינפורמציה, ובין אם זו שתיקה באשר לנושא מסוים. הסימפטומים של "הקפיטל", כותב אלתוסר, נובעים מכך שהוא נקרע בין שתי פרובלמטיקות: האחת, מטריאלית שאליה הוא נושא עיניו, והאחרת, "אידיאליסטית" שממנה הוא מתקשה להיפרד. על הפרשן, בתהליך תרפויטי, לעמוד על הקונפליקט ולשחרר את הפוטנציאל הגלום בו. במקרה שלפנינו, עליו להציג מרקסיזם חדש, אנטי-הומניסטי ואנטי-הגליאני.

בסמינר פורץ דרך זה מפותחים גם שאר הרעיונות המפורסמים של המרקסיזם הסטרוקטורליסטי המגולמים גם ב"על האידיאולוגיה". כזה הוא למשל מבנה החברה. בניגוד לתפיסה השלטת, המדברת על בסיס חברתי-כלכלי ועל מבנה-על הכולל את מערכת החוק, התרבות, האידיאולוגיה וכו', אלתוסר מדבר על טוטליות מובנית ומורכבת מאוד של יחסים חברתיים המתנהלים סביב ספרות או סביב תחומים נבדלים פחות או יותר (תרבות, תקשורת, פרסום, חינוך וכו'), אשר הנם בעלי אוטונומיה חלקית. במלים אחרות, לכל ספרה ההיגיון שלה, גם אם היא משתפת פעולה עם אחרות. כך, למשל, כל ספֶרה משפיעה על ספרות אחרות בדרגות שונות: שינויים בעולם המשפט עשויים לגרום שינויים בעולם הכלכלי, או אפילו בעולם האמנותי – ולהפך. את עקרון הסיבתיות הזה המכונה "היקבעות-יתר" (over-determination) שאל אלתוסר במוצהר מפרויד. משמעותו היא שכל אירוע בהיסטוריה – בין אם זו מלחמה, הפרטת חברה ציבורית, או אפילו אם אלו בחירותיו הקונקרטיות של פרט כזה או אחר – הוא בגדר תוצר של כמה וכמה ספרות חברתיות, ואין שום הכרח המוביל מאירוע אחד לאחר. יתרה מזאת, כל אירוע משתתף לא רק בספרות שונות של החברה, אלא גם בזמנים שונים שלה. באותה טוטליות חברתית ממש מצויים חלקים שונים של החברה בדרגות שונות של התפתחות היסטורית. החוקים יכולים להיות ליברליים (למשל, חוק העבודה ושוויון ההזדמנויות), אבל היישום שלהם בפועל ארכאי בהרבה, ומייצג שלבים מוקדמים יותר של התפתחות (חשבו על העובדים הזרים). ב"מציאות" שכזאת, אין פלא שהיחסים בין הספרות השונות הנם מתוחים וקונפליקטואליים, וכי לטוטליות החברתית אין מרכז, אין ליבה מחוללת כול, אין מהות שריבוא הפנים של המציאות אינו אלא ביטוי שטחי שלה כמו אצל הגל והמרקסיזם האורתודוקסי. גם לכלכלה, אומר אלתוסר, אין קדימות על הספרות האחרות של החברה. לכל היותר ניתן לומר שהכלכלה משפיעה בחשבון אחרון, אך רגע זה לעולם אינו מגיע.

התמונה הכללית של הסובייקט, שאותה צייר לאקאן באמצעות קריאה מחדש של פרויד, דומה אפוא מאוד לתמונה הכללית של החברה, שאותה צייר אלתוסר בעזרת מרקס המאוחר. כמו הסובייקט, גם החברה חסרת מרכז, שסועה וחדורה במתחים; כמו מאורעות נפשיים גם מאורעות היסטוריים מתרחשים מסיבות רבות, המצויות בעיקרון של היקבעות-יתר, והסיבה הקובעת (הממשי/הכלכלה) לעולם אינה יכולה להופיע ככזאת.

מאורעות מאי 68' שנפלו כרעם ביום בהיר הציבו בפני אלתוסר ולאקאן בעיה דומה. הסטודנטים תבעו מהם הסבר לדחף המהפכני ובעיקר לסיבות לכישלונו. לאקאן הציג את התזה על ארבעת הדיסקורסים – האוניברסיטה, האדון, ההיסטרי והאנליסט – וטען בפניהם שהמורדים חיפשו בסתר אדון חדש. אלתוסר, לעומתו, בחר לבחון מחדש מושג אחד שטרם זכה לארטיקולציה מפותחת בכתביו: "האידיאולוגיה". אלא שהפעם, העזרה שביקש מהפסיכואנליזה משמעותית בהרבה מזו שביקש כשפיתח את "הקריאה הסימפטומטית" ואת היקבעות-היתר, שכן אלתוסר הבין משהו יסודי מאוד, שעד עתה חמק ממנו והתקיים רק בשולי הטקסט שלו: כדי לחשוב על הכוחות המעצבים את החברה, על החוקר להבין לא רק את כללי המשחק, אלא גם את השחקנים. בקיצור, הוא זקוק לתיאוריה של סובייקט, כזו שמרקס מעולם לא טרח לפתח, ואפילו ממשיכיו הרבים (למעט אסכולת פרנקפורט) לא התפנו עד כה להגות בה ברצינות. הפעם, בניגוד לכל מה שכתב בעבר, אין לאלתוסר שום טקסט מרקסיסטי קנוני להסתמך עליו, או למִצער לקרוא אותו בצורה סימפטומטית ולחלץ ממנו תיאוריה של סובייקטיביות (לא מרקס, לא לנין, אפילו לא גרמשי). במובן הזה, אלתוסר עומד באותו מקום שבו הציב את מרקס המאוחר של "הקפיטל", במצב של קרע אפיסטמולוגי מקודמיו. וכך אולי יש לקרוא אותו.

ואכן, "על האידיאולוגיה" הוא הביטוי הנחרץ של תובנה זו. איננו צריכים להניח את הביוגרפיה של אלתוסר מאחוריו, את ההזדהות האינטלקטואלית הכפולה שלו (עם מרקס ועם פרויד בתיווך לאקאן) כדי לראות כיצד שני איוויים מתרוצצים בטקסט ללא הפסק: הראשון רוצה להבין את הסובייקט; השני רוצה להבין את החברה וכיצד הם נפגשים, תוך כדי מתח אדיר בכל אחד מהצמתים הרבים הפזורים ב"על האידיאולוגיה". אותו מארג של תפרים בין שתי פרובלמטיקות זרוע סימפטומים לכל אורכו. העדויות החותכות ביותר למפגש מצויות במירכאות הרבות הפזורות בטקסט. בכל הטקסטים של אלתוסר מייצגות מירכאות מצד אחד שאילה של מושג – כאשר מקור השאילה איננו אקספליציטי אף פעם, ומצטייר לכן כשימוש חופשי, מושאל ובלתי מחייב. מצד אחר, המירכאות מביעות אירוניה מסוימת, אשר לא ברור מהו או מיהו מושא הביקורת שלה (אחרי הכול, אפילו המושג "קריאה סימפטומטית" ניתן במירכאות בלקרוא את הקפיטל).

[...]

© כל הזכויות שמורות לרסלינג הוצאה לאור

על האידיאולוגיה - לואי אלתוסר
L'Ideologie - Louis Althusser