» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2009       חזור

ארמדילים - תמונות מקרב תת -קרקעי
מאת: רודולפו פוגוויל
Los Pichiciegos - Rodolfo Enrique Fogwill

ההוצאה: כרמל, סדרת אלדורדו מקום ההתרחשות של ארמדילים הוא איי מַלווינס בזמן ,המלחמה בין ארגנטינה לבריטניה (אפריל-יוני 1982) הידועה בשם מלחמת פוקלנד אך הוא אינו עוסק במלחמה. גיבורי הרומן הם חיילי הצבא הארגנטיני שמנסים לשרוד. המוסר הערכי המבדיל בין טוב ורע וכן שאר ערכי החברה נמדדים כאן בראייה שונה ובלתי צפויה; ארמדילים קובע סוגה לעצמו. פוגוויל יצר ברומן ניסוי חברתי מרתק - בדיוני, אך פעמים מציאותי עד כאב - והקורא זוכה לצפות בהתרחשות התת-קרקעית הזו כמו דרך זכוכית שקופה, בדרך המזכירה את התבוננותם של תלמידים בנמלים בשיעורי הטבע. ואכן, חיי האדם בעולם שיצר פוגוויל אינם שווים יותר מחיי נמלה.

מדובר באחד הרומנים הלטינו-אמריקניים החשובים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 - ההשפעה של הטקסט על הקורא לא פגה עם סיום קריאת הרומן.

רודולפו אנריקה פוגוויל נולד בבואנוס איירס בשנת 1941 . הוא שימש פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס לפני שהפך לסופר, משורר ובעל טור קבוע באחד העיתונים החשובים בארגנטינה. הוא זכה להכרה בעקבות זכייתו בפרס החשוב הראשון שלו על הסיפור .(1980) Muchacha Punk

פוגוויל זכה בפרסים ספרותיים רבים אחרים, ביניהם הפרס הלאומי לספרות, ואף קיבל את מלגת גוגנהיים לספרות. הוא כתב עד כה כ- 15 ספרים ובראשם ארמדילים, ספרו הידוע ביותר. ספריו תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור בהוצאות מרכזיות בעולם.

פוגוויל נחשב לסופר מהחשובים בארגנטינה במחצית השנייה של המאה ה- 20 . לפי מבקרים רבים הוא שייך לקבוצה קטנה של ארבעה סופרים; פוגוויל, סאֶר, פִּיגלייה ואיירה, הנחשבים כחיוניים להבנת הספרות הארגנטינית והאיברו-אמריקנית. לפי הסופר והמבקר מאוּר ו ליבֶּרטֵלה ,פוגוויל נועד למלא את מקומו של הסופר רוברטו אַרְלְט (1942-1900), גדול החדשנים בספרות הארגנטינית המודרנית לצד חורחה לואיס בורחס.

ביקורות מחו"ל
"תמונת הדיוקן של פוגוויל עצמו, בשערו הפרוע ועיניו היוצאות מחוריהן, שימשה בארגנטינה של שנות השמונים כ'לוגו' של ממש, שמתוך עטיפת ספריו הצביע על קיומה של אפשרות נוספת לעמדה של היוצר." "... חזק, יבש, ארסי, נרקוטי, מלהיב, ממכר." איגנסיו אצ'ורייה

פוגוויל הוא סופר המודע באופן מוחלט לחשיבות של תפקידו בספרות הארגנטינית העכשווית. אין זו גאווה, אלא אימוץ אחראי של אסתטיקה ייחודית. לצד שמות ידועים, כמו ססר איירה, ריקרדו פיגלייה וחואן חוסה סאר המנוח, הסופר הארגנטיני הזה מציע את הערך העיקרי של החשיבה כאמנות, לצד האמנות האחרת, הבלתי נמנעת, של הכתיבה." ארנסטו אילה דיפ, אל פאיס

"בארמדילים, פוגוויל נוקט עמדה תקיפה ביותר נגד המלחמה, ועמדה אלימה כלפי כל סוג של פטריוטיזם. בעולם שלו, יסודות הקיום הבסיסיים ביותר גוברים על הכול, חוץ מהדמיון." ניק קייסטור

ארמדילים - תמונות מקרב תת-קרקעי מאת רודולפו פוגוויל בהוצאת כרמל, סדרת אלדורדו לספרות לטינו אמריקאית חדשה, תרגום: יורם מלצר, עורך הסדרה: אוריאל קון, עריכה לשונית: ינון קחטן, עיצוב: דודי ברנד, צילום: אליאנה חאנקה, 165 עמודים. תורגם במסגרת תוכנית התמיכה של משרד החוץ הארגנטיני.

ארמדילים - תמונות מקרב תת-קרקעי | רודולפו פוגוויל
שלא היה זה כך, כך נדמָה לו. לא צהוב כמו קרם. דביק יותר מקרם. דביק, מִשְחָתִי. נדבק לבגדים, נכנס דרך הפתח במעיל, נכנס לנעליים הצבאיות, מספיג את הגרביים. בין הבהונות, קר, מרגישים בו לאחר מכן.

"נוכֵחַ!" אמר קול של גרון גדוש.
"היכנס," הוא ענה. לא "תיכנס", אלא "היכנס." כך היה עליהם לומר.
ואז הקול מהחוץ אמר "חוֹם," ובחור ספוג בבוץ התגלגל לעברו ברעש.
"לא קר," אמר הבחור שהגיע, "אבל היה כדאי לחזק עוד קצת את הקורה הרוחבית..."
"זה ייעשה בהמשך," הוא אמר לו, בעודו מרגיש שהשני מסתדר ממול, מכוסה בבוץ, רטוב, נושם נשימות מקוטעות.

הוא דמיין את השלג לבן, קל, יורד בקו ישר אל הקרקע ולאחר מכן מונח עליה עד שהוא מכסה אותה בשמיכה לבנה של שלג. אבל השלג הזה שם, צהוב, לא ירד: הוא נסחף אופקית בגלל הרוח, נדבק לדברים, נגרר לאחר מכן על הקרקע ובין העשבים כדי למצוץ את האבק הדק של האדמה. הוא נעשה חוּם והפך לבוץ. ולזה קראו שלג כשאמרו שיש שלג בדרכי הגישה. שלג: בוץ כבד, קפוא, קר ודביק.

בכפר שלו ירד שלג פעמיים, הוא ישן, וכשהתעורר והביט מבעד לחלון השלג כבר נמס. בטלוויזיה השלג לבן. הוא מכסה הכול. במקומות ההם אנשים עושים סקי ומחליקים על השלג. והשלג אינו שוקע ואינו הופך לבוץ ואינו חודר לבגדים, ולאנשים יש מזחלות עם פעמונים ואפילו פרחים. בחוץ, לא: במורד הסלעי, כבשה, ג'יפ ובחורים אחדים הידרדרו באשמת השלג החום, החלקלק כסבון. ולא היו פרחים או עצים או מוזיקה. רק רוח וקור היו בחוץ.

"ממשיך לרדת שלג?" הוא ביקש לדעת.
הוא חש בחשכה שהבחור שהגיע מניד בראשו. הוא התעקש:
"ממשיך או לא ממשיך?"
"לא. כבר לא," השיב הקול באי חשק, בעייפות.

כעת, כשהוא שמע אותו משיב, הוא זיהה שהשני הניד בראשו מצד לצד. לאחר מכן הוארו פניו, אדמדמות: הוא ינק סיגריה שהדיפה ריח כמו של סיגריות "ג'וֹקי" הארגנטיניות.

"תביא שאכטה!" הוא ביקש, אבל כיוון שעבר עליו זמן רב כל כך בלי לדבר, קולו בקע שבור.

"מה?" ביקש להבין הבחור שהגיע.
"שאכטה! שלוּק!" הוא פקד.
האור האדום הקטן קרב אליו בעוד השני מסכים באמרו:
"טוב, בסדר...!"

הוא לקח את האור הקטן בזהירות. ללא כפפות, אצבעותיו הקשות לחצו קודם את ציפורניו של השני, ומהן החליקו עד לפילטר. זו הייתה סיגריית "ג'וקי," הוא זיהה אותה כשהייתה בפיו. הוא ינק ממנה פעמיים, ופעמיים התרחבה הנקודה האדומה וחיממה את פניו.

"בוא הנה, אמרת אחת!" מחה הקול.

"הנה, זהו," אמר הוא והחזיר את הסיגריה, שכעת, כשהקטע הבוער גדל וחצה את האוויר השחור, דמתה לחרק מעופף, מאיר.

"לא אמרו שיש הרבה סיגריות?" המשיך השני במחאתו, יונק מהסיגריה.

"זה נכון שיש," אמר הוא. "אבל בוא נחסוך!"
"כמה יש?"
"בערך ארבעים קרטונים: כמעט ארגז."
"זה משהו כמו ארבע מאות חפיסות...!" התפעל השני, פולט לעברו עוד עשן.
"כן," הוא אמר. לא התחשק לו לחשב.
"וכמה אנחנו?" הוא שאל.
"עכשיו עשרים ושישה, או עשרים ושבעה," אמר הוא.
"זה הרבה!"
"הרבה מה?" v> "אנשים," אמר השני והציע לו: "אתה רוצה את הסוף?"
"כן," אמר הוא ואסף את האור הקטן באוויר וינק עד שהרגיש את תערובת עשן הטבק וטעם הקרטון והפלסטיק של הפילטר שנשרף. הוא כיבה אותה על הקרקע, ואמר: "נגמרה..."
השני דיבר. הוא רצה לדעת:
"מי שומר על הסיגריות...?"
"אחד, פִּיפּוֹ פֶּסְקָדוֹר."
"פיפו? והוא שווה משהו?"
"לא יודע," הוא אמר. הוא עמד להביע דעה, אבל לא ידע מי זה שהגיע. הוא חיפש את הפנס. הוא מישש את האדמה הקשה, את התיק עם האקדחים, ולאחר מכן בוץ, ואז סמרטוט ניקוי ועוד בוץ ולאחר מכן נגע בארגז הכלים. הוא הכניס את האצבעות עד שמצא את פנס הפלסטיק הקטן. הוא האיר על הרצפה. באור שחזר הוא זיהה את פני הדובר. זה היה פּוֹרְטֶנְיוֹ- אחד, לוּסִיאָנִי.

"אתה לוסיאני," הוא אמר.
"כן, למה?"
"רציתי לדעת. אתה יודע לחשב טוב?"
השני אמר שכן והוא שאל:
"כמה זה יוצא? יש ארבעים קרטונים ארוכים שלמים."
"כבר חישבתי לך," אמר לוסיאני, "זה ארבע מאות קופסאות של עשרים. אילו היינו עשרים היו צריכות להיות עשרים קופסאות לכל אחד. כולם מעשנים?"

"לא. לא כולם."
"אז זה צריך להיות בערך ככה: עשרים קופסאות לכל אחד."
"חודש של עישון, פחות או יותר," הוא אמר.
"חודש או יותר, לפי כמה שאתה מעשן."
"היה צריך," הוא חשב ודיבר, "להשיג עוד סיגריות."
"והאחרים? מה הם אומרים?"
"הם אומרים שצריך לחפש עוד סוכר. התורכי מחפש סוכר. האנשים רוצים דברים מתוקים," הוא הודיע.
"מה זאת אומרת שאין סוכר?" אמר לוסיאני. "מי שומר על הסוכר?"
"פיפו פסקדור," הוא אמר.
"והוא למטה?"
"מה?"
"פיפו: פיפו למטה?"
"כן," הוא אמר.
"היי, פיפו!" צעק לוסיאני וקולו הדהד במחילה התתֿקרקעית.
מלמטה נשמע קול מהסה.
"מה קרה?" אמר לוסיאני.
"אל תצעק," הוא הסביר לו בקול נמוך: "הם ישנים!"
"היי, פיפו!" אמר לוסיאני, מפיח מהבל פיו במילים, כדי שתגענה רחוק בלי להעיר איש: "כמה סוכר נשאר?"
"מי אתה?" שאל הקול מלמטה.
"לוסיאני."
"אז מה לכל הרוחות אכפת לך!" אמר פיפו.
"רציתי לדעת," הוא הצטדק.
"לדעת, לדעת!" מחה פיפו. "למה אתה לא עובד...!"
"אני עובד," אמר לוסיאני.
"טוב... אין סוכר, בחור," אמר פיפו: "יש רק למָאטֶה- של הבוקר ולמקרה שיבואו הקצינים. ועכשיו תשתוק! היי, קיקיטו!" קולו של פיפו פנה אליו.

"מה?"
"אתה יודע מה?"
"לא. מה?"
"תגיד לדפוק הזה שישאל פחות שאלות ושיצא החוצה וישיג סוכר."
"טוב, בסדר..." הוא אמר ושב להביט בפניו של לוסיאני באור העמום שנפלט מהפנס שהיה שעוּן על קיר הבוץ.

אסור לעולם להאיר על הפנים בפנס. בהתחלה, כשמישהו היה מבקש פנס, תמיד העבירו לו אותו דולק, והפנו את האור אל הפנים. זה הכאיב: העיניים כאבו והפסקת לראות לרגע. למטה - מרוב שחשוך - ובחוץ, כי מסתובבים תמיד בלילה ובקור, האור מכאיב בעיניים. מישהו היה מאיר על הפנים והעיניים היו מתמלאות בדמעות, והן היו כואבות מאחור והראייה הייתה אובדת. אחר כך הדמעות זלגו ושרפו את עצמות הלחיים שהיו שרופות מהשמש בתעלות. הן צרבו.

לאחר מכן לוסיאני שתק. מי שמגיע מדבר כשהוא נכנס. מי שמגיע בא לאחר שעבר עליו זמן רב בלי לדבר, מרוב שהוא הלך בחשכה, מרוב שעשה שמירות על איזה הר, מחכה לחשכה. הוא בא לאחר שתיקה שנמשכה זמן כה רב, שכשהוא מוצא את עצמו בחוֹם הוא מתחיל לדבר.

כמו שכשהם מתעוררים: הם מתעוררים ומתחילים לדבר.
בארובה הצדדית כמה התחילו להתעורר. קולותיהם נשמעו:
"מה השעה?" אמר קול דקיק, דביק משינה.
"שבע."
"בלילה?" היה זה אותו הקול.
"כן, בלילה."
"אה..."

"לא!" קטע אותם קול אחר, בניגון של העיר קורדובה, "השעה עמדה להיות שבע בצהריים!"

מישהו צחק. מישהו קילל. בין הרעשים הללו היו רעשים אחרים, כמו של קסדות וכדים נחבטים. אחד דיבר:

"אה... הלו, אורוגוואִי!"
"מה?" נשמעה התשובה.
"רציתי לדעת... אם אתה אורוגוואִי, למה לכל הרוחות אתה כאן?"
"כי רשמו אותי בתור ארגנטיני. אני ארגנטיני!"
"מזל!" אמר קול מנומנם.
"תשמע... אז למה קוראים לך אורוגוואִי?"
"כי נולדתי שם, באתי כשהייתי קטן..."
"אורוגוואי חרא של מקום...!"
"כן," זה היה קולו של האורוגוואִי, "הזקן שלי אומר שזה חרא של מקום."
"הזקן שלך אורוגוואִי?"
"כן... 'מזרחי'!"
"והזקנה שלך?"
"לא. היא מתה. גם היא הייתה מאורוגוואי..."
"גַרְדֶל- היה אורוגוואִי..." אמר מישהו כדי לדלג על עניין המתה.
"לא... הוא היה צרפתי!" אמר האורוגוואִי.
"צרפתי ומזדיין בתחת," הוסיף מישהו, "קראתי את זה בספר על ההיסטוריה של הטנגו."
"גרדל... מזדיין בתחת?" פקפק בעל הקול הדקיק.
"כן," אמר זה שקרא. "הוא היה צרפתי ומזדיין בתחת ומסומם!"
לאחר מכן, הקול ששאל מה השעה התעקש:
"אז מה השעה...?"

"שבע וחמישה," השיב קולו של מי שידע את השעה, ולאחר מכן צעק: "הלו... להתעורר! בשמונה אתם יוצאים...!"

"טוב מאוד," אמר אחד. "ככה נוכל לנשום. ריח החרא פה כבר בלתי נסבל...!"

הקולות עלו מקשת הפח שחיברה בין הכניסה לארובה הצדדית. היו הדים, רעשים שהוחזרו על ידי קטעי האבן או הטיט הדחוס בין האבנים. מולו, לוסיאני נרדם. זה תמיד מרדים כשנכנסים לחוֹם. ראשו של לוסיאני נשמט קדימה ונשמע קול הרצועות המתרופפות והאבזמים שהיכו על משהו חלול: ארגז או קסדה. לאחר מכן נשמע קול שבא מהחוץ.

"נוכח!"

"היכנס," הוא ענה. לא "תיכנס", אלא "היכנס."

"חום, חום," אמר הקול מהחוץ ומישהו הופיע, מתגלגל במגלשה הקשה של הכניסה. לאחר הגוף, נפלו על לוסיאני כל מיני חתיכות וגושים של טיט. הוא התלונן, אבל המשיך לישון.

"זהירות, יש שם אחד ישן," הוא הזהיר והורה על הקסדה של לוסיאני באמצעות פנס הפלסטיק. "ומי אתה?" הוא שאל. הוא לא הכיר את הפנים הללו, לבנות וכל כך מגולחות.

"רוּבְּיוֹנֶה, מהשביעי," אמר החדש, "הייתי באספקה..."

"ומי שלח אותך...?"

"התורכי," הוא אמר והסביר: "הבאתי סוכר!"

ואז הוא סרק אותו באלומת הפנס וראה כיצד הוא פותח את מעילו ושולף מבין בגדיו שקית של סוכר, שקית גדולה כחזהו, שגרמה לאחד מכפתורי המקטורן לעוף. הוא הרים אותה בקושי ולאחר מכן הראה אותה, את שקית הנייר שלאורו הזהוב של הפנס נראתה חומה.

"היא רטובה," הוא הבהיר, "היא נרטבה לי אתמול בלילה... היא הייתה אצלי וחיכיתי לתורכי והוא לא בא..."

"פיפו!" הוא קרא.
"ששש..." היסו אותו מלמטה.
"אפשר?" הוא אמר, מנמיך את קולו. "אפשר לייבש סוכר רטוב?"
"אם יש זמן, אז כן," אמרו מלמטה. "ואם לא, אתה יודע מה?" שאל הקול.
"לא, מה?"
"אם לא, אוכלים אותו רטוב. הגיע סוכר?"
"כן," הוא אישר.
"מי השיג?"
"אחד חדש. קוראים לו רוביונה. הוא בא מ-ֿLC." "מי שלח אותו?"
"התורכי. התורכי שלח אותו."
"עוד חדשים...!" מחו למטה. היה זה קולו של הבחור שכונה פיפו פסקדור, כי הוא דמה לליצן מהטלוויזיה של רוסריו שזה היה הכינוי שלו.

"כן," אמר הוא, "עוד חדשים..."
"מה הוא? מטורטר?"
"לא, שרות חובה," הוא הבהיר.
"טוב... עדיף... קיקיטו?"
"מה?"
"תעביר לי את הסוכר ואל תעשו עוד בלגן... בסדר?"
הוא כיבה את הפנס, התכופף לעבר המחילה שהובילה למחסן ולא אמר "כן."

למטה, ההשתקפות הכחלחלה של להבות תנור האירה חלל באורך שישה מטרים, שהיה מלא סחורות, שקים ומדפי עץ. במקום הסתובב בחור עירום למחצה, פניו רזות, מתכווצות בטיקים. זה היה פיפו שהניף את זרועותיו כדי לקבל את השקית.

"זה משהו בסביבות חמישה עשר קילו!" הוא אמר כשקיבל אותה.
"כל כך הרבה?" שאל הוא, נזהר שהשקית לא תיפול ארצה.
"כן, לפחות חמישה עשר."
"לא, זה עשרה קילו. אלא שזה בטח ספג מים בלילה," אמר רוביונה.

"חמישה עשר קילו! כתוב כאן," אמר פיפו, "שזה חמישה עשר קילו." ולאחר מכן ביקש: "קיקיטו... תשתיק אותו!"

"מה קורה להוא שמה?" שאל רוביונה.
"שום דבר. כמה ישנים במחסן: אל תעשה יותר רעש."
"טוב, בסדר..."
"אתה רוצה משהו? אתה צריך משהו?"
"סיגריות. יש סיגריות?"
"כן," הוא אמר, והעביר לו "ג'וקי" לבנה.
"יש אש?" נדמה שהוא מתחנן.

"אין לך?" הוא שאל, והיות שהשני לא ענה הוא השליך לעברו קופסת גפרורים אנגלית ואמר: "תשאיר אותה אצלך. אני אשיג עוד אחר כך..."

רוביונה הדליק גפרור ושאף. המנהרה התעננה בעשן הגופרית של הגפרור, וכשיצא העשן מלוא פיו התפשט במקום ריח התה האופייני של סיגריות "ג'וקי" הלבנות. הוא רצה לעשן:

"תן לי אחת...!" הוא דחק ברוביונה, שקירב לו את הסיגריה לפנים. הוא לקח אותה מהפילטר וינק ממנה בעוד השני מברר:

"ואוכל...? יש?" v "מנות קרב! הלילה נאכל מנות קרב קרות."
"למה קרות?"

"כדי לחסוך בפחם. היום לא כל כך קר. כשיהיה קר יגישו אוכל חם. אבל בכל מקרה, אחרי הארוחות מחלקים חליטת מאטה חמה. אתה אוהב מאטה?"

"כן," אמר רוביונה וסיפר: "אתמול שתיתי קפה..."
"קפה? קפה איפה?"
"במרפאה. לקחנו כמה קרים והרופאים נתנו לנו קפה וכוסית של אלכוהול..."
"באיזו מרפאה?"
"בבית החולים של הכפר."
"הרבה קרים?"
"לקחנו איזה חמישים... אבל בטח יש עוד: הם נשארו איפשהו שם!"
"וקפואים?"
"...כן. הרוב היו קפואים, וכמה היו קרים," אמר רוביונה והניד בראשו כך שיצר פס אדום דק באמצעות הקצה הבוער של ה"ג'וקי". קודם לכן כיבו את הפנס. האוויר היה שחור ומלא בריח של עשן.

יורם מלצר | על התרגום
Los pichiciegos של הסופר הארגנטיני רודולפו פוגוויל כתוב בספרדית יום-יומית ארגנטינית הרחוקה מרחק רב מן הספרדית הסטנדרטית, הספרותית. המרחק מתבטא באוצר המילים, בצורות הביטוי, בתחביר, בהיגוי (שברומן בא לידי ביטוי בתעתיק של מילים זרות לאוזנו של דובר הספרדית הארגנטינית). כל אלו מעניקים לספר אותנטיות, עוצמה, ואופי מוגדר היטב.

בתרגום לעברית של טקסט כזה אין אפשרות לשחזר באורח מלא את האפקט הלשוני של המקור, אולם העובדה שמדובר ברומן העוסק במלחמה, במציאות הקשה של החייל הפשוט במלחמה, פותחת עבור המתרגם את עולמה של העברית החיה המשמשת בהקשרים הצבאיים. מעבר לכך שצורות עבריות המוכרות מחיי הצבא בישראל סייעו להעניק לתרגום העברי משהו מהנופך של הדיבור הבלתי אמצעי הצבאי של המקור, יש טעם להעיר בהקשר זה על אודות שמו של הרומן בגרסתו העברית.

בהערת שוליים בתרגום העברי מוסבר ש"Pichiciego" הוא מין ארמדיל תת-קרקעי החי באזורים שונים בארגנטינה. הוא הקטן מבין מיני הארמדילים (שמו הזואולוגי Chlamyphorus truncatus). ברומן, זהו הכינוי הניתן לחיילים הארגנטינים המסתתרים במעבה האדמה במהלך המלחמה נגד האנגלים על השליטה באיי פוקלנד. בעברית בחרתי במונח "ארמדילים".

היו לכך סיבות אחדות: למרבה המזל, "ארמדיל" הוא שם עצם ממין זכר, כמו pichiciego בספרדית. בנוסף לכך, בעל החיים "ארמדיל" (armadillo, בספרדית) קיבל את שמו על שום השריון המאפיין אותו; בספרדית armadillo משמעו "משוריין קטן". היות שהקורא העברי מכיר בהחלט את השורש הלטיני "-arm" ובוודאי גם את המילה "ארמדה", המציינת צי מלחמה, הבחירה ב"ארמדילים" אכן פותחת קשת של אפשרויות ואסוציאציות שתמצאנה להן קרקע פוריה בתודעתו של הקורא העברי.

באותה רוח, יצרתי את המושג "ארמדיליה" לציון מקום שהותם ומחבואם של ה"ארמדילים", תוך שימוש במשקל הרווח בעברית הצבאית לציון מקומות.

יורם מלצר

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

ארמדילים - תמונות מקרב תת -קרקעי - רודולפו פוגוויל
Los Pichiciegos - Rodolfo Enrique Fogwill