» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2009       חזור

נערה עם קעקוע דרקון
מאת: סטיג לרסון
Man som hatar kvinnor (The Girl With The Dragon Tattoo) - Stieg Larsson

ההוצאה: מודן "נערה עם קעקוע דרקון" שראה אור באירופה גם בשם "גברים ששונאים נשים", הוא החלק הראשון של טרילוגיית המתח המדוברת ביותר בשנים האחרונות, שזוכה להצלחה עולמית מסחררת. נערה עם קעקוע דרקון" היא תעלומת חדר נעול המשתרעת על פני אי שלם וחצי מאה. העלילה מתחילה בנקודת שפל בחייו המקצועיים של מיכאל בלומקוויסט, הבעלים והמו"ל של כתב העת הכלכלי "מילניום", כתב עת ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ובגזענות. בלומקוויסט שהורשע בהוצאת לשון הרע נגד איש עסקים מצליח ורב השפעה בשם הנס-אריק ונרסטרום, ועוד בטרם הפנים את מצבו החדש, מקבל פנייה מהנריק ונגר, תעשיין שוודי קשיש ובעל עוצמה, בבקשה לחבר ביוגרפיה משפחתית שתהווה אמתלה לחקור את נסיבות היעלמותה של קרובת משפחתו, נערה בת 16, מהאי הפרטי של המשפחה לפני כארבעים שנה.

ונגר משוכנע שהנערה נרצחה על ידי אחד מבני המשפחה הענפה והמסואבת שלו. כל החקירות שערכו המשטרה וונגר עצמו הגיעו למבוי סתום. התעשיין מסרב לתת לפרשה לגווע, ובערוב ימיו מנסה לגייס את מיכאל לפתרון התעלומה. התעשיין מבטיח למיכאל שאם יתמסר למשימה, הוא יעניק לו בסוף השנה ריאיון לעיתון 'מילניום' ובו ימסור פרטים מפלילים על ונרסטרום.

הבחירה של ונגר במיכאל לפתרון התעלומה אינה מקרית. היא נעשתה בעקבות תחקיר מקיף שוונגר הזמין ממשרד חקירות. את התחקיר ביצעה ליסבת סלאנדר, האקרית צעירה ומבריקה, מורכבת ומוזרה הנראית על גבול האנורקסיה. לסלאנדר עבר פסיכיאטרי, היא נתונה לפיקוח אפוטרופוס, ומצטיירת כטרף קל לכל חורשי רעתה.

באין לו אלטרנטיבה טובה יותר, ולאחר שהובטח לו סכום של 2.4 מליון קרונות (כ-333 אלף דולר) עבור שנת עבודה מחליט מיכאל להיענות לאתגר. הוא נוטל פסק זמן מעבודתו ועובר להתגורר באי הפרטי של משפחת התעשיין. עם הגיעו לאי מתחילה העלילה לקרום עור וגידים ולהסתעף בכמה מישורים מקבילים ומותחים, עד לפתרונה המפתיע.

"נערה עם קעקוע דרקון" הוא הרבה מעבר לספר מתח מצוין. יש בו ביקורת חברתית נוקבת ועומק פסיכולוגי. דמותה של סלאנדר מהפנטת, ויחד עם מיכאל בלומקוויסט הופכים השניים לצמד בלתי נשכח. כל אחד מחלקי הטרילוגיה עומד בפני עצמו, אך מבוסס על אירועים מהכרכים הקודמים. בהמשך הטרילוגיה, דמותה של סלאנדר הופכת למרכזית ומניעה את העלילה.

נערה עם קעקוע דרקון (ראה אור במקור בשנת 2005), הוא החלק הראשון של טרילוגיית מתח הזוכה להצלחה עולמית ושספריה נמכרו עד כה בלמעלה מ-14 מיליון עותקים.

החלק השני של הטרילוגיה: הנערה ששיחקה באש
החלק השלישי של הטרילוגיה: הנערה שבעטה בקן הצרעות

בסוף חודש פברואר 2009 יצא לאקרנים בשוודיה הסרט "גברים ששונאים נשים" המבוסס על הכרך הראשון בטרילוגיה בכיכובה של השחקנית השוודית NOOMI RAPACE. הסרט זכה להצלחה עצומה, והוא יעובד למיני-סדרת טלוויזיה בת שני חלקים. הסרט יוקרן גם בצרפת ב-550 בתי-קולנוע. שני החלקים האחרים של הטרילוגיה יעובדו אף הם למיני סדרת טלוויזיה.

סטיג לרסון (2004-1954), יליד שוודיה, היה אחד המומחים הבולטים בעולם לתנועות ימניות קיצוניות, אנטי-דמוקרטיות וניאו-נאציות. הוא הקים ארגון שמטרתו לחשוף פעילים גזענים, וערך עיתון בשם "אקספו" ששם לו למטרה להילחם בתופעות אלו. מאז הקים את הארגון והעיתון היה נתון לאיומים בלתי פוסקים על חייו.

לפני שהקים את העיתון הוא היה פעיל פוליטי, צלם ומומחה לספרות מדע בדיוני. לפרנסתו עבד כמעצב גרפי בסוכנות הידיעות השוודית הגדולה ביותר, וערך ספרי מדע בדיוני. הוא נפטר במפתיע בגיל 50 מדום לב בתאריך המציין את 'ליל הבדולח'. באותו יום, כמדי שנה, לרסון וכּורדו באקסי, מנהיג הכורדים הרדיקלי בשטוקהולם, עמדו להשתתף באספה ציבורית לציון ליל הבדולח, אך שעות ספורות לפני תחילת האירוע לרסון נפטר.

במותו השאיר לרסון שלושה כתבי יד גמורים של טרילוגיית 'מילניום' שטרם פורסמו. הוא כתב את שלושת הכרכים עבי הכרס הללו להנאתו בזמנו החופשי. הוא השאיר גם חלק מהכרך הרביעי ותקצירים לחמישי ולשישי. לרסון תיכנן לכתוב עשרה ספרים בסדרה.

בחודש מאי 2008 נמצאה צוואתו שנכתבה בשנת 1977, ובה קבע כי הונו יועבר למפלגה הסוציאליסטית. הואיל ולא היו לצוואה עדים, היא לא נחשבת בשוודיה לתקפה. אביו ואחיו שתקפו את הצוואה זכו בהכנסות העצומות מהתמלוגים.

אווה גבריאלסון שהיתה שותפתו לחיים במשך שנים ועד ליום מותו, (היא גם זו שמצאה את הצוואה), לא זכתה ליהנות ממאומה מכספי הירושה העצומה שהתהוותה לאחר מותו. עניין זה נדון בהרחבה בעיתונות השוודית, ורבים קראו לשינוי החוק. היו שהעירו כי לאור התנהגותם של אביו ושל אחיו כלפיה לא בכדי נקרא ספרו הראשון בשוודית "גברים ששונאים נשים"....

נערה עם קעקוע דרקון מאת סטיג לרסון בהוצאת מודן, הכרך הראשון בטרילוגיית מילניום, משוודית רות שפירא, 512 עמודים.

ביקורות מחו"ל
"הופעת הבכורה של סטיג לרסון ככותב ספרי מתח, שאירעה לאחר מותו, היא אירוע יוצא מן הכלל. ...לרסון הוא יוצר ספרי מתח גאוני ומקורי שנולד ובאותו רגע מת."
Dagens Nyheter

"קריאת 'נערה עם קעקוע דרקון' היא כמו משב אוויר קר ומרענן... במרכז הסיפור שתי דמויות ייחודיות ומרתקות: כתב כלכלי שירד מגדולתו, וליסבת סלאנדר הנפלאה בת ה-24 - בילבי בת-גרב, האקרית מחשבים, מנוקבת בפירסינג ובעלת חוש הישרדות, שצריך להפחיד את כל מי שעומד בדרכה." Chicago Tribune

"סנסציה מו"לית, סופר מותחנים מעולה שנראה שהגיע משום מקום. לעתים נדירות נאלצה ספרות הפשע להצדיע ולהתאבל בבת אחת על כישרון זוהר כלרסון." Sunday Times

"העיתונאי וההאקרית הם דמויות אמינות ומבריקות... בסופו של דבר, הרומן הופך בין השאר לסיפור אהבה עדין... זהו רומן מרשים, מלא תשוקה, שמקים לתחייה את האי בו הוא מתרחש, ויש בו תובנות סוציולוגיות חריפות." Observer

"הציפייה לחלקים הבאים במה שנותר מהטרילוגיה נמהלת בעצב לנוכח הידיעה שזמן קצר לאחר שהתפרסם כתב היד שלו, לרסון שהיה בן חמישים, נפטר מהתקף לב... אבל התובנות חדות העין שלו על ניצול הכוח והשררה של יחידים ומוסדות יגיעו לקהל קוראים רחב יותר משהיה יכול לדמיין." Sunday Telegraph

מחפשים אחר סטיג לרסון | כריסטופר מקלהוס, המו"ל של "מילניום" באנגליה

דצמבר 2007
'סטיג לרסון מת ביום השנה לציון, 'ליל הבדולח', בשנת 2004, בגיל חמישים. היה בכך מן הסמליות שכן בחייו הוא עשה כל שאדם יכול לעשות כדי לחשוף ולעצור את ההתעוררות המחודשת של הניאו-פשיזם במולדתו, שוודיה. הוא עבד יומם וליל, לעיתים תחת איומים על חייו, עם קבוצה קטנה של אקטיביסטים פוליטיים שייסדו מגזין בשם "אקספו". העבודה ממשיכה, וכתב העת עוד מתפרסם.

לאחר שמת נערך לכבודו טקס אזכרה שבו חברים רבים הופתעו לגלות את רוחב היריעה של הישגיו, קשרי החברות שלו ומסעותיו. כמו כן היה מפתיע לגלות את העוצמה שהופעלה בידי אדם שקט וצנוע זה בתחומי הפוליטיקה והמאמצים ההומניטריים שחבקו את אירופה כולה. המגזין שלו, שספג חיצי לעג רבים והודעות פוגעניות לאחר מותו, לא הוציא גיליון מיוחד כדי לפאר את חייו ואת עבודתו. המשך הוצאתו היה ונותר מורשתו הרועמת והמַספקת. אסטרטג פוליטי מתוחכם מאוד מת, אבל צוות צעיר יותר ומחויב באותה מידה, שלו שימש אב רוחני, החליף אותו בקו הקדמי.

לרסון בחר את בני בריתו מתקופות רבות בחייו. הוא חיפש והתיידד עם מונה סאלין, כיום ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשוודיה, בזמן שהותקפה בידי התקשורת. הוא מצא את דרכו אל כורדו באקסי, מנהיג הכורדים הרדיקלי בשטוקהולם. הוא התיידד עם מוריס בישופ, ראש הממשלה הגולה של גרנדה.

גם כילד, סטיג לרסון לא הפסיק לכתוב - על טקסט מאויר שכתב בגיל צעיר מאוד ושעסק בקבוצות כוכבים שבהן צפה, חתם "דנטה לרסון". ההקשות על מכונת הכתיבה שלו היו כה רמות עד שהוא היה צריך לעבור לחדר במרתף, בבניין הדירות שבו התגוררה משפחתו, וכשגם זה לא הרגיע את השכנים, הוא נאלץ לעבור לחדר בבניין אחר לגמרי. הוא סיים את לימודיו והתגייס לצבא. את שלמד באימונים הקרביים בצבא יישם במסעותיו באפריקה.

בשנות ה-20 לחייו הוא כתב, עיצב ושיכפל 30 סיפורי מדע בדיוני קצרים; הוא היה אמן וצלם, ועבד במשך עשרים שנה כמעצב גרפי בסוכנות הידיעות TT בשטוקהולם. במשך שלושים שנה סיקר את מדינות סקנדינביה עבור המגזין הבריטי האנטי-פשיסטי 'סרצ'לייט'; הוא הרצה בסקוטלנד יארד על התנועות הניאו-פשיסטיות ברחבי אירופה ועל הדרכים שבהן הן עושות שימוש באינטרנט. הוא היה קורא נלהב של ספרות מתח במיוחד באנגלית, ומפעם לפעם סקר ספרים אלה עבור סוכנויות הידיעות בסיכומי קיץ או חורף שנודעו בשמם - "קברי המונים", כך שמומחיותו בתחום לא הפתיעה את חבריו שאליהם נשלחו ספרי הטרילוגיה שכתב, לעיתים פרק אחר פרק.

טרילוגיית 'מילניום' פרי עטו זכתה בפרסים היוקרתיים ביותר של הז'אנר, והמהדורות בכריכה הרכה של הכרך הראשון כבר מכרו יותר עותקים מאשר כל ספר שנמכר אי פעם בשוודיה.

סטיג לרסון ייזכר יותר מכול כאיש בעל עקרונות מוסריים מוצקים. הוא כילה את חייו במלחמה בחוסר הסובלנות הדתי והגזעני. הוא התריע, כפי שאף אחד בתחומו לא עשה בעבר, על הממד הפן-אירופי של הבעיה. הוא למד היטב את המפלגות הימניות באוסטריה, בגרמניה, בהולנד, ברוסיה, בצרפת ובבריטניה, ואת הדרכים שבהן פעלו ותיקשרו. הוא כתב ספרים עם אנה-לנה לודנוס על רצח על רקע כבוד המשפחה ועל הימין הקיצוני בשוודיה, ועם מיקאל אקמן על המפלגה הדמוקרטית לכאורה בשוודיה (שאינה כזו, ואין להתבלבל בה עם הסוציאל-דמוקרטים).

כל עוד עבדו בצמוד - עד כדי כך שלעיתים אחד מהם כתב מאמרים בשמו של האחר, ללרסון ולבאקסי לא היו אשליות באשר לסיכונים שהם נוטלים. באקסי אמר: "פעם אחת ירו לעבר הבית שלי." שניהם קיבלו איומים על חייהם, ובמשך זמן רב לרסון היה צריך לנקוט אמצעי זהירות כשיצא מביתו וחזר אליו, לשנות את פעולותיו שבשגרה, ולהגן גם על חברתו לחיים. תמונותיהם וכתובתם פורסמו באינטרנט. אנרכיסט, שגם הפך מטרה לימין הקיצוני, נרצח מתחת לאפו של צוות מעקב משטרתי. חבריו של לרסון אומרים שהוא מעולם לא פחד, אבל המתח של אותן שנים, במיוחד בסוף שנות התשעים, היה גדול. באחד הרגעים האיומים ביותר נעשה שימוש באמצעי טרור כנגד בתי-הדפוס של "אקספו", חלונות נופצו, והעובדים קיבלו איומים על חייהם. בעידודו של באקסי, כל ארבעת העיתונים היומיים בשוודיה שילבו כוחות עם "אקספו" ועם "באק-וייט". המגזין של באקסי פירסם את שמותיהם ותמונותיהם של 61 גברים ונשים שקשורים לכאורה לארגוני ימין קיצוני וגם הדפיס את המאמרים הארסיים שלהם.

לרסון המשיך לעבוד עוד ועוד - בסוכנות הידיעות ביום, וב"אקספו" - בלילה, עד שהגיע הזמן שבו היה יכול להצטרף לתוכנית פרישה מרצון בסוכנות TT. הוא השקיע ב"אקספו" ככל יכולתו מהפיצויים שקיבל, ועבד קשה מבעבר. בלילות התחיל לכתוב את ספרי המתח שיהיו חלק אחד מירושתו לשוודיה ולעולם הספרות.

המו"ל, ג'ון-הנרי הולמברג, אומר שבכל התקופה שבה הכיר את לרסון הוא מעולם לא שכח ולו פרט קטן, והכישרון הזה, יחד עם התמדתו, היו אבן הפינה לעבודתו המבריקה ב"אקספו": הבנייה האיטית של הטיעונים, הבסת כל המתנגדים באמצעות עובדות והיגיון. הוא מעולם לא איבד את שלוות רוחו בוויכוח, ובראיונות היה תמיד רגוע, עם חיוך וניצוץ בעיניו. רק נאומים בבתי-הספר או פגישות של ארגוני עובדים גרמו לצד הנלהב, הכריזמטי והסמכותי לחלוטין באופיו של לרסון להרים את ראשו.

הוא ועמיתיו ענו למספר עצום של מטלפנים שביקשו את עצותיהם ועזרו בבתי-הספר שבהם סבלו תלמידים מהטרדות של נאו-נאצים צעירים. הוא וג'ונס סאנדברג, עמית ותיק, פיתחו תוכניות שיושמו בבתי-ספר - ובהצלחה גדולה - כדי לעזור לקורבנות ההטרדות ולעודד אותם. במשך עשר שנים בנה צוות "אקספו" ספרייה, שהיא תוצר של מחקר מדוקדק - של תיקים, ספרים, כתבי עת ודי-וי-די, מוזיקת "הכוח הלבן", הקלטות ונאומים ותמונות, כולם מתעדים את פעילויות הימין הקיצוני בשוודיה. את כל המידע הזה שאספה "אקספו" היא הסכימה לחלוק עם כל ארגון ששאף לקדם את אותן המטרות שלשמן נוסדה "אקספו".

לרסון עצמו עשה ימים כלילות כדי לחקור את האינטרנט. הוא בדק בלוגים, חדרי צ'אט ודפי בית, ונוסף על אלה ענה על כל המכתבים והשאלות שהופנו אליו לעיתים במשך ארבע-חמש שעות ללא הפסקה, לרוב כשרגליו על השולחן, כוס קפה בידו, ולצידו אחת משישים מנות הסיגריות היומיות שלו.

ב-9 בנובמבר 2004 לרסון התכוון להשתתף באספה ציבורית עם כורדו באקסי כדי לציין כמדי שנה את 'ליל הבדולח'.

ביום שלפני כן, שלא כהרגלו, הוא התקשר לומר שמאתרי האינטרנט הנאציים גילה שרבים מהם מתכוונים להגיע לאספה, ותהה אם כדאי להזהיר את המשטרה. באקסי לא חשב שעליהם לעשות זאת. בבוקר האספה התקשר באקסי לבדוק באיזו שעה ייפגשו, ונאמר לו שלרסון חלה ונלקח לבית-החולים. באקסי השתתף באספה לבדו: "היו שישים נאצים וארבעים נורמליים, זו לא הייתה בעיה." לאחר מכן הגיע לבית-החולים. סטיג כבר לא היה בחיים. "הוא חייך, לבש ז'קט ועניבה. חתיך, אבל בלי סיגריה," אמר. הוא הכין הרבה תוכניות טובות לעצמו, חוץ מאשר למות."

הריאיון היחידי שנערך עם סטיג לרסון | לאס וינקלר עבור Svensk Bokhandel
הראיון נערך לרגל יציאתו לאור של הכרך הראשון בטרילוגיה.

סטיג לרסון הוא אחד ממייסדי "אקספו", קרן מחקר פרטית שהיא גם בעלת מגזין. לקרן ולמגזין מצע פשוט: להגן על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי מול תופעות גזעניות, אנטישמיות, ימניות-קיצוניות וטוטליטריות בחברה. הקרן והמגזין אינם מחויבים לפוליטיקה מפלגתית. אנשים שעובדים ב"אקספו" נעים על הספקטרום שבין שמרנים צעירים לקומוניסטים חדשים. כשהם נכנסים ל"אקספו" הם צריכים להשאיר מאחוריהם את המטען הפוליטי שלהם.

על העבודה במגזין "אקספו" ועל האיומים:
את המגזין הקמנו ב-1995 לאחר ששבעה בני-אדם נרצחו בידי נאצים. חברו אלי כמה אנשים צעירים שעבדו כל כך קשה עד שתוך שנה וחצי או שנתיים נשחקו לחלוטין. אני עבדתי בלילות בניסיון להחזיק את הכול יחד. לא קיבלנו שום תמיכה, וב-1998 המגזין התמוטט. בתקופה ההיא נשארו כשלושה עד חמישה אנשים על הסיפון, והוטל עלינו לארגן מחדש את כל הפעילות ולפרוע את כל החובות. ב-2001 עברנו רה-אורגניזציה תחת הנהלה חדשה.

מדי פעם נחשפתי לאיומים, אבל זה קורה לכל אחד שעוסק בנושאים האלה. זה קרה בשל הטקסטים התמימים ביותר. ברגע שהאיומים עברו רף כלשהו טרחנו ליידע את המשטרה, אבל זה לא קרה יותר משלוש פעמים. ב-1991 כורדו באקסי נורה דרך החלון ונפצע, בתי-הדפוס הושחתו, ומפיצים של "אקספו" הותקפו.

בסתיו זה יראה אור ספר הביכורים של סטיג לרסון, הכרך הראשון בסדרת 'מילניום', על הזוג מיכאל בלומקוויסט וליסבת סלאנדר. שם הספר הוא "גברים ששונאים נשים" (שתורגם בשפות שונות וגם בישראל כ"נערה עם קעקוע דרקון".)

על סדרת 'מילניום':
התחלתי לכתוב את ספרי הסדרה בשנת 2001. כתבתי אותם בשביל הכיף. הרעיון התגלגל בראשי עוד משנות התשעים. אז, קנת א' ואני ישבנו במשרדים של TT (סוכנות הידיעות המרכזית בשוודיה) והתחלנו לכתוב טקסט על זוג בלשים מבוגר. זה היה כיף גדול. חשבנו איך להציג זוג בשנות ה-40 המאוחרות לחייו שמפצח תעלומה. הרעיון עבר שינויים רבים מאז.

במקום אישה בת 45 לקחתי את 'בילבי בת-גרב', ושאלתי את עצמי איך היא עשויה להיות היום? איך היא יכולה להראות כמבוגרת? איך יכנו אותה? אנטי-סוציאלית? ילדה עם הפרעות קשב וריכוז? יש לה השקפה שונה על החברה. זוהי ליסבת סלאנדר, צעירה בת 24, נטולת כישורים חברתיים שמרגישה אאוטסיידרית מוחלטת.

הייתי צריך מישהו שיאזן אותה - מיכאל "קאלה" בלומקוויסט, עיתונאי בן 45, ממלא את התפקיד הזה. קאלה בחור טוב, מוכשר וחרוץ שעובד במגזין משלו, שנקרא 'מילניום'. העלילה נעה סביב משרדי העיתון, אבל גם סביב ליסבת סלאנדר, שאין לה כמעט חיים משל עצמה.

הרבה אנשים מעורבים בעלילה. אני עובד עם שלוש קבוצות ברורות. אחת סביב המגזין 'מילניום', שבו עובדים שישה אנשים. הדמויות השוליות לא נכנסות לסצנה רק כדי לומר משהו. הן פעילות כך שהן משפיעות על העלילה. זהו אינו עולם סגור. יש גם מעגל סביב 'מילטון סקיוריטי', חברת אבטחה פרטית. יש גם קבוצת שוטרים, שאף הם משמשים דמויות ראשיות בזכות עצמם. כל הקצוות נקשרים רק בספר השלישי, שם מבינים מה באמת קרה. יחד עם זאת כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו. ובכולם יש גם משהו נוסף. ברומנים בלשיים רגילים אתה אף פעם לא רואה את התוצאות של מה שאירע בספר הבא. את זה כן אפשר לראות בספרים שלי.

על כתיבת סיפורים בלשיים:
כל חיי קראתי סיפורים בלשיים. כשעבדתי ב-TT כתבתי שני טורים בנושא בכל שנה - בקיץ ובחג המולד. דירגתי את חמשת ספרי המתח הטובים ביותר באותה תקופה. בין אלה שבחרתי היו שרה פרצקי, ואל מקדרמיד, אליזבת ג'ורג', מינט וולטרס. כמעט כל כותבי ספרי הבלשים שכללתי היו, כמה מוזר, נשים. אני יודע מה חסר לי בסיפורי בלשים. הם בדרך כלל מתרכזים באדם אחד או שניים, אבל הם לא מתארים שום דבר בחברה שבחוץ.

אני כותב מהר מאוד. קל לכתוב סיפורי בלשים. יותר קשה לכתוב מאמר בן 5,000 מילה, שבו על כל פרט להיות מדויק במאה אחוז. שם אסור לנו לטעות. במקרה כזה יתבעו אותנו ויתקפו אותנו בעיתונות.

לכתוב ספרות בלשית זה כלל לא קשור לכתיבת דעות פוליטיות או לספרות קלאסית. ידוע שסיפורי בלשים הם אחת מצורות הבידור הפופולריות שקיימות. אם לאחר מכן אתה רוצה לומר משהו... אז תאמר. ואת זה עשיתי, כמובן.

נערה עם קעקוע דרקון - סטיג לרסון
Man som hatar kvinnor (The Girl With The Dragon Tattoo) - Stieg Larsson