» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים באוגוסט 2008       חזור

אין שניים דומים
מאת: ג`ודית ריץ` האריס
No Two Alike: Human Nature and
Human Individuality - Judith Rich Harris

ההוצאה: עם עובד מה גורם לבני אדם להיות שונים זה מזה באישיותם ובהתנהגותם? על כך מבקשת ג'ודית ריץ' האריס, מחברת רב המכר מיתוס גידול הילדים, בספרה השני. בהשראת שרלוק הולמס ובלשים ספרותיים אחרים, היא פותחת בחיפוש אחר החשוד: הגורם "מלבד הגנים" שבגינו תאומים זהים, שגדלו בבית אחד, שונים זה מזה לא פחות משני בני אדם זרים. אם תגלה אותו, תגלה מה גורם להבדל בין כל שני בני אדם. כמו כל בלש ראוי לשמו, האריס בודקת תחילה את כל החשודים המובנים מאליהם ומגלה שאינם אלא חשודי שווא. לאחר שהיא פוסלת אותם, היא ניגשת להציג את פתרונה שלה לתעלומה.

על יסוד ממצאי הגנטיקה ההתנהגותית והפסיכולוגיה האבולוציונית והחברתית, ובמסגרת התיאוריה המודולרית של הנפש, היא מציגה תיאוריה החדשה ומקורית על התפתחות האישיות האינדיבידואלית. שלוש מערכות נפרדות, לדבריה, מעצבות את האישיות: מערכת היחסים, מערכת החִברות ומערכת המעמד. ומערכות אלה, ופעולות הגומלין ביניהן, הן המפתח לפתרון תעלומת התאומים הזהים.

לא צריך להסכים עם ריץ' האריס בכול כדי ליהנות מן הספר מטלטל המחשבה הזה, המאלץ את הקורא לחשוב מחדש על אמיתות מקובלות ולאמץ נקודות מבט חדשות. ריץ' האריס, שאת כתיבתה המשעשעת והשנונה ואת חשיבתה הרעננה מכיר הקורא הישראלי מספרהּ הראשון, מרחיבה בספר הזה את היריעה, ועל יסוד ניתוח נתונים קפדני ושפע של מחקרים מתחומים רבים ושונים מציעה מבט חדש ומפתיע על התפתחות האישיות האינדיבידואלית.

ג'ודית ריץ' האריס (1938 - ) היא חוקרת עצמאית בתחום הפסיכולוגיה. בתחילת שנות התשעים כתבה שני ספרי לימוד בפסיכולוגיה התפתחותית. במחצית השנייה של שנות התשעים הציגה במאמר ובספר את התיאוריה המהפכנית שלה בדבר השפעתו המכרעת של החיברות בידי הקבוצה בהתפתחות הילד. המאמר זכה בפרס האגודה הפסיכולוגיה האמריקאית, והספר (The Nurture Assumption, ובעברית: מיתוס גידול הילדים) היה לרב מכר וראה אור בשפות רבות. ב-2006 פרסמה את ספרה השני No Two Alike (בעברית: אין שניים דומים), ובו תיאוריה כוללת על התפתחות האישיות האינדיבידואלית. שני ספריה ראו אור בהוצאת עם עובד.

אין שניים דומים, טבע האדם והאישיות האינדיבידואלית מאת: ג`ודית ריץ` האריס בהוצאת עם עובד סדרת אופקים מדע בעריכת עתליה זילבר, תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, עטיפה: דורית שרפשטיין, 353 עמודים.

אין שניים דומים | פרק ראשון: הערכת הבדלים
ביום שהתחלתי לכתוב את הספר הזה נקברו לַאלֶה ולַאדַן ביג'אני באיראן בקברים נפרדים: נפרדות במותן, כפי שלא זכו להיות בחייהן. לאלה ולאדן היו תאומות סיאמיות זהות, בנות עשרים ותשע, שנולדו מחוברות בראשן. הן מתו במהלך הניתוח שהפריד ביניהן.

בעשרים ותשע שנות יחד כפוי, הגיעו לאלה ולאדן להישגים גדולים יותר מרוב הנשים האירניות בנות דורן: שתיהן השלימו את לימודיהן בבית ספר למשפטים. הן יכלו לשבת וללכת מפני שהיו מחוברות זו לצד זו, ופניהן פנו לאותו כיוון. אבל הדרך היחידה שיכלו לראות זו את פניה של זו היתה בהסתכלות בראי.

לאלה ולאדן החליטו על הניתוח מתוך ידיעת הסיכונים: הרופאים אמרו להן שיש להן סיכוי של 50-50 בלבד לצאת בחיים. הן היו מוכנות להסתכן למען הסיכוי לחיות חיים נפרדים. "אנחנו שני בני אדם נפרדים לחלוטין שתקועים זה עם זה," הסבירה לאדן לכתבים לפני הניתוח. "יש לנו השקפות עולם שונות, יש לנו סגנונות חיים שונים, אנחנו חושבות אחרת."

לאלה רצתה לעבור לגור בטהרן ולהיות עיתונאית ואילו לאדן תכננה להישאר בעיר הולדתן שיראז ולהיות עורכת דין. לאדן היתה ישירה וגלויה יותר מאחותה, ומכר קרוב תיאר אותה כ"חברותית מאוד, אוהבת להתלוצץ."

הקונפליקט בשאיפות המקצועיות שלהן היה אחת הסיבות שמנו לעשיית הניתוח. סיבה אחרת היתה רצונן לראות זו את פניה של זו בלי ראי. ייתכן שהיו עוד סיבות שלא הודו בהן לפני הכתבים - רצונן להתחתן, אולי, וללדת ילדים. ההכרח ללכת לכל מקום עם אחותך יכול להיות קצת לא נוח לפעמים. חוקרים גילו (ולאלה ולאדן אולי היו מגלות בעצמן) שלפעמים, אדם שמתאהב בתאום אחד מזוג תאומים זהים, לפעמים אפילו אינו מחבב את התאום האחר.

אף על פי שתאומים זהים היא דרכו של הטבע ליצור שבט (clone), תאומים הם בני אדם נפרדים וייחודיים, לעצמם ולמכריהם. ללאלה וללאדן היו גנים זהים וסביבות זהות - הן הלכו לכל מקום יחד, לא היתה להן ברירה - אבל האישיויות שלהן, דעותיהן ומטרותיהן בחיים היו שונות. למען האינדיבידואליות הזאת הן מתו.

רוב התאומים הזהים אינם נולדים מחוברים זה לזה, כמובן, ורוב התאומים הסיאמיים אינם מנסים להיפרד בניתוח כשהם גדלים. אבל כל התאומים הזהים נבדלים זה מזה באישיותם. מדוע הם נבדלים - זו תעלומה שהמדע עדיין לא הצליח לפתור אותה, והתאומים עצמם תמהים עליה.

"למה אני אני?" את השאלה הזאת שאל את פרימן דייסון, פרופסור לפיסיקה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, נכדו בן השמונה ג'ורג'. אני לא יודעת יודעת מה השיב דייסון לג'ורג', אבל לאחר זמן אמר לקהל של מבוגרים שהשאלה "מסכמת את חידת הקיום האישי ביקום לא אישי". הממ, מן הסתם. אבל השאלה היתה בעלת משמעות ספציפית יותר בשביל ג'ורג', כי הוא תאום זהה. לדברי סבו, ג'ורג' יודע מה ההבדל בין תאומים זהים (מונוזיגוטים) ותאומים לא-זהים (דיזיגוטים), והוא יודע שהוא ואחיו התאום דונלד זהים מבחינה גנטית. הוא גם יודע, לדברי סבו, שלו ולאחיו התאום "יש אותה סביבה וחינוך" - הם גרים באותו הבית וגדלים עם אותם הורים. כששאל ג'ורג' "למה אני אני?" שאל, כך שיער סבו, "איך זה קורה ששני אנשים בעלי גנים זהים וחינוך זהה הם בכל זאת שונים." אם טבעם שווה וחינוכם שווה, איך זה שיש להם אישיויות שונות?

האינדיבידואליות של האדם וההבדלים בין בני אדם הם נושאו של הספר הזה. אף שהתאומים מציגים את השאלה בתמציתיותה, ההבדלים בין אחאים רגילים חידתיים לא פחות ונטולי הסבר לא פחות. ואם המדענים אינם יכולים להסביר למה תאומים שונים מזה מזה ולמה אחאים רגילים שונים זה מזה, פירוש הדבר שהם גם אינם יכולים להסביר למה אני ואתה, או כל שני בני אדם שנבחרו באקראי, שונים זה מזה.

באכיפת החוק בספרות הבדיונית ובחיים, פתרון תעלומה כרוך בדבר שקרוי "הוכחה". המדע פועל קצת אחרת. ברוב המקרים, אין כל דרך להביא הוכחה מוחלטת שפתרון מסוים לתעלומה מדעית מסוימת הוא נכון; פעמים רבות, אינך יכול אלא להוכיח שהפתרונות החלופיים אינם מצליחים להסביר אספקטים מכריעים של הבעיה. שרלוק הולמס, שהתגאה בשיטותיו המדעיות, אהב לומר: "לאחר שמוציאים מכלל חשבון את הבלתי-אפשרי, הרי מה שנותר - בלתי סביר ככל שיהיה - הוא האמת." מדען אמיתי יאמר דבר הרבה פחות ראוי לציטוט - משהו בדומה לזה: "כשביטלת את כל מה שהוא מאוד לא סביר, מה שנשאר הוא, לפי שעה, בתחום האפשרויות בעלות התוקף."

ספרי מתח הם ספרות הפנאי האהובים עלי, אבל אני בדרך כלל בוחרת ספרים מעודכנים הרבה יותר משרלוק הולמס - למשל, הסדרה האלפביתית של סו גרפטון, שנפתחה בא כמו אליבי ("A" is for Alibi). גיבורת ספרי המתח האלה היא בלשית ששמה קינסי מילהון, שפרטים על חייה מתגלים לאט לאט במהלך הסדרה. הכרת חייה של קינסי היא חלק מן ההנאה שבקריאת הספרים האלה.

כמוני, קינסי אינה מרכינה ראש לפני סמכות, היא מסתפרת בעצמה והיא סקרנית במידה מוגזמת. היא מדברת בגוף ראשון, ובספריה יש בדרך כלל פסקה כמו זו בעמוד הראשון או השני:

שמי קינסי מילהון. אני בלשית פרטית, בעלת רשיון של מדינת קליפורניה. ... אני בת שלושים ושתיים, הייתי נשואה פעמיים, בלי ילדים, כרגע בלי קשר קבוע, וסביר שאשאר כך בשל מזגי.

אתם יכולים לקרוא גם לי בלשית פרטית, מאחר שאני חוקרת דברים לבדי. אבל מבחינות אחרות, קינסי ואני רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. אני גרה בניו ג'רסי. אני בת ששים ושבע, עדיין נשואה לבעלי הראשון והיחיד. שתי בנות נחמדות, ארבעה נכדים מקסימים. כרגע בקשר קבוע עם כמה אנשים, וסביר שאשאר כך, למרות מזגי.

אבל ההבדל החשוב ביותר ביני ובין קינסי הוא שהיא בריאה וחזקה ואני לא. אני חולה כמעט שלושים שנה במחלה שאובחנה כתערובת של טרשת נפוצה ולוּפּוּס, שתי מחלות אוֹטוֹאימוּניות שיכולות, כל אחת מהן, להשפיע על מגוון של איברים. במשך השנים תקפה מערכת החיסון שלי למתקפות על איברים רבים בגופי. עכשיו היא מכוונת את חִציה אל לבי וריאותי. כמחצית מהלוקים בטרשת נפוצה מפתחים בסופו של דבר אי תפקוד של הלב והריאות שנקרא יתר לחץ דם ריאתי. אובחנתי בליקוי התפקודי הזה בשנת 2002.

כדי לשמור על כושר, קינסי יוצאת לריצות של חמישה קילומטרים; לי נגמר האוויר כשאני הולכת בקצב רגיל. קינסי יכולה לקפוץ למכונית שלה ולנסוע למקומות רחוקים בחיפוש אחר רמזים; לא כן אני. אני לא רתוקה לגמרי לביתי - אני יוצאת מפעם לפעם - אבל החוסן הגופני שלי כל כך מוגבל, שרק לעתים רחוקות אני מעִזה להרחיק יותר מן הספרייה או החנות לציוד משרדי שעל יד ביתי. כשאני באה לבית החולים לבדיקות, בעלי דוחף אותי ממקום למקום בכיסא גלגלים.

אבל יש בלשים בדיוניים מוגבלים יותר ממני. בספר מתח ששמו בתו השל הזמן (The Daughter of Time) - מקור השם בפתגם עתיק יומין, "האמת היא בתו של הזמן" - הבלש עושה את כל מלאכת הבילוש בעודו שוכב על גבו בבית החולים. הרומן, שנכתב בידי ג'וזפין טיי והתפרסם באנגליה ב-1951, נפתח כך:

גראנט שכב על מיטתו הגבוהה והלבנה ונעץ מבטו בתקרה. הוא הביט בה בתיעוב. הוא הכיר בעל פה כל סדק קטנטן על המשטח החלק והנקי.

אלן גראנט מהסקוטלנד יארד, שאושפז בגלל פציעה בעת רדיפה אחר עבריין, לא הניח לנכותו לעצור בעדו. בעזרת חברים שהביאו לו ספרים ורפרודוקציות של ציורים ישנים, מצא לו תעלומה לפתור: מי רצח את הנסיכים הקטנים במצודת לונדון? - פשע שבדרך כלל מיוחס לריצ'רד השלישי. מאחר שהאירועים הללו אירעו במאה החמש עשרה, לא יכול גרנט לראיין עדים וחשודים גם אילו היה גופו בריא. עבודת הבלשים שלו היתה, כניסוחה של אחת מידידותיו, "חקירה אקדמית".

חקירה אקדמית היא תיאור טוב של מה שאני עושה. יש דרכים רבות לאסוף ראיות ממקומות רחוקים בזמן שאתה לא זז ממקומך. שלא כאלן גרנט ביש המזל, יש לי גישה אל האינטרנט וחוג רחב של ידידים ועמיתים שאני מתכתבת אתם בדואר האלקטרוני. לכמה מהם יש גישה למידע שלא הייתי מסוגלת להשיגו גם אם הייתי בריאה וניידת כמו קינסי מילהון. אבל רוב הראיות שלי באות ממקורות שהתפרסמו בדפוס: ספרים ומאמרים של חוקרים שהתפרסמו בכתבי עת מקצועיים (ראו את ההערות ואת רשימת המקורות בסוף הספר). אנשים אחרים עושים את עבודת הרגליים - האיסוף הממשי של הנתונים - אבל משעה שתוצאת עמלם מתפרסמת, אני משתמשת בה לצרכי. גם אם איני מסכימה עם מסקנותיהם של החוקרים או עם המתודות שלהם - וכפי שתראו, כך קורה לעתים קרובות - הדוחות שהתפרסמו יכולים להכיל דבר מה מועיל.

המשימה הראשונה שלי דומה לזו של אלן גרנט: לשכנע אתכם שיש כאן תעלומה שמחכה לפתרונה. רוב בני זמנו של גרנט חשבו שהתעלומה כבר נפתרה: "כולם ידעו" שריצ'רד השלישי עשה את זה. לפני שיוכל גרנט לגשת לזיהוי הפושע האמיתי, עליו להראות שהפתרון המקובל על הכול שגוי. כמעט שלושה רבעים מן הספר מוקדשים לשכנוע הקורא שריצ'רד לא הרג את הנסיכים, שני בניו הצעירים של אחיו המת, אדוארד הרביעי. בעזרת חוקר אמריקאי צעיר בעל גישה למסמכים ישנים השמורים במוזיאון הבריטי, גראנט מוכיח שלריצ'רד לא היה מניע להוציא להורג את הנערים, שלא היה זה על פי טבעו להרוג אותם ושכנראה הם עדיין היו בחיים כאשר הוא נהרג בבוֹסווֹרת - כשהוא צורח, לפי תיאורו של שקספיר, שנכתב כעבור מאה שנים, "מלכות במחיר של סוס!"

רוב בני זמני חושבים שתעלומת האישיוּת - האינדיבידואליות, כפי שקראתי לה בכותרת המשנה של הספר הזה - כבר נפתרה. מקובל על הכול שבני אדם יוצאים כפי שהם יוצאים - שונים זה מזה, שונים מאחיהם ומאחיותיהם - בגלל ה"טבע", ה"טיפוח" או סוג כלשהו של פעילות גומלין בין שני אלה.

"טעות חמורה היא," הכריז שרלוק הולמס, "לפתח תיאוריות בטרם שיש בידך די נתונים. מבלי משים מתחיל האדם לעוות את העובדות כדי שאלה תתאמנה לתיאוריות שבנה." בעולם הממשי, רק לעתים רחוקות תיאוריות צומחות בהיעדר גמור של נתונים: צריך שיהיה בידך משהו להתחיל בו. אבל תיאוריה יכולה להיות מנוסחת על יסוד נתונים לא-הולמים, דו-משמעיים או מטעים. ואז, שלא מדעת, אדם מתחיל לאסוף עוד נתונים שנוטים לאושש את התיאוריה.

דבר שכזה יכול להימשך זמן רב להפליא: בפסיכולוגיה, יותר ממאה שנה. ואז בא מטאטא חדש וגורף את קורי העכביש על ידי גישה חדשה אל הבעיה. בפסיכולוגיה יש שני מטאטאים חדשים, ושניהם יביאו תועלת בספר הזה: פסיכולוגיה אבולוציונית וגנטיקה התנהגותית. שני מטאטאים חדשים שמטאטאים בכיוונים שונים - לא הפוכים, אלא ניצבים זה לזה.

הפסיכולוגיה האבולוציונית היא מדע שרואה בנפש האדם מוצר של סלקציה דרווינית. במבט ראשון, זו לא נראית דרך מבטיחה לחקור את האינדיבידואליות של האדם. בכללו של דבר, הפסיכולוגים האבולוציונים אינם מתעניינת בהבדלים בין בני אדם: הם מתעניינים בעיקר בדברים המשותפים לכל בני האדם. קחו למשל את ספרו של הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר איך פועל המוח (How the Mind Works). הה"א שבכותרת מסגירה את הסוד: ספרו של פינקר אינו על הדרך שבה פועל מוחי או הדרך שבה פועל מוחך, אלא איך פועל המוח של כולם. הוא עוסק בציוד סטנדרטי, לא בתוספות. לא בבליטות ובחריצים הקטנים שבגללם המוח שלי פועל בדרך קצת שונה מהמוח שלך.

סטיבן פינקר הוא בעצם היוצא מן הכלל בין הפסיכולוגים האבולוציונים: בספרו האחרון, הלוח החלק, הוא דן בהבדלים אינדיבידואליים. אבל רק כשהוא מגיע לפרק 19. כך נפתח הספר:

לכל אחד מאתנו תיאוריה משלו על טבע האדם. כל אחד מאתנו צריך לחזות את התנהגות זולתו, ומשום כך אנו זקוקים כולנו לתיאוריות שיסבירו מה מריץ בני אדם. אמת ויציב, אבל הצרה היא שעם תיאוריה על טבע האדם לא נגיע רחוק, מפני שבני אדם אינם מתנהגים כולם אותו הדבר. הידיעה מה מריץ אדם אחד - או מאה בני אדם, אם תרצו - לא תעזור לנו לצפות את התנהגותו של האדם המאה ואחד.

הנה דוגמה: מתיו, בנו של אחד מידידי האי-מייל שלי, הציע לא מזמן נישואין לחברה שלו לפני קבוצה גדולה של בני אדם שנאספו לארוחת ערב חגיגית. למרבה המזל, אליסון אמרה כן. אבל מה היה קורה אם היתה מסרבת לו, או אומרת שהיא צריכה לחשוב על זה, או מצביעה על אדם אחר ואומרת, "אני מעדיפה להתחתן אתו"? כמה אמיץ הוא מתיו, חשבתי בלבי, להסתכן כך לפני כל האנשים האלה.

ואז עלה על דעתי שמתיו ידע בדיוק מה הוא עושה: הוא לא היה מציע נישואים במקום ובזמן שהציע (בעצם, מן הסתם לא היה מציע נישואים כלל) לולא היה בטוח למדי בתשובתה של אליסון. ניבוי התנהגותה לא היה מבוסס על הבנתו בטבע האדם - על התיאוריה שלו, למשל, שלנשים יש דחף טבעי להינשא. היא היתה מבוססת על הבנתו את אליסון.

ניתנת האמת להיאמר, הפרשנות הזאת של התנהגותו של מתיו היא עצמה מבוססת על תיאוריה על טבע האדם. האמונה שלי שהוא לא היה מציע נישואין לפני קהל רב לולא היה בטוח למדי שאליסון תאמר הן מבוססת על ידיעתי שלי שבני אדם, בדרך כלל, אינם נהנים להיות מושפלים בפומבי. אפשר אפוא לנבא את ההתנהגות האנושית במידת מה. אבל זה לא מספיק. עלינו להיות מסוגלים לצפות את התנהגותם של אחרים מסוימים, ולשם כך עלינו לדעת מה מריץ אותם. לא רבים מטיסים מטוסים לתוך בנייני משרדים, אבל אחדים עושים זאת.

בני אדם נבדלים זה מזה בהתנהגות, וכמה מן ההבדלים האינדיבידואליים האלה מתקיימים לאורך זמן. יש בני אדם שהם באופן עקבי שומרי חוק, או ראויים פחות לאמון, או ידידותיים יותר או נוטים יותר מאחרים לדאוג ולחשוש. הפסיכולוגים תולים את ההבדלים האלה בין בני אדם יחידים, ואת התכונות העקביות של בני אדם יחידים, בהבדלי אישיות.

במחקר קלאסי אחד, ביקשו הפסיכולוגים החברתיים דייויד נפוליטן וג'ורג' גותלס מנבדקיהם - סטודנטים בקולג' ויליאמס - לשוחח שיחה קצרה, פנים אל פנים, עם אישה שהעמידה פנים שהיא תלמידת מחקר לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. "תלמידת המחקר" היתה בעצם שותפת סוד של החוקרים, שאומנה להיות חביבה או לא חביבה אל הנבדקים. עם מחצית מן הנבדקים היתה חמה ותומכת; עם מחציתם היתה מרוחקת וביקורתית.

אחרי השיחה התבקשו הנבדקים למלא שאלון שכלל שאלות על אישיותה של תלמידת המחקר. הורו להם באופן ספציפי להעריך את אישיותה האמיתית, ולא רק את התנהגותה. אבל מאחר שהנבדקים פגשו אותה רק פעם אחת, לא היה להם דבר לבסס עליו את תשובתם חוץ מהתנהגותה בזמן השיחה. מטבע הדברים, מי שראו את אישיותה הלא חביבה דירגו אותה כקרה ועוינת, ומי שראו את אישיותה הלבבית דירגו אותה כחמה ותומכת.

ההפתעה באה כששוּנה הניסוי במקצת ולנבדקים חדשים סיפרו מראש שתלמידת המחקר התבקשה, לצורך המחקר, להתנהגת בחביבות או בעוינות. תוספת המידע לא שינתה את התוצאות כלל! גם כאשר ידע סטודנט, בזמן שדיבר עם האישה, שהורו לה להתנהג בדרך ביקורתית ומרוחקת, דירג את אישיותה ה"אמיתית" כקרה ועוינת. הוא התעלם מן העובדה שהמצב דרש מתלמידת המחקר סוג מסוים של התנהגות וייחס את התהגותה לתכונת אופי קבועה - לנטייתה הכרונית להתנהג בדרך לא חביבה ולא לבבית, וכנראה גם להרגיש כך.

הניסוי של נפוליטן וגותלס נעשה שוב פעמים רבות בגרסאות רבות, והתוצאות היו דומות. הנבדקים התבססו תמיד יותר מדי על ייחוס התנהגותם של בני אדם לתכונותיהם הקבועות; כולם בלי יוצא מן הכלל המעיטו בהערכת כוחה של הסיטואציה לכפות על האדם התנהגות מסוימת. רק בנוגע להתנהגותם שלהם הם נוטים לתת משקל הולם לדרישות הסיטואציה.

הפסיכולוגים החברתיים קוראים לכך בשם "שגיאת ייחוס בסיסית" (fundamental attribution error) - שם גרנדיוזי לדבר שרוב בני האדם לא שמעו עליו מימיהם, אבל "בסיסית" היא רק הגזמה קלה. אף שממדיה של השגיאה עשויים להשתנות במידת מה מתרבות לתרבות, זהו אוניברסל אנושי.

"כל אדם צריך לחזות את התנהגות זולתו," כפי שציין פינקר. איך אנחנו עושים זאת כאשר בני אדם נבדלים זה מזה כל כך בהתנהגותם? התשובה, כפי שמראה שגיאת הייחוס הבסיסית, היא שאנחנו לוקחים בחשבון לא רק את טבע האדם בכלל, אלא גם את טבעם של בני אדם מסוימים. יש לנו נטייה מוקדמת לראות בני אדם אחרים כבעלי תכונות של קבע שגורמות להם להתנהג בדרכים צפויות, ולפרש דגימות של התנהגות - אפילו דגימות חסרות ערך לחלוטין - כרמזים לתכונותיהם. התיאוריה שלנו על טבע האדם גורמת לנו לְצפות שבני אדם יהיו עקביים - שאם נפגוש את תלמידת המחקר בסופרמקט, היא תהיה נחמדה או מגעילה כמו שהיתה במעבדה.

הנטייה המוקדמת לייחס את התנהגותו של אדם לדבר יציב ומתמשך יחסית בתוכו - דבר שהיום נקרא אישיות ולפנים קראו לו אופי - גורם לנו בעצם לשגות שגיאות של ניבוי: אנחנו מצפים מבני אדם שיהיו עקביים יותר משהם באמת. ואולם זוהי שגיאה הגיונית, כי (בהעדרו של מידע אחר), המנבא הטוב ביותר לדרך התנהגותו של אדם מסוים בעתיד הוא איך התנהג בעבר.

לפחות במידה מסוימת, בני אדם הם אכן עקביים. אחדים הם בדרך כלל חביבים, אחרים עוינים תמיד. בכיתה מלאה תלמידים (כיתה היא סיטואציה שנועדה להביא לידי אחידות בהתנהגות), יש ילדים שמטרידים בלי הרף את שכניהם או מדברים בלי רשות, ואילו אחרים מסמיקים ומגמגמים אם המורה פונה אליהם ושואל אותם שאלה. הם נוהגים כך שנה אחר שנה, אף שמוריהם וחבריהם לכיתה מתחלפים.

הפסיכולוגים האבולוציונים אינם מרבים לדבר על הבדלים שכאלה, אבל הם אינם יכולים להתקדם בלעדיהם. האינדיבידואליות כלולה בתיאוריות שלהם, פעמים רבות בלי שהם מודים בכך במפורש. קחו לדוגמה את בחירת בן הזוג (mate selection), נושא מרכזי בתחום הזה. אם תשאל בני אדם מה חשוב להם בבחירת בן זוג, גם גברים וגם נשים יציינו תכונות כמו טוב לב, אמינות, כנות ותבונה. אם אלה התכונות שגורמות לבני אדם להעדיף בני זוג פוטנציאלים מסוימים על פני אחרים, כי אז בני הזוג הפוטנציאלים כנראה נבדלים מהבחינות האלה. יש מהם שמוערכים כטובי לב יותר, אמינים יותר ונבונים יותר מאחרים.

כמובן, יש גם הבדלים בחזות הגופנית; יש אנשים שנראים לנו מושכים יותר מאחרים. אבל לחזות הגופנית יש עוד תפקיד, חשוב לא פחות, בבחירת בן זוג: זו הדרך שבה אנו מכירים בני אדם, הדרך שבה אנו מבדילים ביניהם. אף שחוש השמיעה וחוש הריח ממלאים גם הם תפקיד, בני אדם נשענים בעיקר על חוש הראייה לזהות בני אדם מסוימים. אם בחירת בן זוג לטווח ארוך פירושה לימוד על תכונותיהם של בני אדם ספציפיים, כי אז עלינו להיות מסוגלים להבדיל בין מועמדים פוטנציאליים ולזכור לאילו מהם יש אילו תכונות. בחירת בן זוג אינה רק עניין של בחירת אדם שמינוֹ, צורתו וגילו הולמים: זה גם עניין של בחירת פרט (individual) מסוים.

היכולת להכיר ולזכור פרטים מסוימים ממלאת תפקיד מהותי בעוד היבט של טבע האדם שהפסיכולוגים האבולוציוניים מרבים לדבר עליו: האלטרואיזם, כלומר, עזרה לזולת על חשבון עצמך. במבט ראשון, נדמה שהאלטרואיזם אינו מתיישב עם נקודת המבט הדרווינית. הצלת אדם מבניין בוער כרוכה בסיכון חייו של המציל; ובכל זאת בני אדם עושים זאת. מאחר שהקרבת החיים כדי להציל את חייו של אדם אחר, קשה להצדיקה מנקודת המבט של "שרידת הכשירים" - המוות הוא חוסר הכשירות האולטימטיבי - התיאורטיקנים האבולוציונים נזקקו לדרך להסביר אותה. בשנת 1964 הראה ויליאם המילטון שהאלטרואיזם מובן והגיוני מבחינת הכשירות (הוא קרא לכך "כשירות כוללת" [inclusive fitness]) אם האדם שאתה מציל אותו חולק אתך את הגנים שלו. הוא אפילו נתן נוסחה להחליט, על פי מספר הגנים שמשותפים לך ולאדם האחר - 50 אחוזים עם הורה או ילד או אחאי, 25 אחוזים עם אחאי למחצה או נכד - אם כדאי לך לטרוח.

התיאוריה של המילטון, שנקראת ברירת קרובים (kin selection) או אלטרואיזם של קרובים, מנבאת שאדם או בעל חיים שאינו אדם יתמוך בצאצאו ויעדיף זאת על פני תמיכה בצאצא של אחרים. אבל כדי לעשות זאת, צריכה להיות לבעל חיים דרך לזהות את הצאצא שלו. האבולוציה מצאה כל מיני פתרונות לבעיה הזאת. הכבשה, למשל, מזה את צאצאה בכמה דרכים חלופיות. במרחק קצר, הכבשה נשענת על ראייה ועל חוש הריח כדי להבחין בין הטלֶה שלה ובין טלאים של כבשות אחרות בעדר. כשהטלה רחוק והריח והראייה אינם מועילים, היא נשענת על שמיעה. כבשה יכולה לזהות את צליל קולו של הטלה שלה.

בהתאמה עם הניבויים של תיאוריית ברירת הקרובים, בעלי החיים מרוב המינים נחמדים לקרוביהם יותר מאשר למי שאינם קרוביהם. אבל בני האדם עוזרים גם לאחרים שאינם קרוביהם. זו החידה שהביאה את הפסיכולוג האבולוציוני רוברט טריוורס ב1971 להציע את התיאוריה של אלטרואיזם הדדי. הרעיון הוא שהעזרה לאחרים יכולה להגביר את הכשירות שלך מפני שהאחרים אולי ייטו להשיב לך טובה תחת טובה אם תיזקק להם אי פעם. דוגמה מבעלי חיים לא אנושיים - בעטלפים מוצצי דם, האמינו או לא - עולה מיד על הדעת. שתיית דם, כפי שכל חובב קולנוע יודע, היא דרך מאוד לא יציבה להתקיים מיגיע כפיך; לפעמים העטלפים חוזרים הביתה מליל עבודה מפרך בבטן ריקה. אבל העטלפים מוצצי הדם הם יצורים חברתיים: הם חיים בקבוצות. והם עוזרים זה לזה. צייד שצידו לא עלה יפה יכול בדרך כלל לקבל נדבה, כביכול, של דם שהועלה גירה מאחד מחבריו למערה שצידם עלה יפה. הצייד המצליח השיג דם רב יותר מצרכיו, ועל כן הוא חולק אותו עם הנצרך. בלילה אחר הוא יהיה הנצרך, ואז מי שקיבל את נדבתו אמור לגמול לו טובה תחת טובה. פסיכולוגים אבולוציוניים, וכלכלנים בתחום תורת המשחקים, קוראים לזה "מידה כנגד מידה" ("tit for tat").

העניין במידה כנגד מידה הוא שזה עובד רק אם משתתפי המשחק יכולים להכיר ולזכור זה את זה. ברור שהעטלפים מוצצי הדם יכולים לעשות זאת, מפני שהם יודעים מי מחבריהם חייב להם טובה, ואליו הם פונים לקבל נדבה. בעלי החיים החברתיים הנשענים על אלטרואיזם הדדי כדי לעבור בשלום תקופות קשות צריכים להיות מסוגלים להבחין בין עטלף לעטלף. הם צריכים לדעת מי מבני קבוצתם חייב להם ועל מי אפשר לסמוך שיחזיר טובה תחת טובה. לכן הם חייבים להיות מסוגלים לקשור את ניסיון העבר אל עטלפים מסוימים. הם זקוקים לזכרון שיש בו תיבה נפרדת לכל עטלף, שכן הידיעה שאתה מדבר עם ג'ורג' ולא עם דונלד היא חסרת תועלת אם אינך יכול לזכור אם ג'ורג' הוא שחייב לך טובה, או דונלד.

אף על פי שהתיאוריות של בחירת בן זוג ואלטרואיזם הדדי הן מעניינות, אין הן התרומה החשובה ביותר של הפסיכולוגיה האבולוציונית. התרומה החשובה ביותר היא השקפה חדשה על נפש האדם.

המבשרת של פריצת הדרך היתה סדרת ניסויים אלגנטיים שעשו בשנות השישים הפסיכולוג ג'ון גרסייה ועמיתיו. נבדקי הניסוי לא היו בני אדם אלא חולדות; הניסוי היה וריאציה על הניסוי של פבלוב. פבלוב גילה שאפשר לאמן כלבים להזיל ריר על פי סימן - למשל, צליל פעמון - כשמשמיעים תחילה את הסימן ואחר כך נותנים להם אוכל. הזיקה בזמן בין צליל הפעמון ובין טעם האוכל יצרה מה שכונה בפי הפסיכולוגים האמריקאים "רפלקס מותנה". ההנחה שהניח פבלוב - ושרוב הפסיכולוגים האמריקאים לא ערערו עליה - היתה שכל גירוי שרירותי יכול להיקשר לכל רפלקס מולד וליצור התניה.

גרסייה הראה שההנחה שהניח פבלוב שגויה. הוא הראה שחולדות לומדת מהר לקשור בין טעם מסוים (מים ממותקים בסכרין) לבחילה שמעוררת חשיפה לקרני רנטגן, אף על פי שהבחילה שעוררו קרני הרנטגן הופיעה שעות לאחר ששתו את המים. התוצאה של הקישור הזה הוא שהחולדות פיתחו סלידה ממים ממותקים, אף על פי שלא המים הם שגרמו לבחילה. הן גם יכולות ללמוד שכאשר כבה אור מסוים, זוהי אזהרה שהן עומדות לקבל שוֹק חשמלי מכאיב ברגל. אבל הן אינן לומדות להימנע מהמים הממותקים אם אחרי השתייה בא השוֹק החשמלי, והן אינן לומדות להימנע ממים שקשורים לאור אם אחרי שתייתם בא קלקול קיבה.

גרסייה ושותפיו לכתיבת המאמר על המחקר התקשו מאוד להביאו לדפוס: כתב עת אחר כתב עת השיבו את פניהם ריקם. ביהוויוריסט שמרני אחד הביע את דעתו שהממצאים של גרסייה "אינם סבירים יותר מלשלשת של ציפור בשעון קוקייה". אבל הממצאים החזיקו מעמד בבדיקות חוזרות ונשנות. בעלי חיים שאינם בני אדם, וגם בני אדם, לומדים קישורים מסוימים ביתר קלות מקישורים אחרים, והקישורים שהם לומדים הם הגיוניים. הגיוני לצפות לארוחה כאשר אתה שומע את פעמון הארוחה. גם הגיוני שאם הארוחה כוללת פריט מזון שמעולם לא טעמת, ואתה אוכל אותו וכעבור זמן קצר חוטף בחילה עזה, אתה תקשור את הבחילה (בצדק או שלא בצדק) למזון הזה ועל כן תימנע להבא מאכילתו. ניסיון רע אחד יכול להרתיע אותך מפריט מזון לעד.

החולדות של גרסייה היו רק ההתחלה. מגוון הולך וגדל של מחקרים, רובם בבני אדם, הוליכו לאותה מסקנה: מוחו של בעל חוליות אינו נוטה במידה שווה לבצע את כל משימות הלמידה למיניהן. יש קישורים שנוצרים בקלות ויש שנוצרים בקושי, ויש שאינם נוצרים כלל. נפש האדם נוטה - מוכנה מראש - ללמוד דברים מסוימים בקלות ובמהירות מסחררות.

הדוגמה הטובה ביותר היא השפה. נועם חומסקי הוא שטען שהשפה היא בעצם דבר שקשה מאוד ללמוד אותו מן הדוגמאות הדלות והלוקות בחסר שהתינוקות שומעים, וכי כדי ללמוד אותה מהר ובכישרון כפי שהם לומדים, לתינוקות האדם צריכה להיות יכולת מיוחדת ללמוד שפה. אבל סטיבן פינקר הוא שהפך את "מנגנון למידת השפה" של חומסקי (מנגנון היפותטי במוח) למשהו שכולנו יכולים להבינו וקישר את התיאוריה אל התחום החדש - הדבר היה בראשית שנות התשעים - תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית. זה מה שפינקר אומר ב-The Language Instinct (אינסטינקט השפה):

השפה אינה דבר מלאכותי תרבותי שאנו לומדים אותו כפי שאנו לומדים לקרוא בשעון או איך פועלת הממשלה הפדרלית, אלא היא חלק נפרד מהמבנה הביולוגי של המוח שלנו. השפה היא מיומנות מורכבת וייחודית, שמתפתחת בילד באופן ספונטני, בלי מאמץ מודע או הדרכה פורמלית. משתמשים בה בלי מודעות להגיון שביסודה, והיא בעלת איכות שווה אצל כל אדם ונבדלת מיכולות כלליות יותר של עיבוד מידע או התנהגות תבונית. מסיבות אלה, יש מדענים קוגניטיביים שתיארו את השפה ככושר פסיכולוגי, איבר מנטלי, מערכת עצבית ומוֹדוּל מִחשובי. אבל אני מעדיף את המונח "אינסטינקט". זהו אכן מונח מיושן, אך הוא מוסר את הרעיון שבני אדם יודעים לדבר באותו מובן פחות או יותר שעכבישים יודעים לטוות קורים.

השפה היא רק אחת מיכולות מיוחדות רבות שבני האדם מצוידים בהן, יכולות שכמה מהן אנו חולקים עם מינים אחרים. הפסיכולוגים האבולוציונים סבורים שנפש האדם מלאה כלים - איברים, או מנגנונים, או אינסטינקטים מנטליים - שהאבולוציה הועידה אותם לבצע משימות מיוחדות. הנפש אינה דומה לחפיץ (gadget) המטבח הפלאי שיכול לעשות כל דבר, אלא היא אוסף של חפיצים מיוחדים: אחד לחיתוך בצלים, אחד לטיגונם, ואחד לשמור על ידך שלא תישרף מן הכלי שבו הם מטוגנים.

האיברים או המנגנונים המנטליים מספקים את האמצעים לבצע משימות שבמהלך האבולוציה של מין מסוים היו חשובות לבני אותו המין. במקרים רבים הכלים גם מספקים את המוטיבציה לעשות את המשימות הללו. אין צורך לתגמל לתינוקות, ואף לא לעודד אותם שילמדו את השפה: הם נולדים עם הרצון ללמוד אותה. הם נוטים מיומם הראשון להאזין לדיבור אנושי ולנסות להבין אותו.

עוד דבר שבני אדם מצטיינים בו הוא זיהוי בני אדם יחידים והבחנה ביניהם. אין זה רק עניין של הבחנה בין זכרים לנקבות, או בין נקבות שהגיעו לפרקן ובין נקבות צעירות מדי או זקנות מדי: אנחנו מכירים וזוכרים בני אדם מסוימים. "לבני אדם יש אובססיה לבני אדם יחידים," מציין פינקר. אני מעלה את האפשרות שבני מיננו מצוידים בכלי מנטלי המיוחד למטרה הזאת, וכי הכלי הזה מספק את המוטיבציה שלו עצמו. כמו שתינוקות נולדים עם הרצון ללמוד את השפה, הם נולדים עם עניין עצום ללמוד להבחין בין בני אדם. מלידתם הם מתבוננים בלהיטות בפרצופים; מלידתם - ואפילו לפני כן - הם מקשיבים בלהיטות לקולות. תינוק רך יכול להכיר את אמו מהסתכלות בפניה או משמיעת קולה. הוא יכול לראות או לשמוע את אחותו, או את דודתו, או את השמרטפית שלו, ולדעת שהיא מישהו אחר - לא אמו.

מוח האדם גדול פי כתשעה, יחסית לגודל הגוף, ממוחו של יונק טיפוסי. מדוע יש לנו מוח גדול כל כך? הוצעו כמה הסברים לדבר; ברבים מהם יש מן הסתם לפחות גרגיר של אמת. אף כי למוח גדול יש כמה חסרונות רציניים, לפיקחות יש כמה יתרונות רציניים עוד יותר. הומו סאפיינס לא יישב את כדור הארץ והיה לאדון רוב המינים האחרים שבו בכוח הזרוע. במחלקת כוח הזרוע, בני האדם, כל פרט לחוד, הם עלובים. ריצ'רד השלישי מת, לפי שקספיר, מפני שלא היה לו סוס.

רובין דנבר, פסיכולוג אבולוציוני בריטי, סבור שהמוחות גדלו באבולוציה של ההומינידים בגלל הצורך לאסוף ולאחסן מידע חברתי. רוב מיני הקופים וקופי-האדם (אורנג אוטן הוא היוצא מן הכלל הבולט) הם בעלי חיים חברתיים ביותר; הם חיים בקבוצות. החיים בקבוצות מאפשרים להם לשרוד בסביבה עוינת, אף על פי שכל פרט לחוד הוא עלוב במחלקת כוח הזרוע. אבותינו הקפידו שלא יתקפו אותם אחד אחד. מי שלא הצליחו לחיות בקבוצה לא נהיו אבותינו.

אבל בשביל פרימט, לא די לדבוק באחרים לצורך הגנה מפני טורפים כדי להצליח לחיות בקבוצה. בתוך קבוצת פרימטים יש רשת סבוכה של בריתות ויריבויות, של חובות ששולמו או לא שולמו ושל עלבונות שכופר עליהם או לא כופר עליהם. חיים מוצלחים בקבוצה כרוכים בידיעה מי חבר של מי, מי אויב של מי, מי יכול לנצח את מי. אם קלייד כועס עליך, לא רק שעליך להיזהר מקלייד - עליך להיזהר גם מחברו של קלייד, ג'ייק. הסיכויים שקלייד וג'ייק יכו אותך קטנים יותר אם ביכולתך לגייס את עזרתו של בעל ברית שדרגתו גבוהה מדרגתם בסדר הניקור (pecking order).

ככל שהקבוצה גדולה יותר, כן גדל מספר היחידים והקשרים בין יחידים שעליך לעקוב אחריהם. דנבר גילה שיש מתאם חזק בין גודלה של קבוצת פרימטים - גודל הקבוצה האופייני למין מסוים - ובין גודל קליפת המוח החדשה (neocortex) באותו המין. קליפת המוח החדשה, אותה שכבה של תאי מוח השוכנת ממש מתחת לגולגולת, היא, כדברי דנבר, "מה שאפשר לכנות החלק ה'חושב' של המוח." חוץ מכמה יוצאים מן הכלל (שוב, האורנג אוטן), פרימטים בעלי קליפת מוח חדשה גדולה נוטים לחיות בקבוצות גדולות.

מצויד במתאם הזה, המשיך דנבר וחישב את גודל הקבוצה הטבעית של בני האדם, על יסוד גודלה הממוצע של קליפת המוח החדשה באדם. התוצאה שקיבל היא 150.

היום בני האדם נמצאים כמעט בכל מקום על הפלנטה שלנו, ובמספרים גדולים במקומות מסוימים. אבל עד לפני זמן לא רב, היה הומו סאפיינס מין לא-נפוץ למדי. עד שהמציאו אבותינו את החקלאות - רק לפני עשרת אלפים שנה, רק אתמול בזמן האבולוציוני - הם חיו חיי תפוס-כפי-יכולתך בתור ציידים-לקטים. נדרשת אדמה רבה כדי לקיים אורח חיים של ציד וליקוט, ועל כן קבוצות בני האדם נטו להיות קטנות ומפוזרות. במשך מאות אלפי שנים חיו אבותינו ההומינידיים, האנושיים והקדם אנושיים, ונדדו יחד בקבוצות קטנות. על יסוד הידוע לנו ממחקרים על שבטי ציידים-לקטים ששרדו, הקבוצות האלה כנראה אינן יציבות ביותר. קבוצות קטנות מתמזגות, אולי לזמן מה; קבוצות גדולות מתפצלות לשניים. יחידים או משפחות עוברים מפעם לפעם מקבוצה לקבוצה.

כפי שדנבר מסביר, חברות הציידים-לקטים והחברות השבטיות מאורגנות בנדבכים. בתחתית מצויות הקבוצות הזמניות "ללילה אחד", קבוצות של 30 או 35 בני אדם שנודדים יחד זמן מה. בקצה העליון נמצא השבט, קבוצה לשונית שמדברת שפה אחת או דיאלקט אחד ומספר חבריה האופייני הוא 1,500--2,000 בני אדם. בין הנדבך העליון לתחתון נמצאת החמולה (clan), שמספר חבריה הממוצע 150. זהו, כך סבור דנבר, הגודל הטבעי של קבוצת בני אדם, והוא מצא דוגמאות אחרות לתמוך בטענתו. הכפרים של ראשוני האיכרים. הגודל האופטימלי של ארגונים עסקיים, או קהל מתפללים בכנסייה, או יחידות צבא לוחמות. הגודל המקסימלי של קהילות ההוּטֶרים. ההוטרים (קבוצה דתית שעוסקת בחקלאות משותפת) מחלקים את הקהילות שלהם לשניים כאשר גודלן עולה על 150 בני אדם. לפי דנבר, הם גילו שמעל המספר הזה קשה להשיג ציות לכללי הכת.

בני קהילה של 150 בני אדם או פחות מכירים כולם זה את זה. הם מכירים כל אדם בשמו ובפרצופו; הם יכולים לתאר את אבותיו של כל אדם ואת תולדות חייו. ויש להם דעות על אישיותו של כל אחד. בני קבוצת אסקימואים בצפון מערב אלסקה סיפרו לאנתרופולוג אחד כי בימים עברו היה נהוג לדחוף בחשאי מן הקרח עושי צרות חסרי תקנה. הדעה שאדם הוא עושה צרות חסר תקנה היא דעה על אישיותו. היא גם ניבוי על התנהגותו בעתיד: האדם הזה ימשיך לעשות צרות אם איש לא יעצור בעדו.

אחד המכשירים המיוחדים למטרה מסוימת שבהם ציידה האבולוציה בני מיננו הוא המוֹדוּל להכרת פרצופים. מדעני מוח מצאו שקל למדי להוכיח שהכלי הזה הוא מודולרי מפני שרוב החיווט שלו ממוקם במקרה במקום אחד במוח. אין כל צורך שמנגנון מוחי שמבצע משימה מסוימת יהיה ממוקם באזור קטן אחד במוח - יש מנגנונים מנטליים שמרכיביהם מפוזרים - אבל מנגנונים מרוכזים במקום אחד קלים יותר ללימוד ולחקירה. האם שמעתם פעם על האיש שחשב שאשתו היא כובע? המודול שלו להכרת פרצופים נפגע קשה כל כך, עד שהוא אפילו לא היה מסוגל לעמוד על ההבדל בין פני אדם ובין חפץ. לעתים קרובות יותר, אדםם שנפגע באזור הכרת הפרצופים מבחין שמדובר בפני אדם, אבל הוא אינו יודע של מי הם. אדם שלוקה בנכות הזאת, שנקראת פּרוֹסוֹפַּגנוֹסיָה, אינו חושב בדרך כלל שאשתו היא כובע: הוא חושב שהיא אדם זר. אפילו פניו שלו עצמו במראָה אינם מוכרים לו. לא רק ששכח פרצופים שכבר הכיר: הוא אינו מסוגל להכיר פרצופים חדשים.

אחד הדברים המפליאים במוחו של אדם שלא ניזוק נזק נוירולוגי הוא כמה רבים הפרצופים הוא מסוגל להכיר. "תווי פניו של אדם וארשת פניו, אף שהם מורכבים רק מעשרה חלקים, או קצת יותר, מעוצבים כך שבין אלפי בני אדם אין שניים שאי אפשר להבחין ביניהם," אומר פליניוס הזקן בימים שאלפים עוד נחשבו למספר גדול. פליניוס לא טען שהוא עצמו יכול להבחין בין כל אחד מאלפי האנשים האלה למשנהו, אבל ברור שהרגיש שיוכל לעשות זאת אם תהיה לו ההזדמנות.

לתושבי המדינות התעשייתיות המודרניות יש הזדמנות כזאת. הם חיים, עובדים והולכים לבית הספר במקומות שיש בהם מאות בני אדם. בכל פעם שהם מחליפים בית ספר או מקום עבודה או מקום מגורים, הם פוגשים קבוצת בני אדם חדשה לגמרי. הטלוויזיה, הקולנוע, העיתונים, כתבי העת, הספרים והאינטרנט מציגים לפניהם עוד פרצופים. הם יכולים לזכור ולזהות מספר מדהים של הפרצופים האלה. אילו הסטודנטים שהשתתפו בניסוי עם תלמידת המחקר הנחמדה או המגעילה היו פוגשים אותה בסופרמרקט כעבור חודש ימים, רובם היו מכירים אותה.

אם מוחותינו בנויים לאפשר לנו לחיות בקבוצות של 150, למה סופק שטח אחסון גדול כל כך? נראה שאין גבול למספר הפרצופים שאנחנו יכולים להכיר. אין גבול ליכולת שלנו לאסוף ולאחסן מידע אחר שקשור לפרצופים האלה - שמותיהם, היכן פגשנו אותם, או אם הם נחמדים או מגעילים.

שלא ככלי ללמידת שפה, שמבצע את רוב עבודתו עד יום הולדתכם השנים עשר, ואחר כך נח על זרי הדפנה, הכלי לרכישת מידע על בני אדם ימשיך לעבוד קשה כל ימי חייכם. אני בת ששים ושבע ובריאותי לקויה; לא אחת עובר שבוע שהאנשים היחידים שאני פוגשת בו פנים אל פנים הם בעלי והאישה שמנקה את ביתנו. אבל לפני כחמש שנים פיתחתי עניין בצפייה בתחרויות גולף מקצועני בטלוויזיה. היום הדפסתי רשימה של 200 הגולפאים הטובים בעולם וגיליתי שאני יכולה להעלות לנגד עיני את הפרצופים של שבעים מהם לפחות, כולל 23 מ-25 הטובים ביותר. אני יכולה גם לספר לכם דברים אחרים על רבים מהם. זה מבלה שעות רבות בשטח האימונים; זה עצלן. זה התחתן לא מזמן; לזה יש שני ילדים. זה מפגין את רגשותיו ברבים; זה מחזיק הכל בבטן.

מה הטעם בלימוד כל החומר הזה? למה אני מבזבזת את תאי המוח שלי על המידע חסר התועלת הזה? לעולם לא אתקל בטייגר ווּדס או בארני אֶלס בסופרמרקט!

אבל גיליתי שאני נהנית לאגור את כל המידע, ומבחינה זו אני בשום אופן לא יוצאת דופן. כדי לספק את דחף האגירה הזה ממלאים המגזינים את עמודיהם בכתבות על בני אדם ובתמונות של פרצופיהם, וחנויות הספרים מעמיסות על מדפיהן ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של בני אדם אמיתיים ורומנים על בני אדם בדיוניים. בסדרת א' כמו אליבי, הבלשית קינסי מילהון מגלה עוד טפח על עצמה בכל תעלומה חדשה; היא מרתקת ככה את קוראיה וגורמת להם לקרוא כל ספר חדש בסדרה. בספר בתו של הזמן, גלן גרנט מבלה שעות על מיטת חוליו בבית החולים בהסתכלות בדיוקנו של ריצ'רד השלישי. "אני רוצה לדעת," הוא מסביר, "מה הריץ אותו."

ראיתי את הדיוקן הזה; הוא מובא בספר קטן שיש לי בביתי, The Kings and Queens of Britain (מלכי בריטניה ומלכותיה), מאת סר ג'ורג' בילי. לי ריצ'רד נראה מודאג ועצוב במקצת, כאילו הוא כבר מנחש שקריאתו לסוס לא תיענה. אבל לפי סר ג'ורג', "הדיוקן הזה יותר מרומז על אופיו חסר המצפון של ריצ'רד השלישי".

לא בעיני, לא ולא, וגם לא בעיני אלן גרנט. גרנט חשב שריצ'רד נראה כמו מלאך. אבל זכירת פרצופים קלה הרבה יותר מפענוחם. "מִי הֶחָכָם," אומר שקספיר, "יִתְכּוֹן אֶת מַעַרְכֵי הַנֶּפֶֹש בַּפָּנִים." שקספיר לא התכוון שקל לקרוא את נפשם של בני אדם מהתבוננות בפרצופיהם; כוונתו היתה הפוכה. המלים האלה נאמרות ב"מקבת" מפי דמות המבטאת את רוגזה על כך שמישהו שבטחה בו התגלה כבוגד.

אנחנו רוצים לדעת מה מריץ בני אדם. לא רק בני אדם באשר הם: אנחנו רוצים לדעת מה מריץ בני אדם מסוימים, מפני שלא כל בני האדם רצים אותו הדבר. מרתקים אותנו ההבדלים בין בני אדם מפני שכך בנוי מוחנו. ולא בכדי הוא בנוי כך: במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין שלנו השתלם לדעת מה מריץ בני אדם מסוימים, כי כך היה קל יותר לצפות את התנהגותם כדי להחליט אם לחלוק עמם דבר מה, להזדווג אתם, לבטוח בהם, לחשוש מהם. ההשערה - ואין זו ההשערה היחידה שאעלה בספר הזה - שמוח האדם מכיל מנגנון מיוחד לרכישת מידע על בני אדם (people-information) מתיישבת עם עקרונות הפסיכולוגיה האבולוציונית.

המנגנון לרכישת מידע על בני אדם לא רק אוסף את המידע: הוא גם מספק את המוטיבציה לעשות זאת. הוא גורם שרכישת מידע על בני אדם תהיה פעולה הנעשית בלי מאמץ ובלי אימון ובלי ציפייה לגמול: שכר רכישה - רכישה. המודוּל להכרת פרצופים הוא מרכיב אחד במנגנון הזה, אבל לא מרכיב מהותי. אנו מאחסנים מידע על אדם גם אם אין לנו פרצוף לחבר אותו אליו. אין לי כל תמונה מנטלית של פרצופה של קינסי מילהון. גם לכם אין, אני משערת, ואף על פי כן אתם אולי זוכרים שהיא רצה כדי לשמור על כושר, חיה בקליפורניה וכרגע אין לה קשר קבוע.

אף שהמנגנון לרכישת מידע על בני אדם הוא חלק מהציוד המולד שלנו, לא נובע מכך שכולנו שווים זה לזה מהבחינה זאת. כשם שהרצון לקיים יחסי מין, לטפל בתינוק, או ללמוד את משמעותה של מילה חדשה שונה מאדם לאדם, כך שונה גם העניין שלנו ברכישת מידע על בני אדם. יש אנשים - העיתונאי מלקולם גלדוול קורא להם "מקשרים" ("Connectors"), - שהם אלופי אספני המידע על בני אדם. אבל גם בני אדם רגילים מחזיקים מאגרים עצומים של מידע כזה. גלדוול הגה מבחן ובחן בו מאות בני אדם. המבחן הוא רשימה של כ-250 שמות משפחה, מהם נפוצים ומהם נדירים. הנה 50 השמות הראשונים ברשימה:

Algazi, Alvarez, Alpern, Ametrano, Andrews, Aran, Arnstein, Ashford, Bailey, Ballout, Bamberger, Baptista, Barr, Barrows, Baskerville, Bassiri, Bell, Bokgese, Brandao, Bravo, Brooke, Brightman, Billy, Blau, Borusk, Brendle, Butler, Calle, Cantwell, Carrell, Chinlund, Cirker, Cohen, Collas, Couch, Callegher, Calcaterra, Cook, Carey, Cassell, Chen, Chung, Clarke, Cohn, Carton, Crowley, Curbelo, Dellamanna.

במבחן אתה נותן לעצמך נקודה בכל פעם שאתה רואה שם משפחה של אדם שאתה מכיר אישית - אדם שאתה יודע מה שמו והוא יודע מה שמך. אם אתה מכיר שני בני אדם בעלי אותו שם משפחה, אתה נותן לעצמך שתי נקודות.

בקרב קבוצה של סטודנטים שעשו את המבחן, הציון הממוצע היה 21. מדגימה של חבריו של גלדוול - רבים מהם עיתונאים, רובם סיימו את לימודיהם באוניברסיטה לפני יותר מעשר שנים - הציון היה 41, החל מהציון הנמוך 9 וכלה בציון הגבוה 95.

אם קיבלת 9 במבחן של גלדוול, אין זה אומר שיש לך רק תשעה חברים ומכרים בחוג החברתי שלך; יש לך הרבה יותר מזה, מאחר ש-250 השמות ברשימה של גלדוול אינם אלא חלק זעיר מן השמות הקיימים בכלל. וגלדוול שאל רק על חברים ומכרים. מה היה קורה אילו שאל על כל בני האדם, החיים והמתים, שאתה יכול לזהות אותם בשמם - שחקני קולנוע ופוליטיקאים, ספורטאים ומדענים, סופרים ומוסיקאים, אפילו דמויות פיקטיביות בתוכניות טלוויזיה ובספרים? עברו לפחות חמישים שנה מאז קראתי בפעם האחרונה את נשים קטנות, ואף על פי כן אני זוכרת את מג, את ג'ו, את בת ואת אמי. מוחי אינו צריך להשליך את מג, ג'ו, בת ואמי כדי לפנות מקום לטייגר וודס ולארני אלס.

הקלות שבה אנחנו רוכשים מידע על בני אדם, והעונג שאנו מפיקים מן הרכישה הזאת - משתווים להם הקלות והעונג שבהם אנחנו חולקים אותו עם אחרים. השיתוף הזה נקרא "רכילות" - שם גנאי שמדגיש את העובדה שהוא מהנה ומכחיש את העובדה שאולי יש לו מטרה רצינית. ברגע שילדים יכולים לדבר זה עם זה הם מתחילים לדבר זה על זה. "אתה אוהב את ג'יימי?" "לא, ג'יימי שבר לי את העיפרון." ילדים גדולים יותר מבלים זמן רב מההפסקות ברכילות. חבל שהם אינם נהנים ללמוד מתמטיקה ומדעים כפי שהם נהנים להחליף מידע (שייתכן שהוא אפילו אינו נכון) על בני אדם (שאותם אולי לא פגשו מעולם).

גם המבוגרים מרכלים, כמובן. רובין דנבר והסטודנטים שלו הקשיבו לשיחותיהם של אנשים וגילו שבשני שלישים מזמן השיחה הם מדברים על "עניינים בעלי חשיבות חברתית. מי עושה מה עם מי". דנבר סבור שהיכולת לשתף אחרים במידע על בני אדם היתה בעלת יתרונות הישרדות ורבייה חשובים לאבותינו. "בקצרה," הוא אומר, "אני מעלה את ההשערה שהשפה התפתחה כדי לאפשר לנו לרכל." ההשערה שהרכילות היא המטרה העיקרית של השפה היא, נדמה לי, קצת מוגזמת; השפה ממלאת תפקידים חשובים רבים, ואין הדעת נותנת שהיא התפתחה רק כדי שא' יוכל לספר לב' מה ג' עושה עם ד'. ואולם, יש סבירות בגרסה חלשה יותר של ההשערה של דנבר: אחת הסיבות להתפתחותה של השפה היא לאפשר לנו לרכל.

יהיו מה שיהיו הדברים שא' רוצה לספר לב' על ג', שפתם תיתן לו בוודאי דרך לעשות זאת. ב-1936 עברו זוג פסיכולוגים אמריקאים אובסיסיביים-כפייתיים על מילון ובסטר, מ-A עד Z, וסימנו כל מילה שנראתה להם כ"תיאור של אישיות או התנהגות אישית". הם ספרו 17,953 מלים כאלה. האנגלית היא שפה בעלת אוצר מלים עשיר ביותר, אבל כל השפות מספקות מגוון של מלים לתיאור אישיות והתנהגות אישית. הרכילות היא פעילות פופולרית בכל העולם - היא תכונה אנושית אוניברסלית (human universal).

פעמים רבות אנו איננו מבחינים בתכונות אוניברסליות. אנו נוטים לקבל כמובן מאליו דברים שכל אחד יכול לעשות. זו אחת הסיבות מדוע בני אדם יוצאי דופן - בני אדם שאינם עושים את הדברים האלה כי משהו השתבש במוחם - מעוררים עניין מיוחד בחוקרים. סיימון בארון-כהן, המדען הקוגניטיבי הבריטי, למד רבות על נפש האדם הנורמלית ממחקרים על ילדים אוטיסטים.

הילדים האוטיסטים, כפי שידוע לנו היום, נולדו אוטיסטים, ולא נעשו אוטיסטים בשל דבר כלשהו שעוללו להם הוריהם. משהו השתבש - מדעני המוח עדיין אינם יודעים מה בדיוק - בהתפתחות המוח שלהם. לגנים בוודאי יש יד בדבר; תאומים זהים בדרך כלל תואמים בכל הנוגע לאוטיזם. כשתאום אחד לוקה בהפרעה, יש סיכוי רב שגם אחיו לוקה בה.

האוטיזים לא פוגע ביכולת אחת, אלא במשפחה שלמה של יכולות. בעיני פסיכולוג אבולוציוני (בארון-כהן הוא פסיכולוג אבולוציוני ולא רק מדען קוגניטיבי - צירוף שהולך ונעשה נפוץ), פירוש הדבר שהמנגנונים המנטליים שמשמשים בדרך כלל את היכולות האלה חסרים או אינם פועלים כשורה. ואכן, קשה להסביר את האוטיזם בלי להשתמש במושג מנגנונים מנטליים, מפני שיכולות מסוימות אינן נפגעות ואחרות נעדרות.

אחת היכולות החסרות או הלקויות מאוד בילדים אוטיסטים היא היכולת להכיר פרצופים. יש ראיה נוירופיסיולוגית שהאוטיסטים מעבדים פרצופים עיבוד חזותי, כפי שבני אדם נורמלים מעבדים חפצים. זהו עסק מייגע, ללמוד להבחין בין בני אדם כפי שלומדים להבחין בין חפצים, והילדים האוטיסטים אינם נהנים מכך. תינוקות נורמלים, כפי שאמרתי, מביטים בלהיטות בפרצופיהם של בני אדם; לא כן הילדים האוטיסטים. חוסר העניין שלהם בהבחנה בין בני אדם מוכיח לא רק שהמנגנון שלהם לרכישת מידע על בני אדם אינו פועל כשורה, אלא שהכלי הזה, כשהוא פועל שורה, מספק את המוטיבציה, ולא רק את היכולת.

הלוקים באוטיזם, לא רק שאין להם עניין לגלות מה מריץ בני אדם: במובן מסוים הם אינם מודעים לריצה. אין להם מה שהמדענים הקוגניטיביים מכנים "תיאוריה של הנפש". סיימון בארון-כהן כתב ספר מעניין בנושא הזה, ששמו Mindblindness (עיוורון נפש), ובו הוא מתאר את המִפרָט של מנגנון ה"תיאוריה של הנפש". הילדים האוטיסטים הם עיוורי נפש מפני שהם אינם מבינים באופן אוטומטי שלאנשים אחרים יש נפשות. הם לא מבינים שלאנשים אחרים יש מחשבות וידיעות שעשויות להיות שונות משלהם. הם אינם מבינים שדי אם תאמר לאדם דבר מה כדי לשתול מחשבה - אולי אף מחשבה כוזבת - במוחו של אדם אחר. ילדים נורמלים מפתחים את היכולות שעומדות ביסוד ההבנה הזאת בגיל ארבע.

מה שלא ראיתי בספרות על האוטיזם הוא שהילדים הללו לא רק אינם מבינים שלבני אדם אחרים יש נפשות: אם גם אינם עומדים על הגיוון של הנפשות. נראה שאינם מבינים או שאינם מתעניינים בעובדה שבני אדם נבדלים זה מזה באישיותם. נראה שאינם תופסים שלבני אדם יש אישיות, ושאם אתה יודע דבר מה על אישיותם, דבר זה אולי יסייע לך לנבא את התנהגותם בעתיד. גם אין להם מוטיבציה לחלוק מידע על בני אדם אחרים. הילדים האוטיסטים אינם מרכלים. קודם לכן תיארתי בפרק הזה את ההטיה המנטלית הקרויה שגיאת ייחוס בסיסית. הבאתי לדוגמה את משתתפי הניסוי שחשבו שתלמידת מחקר היא קרה ועוינת מפני שכך התנהגה במהלך שיחה קצרה. האם שמתם לב שקראתי לחוקרים שסרקו את המילון וספרו את המלים הקשורות לאישיות "אובססיביים-כפייתיים"? הדבר היחיד שידעתי עליהם הוא שהם עברו על כל המילון וספרו 17,953 מילים שקשורות לאישיות, אבל מהמידע הזעום הזה הסקתי משהו על האישיות שלהם.

לבני אדם נורמלים מבחינה נוירולוגית יש נטייה חזקה להסיק מסקנות על אישיותו של אדם על יסוד דגימת התנהגות, גם אם יש הסברים אפשריים אחרים מדוע התנהג כך. המסקנה שלאדם מסוים יש אישיות מסוימת היא ניבוי איך יתנהג בעתיד. אנחנו מזדרזים להסיק שדגימת ההתנהגות היא מפתח לאישיותו של אדם מפני שהמוח שלנו - וליתר דיוק, הכלים שלנו להשגת מידע על בני אדם - בנוי ככה.

איברים מנטליים הם איברים יקרים לבנייה והפעלה, והמשוכללים שבהם - נדרש זמן אבולוציוני רב עד שיפעלו כשורה. הם אינם מתפתחים בדרך מקרה; הם אינם מתפתחים אלא אם כן הם נותנים לבעליהם יתרון כלשהו בהישרדות או ברבייה. דרך הפעולה של שבה המנגנון להשגת מידע על בני אדם מרמזת שהדברים האלה היו תקפים בזמן האבולוציה של המין שלנו כפי שהם תקפים היום: שלבני אדם היתה אישיות, שהאישיות השתנתה מאדם לאדם, שההתנהגות היתה אינדיקציה לאישיות, ושהיה מועיל ללמוד משהו על אישיותו של אדם מסוים, כי בני אדם היו, לפחות במידה מסוימת, עקביים. היה כדאי לרכוש את המידע הזה מפני שהוא אמר לנו לְמה לצפות מן האדם הזה בעתיד.

היום אנו מאחסנים מידע על בני אדם שלעולם לא נפגוש אותם מפני שהכלי לרכישת מידע על בני אדם, שעוצב לפני זמן רב, אינו יודע שלעולם לא נפגוש אותם. בימי קדם, כשלא היו כל כך הרבה בני אדם בסביבה, כל מי שפגשת פעם אחת, היה סיכוי טוב שתפגשנו שוב. אולי יתברר שהוא חשוב, בדרך זו או אחרת, להישרדותך.

יש אתרי איטרנט שאתה יכול לחפש בהם מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת פסיכולוגיים. אם תקלידו את המילה "אישיות" במנוע החיפוש שלהם, יציף אתכם מבול: כשעשיתי זאת לא מזמן קיבלתי 165,620 מאמרים רלוונטיים לנושא שהתפרסמו מאז 1985. אבל אם תבקשו הגדרה של המילה אישיות, אותם 165,620 מאמרים אינם המקום לחפש בו. תחת זאת, לכו לספר לימוד לקורס מבוא בפסיכולוגיה. הנה, למשל, הגדרה שמביא ספר לימוד מאת הפסיכולוג פיטר גריי:

האישיות מתייחסת לסגנון הכללי של האדם באינטראקציה שלו עם העולם, ובייחוד עם בני אדם אחרים - אם הוא מופנם או מוחצן, נוח להתרגש או רגוע, בעל מצפון או חסר מצפון, טוב לב או קשוח. הנחת היסוד של המושג אישיות היא שבני אדם נבדלים זה מזה באורח התנהגותם בדרכים עקביות, לפחות יחסית, על פני זמן ומקום. יש בהגדרה הזאת שני מרכיבים מהותיים של המושג אישיות: גיוון ועקיבות. האישיות עניינה הדרכים שבהן בני אדם נבדלים זה מזה אך נשארים נאמנים לעצמם. מרכיב שלישי הוא הדגש על אינטראקציות חברתיות. במידה רבה אנחנו מדברים על הבדלים בסגנון ההתנהגות החברתית.

בני אדם נבדלים זה מזה בדרכים רבות; עקב כך, המאמרים על האישיות עוסקים במגוון רחב של נושאים. הנה, למשל, כמה מן הנושאים - כפי הנראה, צדדים או גילויים של האישיות - שנוגע בהם מאמר סקירה של 18 עמודים:

אחריות חברתית, אימפולסיביות, אקספרסיביות רגשית, בטחון עצמי, ביישנות, הליכה בתלם, התמכרות לחומרים ממכרים, התנהגות כפיינית, התנהגות עבריינית, התעללות בבן זוג, חביבות, חברותיות, חוזק חברתי, חוסר זהירות, חוסר מנוחה, חריצות, יכולת לדחות סיפוקים, יכולת לעבד מידע חברתי, כניעות, מוחצנות, מכוונות עצמית, מנהיגות, מצפוניות, נהיגה בעת שכרות, נטייה להרגיש שנעשה לך עוול או הולכת שולל בידי אחרים, נטייה להתקפי זעם, נטייה לחפש סכנה או להימנע מסכנה, נטייה למצבי רוח, נירוטיות, נרקיסיזם, סיפוק מהעבודה, סקרנות, עכבה התנהגותית, עמדות דתיות, עמדות פוליטיות, פחדנות, פיזור דעת, פתיחות, רגזנות, שליטה עצמית, תוקפנות.

שמו של המאמר הזה הוא "התפתחות האישיות במשך החיים". הוא עוסק בילדים ולא רק במבוגרים, מה שאומר שהמחקרים שהמחברים סוקרים לא התבסס לא נעשו רק באמצעות מבחני אישיות סטנדרטיים. אתה לא יכול להושיב בן שש לשולחן, לתת לו עיפרון וגליון נייר, ולבקש ממנו שיסמן את מידת הסכמתו או אי הסכמתו למשפטים כגון "כשאנשים אינם מתייחסים אלי יפה, אני מתרגז." שאלוני אישיות בדיווח עצמי ניתנים בראש ובראשונה למבוגרים. בעצם, המונח "אישיות" חל בראש ובראשונה על מבוגרים; החוקרים שחוקרים ילדים מדברים בדרך כלל רק על התכונה המיוחדת שמעניינת אותם: תוקפנות, ביטחון עצמי, אקספרסיביות רגשית וכדומה.

מאחר שיש כל כך הרבה דברים למדוד, ומאחר שהמבחנים של עט ונייר אינם מתאימים או אפשריים תמיד, ההתנהגויות והתכונות שנכללות בקטגוריה אישיות נמדדות בכל מיני דרכים. את התוקפנות אצל ילדים יכולים להעריך הוריהם, מוריהם או חבריהם; או חוקרים שצופים בהם בבתיהם, במגרש המשחקים, או במעבדה. ההערכות על התנהגות עבריינית יכולות להתבסס על מסמכי בית משפט; הערכות על התעללות בבן זוג - על דבריו של בן הזוג.

אבל מאחר שקל לעשות מבחני האישיות המבוססים על דיווח עצמי והם מפיקים נתונים רבים שאפשר לעבדם במחשבים, הרבה מן הידוע לנו על האישיות מבוסס על השיטה הזאת. אינני מתכוונת למבחנים (כמו "אִינוֶונטָר האישיות הרב-מופעי של מינסוטה") שמשמשים לאבחון מחלת נפש, או מבחנים (כמו מבחן רורשך או מבחן מאיירס-בריג) שאינם עומדים בביקורת מדעית. המבחנים שאני מדברת עליהם לוטשו במשך שנים רבות, בניסוי וטעייה, כדי שיהיו מהימנים ומדויקים; הדיוק שלהם נשפט לפי המידה שבה הם מתיישבים עם שיטות הערכה אחרות. הם נועדו להעריך את האישיות בטווח הנורמלי על ידי מתן אומדנים כמותיים של אדם בכמה ממדי אישיות בסיסיים. מספר הממדים משתנה ממבחן למבחן, אבל הפורמט הפופולרי ביותר משתמש בחמישה: מצפוניות, חביבות, נירוטיות, פתיחות ומוחצנות. כל אחד מן הממדים האלה הוא דו-כיווני: חביבות-אי חביבות, מוחצנות-מופנמות וכן הלאה. (נירוטיות היא הנטייה לדאוג או להרגיש חרד או מדוכא בקלות; היפוכה הוא יציבות רגשית. הפתיחות היא הנכונות לשקול רעיונות חדשים או להתנסות בחוויות חדשות.) הרעיון הוא שהגיוון האינסופי שאנו רואים באישיות האדם יכול להירקח מחמישה מרכיבים בלבד, על ידי שינוי קל של המתכון.

אתם יכולים לפקפק במבחני האישיות המבוססים על דיווח עצמי - רבים מפקפקים - אבל האמת היא שלכל שיטה של הערכת האישיות יש חסרונות משלה, וצריך להתחיל במקום כלשהו. נתונים שמופקים בשיטה אחת ויחידה ואינם מתאשרים בראיות אחרות הם חסרי ערך. תנוח דעתכם, שום מסקנה שאני מסיקה בספר הזה אינה מבוססת רק על תוצאות של מבחני אישיות.

אה, בעניין התפתחות האישיות במהלך החיים: מחברי אותו מאמר הסיקו שיש "רציפות מתונה" של האישיות מילדות לבגרות, וכי עם הגיל האישיות הולכת ונעשית לאט לאט יציבה יותר. אבל אפילו באמצע גיל הבגרות יש מידה של גמישות. אם חייך משתנים, גם אתה יכול להשתנות.

אף שהאבולוציה נתנה לבני מיננו סקרנות מובנית לדעת מה מריץ בני אדם אחרים, היא גם נתנה הסבר שאינו מובנה מדוע הם רצים כפי שהם רצים - למה אדם אחד נוח להתרגש ואחר אדיש, אחד מופנם ואחר מוחצן. סיפורים על מקור האישיות, כמו סיפורים על מקור היקום, הם תוצרי התרבות שלנו - מיתוסים תרבותיים שאפשר להעבירם מדור לדור, או להשליכם ולהחליפם במיתוסים חדשים כמעט בן לילה.

הפסיכולוג ההתפתחותי ג'רום קגן מביא דוגמה טובה: הניגוד בין הכתיבה האוטוביוגרפית של אליס ג'יימס (אחותם של הנרי וויליאם) ובין זו של ג'ון צ'יבר. שניהם היו נתונים להתקפי דיכאון שעינו אותם בחייהם הבוגרים. אבל אליס ג'יימס, שכתבה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, "האמינה עם רוב רובם של בני זמנה שקיבלה בירושה את את מצב רוחה העצבני הקדורני", מדווח קגן, ואילו צ'יבר, שכתב במחצית השנייה של המאה העשרים, "מניח שהתקפי הדיכאון שלו נובעים מחוויות ילדות... הקונפליקטים שנדמה לו שמשפחתו יצרה." במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ההסברים מדוע בני אדם נבדלים זה מזה באישיותם היו מבוססים בעיקר על ה"טבע" ("nature") - תורשה. המיתוסים התרבותיים השתנו באחת באמצע המאה העשרים. מאז, ההסבר מדוע בני אדם נבדלים זה מזה מבוסס בעיקר על ה"טיפוח" ("nurture") - איך נהגו בהם הוריהם בזמן שגדלו. שימו לב שאינני מגדירה "טיפוח" כמלה נרדפת ל"סביבה". המילה "סביבה" יש לה משמעות רחבה יותר; פירושה שלא הכול הוא תורשה. אבל "טיפוח", מן הפועל שמשמעותו "לטפל", "לגדל", בוחר מרכיב מסוים אחד של הסביבה: החלק שמספקים ההורים. הטיפוח, ולא הסביבה בכלל, הוא שממלא תפקיד מפתח במיתוסים התרבותיים שלנו על מקורות האישיות

. קודם לכן הזכרתי שני מטאטאים חדשים שמסירים את קורי העכביש בפסיכולוגיה: הפסיכולוגיה האבולוציונית והגנטיקה ההתנהגותית. העוסקים בשני התחומים האלה מואשמים פעמים רבות שהם מאמינים ש"הכל גנטיקה". ההאשמה אינה נכונה לא בפסיכולוגיה אבולוציונית ולא בגנטיקה התנהגותית, אבל פעמים רבות מתעלמים מן המשמעות הכפולה שלה: "טבע" ו"גנטיקה" פירושן דבר אחד לפסיכולוג האבולוציוני ודבר אחר לגנטיקאי ההתנהגותי. הפסיכולוג האבולוציוני משתמש במלה "טבע" כדי להסביר את הדרכים שבהן כל בני האדם (או כל בני אותו המין [sex], גברים או נשים) דומים; הגנטיקאי ההתנהגותי משתמש במילה הזאת להסביר את הדברים שבני האדם נבדלים בהם זה מזה. הפסיכולוגים האבולוציונים לא גילו תגלית גדולה כשהעלו את ההשערה שבני האדם נולדים עם יכולות ונטיות מולדות. כל התיאוריות של האישיות, אחת האקסיומות שלהן היא - בין שהיא נאמרת במפורש ובין שלא - שמשהו בנו הוא מוּלד. לביהוויוריסטים זו היכולת של האדם ללמוד מנסיונו; לבעלי התיאוריות על למידה חברתית (המאמינים בלימוד מתוך התבוננות) זו היכולת ללמוד מן הזולת. לפרוידיאנים זה הליבידו, המונע מכוח הדחפים הלא-מודעים של הסקס והאלימות; לחסידי אברהם מַסלוֹ זהו הדחף למימוש עצמי. כמו הפסיכולוגים האבולוציונים, כל המאמינים בתיאוריות האלה משתמשים במונח "טבע" בעיקר כדי להסביר את הדרכים שבהן כל בני האדם שווים. כדי להסביר למה הם שונים, הם מסתמכים בעיקר על ההבדלים בסביבה או בניסיון.

הגנטיקאים ההתנהגותיים הם פסיכולוגים שמתמחים בחקר ההבדלים בין בני אדם. הם הראו שאחת הסיבות שבני אדם נבדלים זה מזה - לא הסיבה היחידה, אלא אחת הסיבות - היא שיש להם גנים שונים.

אבל לא הגנים השונים ולא הסביבות השונות אינם יכולים לפתור את חידת האישיות האינדיבידואלית. לא אלה ולא אלה אינם יכולים להסביר מדוע לאלה ולאדן ביג'ני - תאומות סיאמיות זהות שבמילותיה של לאדה, היו "תקועות זו עם זו" עשרים ותשע שנים - היו בעלות השקפת עולם שונה, סגנון חיים שונה, מטרות שונות בחיים, אישיות שונה. לא אלה ולא אלה גם אינם יכוים להסביר מדוע ג'ורג' ודונלד - תאומים זהים שאינם תקועים יחד אבל גדלו באותו הבית, באותו הזמן, עם אותם הורים - הם בני אדם שונים, שלכל אחד מהם אישיות ייחודית משלו.

כן, לתאומים זהים (גם אלה שגדלים בבתים שונים) יש הרבה מוזרויות קטנות משותפות. אבל אנשים שמכירים את לאלה ולאדן אומרים דברים כמו "לאדן היא החברותית מן השתיים". בין שגודלו יחד ובין שגודלו בנפרד, התאומים הזהים אינם זהים כלל בתשובות שהם נותנים בשאלוני האישיות: המִתאם בין התשובות שלהם הוא רק .50. זהו מִתאם מתון, לא מִתאם חזק. אליס ג'יימס האמינה שהדיכאון שלה הוא תורשתי, אבל לתאום הזהה של אדם שלוקה בדיכאון חמור יש רק 40 אחוזי סיכויים ללקות בדיכאון חמור. לאח התאום הזהה של סכיזופרן יש רק 48 אחוזי סיכויים לפתח את ההפרעה הזאת.

לתאומים זהים יש גנים זהים; הם נוצרו מאותה ביצית מופרית. התיאוריה של אליס ג'יימס - התורשה - אינה יכולה להסביר את ההבדל בין תאומים זהים. גם לא התיאוריה של ג'ון צ'יבר. לאדן ולאלה הלכו לכל מקום יחד; כמה שונות יכלו להיות חוויות הילדות שלהן? אם אחת מהן נחשפה למריבות או לאסונות משפחתיים, כך גם השניה. אם אחת מהן נסגרה בבית או נלקחה יום יום למגרש המשחקים או לשוק, כך גם האחרת. אם אחת מהן היתה חונכה חינוך קפדני ומוקדם להיגיינה, האם היה המטפל שלהם רגוע וותרן ביחסו לשנייה? אם שתלטנית, אב חלשלוש או נעדר, הורים שמסתדרים טוב זה עם זה, הורים שלא מסתדרים טוב זה עם זה, חשיפה למחסור ולאלימות, חשיפה לספרים ולמוזיאונים - כל הדברים האלה משותפים לתאומים זהים שגדלים יחד. ובכל זאת לתאומים זהים שגדלים יחד יש אישיויות שונות.

במותחן בריטי קלסי כמו ספרה של דורותי סַיֶירס Five red herrings (חמישה רמזי שווא) הבלש מבלה את רוב הזמן בבדיקת החשודים אחד אחד ובתיאור למה כל אחד מהם לא יכול לבצע את הפשע ולא ביצע אותו. זה שנשאר אחרי שכל האחרים נפסלו מוכרז כפושע.

במקרה הזה, אפשר לפסול חשוד אחד מיד. איש אינו מאמין ש"הכול גנטי" או שההתנהגות או האישיות "נקבעת" (determined) על ידי הגנים. ברור שלא רק הגנים - לא ייתכן שרק הגנים - הם שגורמים שתאומים זהים יהיו שונים זה מזה באישיותם.

אבל לא רק תאומים מעניינים אותי. בני אדם נבדלים גם מאחיהם ואחיותיהם, אף על פי שלאחאים יש הרבה גנים משותפים והם חולקים סביבת בית משותפת. ההבדלים בין אחאים הם נושא מוכר בספרות. בהמלך ליר של שקספיר, שתיים מבנותיו אומרות לו דברי חנופה אבל השלישית מסרבת לעשות כן, למרבה פליאתו ורוגזו. בעלילות פיטר ארנבון של ביאטריקס פוטר, פלופסי, מופסי וזנב כותנה הם שלושה ארנבונים טובים שעושים מה שאומרים להם לעשות, אבל פיטר תמיד מסתבך בצרות. סיפורים כאלה אינם מוגבלים לבדיון. אולי קראתם כתבות בעיתונים על זוג האחים בבוסטון: אחד נשיא קולג' והאחר גנגסטר שנמלט מן החוק.

אבל אני גם לא מתעניינת באחאים בלבד. התאומים והאחאים מועילים, כפי שאראה בפרק הבא, מפני שהם מאפשרים לבדוק כמה מן התיאוריות על התפתחות האישיות. בלש צריך שיהיו לו כמה כלים; כלים חדשים יכולים להוביל לשיטות בילוש חדשות ופעמים רבות למסקנות חדשות. חשוד שנמצא אשם בימי שקספיר אולי יזוכה היום על יסוד טביעת אצבע או ראָיית דנ"א. השיטות המודרניות לבדיקת תיאוריות על האישיות מסתמכות על העובדה שתאומים ואחאים רגילים דומים זה לזה מבחינות מסוימות ושונים מבחינות אחרות.

כולנו דומים מבחינות מסוימות ושונים מבחינות אחרות. אני מסכימה עם הפסיכולוגים האבולוציונים בסברתם שבני האדם נולדים עם ציוד סטנדרטי לא מבוטל. אבל דרך טובה לגלות איך הציוד הסטנדרטי הזה פועל היא לראות איך הוא מגיב כשהוא מקבל קלטים שונים מן הסביבה. לכל תינוקות האדם הנורמלים יש כלי לרכישת שפה, אבל איזה שפה ילמדו - דבר זה תלוי במה שהסביבה מספקת להם. הפסיכולינגוויסטים היו מתקשים מאוד להבין איך פועל הכלי לרכישת שפה אילו דיברו כולם בשפה אחת.

מטרתי בספר הזה היא להראות איך דברים שמשותפים לכולנו יכולים לגרום לנו להיות שונים זה מזה. הטבע האנושי - הדרכים שבהן כולנו דומים - יכול להביא לידי הבדלים אנושיים. אין זה רעיון חדש; כפי שאמרתי לעיל, כל תיאוריות של האישיות נשענות על האקסיומה (המפורשת או המובלעת) שמשהו בנו הוא מולד. הצרה היא שאף אחת מן התיאוריות הללו לא יכולה להסביר למה ללאלה ולאדן ביג'ני היו אישיויות שונות.

© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור

אין שניים דומים - ג`ודית ריץ` האריס
No Two Alike: Human Nature and
Human Individuality - Judith Rich Harris