» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים ביוני 2008       חזור

יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת
מאת: ריצ'רד דוקינס
The God Delusion - Richard Dawkins

ההוצאה: ספרי עליית הגג "דמיינו עולם ללא מתאבדים מתפוצצים, ללא 11.9, ללא 7.7, ללא מסעי צלב, ללא ציד מכשפות, ללא ליל אבק השריפה, ללא חלוקת הודו, ללא מלחמות ישראל-פלסטין, ללא מעשי טבח בין סרבים, קרואטים ומוסלמים, ללא רדיפת יהודים 'הורגי ישו', ללא מהומות בצפון אירלנד, ללא רציחות 'בשם כבוד המשפחה'. עולם ללא מטיפי טלויזיה אוונגליסטים בחליפות בוהקות ובתסרוקות משומנות, המנקים את קהל חסידיהם השוטים מכל נכסיהם. דמיינו שאין טאליבן שיפוצץ פסלים עתיקים; אין עריפת ראשים בפומבי של מחללי שם שמים; אין הלקאה של עור נשי על החטא של חשיפת סנטימטר ממנו..." ספרו החדש ומעורר המחלוקת "יש אלוהים?" של ריצ'רד דוקינס פונה לא רק לכל האנשים שמסתובבים בעולם וחונכו במסגרת דת זו או אחרת והם לא מאושרים בה, לא מאמינים בה, או מוטרדים מן העוולות הנעשות בשמה.

בספרו מבקש דוקינס לעורר מודעות - מודעות לעובדה שאפשר להיות אתיאיסט שהוא גם גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי.הוא מבקש לעורר מודעות לכל אותם 'מנופי הסבר' שיוכלו לסייע להבנתנו את היקום עצמו. הוא מבקש לעורר מודעות המתנגדת לקשירה המיידית של כל ילד לדת והוא מדבר בשבחי הגאווה האתיאיסטית :"אין שום סיבה להתנצל על היותך אתיאיסט".

דוקינס לא מהסס להתעסק בחומר הנפץ הזה שבוחן את קיומו של האלוהים. הביולוג הידוע עוסק בספרו ב"ההשערה בדבר אלוהים" כהיפותיזה מדעית בדבר היקום והוא מעמיד אותה לניתוח באותה מידה של ספקנות כמו כל היפותיזה אחרת. הוא כותב על הטיעונים החלשים כל-כך בדבר קיומו של האלוהים ומתייחס למראית העין של התיכנון בעולם החי המוסברת בחסכנות גדולה ובאלגנטיות מהממת על ידי הברירה הטבעית של דרווין.

פרופ' דוקינס פונה למי שחושבים שחייב להיות אל או כמה אלים כי האנתרופולוגים וההיסטוריונים אומרים שבכל תרבות מתרבויות האדם המאמינים הם בעלי ההשפעה הרבה ביותר. הוא מסביר מדוע האמונה הדתית כל-כך שכיחה בעולם כולו ומה למעשה היא באה להצדיק ואינו מהסס להציג בפני הקורא את הצדדים המכוערים של הדת. הספר מציג בבהירות את הקשר המלאכותי בין דת וילדות על פיו כל ילד מקבל הגדרה מיידית של דתו במקום לומר כי הוא בן להורים השייכים לדת זו או אחרת. לטענת דוקינס ילד צעיר מדי כדי לדעת בעצמו בן לאיזה דת הוא.

הוא פונה בספרו לכל הנשמות החופשיות, דתיות ואתיאיסטיות כאחת, להבין טוב יותר כמה מהדברים הנתפסים על ידי רבים מאיתנו כעובדות. הוא אינו מהסס לערער, להפריך ולהשתמש באינספור דוגמאות מחיי היום יום כדי להסביר בלשון בהירה וקולחת את האשליה הגדולה של הדת.

ריצ'רד דוקינס הוא ביולוג, פרופסור להנחלת המדע לציבור באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. על כתיבתו זכה בפרסים רבים. בין ספריו: הגן האנוכי, השען העיוור, הטיפוס על ההר הבלתי סביר. יש אלוהים? יצא לאור בשנת 2006 והפך מייד לרב-מכר עולמי.

יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, מאת ריצ'רד דוקינס בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, בסדרת פילוסופיה ומדע בעריכת ד"ר יהודה מלצר, מאנגלית: עדי מרכוזה-הס, עורך: מולי מלצר עטפה: פיני חמו, 571 עמודים.

יש אלוהים? ריצ'רד דוקינס | 8. מה רע בדת? למה להיות עוין כל כך?
"מטבעי אני לא כל-כך במיטבי בעימותים. אני לא חושב שהמתכונת של ויכוח היא דרך טובה להגיע אל האמת, ואני מסרב בקביעות להזמנות להשתתף בוויכוחים ציבוריים. הוזמנתי פעם לוויכוח כזה באֶדינבּוֹרוֹ עם מי שהיה אז הארכיבישוף של יוֹרק. הרגשתי שנעשה לי כבוד בהזמנה הזו ונעניתי לה. לאחר הדיון, הפיזיקאי הדתי ראסל סְטַנַרְד העתיק לספרו להתחמק מאלוהים? (Stannard 1993) מכתב שכתב לעיתון אובזרוור:

אדוני, תחת הכותרת הצוהלת "אלוהים משיג רק מקום שני עלוב אחרי הוד מעלתו המדע", הכתב שלך לענייני מדע מדווח (מכל הימים, דווקא ביום ראשון של חג הפסחא) איך ריצ'רד דוקינס "הנחית מכה אינטלקטואלית חמורה" לארכיבישוף מיוֹרק בוויכוח על מדע ודת. הוא סיפר לנו על "אַתיאיסטים מחייכים בזחיחות" ועל "10 לאריות; 0 לנוצרים".

סְטַנַרְד המשיך ונזף באובזרוור על כך שלא דיווח על מיפגש נוסף בינו לביני, שהשתתפו בו גם הארכיבישוף של בּרמינגהם והקוֹסמוֹלוֹג רב-המוניטין הרמן בּוֹנדי (Bondi), בחברה המלכותית, מיפגש שלא תוכנן במתכונת של ויכוח והיה כתוצאה מכך הרבה יותר מועיל. אינני יכול אלא להסכים עם הגינוי המרומז שלו למתכונת הוויכוח. מטעמים שהוסברו בספרי קצין-דת של השטן (Dawkins 2003) אני נמנע במיוחד מלקחת חלק בוויכוחים ציבוריים עם בריאתנים.

למרות סלידתי מתחרויות גלדיאטורים, נראה שהצלחתי להוציא לעצמי שם של איש מדון ביחס לדת. גם עמיתים שלי המסכימים שאין אלוהים, ומסכימים שאיננו זקוקים לדת כדי להיות מוסריים, ומסכימים שאנו יכולים להסביר את שורשי הדת והמוסר במונחים לא-דתיים, חוזרים אלי למרות הכל במבוכה עדינה. אבל למה אתה עוין כל-כך? מה בעצם רע בדת? האם היא באמת גורמת נזק רב עד כדי כך שאנחנו צריכים להיאבק בה בגלוי? למה לא לחיות ולתת לאחרים לחיות, כפי שאנו עושים ביחס למזל שור ומזל עקרב, לאנרגיה של קריסטלים ולקַווי לֵיי? האם כל זה אינו סתם הבל בלתי מזיק?

הייתי יכול להשיב שאותה עוינות שאני או אתיאיסטים אחרים משמיעים לעיתים כלפי הדת מוגבלת למילים בלבד. אני לא עומד להפציץ מישהו, לערוף ראשים, לסקול באבנים, להעלות על המוקד, לצלוֹב, או להטיס מטוסים לתוך גורדי השחקים של מישהו רק בשל חילוקי דעות תיאוֹלוֹגיים. אבל בן-שיחי בדרך כלל לא משאיר את הדברים בנקודה זו. הוא עשוי להמשיך ולומר משהו מעין זה: "האם העוינות שלך אינה מסמנת אותך כאתיאיסט פוּנדמֶנטליסטי, פוּנדמֶנטליסט בדרך שלך ממש כמו שהמשוגעים של חגורת התנ"ך בארצות-הברית הם פוּנדמֶנטליסטים בדרך שלהם?". אני חייב להיפטר מן ההאשמה הזו בפוּנדמנטליזם, משום שהיא נפוצה במידה מצערת.

הפונדמנטליזם והחתרנות של המדע
הפוּנדמנטליסטים יודעים שהם צודקים מפני שהם קראו את האמת בספר קדוש, והם יודעים מראש ששום דבר לא יזיז אותם מאמונתם. האמת של הספר הקדוש היא אַקְסְיוֹמָה, לא תוצר סופי של תהליך של מחשבה ושיקול דעת. הספר דובר אמת, ואם נדמה שהראיות סותרות אותו, הראיות הן אלה שיש להשליך אותן, לא הספר. בניגוד לכך, אם אני מאמין במשהו, כמדען (למשל, באבולוציה), הרי זה לא בגלל שקראתי עליו בספר קדוש אלא מפני שחקרתי את הראיות. זהו באמת עניין שונה מאוד. ספרים על אבולוציה זוכים שיאמינו בהם לא משום שהם קדושים. מאמינים בהם משום שהם מציגים כמויות עצומות של ראיות מוצקות התומכות ומחזקות אלה את אלה. באופן עקרוני, כל קורא יכול לגשת ולבחון את הראיות. כאשר ספר מדע שוגה, מישהו יגלה את הטעות בסופו של דבר, והיא תתוקן בספרים הבאים. ברור ששום דבר כזה לא מתקיים לגבי ספרים קדושים.

הפילוסופים, במיוחד החובבים שבהם שהשכלתם הפילוסופית מעטה, ועוד יותר מזה אלה הנגועים ב"יחסיות תרבותית", עשויים להשמיע בנקודה זו טיעון-דֶמֶה מייגע: אמונתו של המדען בראיות היא עצמה עניין של אמונה פוּנדמנטליסטית. טיפלתי בסוגיה זו במקום אחר (Dawkins 2003), ורק אחזור כאן בקצרה על עיקרי הדברים.

בחיינו האישיים כולנו מאמינים בראיות, בלי קשר למה שאנו מצהירים כשאנו משחקים בתפקיד הפילוסוף החובב. אם אני מואשם ברצח, והתובע שואל אותי בטון חמור אם נכון שהייתי בשיקגו בלילה שבו בוצע הפשע, אני לא יכול להיחלץ מהשאלה בהתחמקות פילוסופית מסוג "תלוי למה אתה מתכוון במילה 'אמת'". וגם לא בטענה אַנתרוֹפּוֹלוֹגית רֶלָטיביסטית מסוג "רק במובן המדעי-המערבי שלך, של מילת היחס 'בְּ-', הייתי 'בְּ-'שיקגו. לעם הבּוֹנגוֹלֶזי יש מושג אחר לחלוטין של 'בְּ-', שעל-פיו אתה באמת 'בְּ-'מקום מסוים רק אם אתה זקן שבט שנמשח לתפקיד וזכאי להסניף אשך מיובש של תיש".

אולי המדענים הם אכן פוּנדמנטליסטים כשמדובר בצורך להגדיר באופן מופשט כלשהו מה המשמעות של "אמת". אבל כך גם כל שאר האנשים. אני לא יותר פוּנדמנטליסט כשאני אומר שהאבולוציה נכונה מאשר כשאני אומר שניו זילנד היא בחצי הכדור הדרומי. אנחנו מאמינים באבולוציה מפני שהראיות תומכות בה, ונזנח אותה בן-לילה אם יימצאו ראיות חדשות שיפריכו אותה. שום פוּנדמנטליסט אמיתי לעולם לא יאמר דבר כזה.

קל מדי לבלבל בין פוּנדמנטליזם לבין להט רגשי. ייתכן בהחלט שאני נראה כמי שמגן בלהט על האבולוציה מפני מתקפה של בְּריאָתָן פוּנדמנטליסט, אבל הסיבה לכך אינה פוּנדמנטליזם מתחרה מצידי. הסיבה לכך היא שהראיות התומכות באבולוציה הן חזקות מעבר לכל שיעור, ואני מצטער בכל ליבי על כך שיריבי אינו מסוגל לראות אותן - או, לעיתים קרובות יותר, מסרב להתבונן בהן מפני שהן סותרות את הספר הקדוש שלו. הלהט שלי גובר כשאני חושב על כל מה שהפוּנדמנטליסטים המסכנים, ואלה המושפעים מהם, מפסידים. האמיתוֹת של האבולוציה, לצד אמיתוֹת מדעיות רבות אחרות, הן כל-כך מרתקות ויפות; כמה טראגי, באמת ובתמים, למות בלי לדעת את כל אלה! כמובן, המחשבה הזאת מעוררת בי להט. איך אפשר אחרת? אבל האמונה שלי באבולוציה איננה פוּנדמנטליזם ואינה אמונה דתית, משום שאני יודע מה יידרש כדי שאשנה את דעתי, ואעשה זאת בשמחה אם הראיות הדרושות לכך יהיו לנגד עיני.

והדבר אכן קורה לפעמים. סיפרתי במקום אחר על אחד מזקני העדה הנכבדים של המחלקה לזואולוגיה באוקספורד, סיפור שאירע בעת שהייתי סטודנט לתואר ראשון. במשך שנים האמין האיש בלהט גדול, וגם לימד, כי מנגנון גוֹלג'י (מיבנה מיקרוסקוֹפּי שנמצא בתוך התאים) אינו ממשי, אלא רק אַרטיפַקט, אשליה. והנה, היתה מסורת במחלקה להאזין מדי יום שני אחר הצהריים להרצאה של מרצה אורח. באחד מימי-שני האלה, האורח היה ביולוג של התא מאמריקה, שהציג ראיות משכנעות לחלוטין כי מנגנון גוֹלג'י הוא דבר אמיתי. בסוף ההרצאה פסע האיש הזקן אל קידמת האולם, לחץ את ידו של האמריקאי ואמר - בלהט נרגש - "בחורי היקר, אני רוצה להודות לך. טעיתי במשך חמש-עשרה שנים". כולנו מחאנו כפיים עד שידינו האדימו.

שום פוּנדמנטליסט לא יאמר לעולם דבר כזה. למעשה, גם לא כל המדענים. אבל כל המדענים משלמים מס שפתיים להתנהגות הזו כאידיאל - שלא כמו, למשל, הפוליטיקאים, שמן הסתם היו מגנים את הדבר וקוראים לו "ספּין". ואני, גרוני נחנק מהתרגשות בכל פעם שאני נזכר בזה.

כמדען, אני עוין את הדת הפוּנדמנטליסטית מפני שהיא משחיתה בפועל את המפעל המדעי. היא מלמדת אותנו לא לשנות את דעתנו ולא לרצות לדעת דברים מרגשים שניתן לנו לדעת אותם. היא חותרת תחת המדע ומייבשת את האינטלקט. הדוגמה העצובה ביותר שאני מכיר היא זו של הגיאולוג האמריקאי קורט וַייז (Wise), המנהל היום את המרכז לחקר המקורות (Center for Origins Research) בקולג' בְּרַייאֶן שבדֵייטוֹן, טֶנֶסי. אין זה מקרה שקולג' בְּרַייאֶן נקרא על שמו של ויליאם גֶ'נינְגְס בְּרַייאֶן (Bryan), התובע במשפטו של המורה למדעים ג'ון סקוֹפְּס - "משפט הקופים" הידוע שנערך בדֵייטוֹן בשנת 1925. וייז יכול היה להגשים את שאיפת נעוריו להיעשות פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטה אמיתית, אוניברסיטה שהמוֹטוֹ שלה עשוי להיות "חשוֹב בביקורתיות", ולא האוֹקסימוֹרוֹן המוצג באתר הרשת של בְּרַייאֶן, "חשוב בביקורתיות וברוח תנ"כית". לאמיתו של דבר, הוא קיבל תואר אמיתי בגיאולוגיה באוניברסיטת שיקגו, ושני תארים מתקדמים בגיאולוגיה ובפַּלֵאוֹנטוֹלוֹגיה בהארוורד (לא פחות), שם למד אצל סטיבן גֵ'יי. גוּלד (לא פחות). הוא היה מדען צעיר מוכשר ומבטיח ביותר, בדרכו למימוש חלומו ללמד מדע ולעסוק במחקר באוניברסיטה ראויה לשמה.

ואז היכתה בו הטרגדיה. היא הגיעה לא מבחוץ, אלא מתוך מוחו-הוא, מוח שקועקע ודוכא ללא תקנה על-ידי חינוך פוּנדמנטליסטי דתי, שתבע ממנו להאמין כי כדור הארץ - מושא חינוכו הגיאולוגי בשיקגו ובהארוורד - הוא בן פחות מעשרת אלפי שנים. הוא היה חכם מכדי לא להכיר בהתנגשות החזיתית בין דתו לבין המדע שלו, והקונפליקט שבמוחו הלך והעצים את לבטיו. יום אחד הוא לא הצליח יותר לשאת את המתח, והוא חתך את העניין - פשוטו כמשמעו - בעזרת זוג מספריים: הוא לקח ספר תנ"ך ועבר ממש את כולו, גוזר ומסלק כל פסוק שיש לוותר עליו אם ההשקפה המדעית היא הנכונה. בסופו של התרגיל, שנעשה ביושר חסר-רחמים ועלה במאמץ נפשי עצום, נשאר מן התנ"ך שלו כל-כך מעט, שפשוט

כל כמה שניסיתי, ואפילו תוך שימוש בשוליים שנותרו שלמים לאורך כל דפי הספר, גיליתי שאי-אפשר להרים את התנ"ך בלי שייקרע מייד לשניים. הייתי מוכרח להכריע בין האבולוציה לבין הספר. או שהספר צודק והאבולוציה שגויה, או שהאבולוציה נכונה ואני חייב להעיף את הספר החוצה [...]. אז, באותו לילה ממש, קיבלתי את דבר האלוהים ודחיתי את כל מה שעשוי אי-פעם לסתור אותו, לרבות האבולוציה. ועם ההחלטה הזאת, בצער גדול, השלכתי לאש את כל חלומותי ותקוותי מהמדע.

אני חושב שזה עצוב נורא; אבל בעוד הסיפור על מנגנון גוֹלג'י ריגש אותי עד דמעות - דמעות הערצה והתעלוּת, סיפורו של קורט וייז הוא סתם סיפור פָּתֵטי - פּתטי וראוי לבוז. הפגיעה שפגע במו ידיו בקריירה שלו ובאושר חייו היתה כל-כך מיותרת, וכל-כך קל היה להימנע ממנה. כל שהיה עליו לעשות הרי זה להעיף את התנ"ך החוצה. או לפרש אותו באופן סמלי, או אַלֶגוֹרי, כפי שעושים התיאולוגים. במקום זאת, הוא עשה את המעשה הפוּנדמנטליסטי והשליך לכל הרוחות את המדע, את הראיות ואת התבונה, יחד עם כל חלומותיו וכל תקוותיו.

קורט וייז, אולי בצורה יוצאת דופן אצל פוּנדמנטליסטים, הוא ישר - ישר עד כדי הרס עצמי, עד כאב, ישר להדהים. תנו לו את פרס טֶמְפְּלְטוֹן; אולי הוא יהיה הזוכה הראשון שכֵּנוּתוֹ היא מוחלטת. וייז מעלה על פני השטח את מה שמתרחש בַּמסתרים שמתחת להם, במוחותיהם של פוּנדמנטליסטים בכלל, כשהם נתקלים בראיות מדעיות הסותרות את אמונותיהם. האזינו לנאום הסיכום שלו (שני הציטוטים הם מתוך: Ashton 1999):

למרות שישנם נימוקים מדעיים לקבל את ההנחה שהארץ צעירה, אני בְּריאָתָן המאמין בגילו הצעיר [של כדור הארץ] מפני שכך אני מבין את כתבי הקודש. כפי שהבעתי את עמדתי בפני הפרופסורים שלי לפני שנים, כשלמדתי בקולג', אם כל הראיות שביקום יעידו נגד הבְּריאָתָנות, אהיה הראשון שיודה בכך, אבל עדיין אמשיך להיות בְּריאָתָן מפני שזה מה שמשתמע מדבר האלוהים. כאן חייב אני לעמוד.

הוא נשמע כאילו הוא מצטט את מרטין לותר בעת שהצמיד את התֵזוֹת שלו במסמרים לדלת הכנסייה בוויטנברג, אבל קורט וייז המסכן מזכיר לי יותר את וינסטון סמית מהספר של ג'ורג' אורוול 1984 - נאבק בייאוש עם עצמו כדי להאמין ששתיים כפול שתיים הם חמש אם זה מה שאומר האח הגדול. אבל וינסטון עבר עינויים גופניים. המחשבה הכפולה של וייז לא נולדה מן הציווי של עינויים פיזיים, אלא מהציווי - שכנראה קיים באותה מידה לגבי אנשים מסוימים - של אמונה דתית: מין סוג של עינוי מנטלי, כך נראה. אני עוין את הדת בשל מה שהיא עשתה לקורט וייז. ואם עשתה זאת לגיאולוג חניך הארוורד, נסו לחשוב מה היא עשויה לעולל לאחרים, פחות מוכשרים ופחות חמושים באמצעי מגן.

הדת הפוּנדמנטליסטית פועלת בנחרצוּת חסרת רחמים להרוס את החינוך המדעי של אינספור מוחות צעירים תמימים, בעלי כוונות טובות, להוטים ללמוד. הדת הלא-פוּנדמנטליסטית, ה"שקולה", אולי אינה עושה זאת. אבל היא עושה את העולם למקום בטוח לפוּנדמנטליזם בכך שהיא מלמדת את הילדים שאמונה ללא הטלת ספק היא מידה טובה." [..]

ריצ'רד דוקינס בויקיפדיה
ריצ'רד דוקינס דף הבית

© כל הזכויות שמורות לסםרי עליית הגג הוצאה לאור

יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת - ריצ'רד דוקינס
The God Delusion - Richard Dawkins