» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביוני 2009       חזור

תמונה קבוצתית
מאת: גרשון שקד
Gershon Shaked - A Group Portrayal, Aspects of Israeli Literature and Culture - Edited by Giddon Ticotsky and Malka Shaked

ההוצאה: דביר ומכון הקשרים פרופסור גרשון שקד, גדול חוקרי הסיפורת העברית בזמננו, נולד בוינה ב-1929, עלה לארץ ב-1939, ונפטר בירושלים בסוף 2006. הוא פרסם למעלה משלושים ספרים, רובם בחקר הספרות העברית החדשה. ביניהם מונוגרפיות על מנדלי ועגנון, ספר מכונן על סיפורת "הגל החדש", מפעל מונומנטאלי בחמישה כרכים שהוקדש לחקר "הסיפורת העברית 1980-1880", והספר "זהות", שעניינו בחינת סוגיית הזהות היהודית בספרים שרובם לא נכתבו בעברית. את הספר תמונה קבוצתית, המוגש בזה לקוראים, הספיק שקד להכין בשנת חייו האחרונה, ובו איגד בכפיפה אחת מאמרים חדשים עם מאמרים שנדפסו בכתבי עת שונים אך נערכו כאן מחדש.

המאמרים מצביעים על תהליכים רוחניים שונים שפקדו את החברה היהודית בתקופת המדינה, כפי שהם משתקפים בתרבות ישראל ובספרותה, ובראשם התמורות שהתחוללו ביחס אל סמלי יסוד כמו ירושלים, הכותל ומצדה, וביחס אל התנ"ך ואל המסורת הציונית.

הספר כולל פרקים העוסקים במחזה ובמשחק התיאטרוני כדרך להידברות תרבותית בישראל, פרקים העוסקים בתופעות חברתיות ותרבותיות, פרקים מונוגרפיים, פרק מקיף על יצירות אוטוביוגרפיות וסמי-ביוגרפיות שראו אור משנות השמונים של המאה העשרים ועד לראשית המאה הנוכחית, ופרקים שעיקרם ביקורת הביקורת הספרותית, משמאל ומימין.

פרקי תמונה קבוצתית מאופיינים בתווי ההיכר של כתיבתו המחקרית של שקד: הם מעמיקים ומשכללים את הדיון בספרות העברית, על מופעיה הצורניים המיוחדים, ובתוך כך פותחים צוהר רחב להבנת תהליכים מרכזיים בהיסטוריה התרבותית הקולקטיבית שלנו. כולם מעידים על גישתו של חוקר מעורב, החותר בה בעת לראייה מקפת של החומר הנחקר, על יסוד החדירה לפרטי פרטיו, ולביסוס עמדה רגשית, פוליטית ותרבותית ברורה ומחויבת.

שקד נולד בוינה, אוסטריה. לאחר סיפוח ארץ הולדתו לגרמניה עלתה המשפחה ארצה ב-1939. בוגר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב (1948). למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ובה קיבל תואר דוקטור (1964). למד גם ספרות גרמנית, אנגלית וצרפתית באוניברסיטת ציריך בשוייץ (1964-1965). שימש פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל-אביב. לאחר צאתו לגמלאות לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שקד היה מהחשובים שבחוקרי יצירתו של שמואל יוסף עגנון, וקיבל הוקרה רבה על סדרת ספריו רחבת ההיקף "תולדות הסיפורת העברית 1880־1980". ב-1986 זכה בפרס ביאליק לספרות, ב-1992 בפרס ישראל לחקר הספרות וב-2004 בפרס בהט. רעייתו, מלכה שקד חוקרת ספרות בפני עצמה. גרשון שקד נפטר בז' בטבת תשס"ז, 28 בדצמבר 2006 בירושלים.

גרשון שקד בלקסיקון הספרות העברית החדשה

תמונה קבוצתית - היבטים בספרות ישראל ובתרבותה מאת גרשון שקד בהוצאת דביר ומכון הקשרים, סדרת מסה קריטית בעריכת יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, עורכים: גדעון טיקוצקי ומלכה שקד, עיצוב עטיפה: נורית וינר-קדרון, 557 עמודים.

הקדמה | גרשון שקד
ספר זה מאגד יחד מאמרים שונים שנכתבו במשך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים וראשית המאה הנוכחית. חלק מן המאמרים, ולעתים רק קטעים מתוכם, פורסמו בגרסאות מוקדמות בעיתונות היומית ובכתבי עת, אך לצורך ספר זה עיבדתי אותם מחדש, וחלק מהם מתפרסמים כאן לראשונה.

הספר בכללותו מנסה להבין תהליכים היסטוריים וחברתיים כפי שהתגבשו במודלים ספרותיים. ההנחה היא שהמודלים הספרותיים אינם משקפים תהליכים חוץ ספרותיים כשלעצמם אך הם נמצאים בהתמודדות דיאלוגית מתמדת עמם. התמודדות זו של הטקסטים עם ההקשרים ההיסטוריים־חברתיים מתבטאת היטב בבימוי הפרשני של יצירות דרמטיות, שכן זה מממש את היצירה בהתאם לתנאים חברתיים משתנים, כפי שמובהר בשני פרקים בשער הראשון, אבל התמודדות עם הקשרים חוץ ספרותיים קיימת, כמובן, לא רק ביצירות דרמטיות, והדבר מובהר לאורך כל הספר.

הספר מתמקד בתיאור השתקפותם של תהליכים עיקריים אחדים שהתחוללו בחברה היהודית־ישראלית ובספרותה, ובראשם תהליך ההתרחקות מן המסורת הציונית עד להתנערות ממנה. בשלושת השערים הראשונים נדונים תהליכי ההשתנות שחלה למשל במשמעותם של סמלים מרכזיים כמו ירושלים, הכותל ומצדה, וביחס אל המקרא. שערים אלה משמשים מסגרת כללית לפרקים המונוגרפיים שבשער הרביעי.

בניגוד לספרַי ההיסטוריים, הפרקים המונוגרפיים מתרכזים במספר מצומצם של סופרים. אל אחדים מסופרים אלה אמנם התייחסתי בספרים קודמים שלי,* אבל הדיון בהם כאן שונה והוא מושתת לאו דווקא על יצירות שנדונות שם. הפרקים על אהרֹן אפלפלד וא"ב יהושע הם המשך לפרקים שפרסמתי בספרים קודמים; הפרקים על דויד גרוסמן, מאיר שָׁלֵו, עמוס קינן ודן־בניה סרי עוסקים בסופרים מרכזיים שהופיעו על במת הספרות העברית בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים או שקיבצו את כתביהם בשנים אלה (דוגמת קינן).

השער הרביעי כולל גם פרק ארוך שבמרכזו דיון ביצירות אוטוביוגרפיות או ביצירות דמויות ביוגרפיות המשיקות לביוגרפיה של המחבר. יצירות אלה משקפות פנים שונות ומגוונות של הפסיפס החברתי הישראלי - בני "דור בארץ", בני עדות המזרח, פליטי השואה ובני "דור המדינה" - ואפשר לראות בהן מעין חתך המייצג את מה שהייתי מכנה "פני הדור". משנת אלפיים ואילך אמנם נשתנו פני הדור ויש אולי לצפות לביוגרפיות ולאוטוביוגרפיות של ילידי שנות השמונים המאוחרות של המאה העשרים כדי לעמוד על קנקנו של הדור החדש ועל השינוי שהוא חולל.

הספר נחתם בארבעה דיונים בדברי עיון. דיון אחד מוקדש למורי ורבי דב סדן ולדרכו בביקורת הפסיכולוגיסטית של ברנר. דיון שני עוסק במבקר הגרמני מרסל רייך־רניצקי, שהטביע את חותמו על הביקורת האירופית, ושני דיונים מוקדשים לעיון בשתי קצוות של הביקורת הפוליטית: לביקורת השמאלית המיוצגת על ידי יצחק לאור, ולביקורת הימנית המיוצגת על ידי רות וייס הצפון אמריקאית.

גרשון שקד

הערת העורכים | גדעון טיקוצקי ומלכה שקד
כפי שמובהר בדברי ההקדמה של גרשון שקד, העריכה הכללית של הספר הוכנה בידיו עוד בחייו. עריכה זו כוללת את בחירת המאמרים שפורסמו בעבר ועיבודם מחדש לצורך המסגרת החדשה, צירופם של מאמרים שלא פורסמו מעולם, קביעת תבנית השערים והפרקים וארגון סדר הדברים, ואנו לא ראינו עצמנו רשאים לשנותה מעיקרה.

העריכה הפנימית של הדברים - הבהרתם מצד העניין והניסוח, בחינתם החוזרת ובדיקת המקורות וההפניות - הוטלה עלינו על ידי גרשון שקד ואף נעשתה בחלקה בחייו ותחת השגחתו. לאחר פטירתו המשכנו בעריכה זו תוך השתדלות רבה להיות נאמנים לרוחו ולכוונתו.

הפרק "בנות דור" לא שובץ בעריכה הכללית, אך למיטב ידיעתנו הוא נועד להיכלל בשער נוסף, שהיה אמור להציג התבוננויות חדשות בחברה הישראלית על יסוד העיון במספר יצירות פרי עטן של סופרות ישראליות כגבריאלה אביגור־רותם, צרויה שלו ואחרות. מאחר שפטירת המחבר קטעה את השלמתו של שער זה, הכנסנו את הפרק הקיים כנספח והענקנו לו את השם הרומז על אופי השער.

אנו אסירי תודה ליגאל שוורץ, תלמידו הנאמן ועמיתו של המחבר, שטיפל בהוצאת הספר מתוך מסירות ואהבה, לטלי לטוביצקי שלא חסכה מאמצים כדי לקדם את הדפסת הספר, לנעה ולדן ולחן שטרס - על השתתפותן במלאכה, ולדן פורגס - על הצילום שעל גבי העטיפה.

תודה מיוחדת אנו חבים לחנוך ברטוב על שהיטיב למצוא שם הולם לספר.

גדעון טיקוצקי ומלכה שקד

פרק א | במקום מבוא: סוגיות בהיסטוריה ספרותית
כל ניסיון לחקור ולתאר את התפתחותה ההיסטורית של הספרות או של אחד מסוגיה דורש מצע תאורטי, וזה הולך ומשתנה מתקופה לתקופה ומחוקר לחוקר, ולעתים אפילו אצל אותו חוקר עצמו. על כך מעידים השינויים הרבים שחלו בתפישת ההיסטוריה של הספרות מאז הפוזיטיביזם של המאה התשע־עשרה ועד השלילה ההולכת וגדלה של אפשרויות המחקר הספרותי־ היסטורי הכולל והגבלתו לנרטיבים סקטוריאליים בלבד.

הגישה הפוזיטיביסטית רווחה במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים ויש לה ממשיכים גם בדורות האחרונים. החוקרים שייצגו אותה גרסו כי גורמים אובייקטיביים חוץ ספרותיים — היסטוריים וביוגרפיים — מטביעים את חותמם המובהק על הטקסט הספרותי, וכי משום כך עשוי התיאור הרחב של גורמים אלה לשמש מכשיר ראשון במעלה בפרשנותם של הטקסטים הספרותיים ובהבנת ההיסטוריה של הספרות.

גישה חוץ ספרותית זו הולידה את התפישה כי התרבות נשלטת על ידי ערכי הרוח הדומיננטיים של הדור, ולפיכך על החוקרים לנסות ולהגדיר את "רוח התקופה" (Zeitgeist). החוקרים שאימצו גישה זו ניסו לתאר את הספרות ואת תהליכיה במונחים הומוגניים ומונוליטיים. הם לא רק תיארו תופעות בספרות אלא גם נקטו כלפיהן עמדה שיפוטית והשתיקו במידה מסוימת קולות יוצאי דופן. גישה זו התפתחה בעיקר בגרמניה בהשראת הפילוסופיה האידאליסטית ובתקופת התהוותה של הלאומיות הגרמנית, ואחד ממייצגיה המרכזיים היה וילהלם דילתי, שהושפע מהֶגל.

מקבילה לה גישתו של היפוֹליט טֵיין הצרפתי, שלפיה הספרות משמשת עדות לתולדות הרוח והחברה. הוא ותלמידיו הגדירו יוצרים שונים על פי הנחות עיוניות שונות והדביקו להם תוויות שונות. כך, למשל, המשורר האנגלי ג'ון דון נתפש כמייצג הסקפטיציזם הרנסנסי; יצירתו של המשורר לורד ביירון הוצגה כביטוי לרוממות הרומנטית, והגותו של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו — כדוגמה מובהקת להתפתחותה הרוחנית של ארצות הברית. בין בעלי גישה זו יש שראו את הספרות כתוצר של ההיסטוריה (הכללית והאישית) ויש שחיפשו בספרות את אותן היצירות המיטיבות לשקף את הלכי הרוח ששלטו בכיפה בתקופה נתונה. בחקר תולדות הספרות העברית נטו יוסף קלוזנר ותלמידיו להדגיש את צמיחת היצירות מתוך ההיסטוריה האישית (הביוגרפיה) של היוצרים ומתוך ההתפתחות ההיסטורית הכללית, ואילו המבקר ברוך קורצווייל נטה לתאר יצירות לאור "רוח התקופה" שהן מייצגות ולהעריך אותן לאור העמדה הרוחנית שלו כלפי דרך הייצוג של רוח התקופה.

האסכולה המרקסיסטית ראתה אף היא בספרות ביטוי לכוחות חיצוניים המפעילים אותה, אלא שהיא התכוונה לכוחות חברתיים־כלכליים. נציגה הבולט ביותר, גאורג לוקאץ', סבר שהספרות לא רק משקפת את תבנית המתח החברתי הדומיננטי של תקופה כלשהי, אלא שאם היא מבקשת להיות מה שנתפש בעיניו כגולת הכותרת — ספרות ריאליסטית ראויה לשמה — עליה למצות מתח זה. תפישה זו הייתה לא רק דיאגנוזה אלא גם פרוגנוזה מעריכה, שכן היא ניסתה להכתיב למאמינים בתורה המרקסיסטית כיצד לכתוב ואילו חומרים לבחור כדי ליצור את האידאל הנכסף של ספרות ריאליסטית.

ב
הביקורת הספרותית במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובראשה הפורמליזם הרוסי מזה ו"הביקורת החדשה" האנגלוסקסית מזה, הגיבה באופן דיאלקטי על ההגמוניה של הדיסציפלינה ההיסטורית הפוזיטיביסטית, משהניחה מראש כי חקר הספרות כשהיא לעצמה עשוי להיות מדויק לא פחות מן המחקר ההיסטורי שלה.

ב־ 1921 השווה הבלשן היהודי־רוסי רומן יאקובסון את החוקר ההיסטורי הפוזיטיביסטי של הספרות לשוטר המבקש לעצור אדם מסוים ולצורך זה תופס כל אדם הנקרה בדרכו. לטענת יאקובסון, בִמקום שהחוקר ההיסטורי הפוזיטיביסטי יעסוק בחקר הספרות, הוא נזקק לכל הדיסציפלינות המשניות — לאנתרופולוגיה, לפסיכולוגיה, לפוליטיקה ולפילוסופיה — ובכך הוא הופך את הטקסט הספרותי למשרתם של אדונים רבים. בבקשו להציל את הספרות מכבלי אותם היסטוריונים שהפכו אותה לפרט משני בתבנית אחרת, הגדיר יאקובסון את הטקסט כמעשה אמנות העשוי על פי כללים תבניתיים פנימיים, כמעשה אמנות שבו גובר התפקוד הפיוטי של הלשון על תפקודי לשון אחרים ובו מופנית תשומת הלב של הקורא אל עצם המבע.

הפנָיה זו מושגת, לדבריו, הודות לאמצעים ריתמיים, מצלוליים, מטפוריים ואחרים, והיא בולטת ביותר בשירה. אך גם לפרוזה שורת תחבולות משלה, ובעיקר מניפולציות מבניות שונות, כפי שהוכיח אבי הפורמליזם הרוסי ויקטור שְׁקְלוֹבסקי, משהציג את הרומן טריסטראם שאנדי מאת לורנס סטרן כדוגמה הטובה ביותר לפרוזה הודות לחשיפת תחבולותיו המבניות.

הפורמליסטים הרוסים ו"המבקרים החדשים" האמריקאים גרסו כי הספרות אינה מתייחסת לעולם חוץ ספרותי ואינה נכנסת לדיאלוג עם הנמענים אלא מעוניינת בעיקר במוסכמות הכתיבה עצמן, וכי לפיכך מי שאינו נותן דעתו על ה"ספרותיוּת" (Literariness) של הספרות מאבד את עיקרה. הם סירבו לקשור בין ספרות לבין היסטוריה; בעיניהם היו שתי אלה דיסציפלינות נפרדות.

ויליאם וימסאט, מן "המבקרים החדשים", טען כי בניגוד לתעודה היסטורית, אשר שואבת את כוחה ואת סמכותה מן האירוע שהיא משמשת לו עדות ואשר אין להבינה כמעשה אמנות המחוקק את חוקיו שלו, הטקסט הספרותי עשוי להיות היפוך של האמת החיצונית, ההיסטורית, והוא עולם לעצמו המַפנה אל עצמו (self referentiality). מרגע שיוצר נכנס למערכת הכתיבה הספרותית, אומר וימסאט, הוא מקבל על עצמו מסורות ומוסכמות ספרותיות הנדרשות לו לצורך הטקסט והעומדות בפני עצמן, מעבר להקשר ההיסטורי החוץ ספרותי.

לפיכך צריכים הקורא, המבקר וחוקר הספרות להתבונן בטקסט עצמו כאילו הוא "פֶּסל" או "אגרטל חרסינה", שיש לו "מוצקוּת איקונית" עליונה, ולהימנע מכל מיני "כשלים" שהם עלולים להיגרר אחריהם. לדעתו, גם העיסוק בהיסטוריה של הספרות, במהלך התפתחותה, מעיב על העיסוק בטקסט הספרותי עצמו ואף הוא מעין "כשל", שאינו עולה בקנה אחד עם ביקורת ספרותית ראויה.

עם זאת, הפורמליסטים והמבקרים החדשים האמריקאים לא גרסו שאמנות קיימת לשם אמנות בלבד. הם סברו שהאמנות ממלאת תפקיד הומניסטי בהעלותה אמִתות נצחיות על מצבו של האדם, אלא שאמתות אלה אינן מותנות בזמן אלא קיימות מעבר לו.

על פי הנחה זו, הסברים היסטוריים לתהליכים ספרותיים אפשריים אבל אינם הכרחיים, שכן ספרות אולי ניזונה מהמהלך ההיסטורי אך היא שואפת אל מעבר לו. לפיכך אין לראותה כתוצר של נסיבות זמניות ומקומיות בלבד, אלא יש למצוא בה משמעויות תרבותיות שנוצרו באמצעות החומרים ההיסטוריים ובאמצעות החומרים השאובים מן המסורת הספרותית עצמה.

הפורמליסטים ו"המבקרים החדשים" יצרו אפוא חציצה מסוימת בין הספרותי לבין ההיסטורי וכתוצאה מכך איבדו את ביטחונם בתיאור מקיף של תולדות הספרות. תחת זאת הם פנו למחקרים היסטוריים מוגבלים ופנים ספרותיים. כך, למשל, הם התרכזו יותר ויותר בתיאור הדינמיקה של הצורות הספרותיות גופן.

הם תיארו את השינויים הדיאכרוניים שהתחוללו בהתהוות התחבולות הספרותיות בעקבות תהליכי הזרה שחיסלו שגרות ויצרו תבניות חדשות, וזיהוי ההזרה היה חשוב בעיניהם משום שראו בה את התפקיד העיקרי של היצירה הספרותית. הפורמליסט שעסק בתאוריה דיאכרונית היה יורי טיניַאנוב: לפי השקפתו אין יצירות נפרדות, אלא כל יצירה נתונה בתוך רצף, ומה שניתן לחקור הוא התפתחות של המודיפיקציות המתחוללות ביצירות כתוצאה ממגען עם רצפים חוץ ספרותיים המעוותים אותן.

הסטרוקטורליסטים, שבאו לאחר הפורמליסטים, פיתחו את התפישה הזאת. על פי השקפתם, המערכת הספרותית איננה מבוססת על יחסי גומלין שווי ערך בין יסודות שונים כי אם על שליטתם המשתנה והולכת של יסודות מסוימים ביסודות אחרים. ההשתנות המתמדת גורמת למערכת הספרותית כולה שתהיה בנויה כקלַיידוסקופ, כלומר, שכל שינוי באחד מן היסודות המרכיבים אותה משנה אותה כולה. הטקסטים מתעצבים מאופי החומרים (נושאים, מוטיבים, מרחב וזמן) וממאגר האפשרויות הצורניות הסוגה, (הריתמוס, הסגנון) שמתוכן מצרף היוצר את תבנית יצירתו.

עוד גורסים הסטרוקטורליסטים כי להשפעות צורניות על הטקסט חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר להשפעות אישיות. השפעה צורנית מתרחשת כשהטקסט הקולט מוכן לקליטתה, כלומר, כשהוא זקוק לתחבולות ספרותיות מסוימות לצורך התפתחותו, והתפתחות מתבטאת תמיד בשינוי ביחסי הגומלין בין חלקי המערכת, בשינוי התפקודים של המרכיבים. לפי גישה זו, במערכת הספרותית אין חידוש פתאומי ומוחלט אלא חילוף של תחבולות ותפקוד חדש שלהן.

מאחר שתופעות שונות במערכת עשויות למלא תפקיד דומה, ותופעות דומות עשויות למלא תפקיד שונה, יש להשוות בין תופעות על פי תפקודן, וכדי להבין איך פועלת מערכת ספרותית מסוימת, יש לחפש נקודות עיגון ומגע עם מערכות אחרות. אפשר לחקור את התפתחותה של ספרות כרצף וכמערכת המתייחסת לרצפים מקבילים ולמערכות אחרות, כשם שאפשר לעבור מתיאור הגורמים המעצבים אל תיאור המערכת, ומתיאור המערכת אל תפקודה הציבורי (ההתייחסות לקהל), ומכאן — אל יחסי הגומלין שבין תפקודיה לבין צורותיה. מחקרים ותיאורים כגון אלה העמיד נורת'רופ פְרַיי, למשל, כאשר בנה מודל סינכרוני של התבנית הספרותית לפי אופנים, סמלים מיתיים וסוגות וכאשר תיאר התפתחות דיאכרונית העוברת על פי רוב דרך חמישה שלבים שהם: מיתוס, רומנס, חיקוי גבוה, חיקוי נמוך ואירוניה , (Myth, Romance, High mimetic, Low mimetic Irony). תולדות תרבות המערב נתפשו על ידו כספירלה יורדת החוזרת על עצמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה פורסמו מחקרים שעסקו במהלך ההתפתחות של תת־סוגים ספרותיים. מחברי המחקרים האלה הציבו במרכז את הספרות גופא, אך הנחתם הבסיסית הייתה שכדי להבין את ההתפתחות שחלה בספרות, ואפילו את ההתפתחות של נושאים מוגבלים כגון "הליריקה הדתית האנגלית" או "האלגיה האנגלית", יש לראות שכל נושא וכל טקסט מתארגן בספרות בתוך הֶקשר (קונטקסט) ספרותי של סוגה או תת־סוגה ובתוך הֶקשר היסטורי חיצוני מסוים. במילים אחרות: הם לימדו כי בניית היסטוריה ספרותית מחייבת לבדוק את יחסי הגומלין שבין הטקסטים עצמם לקונטקסטים המקיפים אותם.

ג
התורה הסטרוקטורליסטית מתקשה להבחין בין טקסטים ספרותיים טהורים לבין טקסטים שאינם מוגדרים כטקסטים טהורים, והיא גם מתקשה להבין את הפעילות הספרותית כאקט חברתי וכחלק מן הפעילות התרבותית והחומרית שנוצרת ברגע היסטורי נתון. ואמנם, הנחות היסוד שלה נהדפו מפני מגמות דקונסטרוקטיביסטיות, שהיו מעין הקצנה של "הביקורת החדשה" והתבססו על הנחותיו הפילוסופיות של ז'ק דרידה, אלא שכמעט הביאו לתוצאות הפוכות.

התפתחות זו התחוללה בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים והיא נוצרה בעקבות החדירה של מושגי הסטרוקטורליזם הבלשני מיסודו של פרדינן דה סוסיר אל חקר הספרות. המבקרים הספרותיים למדו, שההפרדה בין ביקורת אובייקטיבית לבין ביקורת סובייקטיבית היא מוטעית, כשם שכל סיכום "היסטורי" הוא לא פחות "פרשני" מזה המיוחס לביקורת הספרות. הנחה נוספת שנגזרה ממשנתו של דרידה היא, שהמונח "ספרות" אינו עניין שבמהות אלא עניין שבתפקוד תרבותי, כלומר שטקסט אינו נעשה "ספרותי" משום תכונות מסוימות, אינהרנטיות, אלא משום שנמעניו סבורים מסיבות שונות שהוא "ספרות". תפישה זו אינה מבטלת את בדיוניות הטקסט אלא תוהה על הסמכות העובדתית של כל צורות הכתיבה.

התנועה הדקונסטרוקטיביסטית טענה כי מחקרים הומניסטיים שונים, שהתקבלו כאמינים בשל הקשר הרפרנציאלי שלהם אל המציאות, אינם אלא צורות שיח (Discourse) המפעילות תחבולות ספרותיות שנחשבו נכסי צאן ברזל של הספרות. דרידה גרס שגם הפילוסופיה אינה דרך של חשיבה אלא צורת כתיבה ספרותית (בדיונית), שדיכאה בשם ההיגיון המוחלט כוחות אחרים. הפילוסופיה, לשיטתו, הסתירה לא רק את תלותה באותן צורות רטוריות שבהן האשימה את הספרות, אלא הצליחה להדחיק גם את מעורבותה בלשון כשהיא לעצמה. טענה דומה ביחס להיסטוריה בכלל ולהיסטוריה של הספרות בפרט העלו הַיידן וַייט וחוקרי ספרות הקרובים אליו בהשקפותיהם.

הם טענו שגם ההיסטוריה אינה אלא בדיון שההיסטוריון יוצר בהתאם לאידאולוגיה המדריכה אותו בבחירת העובדות ובפירושן, והוא הדין באשר להיסטוריון של ספרות, אלא שזה האחרון אינו בוחר בין עובדות אלא בין הבדיונות הספרותיים, ומשבחר — הוא מנסה להסביר התפתחויות ולקשור קשרים בין הבדיונות שבהם בחר, לאור האידאולוגיה או התפישה המדריכה אותו.

לזאת יש להוסיף אולי את דרך העיון של מישל פוּקוֹ, אשר מדגישה את הפער שבין העבר לבין ההווה, ובעיקר את הנתקים בין התקופות. פוקו טען שכל היסטוריוגרפיה טוטלית מנסה לשזור אירועים נקודתיים לכדי רצף אחיד של התפתחות, בעוד שההיסטוריוגרפיה שלו פונה עורף אל הכללי ומתייחסת בעיקר לייחודם של אירועים. הוא העדיף את השולי והנידח, כלומר את החומרים שנזנחו על ידי היסטוריות ממסדיות. הגנאולוגיות שלו מתרכזות בידע מקומי בלתי רציף, שולי ולא מקובל, והן מנוגדות כליל לתפישה הממוסדת של ההיסטוריה, הנוטה להאחיד את האירועים וליצור בתוכם היררכיות וסדר בשם מה שנחשב בעיני האליטה כידע האמִתי. במחקריו מבקש פוקו לבחון את עושר הגורמים שמאחורי מה שמקובל כהיסטוריה, שכן לפי השקפתו אין מהויות, צורות קבועות או רצפים בלתי מופסקים, ולכן אין היסטוריה אחת אלא היסטוריות רבות ונרטיבים מגוונים.

בנקודה זו אני מרשה לעצמי להמשיך את המהלך הרעיוני שתואר וגם לסייגו: גם אני יודע שאין נרטיב אובייקטיבי אחד ויחיד, שהחוקרים מסדרים את התופעות בסדרים שונים ובתבניות נרטיביות שונות ושבכל דור ודור נקבעת צורת ארגון חדשה לאותן תופעות שאורגנו בעבר בצורה שונה. עם זאת, נראה לי כי ניתן להסיק שתופעה היא שולית, נידחת או עומדת בניגוד למקובל, רק אם החוקר מודע לדומיננטי — הווה אומר, רק אם הוא מודע למרכזי, למקובל ולאופייני.

ד
ההיסטוריזציה החוזרת של הספרות נעשתה במידה מסוימת על ידי חוקרים שהחזיקו בתורות של התקבלות. חוקרים אלה הדגישו מצד אחד את יחסיותה של הפרשנות וההערכה הספרותית, אך יצרו מצד שני את מושג "אופק הציפיות" האומר, כי במחקר של ספרות הפרשנות, ההערכה וההיסטוריזציה נקבעות בהתאם לציפיות של כל חברה ודור. לשיטתם, כל שינוי ומהפך ספרותי נתפש כתוצאה מהדיאלוג בין אופק הציפיות של קהל הקוראים לבין הנורמות המתחדשות של הטקסטים.

בכך הרחיבו מאוד את מושג ההזרה של הפורמליסטים והפכו אותו לאמת מידה של תולדות הספרות והפרשנות כאחד. עם זאת טענו, שהמחקר הספרותי צריך לחפש את המטאנרטיב הדומיננטי, את הנרטיב המוביל (שיח־ העל), דוגמת הדיאלקטיקה של הרוח, השחרור של הרציונלי, התפתחות מעמד העובדים, צבירת רכוש (ובדומה — עלילת העל הציונית והעלילות שכנגד).

וולפגנג איזֶר, מהמובילים של תורת ההתקבלות, ניסה להגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין הספרות לבין המציאות, וטען שטקסט ספרותי אינו מתייחס למציאות מקרית כלשהי אלא למודלים או לתפישות של מציאות, שבהם צומצמו האירועים והמורכבויות למיניהם לתבניות בעלות משמעות, לתבניות שאנו רואים בהן "מערכות" או "תמונות עולם", שבאמצעותן אנו מתוודעים אל מה שנראה כמציאות ההיסטורית. והוא מבהיר: "הטקסט הספרותי אינו מעתיק מודלים היסטוריים או סוטה מהם", אלא "מהווה מעין תגובה לשיטות החשיבה האופייניות לתקופה ההיסטורית, שאותן בחר היוצר להבליע במצאי של היצירה".

בדומה לדיוויד פֶּרקינס, שהאמין בנרטיב דומיננטי ושטען כי "בכתיבה של היסטוריה ספרותית מעורבים ברֵרות, הכללות, ארגון ונקודת מבט" ושכתיבה זו "בוררת, לשם הייצוג, חלק מן הטקסטים ומן האירועים הרלבנטיים מתוך חטיבת זמן העבר שהיא אמורה לתאר", טוען גם איזר כי בספרות מתרחש "ארגון מחדש" של נורמות חברתיות והיסטוריות. לדעתו, יש לארגון זה תפקיד כפול: הוא מאפשר למשתתפים או לקוראים בני הדור לראות דברים שאינם יכולים לראות בשגרת חיי היומיום, והוא מאפשר למתבוננים בני דורות מאוחרים לתפוש מציאות שמעולם לא הייתה שלהם".

נראה כי איזר ספג משהו מהשקפת העולם של המדגישים את "רוח התקופה", ואולי גם מן הדטרמיניזם החברתי של המרקסיסטים, אבל הוא פירש את היחס שבין מציאות חברתית והיסטורית לבין המימושים הספרותיים השונים שלה כיחס מרובה פנים ודיאלקטי, ואף כמערכת יחסים מורכבת בין מודלים של מציאות לבין מודלים של ספרות.

ועוד בעקבות איזר: המודל הספרותי, כהשקפת עולם או כארגון מחודש של שיטות חשיבה ומודלים חברתיים, נתון במתח מתמיד עם תדמיות אחרות של המציאות וצורות הארגון שלהן, כפי שהן משתקפות למשל בכלי התקשורת, בספרי ההיסטוריה ובמדיומים אחרים. במאבקה על רכישת דעת הקהל מנסה הספרות לשכנע, במובלע, שהמודל שנוצר באמצעות המִבדה שהיא בונה אמין יותר מהמודלים המשוערים הקיימים בדעת הקהל. יצירותיהם של אמנים שונים נאבקות אף בינן לבין עצמן על דעת הקהל, וכל אחת מהן כמו מבקשת לשכנע, שהמודל שהיא העמידה אמין ונכון יותר מזה של זולתה.

ניתן להבחין בין יצירות ספרות שונות, בין השאר, על פי יחסן אל המודלים השליטים בחברתן: ביצירות השגרתיות מתאשרים מודלים המקובלים על מרבית הקוראים, וכפועל יוצא מכך, יצירות אלה תומכות לרוב במשטר הקיים ומגוננות עליו; לעומת זאת, ביצירות חדשניות ונועזות, נדחים מודלים המקובלים בחברה ובמקומם מוצעים מודלים חלופיים.

מטבע הדברים, מודלים שגרתיים מקובלים על דעת הקהל יותר ממודלים מהפכניים. יצירות המשקפות את המודלים השגרתיים פונות לקהל צרכנים רחב והופכות לרבות מכר, גם אם אין הן היצירות הטובות ביותר. לעומת זאת, היצירות המשקפות מודלים מהפכניים פונות בדרך כלל לאותה "רפובליקה ספרותית" המהווה לעתים גם את שכבת ההנהגה התרבותית, והשפעתן לטווח רחוק אולי גדולה יותר מהשפעתם המידית של רבי המכר. ביצירות אלה, היוצר מתַפקד כַּחלוץ הרוחני של נמעניו, שכן הוא מבקש לשנות את דרך הסתכלותם על החברה, ובמובלע גם את החברה עצמה, אף שלמטרתו אין תוצאות מידיות.

ה
נרטיבים ספרותיים שונים מתקיימים זה בצד זה, אך לעתים קרובות הם מתייחסים אל נרטיב דומיננטי, שיש לו תבנית משלו, מנסים להתמודד עמו או לחתור תחתיו. כך, למשל, אין להבין נרטיבים חתרניים כמו אלה ששליט בהם שיח פמיניסטי או פוסט קולוניאלי או שיח של קבוצות מיעוטים, אלא מתוך תפישת ההתמודדות שלהם עם נרטיב העומד בראש ההיררכיה.

בהתמודדות של נרטיב אחד עם קודמו ראוי להתבונן מנקודת ראות נוספת, שלצורך העניין אקרא לה נקודת ראות מיתית, אף על פי שאפשר לכנותה גם נקודת ראות מטאפסיכולוגית. כוונתי לתפישת התפתחות הספרות והתפתחות החשיבה ההיסטורית שלנו כמערכות המשקפות יחסים ותהליכי קיום בסיסיים ו"משפחתיים", שהיא תפישה ציורית הקיימת במיתוסים קדומים.

כמה וכמה חוקרים, ובהם נודע בייחוד הרולד בלום, הרבו לדבר, למשל, על הגורם האדיפלי בהתפתחות הספרותית. עולם המונחים שלהם הושפע בהכרח מן האסכולות הפסיכואנליטיות, שמהן הושפעה התורה המחזורית של נורת'רופ פריי, אבל תבנית תורתם היא מרחיקת לכת ויש לה משמעות חברתית, היסטורית ואפילו פוליטית. חוקרים אלה הרבו להשתמש בציור של המשפחה הסמינלית (הגרעינית) כדי לתאר התפתחויות תרבותיות וקשרים בין יוצרים ויצירות. המערכת הדיאכרונית תוארה כמהפכה מתמדת, כמרד של דור אחד בדור אחר, ואף כמרד של בנים באבותיהם וחזרה אל סביהם.

מושגים כדה־אוטומטיזציה, הזרה, מהפך באופק הציפיות ובדומיננטה, המופיעים בתיאור הספרות ומהלכיה ההיסטוריים, הועמדו כמייצגים של תופעה אדיפלית. התפתחות הספרות והתפתחות המחקר הספרותי כאחד צוירו במונחים אדיפליים. גם תולדות המחקר ההיסטורי כפי שהוצגו לעיל — מן הפוזיטיביזם הביוגרפי, דרך הפנייה אל היצירה כשהיא לעצמה תוך ניתוקה מהקשרה, ועד להדגשת הֶקשרים תמאטיים שונים הנחשבים בעיני חלק מן החוקרים יותר מן הטקסטים עצמם — תוארו כחושפים מרידה של דור בנים בדור אבות. אפילו המהפכה של מאו דזה דונג חזרה והופיעה כציור המתאר את תולדות התרבות.

כאמור, התפתחויות תרבותיות צוירו בדרך מיתית משתוארו כמשקפות התמודדות בין אבות ובנים, אך מאחר שהן לעולם דיאכרוניות וסינכרוניות בו בזמן, הן תוארו גם כמשקפות התמודדות שבין אחים. המטפוריקה המלחמתית של ה"מאבק", המשמשת את התיאור המיתי או המטאפסיכולוגי של תולדות הספרות, למעשה אינה חדשה. מאחר שבכל דור ודור מתגלים בספרות קיטובים ומתחים מסוגים שונים — אידאולוגיים, אסכולתיים, סגנוניים וכיוצא בזה — כמעט מתבקש מאליו, שהחשיבה על ספרות, ובייחוד על התפתחותה ההיסטורית, תראה את הספרות עצמה ואת העיסוק בה כזירה שבה מתחוללים מאבקים.

כבר לוקאץ' נטה להדגיש את המאבק הדיכוטומי שקיים בין הנטורליזם לבין הריאליזם, בין המופשט לבין המוחשי ובין המקרי לבין הטיפוסי (תומאס מאן ופרנץ קפקא ביטאו, לפי ראייתו, את שני הקטבים: הראשון הכיל, לתפישתו, את כל הצדדים החיוביים של הדיכוטומיה, והאחר — את הצדדים השליליים שלה).

פוסט מודרניסט מובהק כלְיוֹטַר מתאר את המחקר ההיסטורי־ספרותי כזירת מאבק בין צורות משחק שונות הנחלקות בין משחקים דנוטאטיביים (נכון/בלתי נכון), פְּרֶסְקְרִיפטיביים (צודק/ בלתי צודק) וטכניים (יעיל/בלתי יעיל), והמשקפות יחסי קונפליקט שבין "מלהטטים" שונים הנזקקים לעתים קרובות למטפורות מלחמתיות.

הוא הדין לגבי הספרות הפמינסטית, שנתפשת בביקורת הפמינסטית כספרות הנאבקת בכוחות האנטי פמינסטיים והלוחמת על זכותה המגדרית. שיטת החשיבה על הספרות כעל תוצר של קיטובים פנים דוריים, מזכירה את שיטת החשיבה שבאמצעותה הוצגו חז"ל כ"זוגות" — שמעיה ואבטליון, הלל ושמאי, רבא ואביי. בשיטה זו התברכה החשיבה על הספרות העברית ועל כל הספרויות המוכרות לי, והיא הלכה והתעשרה ככל שהזוגות הפכו לרביעיות ולשמיניות.

מכל הסקירה שהוצגה לעיל מתברר כי כל ניסיון לתאר תופעה כאילו נולדה מן הים הוא מוטעה ולעתים גם מגוחך, שכן שום תופעה אינה צצה בחלל ריק. תיאור היסטורי של תהליכים ספרותיים נזקק מצד אחד להצגה "משפחתית" כפולה: להצגת הדמיון והשוני שבין סופרים לבין "אבותיהם" או "סביהם" ולהצגת הדמיון שבין סופרים לבין "אחיהם" ו"אחיותיהם". מצד אחר, התיאור ההיסטורי אינו יכול לעסוק רק באינצסטים (גילויי עריות) תרבותיים המתחוללים בגבולות טוטם אחד בלבד.

עליו לדון גם בשינויים שמקורם בכוחות מטוטם אחר, בשינויים שפורצים את גבולות הטאבו התרבותי ומזרימים דם חדש וזר בעורקי הקבוצה העיקרית. והערה נוספת הנראית לי חשובה לענייננו: היסטוריה והיסטוריה ספרותית ודאי אינן לינאריות בלבד, כלומר, הן מתקדמות לא רק ברצף לינארי אלא מתגלות בצורות מחזוריות שונות. במחקר ההיסטורי פותחו תורות "מחזוריות" בראש וראשונה על ידי הגל, שְפֶּנגלֶר, טוינבי ואחרים, 36 וחוקרים שונים מבית מדרשם של היסטוריונים אלה תיארו תופעות היסטוריות מחזוריוֹת גם בתחום התרבות. 37 פריץ שטריך, למשל, הוא רק אחד מאלה שתיארו את החילופים המחזוריים בין אסכולות ספרותיות ואמנותיות ואת הטרנספורמציות של תופעות המקיימות ביניהן יחסים דיאלקטיים.

חוקרת מודרנית ופמיניסטית כז'וליה קריסטבה מבחינה גם היא בין שני כוחות היסטוריים המקיימים ביניהם יחסים מחזוריים דיאלקטיים: הכוח המוסדר, היוצר מבנה ואחדות, שאותו היא מכנה "הסימבולי", והכוח החתרני, המפצל את האחדויות והמזוהה עם הפעילות הספרותית של האוונגרד, שאותו היא מכנה "הסמיוטי". התפרצות הסמיוטי גורמת לכך שהסימבולי אינו מסוגל עוד להצפינו והיא שוטפת את הסדר הקיים. מאוחר יותר חוזר הסמיוטי ומובלע במערכת סימבולית חדשה. 39 ניגודים אלה אינם רחוקים כל כך מן ההבחנה הפרוידיאנית הישנה אודות תהליכים ראשוניים לעומת תהליכים משניים, ומן ההבחנה האסכולתית של שטריך, ההבחנה בין הקלאסיקה המוסדרת לבין הרומנטיקה ככוח חתרני שכנגד.

החשיבה ההיסטורית יכולה לבנות את הנרטיב שלה על פי דמויות שונות ולקשור קישורים חדשים ובלתי צפויים בין דורות ובין בני אותו דור, אבל היא מפעילה תמיד התבוננות השוואתית המאפשרת להבחין ביחסי ריחוק וקרבה שבין הצדדים המושווים. בהשוואה שהיא עורכת בין בני דורות שונים או בין בני אותו דור, היא מגלה התנגשויות, מתח דיאלקטי, התפייסויות, בריתות והתפלגויות. בעיסוקה בטקסטים, היא עורכת מצד אחד השוואה סינכרונית, המעמידה אותם מול טקסטים אחרים בני דורם, ומצד אחר היא עורכת השוואה דיאכרונית, העוקבת אחרי שינויי המשמעות שהתחוללו במרוצת הדורות. בניסוחו של סוסיר, כל מסמן זוכה לערכו הסמנטי בהתאם למעמדו הדיפרנציאלי במערכת הלשון.

***

התיאור שהעליתי כאן מתבנת את החשיבה על הספרות, שהיא המאפשרת גם את יצירתה של ההיסטוריה הספרותית. על כל היסטוריון של ספרות לקבוע מי ומהם הכוחות הפועלים בזירת הספרות, להבחין בגילויים המחזוריים ולכנותם בשמות שונים, וזאת לא רק כאשר הוא חולק על עמיתיו. בלי ההבנה שהספרות היא תוצר של סדרת פעילויות המתרחשות בזירה ההיסטורית, בזמנים המשתנים ובמרחבים המתחלפים, אי אפשר להגיע לתיאור כלשהו של תופעה פרטית וחד פעמית.

כמובן, ייתכנו חילוקי דעות בין חוקרים. כך, למשל, חוקרים מרקסיסטים קיצוניים או פוסט ציוניים יעדיפו מן הסתם להדגיש חומרים שיתאימו לתהליכים החברתיים הנראים בעיניהם כדומיננטיים, ובכך יציירו תמונה כללית השונה מזו שלי או של אחרים. ברם, גם הם לא יוכלו להימלט מצורת החשיבה הדיאלקטית שהפניתי אליה את תשומת הלב: הדומיננטה עשויה להשתנות, אבל הקליידוסקופ מתארגן סינכרונית ודיאכרונית בהתאם למבנה החשיבה ההיסטורי החוצה גבולות אידאולוגיים.

תיאור הגישות השונות אל חקר הספרות ותולדותיה, שנדרשתי לו בפרק מבואי זה, בא גם כדי להבהיר שגישתי היא גישה אקלקטית, כלומר, שאני נעזר בגישות השונות, חרף ההבדלים שביניהן, לפי הצורך. גישה זו הנחתה אותי בתהליך הכתיבה של כרכי הסיפורת העברית. כהיסטוריון של ספרות סירבתי לתאר תהליכים בצורה חלקית ומפוצלת כדרך הפוסט מודרניסטים, ותחת זאת ביקשתי להציג מערכות תרבותיות ברצף. לצורך זה התבססתי בעיקר על שיטות דיאלקטיות ומחזוריות המאפשרות הסתכלות כוללת. למדתי רבות מתורת ההתקבלות של יאוס ואיזר, מן הדיכוטומיות של שטריך ובני דורו ומתורת המחזורים של פריי. בעיון הממוקד בטקסטים נטיתי אחרי "הביקורת החדשה" ואבותיה הפורמליסטים, ואילו בתיאור ההתפתחות הדיאכרונית שחלה בצורות הסיפורת העברית הושפעתי גם מהסטרוקטורליסטים.

הספר המוגש בזה לקורא אינו בא להציג התפתחות של סוגה ספרותית אחת ממבט היסטורי־ספרותי מקיף, אלא בא להפגיש את הקורא עם תופעות תרבותיות וספרותיות מגוונות. עם זאת, במרבית פרקיו גם הוא מצביע על התפתחותן הדיאכרונית של התופעות, גם בו מופעלות אמות המידה הביקורתיות השונות שקניתי ופיתחתי במהלך השנים שבהן עסקתי בחקר הספרות, וגם בו גישתי הביקורתית אקלקטית והיא מתגוונת בהתאם לצורכי הדיון.

© כל הזכויות שמורות למלכה שקד להוצאת דביר ולמכון הקשרים

תמונה קבוצתית - גרשון שקד
Gershon Shaked - A Group Portrayal, Aspects of Israeli Literature and Culture - Edited by Giddon Ticotsky and Malka Shaked