» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2009       חזור

ארץ פרומה
מאת: כריסטיאן קראכט
Faserland - Christian Kracht

ההוצאה: אחוזת בית "ארץ פרומה", רומן פורץ דרך מאת כריסטיאן קראכט, הוא סיפורו של צעיר גרמני אבוד שמחפש משמעות לחייו כאדם בעולם חומרני, מנוכר ואחוז תזזית. זהו גם סיפורו של הדור הצעיר בגרמניה, שמחפש את שורשיו התרבותיים ושבוחן את מהות קשריו עם אבותיו ועם ההיסטוריה הגרמנית של המאה ה-20. המספר - צעיר עלום שם, עשיר, שתוי ומוכה עייפות - עסוק ללא הרף במראה החיצוני ואכול בספקות עצמיים ושנאה לעולם (ובייחוד לכל מה שגרמני בו). הוא נוסע ללא תכלית - במכוניות יוקרתיות, ברכבת, במטוס, במוניות - לאורכה של ארץ אבותיו, מן הנקודה הצפונית ביותר בגרמניה ועד לסיום מסעו בדרום, באמצע אגם ציריך שבשווייץ. בדרכו נחשפת גרמניה המודרנית: מדינה עם מורסות עבר שהפכה למכונת צריכה קפיטליסטית, שטופת מוצרים ומותגים. לאורך המסע המספר פוגש שלל אנשים מגוחכים, מצחיקים ומעציבים: חברים עקרים רגשית, קשישים נאצים כעורים, סלבריטאים חלולים, נהגי מוניות בהמיים, אנשי עסקים חזיריים, סטודנטים מסוממים, הומואים מוחצנים, עשירים מעורערים נפשית ועוד ועוד.

"ארץ פרומה" הוא רומן מתוחכם השוזר סוגות ספרותיות שונות (רומן מסע, רומן חניכה חתרני, רומן הרפתקאות), ומשלב במלאכת מחשבת תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, השפעות מהספרות האמריקאית (סלינג'ר, קרואק), משקעי עומק ממסורות ספרותיות אירופיות (מיתולוגיה יוונית, גתה, תומס מאן) ויסודות מתרבות הפופ העכשווית. כיום הוא נחשב לרומן קנוני ולטקסט מפתח בספרות הגרמנית הצעירה של העשור האחרון.

המתרגם חנן אלשטיין הוסיף אחרית דבר שמספקת רקע היסטורי ופרשנות ליצירה החידתית של קראכט.

קראכט נולד ב-29 בדצמבר 1966 בסאנן, שווייץ, למשפחה אמידה ביותר. בשנות השישים אביו שימש מיופה הכוח של אַקסֶל שְפְּרינגֶר, אחד מתאגידי העיתונות הגדולים באירופה. את שנות בית הספר בילה קראכט מחוץ למולדתו, במוסדות לימוד בינלאומיים יוקרתיים. אחד מהם הוא ארמון זאלם, פנימייה המיועדת לבני עשירים, שנזכרת ב"ארץ פרומה" כמוסד שבו למד גיבור הספר. ב-1989 השלים קראכט את לימודיו בקולג' שרה לורנס האמריקני.

קראכט החל לעבוד כעיתונאי בכמה מגזינים ועיתונים גרמניים, ובאמצע שנות התשעים מונה לשליח השבועון "דר שפיגל" לניו דלהי. בהמשך התגורר בבנגקוק ויצא משם למסעות ברחבי אסיה. דיווחיו מטיולים אלה פורסמו בעיתונות, ואף נהפכו לספר, "העיפרון הצהוב", שראה אור ב-2000.

"ארץ פרומה", הרומן הראשון של קראכט, ראה אור ב-1995. הוא הוכתר על ידי המבקרים כיצירת מפתח בגל החדש של הספרותפּופּ הגרמנית בשנות התשעים, ונעשה לספר פולחן. כשספרו "1979" ראה אור ב-2001, טענו המבקרים שקראכט עלה על דרך ספרותית חדשה. ספרו זה נוגע בין השאר בחוסר האונים של המערב וערכיו מול עליית האסלאם. הספר ראה אור ימים ספורים לפני התקפת הטרור על מגדלי התאומים במנהטן. ב-2004 עובד "1979" לתיאטרון והוצג מאז בשווייץ, בגרמניה ובאוסטריה. בעברית ראה אור "1979" בתרגום אבי גרפינקל (הוצאת עם עובד, 2004). עד כה פירסם קראכט תשעה ספרים, ובהם שלושה רומנים (האחרון שבהם ב-2008), אלבום מצולם, וספרי מסע שחיבר עם חברים-סופרים לדרך. כמו כן ערך אנתולוגיות והשתתף באסופות שונות של הספרותפופ. ספריו תורגמו עד כה ל-17 שפות.

בין 2006-2004 ערך קראכט ופירסם ביחד עם אֶקהַרט ניקל את כתב העת הספרותי "החבר", שראה אור בהוצאת אקסל שפרינגר. שמונה גיליונות כתב העת הציגו טקסטים מגוונים וקשת קוסמופוליטית רחבה של מחברים מכל תחומי התרבות, ובהם האדריכל ההולנדי רם קולהאס, אוצר האמנות השווייצי הנס-אולריך אוֹבְּריסט, הסופרים אלן רובּ-גרייה הצרפתי, יוליה פרנק הגרמנייה, ולדימיר סורוקין הרוסי, ואחרים.

קראכט, המחשיב את עצמו לא לשווייצי כי אם לאזרח העולם, הוא כיום אחד הכותבים הגרמנים השנויים במחלוקת. הוא אינו מרבה להתראיין, ובראיונות הוא נוהג לשרבב הערות פרובוקטיביות בנושאים פוליטיים ובנושאי ספרות.

קראכט הוא דמות מוכרת בגרמניה. בין השאר הוא הופיע בתוכנית הלילה הפופולרית של הרַלד שמידט, והשתתף עם סופר צעיר אחר מכותבי הספרותפופ במסע פרסום רעשני למותג ביגוד. מ-2006 הוא כותב טור דו-חודשי בשם "מכתבים מהעבר" בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", לסירוגין עם הסופרת יֶני אֶרפֶּנבֶּק (קדמה לה ניקול קראוס).

קראכט נשוי לבמאית פראוּקֶה פינסטֶרוואלדֶר, והשניים מתגוררים כיום בבואנוס איירס.

ארץ פרומה מאת כריסטיאן קראכט בהוצאת אחוזת בית, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר והערות: חנן אלשטיין, 182 עמודים.

אחרית הדבר לספר בכתב העת ספרים: ארץ פרומה - אחרית דבר

ארץ פרומה | כריסטיאן קראכט
אז ככה, זה מתחיל בזה שאני עומד בפיש-גוֹש, בחוף ליסְט שבזילְט, ואני שותה בירה יֶוֶור בבקבוק. פיש-גוֹש זה קיוסק למאכלי ים, שהוא מפורסם מאוד, כי מכל הקיוסקים למאכלי ים בגרמניה זה הקיוסק שנמצא בנקודה הכי צפונית. הוא נמצא בקצה העליון של האי זילְט, ממש על הים, ואתה חושב לעצמך, עכשיו בטח יהיה פה גבול, אבל במציאות אין שם שום דבר חוץ מקיוסק למאכלי ים.

אז ככה, אני עומד שם בגוֹש ושותה יֶוֶור. קצת קר בחוץ, ונושבת רוח מערבית, ובגלל זה אני לובש מעיל בַּארְבּוּר עם בִּטנה. בינתיים אני אוכל עוד מנה של שרימפס סְקַמפּי ברוטב שום, למרות שכבר אחרי המנה הראשונה הרגשתי לא טוב. השמים כחולים. מפעם לפעם איזה ענן שמן נדחף ומסתיר את השמש. לפני זה שוב פגשתי את קארין. אנחנו מכירים עוד מזָאלֶם, למרות שלא דיברנו אז אחד עם השני, וראיתי אותה כמה פעמים בדיסקוטקים, ב-Traxx בהמבורג וב-P1 במינכן.

קארין בעצם נראית ממש טוב, עם השיער בְּלוֹנד שלה בתספורת קארֶה. קצת יותר מדי זהב על האצבעות לטעמי. למרות שלפי הצחוק שלה ואיך שהיא מסיטה את השיער מהעורף ונשענת קצת לאחור, בטוח שהיא טובה במיטה. חוץ מזה היא שתתה לפחות כבר שתי כוסות שַאבְּלי. קארין לומדת מנע"ס במינכן. זה לפחות מה שהיא מספרת. גם ככה אתה אף פעם לא יכול לדעת בדיוק דברים כאלה. גם היא לובשת מעיל בארבור, אבל שלה כחול. קודם, כשדיברנו על מעילי בארבור, היא אמרה שהיא לא רוצה לקנות ירוק, בגלל שהכחולים נראים יותר יפה כשהם משופשפים. אבל לא נראה לי שזה נכון. הבארבור הירוק שלי יותר מוצא חן בעיני. מעילי בארבור משופשפים, זה לא מביא לשום מקום. אני אסביר את זה אחר כך, את מה שאני מתכוון.

קארין נמצאת כאן עם המרצדס הכחולה-כהה מדגם S של אח שלה, שסוגר בפרנקפורט עסקאות עתידיות על סחורות. היא אומרת שהמרצדס היא די טובה, כי היא נוסעת מהר בטירוף ויש בה טלפון. אני אומר לה שאני בעיקרון לא חושב שמרצדס היא טובה. אז היא אומרת, היום בערב בטח יֵרד גשם, ואני אומר לה: לא, מאה אחוז שלא. אני מחטט עם המזלג בשרימפס סְקַמפּי. אין לי יותר חשק לאכול את זה. לקארין יש עיניים די כחולות. אולי יש לה עדשות מגע צבעוניות?

עכשיו היא מדברת על גוֹטיֶה ושכבר אין לו את זה יותר, מבחינת העיצוב, ושהיא חושבת שכריסטיאן לַקרוּאָה הרבה יותר טוב, בגלל שהוא משתמש בצבעים כאלה שזה ממש לא ייאמן, או איזה משהו דומה לזה. אני לא מקשיב לה כל כך.

מישהו מפיש-גוש כל הזמן מכריז במיקרופון על הזמנות של כל מיני מנות של צדפות, וזה כל הזמן מפריע לי להתרכז, כי אני מדמיין לעצמי שצדפה אחת מורעלת, והיום בלילה איזשהו עַרס שאוהב לשתות דווקא שאבלי יחטוף כאב בטן ממש נורא ויצטרכו לקחת אותו לבית החולים מחשש לזיהום סלמונלה או איזה משהו כזה. איך שאני מדמיין את זה לעצמי, אני לא יכול שלא לחייך בחצי חיוך, וקארין חושבת שאני מחייך בגלל הבדיחה שהיא בדיוק סיפרה, והיא מחייכת אלי בחזרה בחצי חיוך, למרות שאני, כמו שכבר אמרתי, בכלל לא הקשבתי לה.

אני מדליק לי סיגריה, ובזמן שקארין ממשיכה לדבר, אני מסתכל על גרֵייהָאוּנד שחור, שיש לו קולר שמודבקות עליו פרוֹת מוזהבות זעירות, איך הוא מוריד ככה, ליד איזה שולחן, חתיכה גדולה של נקניק-חרא. הכלב הזה מחרבן בצורה מוזרה, כשהוא חצי עומד, ואני יכול לראות בדיוק איך רבע מהנקניקייה נשאר דבוק לו לתחת.

אני שוב לא יכול שלא לחייך, למרות שעכשיו אני מרגיש ממש לא טוב, כי בעצם גם לשרימפס סְקַמפּי היה איכשהו טעם מוזר, ואני קוטע את קארין ושואל אותה, אם לא כדאי שניסע לקַמְפֶּן ונלך לאוֹדין. היא אומרת, בטח שכן, ואני גומר לשתות את הבירה שלי, למרות שבעצם בירה יֶוֶור לא טעימה לי בכלל, ואנחנו הולכים לאוטו שלה, כי ממש אין לי חשק עכשיו להידחק בטְרָיוּמְף הצרה שלי.

היא פותחת את המכונית שלה, ואנחנו נכנסים פנימה, ובתוך המכונית עדיין יש ריח של משהו חדש לגמרי, של עור. בזמן שקארין מתחילה לנסוע, אני זורק את הסיגריה שלי מהחלון, כי אני לא רוצה להרוס את הריח הזה של החדש, ובגלל שקארין לא מעשנת. היא שמה קָסֶטָה, ובזמן ששיר ממש גרוע של סנאפּ מתנגן מתוך הרדיו-טייפ, קארין עוקפת גולף שבתוכה יושבת בחורה די יפה. אני מרכיב את משקפי השמש שלי, וקארין מספרת איזה משהו, ואני מסתכל החוצה מהחלון.

משמאל ומימין לכביש, זילט דוהר על פנינו, ואני חושב: זילט הוא בעצם סוּפֶּר יפה. השמים ממש גדולים, ויש לי מין הרגשה כזאת, כאילו אני מכיר טוב מאוד את האי הזה. אני מתכוון שאני מכיר את מה שנמצא מתחת לאי או מאחוריו, ועכשיו אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את עצמי כמו שצריך. ברור שאני אולי גם מרמה את עצמי.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

ארץ פרומה - כריסטיאן קראכט
Faserland - Christian Kracht