» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2009       חזור

אלנבי
מאת: גדי טאוב
Allenby Street - Gadi Taub

ההוצאה: ידיעות ספרים עלילתו הדרמתית והמסועפת של הרומן אלנבי אורגת יחד שלושה סיפורי אהבה עזים, פרועים לעיתים, לא לגמרי אפשריים, לא תמיד מפוענחים. הם צומחים סביב מועדון ברחוב אלנבי שהוא מיקרוקוסמוס של השוליים בישראל של שנות ה-2000. שוליים צבעוניים, רוויי מיניות, אלימים, אבל גם מלאי חיים. אירוע בודד של מכות במועדון - גבר צעיר מכה בפראות בחורה - סוחף אל תוכו את כל מי שעובר לידו: בעלי המועדון ברחוב אלנבי, עיתונאי צעיר במקומון, בריונים של חברת אבטחה, שוטרי סיור, חרדים שמנהלים בינגו לא חוקי בתחנה המרכזית, עולים חדשים, חשפניות ממועדון ברחוב סלמה, ורבים אחרים. המועדון הוא מיקרוקוסמוס של שולי החברה הישראלית, של מה שנותר מכור ההיתוך שלה בשנות ה-2000.

בעברית חדה וחותכת, בעין ריאליסטית ונטולת סנטימנטליות, משרטט גדי טאוב גלריה רחבה של דמויות מורכבות, על הקשרים וקשרי הקשרים ביניהן. מתוך היכרות אינטימית עם עולם השוליים הזה פורש הרומן תמונה פנורמית עשירה וחיה של מרקם חיים שלם הרוחש מתחת לאפה של תל-אביב הבורגנית. זה דיוקן כובש, אנושי - מחריד לעיתים, אבל גם נוגע ללב - של תל-אביב הסמויה מן העין.

בתוך כך מעלה הספר גם שאלות על המפגשים המסעירים, המטלטלים, שמזמנת חברת המהגרים המסובכת של ישראל, על גבריות, על נשיות, על אהבה ועל נחמה.

קובץ סיפוריו של גדי טאוב מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (הספריה החדשה, 1992) זכה להצלחה רבה ולשבחי הביקורת. טאוב הוא מחברם של ספרי ילדים ונוער, וכן של ספרי עיון אחדים, בהם המרד השפוף (הקיבוץ המאוחד, 1997) והמתנחלים (ידיעות ספרים, 2007). בקרוב יראו אור שני כרכים של מסות מפרי עטו, נגד בדידות - רשמים ונגד בדידות - מחשבות. אלנבי הוא הרומן הראשון של טאוב.

גדי טאוב הוא סופר, עיתונאי והיסטוריון המתמחה בלימודי ארצות הברית. הוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לתקשורת ובבית-הספר למדיניות ציבורית.

אלנבי מאת גדי טאוב בהוצאת ידיעות ספרים,
עורכת: עליזה ציגלר, עטיפה: מיכל ודקל, 526 עמודים.

באותו עניין | גדי טאוב בפוסט בבלוג שלו בדמרקר (22.3.09)
הדיון בביקורו המתוקשר של מפקד חיל הים במועדון החשפנות ”גו-גו“ גלש, בשוליים, לכמה קריאות לסגור את מועדוני החשפנות. החשפנות, אומרים לנו, משפילה נשים, מתייחסת אליהן כחפצים. החשפניות עצמן, כמעט עד אחת, דוחות את הטענות האלה. הן לא אוהבות שמתארים אותן כעלובות ומסכנות, כי הן לא כאלה.

איך נראה כל העניין מנקודת מבטן? הרבה פעמים היחס שלהן לגברים הוא שילוב בין ציניות לחיבה חצי-פטרנליסטית. גברים, או אלה שבאים למועדונים, הם יצורים ניתנים בקלות למניפולציה. הם מוכנים לקנות את העמדת הפנים הקלושה של חיבה – לקנות ממש, בכסף – גם כשהם יודעים שהיא העמדת פנים. הם מוכנים לשלם, לפעמים הרבה, תמורת קצת עירום או קצת מגע.

לעתים קרובות התחושה של הבנות, לפחות בהתחלה, היא ההפך ממה שכותבים מגיניהן: תחושה של כוח ולא של חולשה, של משפילות ולא של מושפלות. כמה זה קל! כמה כסף הגברים האלה מוכנים לשפוך בשביל חצי מגע או חצי חיוך. אחר-כך מתגנבים דברים אחרים. יש גם לקוחות גסים. ואת אלה צריך להעמיד במקום.

לאורך זמן מתפתחות אצל חלקן – לא כולן – איזו חומה של ניתוק מסביב לעור החשוף. הסקרנות, השיכרון הראשוני של כוח ואטרקטיביות נשחק. מתגברת המונוטוניות והמכאניות, לפעמים גם תחושת הריקנות, לפעמים גם בושה סמויה. וגם זה: מתרגלים לכסף קל. אבל הניתוק, גם כשאצל אחדות הוא נעשה בוטה, לא דומה למה שאומרים בשמן העיתונים: חולשתם של גברים, לא כוחם, היא עובדת החיים הבולטת של המועדון.

האם כל זה נפלא? כנראה שלא. האם זה נורא? גם לא. המפגש בין גברים וחשפניות הוא בעיקרו מפגש (נטול כפייה) של חולשות אנוש. לפעמים גסות, לפעמים נוגעות ללב. אבל כאן, תחת אשליה שבירה של זוהר, לא מבזים אותן, את החולשות. וזה גם משהו. כי המסע נגד המועדונים קצתו כוונות טובות, אבל רובו חוסר נכונות לסלוח על חולשות אנוש פשוטות.

ההקשר הפמיניסטי של הטענות היום – חיפצון האישה, שוביניזם, וכו‘ – הוא האלמנט המזדמן, לא האלמנט המהותי בדיון. כמעט כל חברה, כמעט בכל זמן, מפתחת ז‘רגון משלה להביע באמצעותו את הבהלה ממיניות האישה, ובעיקר ממיניות נשית נטולת עכבות. העברית בחרה במילה ”פריצות“: מיניות נטולת עכבות אצל נשים היא פריצת גבולות בלתי נסבלת. עכשיו אנחנו לא סובלים אותה בז‘רגון פמיניסטי.

קודם לא סבלנו אותה בז‘רגון שוביניסטי, ואמרנו שקול באישה ערווה. אבל בין הפונדמנטליזם המוסלמי שמכסה את גוף האישה, הפמיניזם שמכנה עירום ”חיפצון“, ”האגודה לדיכוי החטאים“ בארצות הברית במאה התשע-עשרה (שהובילה לחקיקה נגד פורנוגרפיה), והרבנות הראשית, יש יותר משותף מנבדל.

זה ודאי נכון מנקודת מבטן של החשפניות. אינטואיטיבית הן חשות שהקמפיין הפמיניסטי נגד ניצולן הוא צעיף דק מעל השנאה שרוחשות להן גברות מהוגנות. במובן המעשי זה אפילו עוד יותר פשוט: כך או כך, קוראים לסגור להן את מקום העבודה. אני לא מכיר חשפנית אחת, אחת בכל תל אביב, שרוצה שיסגרו את המועדון שהיא עובדת בו.אז כדאי שניתן למועדונים האלה לחיות. צריך קצת אפלולית לפעמים, וקצת חמלה, כדי שנוכל לשאת את האור.

אלנבי - גדי טאוב
Allenby Street - Gadi Taub