» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים במאי 2008       חזור

המוח המתבהר
מאת: וילאינור ס. ראמצ'נדראן
The Emerging Mind - Vilaynur Ramachandran

ההוצאה: כתר בספר מרתק זה, משתדל דוקטור ו.ס. ראמצ'נדראן (מחברו של הספר עטור השבחים "תעתועי המוח") ,מנהל המרכז לחקר המוח וההכרה ופרופסור לפסיכולוגיה וחקר המוח באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו וכן פרופסור עמית לביולוגיה במכון סאלק, לפצח את חידת המוח. איך נוצרה השפה? מה מפריע לילדים אוטיסטים ליצור קשרים? וגם, איך נקל על סבלם של אנשים עם פגיעת מוח שמתבטאת בהפרעות בפענוח הראייה, או אפילו בכאב מפלח באבר דמיוני בגופם? רוב התופעות שבהן מתעמק המחבר היו ידועות לרפואה מזה שנים ונחשבו לקוריוזים בלבד, אולם את גישתו של ראמצ'נדראן לנוירולוגיה מנחה העיקרון כי בחינתן של הפרעות נוירולוגיות נדירות יכולה להניב תובנות חדשות ביחס למוח ה "נורמלי".

בספרו זה הוא מציג כמה מסקנות מפליאות ביחס למוח שיש להן נגיעה ישירה דווקא למדעי הרוח: חקר התודעה האנושית, הזהות, חופש הרצון, הדת, האסתטיקה, האמנות והשפה. בכך הוא מהלך על קו התפר בין נוירולוגיה לפילוסופיה ולוקח אתנו עמו למסע מרתק אל תוך מוח האדם, אל תוך מוחנו אנו.הספר, המורכב מסדרת הרצאות, עוסק בשאלות המורכבות ביותר ביחס למוח האנושי בשנינות ובהומור מפתיעים.

דוקטור ו.ס. ראמצ'נדראן הוא מנהל המרכז לחקר המוח וההכרה ופרופסור לפסיכולוגיה וחקר המוח באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, וכן פרופסור עמית לביולוגיה במכון סאלק. ראמצ'נדראן התמחה כרופא, ולאחר מכן קיבל תואר דוקטור מטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. הוא זכה בפרסים ובתארי כבוד רבים, כולל חברות בקולג' אול סול באוקספורד, קיבל תואר דוקטור של כבוד מקונטיקט קולג', האקדמיה ההולנדית למדעים העניקה לו את "מדליית הזהב אריאנס קייפרס" כהוקרה על אבני הדרך שהניח במדעי הנוירולוגיה, כמו כן הוענקו לו מדליית זהב מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית ופרס הנשיא מן האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה.

הוא נשא הרצאות רבות ביניהן: "עשור המוח" בכינוס ה-25 (יובל הכסף) של החברה למדעי הנוירולוגיה (1995), את הרצאת המפתח בכינוס שנערך על ידי המוסד הלאומי לבריאות הנפש בספריית הקונגרס (Library of Congress), הרצאת דורקאס קאמינג בקולד ספרינג הרבור, הרצאת ריימונד אדמס בבבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, הארוורד, והרצאה לזכר ג'ונַס סאלק במכון סאלק.

ראמצ'נדראן פרסם למעלה מ-120 מחקרים בעיתונים מדעיים (כולל ארבעה מאמרים מוזמנים ב"סיינטיפיק אמריקן"), והוא מחברו של הספר עטור השבחים "תעתועי המוח", שתורגם לשמונה שפות והיווה את הבסיס לסדרת טלוויזיה בת שני חלקים בערוץ 4 הבריטי, וסדרה בת ארבע שעות ברשת PBS האמריקאית. השבועון "ניוזוויק" הכתיר אותו כחבר ב"מועדון המאה": אחד ממאה האנשים הבולטים שיטביעו את חותמם על המאה ה-21.

דף הבית של Vilayanur S. Ramachandran

המוח המתבהר מאת וילאינור ס. ראמצ´נדראן בהוצאת כתר,
מאנגלית: יהודית אופנהיימר, 176 עמודים.

המוח המתבהר | מתוך ההקדמה
נהניתי מאוד לתור ברחבי בריטניה ולשאת הרצאות אלה. ההרצאה הראשונה, שהתקיימה במכון המלכותי בלונדון, היתה חגיגית במיוחד וחוויה בלתי-נשכחת מבחינתי, לא רק בגלל הפנים הרבות המוכרות של מורים לשעבר, עמיתים, וסטודנטים בקהל, אלא גם משום שההרצאה התקיימה באותו חדר עצמו שבו מייקל פאראדיי הדגים לראשונה את הקשר בין חשמל למגנטיות. פאראדיי היה אחד מגיבורי ילדותי, וכמעט יכולתי לחוש את נוכחותו בחדר, אולי מזעיף פנים לנוכח מאמצַי הנרפים לקשור בין מוח לבין הכרה.

מטרתי בהרצאות אלה היתה לקרב את מדע חקר המוח אל הקהל הרחב ("אנשי העמל" כפי שתומס האקסלי היה אומר). גישתי הכללית היא לחקור כשלים נוירולוגיים שנגרמים עקב שינוי בחלק קטן במוחו של החולה, ולשאול: מדוע מטופל זה מציג תסמינים מעוררי סקרנות אלה? מה מרמזים לנו התסמינים על המוח הבריא? האם בדיקה מדוקדקת של מטופלים אלה עוזרת לנו להסביר כיצד פעילותם של מאות מיליארדי תאי עצב במוח מחוללת את עושר התודעה שלנו? לנוכח מגבלות הזמן, בחרתי להתמקד בתחומים שבהם עסקתי ישירות (כמו גפיים דמיוניות, סינֶסתֶזיה ותהליך הראייה) או בנושאים שיש להם השלכות בין-תחומיות נרחבות, המאפשרים התחלה של גישור על הפער העצום המפריד היום בין מה שסי.פי סנואו כינה "שתי תרבויות" - המדעים מצד אחד, ומדעי הרוח והאומנויות מן הצד השני.

ההרצאה השלישית עוסקת בנושא השנוי במחלוקת באופן מיוחד - הנוירולוגיה של האומנות, או "נוירואסטתיקה" - נושא שמדענים מתייחסים אליו בדרך כלל כאל "מחוץ לתחום". התחלתי לחקור את הנושא להנאתי, בעיקר כדי להציג את האופן שבו חוקרי המוח עשויים להתייחס לנושא.

אינני מתנצל על כך שההרצאה ספקולטיבית, ועל כך ש"אני מתפרץ לדלת פתוחה". כדבריו של פיטר מדאוור: "מדע הוא בעיקרו מסע דמיוני אל תוך מה שעשוי להיות נכון". אם כך - מותר לשער השערות בתנאי שאלה יובילו לתחזיות שניתן לאמתן בניסויים, ובתנאי שההוגה שלהן מצהיר על כך שמדובר בהשערות בלבד - החלקה על קרח דק - בניגוד למקרים שבהם הוא צועד על קרקע איתנה. השתדלתי לשמור על הבחנה זאת לאורך הספר, ובמקרים רבים הוספתי הבהרות בפרק ההערות.

בתחום הנוירולוגיה קיימת מחלוקת בין גישת "מחקר המקרה הבודד" - מחקר אינטנסיבי של מטופל אחד או שניים שסובלים מן התסמונת, לבין איסוף נתונים ממספר גדול של מטופלים ועריכת ניתוחים סטטיסטיים. מדי פעם נשמעת ביקורת הטוענת שקל ללכת שולל בעקבות לימוד מקרה בודד יוצא דופן, אבל אלה שטויות.

רוב התסמונות הנוירולוגיות שעמדו במבחן הזמן ושאותן בדקתי עד כה, למשל מרבית האפזיות (ליקויים בדיבור), אמנזיה, עיוורון צבעים קורטיקלי, הזנחה חד-צדדית, ראייה עיוורת, תסמונת ה"מוח חצוי" ועוד נתגלו בעקבות מחקר יסודי של מקרה בודד. מאידך גיסא, אינני מכיר אף לא תסמונת אחת שהתגלתה בעקבות מיצוע תוצאות של דגימות רבות.

למעשה האסטרטגיה הטובה ביותר היא להתחיל את המחקר בבחינה של מקרה בודד, ואז לוודא שההבחנות אמינות ומתקיימות גם בנבדקים אחרים. הדבר נכון לגבי רבים מן הגילויים שמתוארים בהרצאות אלה - כגון גפיים דמיוניות, דלוזיית קפגראס ("המתחזה") , סינֶסְתֶזיה, והזנחה חד-צדדית. הממצאים עקיבים במידה ניכרת בקרב נבדקים רבים והם אוששו במספר מעבדות.

עמיתים ותלמידים רבים שאלו אותי פעמים רבות מתי התחלתי להתעניין במוח ומדוע. קשה לעקוב אחרי ההתפתחות של שטחֵי התעניינות של מישהו, אבל אנסה. התעניינתי במדע בערך מגיל 11. הייתי ילד בודד משהו, שונה מבחינה חברתית - אף שהיה לי חבר חובב מדעים בבנגקוק: סוֹמתָאוּ ("עוגייה") סוּצ'אריטקוּל. תמיד הרגשתי שה"טבע" הוא בן-לוויתי האמיתי, אולי כי מדע היה מבחינתי מפלט מן העולם החברתי, על כל שרירויותיו והמוסכמות המשתקות שלו. ביליתי זמן רב באיסוף קונכיות וממצאים גיאולוגיים ומאובנים. נהניתי להתעמק בארכיאולוגיה עתיקה, בהצפנה (הכתובות בעמק אינדוּס), באנטומיה השוואתית, ובפלאונטולוגיה.

הוקסמתי מן העובדה שהעצמות הזעירות בתוך אוזנינו, המשמשות אותנו - היונקים - בהגברת צלילים, התפתחו מעצמות הלסת של זוחלים. כתלמיד בית-ספר גיליתי עניין רב בכימיה ופעמים רבות ערבבתי חומרים שונים רק כדי לראות מה יתרחש (אפשר להשקיע סרט מגנזיום בוער בתוך מים - הוא ימשיך לבעור מתחת למים, ניזון מן החמצן שב-H2O). תשוקה אחרת שלי היתה ביולוגיה. פעם ניסיתי להניח סוגים שונים של סוכרים, שומנים וחומצות-אמינו בתוך "פיותיהם" של פרחי דיונאה, כדי לגלות מה גורם להם להישאר סגורים ולהפריש אנזימי עיכול. כמו כן, ניסיתי לבדוק אם נמלים יעוטו על סכרין ויכרסמו אותו באותו אופן כאילו היה סוכר. האם מולקולות הסכרין ישָטו בבלוטות הטעם של הנמלים כפי שהן משטות בנו?

כל העיסוקים האלה - "ויקטוריאניים" באופיים - מרוחקים למדי מן התחומים שאני מתמחה בהם כיום: נוירולוגיה ופסיכופיזיקה. עם זאת, עיסוקי ילדות אלה הטביעו בי חותמם והשפיעו עמוקות על אישיותי ה"בוגרת" ועל סגנון המחקר שלי. כאשר עסקתי בבעיה כזאת, נפתלת ככל שתהיה, הרגשתי שאני בתוך מגרש-משחקים משלי, היקום המקביל הפרטי שלי המאוכלס על ידי דארווין וקוויר, האקסלי ואוֹוֶן, ויליאם ג'ונס ושמפוליון. לגבי דידי אנשים אלו היו ממשיים יותר - בוודאי חיוניים יותר - מרוב בני האדם שהכרתי. ייתכן שהתכנסות זו לתוך עולמי הפרטי גרמה לי להרגיש מיוחד תחת להרגיש בודד, משונה או חריג. היא אפשרה לי להתעלות מעל חדגוניות החיים, מעל הקיום השגרתי שרוב בני האדם מכנים ה"חיים הנורמליים", ולברוח למקום שהיה - כדברי ראסל - "מקום מפלט שלפחות אחד מדחפינו הנעלים יותר יכול להימלט אליו מן הגלוּת המשמימה, שהיא העולם הממשי".

"בריחות" כאלה מתקבלות בעין יפה במיוחד באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, מוסד נכבד אך גם עדכני ותוסס. תוכנית המכון למדעי הנוירולוגיה נבחרה לא מכבר לתוכנית המובילה במדינה על ידי האקדמיה הלאומית למדעים. אם כוללים גם את מכון סאלק ומכון ג'רי אדלמן למדעי הנוירולוגיה, הרי שלָה הוֹיָה היא "עמק הנוירונים", שבו נמצא הריכוז הגבוה ביותר של חוקרי מוח בעולם. אינני מעלה בדעתי סביבה מפרה מזו למי שמתעניין במוח.

מדע הוא מקור הנאה בעיקר בשלביו הראשונים - כאשר העוסקים בו מוּנעים עדיין על ידי סקרנות וטרם הפכו אותו למשרה של תשע-עד-חמש. לרוע המזל זהו המצב ברוב השטחים המצליחים במדע, כגון פיזיקת חלקיקים וביולוגיה מולקולרית. היום שכיח לראות מאמר בירחון "סיינס" או "נייצ'ר" שנכתב עלידי שלושים אנשים. מבחינתי יש בכך ליטול חלק מן ההנאה (ואני מניח שכך הדבר גם מבחינת הכותבים). זוהי אחת משתי הסיבות שבגללן נמשכתי באופן טבעי לנוירולוגיה "גֶשווינדיאנית" (Norman Geschwind), תחום שבו עדיין אפשר לשאול שאלות תמימות, כאלה שתלמיד בית-ספר עשוי לשאול, אך שהתשובות להן קשות באופן מביך, גם מפי מומחים. זהו תחום מדעי שעדיין ניתן לערוך בו ניסיונות פשוטים בסגנון פאראדיי - ולגלות תשובות מפתיעות. למעשה, רבים מעמיתי ואנוכי רואים בכך הזדמנות להחיות את תור הזהב של הנוירולוגיה, העידן של שארקוֹ, היוּלינג ג'קסון, הנרי הֶד, לוריא וגולדסטין.

הסיבה השנייה לכך שבחרתי בנוירולוגיה מובנת מאליה, וזו גם הסיבה שבגללה בחרתם לקרוא ספר זה. כבני אנוש אנו סקרנים לגבי עצמנו יותר מאשר לגבי כל דבר אחר, ומחקר מסוג זה נוגע בלב השאלה "מי אנחנו"? נתפסתי לנוירולוגיה לאחר שבדקתי את החולה הראשון שלי בבית-הספר לרפואה. הוא לקה בסוג של אירוע מוחי, שגרם לו לצחוק ולבכות לסירוגין בכל מספר שניות, ללא שליטה. חשבתי אז שאולי מוצג לפנינו המצב האנושי בהילוך מהיר. האם היו אלה רק צחוק חסר-שמחה ודמעות-תנין, או שבאמת ובתמים האיש הרגיש שמח ועצוב לחילופין, בדומה לחולה מאניה דפרסיה אבל על ציר זמן מרוכז?

לאורך הספר נבחן שאלות רבות כגון אלה: מה הגורם לגפיים דמיוניות? איך נוצר דימוי גוף? האם יש כללים אומנותיים אוניברסליים? מהי מטפורה? מדוע אנשים מסוימים "רואים" תווים מוסיקליים כצבעים? מהי היסטֶריה? על חלק מהשאלות אענה, אך תשובות לשאלות אחרות ייוותרו מעורפלות - זהו טבען של השאלות הגדולות כגון "מהי מודעוּת?"

בין אם אענה על השאלות ובין אם לאו, אם הרצאות אלה יעוררו את תיאבונכם ללמוד עוד על תחום מרתק זה, אזי הן מילאו את יעדן. הוספתי לספר הערות נרחבות וביבליוגרפיה לטובת אלה שיבקשו להמשיך ולחקור נושאים אלה לעומקם. עמיתי אוליבר סאקס כתב באחד מספריו: "הספר האמיתי נמצא בהערות השוליים".

אני מקדיש הרצאות אלה למטופלים שהתנדבו לשעות ארוכות של בדיקות במרכז שלנו. פעמים רבות למדתי משיחות עמם - על אף מוחותיהם ה"פגומים" - יותר מאשר למדתי מעמיתי המלומדים.

מתוך פרק 5 | חקר המוח - הפילוסופיה החדשה
הטיעון המרכזי שעובר כחוט השני בספר זה הוא שההשלכות של בחינת מטופלים בעלי הפרעה נוירולוגית הן הרבה מעבר להיבטים הרפואיים של הנוירולוגיה. בחינה כזו משליכה גם על מדעי הרוח, על פילוסופיה, ואולי גם על אסתטיקה ואומנות. בפרק זה, האחרון, ברצוני להמשיך ולדון בנושא וכן במחלות נפש. הגבול בין נוירולוגיה לפסיכיאטריה מיטשטש והולך, ולא ירחק היום שבו הפסיכיאטריה תהיה אחד הענפים של הנוירולוגיה. בפרק זה אגע גם בכמה נושאים פילוסופיים כמו "רצון חופשי" וטבעו של ה"אני".

מאז ומתמיד היו שתי גישות שונות למחלות נפש. הגישה הראשונה תרה אחר חוסר האיזון הכימי, אחר השינוי במעבירים ובקולטנים במוח, והיא מנסה לאזן שיבושים אלה באמצעות תרופות. גישה זו חוללה מהפכה בפסיכיאטריה וזכתה להצלחה עצומה. חולים שבעבר נכלאו, או הולבשו כתונת משוגעים, מנהלים היום חיים כמעט רגילים. את הגישה השנייה אפשר להגדיר באופן כללי כגישה הפרוידיאנית, והיא מניחה שרוב מחלות הנפש נובעות מן החינוך המוקדם, שהן נעוצות בילדות. ברצוני להציע גישה שלישית, שונה לחלוטין משתי הגישות הקודמות, אבל במובן מסוים משלימה את שתיהן.

כדי להבין את מקורן של מחלות הנפש אין די לומר שחל שינוי במעביר (משדר, טרנסמיטור) כלשהו במוח. עלינו לדעת כיצד שינוי זה חולל את התסמינים המוזרים. מדוע מופיעים אצל חולים מסוימים תסמינים מסוימים, ומדוע תסמינים אלה שונים כל כך בסוגים שונים של מחלות נפש.

אנסה להסביר את התסמינים של מחלות נפש באמצעות כל הידוע לנו על התפקודים, על האנטומיה ועל המבנה הנוירולוגי של המוח. כמו כן אעלה את האפשרות שרבים מתסמינים ומהפרעות אלה תמוהים פחות כאשר בוחנים אותם מנקודת מבט אבולוציונית, דארוויניסטית. אני גם מציע שם חדש לשטח מחקרי זה - "נוירופסיכיאטריה אבולוציונית".

להלן נבחן דוגמה קלאסית להפרעה שהיא נפשית בתכלית, הפרעה פסיכולוגית טהורה - היסטריה. הכוונה ל"היסטריה" במובן הרפואי, ולא לשימוש היומיומי במילה לתיאור אדם צועק וצורח. במובן הרפואי מדובר במטופלים שלפתע מפתחים עיוורון, או שיתוק ביד או ברגל, אבל אין בהם שום פגם נוירולוגי שעשוי לחולל מצב זה: סריקת MRI (תהודה מגנטית) של מוחו של אדם כזה מגלה שהמוח נורמלי לחלוטין, ללא נזק או פגיעות הניתנים להבחנה. לכן התסמינים מוגדרים כפסיכולוגיים טהורים.

אולם, מחקרי מוח חדשים שנעזרו בסריקת PET (סורק פוזיטרונים) ובסריקת fMRI (סריקת תהודה מגנטית תפקודית), שינו באופן דרמטי את גישתנו להיסטריה. באמצעות סריקות אלה אנו יכולים לגלות אילו חלקים במוח פעילים ואילו בלתי-פעילים בעת שהמטופל מבצע פעולה או תהליך מחשבתי. לדוגמה, כאשר אנו מבצעים פעולת חשבון, בדרך כלל נרשמת פעילות בפיתול המוח הזוויתי השמאלי. חלק אחר במוח מתעורר כאשר דוקרים אדם במחט ונוצר כאב. אנו מסיקים שהאזור במוח שהראה פעילות מעורב באופן כלשהו ביצירת התפקוד.

אם אבקש מכם להניע את אצבעכם, סריקת PET תגלה ששני אזורים במוחכם מתעוררים. האחד הוא הקורטקס המוטורי, שבדרך כלל שולח פקודות לביצוע סדרה של כיווצי שרירים אשר בסופו של דבר תניע את האצבע. אבל גם אזור אחר בקדמת המוח מתעורר והוא נקרא הקורטקס הפרֶה-מוטורי, והוא מכין את הזזת האצבע.

ג'ון מרשל, כריס פרית, ריצ'רד פראקוביאק, פיטר האליגאן ואחרים ערכו ניסוי זה בחולה היסטריה משותק. כאשר החולה ניסה להניע את רגלו, אזור הקורטקס המוטורי שהיה אמור להתעורר ולשלוח את הפקודות לשרירים, לא התעורר אף שהחולה טען שהוא באמת ובתמים מנסה להניע את הרגל. הסיבה לכישלונו בהזזת הרגל היא שבמקביל התעוררו במוחו אזורים נוספים: פיתול המוח החוגר והאונות האורביטו-פרונטליות. כאילו שפעילות פיתול המוח החוגר והאונות האורביטו-פרונטליות מנעו מחולה ההיסטריה או אסרו עליו להניע את רגלו. יש בכך היגיון, משום שפיתול המוח החוגר והאונות האורביטו-פרונטליות קשורים קשר הדוק למערכת הלימבית במוח האחראית על רגשות, וידוע לנו שהיסטריה נגרמת מטראומה נפשית כלשהי.

כמובן, אין בכך כדי להסביר מה בדיוק מתרחש, אבל לכל הפחות ידוע לנו עכשיו היכן לחפש. בעתיד אולי יהיה אפשרי להשתמש בסריקות מוח כדי להבדיל בין היסטריה אמיתית לבין התחזות לצורך קבלת תשלומי ביטוח. הדבר גם מוכיח שההפרעה ה"פסיכולוגית" הוותיקה ביותר - זו שפרויד חקר כה רבות- נעוצה במקורות אורגניים מובהקים. (למעשה אלמנט חשוב נעדר מן הניסוי: איש עוד לא ניסה לערוך סריקות מוח על מתחזים).

אפשר להתייחס להיסטריה כאל הפרעה במנגנון "הרצון החופשי" - נושא שפסיכולוגים ופילוסופים עוסקים בו זה למעלה מאלפיים שנה.

לפני מספר עשורים, בנג'מין ליבֶּט, מנתח נוירולוגי אמריקאי והאנס קורנהוּבר, פיזיולוג גרמני, ערכו ניסויים במתנדבים כדי לבדוק רצון חופשי. הם הורו לנבדקים לנענע את אצבעם מדי פעם באופן אקראי בכל עת שירצו בתוך פרק זמן של עשר דקות. בבדיקת EEG - רישומי הפעילות החשמלית במוח, החוקרים מצאו ששלושה רבעי שנייה לפני שהאצבע ממש נעה, נוצר פוטנציאל חשמלי במוח. הם כינו אותו "פוטנציאל המוּכנות". עם זאת, תחושת הרצון העצמי של הנבדק חפפה כמעט בדיוק לרגע שבו האצבע זזה. גילוי זה עורר גל של התרגשות בקרב פילוסופים החוקרים רצון חופשי. האירועים במוח נרשמו כשנייה לפני שהאדם חווה את תחושת ה"רצון" להנעת האצבע, למרות שהרגשתו הסובייקטיבית היא שרצונו הוא שהניע את האצבע! אך כיצד ייתכן שהרצון הוא שהביא לתזוזת האצבע, אם האירוע במוח נרשם שנייה קודם לכן? נראה כאילו המוח הוא המפקד עלינו, ותחושת הרצון החופשי אינה אלא רציונליזציה-שלאחר-מעשה - אשליה. כמעט כמו שהמלך קאנוט (Canute) חשב שיש בכוחו לשלוט על הגאות והשפל, או שנשיא אמריקאי מאמין שהוא אוחז במושכות העולם.

תופעה זו מוזרה למדי, קל וחומר אם נוסיף פיתול לניסוי. דמיינו שאני סוקר את הפעילות החשמלית במוחכם, בדיוק כפי שקורנהובר וליבט עשו, בזמן שאתם מנענעים את אצבעכם. אבל בנוסף לכך אציג בפניכם את המתרחש במוחכם על גבי מסך, כך שתוכלו לראות את "הרצון החופשי" שלכם. בכל פעם שאתם עומדים לנענע את אצבעכם, כביכול על פי רצונכם, המכונה תודיע לכם על כך שנייה מראש! מה תחוו עכשיו? יש שלוש אפשרויות הגיוניות:

1) ייתכן שתחוו אובדן רצון פתאומי, תרגישו שהמכונה שולטת בכם, שאינכם אלא בובות, והרצון החופשי אינו אלא אשליה. אולי אפילו תפַתחו פרנויה עקב כך, כמו סכיזופרנים שחושבים שפעולותיהם נשלטות על ידי חייזרים או שתלים במוחם (אחזור לכך מאוחר יותר).

2) אולי תחושת הרצון החופשי שלכם לא תשתנה כהוא זה, ותבחרו להאמין שלמכונה יש יכולת ניחוש על-טבעית שבעזרתה היא מנבאת בדייקנות את תנועותיכם.

3) ייתכן שתארגנו ותפרשו מחדש את רצף האירועים כדי להיאחז בתחושת החופש שלכם. אתם עשויים להכחיש את הראָיה שלנגד עיניכם ולטעון שתחושת הרצון שלכם היא שקדמה לאיתות במכונה, ולא להפך.

בשלב זה, זהו עדיין "ניסוי מחשבתי" כי מבחינה טכנית קיים קושי לקבל היזון חוזר מבדיקת EEG בכל ניסוי, אולם אנו עדיין מנסים להתגבר על מכשול זה. החשיבות היא בכך שאפשר לערוך ניסויים שנוגעים באופן ישיר לנושאים פילוסופיים רחבים כמו רצון חופשי - תחום שעמיתַי פאט צ'רצ'לנד, דן וגנר, ודן דֶנֶט תרמו תרומות חשובות לבחינתו.

נניח לרגע ל"ניסוי המחשבתי" הזה ונחזור להבחנה המקורית של פוטנציאל המוכנוּת על השלכותיו המוזרות, כאשר האירוע במוח אותת בערך שנייה לפני תזוזת האצבע, ואילו המודעות לכוונה להזיז את האצבע חפפה כמעט במדויק את רגע התנועה. מהו המנגנון שמייצר תופעה זו? מה ההיגיון האבולוציוני המאפיין אותה?

התשובה לדעתי טמונה בכך שקיים עיכוב נויורולגי בלתי- נמנע לפני שהאיתות שמתחולל באזור מסוים במוח מגיע אל יעדו בחלק אחר כדי לתת את הפקודה: "הנע את אצבעך". (הדבר דומה לתופעה שאנו עדים לה בראיונות טלוויזיה דרך לווין, כשהקול משתהה ונשמע מעט אחרי התמונה.) הברירה הטבעית דאגה לכך שתחושתנו הסובייקטיבית של רצון תתעכב במתכוון, כדי ללכד אותה לא עם התעוררות הפקודה במוח, אלא עם הביצוע הממשי של הפקודה על ידי האצבע .

זו נקודה חשובה משום שהיא מניחה שחייבת להיות מטרה אבולוציונית לתחושות סובייקטיביות שמתלוות לאירועים במוח, שכן אם תחושות אלה הן רק צללים ש"מתלווים" לאירועים במוח, כמו שפילוסופים רבים סוברים (תופעה הנקראת אֶפּיפנומֶנָליזם), ואין להן חשיבות כשלעצמן, מדוע טרחה האבולוציה לעכב את האיתות כדי שיתלכד עם הזזת האצבע?

אם כך, לפנינו סתירה: מצד אחד, הניסוי מראה שרצון חופשי הוא אשליה: לא ייתכן שהוא זה שגרם להתרחשות במוח, משום שזו התרחשה כשנייה לפניו. מצד שני חייבת להיות לעיכוב תכלית כלשהי, שאם לא כן מדוע שיתפתח? אבל אם אכן יש לו תכלית, מה היא תכלית זו חוץ מאשר להזיז (במקרה זה) את האצבע? אולי כל התפיסה שלנו על סיבה ומסובב צריכה לעבור מהפכה... כפי שקרה בחקר מכניקת הקוונטים.

ניתן לבדוק גם סוגים אחרים של מחלות "נפשיות" באמצעות הדמיית מוח - לדוגמה כאב: כאשר מישהו נדקר ממחט יש בדרך כלל פעילות באזורים רבים במוח, ובמיוחד באינסולה (insula) ובפיתול המוח החוגר הפנימי. האינסולה מעורב ככל הנראה ביצירת הרגשת הכאב והמוח החוגר הפנימי מעניק לכאב את מאפיין הדחייה. לכן כאשר המסלולים המובילים מהאינסולה אל פיתול המוח החוגר נקטעים, המטופל חש את הכאב - אבל הכאב לא כואב לו... זוהי תסמונת שיש בה מן הסתירה הנקראת אסימבוליה של כאב (pain asymbolia). תסמונת זו גורמת לי לתהות על הדמיית מוח של מזוכיסט, ששואב הנאה מכאב, או על מטופל שלוקה בתסמונת לֶש-ניהן (Lesch-Nyhan) ו"נהנה" להטיל מום בעצמו. האינסולה כמובן יתעורר, אבל האם יתעורר גם פיתול המוח החוגר? או אולי אזורים אחרים שעוסקים בתענוג ובתענוג מיני בפרט כמו גרעין אקוּמבֶּנס (nucleus accumbens), החיץ (septum) או הגרעין ההיפותאלמי (hypothalamic nuclei)? באיזה שלב בעיבוד כאב ותענוג מתערבבים? (אני נזכר במזוכיסט מאיפסוויץ' שאהב מאוד להתקלח במי קרח בשעה ארבע בבוקר, ולכן לא עשה זאת).

בפרק 1 הזכרתי את דלוזיית קפגראס, שמתרחשת לפעמים בעקבות חבלה בראש, והחולים טוענים שמישהו שהם מכירים היטב - כמו אמם, למשל - אינו אלא מתחזה. ההסבר התיאורטי לתסמונת קפגראס הוא שהחיבור בין אזורי הראייה לבין הליבה הרגשית של המוח - המערכת הלימבית והאמיגדלה - נקטע בעקבות התאונה (איור 1.3). אזורי הראייה במוח העוסקים בזיהוי פנים לא נפגעו, לכן כאשר החולה רואה את אמו, הוא יכול לומר שהיא נראית כמו אמו. אבל הכבל המוליך את המידע לאזורים הרגשיים במוח נקטע, לכן לא מתעורר שום רגש למראה האם, והחולה פועל בשכלתנות בכך שהוא מאמין שהיא מתחזה.

איך אפשר לבדוק את זה? ובכן, מתברר שניתן למדוד את רגשותינו כלפי גירוי חזותי - או כל גירוי אחר - במדידה של מידת ההזעה. כאשר אנו רואים דבר שהוא מלהיב מבחינתנו בעל חשיבות רגשית, ההתעוררות הנוירולוגית בנו גולשת ממרכזי הראייה אל מרכזי הרגש במוח, ואנחנו מתחילים להזיע כדי להיפטר מן החום שאנו עומדים לייצר בגין הפעילות (אכילה, מנוסה, קטטה או מין). אפשר למדוד השפעה זו בהצמדת שתי אלקטרודות על העור ומעקב אחרי שינויים בהתנגדות העור. כאשר ההתנגדות פוחתת אנחנו מכנים זאת תגובת עור גלוואנית. עצמים מוכרים או בני אדם שאינם מאיימים לא מייצרים תגובת עור גלוואנית כי הם אינם גורמים להתעוררות רגשית. אבל אם נביט באריה או בנמר - או כפי שמתברר - באימא, תיווצר תגובת עור גלוואנית חזקה. האמינו או לא, בכל פעם שאתם רואים את אמכם אתם מזיעים! (גם אם אתם לא יהודים...). מצאנו שאצל חולה הלוקה בתסמונת קפגראס אין תגובת עור גלוואנית, עובדה התומכת בטיעון שנוצר אצלו נתק בין ראייה לרגש.

קיימת הפרעה מוזרה אף יותר הידועה כתסמונת קוטארד (Cotard), שהסובל ממנה טוען שהוא מת. אני גורס שהתסמונת דומה לתסמונת קפגראס, פרט לכך שלא הראייה בלבד מתנתקת ממרכזי הרגש במוח, אלא כל החושים האחרים מתנתקים אף הם ממרכזים אלה. וכך אין דבר בעולם הנושא משמעות רגשית מבחינתו של הלוקה בתסמונת זו - שום חפץ ושום אדם, שום תחושת מגע, שום צליל. והדרך היחידה שחולה שכזה יכול לפרש בידוד רגשי זה היא לחשוב שהוא בר-מינן. מוזר ככל שיישמע, זהו ההסבר היחיד שמתקבל על דעתו; ההיגיון מתעוות כדי להתאים לרגשות. אם ההשערה נכונה, אנו צופים שבחולי קוטארד לא תופיע שום תגובה גלוואנית לנוכח כל גירוי.

דלוזיית קוטארד ידועה כקשה מאוד לתיקון על ידי האינטלקט. לדוגמה, המטופל מסכים עם העובדה שאנשים מתים אינם מדממים, ואז כאשר דוקרים אותו בסיכה הוא מביע תדהמה, ומסקנתו היא שמתים בכל זאת מדממים, זאת במקום לוותר על ההזיה שלו ולהשלים עם כך שהוא חי. מרגע שהדלוזיה התפתחה, המטופל מעוות כל ראָיה שמנוגדת לה, ובלבד שתתאים לטענה שלו לפיה הוא מת. הרגשות גוברים על ההיגיון ולא להפך. (כמובן, הדבר נכון לגבי רובנו. הכרתי הרבה אנשים הגיוניים ומשכילים בדרך כלל, שמאמינים שהמספר 13 מביא מזל רע ושאין לעבור מתחת לסולם).

שתי התסמונות, קפגראס וקוטארד, נדירות. אבל קיימת הפרעה אחרת, מעין מיני תסמונת קוטארד, שהיא נפוצה הרבה יותר. היא נקראת ביטול-המציאות או ביטול-העצמי. היא מתבטאת בחרדה עמוקה, בהתקפי בהלה, בדיכאון, ובמצבי ניתוק אחרים. לפתע העולם נראה לא-אמיתי, כחלום. המטופל מרגיש שהוא זומבי.

אני גורס שתחושות כאלה נובעות מאותם מעגלים כמו בתסמונות קפגראס וקוטארד. בטבע, כאשר אופוסום נרדף על ידי טורף הוא מאבד לפתע את כל מתח השרירים בגופו ומתחזה למת. זוהי אסטרטגיה טובה משום שכל תנועה של האופוסום תעודד את התנהגות הציד של הטורף, וגם משום שטורפים נמנעים בדרך כלל ממזון מת כי הוא עלול להיות מזוהם.

בעקבות מרטין רות, מאוריציו סיירה, וגרמאן בֶּריוס, אני טוען שביטול-המציאות וביטול-העצמי הם מצבים דיסוציאטיביים הדומים להתנהגותו של האופוסום - אבל בתחום הרגשות. זהו מנגנון הסתגלות אבולוציוני.

מן המפורסמות הוא שכאשר החוקר דייויד ליווינגסטון הותקף על ידי אריה, הוא ראה את זרועו נתלשת אך לא חש כל כאב או פחד. הוא היה מנותק מן המתרחש, מביט מן הצד על האירועים. דבר דומה עשוי לקרות לחיילים בקרב או לאישה בעת אונס. במצבי חירום כאלה הפיתול המוח החוגר, שהוא חלק מן האונה המצחית, נעשה פעיל בצורה קיצונית. פעילות זו משתקת באופן זמני את האמיגדלה ואת המרכזים הלימביים האחרים, ומדכאת בכך תחושות של פחד וחרדה. בו-בזמן פיתול המוח החוגר גורם לערנות ולדריכות קיצונית כדי לאפשר נקיטת פעולות מתאימות.

במקרי חירום שילוב ג'יימס-בונדי זה של נעילת הרגשות וערנות-יתר ("עצבי ברזל") הוא שימושי כדי להימנע מצרה. עדיף לא לפעול כלל על פני התנהגות אקראית שגויה. אבל מה יקרה אם מנגנון זה יופעל לא בגלל מצב חירום, אלא עקב חוסר איזון כימי או פגיעה במוח? האדם מתבונן בעולם, מאוד ערני ודרוך, אבל העולם משולל משמעות רגשית כי המערכת הלימבית נעולה. יש רק שתי דרכים שבאמצעותן אדם זה יכול לפרש את המצב הנפשי הפרדוקסאלי שהוא נתון בו: או ש"העולם איננו אמיתי" - ביטול-המציאות, או "אני עצמי איננו אמיתי" - ביטול- העצמי.

התקפים אפילפטיים שמקורם בחלק זה של המוח יכולים אף הם לייצר מצבים דמויי-חלום אלה של ביטול-המציאות וביטול-העצמי. מעניין, אנו יודעים שבמהלך התקף, כאשר החולה חווה ביטול-מציאות, לא נצפית כל תגובה גלוואנית. לאחר ההתקף, תגובת העור שבה למצבה הרגיל. ממצאים אלה תומכים בהשערה שהעלינו.

ההפרעה שמרבית האנשים מקשרים למילה "שיגעון" היא קרוב לוודאי סכיזופרניה. ואכן, חולי סכיזופרניה מפגינים תסמינים מוזרים מאוד. הם הוזים, שומעים קולות, שוגים באשליות, חושבים שהם נפוליאון - או ג'ורג' בוש, או משוכנעים שהממשלה שתלה מכשירים בתוך מוחם כדי לפקח על מחשבותיהם ופעולותיהם, או שחייזרים השתלטו עליהם.

הפסיכו-פרמקולוגיה חוללה מהפכה בטיפול בסכיזופרניה, אבל השאלה נשארת בעינה: מדוע החולים מתנהגים בצורה זו? ברצוני להעלות השערות בנושא, בהתבסס על העבודה שעמיתַי ואנוכי עשינו בתחום האָנאוֹסוֹגנוזיה - "הכחשת מחלה" - שנגרמת מנזק בהמיספירה הימנית. אני מתבסס גם על השערות חכמות שהועלו על ידי כריס פרית, שרה בלייקמור וטים קראו. הרעיון הוא שבניגוד לאנשים נורמליים, הסכיזופרנים אינם מסוגלים להבדיל בין מראות שנוצרים בתוך המוח לבין מראות ומחשבות שמקורם בעולם האמיתי.

אם אדמיין שליצן עומד מולי, לא אתבלבל בינו לבין המציאות. חלק מן ההסבר לכך הוא שאני מודע לעובדה שמוחי שלח את הפקודה "לראות ליצן". לכן אני מצפה לראות את הליצן בעיני רוחי, וזה אכן מה שקורה. אבל אילו מנגנון ה"ציפייה" היה משתבש, לא היה ביכולתי להבדיל בין ליצן שהוא פרי דמיוני לבין ליצן ממש. במילים אחרות, אאמין שהליצן שהעליתי בעיני רוחי הוא אמיתי. אנהג כהוזה אשר אינו מבחין בין דמיון לבין מציאות. באופן דומה, כולנו משתעשעים מדי פעם במחשבות רגעיות כגון: "נניח שאני נפוליאון", אבל מבחינת הסכיזופרני מחשבה רגעית זו הופכת לדלוזיה שלמה, במקום שתתבטל מיד על ידי המציאות.

מה בנוגע לתסמינים אחרים של סכיזופרניה - למשל השתלטות חייזרים? אדם נורמלי יודע שהוא נע מרצונו החופשי, ויכול לייחס את התנועה לעובדה שמוחו שלח את הפקודה "נוע". אם מנגנון זה, המנטר את כוונותינו ומשווה אותן למעשינו משתבש, עשויה לנבוע מכך מחשבה מוזרה שמישהו אחר, חייזרים לדוגמה, השתלטו עלינו והם מצווים על גופנו. וזה אכן מה שסכיזופרנים פרנואידים טוענים.

איך בודקים תיאוריה זאת? להלן ניסוי שאבקשכם לערוך: טִפחו בעזרת אצבעכם הימנית שוב ושוב על אצבע שמאל, כאשר זו נייחת. שימו לב שאתם מרגישים את הטפיחות בעיקר באצבע השמאלית, ומעט מאוד באצבע הימנית. זה קורה משום שהמוח שלח את הפקודה מן ההמיספרה השמאלית ליד הימנית ופקד עליה לזוז. פקודה זו גרמה לאזורי התחושה במוח לצפות לאיתותי מגע מיד ימין. יד שמאל נייחת, לכן הטפיחות מגיעות אליה במעין הפתעה. זו הסיבה לכך שאף שהמידע התחושתי משתי האצבעות הוא כמעט זהה, אנו מרגישים תחושה חזקה יותר באצבע הנייחת. (אם תשנו את המצב, והיד הימנית תהיה הנייחת, תמצאו שהתוצאה הפוכה).

בהתאם לתיאוריה זו אני צופה שאם סכיזופרני יבצע את הניסוי הוא יחוש את אותן תחושות בשתי האצבעות, כי אין הוא מבדיל בין גירויים שמקורם פנימי לבין כאלה שמקורם חיצוני: זהו ניסוי שאורך חמש דקות, אבל איש טרם ניסה אותו .

והנה ניסוי נוסף: דמיינו שאתם רואים בננה על מסך לבן שלפניכם. אם תוך כדי שאתם צופים במסך הלבן ומדמיינים בננה, אקרין בחשאי תמונה מטושטשת מאוד של בננה, סף הזיהוי שלכם לבננה האמיתית יעלה - כנראה מפני שאפילו מוח נורמלי נוטה להתבלבל בין בננה אמיתית עמומה לבין בננה שבדמיון. תוצאה מפתיעה זו נקראת "אפקט פֶּרְקי" וצפוי שתתבטא ביתר-שאת אצל סכיזופרנים.

והרי לפניכם ניסוי אחר פשוט ביותר, שטרם הופעל: כידוע אינכם יכולים לדגדג את עצמכם משום שהמוח יודע שהוא זה ששלח את הפקודה לדגדג. הערכתי היא שאדם סכיזופרני יצחק כאשר הוא מדגדג את עצמו.

על אף שהתנהגותם של חולי נפש רבים נראית משונה, אנו יכולים עכשיו להתחיל להבין את ההיגיון שבתסמינים שלהם, בהסתמך על הידע שלנו על המנגנונים במוח. אפשר לראות מחלת נפש כהפרעה ב"מודעות עצמית" או ב"אני", שתי מילים שטומנות בחובן בורות תהומית. הרשו לי לנסות ולסכם את דעתי באשר למודעות. בעצם יש כאן שתי בעיות - חידת ה"קוואליה" (quale, qualia ) וחידת "האני". (הקוואליות הן החוויות הסובייקטיביות שלנו שאנו חווים בעקבות תחושה. שלל האסוציאציות, הזיכרונות, והמשמעויות הסובייקטיביות שלנו.)

שאלת הקוואליה היא איך שטף זה של יונים בחלקיקים קטנים של נוירטוטרנסמיטורים במוחנו - הנוירונים - מחוללים את חוויית אודם האדום, מתיקות הריבה, טעם הטיקה מסאלה או ניחוח היין - הרי רוח וחומר נראים לנו כה שונים זה מזה. מוצא אחד מן הדילמה הוא לחשוב עליהם כעל שתי דרכים לתיאור העולם, כל אחת מדרכים אלה מושלמת בפני עצמה. בדיוק כמו שאנו מתארים אור כעשוי חלקיקים או עשוי גלים, ואין משמעות לשאלה איזה מן התיאורים נכון. שניהם נכונים, אף שהם כה שונים זה מזה. ייתכן שנכון לנקוט דרך זו גם לגבי אירועים נפשיים ואירועים פיזיים במוח.

אבל מה לגבי "האני" - המסתורין הגדול האחרון במדע והנושא המעניין את כולנו? ברור שה"אני" והקוואליות הם שני צדדים של מטבע אחד. אי אפשר שיצופו תחושות תלושות בפני עצמן באין מישהו שיחווה אותן, וגם לא ייתכן שיהיה "אני" מנותק לחלוטין מחוויות חושיות, מזיכרונות ומרגשות. (כפי שראינו בדלוזיית קוטארד, כאשר התחושות והתפיסות מאבדות את משמעותן הרגשית, והתוצאה היא ביטול-העצמי).

כיצד בדיוק מאפיינים את ה"אני"? יש לו חמש תכונות: התכונה הראשונה: המשכיות. חוט עובר דרך מארג ההתנסויות שלנו, ומתלווָה אליו תחושה של עבר, של הווה ושל עתיד. התכונה השנייה, הדומה מאוד לראשונה, היא אחידות ועקיבות ה"אני". למרות המגוון הגדול של חוויות חושיות, של זיכרונות, של אמונות ושל מחשבות, כולנו חשים עצמנו כאדם אחד, כיחידה.

השלישית היא תחושה של גשמיות או בעלות - אנחנו חשים עצמנו מעוגנים בתוך גופנו. התכונה הרביעית היא תחושה של שליטה, אנו אדונים לפעולותינו ולגורלנו- במילים אחרות, "רצון חופשי". אני יכול להניע את האצבע שלי אבל אינני יכול להניע את האף שלי או את האצבע שלך. החמישית, התכונה המתעה והקשה להגדרה מכולן, היא המודעות העצמית. ה"אני", כמעט מעצם הגדרתו מודע לעצמו. "אני" שאיננו מדוע לעצמו הוא סתירה עצמית, אוקסימורון.

כל אחד ממאפיינים שונים אלה של ה"אני" עלול להיפגע בגלל מחלות מוח, ומשום כך אני מאמין שהאני איננו דבר אחד, אלא דברים רבים. כפי שאנו משתמשים במילה "אהבה" או "אושר", כך המילה "אני" משמשת אותנו לתיאור מגוון גדול של תופעות. לדוגמה אם אַגרֶה את הקורטקס באונה הקודקודית הימנית באמצעות אלקטרודה (כשאתם ערים ומודעים), תרגישו לרגע שאתם צפים סמוך לתקרה, מביטים על גופכם מלמעלה. אתם חווים חוויה חוץ-גופית. תחושת הגשמיות, שהיא אחת מן הדרישות הבסיסיות של ה"אני", נעלמה באופן זמני .וכך הדבר לגבי כל אחד מן המאפיינים שמניתי לעיל - כל אחד מהם בנפרד יכול להיעלם או להיפגע בשל מחלות מוח.

לאור זאת, אני רואה שלוש דרכים שבהן אפשר לתקוף את שאלת ה"אני" באמצעות חקר המוח: ראשית, ייתכן שלשאלת ה"אני" יש פתרון ניסויי פשוט. אולי קיימת תשובה אחת לבעיה, תשובה אלגנטית, בסגנון "אאוריקה" של ארכימדס, ממש כמו שזוגות הבסיסים בדנ"א פתרו את חידת התורשה. נדמה לי שזה לא סביר, אבל אולי אני טועה.

שנית, לאור הערותי הקודמות על ה"אני", והרעיון שה"אני" איננו דבר אחד בודד אלא מערך של תכונות - המשכיות, גשמיוּת, שליטה, אחידות - אולי נצליח להסביר כל אחת מתכונות אלה בנפרד במונחים של התהליכים המתרחשים במוח. אזי שאלת ה"אני" תיעלם או תשמש תמונת רקע בלבד, בדיוק כמו שמדענים אינם שואלים עוד מה הם ה"חיים". (כיום המילה "חיים" מייצגת אוסף של תהליכים - שכפול דנ"א, מחזור חומצת חלב, מחזור קְרֶבּ וכו'). שלישית, ייתכן שהפתרון לבעיה של ה"אני" איננו אמפירי. ייתכן שדרושה כאן מהפכה מחשבתית, מסוג המהפכה שאיינשטיין חולל כאשר הפריך את ההנחה שדברים יכולים לנוע בכל מהירות שהיא. כאשר תימצֵא לבסוף מהפכה מחשבתית זו, אולי נכונה לנו הפתעה גדולה, ויתברר לנו שהתשובה ניצבה כל הזמן לנגד עינינו. איני רוצה להישמע כמו גורו של הניו-אייג', אבל יש הקבלה מוזרה בין רעיון זה לבין הפילוסופיה ההינדית (המעורפלת קמעה) שאין הבדל בין "אני" לאחרים וה"אני" אינו אלא אשליה.

כמובן, אין לי שמץ של מושג מהו הפתרון לבעית ה"אני", כלומר מהי מהפכה מחשבתית זו. אילו ידעתי הייתי ממהר עוד היום לשלוח מאמר אל מערכת "נייטצ'ר" והייתי הופך בין-יום למדען המפורסם ביותר בעולם. אבל רק לשם שעשוע, אנסה לתאר איך עשוי להיראות הפתרון:

נתחיל בקוואליות - החוויות החושיות הסובייקטיביות. ברור שחוויות הקוואליה התפתחו כדי למלא פונקציה ביולוגית כלשהי. לא ייתכן שהן רק תוצרי לוואי של פעילות נוירולוגית. בספרי "תעתועי המוח" העליתי השערה שייצוגים חושיים במוח, שמלכתחילה הם משוללי קוואליות, רוכשים אותן תוך כדי תהליך הקידוד שלהם במוח ו"נארזים" בצורה יעילה לפני שהם נשלחים לטיפול במבנים הגבוהים יותר במוח.

התוצאה היא ייצוג ברמה גבוהה יותר, שמאפשר רמה חדשה וגבוהה יותר של חישוביות ועיבוד במוח. נקרא לייצוג הגבוה הזה מֶטָה-ייצוג (למרות שהשימוש בקידומת "מֶטָה" גורמת לי אי-נוחות מסוימת, כי משתמשים בה רבות במטרה להסוות חשיבה מעורפלת, במיוחד במדעי החברה). אפשר להתייחס למטה-ייצוג כמעט כאל "מוח שני" (parasitic ), או לכל הפחות כאל מערך תהליכים חדש שנוצר כדי לייצג בצורה יעילה עיבודים אוטומטיים למדי שמתרחשים ב"מוח הראשון". באופן אירוני, מרעיון זה נובע ש"ההומונקולוס המופרך" - המחשבה על איש קטן במוח שיושב וצופה בצג מלא בקוואליה - איננה באמת מופרכת מעיקרה. למעשה, המטה-ייצוג דומה דמיון מוזר להומונקולוס, אותו "איש קטן" שהפילוסופים נהנים כל כך להתנער ממנו. אני גורס שההומונקולוס הוא המטה-ייצוג עצמו, או מבנה מוחי שהתפתח מאוחר ותפקידו לייצר מטה-ייצוגים, והוא ייחודי לנו כבני אדם, או לכל הפחות מתוחכם לאין שיעור מן ה"שימפנקולוס". (זִכרו, עם זאת, שאין הכרח שזהו מבנה יחיד, וייתכן שזו מערכת של פונקציות חדשות. רעיונות דומים הועלו על ידי דייויד דרלינג, דרק ביקרטון, מרווין מינסקי, ורבים אחרים, אף שהם העלו אותם מסיבות אחרות מזו שאני דן בה כאן).

אבל מהי המטרה של מטה-ייצוג במוח? ודאי לא רק כדי לשכפל את הייצוג הראשון. העתקה גרידא - לא תהיה בה כל תועלת. הייצוג השני נועד להאיר היבטים של הייצוג הראשון, ליצור דימויים תפיסתיים ו"אריזות" שמאפשרות תהליכים חישוביים חדשים במוח, אם לצורך ערבוב פנימי של סמלים ודימויים וסידורים מחדש ברצף ("מחשבה") או כדי להעביר רעיונות לאחרים באמצעות זרם צלילים חד ממדי ("שפה").

נכון הוא שאם נחבר הפשטה (שנדונה בהרחבה בפרק 4) עם סידור מחדש של סמלים ודימויים, נקבל "חשיבה", שהיא מותר האדם.

לאחר שקו זה נחצה במהלך האבולוציה, המוח הצליח לייצר את מה שקארל פופר היה מכנה "הערכות" (conjectures). המוח יכול לנסות שילובים חדשים, אפילו אבסורדיים, של דימויים, רק כדי לבחון אותם. לא ברור אם קוף יכול לדמיין דמות של סוס שאותו ראה זה עתה, אבל אין זה סביר שהוא יכול לדמיין סוס בעל קרן - חד-קרן - או פרה עם כנפיים - דבר שאנו בני האדם עושים ללא קושי.

רעיונות אלה מובילים לשאלה מעניינת. האם הקוואליות והמודעות העצמית ייחודיות לאדם או שמא הן קיימות גם בפרימטים אחרים, ובאיזו מידה הן תלויות בשפה?

לקופי וֶרוֶט בטבע יש קריאות מיוחדות שמטרתן להזהיר את חבריהם מפני טורפים שונים. קריאת "נחש עצים" תגרום לקופים שעל העצים לקפוץ במהירות אל הקרקע, וקריאת "נמר על הקרקע" תשלח אותם גבוה יותר על העץ. אולם הקוף הקורא איננו יודע שהוא מזהיר את האחרים. לקופי ורווט אין מודעות עצמית הדורשת, כאמור, שחלקים מסוימים של המוח - אולי אלה שקשורים גם לשפה - ייצרו מטה-ייצוג לחוויה החושית של נחש או נמר. יכולנו אולי ללמד קוף שחזיר הוא חיה מסוכנת באמצעות מכה חשמלית קלה בכל פעם שמופיע חזיר, אך מה יקרה אם קוף זה יהיה בצמרת העץ ואנחנו נעלה חזיר אל אחד הענפים הסמוכים אליו? אני מעריך שהקוף ייבהל ויהיה נסער אך הוא לא יהיה מסוגל להשמיע את קריאת האזהרה "נחש העצים" כדי לגרום ליתר הקופים לרדת מהעץ. כלומר ישתמש בקריאה כפועל שמשמעותו "לרדת". סביר להניח שרק בני אדם ניחנו בסוג המודעות כלפי הקוואליות של הזולת ובמודעות באשר למגבלות הכישורים של האחר - "לכוח הרצון" - אשר נדרש לביצוע מטלה זו.

אילו חלקים במוח מעורבים בסוג חדיש זה של חישוב? רשימה ראשונית תכלול ודאי את האמיגדלה (שאומדת את המשמעות הרגשית), מבנים כמו פיתול המוח הזוויתי, אזור וֶרניקה ((Wernicke וחלקים נוספים בסביבת צומת בין האונות ( TPO), וכן פיתול המוח החוגר שמעורב ב"כוונה". כפי שציינתי בספרי "תעתועי המוח": "סיבה נוספת לבחירת האונות הרקתיות - במיוחד השמאלית - היא שזהו המקום שמיוצג בו חלק גדול מן השפה, סמנטיקה בעיקר. אם אני רואה תפוח עץ, פעילותה של האונה הרקתית היא המאפשרת לי כמעט בו-זמנית להבין את כל המשתמע מכך. זיהוי האובייקט כפרי מסוג מסוים מתרחש בקליפת המוח האינפרוטמפורלית, (inferotemporal cortex). האמיגדלה אומדת את התועלת שיש בתפוח מבחינתי, ואזור ורניקה ואזורים אחרים מפנים את תשומת לבי למגוון המובנים שמעורר הדימוי המנטלי, כולל המילה "תפוח עץ". אני יכול לאכול את התפוח, אני יכול להריח אותו, אני יכול לאפות פאי תפוחים, אני יכול לרוקן את תוכנו של התפוח, לזרוע את זרעיו, להשתמש בו כמונע מחלות, לפתות את חווה וכן הלאה."

הבחירה באחת מהשלכות אלה שתתפוס את מרכז הבמה (את "תשומת הלב") ובאופן הפעולה, מתרחשת חלקית בתיווך פיתול המוח החוגר. כאשר אזור זה נפגע, המטופלים ערניים כביכול אבל הם מאבדים כל חשק לדבר, לחשוב, לבחור, או לפעול. הם סובלים ממוּטיזם אקינֶטי (akinetic mutism).

שאלה חשובה העולה לאור זאת היא באיזו מידה המטה-ייצוג קשור להבנת שפה / למיומנות של מתן משמעות .

אחת הדרכים לברר זאת היא לבדוק אם מטופל שלוקה באפזיה על שם וֶרניקה (Wernicke aphasia), שנגרמת בגלל נזק לאזור השפה בהמיספרה השמאלית, יכול לשקר באופן לא-מילולי, אף שאיננו יכול להבין שיחה בעלת משמעות או להשתתף בה. אם אין במוח ייצוג של הדימויים עצמם, אפשרי לשבש אותם לפני שמעבירים אותם לאחרים, כלומר יהיה זה בלתי-אפשרי לשקר . (זאת משום שאם הייצוג עצמו מעוות, האדם משקר לעצמו, ובכך סותר את מטרתו של השקר. ייתכן שיהיה זה מועיל להטמיע בגנים נטייה לשקר לבן זוג פוטנציאלי בעניין חשבון בנק גדול שיש לך, אבל אם אתה עצמך מאמין בכך אתה עלול לבזבז כסף שאין ברשותך).

למעשה, שקר מכוּון הוא מבחן הלקמוס לקביעה אם הנבדק - שימפנזה, ילד, או מבוגר פגוע מוח - מסוגל הן להבנת מוחם של אנשים אחרים והן למודעות עצמית. נכון הוא שציפור יכולה להעמיד פנים שהכנף שלה שבורה כדי להרחיק טורף מגוזליה, אבל היא אינה מבינה שהיא עושה זאת. אין לה ייצוג של התנהגות זו, ולכן איננה יכולה לנצל אסטרטגיה זו במצב אחר שבו היתה עשויה להועיל לה. למשל היא איננה יכולה להעמיד פני פצועה כדי להזמין תשומת לב יתרה וחמלה מבן הזוג שלה (אם כי יכולת כזו עשויה להתפתח מאוחר יותר במנגנון של ברירה טבעית).

ההבחנה בין שקר מכוון לבין הונאה עצמית מיטשטשת בהפרעות כמו אנאוסוגנוזיה (פרק 2), שבה המטופל, שזרועו השמאלית משותקת עקב פגיעה בהמיספרה הימנית, מכחיש את עובדת השיתוק. למרבה הפליאה, כאשר שאלתי אחת ממטופלות אלה אם היא יכולה לגעת באפי בעזרת ידה השמאלית, היא אמרה: "כמובן... אבל תיזהר, אני עלולה להוציא לך עין!" ובמקרה אחר כאשר שאלתי גנרל בדימוס "האם אתה יכול להשתמש בזרועך השמאלית? תשובתו היתה: "כן, דוקטור. אבל לא אעשה זאת, כי אינני רגיל לקבל פקודות". הערות כאלה מרמזות כי מישהו בפְנים "יודע" את האמת, וזו דולפת החוצה למרות שהאדם בעל המודעות מתכחש לה. ("כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" - יש כאן רמזים לפסיכולוגיה פרוידיאנית). ושוב, אציין שעצם קיום התופעה של שקר עצמי מרמזת לכך שחייב להיות שם "אני" כדי לרמותו. תחושת ה"אני" חייבת היתה להיווצר דרך מנגנון הברירה הטבעית שאם לא כן לא היתה מתפתחת. למעשה, חייבת להיות ל"אני" גם היכולת לשמור על שלמותו ועל יציבותו, גם בדרך של הונאה עצמית אם זו נדרשת. ספק אם לקוף-אדם יש מיומנות של מנגנון הגנה פרוידיאני כמו "צחוק עצבני", או הכחשה, או רציונליזציה (בהנחה שיכולנו לבדוק זאת בשיחה אתו בשפת סימנים).

האמור לעיל מחזיר אותי להערתי הקודמת, שקוואליה ו"האני" הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע - האחד לא יתקיים ללא השני. ייתכן שהיכולת להשתמש במעגלים מסוימים במוח כדי ליצור מטה-ייצוגים לייצוגים מוטוריים וחושיים - שבחלקה נוצרה כדי לאפשר את השפה, ובחלקה היא עצמה ניזונה מן השפה - היתה קריטית הן להתפתחות הקוואליה והן להתפתחות ה"אני". כפי שציינו קודם, קוואליות בפני עצמן לא יתקיימו ללא "אני" שיחווה אותן, וללא קוואליה לא יתקיים "אני" משולל רגשות ותחושות.

באופן דומה ניתן להבחין בין ייצוגים של רגשות "גולמיים" לבין המטה-ייצוגים שלהם, אשר מאפשרים לנו לחשוב על אותו רגש מסוים ולהחליט על בחירות מתוחכמות - אפילו לדכא התנהגויות שבאופן אחר היינו עושים אוטומטית. אם אפזר פלפל שחור ליד אפכם אתם תתעטשו באופן רפלקסיבי, אבל מדוע ההתעטשות מלווה בקוואליות? (שלא כמו ניתור הברך, שיכול להתרחש ללא קוואליות אפילו אצל משותקים). באופן אירוני ייתכן שקוואליית העיטוש התפתחה למטרה אחת ויחידה והיא היכולת להחניק את העיטוש באופן רצוני, למשל בעת ציד. קרוב לוודאי שחתול איננו יכול להחניק עיטוש, בהנחה שאין לו, לדעתי, מטה-ייצוג. קשה אמנם להתייחס לעיטוש כאל רגש, אבל כנראה אותו עיקרון קיים גם בנוגע לרגשות אנושיים מורכבים יותר. חתול מתנפל על עצם ארוך שחור שנמצא בתנועה, אבל איננו יכול להרהר על עכבר או על "עכבריוּת" כפי שאנו עושים. הוא גם איננו חווה את הרגשות המורכבים של צניעות, יוהרה, חמלה, תשוקה (בניגוד לצורך), או של "דמעות של רחמים עצמיים", אשר מבוססים על מטה-ייצוג של רגשות, הדורשים אינטראקציות מורכבות עם ערכים חברתיים שמיוצגים בקורטקס האורביטו-פרונטלי (orbitofrontal).

על אף שהרגשות הן מרכיב עתיק במוח מבחינה פילוגנטית, ופעמים רבות מתייחסים אליהם כאל יסודות פרימיטיביים, קרוב לוודאי שאצלנו, בני האדם, הרגשות מתוחכמים לא פחות מן ההיגיון.

גם תחושת ה"אחידות" של ה"אני" ראויה להערה. מדוע אני מרגיש כמו "אחד" למרות שאני נמצא בתוך שטף בלתי-פוסק של רשמים חושיים, של מחשבות ושל רגשות? זוהי אולי שאלה מכשילה, וייתכן שיתברר שזוהי פסאודו-בעיה. אולי ה"אני" מעצם טבעו יכול לחוות רק אחדוּת. למעשה ייתכן שחוויה של שני "אני" הינה בלתי-אפשרית מבחינה לוגית, כי היא מעוררת את השאלה מי או מה חווה את שני "אני" אלה. אפילו אנשים הסובלים מהפרעה של "אישיות מרובה" לא חווים שתי דמויות בעת ובעונה אחת - הדמויות נוטות להיות מחזוריות ואינן זוכרות זו את זו: בכל רגע נתון ה"אני" שתופס את קדמת הבמה בקושי מודע לאחרים. אפילו במקרים קיצוניים של מוח חצוי אצל מטופלים שההמיספרות שלהם הופרדו בניתוח, המטופל איננו חווה סובייקטיביות כפולה. לכל המיספרה יש "אני" שמודע רק לעצמו, אף שמבחינה אינטלקטואלית הוא מכיר גם בקיומו של ה"אני" השני .

סתירה נוספת היא שאף ש"האני" הוא - כמעט בהגדרה - פרטי לכל אחד מאתנו, הוא מושפע רבות מאינטראקציות חברתיות, ולמעשה ייתכן שהתפתח בעיקר בהקשר חברתי, כפי שניק המפרי והוראס בארלו הציעו לראשונה בוועידה שבריאן ג'וזפסון ואני קיימנו ב-1979.

ברצוני להרחיב בנושא זה. המוח שלנו הוא בעיקר מכונה ליצירת מודלים. אנו זקוקים לסימולציה יעילה של העולם כדי שנוכל לנהוג לפיה. בתוך הסימולציה עלינו גם לבנות מודלים של מוחותיהם של אנשים אחרים כי אנחנו, הפרימטים, יצורים חברתיים מאוד (זה נקרא מודעות הזולת the theory of other minds). אנו חייבים לעשות כן כדי שנוכל לצפות את התנהגותם. לדוגמה אנחנו מוכרחים לדעת אם האדם שדקר אותנו זה עתה במטרייה עשה זאת במתכוון, ואם כן, הרי שהוא עלול לחזור על הפעולה, או שמא עשה זאת שלא בכוונה, ובמקרה זה אין בכך סכנה. יתרה מזאת, כדי שסימולציה פנימית זו תהיה מושלמת עליה להכיל לא רק מודלים של מוחותיהם של אנשים אחרים, אלא גם מודל שלנו אנו, של התכונות היציבות שלנו, של קווי האישיות, של המגבלות ושל הכישורים שלנו. ייתכן שאחת משתי סימולציות אלה התפתחה ראשונה והכינה את הקרקע לשנייה, או - כמו שקורה רבות באבולוציה - שתיהן התפתחו יחד והפרו זו את זו, עד שהגיעו לשיא במודעות העצמית שמאפיינת את ההומו סאפיינס.

ברמה בסיסית מאוד אנחנו נזכרים בשני קטבים אלה של "אני" ו"הזולת" בכל פעם שתינוק מחקה התנהגות של מבוגר. אם אוציא לשון אל מול תינוק, התינוק גם הוא יוציא את לשונו, ובכך הוא מטשטש את הגבול השרירותי בין "אני" לבין האחרים. כדי לעשות זאת התינוק צריך ליצור מודל פנימי של פעולותַי, ואז לשחזר פעולות אלה במוחו שלו. זו יכולת מדהימה, לאור העובדה שהוא אפילו איננו רואה את לשונו ולכן חייב להתאים את הצורה החזותית של הלשון שלי אל תחושות המיקום של הלשון שלו. ידוע לנו היום שתופעה זו מתחוללת באמצעות קבוצה של נוירונים באונה המצחית שנקראים נוירוני-מראה. אני משער שנוירונים אלה מעורבים לפחות חלקית ביצירת התחושה של מודעות עצמית, וכך גם ביצירת אמפתיה לזולת. אין פלא שילדים הלוקים באוטיזם, אשר סובלים (אני משער) מחסר בנוירוני-מראה, אינם יכולים לבנות את מודל מודעות הזולת, הם אינם אמפתיים, והם עסוקים ביצירת גירויים עצמיים כדי להעצים בתוכם את התחושה של היותם מעוגנים בתוך גופם. יהיה מעניין לראות אם תינוק אוטיסטי (שמאובחן מוקדם מספיק) יחקה את הוצאת הלשון של מבוגר באותו אופן כמו תינוק בריא.

ללא "התיאוריה של מודעות הזולת", אורגניזם כלשהו (או אדם) איננו מסוגל להסמיק - הסממן החיצוני של מבוכה (כפי שמישהו אמר: רק בני אדם מסמיקים, או היו צריכים להסמיק). הסמקה היא נושא מעניין שריתק את דארווין. כיוון שהיא "מנופפת בדגל" בלתי-רצוני המודיע על הפרה של טאבו חברתי, אולי התפתחה בבני אדם כאות או כסממן של אמינות. כאשר אישה מחזרת אחרי גבר, הסמקתה אומרת: "אינני יכולה לשקר לך בקשר לרומן שלי, ואינני יכולה לבגוד בך בלי שההסמקה תסגיר אותי. אני אמינה, אז בוא ופזר את הגנים שלך דרכי". אם ההשערה נכונה, אני מעריך שילדים אוטיסטים אינם מסוגלים להסמיק.

בנוסף לתפקידיהם הברורים בהתפתחות אמפתיה, "קריאת מחשבות" והתפתחות השפה (פרק 4), ייתכן שנוירוני-מראה גם ממלאים תפקיד חיוני בהתפתחות של יכולת חשובה אחרת במוחותינו - למידה באמצעות חיקוי - ומכאן התפתחות תרבות. דובי קוטב עברו מיליוני שנים של ברירה טבעית כדי לפתח כיסוי פרווה, ואילו ילד-אדם רוכש את הכישורים הדרושים להכנת מעיל פרווה כזה רק באמצעות צפייה באביו בעת שהוא הורג דוב ופושט את עורו. אחרי שמערכת נוירוני-המראה הפכה מתוחכמת דיה, יכולת מופלאה זו של חיקוי שחררה את בני האדם מאילוצים של אבולוציה שיכולה להתרחש רק בגנים, והתאפשר מעבר לאבולוציה לָמָרקיאנית Lamarckian evolution)). התוצאה היא התפשטות אופקית מהירה ושידור אנכי מהיר של חידושים תרבותיים מן הסוג שהתרחשו בערך לפני 50 עד 75 אלף שנה והובילו למה שנקרא "הקפיצה הגדולה קדימה" (great leap forward) - התפשטות פתאומית של המצאות תרבותיות "מקריות" וחד-פעמיות כגון אש, כלים מתוחכמים ומורכבים, קישוטי גוף, טקסים, אומנות וכו'. מבין הקופים הגדולים רק קופי האורנג-אוטן נודעו ביכולתם לחיקוי כישורים מורכבים. פעמים רבות הם צופים במטפל שלהם, גונבים מפתחות, ואפילו חותרים בקאנו על פני הנהר... אם המין שלנו ייכחד, סביר להניח שהם אלה שיירשו את הארץ.

תלות הדדית זו בין גנים לתרבות מרמזת שהוויכוח "טבע או טיפוח" הוא חסר משמעות בהקשר של התפקוד הנפשי האנושי. הדבר דומה לשאלה אם רטיבות המים נובעת בעיקר מן המימן או מן החמצן שבהם. מוחנו נטוע בהקשר התרבותי שהוא צמח בו. אילו היינו גדלים במערה של זאבים או בסביבה נטולת תרבות (כמו טקסס), היינו אך בקושי בני אדם בדיוק כמו שתא בודד איננו יכול להתקיים בלי סימביוזה מיטוכונדרית. לו טקסונום ממאדים היה בוחן את התפתחות בני האנוש, הוא היה מסיק שההבדלים (שנגרמים על ידי תרבות) בין ההומו סאפיינס בן המאה ה-22 וההומו סאפיינס הקדום (לפני 75 אלף שנה בערך, בטרם "הקפיצה הגדולה") למעשה משמעותיים יותר מן ההבדלים בין ההומו ארקטוס להומו סאפיינס! אילו היה מסתמך רק על קריטריונים התנהגותיים ולא אנטומיים, הוא היה מגדיר את ההומו סאפיינס הקדום והמודרני כשני מינים שונים ואת ההומו ארקטוס וההומו סאפיינס כזן אחד!

בפרק 2 הזכרתי את התסמונת ראייה עיוורת שבה מטופל הסובל מפגיעה בקורטקס הראייה איננו רואה נקודת אור באופן מודע, אבל מוחו משתמש במסלול אחר, שלא ניזוק, כדי שינחה אותו כך שייגע בנקודה. אני טוען שלמטופל זה יש ייצוג של נקודת אור במסלול שנשאר תקין, אבל ללא קורטקס הראייה אין לו מטה-ייצוג ולכן לא מתקיימת קוואליה. לחילופין, בתסמונת המשונה שנקראת תסמונת אנטון (Anton), המטופל התעוור בגלל נזק לקורטקס הראייה, אבל מכחיש שהוא עיוור. ייתכן שאצלו קיים המטה-ייצוג בלבד ולא קיים הייצוג הראשוני.

היפרדויות מוזרות כאלה או ניתוקים בין תחושות לבין מודעות אפשריים רק משום שהייצוגים והמטה-ייצוגים שוכנים במקומות שונים במוח ומשום כך אחד מהם עלול להינזק ללא תלות בשני, בבני אדם לפחות. (קוף יכול אמנם לפתח גף דמיונית אך לעולם לא יפתח תסמונת אנטון או שיתוק היסטרי.) גם היפנוזה יכולה לחולל באנשים ניתוקים כאלה, כמו תופעת ה"הרואה ואינו נראה" (hidden observer), אשר מעוררת שאלות מרתקות כמו "האם באמצעות היפנוזה ניתן לבטל הכחשה אצל חולה בתסמונת אנטון, או לגרום לצורה של ראייה עיוורת?

כשם שיש לנו מטה-ייצוג של ייצוגים חושיים ותפיסות, יש לנו גם מטה-ייצוג של כישורים מוטוריים ופקודות כמו "מנופף לשלום" "תוקע מסמר בקיר" או "מסרק את השיער", והם נמצאים בעיקר בפיתול הסופרָמרג'ינלי (supramarginal gyrus) בהמיספרה השמאלית (ליד הרקה השמאלית). פגיעה במבנה זה גורמת להפרעה שנקראת אפראקסיה-אידאומוטורית (ideomotor apraxia). הסובלים ממנה אינם משותקים אולם אם הם מתבקשים להעמיד פנים שהם תוקעים מסמר לתוך שולחן הם יאגרפו את ידם ויחבטו בשולחן (זה איננו חיקוי: הם אינם מחקים את התנועה בכך שהם אוחזים בידם פטיש דמיוני כפי שאדם נורמלי יעשה). דוגמה נוספת לכך היא מטופלת הלוקה בהפרעה זו שהתבקשה לסרק את שערה.

היא חבטה בראשה באמצעות אגרוף ידה, על אף שהבינה את ההוראה ועל אף שהיא אינטילגנטית במובנים אחרים. הפיתול הסופרָמרג'ינלי נחוץ לשם יצירת דימוי פנימי - מטה-ייצוג ברור - של כוונה ושל ה"לולאה" המוטורית-חזותית-פרופריוספטיבית המורכבת, הדרושה לביצועו. אנו יודעים שהייצוג הנמוך של התנועה עצמה איננו נמצא בפיתול הסופרָמרג'ינלי משום שכאשר נותנים בידי חולה פטיש ומסמר אמיתיים, בדרך כלל הוא יבצע את המטלה ללא קושי - כנראה שהכלים האמיתיים מבטלים את הצורך במטה-ייצוג. (הבחנתי שחלק ממטופלים אלה מתקשים להצביע על דבר מסוים ואף מתקשים להביט לעבר חפץ שמישהו אחר מצביע עליו, כאילו תחושות הכוונה - תחושות ה"על" וה"זה" - נפגעו במידה מסוימת).

כדי שפעולה תהיה רצונית לחלוטין האדם צריך לצפות ולהיות מודע לכל תוצאותיה ואף לחפוץ בהן, כפי שהראה הפילוסוף מאוקספורד, אנטוני קֶני. לדוגמה אם מישהו מאלץ אותך לחתום על מסמך כשקנה רובה מוצמד לרקתך, אתה מצפה לחתום, אבל אינך רוצה בכך. אני משער שציפייה ומודעות שוכנות בחלקן בפיתול הסופרמרג'ינלי, והרצון מערב גם את פיתול המוח החוגר ומבנים לימביים "רגשיים" אחרים. תחושת הרצון החופשי הקשורה לפעילות מבנים אלה היא אולי, על פי הפתגם הידוע, הגזר שבקצה המקל שמדרבן לפעולה את החמור שבנו.

הן שימפנזים והן בני אדם מסוגלים להושיט יד ולקחת חפיסת שוקולד, אבל רק בן אדם יכול להרהר בהשלכות לטווח הרחוק ולעכב את הפעולה כי הוא בדיאטה. (מעניין לציין שמטופלים שנפגעו באונה המצחית אינם יכולים לעכב רצונות, כלומר אין להם מיומנות של "אי-ביצוע חופשי". אתפלא מאוד אם חולה כזה יחליט לפצוח בדיאטה). מטופלים שלוקים באפרקסיה אידאית ואידיומוטורית (ideational and ideomotor apraxia) מתקשים לשפוט אם פעולתו של מישהו אחר מכוונת, אם לאו. מן הסתם הם יהיו שופטים או עורכי-דין פליליים גרועים מאוד. ייתכן שיבוא יום ונהיה מסוגלים לדעת באמצעות סריקת המוח אם הנאשם ברצח ביצע אותו בכוונה תחילה, או שהוא אשם בהריגה בלבד (ובכך ייפתחו תחומים חדשים: "נוירו-משפט" ו"נוירו-קרימינולוגיה").

וכאן עלי לסיים. כפי שציינתי בפרק 1, מטרתי לא היתה סקירה שלמה של הידע שלנו על המוח, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר את תחושת התלהבות שאני ועמיתַי חווים בכל פעם שאנו מנסים להבין בעיות מעין אלה, בין אם זו סינסתזיה, היסטריה, גפיים דמיוניות, רצון חופשי, ראייה עיוורת, הזנחה חד-צדדית, או כל אחת מן התסמונות שהזכרתי. בחינת מקרים משונים אלה והצבת השאלות הנכונות מאפשרות לחוקרי המוח להתחיל לענות על חלק מן החידות הנשגבות שהעסיקו את בני האדם משחר ההיסטוריה: מהו רצון חופשי? מהו דימוי גוף? מדוע אנו מסמיקים? מה היא אומנות? מהו ה"אני"? מי אני? - שאלות שעד לאחרונה היו נחלתה של הפילוסופיה בלבד.

כאז כך היום, אין משימה חיונית מזו למען הישרדותו ורווחתו של המין האנושי. זִכרו שפוליטיקה, קולוניאליזם, אימפריאליזם ומלחמות - מקורם במוחו של האדם.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

המוח המתבהר - וילאינור ס. ראמצ'נדראן
The Emerging Mind - Vilaynur Ramachandran