» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2009       חזור

נשים ערביות בישראל
מאת: פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו–בקר, רחל הרץ–לזרוביץ, אסעד גאנם
Arab Women in Israel, Current Status and Future Trends - Prof. Faisal Azaiza, Prof. Khawla Abu-Baker, Prof. Rachel Hertz-Lazarowit,z Dr. As'ad Ghanem - Editors

ההוצאה: רמות הוצאה לאור מעמדה של האישה הערבייה בפרט עמד במוקד של מחקרים פמיניסטיים בשנים האחרונות. מחקרים אלו מצביעים על הצורך לקשור את מעמד האישה לא רק לתרבות המשפחתית הפטריארכלית, אלא גם לתפקיד שהמדינה ומוסדותיה ממלאים בשימור מעמדה של האישה ובהעצמת ערכים פטריארכליים. בשני העשורים האחרונים התקיימה פעילות מגוּונת של העצמת נשים ערביות בישראל. על-אף שינויים אלה, בתחומים מסוימים נשמרים דפוסים שמרניים יותר. הנשים עצמן מילאו את חלקן ביצירת התנאים למעבר מסגנון חיים מסורתי לסגנון חיים מודרני, על-ידי רכישת השכלה, השתלבות בעבודה ומילוי חובותיהן האזרחיות בתחום ההשתתפות הפוליטית, אך שינויים אלה לא היוו מנוף ליצירת שוויון מלא בין נשים וגברים בחברה הערבית בישראל.

ספר זה מתאר את תהליכי השינוי שהתרחשו במעמדן ובמצבן של הנשים הערביות במדינת-ישראל. תהליכים אלה דומים בחלקם למה שהתרחש אצל נשים ערביות בכלל, וחלקם ייחודיים בשל המסגרת הפוליטית הישראלית. פרקי הספר מתייחסים לתהליכים פוליטיים, חברתיים ותעסוקתיים, וכן לתהליכים בתחומי החינוך והבריאות. הדיון מתמקד בדרכים שבהן נשים ערביות מפלסות את דרכן בין המבנים המסורתיים לבין המודרניוּת, תוך התמודדות עם הדילמות והחסמים הניצבים בפניהן, ושם דגש בתחומים שבהם ניכרים שינויים במעמדן.

על העורכים:
פרופ' פייסל עזאיזה, ראש תוכנית הלימודים לתואר מוסמך, חוקר ומרצה בבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. משמש זה כשבע שנים כראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. חבר במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ויושב-ראש ועדת-המשנה לאוניברסיטאות ומכללות לחינוך. כיהן בעבר כראש המועצה המקומית דבוריה וכיושב-ראש הדירקטוריון של החברה למתנ"סים. מתמקד במחקריו באוכלוסייה הערבית בישראל בהיבטים של בריאות, רווחה וחינוך, וכן בהשוואה בין החברה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית בישראל בתחומים אלה.

פרופ' ח'אולה אבו-בקר, דוקטור לטיפול משפחתי ומרצה למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל. חוקרת וקלינאית מרכזית בחקר בריאות הנפש ויחסי מגדר בחברה הפלסטינית בישראל. פרסמה מחקרים קליניים ואמפיריים בנושאים מגוּונים, כגון החברה הפלסטינית בישראל, המשפחה הפלסטינית, נשים פלסטיניות ופוליטיקה, בריאות הנפש במשפחה הערבית, השפעתה של טראומה (בעקבות מלחמה, אלימות מינית וכדומה) על הפרט והמשפחה הפלסטיניים, השפעתם של יחסי מגדר על הזוגיות במשפחה הערבית, טיפול קליני רגיש לתרבות ועוד.

פרופ' רחל הרץ-לזרוביץ, פרופסור-אמריטה לפסיכולוגיה חינוכית-חברתית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. תחומי מחקריה והוראתה כוללים יחסים בין קבוצות, למידה שיתופית, חינוך לדו-קיום, התפתחות של מורים והעצמה של נשים יהודיות וערביות. חוקרת במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת זו שותפה למחקרים בנושא חינוך דו-לשוני בישראל, לחקר היבטים פסיכולוגיים של החיים המשותפים של יהודים וערבים בקמפוס בחיפה, ולפיתוח דגמי מעורבות של משפחה, בית-ספר וקהילה בעיר חיפה.

ד"ר אסעד גאנם, מרצה בכיר בבית-הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק ביחסים אתניים השוואתיים וביחסי רוב-מיעוט בחברות שסועות. פרסם ספרים ומאמרים על הפוליטיקה הערבית בישראל, על יחסי קבוצות בישראל, על הפוליטיקה הפלסטינית העכשווית ועוד. פעיל בהכנת ניירות-עמדה ומסמכי מדיניות בנוגע למעמד הערבים, ביניהם מסמך החזון העתידי של הערבים בישראל. בשנתיים האחרונות הוא חוקר ומשמש מרצה-אורח באוניברסיטת מרילנד בוושינגטון.

נשים ערביות בישראל תמונת מצב ומבט לעתיד בעריכת: פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו–בקר, רחל הרץ–לזרוביץ, אסעד גאנם, הוצאת רמות ובחסות קרן פרידריך אברט בישראל, 341 עמודים.

מבוא | פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו–בקר, רחל הרץ–לזרוביץ ואסעד גאנם
הדיון האינטנסיבי סביב שאלת הדמוקרטיה והדמוקרטיזציה בעולם הערבי ובחלקים נרחבים אחרים בעולם קשור באופן הדוק לשאלת השינוי החברתי ושינוי מעמדן של הנשים בהיבט הציבורי. המאמצים להאיץ תהליכי דמוקרטיזציה היו כרוכים גם במאמצים רבים לשינוי מצבה של האישה. דגש משמעותי הושם בהוצאת נשים מהתחום הפרטי של הבית, המשפחה או השכונה אל הרמה הציבורית, הקשורה למעורבות גוברת במגוון של תחומים: כלכליים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.

אחד המדדים המובהקים לבדיקת מעמדה של האישה ורמת מעורבותה בחיי החברה הכללית הוא מידת שילובן של נשים בתחום הפוליטי או במִנהל הציבורי של המדינה או של החברה במכלול שלם של רמות. ככל שייצוג הנשים עולה כן מצב הדמוקרטיה משתפר והחברה נתפסת כמתקדמת יותר.

בשני העשורים האחרונים התקיימה פעילות מגוּונת של העצמת נשים ערביות מישראל, אך למרות ההתקדמות המשמעותית בתחומים כגון השכלה, יציאה לעבודה ומעמד כלכלי משופר, ייצוגן הפוליטי של הנשים משתרך מאחור.

המוסדות הפוליטיים של הפלסטינים בישראל נשארו סגורים בפני ייצוג הולם לנשים הערביות, ובמקביל גם "המרחב הישראלי" נשאר סגור בפני האישה הערבית, בהיותה חלק מהאוכלוסייה הערבית, אשר על–אף ייצוגה בפוליטיקה, השפעתה מועטה. העדר אפשרות לניעוּת בחברה הישראלית בכללותה, והאפשרות המצומצמת בלבד לניעוּת כזו גם בתוך החברה הערבית עצמה, השאירו את האישה הערבייה מאחור, למרות העלייה המשמעותית ברמת השכלתה, ביכולותיה ובכישוריה.

למרבה האירוניה, פעילות ההעצמה הנשית לא היטיבה במקרים רבים עם הנשים, ואף תרמה לתחושות של חולשה ותסכול. בזמן שהמודעות הנשית עלתה, ההזדמנויות ואפשרויות ההשתלבות בעמדות–מפתח בתוך החברה הערבית ומחוץ לה נותרו מצומצמות כשהיו. תופעה זו מוזכרת חדשות לבקרים בדוחות של ארגוני נשים למיניהם, אשר מתחבטים בסוגיה זו של התועלת מפעילות מעצימה כאשר האופק אינו פתוח למימוש עצמי. יתר על כן, העלאת המודעות במקרים רבים אף לא היטיבה אישית עם אותן נשים מנהיגות בתוך המרחב הפרטי שלהן (אבו–בקר, 2001), בערבית.

מסגרת הניתוח
מעמדה של האישה הערבייה בכלל ובישראל בפרט, בתוך החברה הפלסטינית בישראל ומול מוסדות המדינה, הוא נושא של מחקרים פמיניסטיים רבים במיוחד בשנים האחרונות. מחקרים אלה מצביעים על הצורך לקשור את מעמד האישה לא רק לתרבות המשפחתית הפטריארכלית, אלא גם לדיכוי הממסדי מטעם המדינה ולתפקיד שמוסדותיה ממלאים בשימור נחיתותה של האישה ובהעצמת הערכים הגבריים הפטריארכליים. הייצוג הדל של נשים במרחב הציבורי בכלל, ובפוליטיקה בחברה הערבית בפרט, מוסבר בספרות תוך שימוש במגוון של גורמים והסברים, שהעיקריים ביניהם שייכים לתחום התרבותי, לתחום הדתי או לגורמים היסטוריים, כפי שנראה להלן.

הסבר תרבותי: השליטה בהתנהגות המינית של האישה היא אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בחברה הערבית. קיים עידוד להנאה מינית במסגרת יחסי נישואים, אך לצידו קיים איסור מוחלט וחמור של כל התנהגות מינית אחרת. כדי להרבות פורקן מיני, עודד האסלאם אף נישואי–בוסר. מכאן שהמין נחשב הנאה נגישה ויומיומית, והדת אוסרת הסתגפות ממנה במסגרת הנישואים. חוקי הדת מפרטים רשימה של נשים מותרות ונשים אסורות. נשים אסורות הן בגבול של "גילוי–עריות". מכאן שאסור למוסלמי לבוא במגע מיני ללא נישואים עם כל אישה שמותר לו לשאתה - "חראם". יחד עם כללי החג'אב, נשים בגבול של גילוי–עריות נהפכו ל"רחם - חראם" (אסורות מבחינה דתית), ומכאן המילה "חרים", המציינת את ציבור הנשים בכלל (אבו–בקר, תשס"ב.

את רוב הצדדים הארגוניים של המשפחה הערבית ניתן להבין באמצעות הבנת הערך "כבוד המשפחה" ככלי לפיקוח חברתי ולהצדקת המבנה של המשפחה הערבית הפטריארכלית. מובן ש"כבוד המשפחה" הוא ערך חברתי הקודם לאסלאם, שהרי הוא אינו תוצר של האסלאם והוא נמשך עד ימינו. אחד הכלים החשובים בהשלטת סדר חברתי המעוגן סביב הכבוד וה"ערד'" (הכבוד החברתי הקשור להתנהגות המינית) הוא הפיקוח על מקום האישה. אין ספק ש"מה יגידו האנשים" ו"השם הטוב" הם כלים לפיקוח חברתי, ומשתמשים בהם כדי להעניש את האישה במקרה שתסטה מההתנהגות הנורמטיבית (Marnisi, 1996). המשמעות של “כבוד המשפחה" בחברה הערבית מוגדרת על בסיס אינטרס, שעשוי להשתנות עם שינוי מאזן הכוחות. הכוחות החזקים בעלי המעמד החזק ביותר הם שמגדירים את האינטרס הזה. מכיוון שהגבר היה ועודנו חזק יותר מבחינה פוליטית וכלכלית מן האישה, הוא כפה (וכופה) עליה את משמעות הכבוד שמתאימה לו ואשר הולמת את האינטרס שלו.

לסיכום, סביב השליטה בגוף האישה קיים מערך שלם של ערכים מרכזיים, כגון כבוד, כבוד המשפחה, הטלת דופי, בושה וצניעות. מערך זה מארגן את ההתנהגות החברתית ומתפקד ככלי הפועל באופן ישיר על גוף האישה, על שכלה, על רגשותיה ועל התנהגותה. מטרתו היא ארגון המבנה החברתי של שליטה פטריארכלית, כדי לשמר את נחיתות האישה ולהבטיח את עליונות הגבר בכל תחומי החיים. הפטריארכייה הרחיבה את החוקים האוסרים קיום יחסי מין אל מחוץ למסגרת הנישואים, והחלה לשפוט כל מגע חברתי עם גבר זר, מחוץ למעגל הקרובים, כאקט לא–רצוי שיש להימנע ממנו. ערכים אלה חלחלו עמוק בתוך התרבות, ואף גברו על עקרונות דתיים ברורים. קולות האיסור החברתי עודם מהדהדים בכל מפגש חברתי, תרבותי, חינוכי או כלכלי המתרחש בכל סיטואציה אפשרית. הד זה מופעל נגד נשים אשר פעילות בתחום הפוליטי או החברתי. מדי פעם הן אף נשפטות כמופקרות עקב עיסוקן בתחומים שמחוץ לביתן.

הסבר דתי: יש הטוענים כי האסלאם נולד מרחמהּ של התרבות הערבית, ומהווה גורם מרכזי בהמשך עיצובה ושימורה של אותה תרבות. אחד ההסברים המרכזיים למעמדה הנחות של האישה הערבייה בכלל, ולייצוגה הדל במרחב הציבורי בפרט, הוא קיומם של הלכות דתיות ומנהגים דתיים אשר רואים את האישה כנחותה מן הגבר וכמי שאינה ראויה להנהיג או להיות בעמדת–מפתח בחברה ובפוליטיקה. טיעון זה מובא לעיתים תדירות אל זירת הדיון הן על–ידי ערבים ומוסלמים והן על–ידי מזרחנים אשר מציגים טיעון זה כחלק מחבילת הטיעונים שמאשימה את הדת המוסלמית בתחלואיה של החברה המוסלמית והערבית (ראו, למשל, אל–סעדאוי, 1990, 2005, בערבית).

כנגד עמדה זו יש שורה שלמה של אנשי דת, תיאורטיקאים וחוקרים אשר שוללים את ההסבר הזה וטוענים כי האסלאם נותן למעשה זכויות שוות לנשים, וכי מעמדן הנחות של הנשים בחברה הערבית והמוסלמית קשור לגורמים אחרים, ולא לדת האסלאם ולהלכותיה (ראו, למשל, אבו–פארס, 2000, בערבית; עביד, 2000, בערבית). השיח' יוסף אלקרדאווי, איש דת מצרי ואחד מגדולי הפוסקים בדורנו, טוען כי ההסברים הקושרים בין הדת לבין מעמדן המשני של הנשים אינם נכונים ואינם הולמים את מהותה של הדת המוסלמית (ראו את האתר הרשמי של אלקרדאווי .)

אלקרדאווי טוען כי אין שום הוכחה שהשָרִיעָה הדתית מונעת מן האישה את הזכות הפוליטית לבחור או להיבחר לפרלמנט, וכי אם נשים בתקופות האסלאמיות לא נכנסו לפרלמנט (מועצת אלשורה), אין זה אומר שהדבר אסור, שכן נושא זה מעוגן ברוח ה"פתווא", אשר משתנה לפי תנאי הזמן והמקום. המסקנה, על–פי גישתו, היא שהאישה המוסלמית יכולה לכהן בכל תפקיד פוליטי, פרט לתפקיד של הנהגת האומה המוסלמית (ח'ליפה). מכיוון שתפקיד זה אינו קיים כלל כיום, אין למעשה תפקיד שנשים אינן יכולות למלא. אישה יכולה לכהן כראש ממשלה, כשרה, כשופטת, כמבקרת כללית וכולי, מאחר שבסופו של דבר, בחברה המודרנית, אישה שקיבלה תפקיד מנהיגותי אינה המכריעה היחידה בענייני האומה, והנהגת המדינה היא אחריות משותפת של נשים וגברים. אלקרדאווי מוסיף כי במקרים רבים הפגינו נשים מנהיגוּת טובה יותר לאומה ממנהיגים גברים רבים.

בין המצדדים בעמדה זו היו גם נשים מוסלמיות שנחלצו להגנה על דתן ועל הנשים בחברה. נשים אלה התנגדו לפרשנות הדתית הקלסית המוטית של הוגי–דעות מוסלמים גברים, אשר הצדיקה את קיום ההבדלים בין המינים. במקום זאת הן הציעו לחזור אל הטקסט המקורי, קרי אל הקוראן, ולקוראו מחדש על בסיס הומני, ללא הטיה כלשהי (אבו–פארס, 2000, בערבית; עביד, 2000, בערבית).

הסבר חברתי: הסוציולוג הפלסטיני הישאם שראבי טוען כי במאה השנים האחרונות לא השתנו ולא תוקנו תשתיות הסדר הפטריארכלי בחברה הערבית. אדרבה, הן הושרשו והתחזקו כצורות מודרניות מזויפות, מכיוון שהרנסנס הערבי של המאה התשע–עשרה, שנקרא "ההתעוררות המודרנית", לא זו בלבד שלא היה מסוגל לבטל את צורות הסדר הפטריארכלי, הוא אף הזרים לו אנרגייה שאפשרה את תחייתו מחדש. הוא סיפק תשתית מתאימה ליצירת בן–כלאיים חדש בדמות הסדר הפטריארכלי המחודש שאנו עדים לו כיום. שראבי טוען כי הסדר הפטריארכלי התחזק בכל המבנים החברתיים בחברה הערבית, וכתוצאה מכך נהפכה החברה כולה, ולא רק המשפחה, לחברה פטריארכלית מִדרגית. החברה הפטריארכלית מושתתת על שליטת האב במשפחה, וכמו בחברה, האב הוא הציר המרכזי שהמשפחה מאורגנת סביבו בשתי הרמות - המיקרו והמקרו. מכיוון שהיחס בין האב לבניו, בין השולט לנשלט, הוא יחס מִדרגי, רצונו של האב בשתי המסגרות הוא מוחלט. ביטוי לכך ניתן למצוא במבנה המשפחה והחברה, וקיים קשר של שתיקה בנוגע להכנעה ולדיכוי של נשים (Sharabi, 1992). בחברה פטריארכלית, תמיכה משפחתית כלכלית, חברתית ורגשית מותנית בציות לנורמות ולערכים החברתיים–התרבותיים של החברה (ברכאת, 2000, בערבית). שראבי וברכאת טוענים כי המבנה הפטריארכלי מאפיין למעשה לא רק את המשפחה, אלא את כלל מוסדות החברה והמדינה. השליטה של האב במשפחה יוצרת את האישיות הפטריארכלית, המושתתת על נחיתות האישה. ביסוד מבנה זה האדם חי בשוליים, מנוכר וחסר ביטחון. הגורם החשוב אינו הפרט, אלא הקבוצה: המשפחה, החמולה, הכפר, המדינה. המנגנון החברתי הרוֹוח בחברה הערבית הוא המנגנון החמולתי. החמולה מורכבת מכמה משפחות רחבות, ואלה מורכבות ממשפחות גרעיניות. מה שמייחד את החמולה הוא קרבת–הדם לאותו סב, וכתוצאה מקשר זה נוצר הקשר החברתי החזק ושלטון האב המוחלט.

מה שמאפיין את המנגנון החמולתי הוא שבראש כל חמולה עומד “שיח'" (תמיד גבר), הנחשב לשליט האחראי לענייני בני המשפחה. “השיח'" נבחר לפי ממדים חברתיים, ויחד עם שיח'ים אחרים מנהל את העניינים הפוליטיים של הקהילה. ל"שיח'" של החמולה ולמבוגר בכלל היה תמיד “מעמד של כבוד" במבנה החמולתי, אולם לאחר השינויים העמוקים שהתרחשו בחברה הערבית בכלל ובחמולה בפרט, איבד ה"שיח'" של החמולה חלק ממעמדו החברתי. אובדן הרכוש האישי של הפלסטינים והתרוששותן של רוב המשפחות, יציאת הבנים לעבודה שכירה במקום לעבודה באדמות האב, יציאת הנשים לעבודה, ההגירה הפנימית והחיצונית, העלייה ברמת ההשכלה, הירידה באחוז האנאלפביתיות והשפעתה הישירה של הגלובליזציה - כל אלה השפיעו על הערכים המקומיים הקשורים למשפחה המסורתית ולתפקידה.

אולם במקרה של הפלסטינים בישראל, השינויים שהתרחשו עקב המודרניזציה במבנה המשפחה נספגו בתוך המִדרג, אשר קלט את כוחו של זרם המודרניזציה והכיל אותו. כך, הפטריארכייה השתמשה בהון האנושי הזכרי ואפשרה לבנים צעירים לנהל את ענייניהן של המשפחה, החמולה, הקהילה והחברה. אליטות כלכליות, תרבותיות ופוליטיות חזרו לנהל את היישובים, ומצאו את מקומן בתוך החמולה, תוך עזרה והתגייסות מוחלטת שלה. תהליך זה לא התרחש עם נשים ערביות, גם כאלה שחוו אותם שינויים אשר חוו לפניהן הגברים. גברים צעירים, כולל מנהיגוּת צעירה, שיתפו פעולה עם המנהיגוּת המסורתית וחסמו את דרכן של נשים להתקדמות לקראת השתחררות ושוויון (אבו– בקר, 1998). הפטריארך אכף בּרִירה פונקציונלית של המודרנה: השכלה ותעסוקה ללא השפעה בין–תרבותית (או תִרבּוּת - .acculturation).

הסבר היסטורי: מחקרים שונים הסבירו את מעמדן הנחות של נשים בחברה הערבית בכלל ובפוליטיקה בפרט כפועל יוצא של דיכוי קולוניאלי שעברו החברות הערביות לאורך ההיסטוריה המודרנית. ההתמקדות במאבק הלאומי עיכבה ודחתה את המאבק החברתי. מודעותן של הנשים לעצמן הוגבלה עקב ראיית המאבק הלאומי כגואל לכל סוגי הקיפוח והדיכוי, בין פוליטי ובין חברתי, במיוחד אלה שהשפיעו באופן שלילי על מצב האישה. כאשר העזו נשים לדרוש שוויון בתקופה של כיבוש, הן הואשמו כ"מתמערבות" וכמאמצות את ערכי הכובש (Moghadam, 1993) או הואשמו בהחלשת המאבק הלאומי על–ידי הצתת מאבקים משניים אשר ניתנים לדחייה.

האישה הפלסטינית ומעמדה הושפעו מחיים תחת שורה של משטרים כובשים, בין היתר האימפריה העותמאנית, המנדט הבריטי וכן השלטון הירדני בגדה והשלטון המצרי ברצועת–עזה בין השנים 1948 ו-1967 (Jad, 1990, 2008). נוסף על כך, לנכבה הפלסטינית בשנת 1948 הייתה השפעה מרחיקת–לכת על מצבן ומעמדן של הנשים, כחלק מהמשבר העמוק שעבר על הפלסטינים בכלל. הנכבה גרמה להרס הערים הפלסטיניות ולטרפוד אסטרטגי של חיי החברה הפלסטינית בכלל (Pappe, 2006). עם היעלמות הערים התמוטטו גם הארגונים החברתיים בחברה הפלסטינית, כולל ארגוני הנשים, שהיו בין הראשונים והמובילים בעולם הערבי (אבו–בקר, 1998). כחלק מהנכבה נעלמה העיר הפלסטינית, שבה ניהלה האישה את מאבקה המאורגן והעקבי - המקומי, הלאומי והמזרח–תיכוני - למען השגת יעדים מתקדמים. התנועות הפוליטיות והחברתיות שהיוו מסגרת לפעילות לשינוי חברתי התרסקו. הפליטות נשאו איתן אל הפזורה הפלסטינית את נסיון מאבקן ואת תקוותיהן החברתיות, ומשם התחילו את התהליך מהתחלה. בתחומים של חלקי פלסטין המנדטורית שנהפכו למדינת–ישראל נותר בעיקר מיעוט כפרי מאוים ופליטים פנימיים. צורכיהם של הפלסטינים שנהפכו לאזרחיה של מדינת–ישראל השתנו, ובעקבותיהם השתנה גם סדר הדרישות של נשים מנהיגות.

המדינה המתהווה דיכאה את האוכלוסייה הפלסטינית, התייחסה אליה באופן לא– שוויוני ביחס לאוכלוסייה היהודית, וצרכיה החברתיים והכלכליים הוזנחו באופן מבני וממוסד. האוכלוסייה הפלסטינית נהפכה מרוב לאומי למיעוט שולי, מרושש כלכלית ופוליטית, וללא אליטות ומנהיגוּת. התפתחות זו פגעה קשות במאבק לקידום מעמדן של נשים פלסטיניות.

העדר ייצוג לנשים ערביות בישראל: שוליות כפולה וגורמים נוספים
לעומת התנועה הלאומית הפלסטינית, שבה פעלו נשים - וממשיכות לפעול - במגוון של תחומים ותפקידים במסגרת המאבק לקידום הלאומיות והעצמאות, הפלסטינים בישראל חיים בשולי המדינה, מצד אחד, ובשולי הזהות הפלסטינית, מצד אחר. כלומר, הם חיים בשולי המדינה והמסגרת הלאומית גם–יחד (לפירוט ראו גאנם ומוסטפא, 2009, בערבית). הם משניים בעם הפלסטיני בגלל אזרחותם הישראלית, ומשניים בחברה הישראלית בגלל השתייכותם לעם הפלסטיני. כתוצאה מכך הם חשים "שוליות כפולה" (Al–Haj, 1993), ולוקים בהעדר יכולת להתארגן פנימית כקבוצה ובהחלשה של גורמים משניים בתוכה, כולל של המגזר הנשי (Rouhana & Ghanem, 1998). כך נוצר מצב שבו למרות העלייה הדרמטית בהישגיהן האישיים של נשים ערביות, הן מודרות עדיין, באופן מלא כמעט, משותפוּת בקבלת החלטות לאומיות.

למן קום המדינה ועד מערכת הבחירות המקומיות בשנת 1998 כיהנו רק שתים–עשרה נשים ערביות כחברות במועצות המקומיות הערביות. רק אחת כיהנה כיושבת–ראש מועצה: ויוליט ח'ורי, אשר נבחרה בשנת 1969 למועצת כפר–יסיף, ובשנת 1972 נבחרה על–ידי הקואליציה לכהן כראש המועצה (אז לא היו בחירות ישירות לראשות המועצות המקומיות). מצב זה נוצר לנוכח חתירה מכוּונת של הגורמים השולטים, הגבריים, במנגנונים החברתיים, הפוליטיים והמוניציפליים, במטרה למנוע ייצוג נשי הולם במרחב הציבורי. נשים, כגורם החלש, נדחקו לשוליים, והתקבלו למרחב הציבורי רק כמזכירות או כמגישות כיבודים בפורומים גבריים (אבו–בקר, 1998).

נוסף על הגורם הפוליטי, מגוון של גורמים הובילו לייצוג הדל מאוד של נשים במגזר הציבורי של הערבים בישראל. בין היתר ניתן למנות גורמים חברתיים, כלכליים, תרבותיים וחינוכיים שסייעו בשימור מצבן הנחות של הנשים במרחב הציבורי. לגורם החמולתי יש עוצמה רבה בפוליטיקה המקומית, שגם מפלגות בעלות גוון אידיאולוגי מובהק אינן יכולות להתעלם ממנו. אף שלהלכה הן נאבקות במבנה המסורתי, גם ההצבעה בעדן היא לעיתים תכופות חמולתית, עד כדי כך שלמועמד שאינו נהנה מתמיכתה של חמולה גדולה, המעניקה לו את רוב קולותיה, פשוט אין כל סיכוי להיבחר (גאנם ומוסטפא, 2009, בערבית). למרות השינויים המפליגים שהתרחשו בכפרים הערביים, ובעיקר עליית רמת ההשכלה בקרב גברים ונשים והשתלבותם בכלכלה הישראלית, בחרו הכפריים להתמודד עם השינויים באמצעות חיזוק מבנים מסורתיים קיימים, ובראשם החמולה. החמולה חזרה למלא תפקיד בשליטה על נשים, במיוחד בנושא הנישואים.

ההסבר לתוצאה העגומה של הנוכחות הנשית במרחב הציבורי נעוץ, במידה רבה, במסכת הערכים השמרנית והפטריארכלית של החברה הערבית. ערכים אלה, אשר עוברים מדור לדור באמצעות תהליך הסוציאליזציה ומופנמים הן בקרב הגברים והן בקרב הנשים, מקשים את השינוי המיוחל. חוקרים מסכימים שמבנה המשפחה הערבית הינו מבנה פטריארכלי שבו האב עומד בראש הפירמידה. חלוקת העבודה במשפחה מבוססת על הבדלי מין וגיל. הגבר שולט באישה, והמבוגר - בצעיר ממנו (Sharabi, 1992). האב הוא האדון והאחראי במרחב הציבורי, וכך גם במרחב הפרטי אשר בבית. בעוד המרחב הפרטי הוא עולמה של האישה, שיוכו של הגבר למרחב זה נחשב לבושה. האב המסורתי מצפה לציות מוחלט לרצונו מצד בני משפחתו, בלי שאלות וללא כל ערעור (ברכאת, 2000, בערבית). ההבדל בין המינים ברור, והדומיננטיות נתונה לגברים באופן מובהק. הגבר הוא הסמכות העליונה בכל הקשור למשק–הבית, לכלכלת המשפחה ולפוליטיקה. זמנן של הנשים מוקדש ברובו לטיפול במשפחה, ואין זה מקובל שאישה תפתֵח קריירה מחוץ לבית. גם במקרה שאישה עושה כן, היא אינה אדונית לעצמה. החברה מצפה שהיא תישאר כנועה לבעלה או לפטריארך אחר במשפחתה בכל הקשור להחלטות.

חרף השינויים שהתחוללו בחברה הערבית ובמעמד האישה - אשר נכנסה לתחומים חדשים בהשכלה, בעבודה בשכר ובתחומים אחרים הנחשבים גבריים מובהקים, דוגמת התחום הפוליטי - החברה מתנגדת עדיין לקבל את המקרים הספורים כפתח לשינוי הסדר הקיים ולהפיכת תופעות מצומצמות לתופעה כללית ולדגם לחיקוי, שעלול לגרום להריסתה של המשפחה ולשינוי אופייה.

מהלך הספר
פרסומים מעטים מאוד התמקדו אך ורק בשיקוף חייהן העכשוויים של נשים פלסטיניות בתוך ישראל. הספר שלפנינו דן בהיבטים שונים של הוויה זו, ומציג תמונות מגוּונות של נוכחותן של הנשים במרחב ובשיח הציבוריים. בטלר, במחקריה על נשים ערביות (Butler, 1993, 1997), מציגה תמונה דיכוטומית של התמודדות עם נושא המסורת לעומת המודרניות: קונפורמיות או קונפליקט. ספר זה, לעומת זאת, מציג מצב שבו נשים פלסטיניות מצליחות לפלס שבילים בתוך המבנים המסורתיים, תוך כדי הישענות הן על המסורת והן על המודרניות, מבלי לנהל קונפליקטים עם המבנה המסורתי הקיים.

בדיקת תהליך השינוי לעומת השימור במצבן של נשים פלסטיניות בישראל, הנערכת במחקרים השונים המוצגים בספר זה, מעלה כי נשים פלסטיניות בישראל מתנהלות בתוך טווח דינמי, בלתי–יציב ומותנה בין המודרנה והמסורת. כל המחקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על היות ציבור זה מיעוט מגדרי אשר מופלה לרעה ונדחק לשוליים כפולים בתוך המיעוט הלאומי הפלסטיני שבתוך ישראל. מצד אחר, המחקרים מוכיחים כי נשים פלסטיניות מילאו את חלקן ביצירת תנאי המעבר מסגנון חיים מסורתי אל סגנון חיים מודרני, על–ידי רכישת השכלה, השתלבות בעבודה שכירה ומילוי חובותיהן האזרחיות בתחום ההשתתפות הפוליטית. אלא שאותם מחקרים מראים גם כי כל אותם שינויים מערכתיים מגוּונים לא הצליחו להוות מנוף להגברת השוויון בין נשים וגברים פלסטינים בתוך ישראל.

השער הראשון של הספר מתמקד בנשים ערביות בחברה ובפוליטיקה. מחקריהם של עלי וגורדוני ושל כרכבי–סבאח מצביעים על כך שהמשפחה הערבית, על כל צורותיה (הגרעינית, המורחבת והחמולה), מכוונת ומווסתת את השינויים החלים בעקבות המודרנה, ומשקיעה אותם בחזרה לטובת בנייתה של המסורת מחדש. מחקרה של אבו–בקר משלים תמונה זו על–ידי התמקדות בתרומתה של המדיה הערבית הכתובה לנשים כמגייסת סמלים של מודרנה כדי לייצר מחדש ולשעתק מבנים מסורתיים של חלוקה מגדרית ודימוי מגדרי.

השער השני, העוסק בבריאותה של האישה הערבייה, משקף את ההשלכות הבריאותיות של אורח חייהן של נשים ערביות בישראל ושל הלחצים שהן מתמודדות עימם, אשר באות לידי ביטוי, בין היתר, במחלות פיזיות או פסיכוסומטיות. מחקרם של לצר, צ'שינסקי ועזאיזה מצביע על כך שככל שנשים פלסטיניות משתייכות לתת–קבוצה מסורתית יותר כן הן לוקות יותר בהפרעות אכילה. במילים אחרות, ככל שהמשפחה והקהילה כופות יותר על נערות ונשים סגנון חיים שמדכא את הבחירה והחופש האישי כן מתפתחות אצלן הפרעות אישיוּת. מחקרן של גולדבלט וגרנות מגיע למסקנה שנשים דרוזיות אשר חוו התעללות פיזית או רגשית לוקות בבעיות רפואיות בשכיחות גבוהה יותר מאשר נשים שלא חוו התעללות. עם זה, ולמרות הבדיקות הרפואיות המאשרות עובדה זו, נשים דרוזיות אינן מורשות לשתף את אנשי הסגל הרפואי במצבן הנפשי, שכן הללו נחשבים כחיצוניים למרחב הפרטי. על–כן צפוי שמצבן ימשיך להידרדר ושהן ייהפכו במרוצת הזמן לנשים לא–מתפקדות במשפחה ובחברה.

גם מחקרן של דאוד, מנור וסוסקולני עוסק בסוגיית כשלונה של המודרנה בהפחתת התחלואה בקרב נשים פלסטיניות בתוך ישראל, ומעלה את השאלה מדוע נשים אלה לוקות במחלות כרוניות בשיעור הולך ועולה. ממצאי המחקר מצביעים על השפעתם של גורמים מערכתיים על מצב בריאותן של נשים: פיתוח כלכלי, השכלה, העצמה אישית של נשים, העצמה של ציבור הנשים על–ידי הקהילה והתנהגות בריאותית הן אסטרטגיות מרכזיות לקידום בריאותן של נשים פלסטיניות. ניכר שמצבן הבריאותי של הנשים הערביות מוסבר על–ידי שילוב של גורמים חברתיים–כלכליים, פסיכו–חברתיים, קהילתיים והתנהגותיים. על–כן שילוב אסטרטגיות של פיתוח כלכלי והשקעה בהשכלה יחד עם העצמה וחיזוק הכוחות הפנימיים של נשים, תמיכה של הקהילה בציבור הנשים והתנהגות בריאותית עשוי לקדם את בריאותן של הנשים הערביות. בניגוד לסברה הרווחת, גורמים תרבותיים של מסורתיוּת ודתיוּת לא נמצאו במחקר זה חשובים בניבוי מצב בריאותן של הנשים הערביות. העובדה שגורמים הנוגעים בנגישותם של שירותי הבריאות לא נמצאו קשורים למצב הבריאות מעלה תהיות בקשר למקומם של גורמים אלה בקידום בריאותן של הנשים הערביות.

מחקרם של כהן ועזאיזה מצביע על כך שדת ותרבות משפיעים באופן ישיר על תפיסתן של נשים לגבי אחריותן לבריאותן האישית. נשים אשר חיות באווירה מסורתית, כגון מוסלמיות ודרוזיות, מטפלות בגופן רק בעקבות הוראות חיצוניות, אם של רופא ממליץ ואם של פטריארך מגביל. במילים אחרות, מחקר זה מצביע באופן ברור על מגמה של מיקוד שליטה חיצוני בבריאותן הגופנית של נשים פלסטיניות.

ניתן להבחין בחוט–השני הדק אשר מקשר בין כל המחקרים, משלימם לכלל מעגל ואף יוצר מעגל–קסמים. למשל, ככל שנשים משקיעות יותר בהשכלתן כן הן מצפות לתעסוקה בעלת יוקרה רבה יותר ובתנאים טובים יותר. אולם כתוצאה ממחסומים לאומיים ופטריארכליים, הן נדרשות להסתפק בגבולות המרחב הפרטי (של היישוב ושל דרישות המשפחה). כך נשים נשחקות פיזית, מנטלית ונפשית. מצב זה אינו מאפשר להן להתפנות לעסוק בשינויים פוליטיים במרחב הציבורי או להתמודד על משרות שיכולות לשרטט שינויים ברמת המקרו במרחב זה. תסכול זה ממשיך לכרסם בבריאותן של נשים. מחסור בשירותים ברמה המקומית ומגבלות ניעוּת של נשים מביאים אותן לידי הזנחת בריאותן הפיזית, המנטלית והנפשית, וכן הלאה.

השער השלישי מתמקד בנשים ערביות בהשכלה ובתעסוקה, ומעביר מסר חד– משמעי: השכלה ותעסוקה אינן תנאי מספיק להשוויית מעמדן של נשים לזה של גברים. כדי שיושג שוויון, והחברה תשלב נשים בעמדות–מפתח ובתפקידים מנהיגותיים ומנהליים בכירים בתחומים הפוליטי, הכלכלי והחברתי, על המשפחה הערבית והחברה הערבית לאמץ שינוי ערכי מבני. שינוי כזה טרם התרחש בקרב הפלסטינים בישראל או בעולם הערבי, משום שהשלב הראשון בשינוי מעין זה הוא פגיעה ברווחתו של הפטריארך וכרסום בעליונותו המגדרית המלאכותית שדאג לשמר במשך דורות. שינוי זה מחייב רמה גבוהה מאוד של שכנוע עצמי כדי לוותר על יתרונותיה של ה"עליונות" בכל היבט של החיים היומיומיים. הפטריארך הערבי, במיוחד לנוכח מיעוט המשאבים הממלכתיים המוקצים למיעוט הלאומי בישראל, אינו רואה את היתרון העכשווי הטמון בשינוי ערכי זה. תחת זאת, האסטרטגיה המופעלת היא יצירת אינפלציה בערכם של השינויים האישיים והקולקטיביים הנרכשים על–ידי ציבור הנשים הפלסטיניות. כך, במקום לגייס את הישגיהן של הנשים בהשכלה, בתעסוקה ובפוליטיקה אל תוך פרויקטים של יחסי חליפין, מתייחסים להישגים אלה כאל פחותי–ערך לעומת הישגים דומים של גברים. עצם סירובו של הפטריארך לאמץ ערכים שוויוניים אמיתיים בתוך המשפחה מביא לידי כך שנשים ממשיכות לשאת בעל–כורחן הן את התפקידים המודרניים שנרכשו מתוך רצון והן את התפקידים המסורתיים שהן נושאות מתוך כורח. מצב זה גורם לשחיקה מהירה יותר של נשים בתחום העיסוקים הציבוריים, דבר שממשיך להעניק יתרונות לגברים, אשר פנויים אך ורק לעיסוק בתחום הציבורי. על רקע זה אפשר להבין, למשל, מדוע שיעור הגברים בקרב מנהלי בתי–הספר גדול פי כמה וכמה משיעורם בקרב כלל עובדי החינוך. השימוש בסנקציות ערכיות ופסיכולוגיות מסביר את התנזרותן של נשים מוכשרות מהמשך פעילותן המפלגתית–הציבורית. מחקריהם של גילת והרץ–לזרוביץ', של שפירא והרץ–לזרוביץ, של עראר ומוסטפא ושל ח'טאב מצביעים על כך שהשתלבותן של נשים פלסטיניות במסגרות החינוך הפורמלי והאקדמי נהפכה לעובדה מוגמרת לאחר שנים של חסימת דרכן. נשים אף רואות בתקופה של רכישת חינוך אקדמי הזדמנות להתרחק מהמרחב הפרטי (הבית והכפר) אל המרחב הציבורי ולבוא במגע עם התרבות הדומיננטית היהודית (המערבית). עם זה, בדיקה מעמיקה של הנושאים התוכניים שנשים בוחרות מצביע על מגמה שעלולה לגרום למיסוד ולהבניה מחדש של מעמדן התעסוקתי הנחות: על–פי–רוב הן בוחרות ללמוד מקצועות מתחום החינוך, מתחום הרווחה או מקצועות פָּרָ–רפואיים. מחקריהם של ח'טאב ושל יונאי וקראוס מדגישים שהפמיניזציה של מקצועות אלה, מצד אחד, וההעדפה למצוא עבודה בתחום היישוב, מצד אחר, מגבילות מאוד את רווחיהן של נשים מרכישת השכלה. זאת, מכיוון שהן מסתפקות בתעסוקה כעבודה משנית - הן ביחס לתפקיד העיקרי שלהן עצמן כעקרות–בית, כאימהות וכרעיות, והן ביחס לגברים כמפרנסים המרכזיים. אסטרטגיה זו של נשים, שאותה הן בוחרות בלית בררה, פוגעת במהות השינוי המיוחל ובעוצמתו, ומשמרת את המצב המסורתי. המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית כולל אימוץ של גורמים מחוללי שינוי ומעצבי שינוי, כגון השכלה, עבודה בשכר והשתתפות פוליטית ,(Borrell, MuntanerBenach & Artazcoz, 2004).

אולם מחקרים בספר זה, נוסף על עבודות אחרות (אבו– בקר, 2007), מגיעים למסקנה כי גורמים המהווים מנוף למודרניזציה אינם ערובה מיידית לשינוי מעמדן של נשים. נוסף על גורמים אלה דרוש שהפטריארך יאמץ את המשמעויות המהותיות של שינויים אלה. במקרה של החברה הפלסטינית בתוך ישראל ובעולם הערבי, גייס הפטריארך את ההטבות הכרוכות בשינויים שאומצו על–ידי נשים - כגון השכלה, הכנסה מתעסוקה והשתתפות פוליטית - כדי להעצים את המבנה הפטריארכלי–המסורתי. הדבר התאפשר הודות לשני גורמים מהותיים. הראשון הוא אותו קשר מיוחד שבין התרבות הערבית לבין דת האסלאם, המאפשר להן ליצור, לשמר ולבנות זו את זו מחדש באופן דיאלקטי, תהליכי ומתמשך. בתוך מפעל זה, כל שינוי משמש חומר–גלם חדש ומעשיר את התהליך. כך, המודרנה תמשיך לשרת את המסורת - למשל, האינטרנט מפיץ יותר את עקרונות האסלאם המסורתי - ועקרונות הדת יאפשרו לנשים לרכוש השכלה גבוהה (אבו–בקר, 2008). הגורם השני הוא המונופול הפטריארכלי על קביעת סדר חשיבותם של המאבקים הגורליים: הלאומי–הפוליטי במרחב הציבורי לעומת המגדרי–המשפחתי במרחב הפרטי. חשוב להדגיש שדיון זה מלוּוה שימוש שגרתי בטיעונים דתיים ותרבותיים, כולל איומים בסנקציות, וזאת הן בפרסומים אקדמיים, הן בפרסומים עממיים, הן במדיה על גווניה והן בפרקטיקות של חיי היומיום.

אנו עֵרים לכך שמחקרים רבים שביקשו להסביר את ההשפעות המערכתיות של הדת, התרבות והמסורת על אורח חייהן היומיומי של נשים פלסטיניות המליצו להשתמש בגורמים רגישים לדת ולתרבות כדי לקדם את מעמדן ורווחתן של הנשים הפלסטיניות. הדבר מובן לנו משום שדת האסלאם (שהיא הדת הדומיננטית בעולם הערבי), התרבות הערבית ונושא המגדר בנויים כולם מאותן אבני–יסוד, ואינם ניתנים להפרדה ולפירוק.

© כל הזכויות שמורות: רמות הוצאה לאור

נשים ערביות בישראל - פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו–בקר, רחל הרץ–לזרוביץ, אסעד גאנם
Arab Women in Israel, Current Status and Future Trends - Prof. Faisal Azaiza, Prof. Khawla Abu-Baker, Prof. Rachel Hertz-Lazarowit,z Dr. As'ad Ghanem - Editors