Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2009  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2009       חזור

מחבואים עם אלוהים
מאת: שלום אוסלנדר
Beware of God - Shalom Auslander

ההוצאה:

זמורה-ביתן

שלום אוסלנדר חוּנך לירוא את האל ולכבד אותו. גם לאחר שבגר והתנכר לקהילתו ולדתו, לא מצא דרך לנהל חיים נטולי מאבק יומיומי באל.

בהומור מושחז המעורר אצל הקורא פרצי צחוק בלתי נשלטים מגולל שלום אוסלנדר את סיפור נעוריו בקהילה אדוקה ומבודדת, ואת מאמציו לבעוט בה ולהינתק ממנה.

לכל אורך הדרך הוא מנסה להבין את אלוהים ואת חוקיו המסובכים הסותרים את עצמם. הוא מנהל משא ומתן עם אלוהים ועם נציגיו - יום נטול חטאים תמורת יום של הפקרוּת; ברכה על כל ניבול פה - אבל לבסוף מתפשר על הפסקת אש, שלום קר עם אלוהים, ומפתח תקווה קלושה שבנו הרך יגדל ללא תחושות אשם, ספקות וחיבוטים.

מחבואים עם אלוהים
שתפו אותי

ביקורות מחו"ל
"הבה נשיר בשבחם של סטיריקנים יהודים. זוהי מסורת אצילית שכוללת מאוֹרות כמו גראוצ'ו מרקס וג'ון סטיוארט, אאוטסיידרים שלועגים לחברה ומנתחים אותה באזמל שנון, החושף את המגוחך ופוקח עיניים. לשורות החבורה המהוללת הזאת ניתן להוסיף את שלום אוסלנדר." לוס אנג'לס טיימס

"שלום אוסלנדר כותב כמו האחיין הזועם של פיליפ רות. מחבואים עם אלוהים הוא דרשה תיאולוגית כופרת בעיקר, זיכרונות התבגרות משעשעים ומרגשים, והרהור חסר רחמים על משפחה, נישואים וזהות תרבותית. אולי את אלוהים הספר הזה יעצבן, אבל אני אהבתי אותו." טום פרוטה, מחבר "ילדים קטנים"

שלום אוסלנדר הוא סופר ועיתונאי אמריקאי. זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

מחבואים עם אלוהים מאת שלום אוסלנדר בהוצאת זמורה-ביתן,
מאנגלית: ארז אשרוב, 255 עמודים.

מחבואים עם אלוהים
כשהייתי ילד, הורי ומורי סיפרו לי על איש חזק מאוד. הם סיפרו לי שהוא מסוגל להרוס את העולם כולו. הם סיפרו לי שהוא מסוגל להניף הרים. הם סיפרו לי שהוא מסוגל לחצות את הים. היה חשוב להקפיד שהאיש הזה יהיה מרוצה. כשצייתנו לפקודות של האיש, הוא אהב אותנו. הוא אהב אותנו עד כדי כך שהרג את כל מי שלא אהב אותנו. אבל כשלא צייתנו לפקודות שלו, הוא לא אהב אותנו. הוא שנא אותנו. היו ימים שהוא שנא אותנו עד כדי כך שהוא הרג אותנו; בימים אחרים הוא הניח לאחרים להרוג אותנו. אלה הימים שאנחנו מכנים "חגים". בפורים היינו נזכרים איך הפַּרסים ניסו להרוג אותנו. בפסח היינו נזכרים איך המצרים ניסו להרוג אותנו. בחנוכה היינו נזכרים איך היוונים ניסו להרוג אותנו.

- ברוך הוא, היינו מתפללים.

העונשים האלה אכן היו כבדים מאוד, אך הם היו כאין וכאפס לעומת העונשים שספגנו מהאיש עצמו. אז היה רעב. והיו שיטפונות. אז היתה נקמה יוקדת. היטלר אמנם הרג את היהודים, אבל האיש הזה הטביע את העולם. זה היה השיר ששרנו עליו בגן ילדים:

אלוהים פה,
אלוהים שם
אלוהים באמת
בכל העולם!

אחר כך ארוחת עשר ותנומה טרופה.
גידלו אותי כמו עגל ביישוב החסידי־חרדי מונסי שבניו יורק, במקום שאסור לאכול בו בשר עגל עם מוצרי חלב. אחרי שאכלת בשר עגל, היה אסור לאכול מוצרי חלב במשך שש שעות; אחרי שאכלת מוצרי חלב, היה אסור לך לאכול עגל במשך שלוש שעות. היה אסור לך לאכול חזיר לעולם, או לפחות עד שיגיע המשיח; ואז, כמו שלימד אותנו רבי נַַפְּיֶיר בכיתה ד', ייענשו כל הרשעים, המתים יקומו לתחייה וחזירים ייעשו כשרים.

- יש! אמרתי ונתתי כִּיף לדׂב, החבר הכי טוב שלי.

- את ההתרגשות הזאת תשמור ליום הדין, אמר רבי נפּייר, שהציץ בתיעוב מעל מסגרת משקפי הקרן העבים שלו.

התושבים של מונסי פחדו מאלוהים עד מוות, והם לימדו גם אותי לפחד ממנו ככה - הם לימדו אותי על אישה בשם שרה שצחקה, אז הוא הפך אותה לעקרה; על איש בשם איוב שהיה עצוב ושאל "למה?" אז אלוהים ירד לארץ, תפס את איוב בצווארון ושאג, "מי אתה בכלל חושב שאתה, קיבינימט?"; על איש בשם משה, שברח ממצרים ונדד במדבר ארבעים שנה בחיפוש אחר הארץ המובטחת. אלוהים הרג את משה קצת לפני שהגיע אל הארץ המובטחת - תיקוּל על קו הסיום - מפני שמשה חטא פעם אחת, ארבעים שנה קודם לכן. מה היה פשעו? הוא הרביץ לסלע. וכך, בתחילת הסתיו, כשהעלים היו נחנקים, מחליפים צבעים ונושרים אל מותם, היו אנשי מונסי נאספים יחדיו בבתי הכנסת שברחבי היישוב ותוהים בקול רם ובמקהלה איך אלוהים עומד להרוג אותם: מי יחיה ומי ימות, הם התפללו, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה.

אחר כך ארוחת צהריים ותנומה טרופה.

יום שני בבוקר, שישה שבועות אחרי שנודע לאשתי ולי שהיא בהיריון עם הילד הראשון שלנו, אני עוצר ברמזור אדום. לילד הזה אין שום סיכוי. זה טריק. אני כבר מכיר את האלוהים הזה; אני יודע איך הוא עובד. הילד ימות בהפלה טבעית, או ימות בלידה, או שאשתי תמות בלידה, או ששניהם ימותו בלידה, או שאף אחד מהם לא ימות ואני אחשוב שיצאתי מזה, ואז, בנסיעה חזרה הביתה מבית החולים, נתנגש חזיתית בנהג שיכור, ושניהם ימותו אחר כך, אשתי והילד, בחדר מיון שנמצא בקצה השני של המסדרון, שבו נמצא החדר שרק לפני דקות ספורות עמדנו בו מאושרים וחיים ומלאי הבטחה.

זה יהיה מה־זה אלוהים.

המורים שלי משנות נעורי כבר אינם, ההורים זקנים, ובעיקר מנוכרים. אבל האיש שסיפרו לי עליו - הוא עדיין בסביבה. אני לא יכול לנער אותו מעלי. אני קורא שפינוזה. אני קורא ניטשה. אני קורא "נשיונל למפון". כלום לא עוזר. אני חי איתו מדי יום, ושורו, הביטו וראו - הוא עדיין כועס, עדיין נוקם ועדיין - לנצח נצחים - מחורפן.

- האדם עושה תוכניות, נהגו ההורים שלי לומר, - ואלוהים צוחק.

- כשאתה הכי פחות מצפה לזה, הזהירו המורים שלי, - תצפה לזה.

וזה מה שאני עושה. כל היום מוקרן במוחי פסטיבל סרטי אימה אינסופי, חרדת אלוהים פרטית משלי. לא חולפת שעה ביום בלי דמיונות מחרידים ומבעיתים כלשהם של מוות, יגון וייסורים. כשאני הולך ברחוב, קונה במכולת, ממלא דלק במכונית; חברים נהרגים, אהובים נרצחים, חיות מחמד נדרסות על ידי משאיות משלוחים ומתות.

בהמשך הכביש, מעבר לצומת שיש בו פנייה חדה ימינה, מכוניות מאיטות, וכשהן נעלמות מעבר לסיבוב, אורות הבלימה מנצנצים. תאונה, אני מתאר לעצמי, ואני מדמיין שאני חולף שם - דפוק, אני אגנה את הנהג, היה צריך לדעת שפה לא מאיצים... ואז אני מזהה את המכונית. זו ניסן שחורה. היא נראית כמו המכונית של אורלי... ואז אני רואה את אשתי מאחורי ההגה, מחוצה, מדממת, ראשה שמוט לאחור, לשונה משורבבת החוצה. היא מתה. ככה אני מסוגל להביא את עצמי לדמעות; ואם אני במצב רוח של תיעוב עצמי מוגזם, אני מסוגל, כמו צלם עיתונות של "רויטרס", להניח צעצוע של ילד בחיקה ספוג הדם, או קופסה עטופה בנייר צבעוני על לוח המחוונים, בדיוק מעל המקום שהראש שלה הוטח אליו.

חוץ - אור יום - כעבור זמן. אני יושב על מעקה בטיחות, שבור.

- אתה עדיין צעיר, אומר השוטר - כל החיים לפניך.

- היא היתה בהיריון, אני לוחש.

קלוז־אפ על פניו של השוטר המחושל. הוא כבר ראה הכול. אבל זה...

דמעה זולגת על פניו.

סוף.

התינוק שלנו, שעוד לא נולד, הוא הכוכב החדש ביותר במופעי האימה שלי. רק שישה שבועות עברו מאז ההתעברות, וצורתו כבר נשחתה, עוותה, הוא חלה, מת בהפלה, אובחן בצורה מוטעית, חשבו אותו לגידול וטיפלו בו בקרינה, ישבו עליו, נתקלו בו, הוא שופד במהלך סקס לא מושׂכל בשלבים האחרונים של ההיריון ובושל יתר על המידה כשאורלי נרדמה באמבט רותח.

- את בטוחה בזה? שאלתי אותה כששקעה באנחה באמבט. - נראה לי קצת חם.

- צא, היא אמרה.

העברתי אצבע על האדים שנוצרו על זכוכית המקלחת.

- את לא צריכה לעשות למה־שמו עבודה קלה.

- צא החוצה.

כשהייתי צעיר, אמרו לי שאחרי שאמות ואעלה לגן עדן, המלאכים ייקחו אותי למוזאון עצום מלא בציורים שמעולם לא ראיתי, ציורים שהיו נוצרים על ידי כל הזרעונים האמנותיים שביזבזתי בימי חיי. אז ייקחו אותי המלאכים אל ספרייה עצומה, מלאה בספרים שמעולם לא קראתי, ספרים שהיו נכתבים על ידי כל הזרעים הפּוֹרים שביזבזתי בחיי. אז ייקחו אותי המלאכים לבית סגידה עצום, מלא במאות אלפי יהודים שלומדים ומתפללים, יהודים שהיו יכולים להיוולד אילולא הרגתי אותם, ביזבזתי אותם, ניגבתי אותם בגרב מלוכלך במהלך הכשל הזוועתי של חיי הנתעבים (יש בערך 50 מיליון זרעונים בכל פליטה; זה בערך תשע שואות בכל אוננות. כשסיפרו לי את זה, בדיוק אחזה בי הבגרות המינית, או ליתר דיוק אני אחזתי בה, ובממוצע ביצעתי רצח־עם שלוש או ארבע פעמים ביום). הם אמרו לי שכשאמות ואעלה לגן עדן, יבשלו אותי בעודי בחיים בחביות ענק מלאות בכל הזרע שביזבזתי בימי חיי. הם אמרו לי שכשאמות ואעלה לגן עדן, כל הנשמות של כל זרעון שביזבזתי במהלך חיי ירדפו אחרי ברקיע לנצח נצחים. לא צריכים הכשרה דתית כדי לשחק במשחק הזה - קדימה, תנסו! - כל מה שצריך זה אימה, תאווה לדם וחוש לאירוניה אלימה ומבעיתה. הנה שלי: אני מודאג שמא אלוהים מכניס את כל הזרעונים הבריאים, המושלמים, המוכשרים לתוך הפליטות המוקדמות בחייו של גבר - הפרס העתידי לגבר על השליטה שהיתה לו ביצר המחליא שלו - ושעם חלוף השנים, כשהוא פולט עוד ועוד (ועוד ועוד ועוד), איכות הזרע צונחת: בשלב שבו הוא אני, לא נשארים אלא הנפלים - הפוזלים, בעלי השיניים הבולטות, בעלי המנשך ההדוק מדי ובעלי המנשך הרפוי מדי, בעלי קרומי השחייה בין האצבעות, בעלי רגלי הסנפירים, האידיוטים, העצלנים, הקרימינלים, היוֹצְמָכִים, הפּוצים, הבּוקים, השמוקים. זה יהיה מה־זה אלוהים. הייתי במשרד, עבדתי על כמה סיפורים, ואורלי נכנסה לבשר לי את החדשות.

- אני בהיריון! היא צעקה.

התנשקנו, בכינו, חיבקנו חזק זה את זה; אני מניח שהיא דמיינה קשתות ורודות לשיער, שירי ערש ונעלי תינוקות, שעה שאני דמיינתי את עצמי כורע לצד מיטת־לידה של בית חולים, מתייפח, האם והילד מתים.

- זה כמעט לעולם לא קורה, תגיד האחות בעודה מסירה מעל ידיה את הכפפות המוכתמות בדם ומשליכה אותן לפח. היא טופחת לי על הכתף, ואני מרים מבט. עינינו נפגשות. היא מעקמת את האף.

- מותק, עוד מעט נצטרך את החדר, היא אומרת.

הסיפורים שעבדתי עליהם סיפרו על חיי בשלטון האימים של אל מתעלל ולוחמני, אל שהתעורר לפני כמה אלפי שנים על צד שמאל של הרקיע, ומצב רוחו עדיין לא השתפר. שם זמני: אלוהים הולך לצדי עם אקדח 0.45 מוצמד לצלעותי.

כבר כתבתי יותר משלוש מאות וחמישים עמודים.

- בוא נצא הלילה, אומרת אורלי, - נחגוג.

התנשקנו, התחבקנו, בכינו עוד קצת, וברגע שאורלי הלכה, התיישבתי אל המחשב, נאנחתי וגררתי את כל שלוש מאות וחמישים העמודים של הסיפורים שלי לפח הזבל של המחשב.

אתה בטוח שאתה רוצה למחוק את הקבצים לצמיתות? שאל אותי המחשב - פעולה זו אינה ניתנת לביטול.

הייתי בטוח.

לא היה שום צורך להתגרות בו. ביליתי מספיק זמן על לוח השחמט של אלוהים כדי לדעת שכל תנועה קדימה, כל פיסה של חדשות טובות - הצלחה! נישואים! ילד! - אינן אלא עוד הימור אלוהי, זיוף, הונאה, מלכודת; נראה כאילו אני מתקדם על פני הלוח, אבל די מהר אלוהים מכריז על שח, החֶבְרָה שמעסיקה אותי קורסת, האישה מתה, התינוק נחנק למוות. הטעיית זריקה. מכה אלוקית מתחת לחגורה. אלוהים היה פה, אלוהים היה שם, אלוהים היה בכל העולם.

- אני אומר לך, אומר עכבר א', - הגבינה המחורבנת הזאת ממולכדת.

- אולי תפסיק? מקטר עכבר ב', - אתה כזה פסימי??־זזזזזט.

אני תוהה אם בזה שאני מביא תינוק לעולם, אני לא נופל למלכודת שלהם - של אלוהים, של המשפחה שלי, של אברהם, יעקב, יוסף - וממשיך את השלשלת של הבאת ילד נוסף למזבח. פְּרוּ וּרְבוּ, אמר האלוהים, ומשם אני כבר אטפל בעניינים. הרמזור עדיין אדום, והמחשבות שלי נודדות. הן נודדות לבית הקברות, מטיילות אל חדר המתים, מהלכות אל בֶּרגֶן־בֶּלזֶן:

משהו לא בסדר עם התינוק.

ממש בזה הרגע, בעוד אני יושב כאן ברמזור, משחק בשערה סוררת של הגבה ומחטט בציפוי הפלסטיק של ההגה, ממש עכשיו יש משהו שלא מתפתח כראוי בתוך הגוף של התינוק שלי שטרם נולד - המשהו הזה לא מקבל מספיק לא־משנה־מה, הלא־משנה־מה לא מקבל מספיק משהו, תא כלשהו לא מצליח להתפצל, תא אחר מתפצל יותר מדי.

לפני כמה ימים חזרתי לעבוד על סיפורי אלוהים שלי. אני מתגרה בגורל, אני יודע, אבל אם הילד יחיה איכשהו, אני רוצה שהוא או היא יֵדעו מאין באתי, למה לא לימדתי אותו או אותה מה שהם לימדו אותי, למה נטשתי את בני עמי, כפי שאמי ניסחה זאת באחד האימיילים האחרונים ששלחה לי אי־פעם. אני יודע שאלוהים יודע מה כתבתי עד כה, ואני יודע שהוא יודע שהוא יוצא מזה חרא - הוא יודע גם שזה רק ייעשה גרוע יותר לפני שאגמור, והוא עושה כל מה שביכולתו כדי למנוע ממני לגמור. להרוג אותי? פשוט מדי. להרוג את הילד שלמענו אני כותב את הספר? זה יהיה מה־זה אלוהים. אני מתאר לעצמי שיש בניין כהה גבוה באזור המסחרי של גן עדן - המון בטון ופלדה, מאוד תאגידי, עם מרפסת למעשנים בחזית וקפטריה בקומה השלישית - בניין שהוא המטה הבינלאומי של מחלקת העֲנישְטוֹזָה הלגלגנית של אלוהים, המקום המיוחד שעובדים בו על תפניות מצחיקות כאלה בעלילה. למקום הזה הולכים סופרים כשהם מתים - כותבי הרומנים, המשוררים, כותבי הסיטקומים, קומיקאי הסטנד־אפ - אל שולחן מתכת וכיסא קשה בתא משרדי קטן במע"ל, המקום שבו כל סיפור אנושי זקוק לסיום מקורי, אבל למרבה הסיפוק, כל סיום בו הוא זהה: איום ונורא.

הנהֶגת שמאחורַי נשענת על הצופר שלה. האור התחלף לירוק. אני פונה בעיקול שמכוניות מאיטות בו כדי לעקוף אצן שמדשדש בצדי הדרך. אין תאונה, אין אישה מתה. על כל פנים, עדיין לא, לא היום. אני חולף בנסיעה, מרגיש הקלה לרגע, אבל רק לרגע, עד שאני מדמיין שהאצן הוא החבר שלי רוי, ושברגע שאני אפנה מהכביש הזה לכביש אחר, רוי, שנמצא איפשהו מאחורי, יידרס וימות. יידרס על ידי רכב משלוחים. רכב משלוחים שעושה את דרכו לבית של רוי. שמוביל - רגע - את החומר הפורנוגרפי שהזמין. חה־חה, הם יצחקו במע"ל, זה ילמד אותו. מישהו יקבל העלאה במשכורת. יגישו עוגה בקפטריה. אם פגשתי אותך וחיבבתי אותך במידה מסוימת, אז דמיינתי אותך מת, ערוף, מבותר.

- אתה מעניש את עצמך, אומר אייק. אייק הוא הפסיכיאטר שלי.

- אני יודע, אני עונה.

- לא עשית שום דבר רע, הוא אומר.

- אני יודע, אני עונה.

אייק אומר עוד משהו, אבל אני לא מקשיב. אני מדמיין את שיחת הטלפון מאשתו המתייפחת.

- אייק מת, היא אומרת.

- אני יודע, אני עונה.

ואני יודע באיזה אופן:

איום ונורא.

2
רבי קהן נכנס לכיתה ג', תלה את המעיל השחור הארוך שלו והגיש לכל תלמיד ספרון שחור שנקרא "מדריך הברכות".

הוא אמר שיש לנו שבוע להתכונן לתחרות הברכות השנתית של ישיבת סְפְּרינג וָאלי.

הלב שלי ניתר.

אמא שלי זקוקה בדיוק לזה: אם אזכה בתחרות הברכות, היא תשכח מכל הצרות בבית - בן שהוא תלמיד חכם הוא הישג עילאי. אחיה היה רב מכובד, ואם בעלה לא מסוגל לכך, אולי הבן שלה כן. ב"מדריך הברכות" היתה רשימה של שבעים עמודים, ובה מאות סוגי מזון שונים. הרשימה חולקה לפרקים לפי נושאים: מרקים, לחמים, דגים, קינוחים. דיפדפתי בו, ולאט־לאט התחוורו לי ממדי האתגר העומד בפני. מהר מאוד התחלתי לגווע ברעב. פלאפל?

הרינג?

חציל בפרמזן?

מישהו סידר לי המון עבודה.

בימי שישי נסגרה הישיבה מוקדם, כדי שכולנו נוכל למהר הביתה, לעזור להורים לקראת שבעס. רבי קהן אמר שחז"ל אמרו לנו שהתורה אומרת לנו שההכנות לקראת שבת לא נופלות בחשיבותן מהשבת עצמה. רוב ההכנות שאני עשיתי היו קשורות בחיפוש יין כשר ברחבי הבית ובשפיכתו לשירותים. זו היתה עבודה כפוית טובה שלא התוודיתי בפני איש על אודותיה. הזעם והתסכול של אבי על שלא היה לו ה"מנישביץ קונקורד" שלו היו מפחידים, אבל עדיפים על זעם השיכורים שלו כשהוא כן היה ברשותו.

הייתי מחפש במזווה, הייתי מחפש במוסך, הייתי מחפש בארון של אבא שלי. אבל הייתי רק בן שמונה, ותמיד התחבא לו בקבוק "קֶדֶם" במקום שלא עלה על דעתי לבדוק בו. לילה אחד היה אבי שתוי מבקבוק של שַבְּלי אדום שחמק ממני. הוא תפס את אחי הגדול בצווארון וגרר אותו הרחק משולחן השבת. הוא גרר אותו במדרגות אל חדר השינה שלנו בקומת המרתף וטרק את הדלת. אפילו סכו"ם הכסף קפץ. - מי רוצה את הקניידלה האחרון? שאלה אמי. - הכנתי הרבה.

כשאחי חזר לשולחן, האף שלו דימם. אמא שלי הביאה לו פחית מיץ תפוזים קפוא לשים על העורף. זה היה אמור לעצור איכשהו את השטף.

רבי קהן לימד אותנו שאסור להפשיר מיץ תפוזים קפוא בשבת, מפני ששינוי מצב צבירה של אוכל ממוצק לנוזלי נחשב בישול, ובישול נחשב עבודה, ואפילו אלוהים נמנע מלעבוד בשבת. מתוך שלושים ותשע הקטגוריות של עבודות אסורות בשבת, בישול ואפייה הם קטגוריה 11. זו הסיבה שאסור להדליק אור - החשמל מלבה את חוט הלהט, פעולה שנחשבת הבערה שנחשבת עבודה (קטגוריה 36).

אבא שלי חזר לשולחן ושר מתוך שכרות כמה שירי שבת. הוא סילף את המילים והלם בחוזקה על השולחן באגרופו. ישבתי שפוף וציירתי בהיסח הדעת עיגולים על האדים שהצטברו על קנקן המים הכסוף. אבא שלי סטר על ידי - שבעס! צעק (כתיבה, קטגוריה 32). בסופו של דבר הוא מעד אל חדר השינה שלו, נרדם ונחר בקול, ואילו אנחנו ישבנו בחדר האוכל ונברנו בדכדוך באוכל.

בבוקר יום שני שלאחר מכן, כשישבנו כולנו ולמדנו מספרי הברכות שלנו, נשמעה דפיקה על דלת הכיתה של רבי קהן, ורבי גולדפינגר, מנהל הישיבה, נכנס פנימה חמור סבר. כולנו נעמדנו. שני הרבנים התייעצו לרגע בשקט ואז אותתו לכולנו לחזור לשבת. אחרי שליטף את זקנו הארוך והשחור כמה ליטופים מהורהרים, נאנח רבי גולדפינגר אנחה עמוקה והודיע לכולנו שאמש אבא של חברנו לכיתה, אברומי גרינמבאום, לקה בהתקף לב ומת.

יש ילדים עם מזל לא נורמלי.

- ברוך דיין האמת, אמר רבי קהן ונד בראשו.

- ברוך דיין האמת, ענינו כולנו ונדנו בראשינו.

תהיתי מה עשה מר גרינמבאום שהגיע לו למות. האם סגד לאלילים? האם עשה ארבעה צעדים בלי הכיפה? מה שזה לא יהיה, זה בטח היה חמור למדי.

כשרבי גולדפינגר הסתובב לצאת, הוא השתהה לרגע ואז, בנפנוף חמור של האצבע, הזכיר לכולנו מה חז"ל אמרו לנו שהתורה אומרת לנו: שעד גיל שלוש־עשרה כל חטאי הבנים נרשמים לחובת האבות.

הסתובבתי להביט בכיסא הריק של אברומי. אברומי היה ילד שמנמן עם בעיות אורתודנטיות קשות וריח רע במיוחד מהפה, אבל לפתע התחלתי לרחוש לו כבוד. שאלתי את עצמי מה הוא עשה שהיה יכול להביא למותו של אביו. מה שזה לא יהיה, זה בטח היה חמור למדי.

רבי גולדפינגר קימט את גביניו בעוז ויעץ לכל אחד ואחד מאיתנו להתפלל ל"השם", הקדוש ברוך הוא, שימחל לנו על חטאינו, כדי שהוא לא יחליט להרוג גם את אבותינו.

לבי ניתר.

- ברוך השם, הוא אמר.

- ברוך השם, ענינו.

ברוך השם ועוד איך - פתאום היו לי שתי דרכים לשפר את כל המצב. יכולתי לזכות בתחרות הברכות למען אמא שלי, ויכולתי לחטוא עד כדי כך שהשם ייאלץ להרוג את אבא שלי.

אברומי גרינמבאום אמיץ הלב. אולי שבעס אחת הוא הדליק אור. אולי שתה חלב אחרי שאכל בשר. אולי הוא נגע בעצמו.

באותו לילה, קצת לפני השינה, אכלתי פּוּלְקֶה, שטפתי אותו בקצת חלב, נגעתי בעצמי והדלקתי־כיביתי את האור בחדר שלי כמה פעמים.

- תשרוף את הנורות ואני שורף לך את הידיים, צעק אבא שלי.

זה עומד להיות שבוע עמוס.

תחרות הברכות מתנהלת כמו תחרות איות.

יש שש ברכות בסיסיות על אוכל: "המוציא", ברכה על לחם; "מזונות", ברכה על חמשת מיני דגן; "הגפן", הברכה על יין או על מיץ ענבים; "העץ", הברכה על דברים שגדלים על עצים; "האדמה", הברכה על דברים שצומחים מהאדמה; ו"שהכול", הברכה על כל השאר.

כעך? "המוציא".

קוואקר? "מזונות".

גפילטע־פיש? "שהכול", הברכה על כל השאר.

אבל זה היה החלק הקל. הדברים נעשים הרבה יותר מסובכים כשאתה מתחיל לשלב סוגי אוכל: יש מזונות שנחשבים נעלים על מזונות אחרים, וכשמצרפים אותם למזונות הנחותים מהם, המזונות הנעלים מקבלים את הברכה. כדי לסבך את העניינים יש ברכות שהן נעלות על ברכות אחרות, ואתה צריך לדעת איזו ברכה לדקלם קודם:

ספגטי וכדורי בשר? "מזונות" - הברכה על חמשת מיני דגן; ואחריה "שהכול" - הברכה על כל השאר.

דגנים עם חלב? "שהכול" על החלב, ואחריה "מזונות" על חמשת מיני דגן.

"טוויקס", חטיף השוקולד עם העוגיות הפריכות? שאלה מכשילה: "טוויקס" לא־כשר. כמובן, אם מדובר בחטיף כשר עם פירות, אגוזים או מילוי אחר, הברכה תהיה תלויה בסיבה שבגללה אכלת אותו. אם אתה אוכל אותו במיוחד מפני שאתה אוהב את המילוי, אתה חייב לדקלם את הברכה ההולמת למילוי. עם זאת, אם אתה אוכל את החטיף כי אתה רוצה לאכול את השוקולד, לא פחות משאתה רוצה לאכול את המילוי, אתה חייב לדקלם קודם כול את "שהכול" על השוקולד, ואחר כך את הברכה ההולמת למילוי.

מבחינה תיאולוגית, חטיפים פשוט לא שווים את המאמץ.

את השבוע הבא העברתי בחטאים ובברכות, בברכות ובחטאים, מְהלל את אלוהים ומתריס נגדו לסירוגין, ככל שמסוגל ילד בן שמונה.

ביום שני בבוקר פיטמתי את עצמי - אכלתי קערה של דגנים בטעם פירות ("מזונות"), פרוסת טוסט ("המוציא"), כוס מיץ ("שהכול"), חצי תפוח ("העץ") וכמה צ'יפס ישנים שמצאתי בתחתית המקרר ("האדמה"). ארוחה אחת, חמש ברכות.

ביום שלישי נגעתי בעצמי. חוץ מזה, בצעתי לחם בלי לערוך קודם טקס של נטילת ידיים, ובאותו ערב, לפני שהלכתי לישון, ישבתי על קצה המיטה ודיקלמתי בקפידה, "חרא," "זין," "תחת," כל אחד שתים־עשרה פעמים.

אבא שלי דפק בכעס על דלת החדר שלי - לכבות את האור, הוא נבח.

חייכתי. לשנינו, חבר.

ביום רביעי גנבתי מאמא שלי שטר של חמישה דולרים ולא דיקלמתי אף ברכה על שקית מלאה חטיפים שקניתי ("צ'רלסטון צ'וּ", שהוא בכלל טרֵפה, לא־כשר, ו"צ'אנקי", שהיה אמור להיות "שהכול", אלמלא ניסיתי להרוג את אבא שלי. "צ'אנקי" עם צימוקים זה "שהכול", ואחריה "העץ").

ביום חמישי לא לבשתי ציציות. רבי קהן שם לב שהגדילים לא משתלשלים משני צדדַי, והוא תפס אותי באוזן וגרר אותי אל מול הכיתה.

- דַּבֵּר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ציטט בקול רם מהתורה בזמן שהפליק לי בכוח על הטוסיק, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.

באותו יום אחר צהריים, אחרי שלא התייחסתי בכבוד למבוגרים ממני ולא הורדתי את הזבל כפי שאמא שלי ביקשה, וגם לקחתי סידור לשירותים, ובכך חיללתי אותו, נגעתי בעצמי - פעמיים - והתחננתי בשקט בפני אלוהים שרק הפעם יחייב את רבי קהן על החטאים האלה.

תחרות הברכות התקיימה בבוקר שלאחר מכן, ובקושי הצלחתי לישון. קורנפלקס? "האדמה". קנישֶס תפוחי אדמה? "מזונות". בירה מאלט. האם זה מאלט? האם זו בירה? זין. חרא. תחת. כלבה.

התהפכתי והסתובבתי, בירכתי וקיללתי ולבסוף שקעתי בשינה טרופה.

אחרי ששהה שבוע בבית, חזר לו אברומי גרינמבאום בנוחות לבית הספר, בדיוק בזמן לתחרות הברכות. בקושי התאפקתי מלרכון לעברו ולשאול איך הוא עשה את זה.

- פססט, אברומי. זה היה לובסטר? אכלת לובסטר? צלע חזיר? קדימה, לי אתה יכול לספר.

רבי קהן אמר לנו שחז"ל אומרים לנו שהתורה אומרת לנו שכשאברהם מת, אלוהים ניחם את יצחק, ככתוב בספר בראשית כה יא; "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו". מזה אנחנו למדים שניחום אבלים הוא מצווה נעלה. רבי קהן הורה לכולנו לעמוד בשורה לפני השולחן של אברומי, ללחוץ את ידו ולדקלם את ניחום האבלים המסורתי: "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". הייתי בן שמונה בלבד, ועדיין לא הייתי מצוי לחלוטין בשיטת התגמולים של אלוהים, אבל עלה על דעתי שאולי, לצד כל החטאים שלי, אבא שלי מקבל גם את המעשים הטובים שלי. לא לקחתי סיכון.

- המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, אמר דב לאברומי.

- המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, אמר מוטי לאברומי.

- מה נשמע? אמרתי לאברומי. - לא נעים.

רבי קהן תפס את העור בחלק העליון של זרועי בין האצבע לאגודל וסובב.

- אאו! צרחתי.

- שמֶנדריק, הוא רטן. אידיוט.

אחרי שאחרון הילדים ביקש מהמקום לנחם את אברומי בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, הניף רבי קהן את ידו גבוה והטיח אותה בחוזקה בשולחן שלו. אפילו הסידורים רעדו.

תחרות הברכות החלה.

הסתדרנו בשורה בחלק האחורי של הכיתה, מושכים את הציציות בעצבנות ומשחקים בפיאות. החוקים היו פשוטים: נקוב בשמה של הברכה הנכונה ותישאר לעמוד לסיבוב הבא. נקוב בשמה של הברכה הלא נכונה, ואתה חוזר לשבת.

הזוכה של השנה שעברה, יוּקיסִיאֵל זלמן יהודה שְנֶק, עמד לצדי. הוא נשען בשלווה על הקיר וחיטט באפו בשוויון נפש. הילד היה קר כצלופח.

- אוסלנדר, שלום! קרא רבי קהן. צעדתי קדימה.

- תפוח! הוא צעק.

- תפוח! קראתי. - "העץ!"

- נכון, אמר רבי קהן.

תחרות הברכות התחילה בקלילות. דב בֶּקֶר קיבל טונה ("שהכול", הברכה על כל השאר), ארי משינסקי קיבל מצות ("המוציא", הברכה על לחם), וישרואל טוכמן נתקע עם קוּגֶל וחשב שהברכה הנכונה היא "האדמה" - אוכל מהקרקע - אבל למעשה היא היתה "מזונות" - הברכה על חמשת מיני דגן. שלושה ילדים אחרים הורחקו בגלל דייסת שיבולת שועל, שניים אחרים קופדו על ידי בּוֹרשט ושמנת חמוצה, ועד סוף הסיבוב הראשון כבר חזרו כמעט שליש מהתלמידים לכיסאותיהם.

סיבוב שני.

- אוסלנדר, שלום! קרא רבי קהן.

צעדתי קדימה.

- מרק פטריות עם גריסים! הוא צעק.

מרק פטריות עם גריסים, מרק פטריות עם גריסים. לעזאזל. ידעתי שאני צריך ללמוד יותר את פרק המרקים; ביזבזתי חצי שבוע על מנות ראשונות.

האם זה "האדמה", על הפטריות שצומחות מהקרקע, או "מזונות" על הגריסים? אולי זה "שהכול", הברכה על כל השאר, על הנוזל? הוא לא אמר שום דבר על קרוטונים... מה אם יש קרוטונים?

- מרק פטריות עם גריסים! קראתי. - "מזונות!"

רבי קהן תקע בי מבט שוטם ומשך בזקנו. עיניו נהפכו לחרכים צרים זועמים.

- ו... אה... "שהכול"? הוספתי.

רבי קהן דפק על השולחן, אות לכך שצדקתי. הבעת פניו הביעה תחושת ניצחון, כאילו הלעג והאיומים המרומזים שלו היו האחראים הבלעדיים להצלחה שלי. שטרודל תפוחים קטף את דב בקר, יואל לוין ומרדכי פּוּמֶרַנְץ. חברי מוטי גרינבאום נתקע עם עוגת הגבינה, ולפי ההבעה על פניו ידעתי שאין לו שמץ של מושג. ברוב חוכמתו הציע שתי תשובות, אחת על קרום דק והשנייה על קרום עבה, ואיכשהו הצליח לשרוד.

היה קשה להאמין שזה רק סיבוב שני.

גרינמבאום, אברומי! צעק רבי קהן.

אברומי צעד קדימה. חייכתי אל מוטי. אברומי אולי הרג את אבא שלו, אבל חוץ מזה הוא לא היה פיקח במיוחד. היה לו מזל שבכלל הגיע לסיבוב השני.

- כעך! צעק רבי קהן.

כעך? הבטתי במוטי בחוסר אמון. הוא עושה צחוק? כעך?

- כעך! קרא אברומי. - "המוציא!"

זה היה בולשיט.

- נכון! צעק רבי קהן. - טוב מאוד!

אפרים גרינבּלָט, אברומי אפשטיין ויהושע פרנקל נפסלו כולם על צ'ולנט עם גריסים ונתחים גדולים של בשר, ואילו כבד קצוץ על חלה עם עלה חסה וקצת זיתים הוציא עוד ארבעה, ובהם מוטי. ואז נשארו שלושה: רק יוקיסיאל זלמן יהודה שנק, אברומי גרינמבאום ואני.

התחיל סיבוב שלישי.

אוסלנדר, שלום! קרא רבי קהן.

צעדתי קדימה.

- גלידה, צעק רבי קהן. - בגביע!

גלידה בגביע, גלידה בגביע. גלידה ידעתי, אבל למה לו להוסיף גביע? האם הברכה שונה אם אין גביע? וממה בכלל עשוי גביע? זו עוגה? זה ופל?

- גלידה בגביע! צעק רבי קהן.

- אה, אממ... זה גביע מסוכר או גביע רגיל?

- גביע מסוכר! הוא צעק. - גביע מסוכר, ברור שגביע מסוכר!

האם הגלידה כפופה לגביע? האם הגביע כפוף לגלידה? רוב הקלוריות מגיעות מהגלידה, אז אולי הגביע כפוף לגלידה? האם זה קשור בקלוריות? אבל אם זה גביע מסוכר, אולי אתה חושק בעצם בגביע, ואז הגלידה כפופה לגביע? אלוהים אדירים, מעורבות בסיפור הזה גם סוכריות צבעוניות?

- גלידה בגביע! רבי קהן צעק שוב.

- גלידה בגביע! קראתי. - לא מברכים!

כל התלמידים בכיתה פנו להביט בי.

כשאני חושב על כל האפיזודה ההיא במבט לאחור, רבי קהן לא הותיר בידי בררה.

- לא מברכים? אמר רבי קהן. - למה לא מברכים?

- בגלל, הסברתי, מגלגל בעצבנות את הציציות הלבנות הארוכות שלי, - בגלל... בגלל שלחדר יש ריח של קקי.

השתררה דממה ארוכה. מוטי ציחקק, ואחרים הצטרפו אליו. עד מהרה התמלאה כל הכיתה בצחוקים. רבי קהן קם על רגליו באטיות, אגרופיו העבים נתחבים לתוך השולחן.

אולי זו היתה סתם פִּרצה בחוק, אבל מבחינה טכנית צדקתי. רבי קהן עצמו אמר לנו שחז"ל אומרים לנו שהתורה אומרת לנו שבשלושה מצבים אסור לחלוטין לברך: 1 - כשעומדים מול זכר מעל גיל תשע שמבושיו חשופים, 2 - כשעומדים מול נקבה מעל גיל שלוש שמבושיה חשופים, ו־3 - בנוכחות צואה.

בכנות, בהתחשב בשתי האפשרויות הראשונות, אני חושב שבחרתי ברע במיעוטו.

יחסית לגבר מגודל, רבי קהן נע במהירות.

- זה נכון, אמרתי כשהתגלגל לעברי, - התורה אומרת ש...

הוא תפס אותי בגסות בזרועי, הרים אותי מעל הקרקע וגרר אותי אל הדלת וכל הזמן צעק בכעס ביידיש.

- אבל יש ריח של קקי! צרחתי. - לחדר יש ריח של קקי! חכה! יש ילדה עירומה בחדר! יש שם ילדה עירומה...!

הדלת נטרקה מאחורי.

עמדתי בפרוזדור, שיפשפתי את זרועי החבולה והתחלתי לבכות. תחרות הברכות היתה אבודה, אני לא רבי גדול, ואבא שלי עוד לא מת.

הלכתי לכיוון הכיתה על קצות אצבעותי והקשבתי היטב. אחרי שתי דקות נפל יוקיסיאל זלמן יהושע שנק קורבן למצה מטוגנת עם סירופ מייפל, והאחרון שנשאר עומד היה אברומי גרינמבאום.

- תפוחים! קרא רבי קהן.

- תפוחים, ענה אברומי. - "העץ!"

- מזל טוב! קרא רבי קהן. - מזל טוב!

בולשיט מוחלט.

באותו יום אכלנו את הגפילטע־פיש המסורתי של ליל שבת ("שהכול") עם פיסה קטנה של גזר ("האדמה"). אבא שלי שוב היה שיכור, סילף את המילים של שירי שבת והלם בכוח על השולחן באגרוף. אמא שלי נכנסה למטבח והוציאה מרק. כשאח שלי אמר שהוא לא רוצה מרק, אבא שלי סטר לו ויצק את מרק העוף החם על פניו ועל ברכיו.

אמא שלי לקחה את אחי לאמבטיה, ישבה איתו על קצה האמבט והצמידה מטלית רחצה לחה ללחייו. אני חזרתי לשולחן האוכל לנקות את מרק העוף מהרצפה. כיוון שטעם העוף הוא הדומיננטי במרק, מרק עוף הוא "שהכול", גם אם מבשלים אותו עם ירקות.

רבי קהן אמר לנו שחז"ל אומרים לנו שהתורה אומרת לנו שהקדוש ברוך הוא שלח על המצרים עשר מכות כדי להראות לנו שהוא נותן לאנשים הזדמנויות רבות להתחרט על מעשיהם, ורק אז, אם הם ממשיכים בחטאיהם, הוא מעניש אותם במוות.

ירדתי לחדר שלי, עשיתי ארבעה צעדים בלי הכיפה, נגעתי בעצמי, הדלקתי־כיביתי את האור ונרדמתי.

3
כשמלאו לי שמונה שנים, כבר ידעתי שנים־עשר שמות שונים של אלוהים, לא כולל השם המפורש. הם היו השם, אדוני, שָדַי, אל מלא רחמים, אל נקם ושילם, רוח הקודש, בעל הרחמים, השכינה, צוּר, ההשגחה העליונה, אדון כל הארץ ונצח ישראל. יום אחד לימד אותנו רבי קהן את סיפור אדם וחוה בגן עדן והתייחס לאלוהים כאל "אבינו שבשמים".

התחלחלתי.

יש עוד אחד? בשמים? זה אלוהים? הוא מסתובב בתחתונים? מה גודל האגרוף שלו? בגודל מכונית? בגודל בית? איך זה לחטוף אגרוף מבית? אם מישהו מכניס לך אגרוף גדול כמו בית, אתה בטח מת מזה, נכון? זאת אומרת, אם אלוהים משתכר לפעמים...

רבי קהן עמד מאחורי השולחן שלו, חומש ביד אחת, ידו השנייה מפתלת את זקנו בחומרה.

- ואלוהים, אמר רבי קהן, - כעס מאוד.

הוא עצם את עיניו ואט־אט הכה בקצה השולחן שלו באגרופו, מטלטל את ראשו באכזבה. איש לא נע. איש לא פצה פה. איש אפילו לא נשם.

- אדם! צעק לפתע רבי קהן. כולם קפצו. רבי קהן התרומם על בהונותיו ומתח את ידו מעל ראשו, אצבעו מורה לשמים שמעל לתקרה המונמכת שמעל.

- אתה... חטאת!

יוקיסיאל נשמט בכיסאו וחיטט באף. אברומי מולל את הפיאות שלו בעצבנות. אני תלשתי שערה מהקודקוד. רבי קהן פקח את עיניו באטיות.

- צא! הוא צעק והצביע לפתע על החלונות. - צא!

שמואל התחיל לקום. כך גם יואל. הכיתה שלנו היתה בקומה השנייה.

- שניכם! הוא המשיך. - צאו מגן העדן שלי! רבי קהן תקע בי מבט יוקד. הוא תקע בכולם מבט יוקד. אצבעו, שעדיין הורתה לכיוון החלונות, רעדה בחמת זעם.

תלשתי עוד שערה מהקודקוד.

הוא רק שכח מעניין התחתונים.

אני יושב בבית קפה בוודסטוק, ניו יורק, ועל אף מאמציו הכנים של הג'יהאד האסלאמי אני מנסה לעבוד. אני לא יכול שלא להבחין שבכל פעם שאני מתחיל להתקדם קצת בסיפורים שלי על אלוהים, ההתקפות על ישראל מתגברות, ואני מרגיש אשם ומפסיק. האם אני מחולל את ההתקפות האלה? האם אלוהים מראה לי מה יהיה אם אני אעצבן אותו, אם הוא שוב יחליט לתת לאויבינו להשמיד אותנו? הרבנים שלי לימדו אותי שזו טעות להגיד שאלוהים חולל את השואה; שב־1938 הוא פשוט הפנה את ראשו. הוא הסתכל לכיוון השני. מה? אה? רצח עם? באמת? איזה חרא, הייתי בשירותים. לא רוצח, רק מסייע לדבר עבֵרה. האם כותרות היום אינן אלא איום שקט? האם אני הבא בתור? המורים שלי אמרו לי שאם יהודי מביך את העם היהודי, עונשו הוא מוות משמים, ואני חושש שזה מה שהסיפורים האלה עושים. אבל אני לוקח נשימה עמוקה ונזכר שאהרון ספלינג מסתדר לא רע, ואם הוא לא מביך את העם היהודי, אני לא יודע מי כן.

- מה בעניין אהרון? אני אומר לאלוהים. - לך תטריד את אהרון

. בעינֵי עַם הספר, למילים - החומר שממנו עשויים ספרים - יש משקל. למילים יש תוצאות. בראשית היתה המילה, והמילה היתה שם האלוהים, ולכן המילה השנייה שהמציאו מיד אחריה היתה המילה "קדוש", שתיארה את המילה הראשונה, שכבר היה אסור לומר אותה. ומכיוון שבסך הכול היו רק שתי מילים, זה צימצם מעשית את השפה כולה בחצי. עד מהרה הגיעו המילים "אל" ו"לא" ו"סקילה" ו"להרוג", ואז עוד המון מילים שנדרשתָ להגיד במקרה שהמילה הראשונה תיאמר, מילות חרטה, התנצלות והבטחה שלעולם לא תישא את המילה הזאת לשווא, שככה תעזור לך המילה.

למילים יש משקל.

- לי זה נשמע כמו נרקיסיזם, אומר החבר שלי קרייג על היחסים שלי עם אלוהים. - כאילו אתה כל כך חשוב.

אני מדמיין אותנו כפותים וקשורי עיניים במרתף אפל, ופורץ עטוי מסכה מכוון אקדח לראשי. אני רועד, אחוז פניקה, על סף דמעות.

- הוא עומד להרוג אותי, אני לוחש.

- ישו שבשמים, מגחך קרייג. - אתה ממש מחשיב את עצמך.

בזמנו היינו בבר במנהטן, ואני חששתי שאלוהים יהרוג אותו בדרך חזרה לברוקלין רק בגלל השיחה הזאת שניהל איתי.

- אנחנו לא צריכים לדבר על זה כאן, אמרתי.

הוא טילטל את ראשו וצחק.

- אתה באמת חושב שלאלוהים אין משהו יותר מוצלח לעשות מלהסתובב ולזמבר אנשים?

הטלוויזיה מעל הבר היתה מכוונת לסי־אן־אן. היו הפצצות בישראל, מיתות בעזה, רציחות בדַרפוּר. שיעים הרגו סוּנים, אפגנים הרגו פקיסטנים, גַ'נגָ'ווידים הרגו את כולם. בחוף המערבי היו גלי חום, במזרחי שיטפונות. היו רעידות אדמה, גלי צונאמי, הוריקנים, טורנדו, מפולות בוץ, מחלות של פעם ומחלות של עכשיו - היו תסמונות ותסמינים ותופעות ושמופעות!

- כן, עניתי לו. - זה מה שאני חושב.

בזמן האחרון חשבתי שאני הבן אדם שהוא מזמבר יותר מכולם. הייתי עצבני בעניין הלידה הממשמשת ובאה, לא ידעתי בוודאות איך אגדל את הילד, והייתי אחוז אימה מכך שהילד או הילדה שייכנסו לחיינו יחזירו איתם איכשהו את המשפחות שכל כך התאמצנו להתרחק מהן, מרחק שרק התחלתי לפתח, מרחק שהציל את נישואי ואת חיי; הייתי פחות הפכפך, פחות זועם. כתבתי. הייתי בעל טוב יותר ועמדתי להיות אב. חששתי שזאת שורת המחץ של אלוהים - עכשיו כשקירות עולמנו חזקים יותר, כשהגג מעל ראשינו מוצק ובטוח, אנחנו מחליטים לפתוח דלת לילד, ודרך הפתח הזה ימהרו פנימה העכברושים והמזיקים של עברי, והם יתחפרו בקירות ובקורות, ועד מהרה הבית יתמוטט.

- תינוק, אמרתי לאייק בשבוע אחרי שנודע לי על ההיריון.

- אז?

- אז הם ירצו לראות אותו.

- האחריות שלך היא לבן שלך, הוא אמר.

- אז מה? פשוט להגיד לא?

- פשוט תגיד לא.

- אני לא בטוח שאני מסוגל להיות כזה חרא.

- אני מאמין שכן.

- אתה חבר טוב.

כעבור כמה ימים נתקלתי במכר ותיק ממונסי. סיפרתי לו שאנחנו מצפים לתינוק; לא מזמן נולד גם לו ילד, ואני שיתפתי אותו בחששות שלי בנוגע למשפחתי. למחרת הוא שלח לי אימייל ואמר שאני חייב לקבל אותם. שעלי להבין שהילד הזה הוא לא רק הבן שלי, אלא גם הנכד שלהם. שעומדים להיות חגים וימי הולדת, ושאני חייב להכיר בזה שאני לא יכול פשוט לנתק אותם מחיי.

- לא, עניתי.

וניתקתי אותו מחיי.

למרבה השמחה, בית הקפה היה שקט הבוקר. זו היתה שעה מוקדמת; שעה שהיחידים הערים בה הם עובדי בניין, גננים וסופרים. אולי זו היתה הדממה, אולי האספרסו הכפול האורגני מזנזיבר, אבל אני חושב שסוף כל סוף מצאתי את המוטיב שמחבר את כל הסיפורים השונים שעליהם עבדתי: בבסיסם הם סיפורים על תשוקתו של אדם אחד ל...

לפתע יש ארבעה - שדיים - שעושים את דרכם לעברי. הרמתי מבט רק לרגע, ופתאום הן שם: שתי נשים שחוצות את רחוב טינקר ופניהן לבית הקפה. הן בדיוק מהסוג שאני אוהב - הן כמעט עירומות ונועלות נעליים עם עקבים גבוהים; שתיהן לבושות בגופיות סטרפלס לבנות, אחת מהן בחצאית ירוקה קצרה ורפויה, השנייה בחצאית לבנה ארוכה שאפשר לראות בעדה את השמש הזורחת לאטה מאחוריה, שותפתו השמימית הערמומית לפשע של המציצן. אני לא יודע מי המציא את נעלי העקב הגבוה, אבל בזמן שהן הלכו לעברי, תהיתי אם הוא מת, ומה היה עשוי להיות העונש שאלוהים הטיל עליו. ללכת על עקבים לנצח נצחים? להיקשר לעמוד הלקאה ולספוג הצלפות מעקבים של עשרה סנטימטרים מידן של כל הנשמות הזועמות שההמצאה המרושעת שלו הביאה לשפיכתן לשווא? ואולי - פרויקט מיוחד של מע"ל - הוא נמצא בעולם שכל הנשים נועלות בו נעליים שטוחות? אולי הוא התגלגל כעקב של נעל? אולי הוא אחד מהעקבים של שתי אלה? אחת מהנשים רזה ובלונדינית, השנייה מלאה ושחרחורת. זה האלוהים שלי - זהו אדונַי, זהו שָדַי, זהו אדון עולם - זוהי ההשגחה העליונה שלא לוקחת סיכונים ומקיפה את המגוון הרחב של הסטיות שלי. הן מרחפות על פני הרחוב, מעכסות, מהדסות, מטלטלות ומעורטלות, אלף תנועות שאי אפשר לעמוד בפניהן בכל צעד שאי אפשר לעמוד בפניו. את שתי אלה היו מגרשים מירושלים; באפגניסטן היו יורים בהן; באיראן היו תולים אותן. מחיר החירות הוא גירוי נצחי. הן גם לא שייכות לכאן, לוודסטוק - זו עיר קטנה, חייתי פה יותר מעשר שנים ומעולם לא ראיתי אותן קודם; הן כאילו הגשימו פתאום את הסגנון של "מסע בין כוכבים" באמצע הרחוב, כאילו קפטן קֶרק ערך מסיבה ב"אנטֶרפְּרַייז", ושתי חשפניות שחיפשו את השירותים מעדו בטעות לתוך חדר המַשְגֵר.

עכשיו הן בבית הקפה. הבלונדינית מביטה בי ונושכת את השפה התחתונה. השחרחורת מחייכת כשהיא חולפת על פני.

אני מחזיר מבט אל המחשב שלי. איפה הייתי? אני לא...? מה אני...? חשבתי שעליתי על זה. משהו בנוגע לאלוהים? לא, זה לא נשמע בסדר. מי רוצה לקרוא על אלוהים? הבלונדינית מחייכת אלי? ישו שבשמים, השחרחורת הזאת פצצה. איפה... איפה הייתי? זה סוג האלוהים שאני מתמודד איתו.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

מחבואים עם אלוהים - שלום אוסלנדר
Beware of God - Shalom Auslander


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *