» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2009       חזור

הביתה
מאת: אסף ענברי
Home - Assaf Inbari

ההוצאה: ידיעות ספרים "באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו תחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים. כל עוד גרו באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, החביאו אותן בתרמיליהן; עכשיו לבשו אותן וחוו שוב, כמו בברית המועצות, ריגוש מחתרתי." הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם כדי להגיע הביתה. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ. חלקם עדיין כאן. דב אלבוים: "בסגנונו העז והתמציתי מגולל הספר עלילה סוחפת ומעוררת השתאות, המבוססת על שחזור עובדתי מדוקדק.

הוא מוליך את סיפור חייו של הקיבוץ דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ומתמקד בשבעה גיבורים ראשיים - באהבותיהם, בריביהם ובגילויי הרוך והאכזריות, העוצמה והגיחוך. הביתה הוא מעשה ספרותי נועז, המשתחרר מן ההבדלה המקובלת בין הספרותי לתיעודי, והופך בכך ליצירה מרשימה ומרטיטת לב; יצירה הלופתת את שאלות היסוד של ההיסטוריה והתרבות הישראלית, ומעניקה להן חיים, רגשות, כאב וגדולה."

אסף ענברי נולד ב-1968 בקיבוץ אפיקים, וכיום הוא תושב קיבוץ גשר. למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והמשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב דוקטורט על הגותו הספרותית והתרבותית של ביאליק. מלמד במכללת כנרת ובמכללת עלמא בתל אביב. מפרסם זה עשרים שנה מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים. נשוי לנעמי ואב לאריאל.

הביתה מאת אסף ענברי בהוצאת ידיעות ספרים בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, עורך: דב אלבוים, עטיפה: ניר דרום, על העטיפה: "עולים לאפיקים" ליאו רוט (שמן על בד, 2000), 276 עמודים.

הביתה, אסף ענברי | פרק ראשון

1
כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצֵר אביו של לוֹניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.

לוניה בן הארבע־עשרה בילה את רוב זמנו הפנוי, אחרי שעות הגימנסיה, בבית החרושת של אביו. מאתיים פועלים עבדו בבית החרושת. אביו שלט בהם בחביבות סמכותית, ולוניה התהלך ביניהם זקוף ובוחן. בכל יום למד עוד משהו על חביבות סמכותית ועל שאר ההיבטים של ניהול בית החרושת. אביו שמח בו והכשיר אותו לרשת אותו.

לוניה התחבר עם מיכַיילו, נוצרי בן כיתתו שהתעניין בסוציאליזם על אפם ועל חמתם של הוריו. אביו היה תעשיין שוקולד, ואמו היתה חברה במחתרת האוקראינית. אל אביו של מיכיילו התוודע לוניה כשמיכיילו ערך לו סיור בבית החרושת לשוקולד, אבל תהליך ייצור השוקולד עניין את לוניה יותר משעניין אותו אביו של מיכיילו, הקפיטליסט כאביו שלו. אל אמו של מיכיילו התוודע לוניה כשהתלווה אליו יום אחד אחרי הגימנסיה ועלה איתו אל דירת הוריו כדי לשאול ממנו ספר סוציאליסטי.

"עיניים יפות," אמרה אמו של מיכיילו כשלוניה התיישב מולה. "אני מסתכלת עליך וחושבת לעצמי: הנה, ככה נראו העיניים של כריסטוס. אבל כריסטוס לא היה מסורק כל כך יפה. ולא היתה לו חליפה."

לוניה הסיט את מבטו אל שידה שתפסה חצי קיר מאחוריה. על השידה עמד דגם של ספינת סוחר מודרנית. אמו של מיכיילו ערטלה דג שוקולד מנייר הכסף, נגסה בו ואמרה שאין עַם סובייטי. יש אוקראינים, רוסים, ליטאים, יהודים, גרוזינים, אוזבקים.

מיכַיילו שאל מה לגבי אוקראינים יהודים.

"אין אוקראינים יהודים. יש יהודים אוקראינים. קח שוקולד, לוניה."

בלילה חלם לוניה על אמו של מיכיילו, התעורר כשהיא אמרה לו, "קח שוקולד, לוניה," הדליק את האור וקרא בספר הסוציאליסטי עד שנרדם שוב, באור הדולק, וחלם שאמו של מיכיילו לוקחת את ידו ומוליכה אותו במסדרון, הודפת דלת של חדר, אבל מעבר לדלת אין חדר, יש תהום.

הספר הסוציאליסטי השפיע על לוניה. הוא החליט שלא יהיה קפיטליסט כמו אביו, וכשאמר זאת למיכיילו הפגיש אותו מיכיילו עם הבחור שהשאיל לו את הספר. וולודיה, קאדט בקורס חובלים, היה בחור גבוה בן תשע־עשרה שעישן מקטרת ודיבר על סוציאליזם. כשלא דיבר על סוציאליזם, דיבר על ספינות. דגם הספינה בדירת הוריו של מיכיילו היה מעשה ידיו. לוניה לא היה מעודו על ספינה. אביו לקח אותו פעם לנמל כדי להראות לו איך החלבה מועמסת, ולוניה ראה איך החלבה מועמסת ולא ראה את עשרות הספינות האחרות. אפילו את הים לא ראה, ואם ראה לא זכר.

"אתה גר בעיר נמל, ונרקב בבית חרושת," אמר וולודיה, וסיפר לו על הפלגות בים סוער, על מרק סרטנים, על נערי הנמל המפצחים אבטיחים על עמודי המזח, על סבלים המניפים חביות ועל מלחים ממארסיי, מפורט סעיד, מניו־קאסל - עד שלוניה נכנע. ביום ובשעה שסוכמו נופף וולודיה במקטרתו מפתח בית החרושת, ולוניה חצה את אולם הייצור, פתח את דלת המשרד והודיע לאביו, שהיה טרוד בחשבוניית העץ שלו, שהוא הולך אל מיכיילו. אביו פלט המהום אישור בלי להרים את עיניו, ולוניה יצא והלך עם חברו החדש בשדרה. הוא השתדל לא להביט לצדדים, אבל מאחד העצים השתלשלה גופת אמו של מיכיילו.

"תמשיך ללכת," אמר וולודיה.

גבר קם מספסל והתקדם לעברם. אולי בלש בולשביק. הם פנו מהשדרה אל רחוב צדדי והתרחקו במהירות.

"היא היתה אנטישמית," אמר וולודיה.

"לא בגלל זה תלו אותה."

"זה לא ענייננו."

חצי שעה הלכו בשתיקה, עד שלוניה שאל איפה הנמל. וולודיה ענה שהנמל יחכה. מאחורי הבתים האחרונים של העיר נפרשו שדות שנחצו בשביל עפר. לאורך השביל ניצבו עד האופק עמודי טלפון בלי חוטי טלפון. וולודיה חתך בצעדיו הגדולים את פסי הצל הקצובים, ולוניה, שמעולם לא הלך כל כך הרבה, השתרך מאחוריו וספר את צעדיו בין פס לפס כדי להסיח את דעתו מהצמא, מהאבק שהאפיר את נעליו ומהזיעה המגרדת שנזלה בתוך החליפה. השביל הוליך לְחורשה. לוניה נעצר. וולודיה הסתובב אליו ושאל אם הוא עייף.

"אתה הלשנת עליה, וולודיה. אם קוראים לך וולודיה. מיכַיילו סיפר לך על החבר היהודי שלו, היורש היחיד של חלבה גלר, ויהודים שיושבים על הון פרטי אתם תולים בחורשה מיוחדת, שלא נסריח לכם את העיר. איך לא שאלתי את עצמי מה נדבק אלי פתאום קאדט בקורס חובלים. אם לא המצאת גם את זה."

וולודיה, אם קראו לו וולודיה, משך בכתפיו, הסתובב ונכנס לחורשה. לוניה נכנס אחריו, ומבעד לשרוולי האור שנימרו את הגזעים ראה מחנה כלונסאות שבמרכזו מגדל תצפית. חבלים השתלשלו מהעצים. נערים שעסקו בהקמת חצובה הפסיקו כשראו את וולודיה והצדיעו לו בשלוש אצבעות.

"סקאוטים," אמר לוניה.

וולודיה חייך. "זה מה שהילדים מספרים בבית."

בערב הוקמה מדורה. לוניה התיישב במעגל הנערים בין וולודיה לנער שהחזיק מפוחית, וסקר במהירות את פני הנערות שהבהבו בחשכה.

"כמה עלתה החליפה?" שאל נגן המפוחית את האורח.

"רוֹזינר, עוגן הרם!" השתיק אותו וולודיה, והנער התחיל לנגן. השאר זיהו את הפתיחה והצטרפו בשירה. מילים מסתוריות - "מולדת", "עמל", "הגשמה", "ראשונים" - ריצדו עם האש.

2
כעבור שלוש שנים נערכה במוסקבה תערוכה חקלאית של ארצות המזרח. וולודיה אמר ללוניה שצמרת התנועה תיפגש שם, "והגיע הזמן שתכיר את גָלילי, את גולני ואת שאר האדמירלים."

"גלילי" היה כינויו המחתרתי של ראש התנועה. "גולני" היה כינויו המחתרתי של סגנו. לוניה ביקש מאביו רשות לנסוע למוסקבה כדי ללמוד בתערוכה שיטות שיווק חדשות. אביו שמח בו ונתן לו לדרך סכום כסף כפול מהסכום שנדרש לנסיעה הלוך ושוב ולשבוע במלון מצוין. לוניה הלך וקנה שני כרטיסים.

"כשרוסיה היתה רוסיה," סיפר לו וולודיה ביום החמישי של מסעם, "נסעתי פעם למוסקבה, והגעתי תוך יום."

לוניה אמר: "לתערוכה כבר לא נגיע."

פחמי הקטר אזלו שוב ושוב, הרכבת נבלמה ליד חורשות, והנוסעים צֻוו לרדת ולקושש ענפים. בין לבין, סחרו הנוסעים ברכושם. בגדים, ירקות, אווזים, ערדליים, נשלפו מִשקים ונבלעו בשקים אחרים. כולם, השגיח לוניה, חיבקו את שקיהם: כולם חשבו שכולם גנבים. איש לא השאיר את שקו בקרון כשירד לקושש ענפים, ומי שתפס תנומה, נמנם על שקו. בכל תחנה צבאו על הרכבת מקומיים שהרעיפו על הנוסעים שקי סוכר בתמורה לשקי קמח ומלח. לוניה נתקף רעב, הוציא מתרמילו כיכר לחם, והכיכר נחטפה מידו. שוטר פורר אותה כדי לבדוק מה הוברח בה.

במוסקבה בחר וולודיה את בית המלון שבו לן עם אביו "כשרוסיה היתה רוסיה", לפני עשר שנים. כל היכרותו עם מוסקבה הסתכמה בנסיעה היחידה ההיא, שחרתה בזיכרונו את בית המלון המפואר ש"אפשר לטבוע במיטות שלו". לוניה ידע שכל בית מלון הוא מפואר בעיני ילד, ושכל ילד יכול לטבוע במיטה של בית מלון, ושבית המלון הזכור לוולודיה השתנה בוודאי, כי הכול השתנה. הוא הכין את עצמו למיטת פשפשים, למגבת צבאית, וגם לאפשרות שלא יהיו מגבות, אבל הניח לוולודיה להוביל, כי אדם המממן את חברו לא צריך להפגין את עליונותו הברורה מאליה. הוא שילם לפקיד הקבלה וקיבל מפתח לאחד החדרים בקומה השישית. פקיד הקבלה התנצל על כך שהמעלית מקולקלת כבר כמה שנים.

בבוקר לימד וולודיה את לוניה להתגלח, ועל פי מפה ששרבט לו פקיד הקבלה תמורת כך וכך רובלים של לוניה, הוליך את לוניה לתערוכה החקלאית. בין הביתן הפרסי לביתן המונגולי ראה לוניה דגל אדום, רקום אותיות זהב קיריליות שהכריזו: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". כשנכנס לַבִּיתן ראה שיבולים, פירות כבושים, טבק, דבש, ריבות, יינות, שתילי עצים, נערים בגילו ובחורים בגילו של וולודיה. אחד מהם החליף עם וולודיה הצדעה צופית.

"זה לוֹבה, הסגן של לַסיה," הסביר לו וולודיה, "אבל אל תקרא לו לובה, תקרא לו גולני. הוא מאוד מקפיד על העניין המחתרתי."

נערה קטנה עם צמות מרושלות שוחחה עם בחור שמנמן שלבש משום מה מכנסי רכיבה ומעיל גשם צבאי וחבש משום מה קסקט כחול מעוטר בצלב כסף. היא החזירה ללוניה מבט מהיר שאי־אפשר היה ללמוד ממנו אם ראתה שהוא מגולח, הפנתה לו את גבה והצטחקה ממשהו שאמר לה השמנמן. מן הקירות ניבטו תצלומים של פיונרים בעבודתם.

וולודיה נטל את לוניה במרפקו והתייצב איתו ליד השמנמן והנערה. "גָלילי, זה גלר."

השמנמן לחץ את ידו של לוניה. "הבאת חלבה?"

"חלבה?" שאלה הנערה. וולודיה הסביר לה, והיא נאנחה: "לסיה, לסיה, זיכרון של פיל."

"גלילי, גלילי, זיכרון של פיל," הזכיר לה "גולני" את הכינוי המחתרתי של ראש התנועה.

"לובה, רד ממני," אמרה הנערה.

לסיה שאל את לוניה אם ידוע לו מתי ולמה נלחמו פילים בפלשתינה. לוניה לא ידע, ולסיה חייך בסיפוק וסיפר לו שבשנת 217 לפני הספירה, ב־22 ביוני, נערך על רצועת חוף בדרום פלשתינה קרב פילים בין צבאו של תלמי מלך מצרים לצבאו של אנטיוכוס השלישי מלך סוריה. "מאה ארבעים אלף חיילים. מאה שבעים וחמישה פילים. מרחץ דמים."

"מי ניצח?" שאל לוניה, אבל לפני שלסיה הספיק לענות לו נכנס לַביתן אדם שזוף, פיונר מפלשתינה. הפיונר התיישב על הרצפה, הנערים התיישבו סביבו, והוא סיפר להם על חבריו המפצפצים סלעים בפטישים וסוללים כבישים בישימון. לסיה שאל אותו איך הערבים מתייחסים לפיונרים ואיך הפיונרים מתייחסים לערבים, לובה שאל אותו באיזה גיל רצוי לעלות לפלשתינה, וולודיה שאל אותו אם דרושים ספנים בפלשתינה, לוניה שאל אותו אם הוא סוציאליסט או קומוניסט, והנערה הקטנה עם הצמות המרושלות שאלה אותו מה דעתו על מוסד הנישואין. כשהפיונר יצא מהביתן הודיע לסיה שצמרת התנועה תתכנס ביום זה וזה, בשעה זו וזו, במטה הראשי, כדי לנסח פלטפורמה לאומית־מעמדית ולגבש החלטות אופרטיביות.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הביתה - אסף ענברי
Home - Assaf Inbari