Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

עם סגירת הגיליון
מאת: עמליה ארגמן ברנע

ההוצאה:

כתר

ליל המילניום. עיתונאים בכל העולם ארבו לרגע שבו תתחלף קידומת המאה. העיתונאית הוותיקה עמליה ארגמן ברנע נשלחה למשימה פשוטה: להביא ל"ידיעות אחרונות" את סיפור לידתו של התינוק הראשון באלף השני. היא נחשפה שם - ולא בפעם הראשונה - לשיתוף הפעולה המצמרר בין תאוות הפרסום ובין הצורך בסיפור מנצח. אך הפעם שילם את המחיר - כמעט - תינוק חסר ישע.

זו דוגמה אחת בלבד לעדויות החריפות שמגוללת עמליה ארגמן ברנע, בחשבון הנפש הנוקב שהיא עושה עם התקשורת ועם עצמה.

עם סגירת הגיליון הוא רומן תיעודי מרגש הנע בשני מישורים. סיפורה של העיתונאים המנוסה, החושפת את הנעשה בחצר האחורית של העיתונות שוחרת הרייטינג, מצטלב עם סיפור התבגרות אישי במשפחה אפופת סוד.

עם סגירת הגיליון
שתפו אותי

הספר מפגיש את הקורא עם טראומות ילדות, שכול, זוגיות מנופצת, יחסי אמהות-בנות והטרדה מינית, תוך כדי מאבק מתמיד על המרחב הנשי היצירתי.

עמליה ארגמן ברנע היתה כתבת בכירה ב"ידיעות אחרונות" עשרים ותשע שנים. היא פרסמה ספרי שירה וספרי ילדים, וכמו כן את "ללכת שבי" (בשיתוף עם אהרן ברנע), רב-מכר שתורגם לשפות רבות ובימים אלה מעובד לסרט בהוליווד.

עם סגירת הגיליון, עמליה ארגמן-ברנע | מעין הקדמה
בביוגרפיה שלי מקופלות מאה וחמש-עשרה שנות עיתונות, מקצתן חלק מחיי שלי, מקצתן חלק מחייהם של מי שחייתי במחיצתם. השנים הללו מתפרשות על פני שני דורות, ותוך כדי כתיבתו של ספר זה הן משיקות גם לדור השלישי.

העיתונות שלי היתה עיתונות של אנשים. האמנתי שעיתונות יכולה לעורר אינטימיות שלא חדֵלה להתקיים גם כשמנסים להסוותה. בעיתונות שלי הופרו כללים והיא ניסתה להתקיים מתוך בחירה. ניסיתי לכתוב על אנשים ועל מצבים שנגעו ללבי. ניסיתי לא לכתוב על אנשים שלא רצו שאכתוב עליהם. ניסיתי לספר את סיפוריהם, באמצעות העיתון, מתוך מחויבות. נטיתי להזדהות עם המרואיינים שניצבו מולי גלויי לב. לא תמיד הצלחתי.

אבל בזכות ההזדהות יצאתי נשכרת. יכולתי להטמיע בתוכי משהו משלל המעבדות האנושיות שפגשתי וכמה מן המבחנות הרגשיות שבדקתי, וכך לחזק ולהעשיר את עצמי ואת חיי. חשתי כי מצב הקֶש^ב הנדרש בהאזנה לאחרים פותח אותי לרווחה, מרחיב את שערי הכניסה והיציאה שלי לעולם וממנו.

אלה לא היו דרישות התפקיד. בניגוד גמור להגדרת מקצועי, ראיתי במרואיין מעין מטופל שלי. ואכן, רבים מהמרואיינים לא נצרכו למידת החסד המפוקפקת שלי, או לגישת החובש הקרבי שנקטתי. לעתים דמתה ההתנתקות לאחר המגע הקצר עם מושא הסיפור להיעלמות של אדם אהוב מחיי.

בספר זה אני ממשיכה לפרוש רשת של מילים, אך גם להשיב אותן אל הפקעת שמתוכה נמשך חשבון הנפש, ביודעי שבידי התקשורת הכוח להיטיב והכוח להרע. בזירת המאבק שבין השניים אני מבקשת להוליך את הספר הזה. לדבר בו על העיתונות דרך מה שאינו חולף, כמתוך חדר סמוך שאינו נעול והקולות העולים ממנו עדיין שלי הם, אבל אני עצמי כבר לא גרה שם. לחזור לנקודת החיבור בין היותי משתתפת להיותי צופה. בין מי שנוטלת בה חלק למתבוננת מהצד. ולהיפרד ממנה.

ובדרך אל הפרידה, שאולי אינה אלא פרידה זמנית, אנסה לחזור אל רגעי התרחשותם של האירועים, גם אם כלי התחבורה שלי הוא הזיכרון בלבד, או מה שהוא זֵכר הזיכרון. רק כך יוכל הסיפור שלי להתחיל להיכתב, להיאסף לתוך התודעה ולהישאר שם. ואחרי כל אלה אוכל לחשוף אותו כבת חורין.

ניו יורק, חורף 2004. שוב אני מתהלכת ברחובות העיר השואבת שלי, מפקירה את עצמי לרסיסי הגשם הניתזים מגלגלי המכוניות, יודעת כי עלי לאסוף את מה שהשתייר אחרי כל מה שנלקח.

באדמה החשופה של הר הזיתים בירושלים נטמן אבא, ועל מצבתו רשום "עיתונאי וסופר", ובארנקי כאן אני מחזיקה מסמכים שבחתימה עליהם תמומש עזיבתי את העיתון אחרי כמעט שלושים שנה: קרנות פנסיה, ותגמולים, ופיצויים, חישובים הרחוקים ממני מרחק שנות אור. כאן הלכה והתגבשה הידיעה כי מלאכת הכתיבה בעיתון הפכה למנוכרת, לזמן אבוד, וכי נטישתה היא המעשה הנכון. די לי בעיסוק הסיטונאי המרוקָן ממאמץ שכלי אמיתי, במרדף אחרי דמויות שעוצבו במרתפי הרכילות ושמשם העלו אותם אמרכלי המוצר היומיומי עוּלי הימים, הפועלים כרובוטים משומנים. הגיע הזמן להתרחק ממה שהיה ספק חיים ספק כתיבה.

אני פוסעת ברחובות ניו יורק. סביבי אנשים חדשים, מפתחות לחדרים נעולים שעדיין לא שהיתי בהם, נפשות המחפשות כמוני חידוש, ריגוש, השראה, נחמה וסֵיילים. השלכתי, כמו חכה, את בבואתי האחרת לרחובות הזרים, ושוב אפף אותי אותו קשר נפשי ישן אל אמריקה הענקית, שאליה תמיד ברחתי כדי שתחביא אותי בתוכה.

אולי גם הפעם יצבעו אורות חג המולד את האופטימיות שלי. אולי תטען אותי העיר הזו את האנרגיה הצרופה שלה, כמו הייתי מצבר ענקי, תגרום לי לנשום יחד עם האוויר הקר תחושות נשכחות של יכולת ויוזמה. אולי תעוט עלי ניו יורק שוב בקדחתנותה ותטיל אותי אל תוך ההווה שלי כ"עוסק מורשה", לא עוד פועלת במפעל, מעמד שהגן עלי שנים כה רבות אבל גרם להתנוונותי הרגשית והיצירתית.

אולי כאן אצליח להילחם את מלחמתן של המילים ששכחתי איך כותבים. אבקש להחזיר לי את הכתיבה שאינה עיתונאית, ובד בבד אוכל להרחיק את האבל ואת צער הפרידה. כאן יהיה אולי קל יותר להסיר את המילים השקריות שדבקו בי, באמצעות המילים האחרות, ועד שיפשיר השלג ויבוא האביב כבר אשיב אלי את הכתיבה.

"באביב הבא," התייסר גוסטב פלובר במכתב לאהובתו, "אתחיל לכתוב שוב באמת. אלא שאני תמיד נרתע. נושא לכתוב עליו הוא עבורי כמו אישה שמאוהבים בה: כאשר היא עומדת להיכנע לך אתה רועד ופוחד, זוהי אימה חושנית. אתה לא מעז לממש את תשוקתך."

בחורף 2004, בפינת ברודוויי ורחוב 66, חיכה לי גם מקדש הספרים "ברנס אנד נובל", המקום שעורר בי תמיד תחושת עוצמה. תחושה שיש לי עוד המון תוכניות, שהיכולת לחוות חירות ויצירתיות עדיין עמי.

בעודי כורעת על השטיח הירוק בקומה השנייה של "ברנס אנד נובל", מוקפת אלפי יצירות מופת שלא קראתי עדיין ושטרם כתבתי כמוהן, נמלטה ממני, נאבקת בפחד, השורה הראשונה של ספר זה.

פרק 1 | איפה יוסלה ואיפה אני
שמלת הבת מצווה שלי נתפרה מתחרה שווייצרית. סרט קטיפה אדום הושחל בדוגמת הפרחים המחוררת, מכַווץ את הבד העוטף את ניצני החזה שבצבצו זה לא כבר.

במשך שבועות ארוכים לפני חגיגת הבת מצווה, שחלה באמצע חודש תמוז, תפרה לי אמא את השמלה המהודרת, וגם התחדשה בעצמה בשמלה מבד יקר. בדי התחרה נקנו בחנות של גברת כץ ברחוב המלך ג'ורג'. כץ, יֶקית עגלגלה בעלת קול צווחני, היללה את כישרון התפירה של אמא, והוסיפה: "שיהיה בשעה טובה. אני עוד זוכרת את שמלת ההיריון שלך."

"ועד שהגיע ההיריון הזה," אמרה אמא, "גם את זה את זוכרת?"

בנייר הכחלחל דמוי הקלף נכתב:

אנו מתכבדים להזמינכם לחגיגת בת המצווה של בתנו-יחידתנו ע' תח"י.
החגיגה תתקיים בע"ה בכ"ט תמוז תשכ"ו בק"ק ירושלים במלון המלכים
רחוב המלך ג'ורג' 60.

מלון המלכים, בלב שכונת רחביה, נודע אז כמקום משכנם של אורחים רמי מעלה מכל מדינות העולם, ואילו אמא ואבא היו אנשים צנועים וחסכנים, רחוקים מראוותנות. הם באו ארצה בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, ללא משפחה או קרובים, שני בית"רים נלהבים שהחלו את חייהם מאפס. אני, ילדתם היחידה, נולדתי רק כעבור שש-עשרה שנות נישואים, ילדה שנשאה את נטל חלומותיהם הגדולים והיתה ראויה לחגיגה שטרם נראתה כמוה, ו"ברוך השם, יש קצת חסכונות שנצברו בצד, ועכשיו, כאשר ברור שבר מצווה כבר לא נחגוג במשפחה, זה לא הזמן לעשות חשבונות".

אני, כלת השמחה, ילדה שמנמונת וביישנית, התנגדתי תחילה להיות יוצאת דופן ולהזמין את חברי לאולם כה מפואר. אבל התנגדותי התפוגגה ככל שהלכה וגברה ההתרגשות של אמא ואבא. נוכח ההתרגשות הזו כבר למדתי להצניע את רגשותי.

החגיגה, נקבע, תתחיל בשעה חמש. מאז שעות הצהריים עמדתי בשמלתי הלבנה מול המראה וחיכיתי. קצת לפני ארבע עמדה משפחתנו הקטנה לצאת למלון. הבית ברחוב עזה כבר היה שרוי באפלולית, התריסים הוגפו ומכשירי החשמל נותקו מהשקעים, כמו תמיד כשיוצאים מהבית. צריך למהר, כי מפינת הרחובות עזה-מטודלה עד לטרה סאנטה "יש חתיכה ללכת ברגל", כפי שהיתה אמא אומרת. וטקסי? טקסי לוקחים רק אם צריך חלילה בית-חולים.

"סגרנו הכול?" שאלה אמא בעומדה בפתח.

"הכול. בטוח."

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. גבר מיוזע בעל זקן, בחליפה שחורה ובמגבעת שחורה, עמד בפתח. מאחורי כתפו הציץ צעיר עטור פאות בתלבושת זהה.

"העיתונאי ברש? זה כאן?" שאל המבוגר והביט לצדדים כאילו דולקים בעקבותיו. בתנועת יד רחבה הורה להם אבא להיכנס פנימה. מכניס אורחים גדול היה אבא.

צופני סוד לחשו השניים משהו לתוך אוזנו, והוא הדפם קלות, דרך המטבח, אל מרפסת המזווה, חלל צר שלא נהוג היה לארח בו. שם ניצבה מכונת התפירה של אמא, עמוסה ערימות בדים, לצד ג'ריקנים חלודים שריח של נפט להזנת התנור בחורף עלה מהם.

שתינו, אֵם ובתה, לבושות שמלות תחרה לבנות, ניצבנו חסרות אונים מול הדלת הנעולה.

ארבע וחצי.

רבע לחמש.

אמא החלה לנקוש בדלת בייאוש. מבעד לחור המנעול יכולתי לראות את שתי המגבעות ואת אבא, רכונים מעל ניירות. הם החזיקו בידיהם תצלום של אישה בכיסוי ראש, הפכו בו והפכו בו, המבוגר מלמל, הצעיר הניע בראשו, ואבא רשם.

פני האדימו מן המאמץ לעצור את הדמעות. אמא רתחה. דקות ספורות לפני חמש תחב אבא את ראשו בפתח. ניסיתי ללכוד את מבטו, אבל הוא נראה טרוד בעניין שלא היה לו כל קשר אלי או לחגיגת הבת מצווה שלי. "לכו, לכו לשלום, צאו לדרך, אני כבר אגיע," אמר.

בכי טיפס במעלה גרוני.

כשהגענו שתינו אל האולם המפואר כבר נראו כתמים אדמדמים על השמלה הלבנה, שהותיר בה סרט הקטיפה הממורטט מזיעה.

אמא הסתערה על הדלת המתנופפת של מטבח המלון, סוקרת בעיניה את שורות הסנדוויצ'ים הקטנים הנישאים על מגשים.

"נורא כמה שהם קמצנים," אמרה.

עד מהרה צעדו פנימה האורחים הראשונים: סגן ראש העיר, עוזר הרב הראשי, דודה יטקה והדוד נפתלי מגבעתיים, חבר כנסת מסיעת "הפועל המזרחי", איצ'ה הלר, שהיה מפקד באצ"ל, ויודה קדוש, המפיץ של "ידיעות אחרונות" בירושלים, שהביא במתנה את סדרת הספרים החדשה לנוער של מנויי העיתון.

אמא שכחה את הסנדוויצ'ים הזעירים, ש"כולם ביחד הכילו אולי שתי ביצים קשות", ומחייכת, כמו תמיד, כיסתה על השיבוש שחל בחזות המשפחה המושלמת.

אבא איחר מאוד להגיע. החמיץ כמעט הכול.

בבית לא הזכירו את התקלה הקטנה, אבל ימים רבים אחרי אותו תמוז הייתי עוקפת את מלון המלכים במרחק בטוח ככל האפשר. זיכרון האכזבה נפרש כמו הילה חמצמצה מעל הכיכר היפהפייה עם המזרקה בחזית המלון היוקרתי שאף ילדה לפנַי לא זכתה לחגוג בו את הבת מצווה שלה.

מערכת "ידיעות אחרונות", סוף קיץ 1996. ישיבת בוקר שגרתית הסתיימה, וכולם כבר בדלת, מחפשים בעיניהם את עגלת הקפה והסנדוויצ'ים של נחום (בשנים ההן עדיין סבב במסדרון אדם עם עגלת קפה וחילק שתייה תמורת תלושים שניתנו לעובדים אחת לחודש), אבל קולו של העורך עצר אותם: "רגע, אל תתפזרו." הוא סגר את הדלת. "עוד פעם נפל עלי העונש הזה של גיליון יום הכיפורים," נאנח. "זה הזמן לנבור בבוידם, במקורות שלכם, ולהביא לי סיפורים שעוד לא היו. יש למישהו רעיון? ושיהיה בלעדִי."

כן, העניין הזה ששב וחזר מדי שנה, גשם המוספים של החגים. אלה היו ימי עבודת הפרך של העורכים, ושלנו הכותבים, שחייבים לספק עשרות סיפורים מרתקים שימלאו מאות עמודי עיתון במינימום ימי עבודה.

"כיפור? מה הלחץ? כמו כל שנה: משאל סליחות, משאל חרטות, משהו כמו מהו החטא הסודי הגדול שלך, כאלה," אמרה המזכירה הוותיקה, ישובה על קצה כיסא, מוכנה לחזור אל שולחנה. עם השנים הפכה דווקא המזכירה למי שיודעת יותר מכולם מהו טעם הקהל, לְמה זקוקים הקוראים ומהי הנוסחה של כתבה מנצחת.

"את זה אני יודע לחשוב בעצמי. הלאה, עוד רעיונות," תבע העורך הצעיר, מחורר בעטו את כוס הקלקר שאחז בידו.

"תתעוררו." בחדר שרר שקט.

"אולי פרויקט... התפייסות... כן, פרויקט התפייסות מצולם, שמישהו ישלים עם מישהו... סלבס, מנהל אישי עם כוכב, דוגמנית עם הסוכן שלה, זמר עם אשתו לשעבר... דתי עם חילוני," נשמע קולו העמוק של סגן העורך, שהשתוקק לצאת החוצה, לעשן את הפרלמנט הארוך שלו.

"וואללה, זה רעיון טוב, מפגש פיוס חזק אחד, זה מה שאני צריך," פסק העורך, ורשם על פתקית צבעונית, "לבדוק בארכיון את המריבות הגדולות של השנה."

בשנה ההיא היתה הנבירה מיותרת. זו היתה השנה שבה רצח צעיר דתי את מנהיג האומה. שלוש יריות האקדח שבהן קיפד יגאל עמיר את חייו של ראש הממשלה יצחק רבין פערו פצע עמוק ושותת דם בחברה הישראלית. החברה הדתית הואשמה כמעט ללא הבחנה בצמיחתו של גידול הפרא הזה. מילים כמו "אתם ושכמותכם" חידדו את הקיטוב במדינה לשיא שלא היה כמוהו.

אבל היה. פעם. לפני שנים. השבר הגדול בין הדתיים לחילוניים, שאחד מביטויָו היה קריאת הקרב שהופנתה לעבר כל חובש כיפה שעבר ברחוב: "איפה יוסלה?"

פרשת יוסלה שוחמכר החלה בשנת 1960 וחוללה סערה במדינה. את יוסלה, ילד בן שש, נחטף מהוריו על-ידי סבו החרדי, הוברח לחו"ל, והוסתר שלוש שנים תמימות. הפרשה העסיקה את ממשלת ישראל ואת מערכת הביטחון, והפכה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של מי שגדלו בישראל של אותם ימים.

בקיץ 1962 הורה ראש הממשלה דוד בן גוריון לראש "המוסד" דאז, איסר הראל, להחזיר את הילד ויהי מה. "המוסד" השיב את הילד להוריו במבצע מסובך ורחב היקף, שני בגודלו אחרי מבצע חטיפתו של אדולף אייכמן. לימים נשמעה בין השאר הטענה שבגלל החיפושים אחרי יוסלה זנח "המוסד" את המצוד אחר הצורר הנאצי יוזף מנגלה.

יוסלה טולטל מישיבה במאה שערים לביתו של חלבן, חסיד סאטמר בברוקלין, דרך לוצרן שבשווייץ והעיירה פיבלן שליד פריס. גיורת יפהפייה ושמה רות בן דוד, קתולית לשעבר ורקדנית במועדוני לילה בפריס שלימים נישאה לרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, והתגוררה במאה שערים, היא שחטפה אותו. בסיוע בעלה וחסידיו הבריחה את יוסלה מהארץ כשהוא מחופש לילדה עם צמות ששמה קלודין. לילד בן השש סיפרו כי הוריו בגדו בו ובאלוהים. הוא חי כפושע נמלט ושיתף פעולה, מתוך צייתנות, עם האישה שחטפה אותו.

בסופו של דבר איתרו אנשי שירותי הביטחון את יוסלה בברוקלין, ניו יורק, והשיבו אותו אל הוריו. זמן קצר אחר-כך נפטר אביו של יוסלה משיברון לב.

הילד בעל הפנים העגלגלים, שבגר טרם זמנו, המשיך בחייו יחד עם אמו ואחותו הרחק מירושלים, מנסה בכל כוחו להשתלב בחיים הנורמליים. הוא שירת בצבא, למד באוניברסיטה, הקים משפחה ומילא תפקידים בחברות היי-טק, בתחום של משאבי אנוש.

הוא שנא שקוראים לו יוסלה. הוא חי חיים שקטים וצנועים והתרחק ככל האפשר מעיתונאים. הוא תיעב את העובדה שהפך לסמל בחברה הישראלית. פה ושם זיהו אותו, במילואים או בפגישות עבודה, אך תמיד התחמק מלדבר על הפרשה.

"וואו, פיוס בין יוסלה שוחמכר לרות בן דוד," אמר העורך, "סיפור אדיר, לכי על זה."

"גם ריאיון אתו לבד יהיה פיצוץ," אמר סגן העורך. "את חושבת שזה אפשרי?"

למחרת לקחתי את מכשיר ההקלטה הקטן שלי ונסעתי לפגוש גבר בשנות הארבעים לחייו, מי שהיה פעם הילד המפורסם ביותר במדינה.

דפקתי על דלתו של יוסי שוחמכר בביתו שבמושב גני תקווה. תגובתו היתה צפויה. "אין לי עניין," אמר בנימוס.

אבל תגובתי הפתיעה אותו. "אין לך ברירה," אמרתי, "אתה חייב לי."

"אני?! על מה?" שאל, ספק בחשש ספק בבדיחות הדעת.

"אתה הרסת לי את הבת מצווה," אמרתי.

ויוסלה העניק לי ריאיון בלעדי.

לעיתונאית הבוגרת והמשופשפת שהייתי אז היה זה הישג לא גדול במיוחד. אבל לילדה הקטנה שבתוכי, שטרם קהה בה הכעס על האב שלא הופיע לחגיגת הבת מצווה שלה, היה זה הישג של הנפש. האישה בכיסוי ראש שתמונתה הוברחה אליו באותו יום היתה הגיורת רות בן דוד.

זה היה סיפור הסליחה הפרטי שלי ביום הכיפורים ההוא. העלאתו על הכתב היתה הדרך להשלים עם אותו זיכרון ישן שצרב האבא העיתונאי בנפשי, נפש של ילדה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

עם סגירת הגיליון - עמליה ארגמן ברנע


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *