Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2008       חזור

כוח והאידיאליסטים
מאת: פול ברמן
Power and the Idealists Or, the Passion of Joshka Fischer and Its Aftermath - Paul Berman

ההוצאה:

שלם

דור שלם של צעירים סוערים וחדורי אידיאלים ביטא במרד הסטודנטים של שנת 68' את התנגדותו לקפיטליזם ולשימוש של המערב בכוחו הצבאי והכלכלי ברחבי העולם.

שלושים וחמש שנים אחר כך, יושקה פישר, דני האדום, ד"ר ברנרד קושנר ורבים אחרים מפעילי השמאל הרדיקלי של אותם ימים, מנהיגים את אירופה בעידן של מעורבות צבאית בקוסובו ובעיראק ותחת צלו המתפשט של האיסלאם הפונדמנטליסטי.

ברמן מצייר בלשון קולחת ונדיבה את נתיבי חייהן השוצפים של כמה מהדמויות הבולטות ביותר בתנועת השמאל החדש, את מעלותיהן ואת פשעיהן, ועוקב אחרי השינויים במחשבתם ועלייתם לשלטון.

כוח והאידיאליסטים
שתפו אותי

סיפורם של אידיאליסטים נלהבים ופוליטיקאים משופשפים, מכנסי ג'ינס וחליפות שלושה חלקים, סיפורם של צ'ה גווארה ושל 'רופאים ללא גבולות', של כנופיית באדר-מיינהוף ושל מפלגת הירוקים בגרמניה -- סיפורה של רוח המרי מימי העבר, והתמודדותה עם המשברים והטראומות של זמננו.

פול ברמן,פעיל שמאל רדיקלי בצעירותו, כותב היום על פוליטיקה וספרות בניו ריפבליק, בניו יורק טיימס בוק רוויו, בכתב העת דיסנט ובכתבי עת אחרים. הוא סופר-אורח באוניברסיטת ניו יורק, ועמית בכיר ב-World Policy Institute.

"התיאורים של ברמן והניתוח שלו להיסטוריה האינטלקטואלית של העת האחרונה צלולים להפליא, ומעלתו הייחודית של ברמן היא קולו המתון". – ניו יורק טיימס בוק רוויו

כוח והאידיאליסטים: מנהיגי מרד הסטודנטים בשלטון מאת פול ברמן בהוצאת שלם, הספרייה להגות דמוקרטית, תרגום: שולי ספיר, עטיפה: אריקה הלבני, 254 עמודים.

פרק א, חלק ראשון | הפאסיון של יושקה פישר
בינואר 2001 פרסם השבועון הגרמני שטרן סדרה של חמש תמונות ישנות של יושקה פישר, שר החוץ וסגן הקנצלר של גרמניה, כבריון צעיר בקרב רחוב בפרנקפורט. התמונות צולמו באפריל 1973. נראו בהן דמות עוטה קסדת אופנוע שחורה, שזוהתה כפישר, מול דמות אחרת בקסדת שוטרים לבנה, ומכונית פולקסוואגן חבוטה כורעת ברקע; פישר העוטה קסדה שחורה מתקרב, ובחורה רזה, או אולי בחור ארוך שיער (זו הייתה תקופה אנדרוגינית), רצה לעברו כדי להצטרף אליו; פישר ואחרים מתקיפים, והשוטר בקסדה הלבנה צונח ארצה; אגרופו של פישר העטוי כפפה שחורה מונף כמו כדי להכות את השוטר הכורע בגבו, חבריו של פישר מתאספים סביב; השוטר מצטנף על הארץ ונראה כאילו פישר וחבריו בועטים בו, בעוד שניים אחרים צופים במעשה. הפולקסוואגן החבוטה נעלמת. הצלם כנראה הקיף את התגרה סביב-סביב, מצלם ברצף בתזזית של אדרנלין, כל תמונה מצולמת מזווית אחרת.

אלה היו תמונות אלימות. די היה להעיף בהן מבט כדי לחזור לימי קרבות הרחוב של השמאל בסוף שנות השישים והשבעים, כאשר מיליטנטים צעירים במערב גרמניה זרמו בלי הרף לרחובות, ומכוניות פולקסוואגן ספגו חבטות על ימין ועל שמאל. והתמונות, שהעלו את זכר העבר, חוללו סערה. יושקה פישר של 2001 היה חבר המפלגה שנקראה, באורח אנטי-בורגני מופגן, הירוקים - איש השמאל בגרסתו העדכנית והנמרצת. הוא היה הראשון במפלגת הירוקים שכיהן כשר בממשלה הפדרלית של גרמניה, ולא כל שכן כשר החוץ. אדם רב-עוצמה, ולכן אדם שיש לו אויבים. התמונות בהו בעולם, עמומות, מבין דפיו המבריקים למחצה של שטרן, ולהבות הזעם הנוצרי-דמוקרטי של אויביו המושבעים הרבים התלקחו בבת אחת. שר החוץ של גרמניה ביזה את עצמו בתמונות האלה; הביך את ארצו; איבד את היכולת להיות נציגה של גרמניה בעולם; יש לחקור אותו, יש להגיש נגדו כתב אישום, עליו להתפטר.

זמן רב חלף מאז קרבות הרחוב של 1973, ואפשר היה להניח שאויביו של פישר, משקראו דרור לכל הכעסים הכבושים והתרעומת הנוצרית-דמוקרטית, יירגעו בסופו של דבר, והשערורייה שחוללו אותן תמונות עתיקות תדעך. עורכי שטרן חזו כנראה התפתחות מעין זו. השבועון פרסם את התמונות בשער בצירוף ציטוט מפי פישר ("Ja, ich war militant", כלומר: "כן, הייתי מיליטנט"), אבל הסיפור המרכזי בגיליון של אותו שבוע היה משבר הבשר באירופה, שאוּיר בנקניקייה ענקית המשופדת על שיני מזלג ברביקיו ענק. מחלת הפרה המשוגעת - זה היה סיפור שלא ירד מהכותרות.

אבל שבוע רדף שבוע, ופרשת פישר, במקום לדעוך, התלהטה עוד ועוד. כמו הקלטת השבורה על דלת בניין ווטרגייט, או הווידויים הנערתיים בהקלטות הבוגדניות של לינדה טריפ, התמונות שפורסמו בשטרן פעלו כמעין גלגלת המעלה אט-אט מסך שמאחוריו מתגלות פסגות רחוקות יותר של שערוריות שאיש לא חשד בקיומן (או שכלל לא נחשבו לשערוריות, תלוי בפרשנות). המחלוקת התפשטה עד לצרפת. בלונדון, העיתון אובזרוור, ששיחק את תפקיד העיתונות הצהובה, הוסיף לפולמוס נופך מיני מטורף במקצת. גם העיתונות האיטלקית תרמה את חלקה לדיון. לפרשת פישר היה בסופו של דבר די נפח, ונלוותה לה נימה מאשימה דייה, כדי שעורכי היומון הפריזאי ליברסיון (שידעו משהו על דור 1968) יכתירו אותה בתואר המרשים והמדויק למדיי "המשפט של דור 1968" - שערורייה עסיסית ותוססת באופן לא-צפוי, רוחשת השלכות על אירופה והחיים המודרניים ועל שלושים או ארבעים שנות היסטוריה.

את התמונות מסרה לשטרן אישה בשם בטינה רוהל, שהייתה אז בת 38 והציגה את עצמה ככתבת עצמאית, אך הייתה ידועה בעיקר הודות לרקע המשפחתי שלה, שקשה לתאר סנסציוני ממנו. בטינה רוהל הייתה בתה של אולריקה מיינהוף. בתקופת השיא של תנועת השמאל של סוף שנות השישים והשבעים, אולריקה מיינהוף הייתה מוכרת היטב במערב גרמניה. היא הייתה מיליטנטית ותיאורטיקנית פוליטית באגף השמאלי הקיצוני ביותר - אחד המטורפים שבהם, אפשר היה לומר, לולא הועמדו אז הטירוף והשפיות בסימן שאלה.

ב-1970 ארגנה אולריקה מיינהוף פריצה חמושה לכלא כדי לשחרר חבר כלוא בשם אנדריאס באדר, שריצה שלוש שנות מאסר על מעלליו האלימים (הוא הצית חנות כלבו בפרנקפורט). באדר ומיינהוף, יחד עם הורסט מאהלר ועוד כמה פנטים מהשמאל המהפכני, הקימו את הארגון שהיה ידוע בכינוי כנופיית באדר-מיינהוף, אך שמו הרשמי והמדויק היה זרוע הצבא האדום [באנגלית Red Army Fraction]. באנגלית אמריקנית, המילה הגרמנית fraktion מתורגמת בדרך כלל ל'סיעה' (faction), שנשמעת טוב; אבל כל מי שזוכר את המילון הקומוניסטי הישן יודע ש'זרוע' (fraction), באנגלית, הייתה מונח לגיטימי ומדויק לחלוטין, שמשמעו יחידה ממושמעת של המפלגה הדומה לתא - ההפך מפלג, שהוא יחידה של המפלגה שחמקה ממרותה. למפלגה מרקסיסטית-לניניסטית אין פלגים, אלא אם שוררת במפלגה אנדרלמוסיה. אבל למפלגה מרקסיסטית-לניניסטית יש זרועות, או יחידות של המפלגה שיוצאות אל העולם לבצע פעולות התנגדות, על פי תכנית.

זרוע הצבא האדום של באדר ומיינהוף הייתה זעירה. אבל היא יצאה אל העולם והתגלתה כקבוצה אלימה ביותר. חטיפות, שוד מזוין של בנקים, רצח: הקבוצה לא בחלה בדבר. ב-1972 נהרגו ארבעה חיילים אמריקנים בפיצוצים. כעבור כמה שנים אלמוני קצר במקלע את התובע שרצה להעמיד לדין את הקבוצה על רצח החיילים. פעולות תגמול היו המומחיות שלהם. זרוע הצבא האדום הייתה נועזת. הרשויות במערב גרמניה עשו כמיטב יכולתן להכניע את הקבוצה, אבל ארגון הגרילה הצליח להחזיק מעמד ולגייס חברים חדשים מדורות צעירים יותר ויותר כדי להחליף את הנופלים, והתמיד במעשי הרצח והחטיפה מעשור לעשור עד אמצע שנות התשעים - תקופה ארוכה במקום מסודר כמו גרמניה.

מורשת פוליטית בעלת נטייה באדר-מיינהופית ממשיכה להתקיים גם היום, אם כי ללא אגף מחתרתי, או כך לפחות אומרים. זרוע הצבא האדום נשארה חזקה במשך כל אותן שנים מפני שמנהיגיה היו פיקחים והמיליטנטים שלה היו פנטים, אבל גם מפני שהיא נהנתה מתמיכתה הסודית של ממשלת מזרח גרמניה, כלומר הגוש הסובייטי, כל עוד הוא התקיים, תמיכה שנתנה בידי הקבוצה כוח ארגוני של ממש (אמנם זרוע הצבא האדום הייתה זעירה, אבל לא כך הצבא האדום). אך הארגון סירב לגווע בעיקר מסיבה אחרת, שנחה בלב לבן של חלק מהשערוריות שחוללו התמונות הישנות בשטרן.

תנועת הסטודנטים הרדיקלית בשנים שבסביבות 1968 - אכנה את התנועה הזאת השמאל החדש, זהו המונח האמריקני והאנגלי - מעולם לא הייתה חזקה במיוחד ברפובליקה הפדרלית של גרמניה בכללותה, יחסית למפלגות הפוליטיות הגדולות ולקבוצות התעשיינים ולאיגודי העובדים. אבל בעולמם של הסטודנטים באוניברסיטאות ושל הצעירים ושל האינטלקטואלים הצעירים הייתה לשמאל החדש נוכחות עצומה. זרוע הצבא האדום העיקשת צמחה מהקרקע באופן טבעי. אולריקה מיינהוף עצמה הייתה לכל הדעות מנהיגה אינטליגנטית ורהוטה, אישה שהייתה באמצע שנות השלושים לחייה כשעזרה להקים את צבא הגרילה שלה, כלומר מבחינת גילה היא הייתה מבוגרת בהרבה מן החיילים הפשוטים של השמאל החדש, הסטודנטים הנאיביים. היא ידעה לעטוף את ארגונה ואת פעולותיו ברעיונות הגדולים של הפילוסופיה הגרמנית. אין ספק, צבא הגרילה שלה ספג חרפות וגידופים מפי רוב רובם של תושבי מערב גרמניה, אלה שהפכו בעל כורחם לצופים מן הצד, הקרבנות הפוטנציאליים והאזרחים המפוחדים.

אך באוניברסיטאות ובמחוזות תרבות הנגד בפרנקפורט ובברלין ובעוד כמה מקומות, ארגונה הזעיר נעזר בתמיכתם הפעילה ואף הנלהבת של מספר לא-מבוטל של אנשים, נוסף על תמיכתם הסבילה של אנשים רבים פי כמה, אותם שמאלנים שלעולם לא היו תומכים במדיניות של אלימות ולא רצו שום קשר למעשי רצח, אבל נהגו לומר שאף על פי כן יש לזרוע הצבא האדום סיבות טובות לבוז לחברה הבורגנית, ושמהפכה מרקסיסטית היא רעיון מצוין, ושפעולות הדיכוי של השלטונות מסכנות את החברה יותר מכל ארגון גרילה של השמאל. והאם אין שמאלנים פרוגרסיביים ובעלי שכל ישר כמונו צריכים לדאוג בעיקר לזכויות האזרח? וכן הלאה: כל הטיעונים והאפולוגטיקה המשמשים אנשים בנסיבות שבהן, מתוך בלבול ומבוכה מוסרית, הם מפחדים לשבח מעשי רצח וחטיפה, ומפחדים לגנות אותם.

זרוע הצבא האדום קיבלה על עצמה לקשור יחסי אחווה עם גזע חדש של קבוצות מהפכניות ברחבי העולם. "עלינו ללמוד", אומרת מיינהוף במניפסט המקורי שלה מ-1970, "מהתנועות המהפכניות ברחבי העולם - הווייטקונג, הארגון לשחרור פלסטין, הטופמרוס [מאורוגוואי], הפנתרים השחורים". אבל ארגונה דמה בעיקר לכמה תנועות גרילה אחרות שנולדו עם התגברות גלי השמאל החדש במערב אירופה באותן שנים: הבריגדות האדומות באיטליה; הצבא הרפובליקני האירי בגרסתו המודרנית, המרקסיסטית (שהקימה לתחייה ארגון צבאי ששבק חיים לפני שנים רבות); קבוצות הגרילה של הקורסיקאים הלאומנים; וארגון אט"א הבסקי - כולן קבוצות קטנות אך קשוחות, והתמיכה שתמך בהן העם הפכה כל אחת מהן לבלתי מנוצחת כמעט במשך העשורים הבאים.

זרוע הצבא האדום לא הייתה לגמרי בלתי פגיעה. ב-1972 הצליחה משטרת מערב גרמניה לעצור כמה לוחמי מפתח. הם עצרו את מיינהוף עצמה. אבל המעצרים רק הפכו את הקבוצה לאפנתית. ז'אן פול סארטר ביטא הערכה מלאת התפעלות - התפעלות זהירה, לבל ידבק בו רבב בשל הפשעים שאנשי הגרילה עלולים לבצע. מיינהוף כתבה לפילוסוף המפורסם והזמינה אותו לבקר את באדר בכלא, "להעניק לנו את הגנת השם שיצא לך ולתרום לנו מסגולותיך כמרקסיסט, כפילוסוף, כעיתונאי וכאיש מוסר". סארטר בא. אבל תופעת מות הקדושים רק גברה. אחד הלוחמים הכלואים התאבד עוד לפני ביקורו של סארטר, וב-1976 גם מיינהוף התאבדה בתאה השמור היטב - אם כי היו שחשדו שמדובר ברצח.

שנה לאחר מותה התאבדו באדר ושניים נוספים באותו כלא, וכעת רבים יותר חשדו שמדובר במעשי רצח. והמיתות, שהלכו והצטברו, הפיצו זוהר מורבידי. זה היה זוהר אינטלקטואלי - זוהר מהסוג שגרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ניו יורק להקדיש ב-1995 תערוכה לציורי גרהרד ריכטר של המיליטנטים המתים, מתן מעמד של קדושה באמנות. אבל זה היה גם זוהר הרחובות. מותה של מיינהוף ב-1976 די היה בו כדי לשלוח לרחובות מערב גרמניה המוני צעירים מלאי זעם על בתי הכלא ועל התבוסות המהפכניות ועל אלפי העוולות של החיים המודרניים.

יושקה פישר היה בין אותם המונים זועמים. הוא היה מסית צעיר בפרנקפורט. באחת מההפגנות של מיינהוף מישהו השליך בקבוק תבערה על שוטר וכמעט שרף אותו למוות. פישר ועוד כמה רדיקלים אחרים נעצרו ונכלאו למשך יומיים, אך לא הוגשו נגדם כתבי אישום. פישר לא היה מפורסם באופן מיוחד באותו זמן מחוץ לשמאל הרדיקלי, ולאחר שנים, כשהתקדם בפוליטיקה הלאומית, מעטים זכרו שהוא בילה יומיים במעצר או שנחשד במשהו. אך היו גם כאלה, למשל יודעי דבר בחוגי השמאל, שלא לדבר על השוטר וחבריו, שזכרו היטב. ובאותם ימים ראשונים של 2001, כששטרן פרסם את התמונות משנת 1973, בתה של מיינהוף, רוהל, חידשה את ההאשמה נגדו. היא טענה בתוקף שפישר אשם בהשלכת בקבוק התבערה ובפציעתו של השוטר.

כמה אנשים שהיו חברים בתנועה הרדיקלית באותם זמנים תמכו בטענתה. הם אמרו שפישר, שארגן את ההפגנה שבה הותקף השוטר, לא שלל שימוש בבקבוקי תבערה, ואולי אפילו צידד בו. עמית בגמלאות של השוטר הפצוע עמד על כך שפישר היה אשם במעשה. איש לא הציג ראיה חותכת. אך פישר נאלץ להתרומם ממושבו פעם נוספת ולהכחיש מעמדתו הרמה כשר החוץ כל קשר למקרה מכוער מאוד שקרה לפני זמן רב ("לא היו דברים מעולם!" הוא אמר לשטרן) - מעמד מביך בכל מצב עניינים, אך מביך מן הסתם שבעתיים בשל התמונות, חמש התמונות המחרידות שיצרו את הרושם שבצעירותו הוא היה מסוגל בהחלט לארגן התקפת בקבוק תבערה.

הייתה האשמה נוספת. נטען שפישר השליך אבנים ובקבוקי תבערה בהפגנה קולנית אחרת - הפעם ב-1975 מול השגרירות הספרדית, במסגרת מחאה זועמת נגד הגנרל פרנקו והפשיזם הספרדי. פישר הכחיש גם את ההאשמה הזאת, אם כי הודה באמצעות דוברו במשרד החוץ שהוא השתתף באירוע, מה שלא היה סוד בכל מקרה. הדובר הזכיר לציבור הגרמני שהפגנה נגד פרנקו והפשיזם אינה דבר שיש להתבייש בו. טענה קולעת: סוף-סוף משהו שאפשר להתגאות בו!

ואז צצה האשמה נוספת: נטען שפישר נכח בוועידה של הארגון לשחרור פלסטין באלג'יר ב-1969, שבה אימץ אש"ף החלטה לחתור לניצחון סופי, כלומר לחיסול ישראל. זה לא היה טוב, ונראה רע פי כמה כשמדובר במי שהיה עתיד להיות שר החוץ של גרמניה, גם אם איש לא השליך שם אבנים או פצצות. דובר המשרד הודה שפישר נכח בוועידה; אך הדובר, שעשה כמיטב יכולתו להתמודד עם גילוי מביך נוסף, הוסיף בטעות שפישר בילה שם רק שעה אחת, וזה היה דומה להודאה בשימוש במריחואנה תוך הכחשת השאיפה לריאות. אחר כך התברר כמובן שהטענה שפישר בילה שם רק שעה אחת לא הייתה נכונה, והדובר, שחזר בו, נאלץ להודות שפישר השתתף בוועידה כולה (לא הייתה שום סיבה לפקפק בכך. האיש הוא פוליטיקאי מלידה. הוא אוהב ועידות). עוד ועוד האשמות מימי העבר של השמאל החדש ניחתו על ראשו המכובד והמבוגר של יושקה פישר.

מניעיה של בטינה רוהל למסור את התמונות לשטרן ולהעלות מתהומות הנשייה את האשמותיה מסמרות השיער אינם מובנים מאליהם. עיינתי בכמה עיתונים אירופיים בזמן התפתחות הפרשה, ומצאתי שנעשו לא מעט ספקולציות פוליטיות בעניין הזה, כפי שניתן היה לצפות. אויביו של פישר בבונדסטג ובשטרן היו, כפי שאני מכנה אותם, אדונים נכבדים מהאגף השמרני, שנהנו מן הסתם מאוד לרדת לחייו של שר חוץ ממפלגת הירוקים. אבל סיבוכיה של הפוליטיקה בימינו גרמו לכך שגם בשמאל היו לפישר אויבים, שאולי חשו כלפיו תיעוב עמוק אף יותר.

פישר נכנס לממשלה ב-1998 כחלק ממה שכונה הקואליציה האדומה-ירוקה - הברית בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגדולה מאוד, האדומים של פעם (שארגונם נוסד ב-1875), ומפלגת הירוקים (שנוסדה ב-1980), שהייתה מפלגה קטנה בהרבה. לכפות על הסוציאל-דמוקרטים החזקים והמכובדים להיכנס לקואליציה - זה היה מבחינת הירוקים ניצחון גדול, ובואו של פישר למשרד החוץ עורר ציפיות נלהבות בלב פעילי המפלגה החרוצים. אבל כאן היה טמון הקושי של השמאל. הירוקים פילסו את דרכם לצמרת הפוליטיקה הגרמנית בזכות נאמנותם לצמד העקרונות אקולוגיה ואנטי-מיליטריזם. הירוקים היו אויבי המדיניות הצבאית של ארצות-הברית, החל בימי הנשיא רייגן, וכלה במלחמת המפרץ ב-1991 ובאירועי השנים שחלפו מאז עד ימינו. אך שנת ניצחונם הפוליטי, 1998, לא הייתה שנה טובה לאנטי-מיליטריזם. מלחמות הלאומנות הסרבית הלכו והחריפו, ומעשי הטבח בקוסובו ב-1998 היו עוד מפנה לרעה. מעורבות נאט"ו העמיקה, ומנקודת מבט אנטי-מיליטריסטית, נעשתה מאיימת יותר. רבים מתומכי הירוקים ציפו מפישר, כשר החוץ, להתנגד למערכה של נאט"ו, או לפחות למנוע מגרמניה, על המסורת שוחרת השלום שלה בזמנים המודרניים, להשתתף בה. אבל בכל הקשור לאנטי-מיליטריזם ולנאט"ו, פישר סטה מן הקו של מפלגתו שלו. לשיטתו, מעשי הזוועה של הסרבים כרסמו בהיגיון הפציפיסטי. הוא בחן את הרדיפות האתניות והגיע למסקנה שפעולה צבאית אינה רעיון רע כל כך.

פישר היה משוכנע בצדקתו בנושא הזה. כשנכנס לתפקידו, הוא קיבל על עצמו את המחויבות הבסיסית של הירוקים לעקרונות אנטי-מלחמתיים, השליך אותם במיומנות אחרי גוו, ונתן את אישורו הרשמי להשתתפות גרמניה במבצע של נאט"ו. לרבים מתומכי הירוקים לא נותר אלא לצפות במעשיו של השר ולחוש נבגדים לחלוטין. לעמול כמעט עשרים שנה על בניית מפלגה חדשה הדוגלת באנטי-מיליטריזם, ואז לראות את שר החוץ הראשון שלה תומך בפעולה צבאית של נאט"ו, הברית האימפריאליסטית! זה היה משפיל.

בוועידת הירוקים ב-1999, מישהו השליך על פישר שקית דיו אדומה וגרם לקרע בעור התוף שלו. 400 שוטרים נאלצו לעמוד על המשמר כשהוא קם לשאת את נאומו בפני הוועידה. מפלגתו שלו, הקהל האקו-פציפיסטי, היו אספסוף שקרא לעברו קריאות בוז. לא חסרה לו מיומנות פוליטית, והוא הצליח לקבל את תמיכת הוועידה. אבל רבים ממתנגדיו לא התרצו. מה אפשר היה לעשות בעניין? שום דבר, שום דבר. וכך, כשההאשמות נגד פישר הלכו ורבו בחודשים הראשונים של 2001, לא היה קשה לשער שפעלו כאן גם כוחות של השמאל, האנטי-מיליטריסטי ואנטי-נאט"ו, ולא רק העוינות המסורתית של אויביו מהימין.

מצד שני, הזעם נגד פישר אולי עשה את דרכו לעיתונות מהשוליים הנידחים של החיים הפוליטיים בגרמניה, מהשמאל הקיצוני ביותר, הרבה יותר מהרדיקליזם הדמוקרטי של מפלגת הירוקים - זעמם של אולטרה-מיליטנטים שנותרו נאמנים במידת מה למורשת של מיינהוף וקבוצת הגרילה של הקדושים המעונים שלה. ואולי מקורו של הזעם היה בימין הקיצוני, המרוחק מאוד מהתחום המכובד של השמרנות הנוצרית-דמוקרטית.

אך מהי משמעות המושגים האלה ב-2001, ימין קיצוני ושמאל קיצוני? הקטגוריות הפוליטיות של ימין ושמאל היטשטשו מאוד בזמנים המודרניים, ולא רק בגרמניה. בחיפוש באינטרנט הגעתי לפורום של מעריצי כנופיית באדר-מיינהוף - יש להם כמובן אתר משלהם - וקראתי בעניין על המקרה המוזר של הורסט מאהלר, אחד ממייסדי הקבוצה ב-1970. עם השנים גלש מאהלר לקצה השני של הפוליטיקה הקיצונית, מטרוריזם שמאלני לחוגי הניאו-נאצים הגרמנים, שם החל לפתח ולהפיץ תיאוריות מטורפות על היהודים. כבר היו דברים מעולם. למאהלר, כך גיליתי, היו דעות משלו על פרשת פישר. הוא טען שגם אולריקה מיינהוף, לו הייתה בחיים, הייתה גולשת לימין הקיצוני.

אבל לדעתו, כפי שנאמר באתר האינטרנט, לימין ולשמאל לא היה שום קשר להתנהגות בתה של מיינהוף. האיבה האמיתית כלפי פישר מקורה בכעסה של בת על האם שהזניחה אותה, הקדושה המעונה שישבה בכלא. או שמא, לפי סברה רווחת יותר, רוהל כעסה על פישר בשל טינה מעורפלת יותר כלפי תקופת 1968 כולה - טינה שעליה כתבה, בהזדמנות מוקדמת יותר, בעיתון דר שפיגל. שכן מה הייתה 1968 לבטינה רוהל?

אמה, שנדבקה בשיגעון המהפכני של אותם ימים, ניסתה פעם לשלוח את בטינה הקטנה ואת אחותה למחנה פלסטיני, והדבר לא יצא לפועל רק משום ששתי הבנות נחטפו בדרך והוחזרו לגרמניה אל אביהן (מו"ל של כתבי עת שמאלניים ופורנוגרפיים במקצת) - חוויית ילדות נוראה. אחר כך האם גרמה לכך שיאסרו אותה, ומתה לבסוף - היא הוכתה בכל הטרגדיות של התקופה. וכך גם ילדיה, בדרכם.

ומי היה יושקה פישר? אדם שהשתתף בתנועה הרדיקלית ויצא ללא פגע; אדם שהצליח לצאת נשכר מכל דבר נורא שהתחולל. זהו מקור המשטמה הקדושה של רוהל, או כך לפחות אמרו. זעמו של קרבן על מי ששרד. בכל מקרה, הכל הסכימו שיהיו אשר יהיו מניעיה העמוקים של רוהל, היא השקיעה במערכה הרבה להט ומרץ. איש גם לא פקפק בכך שהיא הפגינה מיומנות ערמומית בגרימת נזק אישי מרבי - כמו כדי להוכיח שעם או בלי אמה המפורסמת, היא עיתונאית לכל דבר בזכות עצמה.

אחת מהאשמותיה של רוהל הופנתה לא אל פישר עצמו אלא מעט הצדה ממנו, אל מי שהיה שותפו לחדר בשנות השבעים, עוד שריד רדיקלי, אדם שהשתתף כמעט בכל השלבים בחייה של התנועה ואף על פי כן הגיע למעמד גבוה יותר ויותר בחייה של אירופה ולא נפגע כהוא זה. אותו איש היה דניאל כהן-בנדיט, דמות מוכרת בגרמניה ובכל אירופה ומחוצה לה, גם אם כפוליטיקאי הוא מעולם לא הגיע לדרגתו הרמה של פישר. גם לכהן-בנדיט הייתה ילדות מעניינת. הוא היה בנם של יהודים גרמנים, ובילה את נעוריו בדילוגים בין מערב גרמניה לצרפת. הוא למד באוניברסיטת ננטר, סמוך לפריז. ושם, באביב 1968, הוא עזר להצית סדרה של הפגנות סטודנטים, שהציתו הפגנות נוספות בפריז, שהוליכו, במאי של אותה שנה, להתקוממות סטודנטים עצומה בפריז ובכל רחבי צרפת, והיא הוליכה לשביתת עובדים כללית שכמעט שיתקה את המדינה לזמן מה.

שיערו היה אדום לוהט באותם ימים, והוא היה שנון ושד-משחת ונודע בכינוי דני האדום. הוא היה המנהיג הידוע ביותר של מרד שנת 1968 בצרפת, והתפרסם לא רק שם אלא בכל מקום במידה מסוימת, ולו רק מפני שמרד מאי בפריז היה מרד הסטודנטים הגדול ביותר בעולם באותה שנה, ומפני שפריז הייתה בירת המהפכה העולמית. כתוצאה מכך זכה כהן-בנדיט להתרומם תוך שבועות מספר לדרגת האדם היחיד בכל הארצות שיכול לטעון שהוא נציג דור 1968 העולמי, לדרגת הסמל האנושי של רעידת האדמה של הצעירים בכל העולם - גורל אישי מוזר לכל אדם באשר הוא, האלהה מיידית. רצה המקרה ואזרחותו החוקית לא הייתה צרפתית, אלא מערב גרמנית. וברגע שעשה צעד מוטעה וחצה את הגבול לגרמניה ב-1968 - הוא ניסה לעשות זאת בחשאי, שיערו צבוע לחום, במכונית ששאל מרופא צעיר בתנועת השמאל, ברנאר קושנר - הרשויות הצרפתיות גירשו אותו מצרפת. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אויבת השמאל החדש מאז ומתמיד, הוקיעה את כהן-בנדיט כ"אנרכיסט גרמני" והכעיסה את מעריציו, שהיו רבים. המונים זועמים צעדו ברחובות פריז, משוכנעים ששמעו בתוך הגינוי הקומוניסטי צליל אחר, מכוער עוד יותר, והם הגיבו עליו בקריאות "כולנו יהודים גרמנים!" - סיסמה נוגעת ללב ומפגן נאה של נאמנות לדני האדום. (וכפי הנראה הם לא טעו בצליל הצורם ששמעו: בהפגנה גוליסטית בסוף מאי החל חלק מהקהל לקרוא: "כהן-בנדיט - לדכאו!") אבל כך או כך, אי-אפשר היה להחזירו לצרפת במשך שנים רבות. הוא עבר לפרנקפורט.

הוא גם נדד לא מעט, וגרם לצרות פה ושם. פגשתי אותו במקרה בבריטניה ב-1970. הוא ישב על ראש גבעה והדריך גדוד קטן של שמאלנים צרפתים צעירים, כולל אותי כמתורגמן, שפלשו לפסטיבל הרוק של האי וייט בשם האנטי-קפיטליזם, מוסיקת רוק חופשית והתנגדות לשלטון הדת (ההתנגדות לשלטון הדת נראתה לי משונה, אבל אלה היו הסיבות שלנו). כהן-בנדיט, המנהיג שלנו, היה רב-מעללים. אבל רוב הזמן הוא התגורר בפרנקפורט. הוא עבר לגור עם פישר. ומיליטנטים כתמיד, כהן-בנדיט ופישר הקימו קבוצה בשם Revolutioner Kampf, או 'המאבק המהפכני', שהייתה שייכת לשמאל ולתרבות הנגד גם יחד, חלק בלתי נפרד מחיי שנות השבעים במוקדי ההתרחשויות בפרנקפורט.

פישר היה המנהיג העיקרי של הפעילות הפוליטית המיליטנטית של 'המאבק המהפכני', וכהן-בנדיט הנהיג את צד תרבות הנגד שלו. פישר הנהיג את האספסוף המהפכני ברחובות, וכהן-בנדיט הוביל את המהפכה בחיי היומיום. הוא ניהל גן ילדים, ועשה זאת במשך שנתיים. ניהול גן ילדים נראה אולי עיסוק צנוע להתמיה שאינו הולם מהפכן נודע. אבל השמאל החדש בגרמניה ייחס חשיבות רבה לפרויקט גני הילדים. המטרה הייתה לבצע ניתוח רדיקלי באופי הגרמני הלאומי, לא פחות ולא יותר. מערכת החינוך המסורתית במערב גרמניה התנהלה לפי הדגם האוטוריטרי הסטנדרטי המיושן. ולפי ניתוחו של השמאל החדש, הדגם הסטנדרטי הצליח בעבר מעבר לרצוי לייצר בני אדם סטנדרטיים - אנשים שהגיבו היטב למרוּת וידעו לתת פקודות ולציית להן, אנשים שעלולים להפוך לנאצים בבגרותם או להשלים עם ממשלה נאצית ללא מחאה. גרמנים טובים, בקיצור. אנשים אוטוריטריים.

מכיוון שכך שם לו השמאל החדש למטרה לבנות סוג חדש של חינוך - חינוך אנטי-סמכותני, מההתחלה, כדי ליצור אנשים אנטי-סמכותניים, שיחשבו בעצמם ויתייחסו בביטול לכל ניסיון לכפות שלטון טוטליטרי. הרעיון כלל גם חינוך מיני. המחנכים המתנגדים לסמכות רצו לשבור את הדיכוי המיני של העבר - השריוֹן המיני שלפי המשוואות הפסיכולוגיות שלהם (בעזרתו של וילהלם רייך) הקיף תמיד את האישיות האוטוריטרית. זה היה הרעיון שעמד ביסוד מפעל גני הילדים: 'גני הילדים האנטי-טוטליטריים'. המורים רצו לעודד מיניות בריאה של ילדים קטנים.

הרעיון לא היה רק גרמני, כמובן. המגמה לקעקע דפוסי אישיות מיושנים, התפיסה שלפיה חינוך מגיל צעיר נותן בידינו נקודת משען לקידום האנושות, המאבק להקמת גני ילדים ובתי ספר חדשים המבוססים על עקרונות רדיקליים חדשים - כל אלה היו כוח מניע חשוב גם בשמאל האנגלי, בחלקו האנרכיסטי. זה היה רעיון נערץ: רוסו, גודווין, דיואי. הוא הצליח מאוד בארצות-הברית. אחד המנהיגים הלאומיים של 'סטודנטים אמריקנים למען חברה דמוקרטית', ביל איירס, החל בקריירה הרדיקלית שלו כאשר הקים בית ספר אלטרנטיבי לילדים בגיל הרך - לאחר מכן הוא זרק את עצמו למאבק הגרילה של מחתרת החזאים, ואחר כך, משהכיר בטעותו, זרק את עצמו בחזרה לחינוך הגיל הרך.

בפרנקפורט, כהן-בנדיט לא רק ניהל את גן הילדים שלו, אלא גם כתב על כך בספר שנועד לציבור הצרפתי, אותו ציבור שקרא קצובות בחביבות שכזאת שגם הוא יהודי-גרמני. הספר נקרא Le Grand Bazar (הבזאר הגדול) ויצא לאור ב-1975. אלה היו זיכרונות מקוטעים מחייו בתנועה המהפכנית, שכללו פרקים על התקוממות הסטודנטים הצרפתים, על זהותו היהודית, על גן הילדים שלו, על טבעו מעורר ההתנגדות של הקומוניזם, ועל כמה נושאים אחרים. הוא היה מלא באמירות המשולהבות של אותם ימים. ואחר כך הבזאר הגדול נשכח מלב.

אך בחודשים הראשונים של 2001, כשתמונותיו של פישר הופצו בשטרן וההאשמות הרבות בפעילות שמאלנית אלימה כיתרו אותו וריח של שערורייה נדף מכל עבר, בטינה רוהל מרטה בערמומיות אחד מאותם קטעים משולהבים מספרו של כהן-בנדיט, הכריזה שהקטע הוא שערורייה חדשה שטרם נחשפה, והציעה אותו תמורת תשלום (מהלך זול) לעיתונות. היא פנתה לליברסיון בפריז והציעה לו את הסקופ שלה. ליברסיון דחה את הצעתה, הן מפני שמדיניות העיתון אסרה לשלם על סקופים חדשותיים, הן מפני שזמן רב חלף מאז פרסום הספר וכל אחד היה רשאי לצטט אותו, אך בעיקר מפני שכתב העיתון קרא את הקטע, ומאחר שהבין את דבריו של כהן-בנדיט כפשוטם, לא מצא בו שום סקופ. אך אובזרוור האנגלי קנה את הסיפור של רוהל ופרסם את הקטע. אחר כך פרסמו את הקטע לאקספרס בצרפת, בילד צייטונג בגרמניה, לה רפובליקה באיטליה ועיתונים אחרים.

הקטע תיאר את גן הילדים של כהן-בנדיט ונועד להמחיש את האווירה נטולת הדיכוי - עד לאן ירחיק לכת הגנן בגן הילדים כדי למנוע מבני-חסותו הקטנים לתפוס את המין כדבר מפחיד. כהן-בנדיט כתב: "קרה יותר מפעם אחת שאחד הילדים פתח את רוכסן מכנסיי והתחיל לדגדג אותי. תגובתי הייתה שונה בהתאם לנסיבות, אבל רצונם הציב בפניי בעיה. שאלתי אותם: 'למה שלא תשחקו ביחד? למה בחרתם בי ולא בילדים האחרים?' אבל אם הם התעקשו, בכל זאת ליטפתי אותם".

בהקשר של רעיונות השחרור המיני של שנות השבעים, הטיעון הכללי בהצגת הדברים היה ברור, ולא נעדר היגיון. הוא הסביר בספר שגם בגן הילדים האנטי-אוטוריטרי ביותר, ילדים זקוקים להדרכה ואסור להניח להם לעשות ככל העולה על רוחם. הוא סבר שמבוגרים צריכים לשקול בכובד ראש את השאלות המיניות בכל הנוגע לילדים. אבל אותו משפט בודד אכן יצר את הרושם שהוא עצמו לא ממש שקל שום דבר. אם מוציאים מהקשרו אותו קטע בודד, כהן-בנדיט יכול להצטייר בקלות כפדופיל - כאדם מבוגר המקיים יחסי מין עם ילדים. ואותה עלילה מחרידה, הרעיון ששותפו לחדר של יושקה פישר, דני האדום, התגלמות הרוח של 1968, היה למעשה פדופיל מהסוג הגרוע ביותר, אנס ילדים - העלילה האיומה הזאת הפכה לשערוריית השעה בעיתונות הכתובה והמשודרת בצרפת.

לא הייתה שום סיבה להאמין בהאשמה. קבוצת הורים של ילדי הגן בפרנקפורט יחד עם כמה מהילדים עצמם, שהיו כעת מבוגרים, פרסמה הצהרות פומביות ששיבחו את הגנן כהן-בנדיט ונחלצו להגנתו. איש לא קם להוקיע אותו או להגיש תלונה רשמית. כהן-בנדיט עצמו, כהן-בנדיט של שנת 2001, רתח מכעס על ההאשמה. בתגובתו הנזעמת הוא הודה שהקטע בספרו נכתב בחוסר זהירות, כנוהג הפרובוקטיבי של אותם ימים. זו הייתה, הוא כתב, "הגזמה ספרותית", טיפשית, שטותית ומזעזעת. כל דבר בשמאל החדש, אפילו תיאור חיי גן הילדים שלו, נועד ליצור פרובוקציה שתעורר את חמתה של הבורגנות. אך הוא הדגיש שבימים העליזים והפרועים ביותר של השמאל החדש, כל אימת שמישהו ניסה להצדיק פדופיליה, כפי שאירע מפעם לפעם (בצורת 'אהבת גבר-ילד'), הוא היה אחד מאלה שגינו זאת מיד - הוא והפמיניסטיות, ורק הם.

פדופיליה, טען כהן-בנדיט, תמיד הייתה חלק מהמציאות המבישה של חיי המשפחה המסורתיים - החיים המסורתיים שמסתירים התנהגות מזוויעה תחת מעטה של שתיקה, בורות וסמכות פטריארכלית. פדופיליה היא המציאות השערורייתית שתנועות השחרור המיני של שנות השישים והשבעים ניסו להדבירה תוך הפיכת המיניות לדבר שמדברים עליו בכנות, בלי בושה - תוך יצירת אווירה אנטי-אוטוריטרית שבה פשעים וניצול מיני של ילדים לא יוסתרו עוד בשמה של צייתנות הילדים. טיעוניו כלל לא היו חסרי טעם.

אין ספק שצדק כאשר ציין שהשחרור המיני של שנות השבעים - חרף המעשים המבישים ואף הפשעים שבוצעו בשמו לפעמים - הפך לאחד ההישגים החברתיים החשובים ביותר בתקופה המודרנית, בעיקר בכל הנוגע לנשים. בימינו אפשר לדבר באופן חופשי על פדופיליה ושאר מעשים של תקיפה מינית וניצול מיני, דבר שהיה נדיר, או בלתי אפשרי לחלוטין, במשך שני מיליון השנים שקדמו למהפכה המינית. ידע מוליד התקדמות, בורות מולידה נסיגה. היה אולי אפילו משהו הרואי במסירותו של כהן-בנדיט לגן הילדים. איזה מנהיג אחר של התקוממות המונים אירופית פנה אי פעם מהנהגת המון מהפכני ברחובות לניהול גן ילדים? הגבריות החדשה נזקקה לדוגמה חיה של התנהגות, וכהן-בנדיט התנדב למשימה - הוא לא פחד למלא תפקיד שיועד מאז ומתמיד לנשים. כל מהפכה עתידית בחיי היומיום תהיה תלויה בנכונותם של אנשים כמוהו.

ההאשמה המסוימת הזאת שהועלתה במהלך פרשת פישר, אותו אישום מרומז נגד כהן-בנדיט, לא עוררה שום תהודה בגרמניה. גן הילדים בפרנקפורט וההורים ששלחו אליו את ילדיהם והילדים עצמם היו מוכרים מדיי, והכחשותיהם היו נחרצות. בנוסף, הניסוי בחינוך אנטי-אוטוריטרי נערך בגרמניה בקנה מידה גדול בשנות השבעים ולאחר מכן. גרמנים רבים בילו את ילדותם כשהם מהדסים במסדרונות הניסוי הזה, ולמדו להבין את מטרותיו ושיטותיו כמו גם את הדוֹגמות והשיגעונות החולפים המטופשים שלו - מאמריו של אדורנו המעטרים כל חדר-כיתה בחינוך האנטי-אוטוריטרי, דברים מהסוג הזה. הקִרבה היתרה הולידה כבוד (ואולי חיוך סלחני). לתלות את כהן-בנדיט על יסוד משפט בודד שלא נשמע טוב בספר שנשכח לגמרי, זה באמת נראה מעט אופורטוניסטי. אפילו כמה מהפוליטיקאים השמרנים בגרמניה נחלצו להעיד על יושרו של כהן-בנדיט.

גם בצרפת היו אנשים שהפריכו את העלילה, ללא שהיות. מנחה של תכנית ספרותית בטלוויזיה הצרפתית הזכיר שכהן-בנדיט התארח בתכנית ב-1977 כדי לדון בספרו, ואף אחד מהאורחים האחרים, אפילו לא השמרן הקתולי, לא העלה בדעתו להזכיר נושא כזה. צוין כי לאקספרס, שחולל לתועלתו מהומה כזאת סביב ההאשמה ב-2001, פרסם ביקורת על ספרו של כהן-בנדיט עם הופעתו, ולא מצא בו בזמנו שום דבר מעורר התנגדות. ואף על פי כן בצרפת - וגם בארצות אחרות - ההאשמה בפדופיליה, מרגע שהסתננה לעיתונים, הפכה למאורע גדול. עיתונאים נבזיים בעיתונות הכתובה ובאולפני הטלוויזיה הרגישו שהם יכולים לייחס לפנים המפורסמות מ-1968 כל סיפור או פנטזיה נוראים, וליהנות מהעניין בלי שום בושה. כאלה הן שמחותיהם של העיתונאים. חוץ מזה, צריך למכור עיתונים ולמשוך צופים.

אבל הסיבה העיקרית למסע ההשמצות נגד כהן-בנדיט בצרפת ובכמה ארצות אחרות לא הייתה רק עניין של עיתונות צהובה. סרז' ז'ולי, עורך ליברסיון (ומאואיסט מהימים הטובים ההם), הצביע מיד על הסיבה. העלילה סירבה לגווע מפני שבצרפת ובכמה ארצות אחרות התפתחה לאחרונה האפנה לבחון בעין ביקורתית את הרדיקליות של תקופת 1968, למצוא את המקרים הפרועים ביותר, שחלקם היו פרועים בהחלט, ולזהות את הרדיקליזם כולו עם זרמיו הקיצוניים ביותר. נעשה אפנתי להאשים בבעיות החברתיות והתרבותיות של ימינו את הרדיקליזם של התקופה המוקדמת, בגילוייו הקיצוניים ביותר.

האפנה המסוימת הזאת אולי תישמע מוכרת לאוזניים אמריקניות, אבל באירופה של שנות התשעים המאוחרות היא סיגלה לעצמה טון משלה, שלא היו לו שום הד או מקבילה אמריקניים. הטון האירופי הושתת - זה היה החלק המוזר, בעינינו האמריקנים - על רוח צעירה, ולא על הרוח הבוגרת. הייתה בקרב צעירים ערגה אפנתית לתקופה רחוקה של סדר והייררכיה, שבה כל אדם תפס את המקום המיועד לו, וחוקים היו חוקים, ותרבות ושפה והיחסים בין המינים היו מקובעים כראוי, ולא נזילים להחפיר, כמו היום. הצעירים שהתרפקו על הנוסטלגיה המסוימת הזאת ערגו, בקיצור, לשנות החמישים (הרי הם לא יכלו לערוג לשנות הארבעים). ומאחר שכמיהה נוסטלגית תמיד הופכת, בצדו השני של המטבע, למחאה ממורמרת, מי שערג לשנות החמישים, סופו שניצתה חמתו על שנות השישים והוא מצא לעצמו עיסוק בדקלום מריר של כל השערוריות המזעזעות שחוללו - וגם כמה כאלה שלא חוללו - הוריו ואחיו ואחיותיו הגדולים.

אפשר לתאר את מחאותיהם כריאקציה ימנית, אבל אולי זה מופרז. הריאקציונרים הצעירים רצו בעיקר לרקוע ברגליהם. כפי שז'ולי ציין, הרי איש לא רצה באמת למחוק את ההישגים החברתיים והתרבותיים של תקופת השמאל החדש. לשלוח נשים בחזרה למטבח, לחדש את רדיפת ההומוסקסואלים, לשוב לימי החשאיות שאפפה את ההתעללות המינית בילדים, להקים לתחייה את הדעות הקדומות על גזע, או לשקם את האימפריאליזם האירופי (אם ננקוב בשמם חלק מהמנהגים והמבנים החברתיים הישנים נושנים שנשטפו במבול הרדיקליזם של שנות השישים) - איש לא רצה ברצינות לעשות דבר מכל אלה. תמיד אפשר לבטל את הרפורמות של תקופה קודמת, אם די אנשים רוצים בכך; אבל הנוסטלגים של שנות התשעים רצו רק להתחלחל באימה, ולהדוף בכך את חרדות ההווה.

הסופר מישל אוּלבֶּק קצר ב-1998 הצלחה מסחררת בצרפת, ואז בגרמניה ובמקומות אחרים, בעזרת ספר על אימי שנות השישים בשם החלקיקים האלמנטריים (שיצא לאור בארצות-הברית שנתיים לאחר מכן). התיאורים מקפיאי הדם של הרדיקליות המעוותת של ימי העבר, יחד עם כמיהה סנטימנטלית לחיי משפחה בסגנון שנות החמישים, ועם הסצנות הפופולריות כל כך של אורגיות מין מודרניות - הם היו הסיבה להצלחת ספרו של אולבק. אכזריות מינית מבחילה בשם השחרור, כתות מטורפות, מעשי רצח של רדיקלים: החלקיקים האלמנטריים פרט על כל נימה של האנדרלמוסיה של שנות השישים. פרשת פישר פשוט הייתה שידור חוזר, בעולם המציאות, של עיקרי הדברים שאולבק כבר דמיין בספרו, כולל דמותה של בטינה רוהל, בתה המיוסרת של טרוריסטית מהשמאל החדש, שכאילו יצאה מבין דפיו (לו רק המשיכה לקרוא קצת בספרו של בנדיט הבזאר הגדול, אולי הייתה מוצאת גם כמה משפטים על מין קבוצתי, והשידור החוזר של החלקיקים האלמנטריים היה נשלם).

בחודשים הראשונים של 2001, אם כך, לא היה חשוב כל כך אם האשמה כלשהי נגד פישר או כהן-בנדיט התגלתה כחסרת שחר. כך או כך, אם היו אמת ואם שקר, ההאשמות זימנו הנאה מספקת לכל מי שחש געגועים לסדר החברתי המעולה של ימי העבר, וטינה כלפי הרדיקלים שהפילו בגסות כזאת את הסדר הזה. זה היה נכון בגרמניה ממש כמו בצרפת. ביטאו רגשות, גם אם לא אמרו את האמת. ההאשמות היו, כדברי ז'ולי, "חיסול חשבונות עם הדור של 1968". וכך ההאשמות ואף ההכפשות התפשטו מגרמניה לצרפת ומשם לבריטניה ולאיטליה, ובמידה מסוימת לכל העולם, על בסיס חרדה תרבותית שלא היה לה שום קשר לדאגות האידיאולוגיות והמקומיות הפעוטות של הירוקים והנוצרים-דמוקרטים ופוליטיקאים אחרים בגרמניה שחששו לגורל הקריירה של המדינאי יושקה פישר.

ואז פרשת פישר, שריחפה מעלה-מעלה לאזורים הערטילאיים של חרדה תרבותית, צללה פתאום מטה אל הקרקע המוחשית של החוק. הסוגיה המשפטית עלתה במשפטו של טרוריסט משורות השמאל החדש בשם הנס יואכים קליין, שהיה במקרה חברם הוותיק של פישר וכהן-בנדיט מפרנקפורט, מימיהם ב'מאבק המהפכני' בתחילת שנות השבעים ובאמצען.

פרשת פישר הייתה סיפורם של אנשים שהשינויים בחייהם היו כה גדולים עד שזר יתקשה להבינם. ובין כל אותם שמאלנים רבים שהפכו את עורם, קליין היה מלך המלכים. בצעירותו הוא עבד כמכונאי רכב. הוא היה מתקן את מכוניתו של כהן-בנדיט. הוא הלך בעקבות פישר להפגנות רחוב. הוא היה אחד המיליטנטים שחשו לעזור לפישר בתמונות הישנות מ-1973 - טיפוס קשוח, שלא נרתע מלהילחם באלה שאנחנו האמריקנים מכנים 'החזירים'. גל הטרור בגרמניה גבר, וקליין נישא אתו. כשסארטר הסכים, בתגובה למכתבה של מיינהוף, לבקר את באדר בכלא שטמהיים, קליין היה הנהג שלו.

אבל הוא לא היה רק נהג. באותה תקופה כבר היה קליין חייל חשאי בארגון גרילה בשם 'התאים המהפכניים', שקיים קשר רופף עם זרוע הצבא האדום וקשר הדוק יותר עם 'החזית העממית לשחרור פלסטין'. אחד ההישגים העיקריים של 'התאים המהפכניים' היה עזרתם בתיאום ההתקפה על הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. איש השמאל החדש מפרנקפורט עשה את ההכנות. וב-1975 קליין ו'התאים המהפכניים' חברו לקרלוס 'התן', הטרוריסט מוונצואלה, כדי לתקוף, בשם 'המהפכה הערבית', את כינוס שרי הנפט של אופ"ק בווינה. שלושה אנשים נהרגו. קליין נורה בבטנו ובכתפו, אבל הוא וקרלוס וחלק מהאחרים הצליחו לברוח במטוס לאלג'יריה.

בחלוף הזמן הרהר קליין במעשיו. ולאחר שהרהר הוא קיבל החלטה אמיצה לעזוב את חבריו הטרוריסטים. הוא חזר בו ממעשיו שלו והוקיע את הדוקטרינה הטרוריסטית. הוא ירד ממחתרת למחתרת, מסתתר במידה שווה מהמשטרה ומ'התאים המהפכניים' וכל יתר הטרוריסטים, שהיו בלי ספק הורגים אותו, אילו נקרתה להם ההזדמנות (היה במערב גרמניה אירוע אחד שבו טרוריסטים שמאלנים רצחו את אחד העריקים שלהם). קליין פנה לחבריו הוותיקים, שבניגוד לו מעולם לא חצו את הקווים לפעילות מזוינת. והוא לימד על עצמו זכות, והם עזרו לו. כהן-בנדיט היה אחד מהם, יחד עם אנדרה גלוקסמן, הפילוסוף החדש הצרפתי, שהיה מבקר ידוע בבית 'המאבק המהפכני' של פישר וכהן-בנדיט בפרנקפורט. כהן-בנדיט וגלוקסמן וקומץ האנשים האחרים שעזרו לקליין העריכו מאוד את נכונותו לחזור בו מהאלימות שנקט ולגנות את חבריו שלו, הטרוריסטים.

חבריו עזרו לו להשתקע בצרפת. לפעמים הם שילמו את שכר הדירה שלו. הם ניסו לעודד אותו. הוא גר בכפר קטן בנורמנדי. הוא אפילו כתב ספר, והעניק לכהן-בנדיט ריאיון מחתרתי לסרט טלוויזיה תיעודי. אבל ב-1998, שלושה ימים בלבד לפני שהתכוון להסגיר את עצמו, במסגרת הסדר שכהן-בנדיט תיווך בו, המשטרה הצרפתית מצאה את קליין והעבירה אותו לרשויות הגרמניות. משפטו בגרמניה נערך, בשל צירוף מקרים מצער, בדיוק כשפרשת פישר החלה לצבור תאוצה, בינואר 2001. הוא נשפט לתשע שנים בכלא.

אך לפני שהמשפט הגיע אל סופו פישר נקרא להעיד, לא בתוקף תפקידו כשר חוץ אלא כאזרח פרטי. הוא נשאל על יחסיו עם הנס יואכים קליין בימי השמאל החדש. פישר הסביר שבאותם ימים הוא ניסה לשכנע את קליין לא להצטרף לטרוריסטים. וכשפישר גמר את עדותו, הוא ניגש אל קליין שישב על ספסל הנאשמים ולחץ את ידו. לחיצת היד הייתה תמימה למדיי, אם מביאים בחשבון שכפי שפישר העיד זה עתה קליין היה חבר ותיק שלו, ואותו חבר ותיק הוקיע מזמן את פשעיו שלו ועמד כעת לכפר עליהם. ואף על פי כן למחרת נדרש פישר לתת הסברים בבונדסטג.

היו דברים גרועים מזה. במהלך עדותו, פישר הואשם בכך שנתן בביתו מחסה לחברים בזרוע הצבא האדום. הוא זעם לשמע ההאשמה. הוא אמר לבית המשפט: "עוד מעט נשמע שדניאל כהן-בנדיט ואני תכננו את מלחמת העולם השלישית בבית הזה!" הוא רצה להדגיש את ההבדלים בין השמאלנות שלו לזו של הטרוריסטים - להראות שבאותם ימים יכולת להיות מיליטנט מהפכני גם בלי שיהיה לך שום עסק עם רוצחים או חוטפים. אך התעקשותו של פישר על נקודה זו הייתה כנראה טעות. אישה בשם מרגריט שילר הייתה חברה במשך זמן מה בזרוע הצבא האדום - היא הצטרפה לקבוצה דרך 'קולקטיב המטופלים הסוציאליסטים', צבא טרור של מטופלי נפש בהיידלברג, בהנהגת הרופא שלהם. היא נשלחה בסוף לכלא לתקופה מסוימת. וב-1999 היא כתבה ביוגרפיה והצהירה בה מפורשות שבתחילת שנות השבעים היא בילתה "כמה ימים" בבית 'המאבק המהפכני'. היא ביקרה בבית מתוך סקרנות. היא רצתה לראות מיהם אנשי 'המאבק המהפכני'. והיא אמנם פגשה אותם, ובכללם את פישר עצמו. פיסת המידע המביכה הזאת צצה בעקבות עדותו של פישר, והוא נאלץ להודות שקביעתה של מרגריט שילר הייתה בלי ספק נאמנה למציאות.

הסתירה לא הייתה מזיקה במיוחד. מבקרים מכל הסוגים שוטטו תדיר בבית בפרנקפורט. אבּי הופמן היה שם; ג'רי רובין בא לבקר. מי יכול לזכור את כל האנשים הרבים שעצרו לביקור? אך החדשות על האישה מזרוע הצבא האדום שוב הדגישו עד כמה היה פישר קרוב לטרוריסטים בצעירותו. והגילוי פתח פתח לתובע במשפטו של קליין. התובע כבר הספיק להפגין עוינות בוטה כלפי פישר במהלך עדותו; השופט אף נזף בו על התנהגותו. כעת האשים התובע את פישר במתן עדות שקר. הבונדסטג הועמד במצב שבו הוא נדרש להכריע אם להסיר את חסינותו המיניסטריאלית של פישר ולאפשר את העמדתו לדין על עדות שקר.

פישר נאלץ אפוא להתמודד עם בעיה משפטית, ולא רק עם אתגר ביחסי ציבור או בעיה פוליטית, בעקבות אותן האשמות ושערוריות ורמיזות. ואחרי השערוריות שהצטברו, התמונות, ההאשמות מן העבר, ההאשמות החדשות, ההכחשות, הסתלקותו מהצהרותיו, ההשמצות הגמורות, היכרותו שאין להכחישה עם יותר ממשליך פצצות אותנטי אחד, ולבסוף האישום בעדות שקר - אחרי כל אלה, לא פלא שעיני הציבור היו תלויות בפישר בחשש מה. איזה מין אדם הוא בעצם יושקה פישר? קשה היה שלא לתהות.

התפתחותו של פישר הייתה בלי ספק מוזרה וקיצונית מכפי שנדמה. הוא לא היה רק פוליטיקאי של תנועת שלום שהפך את עורו בחלוף הימים ונעשה תומך של נאט"ו - כפי שהאמינו רבים, בשל מוצאו במפלגת הירוקים. את מוצאו מבחינה פוליטית יש לחפש בתקופה שבה הירוקים טרם התקיימו. הוא היה מיליטנט שלחם ברחובות, אדם שפעל על סף השמאל החדש הטרוריסטי, מהפכן פשוט ובסיסי שהפך לחבר בירוקים ואחר כך לתומך נאט"ו, אדם ששינה את דעותיו לא פעם אחת אלא פעמיים - מי יודע בעצם כמה פעמים? אדם שעברו היה מלא בטיפוסים קשוחים ומאיימים מהעולם התחתון של השמאל.

האם ניתן להסיק מהתעלומות האופפות את חייו הפוליטיים בעבר (כפי שטענו יריביו הפוליטיים) שפישר הוא לאמיתו של דבר אדם חסר אופי? האם הזיגזגים הפוליטיים שלו אינם מעידים על מקיאוולי מהסוג הגרוע ביותר? אדם שזקוק לכוח פוליטי ויהי מה, אדם שיאמץ כל עמדה בתנאי שתעזור לו להשיג את שלו? כך החל פישר להצטייר בארצות אחרות, וגם בארצנו שלנו שבצדו האחר של העולם. עוד לפני שפרצה השערורייה הציג העיתונאי הגרמני יוזף יופה את פישר בניו יורק טיימס מגזין כ"מין פורסט גאמפ", אדם ש"מומחיותו" היא "להמציא את עצמו מחדש" - תיאור שנשמע חביב למדיי, עד שמתחילים לחשוב על זה.

ואז החלה השערורייה להכות גלים, ורוג'ר כהן דיווח כמתבקש במדור החדשות של טיימס שפישר הוא "אדם שעבר תהפוכות מפתיעות, בעיקר בדעותיו על השימוש בכוח", דברים נכוחים בלי ספק. אבל התהפוכות המפתיעות עוררו לא מעט דאגות בנוגע לאיש, בייחוד אם אכן היה מין פורסט גאמפ. חלק מאותן דאגות צצו לפתע בעמוד מאמרי המערכת של טיימס, שהתמונות המפלילות וחלק מההאשמות הטרידו את עורכיו במידה מספקת כדי להקדיש לפרשה מאמר פרשנות קצר. העורכים הסיקו, כדבריהם, כי "יש לאפשר לפישר להמשיך לשרת את ארצו" - וזה לא היה מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שמדיניות החוץ שלו הייתה שנויה במחלוקת בגרמניה בדיוק במידה שבה היא עלתה בקנה אחד עם מדיניות ארצות-הברית. אך העורכים, שלא נחה דעתם, הוסיפו את המשפט המתרה "בהנחה שלא יהיו עוד גילויים מזיקים" - כאילו עוד תמונה מסגירה אחת, או הוכחה משכנעת לכך שהוא אכן אמר לאנשים להשליך בקבוקי תבערה ב-1976, היו מטות את הכף לחובתו.

ואיך אפשר להאשים את העורכים שהוסיפו את הסתייגותם הזהירה? שכן אם פישר הוא אכן אדם חסר עקרונות, אדם שיש בעברו צללים ופשעים נסתרים ומומחיותו היא המצאת עצמו מחדש, הרי לא חסרות סיבות לחשוש מהכוח שיוכל להפעיל משולחנו במשרד החוץ בברלין. אבל היה גם ברור שמתחת לפוליטיקה השגרתית, דאגה עמוקה יותר ליוותה את הפרשה מתחילתה.

היה זה חשש טורדני מהרדיקליות של השנים סביב 1968 ופרשיותיהן המטורפות ביותר. אפילו חלק מאתנו שהשתתפו בכמה מאותן פרשיות מתקשים להאמין, במבט לאחור, שדברים כאלה יכלו להתרחש. שמא כמה תופעות לוואי אפלות מאותם ימים חלחלו אל ימינו אנו? יכולת להתלבט בשאלה הזאת גם בלי לערוג לפשטות של שנות החמישים. שמא מתוך האלימות האפלה של השמאל הסטודנטיאלי מלפני שלושה עשורים התגנבו לנפשם של כמה אנשים רבב פלילי, איזו נכלוליות, אולי קורטוב של אכזריות, והותירו חותם שלא יימחה?

החשש חרג בהרבה מעבר לפישר האומלל במשרד החוץ. בגרמניה שבהנהגת הקואליציה האדומה-ירוקה, מספרם של ותיקי השמאל החדש שהגיעו לעמדות כוח היה גדול ממספרם בכל ארץ אחרת בגוש המעצמות של מערב אירופה - הם הגיעו לעמדות כוח דרך מפלגת הירוקים או דרך הסוציאל-דמוקרטים, מקום שם חלק מהמרקסיסטים של השמאל החדש, שנטשו את השמאלניות המהפכנית שלהם, מצאו לעצמם בית בסופו של דבר. גרהרד שרדר, הקנצלר ב-2001, היה פעם מעין סוציאליסט רדיקלי בעצמו, לפני שמצא את דרכו למחוזות הבטוחים והפופולריים של "הדרך השלישית" של הסוציאל-דמוקרטים. זה היה טיבה של הצעדה ההמונית בין הארגונים.

פישר, עם כל צעקניותו, היה דמות מייצגת בעניינים האלה. לכן היה מתקבל על הדעת לראות בפרשת פישר משפט של דור 1968 - לראות בה קריאת תיגר על חבורה עצומה של אנשים שאישיותם התעצבה בשנות המרד של השמאל החדש. ואמנם לזמן מה נוצר הרושם שקריאת התיגר תכריע את פישר, ושבמוקדם או במאוחר הוא ייאלץ לשלם את מחיר ימי נעוריו הפרועים, ישפיל את ראשו בבושה ויגיש את התפטרותו, ממש כפי שקיוו אויביו בכל לבם.

אבל אין מה למהר. עמודי מכתבי הקוראים בעיתונים הגרמניים התחילו להתמלא בתגובות של אנשים חשובים מעולם העסקים ומעולם המקצועות החופשיים, שהצהירו שגם הם השתתפו במהפכה בשנים שבסביבות 1968, ולאחר מכן הם התבגרו ומיתנו את דעותיהם הנחרצות, ממש כמו פישר, ושאין לרדוף את שר החוץ הגרמני בשל דברים שהתרחשו לפני זמן רב. פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, עיתון שמרני, פרסם מאמר מאת המשורר האמריקני צ'רלס סימיק, שהניד בראשו לנוכח הצביעות שבתרעומת השמרנית. אילו הפך פישר לסוכן בורסה או לפרופסור באוניברסיטה, כתב סימיק, איש לא היה מתלונן על הרקע השמאלני שלו. לו רק הפך, כמו כל כך הרבה רדיקלים-לשעבר משנות השישים, לבעל טור בעיתון ימני! הבעת התמיכה המפתיעה ביותר הגיעה מקרבנו של פישר, השוטר החבוש קסדה לבנה בתמונות מ-1973, ששמו היה ריינר מרקס. פישר טלפן לשוטר מרקס והתנצל על שתקף אותו בצורה מזעזעת במגרש החנייה בפרנקפורט, ומרקס מצדו הילל ושיבח את פישר על מדיניות החוץ שלו. פישר גם לא התמוטט בסקרים.

אבל היה משהו ביכולתו של פישר להתגבר על השערורייה שעורר חששות אחרים, חסרי שם ועמוקים, שנגעו לדברים שחרגו מעבר לאנדרלמוסיה של השמאל החדש. שכן כיצד תצטייר גרמניה אם יתברר שהעם הגרמני, לנוכח ההאשמות מסמרות השיער והתמונות המחרידות, תומך בשר החוץ שלו ביתר התלהבות, במקום לתמוך בו פחות? מה יקרה אם ככל ששמו של פישר יושחר, כך יריעו לו יותר? לאמריקנים היה לא מעט ניסיון בהתמודדות עם שאלה מעין זו. שערוריית המין של קלינטון צברה תאוצה בשנה שבה התמנה פישר לשר החוץ, ומשבוע לשבוע נחשפה התנהגותו האישית של קלינטון בפירוט פורנוגרפי רב יותר. רוב האמריקנים ידעו בחוש שחיי המין של נשיאם הם חלק ממסורת רבת-שנים אם גם לא מהוללת של בעלים מתפרפרים, ושאין להם שום נגיעה למדיניות הממשל או לגורל האומה - וזו הסיבה לכך ששיעורי התמיכה בקלינטון נותרו גבוהים ואף עלו כאשר האשמותיהם של מקטרגיו הרימו את קולן בכל כלי התקשורת.

אך אויביו השמרנים של קלינטון, חלק מהם, ראו בהתנהגותו דבר מה הרבה יותר מדאיג. הם ראו את צלן של שנות השישים וחתרנותן הרדיקלית (כפי שהצטיירו בעיניהם) תחת כללי המוסר הבסיסיים, שמאל המערער את עקרונות ההתנהגות הנצחיים, סכנה לתרבות. ההאשמה שהעלה הימין נגד הרדיקליזם של שנות השישים הייתה תמיד קצת יותר נוקבת ונמרצת בארצות-הברית מאשר באירופה, ועם התפתחות שערוריות קלינטון הלך וגבר כעסם של השמרנים באמריקה, לא רק על הנשיא החוטא אלא גם על הציבור האמריקני הסובלני כל כך. מה פירוש הדבר, לא נותר לשמרנים אלא לשאול, שמצבו המשפטי של קלינטון מתערער אך התמיכה הציבורית בו מתחזקת? נראה שהפופולריות שלו רמזה על משהו מפלצתי: שאמריקה הושחתה מבחינה מוסרית בידי הרדיקלים המחרידים של שנות השישים. הציבור האמריקני שקע כמדומה בביצה של אדישות מוסרית, ואף ניוון מוסרי. הטוב והרע נעלמו בערפל המדמנה. והשמרנים פערו עיניים בתימהון ובאימה.

לדאגה העמוקה יותר שעברה כחוט השני בפרשת פישר היה מן המשותף עם הפחד השמרני האמריקני, אך בגרסה גרמנית שנראתה הרבה יותר מאיימת. בחלק מהפרשנויות שליוו את פרשת פישר הופיעה הרמיזה השקטה שאם יתברר ששר החוץ הגרמני הוא אדם חסר אופי, ואם למרות זאת הוא יזכה לאהדת הגרמנים, כפי שהסתמן, הסיבה לכך היא שהמוני גרמנים חיים בצל העבר הפוליטי המביש שלהם עצמם, ושמן הארץ הזאת נשללה מזמן היכולת לשיפוט מוסרי, ואין מה לעשות בנידון. זאת הייתה הטענה המובלעת, שנרמזה בשקט. גרמניה: ארץ שאינה מסוגלת להישיר מבט אל הדברים. גרמניה: ארץ הממאנת להתמודד עם עברה. ויש להודות שבאשר לגרמניה, משהו ברמיזה הזאת צד את העין.

הצפייה בהתפתחות פרשת פישר בחודשים הראשונים של 2001 הייתה דומה לבחינה זהירה של ציור, כאשר תשומת הלב מתמקדת תחילה בנושא העיקרי שבמרכז הבד, ואז מבחינים ברקע ובעניין הרב שיש בו, ואז מתגלה רקע נוסף, המשתקף בפיסת מתכת או מבעד לחלון, רקע שבקושי אפשר לראותו. הנושא המרכזי בפרשת פישר היה שערורייה פוליטית סביב שר חוץ שנהנה מהערכה רבה. אך השערורייה הוצבה כנגד רקע שכלל אירועים שהתרחשו 25 או 30 שנה קודם לכן, בימי השמאל החדש. פרשת פישר קראה לנו, ואף תבעה מאתנו, לגבש דעה על הרקע הזה.

אך לשמאל החדש, כך התברר בבחינה מדוקדקת יותר, היה רקע משלו שבקושי ניתן לראותו, והוא גרמניה בעבר הרחוק. לא הדור של 1968, אלא הדור של 1938. לא השמאל החדש, אלא הנאצים. הקושי הגדול בפענוח הפרשה היה הניסיון להבין איזה סיפור או נראטיב יכול להסביר את כל שלושת היסודות: שר החוץ של 2001 בחזית, השמאל החדש מאחוריו, ומאחוריו, חבוי למחצה, הרקע של הרקע, האתמול של האתמול, אפוף בצל שחור משחור.

© כל הזכויות שמורות לשלם הוצאה לאור

כוח והאידיאליסטים - פול ברמן
Power and the Idealists Or, the Passion of Joshka Fischer and Its Aftermath - Paul Berman


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *