Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2008       חזור

הזכות לעצלות
מאת: פול לפארג
Le Droit a la paresse -Paul Lafargue

ההוצאה:

נהר ספרים

התרגום לספרו של לפארג (1911 - 1842) לעברית בהוצאת נהר ספרים ראה אור בשנת 2004. הספר עצמו ראה אור בשנת 1887 ובמקור פורסם בהמשכים בשבועון הצרפתי L'Egalite החל משנת 1880. הקורא את ספרו היום ימצא אולי נוחם בעובדה כי אכן זכינו להשגים חברתיים מסויימים במהלך השנים שחלפו, אך עד מהרה יווכח כי שאלות היסוד שמעלה הספר נותרו ללא מענה, ועוולת הניצול אולי החליפה בעלות אך לא פסה מהעולם.

ראובן מירן על הספר: "הזכות לעצלות" הוא חיבור חברתי־פילוסופי נוקב המעמיד לפני הקורא מראה שעתידו נשקף בה. לטקסט איכויות ספרותיות מובהקות - ברוח כתבי הפילוסופים הנאורים של המאה השמונה עשרה וסגנונו מזכיר לא אחת את סגנון כתיבתו של וולטיר.

הוא כתוב בלשון ציורית שוצפת־קוצפת ובנימת הומור סרקסטי שרק לב כואב באמת יכול לבטא.

הזכות לעצלות
שתפו אותי

פול לפארג, אקטיוויסט אמיץ לב, נסער ובלתי מתפשר, ינק את חיוניותו הפוליטית והאינטלקטואלית מתחושה של צורך דחוף לפעול נגד הדיכוי על כל צורותיו למען שוויון זכויות מלא לכל אדם ואזרח.

הלהט הנבואי העצום שהציף את סגנונו והקיצוניות הבלתי מתפשרת שאִפיינה את פעילותו הפוליטית נבעו מדחף פנימי שבער בו: להגשים את הייעוד הגדול שראה לעצמו — לשחרר את האדם מכבלי ההון המחובר בעבותות של סיאוב ושחיתות לשלטון כדי שיתאפשר לו לחיות ולהגשים את חייו כחלק ממערכת אנושית סולידרית. למקרא דבריו הנבואיים אפשר לחוש לא אחת במשב רוח המוסר הטהור, האוּטוֹפּי, של נביאי ישראל, ואשר אולי שימשה ללפארג מקור השראה, ולוּ בתת המודע. לא מפליא אפוא שגם סגנונו של "הזכות לעצלות" מזכיר את סגנונם של הנביאים העברים שלבם יצא אל הדך והאביון, ושאהבת האדם והצדק החברתי שבערה בהם הייתה ללהבה שליחכה וכילתה גם אותם.

זוהי רוחו של החיבור החברתי־פוליטי־תרבותי הזה, טקסט שהקדים את זמנו, הקורע מסֵכות רבות מעל פניו המתחסדות של הממסד הפוליטי־כלכלי־דתי וחושף את אטימותו, צדקנותו ורשעותו.

לפארג קורא תיגר על תפישת העבודה בעולם הקפיטליסטי. הוא זועם על עיוורונם של המוני העובדים המשתפים פעולה שלא מִדעת עם דורשי רעתם המתחזים למבקשי טובתם ומעמיקים ומנציחים בכך את ניצולם המחפיר. באירוניה סרקסטית מושחזת לפארג יוצא נגד הרוע והטמטום האנושי קורע הלב וחושף את צביעותם של הנצלנים המתחסדים, דמויות המוכרות לנו גם כאן ועכשיו, למרות הבדלי המקום והזמן: ספסרי הון, תעשיינים נצלנים, אנשי דת מתחסדים, פילנתרופים־נדבנים צדקנים, כלכלנים לא ישרים, פוליטיקאים ושאר משרתי השלטון, מנהיגים פוליטיים וכלכליים ציניים - שסילפו את "הצהרת זכויות האדם" והפכו אותה ל"אידאולוגיית עבודה" הטומנת בחובה שעבוד; שכן "הזכות לעבוד" רק מרחיקה את האדם ממימוש זכותו לחירות, להגשמה עצמית ולאושר.

העבודה הזאת אינה אלא עבדות שכל מטרתה להעשיר את העשירים ולאפשר את המשך שיעבודו של האדם. מה שמאפשר לנצלני הענק חובקי העולם האלה לכבול אליהם את בני האדם במעגל הנמשך כל ימי חייו של האדם העובד היא שיטת העבודה בשכר, שהיא "סוג העבדות הגרוע ביותר," כדברי לפארג. העבודה בשכר כובלת את העובד למעביד ומונעת ממנו לפתח את אישיותו, להרחיב את השכלתו, להעמיק את מודעותו האישית, החברתית והתרבותית. זהו מעגל שטנים שבו האדם נדון לצרוך מכל הבא ליד, ובכך הוא משלים למעשה את שיעבודו ומחזיר את השכר שקיבל לכיסו של המעביד. לפארג, הכואב את עוורונם של המנוצלים, מסתער אפוא על "אידאולוגיית העבודה" הצבועה והמורעלת ששותפים לה הוגי דעות, אנשי רוח, ובעיקר בעלי הון, כלכלנים ופוליטיקאים מימין ומשמאל גם יחד. בספר הזה, כמו בשאר כתביו, לפארג מבקש לחשוף את ההונאה ההיסטורית הגדולה המסתתרת מאחורי מסיכת ה"קִדמה" ולפקוח את עיניהם של המנוצלים והמדוכאים כדי לאפשר לאדם העובד להשתחרר מכבלי התרמית והשקר שבהם נאזקו חייו. כך תפש לפארג את חובתו האנושית הבסיסית כלפי האחר, ולמטרה זו הקדיש את חייו.

התבוננות בנעשה בעולם כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שספר זה נכתב, תעיד שלפארג אכן הקדים את זמנו וראה נכוחה את העתיד. "המכונה היא גואל האנושות, האל שיִפדה את האדם […] שיעניק לו שעות פנאי וישיב לו את חירותו," הוא כתב לפני כמאה ועשרים שנים. החזון הזה התגשם לפחות בחלקו בשלהי המאה העשרים. כשבעים שנים אחרי לפארג כתבה חנה אַרֶנדט בספרה Vita activa (1956) שתוך תקופה לא ארוכה יתרוקנו המפעלים מעובדים והאנושות תיפטר מן הכבלים העתיקים הכובלים אותה לעול העבודה. אבל דומה יותר ויותר שמה שנראה ללפארג - ולחנה ארנדט כמה עשרות שנים אחריו - כתנאי הכרחי למימוש חירותו של האדם, הופך בימינו אלה לחזיון אפוקליפטי של מדינה קורסת וציוויליזציה מתפוררת.

אמנם, דומה היה באמת שהמהפכה הטכנולוגית והמיכון האוטומטי אכן קירבו את האדם להגשמת חלומו ההיסטורי: הגדלת שעות הפנאי. ואולם, בעוד שעות הפנאי מעבודה אכן מתארכות, מסתבר שהאדם נתקף חרדה ונלכד בקורי פחד המונעים ממנו להפנות את מאמציו הרוחניים ואת כוחות היצירה הטמונים בו לאפיקים פוליטיים וחברתיים. במילים אחרות, הזמן הפנוי ששחרר אותו לכאורה מן הצורך לעבוד למען קיומו הבסיסי יוצר מעין חלל קיומי המטביע את האדם בים של דאגות וחרדות ממצב שבו "תאזל" לו העבודה. תחושת חרדה זו מטופחת ומנוצלת היטב על ידי המעבידים הנאו־שמרנים והקפיטליסטים השולטים יותר ויותר בשוק עבודה. בשוק זה עולה היצע העובדים על ביקוש המעסיקים והדבר מאפשר לאחרונים להתעלם מכל מחויבות חברתית ולהעניק זכות קיום רק למספר מינימלי הכרחי ומצטמצם והולך של עובדים הנחוצים להם לצורך הפריית הונם. כך הופך חלומו של לפארג למציאות בלהות.

ובאשר לניצול ולעבדות - האם הם חלפו באמת מן העולם? האם לא לבשו צורות אחרות, מתוחכמות וערמומיות יותר? האם הסגידה הממכרת לשוק ההון אינה גם היא סוג של עבדות, והאם עובדי תעשיות העילית, למשל, אינם צאצאיהם הפוסט־מודרניים של פועלי בתי החרושת, מטוויות הכותנה ומכרות הפחם? אלה שנעלמו מן הנוף האירופי־מערבי ו"עברו" לארצות העולם השלישי באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית שם מייצרים תאגידי ענק בינלאומיים, אמורפיים וחסרי פנים, תוצרת בעלוּת נמוכה להדהים ואותה הם מוכרים לנו, הצרכנים מסוממי תרבות הצריכה. התאגידים הגלובליים הללו אכן הצליחו ליצור מציאות וירטואלית ולהַבנות אותנו לתוכה באופן שבו השכר שהם משלמים לנו עבור עבודתנו חוזר לכיסם בזכות תרבות הצריכה בעולם המערבי ולווייניו, וחוזר חלילה, כאשר בכל התהליך המעגלי הזה מי שנותר "מחוץ למשחק" וצועד בביטחה לקראת אסון חברתי הן אותן מדינות "עולם שלישי" הממולכדות בבעיותיהן ללא תקוות היחלצות.

הנה כי כן, אמירותיו הנבואיות המתריסות, הציניות, המבעירות והכואבות של לפארג ביחס לכבלי העבודה בשכר בשלהי המאה התשע עשרה והמהפכה התעשייתית - לא התיישנו. נהפוך הוא, ככל שהזמן חולף נראה שהקשרים בין הון לשלטון רק מתהדקים, ולעומתם מעמיקים הפערים בין מיעוטי יכולת לבעלי הון, וקטֵנים והולכים הסיכויים לחלוקה צודקת יותר של משאבים ולצדק חברתי ופוליטי.

דומה שהדברים תקֵפים ביתר שאת למצבנו כאן, בחברה שבה אנו חיים כיום במדינת ישראל. מדינה שנמצאת בעיצומו של תהליך שינוי אידאולוגי עמוק, המבטל את תפישת היסוד הסוציאל־דמוקרטית שלה כמדינת רווחה והופך אותה לארגון המתכחש ליעודו, מתנער ממחויבותו לאזרחים שנתנו בו את אמונם והפקידו בידיו את חייהם, ומחזיר אותם למצב של היעדר ביטחון כלכלי־חברתי ובסופו של דבר גם פוליטי. במקום להעניק לאזרחיה שהפקידו בידיה את זכויותיהם הטבעיות כדי לזכות בביטחון קיומם - המדינה הופכת בהדרגה לתאגיד עסקי למטרות רווח המתקיים לטובת האֶליטוֹת החדשות - השכבות עתירות ההון. די אם נתבונן סביבנו כדי שניווכח בדברים לַאֲשוּרם: זכויות האזרח לביטחון חברתי במדינה - כמו למשל הזכות לפנסיה בשליש האחרון של החיים - יופקדו בידי משקיעים פרטיים שירכשו את קרנות הפנסיה מידי המדינה וציבור המבוטחים וינהלו אותן על פי שיקוליהם המסחריים הטהורים. התנערותה של המדינה מאחריותה הבסיסית כלפי אזרחיה באה לידי ביטוי גם בהפרטות בתחומים חיוניים כמו מקורות האנרגיה - חשמל, מים וכדומה - שהשליטה בהם מועברת לידיים פרטיות. אנשי עסקים, הרואים באזרחים ציבור של צרכנים, ינהלו את עתידו החברתי של האדם בישראל על פי שיקולים של רווח והפסד פיננסיים, שיקולים משוללים כל היבט אנושי והתחשבות חברתית.

הנה כי כן, דבריו של לפארג "הזכות לעצלות" ראויים ונכונים גם לנו, למרות הזמן שחלף. אשר על כן, כדאי מאוד להקדיש זמן ותשומת לב לספר הקטן, המבריק והמעורר למחשבה הזה. טמונה בו שאלה אנושית רבת עוצמה: מדוע האדם, ששאיפתו וזכותו הבסיסית היא לחיות חיים מאושרים, חייב לעמול קשה כל כך כדי להשיגם - כה קשה עד שבדרכו אל המטרה הבסיסית והאנושית הזאת הוא מותש, הופך למנוכר לסובבים אותו ולעצמו ומאבד בסופו של דבר את צלם האנוש שבו?

ואולי יש בספר הזה גם כמה תשובות אפשריות, שהרי המילה האחרונה במאבק על דמותו של האדם בעולם טרם נאמרה (ומן הסתם, מאבק זה לא ייגמר לְעולם), ואין כל ביטחון שהשאיפה לאושר הטבועה באדם לא תגבר למרות הכול על התאווה העיוורת לעבודה ועל איוולת הצריכה הבזבזנית. או־אז יתברר שכך אירע גם בזכות העצלות ובזכות עמידתו של האדם על זכותו לעצלות.     אחרית דבר: ראובן מירן

הזכות לעצלות מאת פול לפארג בהוצאת נהר ספרים, מצרפתית: תמר קפלנסקי, עריכה: שוש מירן, התמונה שעל העטיפה: "חדוות המנוחה" , פול גוגן, 70 עמודים.

הקדמת המחבר
במושב הוועדה הממשלתית לחינוך יסודי שהתכנסה בפריז בשנת 1849 אמר מר תְיֶר: "בכוונתי להעצים את השפעתה של הכנסייה לכדי השפעה כל יכולה ומוחלטת, שכן אני סמוך ובטוח שהיא תשכיל להפיץ את השקפת העולם הנכונה - זו המלמדת את האדם כי הוא נמצא בעולם הזה כדי לסבול - ולא את האחרת, המורה לאדם: 'התענג!'." בדבריו אלה ביטא מר תְיֶר את תמצית תורת המוסר של המעמד הבורגני, אשר הוא עצמו היה התגלמות בשר ודם של האגואיזם הגס שלו ושל תבונתו המצומצמת.

בשעה שלחמה נגד האצולה, הנתמכת בידי הכמורה, העלתה הבורגנות על נס את חופש הדעות ואת האתאיזם. אולם משהפכה למנצחת, שינתה את הטון ואת הגינונים, וכיום היא מנצלת את הדת לחיזוק עליונותה הכלכלית והפוליטית. במאות החמש עשרה והשש עשרה שבה הבורגנות בחדווה אל המסורת הפגאנית והיללה את הגוף ותשוקותיו, המגוּנים כל כך בעיני הכנסייה. בימינו, כשהיא עמוסה לעייפה ברכוש ורווייה תענוגות, היא מתכחשת לתורתם של הוגיה שלה - כל מיני רַבְּלֶה ודִידְרוֹ - ומטיפה לשכירים לחיות חיי צניעות ופרישות. המוסר הקפיטליסטי - פרודיה מעוררת רחמים על המוסר הנוצרי - מטיל חרם על גופו של העובד. הוא מציב לעצמו כאידאל את צמצום צורכי הפועל למינימום הזעיר ביותר ואת דיכוי שמחותיו ותשוקותיו, ודן אותו לשמש כמכונה המספקת עבודה ללא הפוגה וללא רחמים.

על המהפכנים הסוציאליסטים לשוב ולהניף את נס המאבק שהיה בעבר נחלתם של הפילוסופים והפולמוסנים של הבורגנות; עליהם להסתער על המוסר ועל תורתו החברתית של הקפיטליזם; עליהם להשמיד את הדעות הקדומות שנטע המעמד השליט במוחו של המעמד הנקרא כעת לפעולה; עליהם להודיע למתחסדי כל תורות המוסר כולן כי הארץ תחדל מלשמש כעמק הדמעות של העובד; עליהם להכריז לפניהם כי בחברה השיתופית העתידית, אותה ניצור "בדרכי שלום, אם נוכל, ואם לא - בכוח", יוסר הרסן מעל תשוקות בני האדם, שהרי "מטבען כולן טובות; עלינו להימנע משימוש לרעה ומהפרזה בלבד," ואלה יימנעו רק על ידי איזונם ההדדי, על ידי ההתפתחות ההרמונית של האורגניזם האנושי, שכן, כפי שטוען הד"ר בֶּדוּ: "רק כאשר גזע מגיע לפסגת ההתפתחות הפיזית שלו, הוא מגיע אל נקודת השיא של האנרגיה ושל החוסן הרוחני." זו הייתה גם דעתו של חוקר הטבע הגדול, צ'רלס דַרווין.

בית הכלא סנט פֶּלַזִ'י, 1883 | פרק ראשון: דוגמה הרת אסון

"הבה נתעצל בכול, מלבד באהבה ובשתייה,
מלבד בעצלות עצמה."
גוטהולד אפרים לֶסינג (1729־1781)

טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן. השיגעון הזה מביא בעקבותיו פורענויות אישיות וחברתיות המענות זה דורות את האנושות הנכאה. הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו. במקום להתנגד לליקוי הנפשי הזה ולהוקיע אותו - הכמרים, הכלכלנים ומטיפי המוסר העלו על נס את העבודה ורוממו אותה למעמד של קדושה. בני אדם עיוורים ונבערים קיוו לעלות בתבונתם על אלוהיהם; בני אדם חלשים ונקלים רצו לטהר את הדבר שהאל ארר. אני, שאינני מתיימר להיות נוצרי, כלכלן או בעל מוסר, מבקש להביא את יכולת השיפוט שלהם למשפט לפני אלוהיהם; ואת הטפות המוסר הדתי, הכלכלי והחופשי שלהם אני מבקש להביא למשפט שידון בתוצאותיה המבעיתות של העבודה בחברה הקפיטליסטית.

העבודה היא סיבת כל התנוונות אינטלקטואלית, שורש כל עיוות גופני בחברה הקפיטליסטית. השוו נא את הסוס הגזעי שגדוד משרתים מרבה־ידיים מטפל בו באורוותיו של רוטשילד, עם הבהמה הכבדה בחוות נורמנדי אשר חורשת את האדמה, סוחבת את הדשן ואוספת את התבואה. הביטו נא בפרא האציל, שהמיסיונרים של המסחר וסוחרי הדת טרם השחיתו בעזרת הנצרות, העגבת ודוגמת העבודה, והביטו נא בעבדי המכונות האומללים שלנו. כשאנו, באירופה המתורבתת שלנו, מבקשים לשוב ולמצוא שריד וזכר ליופיו המוּלד של האדם, עלינו ללכת לחפש אותו בארצות בהן הדעות הקדומות הכלכליות טרם עקרו את השנאה לעבודה. ספרד, ההולכת ומתנוונת, למרבה הצער, יכולה עדיין להתגאות בכך שיש לה פחות בתי חרושת מאשר לנו יש בתי כלא ומחנות צבא.

אך האמן מתענג על מראהו של האנדלוסי, כהה כערמונים, זקוף וגמיש כגבעול פלדה; והלב מנתר בבית החזה למשמע הקבצן, העטוף בהידור בשכמייה בלויה ומחוררת, המכנה את הדוכס מאוֹסוּנָה אמיגו, משל היו שווים. בעיני הספרדי, שהחיה הפרימיטיבית שבו עוד לא התנוונה, העמל הוא השעבוד הגרוע ביותר. גם בקרב היוונים בני העת העתיקה לא הייתה אלא שנאה כלפי העבודה: לעבדים, ולהם בלבד, מותר היה לעבוד. האדם החופשי לא הכיר אלא את התרגול הגופני ואת משחקי החשיבה. הייתה זו העת בה אנשים כאריסטו, פידיאס או אריסטופנס נשמו והתהלכו בין בני העם; הייתה זו העת בה מחץ קומץ גיבורים במרתון את שבטי אסיה שאלכסנדר מוקדון עמד להכניע. הפילוסופים של העת העתיקה לימדו את הבוז לעמל - קלונו של האדם החופשי, ואילו המשוררים זימרו בשבח העצלות - מתנת האלים:

O Meliboe, Deus nobis hoec otia fecit

ישו הנוצרי, בדרשת ההר שלו, הטיף לבטלה: "התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות: לא יעמלו ולא יטווּ, ואני אומר לכם כי גם שלֹמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה."

יהוה, האל המזוקן והזועף, נתן למעריציו את הדוגמה האולטימטיבית לעצלות האידאלית: אחרי שישה ימי עבודה, הוא נח, לנצח.

ובניגוד לכך, מי הם אותם גזעים שבעבורם העמל הוא כורח מולד? בני חבל אוֹבֶרְנְיֶה; הסקוטים - הלא הם אנשי אוֹבֶרְנְיֶה של האיים הבריטיים; הגַלֶגוֹסים - אנשי אוֹבֶרְנְיֶה של ספרד; הפּוֹמֶרָנִים - אנשי אוֹבֶרְנְיֶה של גרמניה, והסינים - אנשי אוֹבֶרְנְיֶה של אסיה. מי הם המעמדות המחבבים את העבודה־לשם־עבודה בחברה שאנו חיים בה? האיכרים בעלי האדמות והבורגנים הקטנים; אלה רכונים מעל אדמתם, אלה מתבטלים בחנויותיהם, אלה וגם אלה מתנועעים כחפרפרות במחילותיהן התת־קרקעיות ולעולם אינם מזדקפים כדי להתבונן להנאתם ביפי הטבע.

ואולם הפרולטריון, המעמד הרחב הכולל את כלל היצרנים של האומות בנות התרבות, אותו מעמד שבהשתחררותו שלו ישחרר את האנושות כולה מן העבדות ויהפוך את החיה האנושית ליצוּר חופשי; הפרולטריון שבגד באינסטינקטים שלו, שכשל בזיהוי המשימה ההיסטורית שניצבה לפניו - הוא זה שהתיר לד?גמת העבודה לעוות את מוחו. מה איום ונורא הוא העונש שנגזר עליו. מתשוקתו זו לעמל נולדו כל הפורענויות הפרטיות והחברתיות.

פרק שני | ברכוֹת העמָל
ב־1770 הופיע בלונדון כתב יד אנונימי שכותרתו: An Essay on Trade and Commerce. כתב היד עורר הד מסוים בשעתו. המחבר, אוהב־אדם גדול, התרעם על כך ש"האספסוף של בתי החרושת באנגליה החליט לאמץ רעיון מופרך ולפיו, לפחות במה שנוגע לאנגליה, כל האנשים המשתייכים למעמד הזה זכאים מלידה להיות חופשיים ועצמאיים יותר מאשר פועלי כל אחת ממדינות אירופה האחרות. רעיון כזה יכול אולי להיות בעל תועלת כלשהי לחיילים שאת מעשי גבורתם הוא מעורר, אך כשמדובר בעובדי המפעלים - ככל שאלה יהיו פחות חדורים בו, כך ייטב להם ולמדינה. אסור שהעובדים יראו את עצמם כבלתי תלויים בממונים עליהם. לעודד מִיקסמי שווא שכאלה במדינת מסחר כשלנו, שבה אולי לתשעים אחוזים מכלל האוכלוסייה כלל אין, או כמעט אין, רכוש משלה - זה דבר מסוכן ביותר. הריפוי לא יושלם עד אשר העניים של בתי החרושת יקבלו את הדין ויסכימו לעבוד שישה ימים בעבור הסכום שהם משתכרים היום בארבעה ימים."

וכך, כמעט מאה שלמה לפני גיזוֹ, היללו בלונדון בפרהסיה את העמל כרֶסֶן לתשוקותיו האצילות של האדם.

"ככל שהעמים תחת שליטתי יעבדו יותר, כך יהיו פחות פשעים," כתב נפוליאון, מאוֹסטֶרוֹד, ב־5 במאי 1807. "אני הנני הריבון […] והריני מוכן ומזומן להורות כי בימי ראשון, לאחר שעות התפילה, יפתחו את החנויות, והעובדים ילכו לעבודה."

כדי לשרש ולבער את העצלות ולהכניע את תחושות הגאווה והעצמאות שהיא מביאה עמה, מציע מחבר ה־Essay on Trade לכלוא את העובדים בבתי עבודה אידאליים (ideal workhouses), שיהפכו ל"בתי אימה בהם יעבידו אותם ארבע עשרה שעות ביממה, וכך, לאחר ניכוי זמן הארוחות ייוותרו שתים עשרה שעות עבודה שלמות ומלאות."

שתים עשרה שעות עבודה ביממה, הנה לפנינו האידאל של הנדבנים ושל מטיפי המוסר של המאה השמונה עשרה. הו, עד כמה עברנו אנחנו כיום את נקודת השיא הזאת! בתי המלאכה המודרניים הפכו למוסדות אידאליים לעבריינים שכולאים בהם את המוני העובדים - מקומות שדנים בהם לעבודות פרך במשך שתים עשרה וארבע עשרה שעות לא רק את הגברים, אלא גם את הנשים והילדים! ולחשוב שבניהם של גיבורי המהפכה התנוולו כל כך על ידי דת העבודה, עד שב־1848 קיבלו, כאילו מדובר בהישג מהפכני, את החוק שהגביל את העבודה בבתי החרושת לשתיים עשרה שעות. הם תבעו, כעקרון מהפכני, את "הזכות לעבוד". בושה וחרפה לפרולטריון הצרפתי! רק עבדים מסוגלים לנחיתות כזו. עשרים שנות תרבות קפיטליסטית היו נחוצות ליווני בן התקופה ההרואית כדי שיוכל לדמיין לעצמו חרפה שכזו.

אם מכאובי עבודת הפרך וסִבלות הרעב שהכו בפרולטריון עלו בכמותם על הארבה התנ"כי, אין זאת אלא משום שהוא הזמין אותם והביא אותם על עצמו.

את העבודה הזו, שהפועלים תבעו ביוני 1848 בעודם מנופפים בנשקם - הם כפו על משפחותיהם: הם מסרו את נשותיהם ואת ילדיהם לידי ברוני התעשייה. במו ידיהם הם החריבו את קִנֵי משפחותיהם. במו ידיהם הם ייבשו את חלב נשותיהם. האומללות הללו נאלצו - הרות או מניקות את ילדיהן - לכתת רגליהן אל המכרות ואל המפעלים ולהפקיר את גופן ועצביהן לייסורים.

במו ידיהם הם הרסו את חייהם ואת כוחם של ילדיהם. בושה לפרולטרים! היכן הן נשות החיל הללו המתוארות בסיפורים ובאגדות הישנות שלנו - שרצונן תקיף, שדיבורן ישיר, שאינן בוחלות במשקה חריף? היכן הן הבחורות השופעות הללו - כל הזמן מתרוצצות במרץ, כל הזמן מבשלות, כל הזמן שרות, כל הזמן זורעות חיים ומולידות שמחת חיים, מביאות ללא כאב זאטוטים בריאים וחסונים...? היום יש לנו נשים ונערות של בתי החרושת - שושנים כחושות שצבען חיוור, שדמן עמום, שקיבתן מקולקלת, שאיבריהן מדולדלים…! אלה מעולם לא הכירו את העונג החריף שבתאווה בריאה, ולא היו יודעות לתאר אותו בעליצות סמוקת לחיים! והילדים? שתים עשרה שעות עבודה לילדים. אבוי! אבל כל הז'ול סימונים11 הללו מהאקדמיה לתורת המוסר והמדינה, כל אבירי הצדקנות היֵישועית גם יחד, לא היו יכולים להמציא סטייה שתיטיב לסרס את שכלם של הילדים, להשחית את האינסטינקטים שלהם ולהרוס את בריאותם - יותר מאשר העבודה באוויר המזוהם של בית המלאכה הקפיטליסטי.

התקופה הזו היא, כך אומרים, עידן העבודה. למען האמת זהו עידן הכאב, המצוקה והשחיתות. ואף על פי כן - הפילוסופים והכלכלנים הבורגנים, החל באוגוסט קוֹנט המבולבל להחריד, וכלה בלֶרוּאה־בּוֹלְיֶה (Leroy-Beaulieu) הבהיר עד כדי גיחוך; אנשי הספרות הבורגנים, מוויקטור הוגו, הרומנטיקן המתחזה ועד פול דה קוק (Paul de Kock), התם הנלעג - כולם כאחד שרו שירי הלל מבחילים לכבוד האֵלָה קִדמה, בתו הבכורה של האל עמל. לו שמעתם אותם הייתם חושבים כי האושר עומד למלוך על הארץ: הן אפשר כבר לחוש את בואו. הם יצאו לחפור באבק המאות הקודמות כדי להעלות מצוקות פאודליות, שישמשו כרקע קודר המבליט את תענוגות העת הנוכחית. האם לא עייפנו כבר מהאנשים השׂבעים הללו, מלאי הסיפוק הללו שהיו אך אתמול חלק מצוות המשרתים של האצולה והיום הם שופרה הכנוע והמתוגמל בנדיבות של הבורגנות? האם לא עייפנו כבר מתיאורי האיכר של הרטוריקן לה בּרוּיֶר? ובכן, הנה התיאור המבריק של תענוגות הפרולטריון בשנת הקִדמה הקפיטליסטית 1840, כפי ששרטט אותו אחד מהם, הד"ר וילֶרְמֶה,14 חבר כלל האקדמיות - אותו וילרמה שהיה ב־1848, חבר באותה אגודה מדעית (שהיו חברים בה גם תְיֶר, קוּזֶן,15 פַּסִי ובּלַנקי - איש האקדמיה) שהפיצה בקרב ההמונים את איוולת הכלכלה והמוסר הבורגניים.

הד"ר וילרמה מדבר על אלזס התעשייתית, אלזס של אנשים כמו קֶסטנֶר ודוֹלפוּס, אותם פרחים של פילנתרופיה ושל רפובליקניזם תעשייתי. אך בטרם נתבונן בציורי המצוקות הפרולטריות שמגיש לנו הדוקטור, הבה נאזין לדברי מר ת' מיג, תעשיין אלזַסי מחברת דולפוס, מיג ושות', המתאר את מצבו של בעל המלאכה בתעשייה הישנה:

"לפני כחמישים שנה (ב־1813, כשהתעשייה הממוכנת הייתה בחיתוליה) בעיר מֶלוּז, היו הפועלים כולם בני האדמה, והתפרנסו ממנה. הם התגוררו בעיר או בכפרים הסמוכים לה, וכמעט לכל אחד מהם היה בית, ולעתים גם שדה קטן."

היה זה תור הזהב של העובד. אבל אז עוד לא הציפה התעשייה האלזסית את העולם באריגי הכותנה שלה ולא העשירה במיליונים את כל הדולפוסים והקֶכְלינים האלה. ואילו עשרים וחמש שנה אחר כך, כאשר וילֶרְמֶה ביקר באלזס, כבר השתלט על הארץ המינוטאור המודרני, בית המלאכה הקפיטליסטי; ברעבונו שלא ניתן להשביע את העבודה האנושית, הוא עקר את הפועלים מבתיהם כדי לסחוט אותם היטב ולמצות מהם את העבודה. עם שריקת מכונות הקיטור פתחו בריצה לעברן רבבות פועלים.

"רבים," מתאר וילרמה, "חמשת אלפים מתוך שבעה עשר אלף נאלצו להתגורר בכפרים הסמוכים בשל יוקר השכירות. כמה מהם גרו במרחק שלוש פרסאות מהמפעל שעבדו בו.

"במֶלוּז ובדוֹרנַך החלה העבודה בחמש לפנות בוקר והסתיימה בחמש לפנות ערב, בקיץ ובחורף. […] זהו מחזה של ממש לראותם מגיעים אל העיר בכל בוקר ועוזבים אותה בכל ערב. ביניהם המון נשים חיוורות, כחושות, צועדות יחפות בבוץ, בגשם ובשלג, ובאין מטרייה הופכות על ראשן, למִצער, את החצאית או הסינר כדי להגן על הפנים והצוואר; וילדים צעירים, רבים יותר ולא פחות מלוכלכים, לא פחות מזי רעב, מכוסים בסמרטוטים, דביקים משמן המכונות שמטפטף עליהם בשעת העבודה. האחרונים, מוגנים יותר מהרטיבות בבגדיהם המשומנים האטומים לגשם, אינם מטלטלים סל ובו מצרכי היום, כמו הנשים שתוארו זה עתה; אך הם נושאים בידם או מחביאים ככל האפשר תחת אפודתם את חתיכת הלחם שהיא סעודתם היחידה עד לשובם הביתה.

"כך, על עייפותם של אומללים אלה מיום ארוך לאין שיעור - הנמשך חמש עשרה שעות לפחות - נוספת העייפות שבהלוך ושוב התדיר והמעיק כל כך. עקב כך הם שבים לביתם כשהם כורעים תחת הצורך בשינה, ויוצאים בבוקר המחרת בלי שהספיקו לנוח די הצורך, כדי להגיע אל בית המלאכה בשעת הפתיחה."

הבה נתבונן כעת בכוכים העלובים שנדחקו בהם אלה שהתגוררו בעיר:

"במֶלוּז, בדוֹרנַך ובמפעלים השכנים, ראיתי מגורים עלובים בהם נמו, כל אחת בפינתה, שתי משפחות על קש מגובב על הרצפה וכלוא בין שני קרשים… פועלי תעשיית הכותנה במחוז הריין העליון חיים במצוקה כה קשה, הגורמת למצב עגום: בעוד מחצית מהילדים במשפחות היצרנים הסיטונאים, סוחרי הבדים ומנהלי המפעלים, מגיעים לשנתם העשרים ואחת - מחצית ממספר הילדים במשפחות האורגים ופועלי המטוויות מתים לפני הגיעם לשנת חייהם השנייה."

בהתייחסו לעבודה בבתי המלאכה מוסיף וילֶרמֶה: "לא מדובר בעבודה, במטלה; מדובר בעינוי, שנגרם לילדים בני שש עד שמונה. […] הייסורים היומיומיים המתמשכים הללו מחסלים את פועלי מטוויות הכותנה."

וביחס למשך העבודה, מציין וילרמה כי נידונים לעבודות פרך עובדים עשר שעות בלבד, ועבדים באיים האנטילים - תשע שעות בממוצע, ואילו בצרפת שלאחר מהפכת 1789, שחרתה בהפגנתיות את זכויות האדם על דגלה, ישנם מפעלים שיום העבודה בהם נמשך שש עשרה שעות, ומהן שעה וחצי מוקצבות לארוחות.

אוי לכישלונם העלוב של עקרונות המהפכה של הבורגנות! אבוי למִנחה האומללה לאלת הקִדמה! הנדבנים מריעים למיטיבי האנושות, אלה שכדי להתעשר מבלי לעשות מאומה מטילים עבודה על העניים. עדיף להפיץ את מגיפת הדבר או להרעיל את מקורות המים מאשר להקים מפעל בתוך אוכלוסייה כפרית. אמצו את העבודה במפעל, והֱיו שלום - אושר, בריאות, חופש; הֱיו שלום - כל הדברים שעושים את החיים יפים וראויים.

והכלכלנים ממשיכים בשלהם; הם שבים ומדקלמים באוזני העובדים: עִבדו! כדי להרבות את עושרה של החברה!

ואף על פי כן משיב להם אחד הכלכלנים, דֶסְטוּט דה טְרַסִי: "הארצות העניות הן המקום שבו העם חי ברווחה; בארצות העשירות הוא בדרך כלל עני."

ותלמידו, שֶׁרְבּוּלְיֶה, מחרה מחזיק אחריו: "בשתפם פעולה עם צבירת ההון היצרני, העובדים עצמם תורמים להתרחשות שתשלול מהם, במוקדם או במאוחר, חלק מסוים ממשכורתם."

אך הכלכלנים, חרשים ומטומטמים מצווחותיהם שלהם, משיבים: עִבדו, עִבדו ללא הרף כדי לספק את רווחתכם! והאב טאונסנד, כהן הכנסייה האנגליקנית, מדקלם גם הוא, בשם הרחמנות הנוצרית: עִבדו, עִבדו יומם וליל. עבודתכם מרבה את מצוקתכם, וזו פוטרת אותנו מהצורך לכפות עליכם עבודה בכוח החוק. כפייה חוקית של העבודה "גורמת יותר מדי טרחה, מצריכה יותר מדי אלימות ומייצרת יותר מדי רעש. הרעב, לעומת זאת, איננו רק לחץ שליו, שקט ומתמשך, אלא שבהיותו המניע הטבעי ביותר של העבודה ושל התעשייה, הוא גם מייצר את המאמצים הנמרצים ביותר."

ִעבדו, עִבדו פרולטרים, כדי להרבות את עושרה של החברה ואת מצוקתכם הפרטית. עִבדו, עִבדו, כדי שבהיעשותכם עניים יותר, יהיו לכם סיבות רבות יותר לעבוד ולהיות אומללים. כזה הוא החוק חסר הרחמים של הייצור הקפיטליסטי.

שכן, בהטותם אוזן לדברי הכזב של הכלכלנים, הפקירו הפרולטרים את גופם ואת רוחם לחטא העבודה, והם מדרדרים את החברה כולה אל המשברים התעשייתיים של עודף ייצור, המטלטלים את האורגניזם החברתי. היות שיש שפע של סחורות, וקונים אַיִן, נסגרים בתי המלאכה, והרעב מלקה את הפועלים בשוט בעל אלף רצועות. העובדים, מטומטמים מדוגמת העבודה, אינם מבינים כי עבודת היֶתר שהמיטו על עצמם בתקופת השגשוג המדומה, היא היא הסיבה למצוקתם הנוכחית. במקום לרוץ אל אסם התבואה ולזעוק: "אנחנו רעבים, ברצוננו לאכול…! אמת, אין לנו ולו פרוטה, ואף על פי כן, פושטי יד כשהִננו, הלא אנו עצמנו קצרנו את החיטה ובצרנו את הענבים…"; במקום להטיל מצור על חנויותיו של מר בּוֹנֶה, או של ז'וּז'וּריֶה, הוגה רעיון המִנזרים התעשייתיים, ולזעוק: "אדון בּוֹנֶה, הנה הפועלות שלך, השוזרות, הטוֹות, האורגות. הן אמנם רועדות תחת אריגי הכותנה המטולאים שלהן, אפילו לִבּו של ערל היה נחמץ למראן - ואף על פי כן הן אלה שטוו וארגו את שמלות המשי של פרגיות העולם הנוצרי כולו. המסכנות הללו... כשעבדו שלוש עשרה שעות ביממה לא היה להן פנאי לשקוד על הופעתן, אך כעת הן מובטלות מעבודה ויכולות לרשרש בבגדי המשי שעמלו עליהם. מהרגע שנשרו שיני החלב שלהן הן עמלו בדבקות למען עושרך שלך, וחיו חיי פרישות וצנע. כעת יש להן פנאי והן רוצות להתענג מעט על פירות עמלן. קדימה, מר בּוֹנֶה, מסור את בגדי המשי שלך, מר הַרמֶל יספק את שמלות המוסלין שלו, מר פויֶה־קֶרטיֶה את אריגי הקָליקוֹ, מר פינֶה את המגפונים שלו לרגליהן הקטנות והחביבות, הרטובות והקרות… לבושות מכף רגל ועד ראש ואלגנטיות, תוכל להתענג על חזותן. קדימה, בלי תירוצים - אתה ידיד האנושות, הלא כן, ונוצרי, נוסף לכול? העמֵד לרשות הפועלות שלך את ההון שהקימו עבורך בזיעתן ובחֶלבּן. רצונך לסייע לעסקים? הקל על הפצת הסחורות. הרי לך צרכנים מן המוכן - תן להם אשראי בלתי מוגבל. הלא אתה עושה זאת בעבור סוחרים שאינך מכיר כלל וכלל, שלא נתנו לך מאום, אפילו לא כוס מים. הפועלות שלך יחזירו את חובן ככל יכולתן; אם, בבוא זמן הפירעון הן יסרבו, או שלא יהיה באפשרותן לשלם, ואם אין להן נכסים לעיקול - דרוש מהן לשלם לך בתפילות. הן ישלחו אותך לגן עדן באופן טוב יותר מאשר כנופיית הכנסייה הזו שלך, שנחיריה שחורים מטבק."

במקום לנצל את רגעי המשבר לצורך חלוקה כללית של התוצרים ולהילולה חובקת עולם, הפועלים הגוועים ברעב הולכים ומטיחים את ראשיהם בדלתות בית המלאכה. בפנים כחושים, בגוף מוכה רזון, במילים מעוררות רחמים, הם מפצירים ביצרנים: "מר שָׁגוֹ הטוב, מר שניידר החביב, הבו לנו עבודה. לא הרעב הוא שמענה אותנו, אלא התשוקה לעבוד!". ועלובי הנפש הללו המתנודדים באפיסת כוחות, העומדים בקושי, מוכרים שתים עשרה ואף ארבע עשרה שעות עבודה במחיר נמוך פי שניים מאשר בזמן שהלחם היה מצוי על שולחנם. והתעשיינים הפילנתרופים מנצלים את האבטלה כדי להוזיל את עלויות הייצור.

לאחר תקופות של עבודת יתר מתרחשים משברים בתעשייה - זהו הכרח, כמו בוא הלילה בעקבות היום - והם מביאים עמם אבטלה כפויה ועוני שאין ממנו מוצא. אך הם גורמים גם לפשיטת רגל אכזרית. כל עוד יש ליצרן אשראי, הוא מתיר את הרסן של התשוקה המטורפת לעבודה, והוא לוֹוה עוד ועוד כדי לספק לפועלים חומרי גלם. הוא ממשיך לייצר בלי לתת את הדעת על כך שהשוק הולך ונסתם, ועל כך ששטרות החוב שלו יעמדו לפירעון גם אם הסחורות לא יימכרו. בלית ברירה הוא הולך להתחנן אצל הבנקאי, הוא מנשק את רגליו, הוא מציע לו את חייו, את כבודו. "הייתי מעדיף לקבל מעט זהב," משיב לו הרוטשילד, "במחסן הסחורות שלך יש לך עשרים אלף זוגות גרביים; הם שווים עשרים סוּ, אני אקח אותם בארבעה סוּ." לאחר שזכה בגרביים, מוכר אותם הבנקאי היהודי בשישה ובשמונה סוּ, ושׂם בכיסו כמה מטבעות נוצצים של מאה סוּ שאין הוא חייב לאיש. אך היצרן לא נסוג אלא כדי להיטיב לקפוץ. לבסוף מגיעה ההתמוטטות, והמחסנים עולים על גדותיהם. כל כך הרבה סחורה מושלכת אז מהחלון, עד שקשה לדמיין איך הצליחו מלכתחילה להכניס אותה דרך הדלת. ערך הסחורות המושמדות נאמד במאות מיליונים. במאה האחרונה שרפו אותן או השליכו אותן למים.

אך בטרם יגיעו למסקנה הזאת, היצרנים תרים ברחבי העולם אחר שווקים לסחורות הנערמות במחסנים; הם מכריחים את הממשלות שלהם לספח את קונגו, להשתלט על טוֹנקין, להחריב באש תותחים את חומות סין, כדי להיפטר שם מאריגי הכותנה שלהם. במאות האחרונות התקיים דו קרב לחיים ולמוות בין צרפת לאנגליה, בשאלה מי מהן תקבל את הזיכיון הבלעדי למכור באמריקה ובהודו. דמם של רבבות גברים צעירים וחסונים הֶאדים את פני הים במלחמות הקולוניאליות של המאות השש עשרה, השבע עשרה והשמונה עשרה.

כמו הסחורות, גם ההון שופע. בעלי ההון כבר אינם יודעים מה יעשו בו; אז הם הולכים אל הארצות המאושרות, המשתזפות להן בשמש, תוך כדי עישון סיגריות, ומציבים בהן מסילות ברזל, מקימים בתי חרושת ומייבאים את קללת העבודה. ייצוא זה של הון צרפתי מסתיים בבוקר בהיר אחד בסיבוכים דיפלומטיים; במצרַים, למשל, התקוטטו צרפת, אנגליה וגרמניה סביב השאלה למי מהנושים ישלמו קודם. ייצוא ההון עלול להסתיים גם במלחמה כמו במכסיקו, לשם נשלחו חיילים צרפתים לשמש שוטרים ולגבות חובות אבודים.

כל המצוקות הפרטיות והחברתיות הללו, על אף גודלן ומספרן הרב, על אף שנדמה כי ימשיכו להתקיים לנצח - יפוצו לכל עבר כתנים וכשועלים למראה אריה מתקרב, כשהפרולטריון יאמר: "כזה הוא רצוני." אך כדי להגיע להכרה בכוחו, על הפרולטריון לרמוס במו רגליו את הדעות הקדומות של המוסר הנוצרי, הכלכלי, של מוסר המחשבה החופשית; עליו לשוב אל הדחפים הטבעיים שלו, לשוב ולתבוע את זכויות העצלות, האצילות והמקודשות עשרות ומאות מונים יותר מזכויות האדם האנמיות שרקחו פרקליטיה המטפיזיקאים של המהפכה הבורגנית; עליו להגביל את עצמו לשלוש שעות עבודה ביממה, ולהתבטל ולהתהולל במשך שאר שעות היום והלילה.

עד כה הייתה משימתי קלה - לא היה עלי אלא לתאר עוולות שכולנו, למרבה הצער, מכירים היטב. אך לשכנע את הפרולטריון שהחדירו בו רעיונות נפשעים, שהעבודה שלוחת הרסן לה התמסר מתחילת המאה היא הנגע האיום ביותר שהִכּה את האנושות אי פעם, שהעבודה לא תהפוך להיות תבלין משפר לטעמה של העצלות, תרגיל מיטיב לאורגניזם האנושי, תשוקה מועילה לאורגניזם החברתי, אלא אם תווסת ותוגבל בתבונה לשלוש שעות ביממה לכל היותר - זוהי מטלה קשה בהרבה והיא חורגת מכוחותי; רק רופאים, תברואנים וכלכלנים קומוניסטים יוכלו לקחת אותה על עצמם. בעמודים הבאים אסתפק בהוכחה כי בהתחשב באמצעי הייצור המודרניים ובפוריותם הבלתי מוגבלת, יש להכניע את תשוקתם המופרזת של העובדים לעבודה ולהכריח אותם לצרוך את הסחורות שהם מייצרים.

הערות ומראי מקום הושמטו בגרסא זו.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

הזכות לעצלות - פול לפארג
Le Droit a la paresse -Paul Lafargue


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *