» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים בינואר 2009       חזור

דווקא החלשים שורדים
מאת: שרון מועלם
Survival of the Sickest
Sharon Moalem with Jonathan Prince

ההוצאה: אריה ניר ד"ר שרון מועלם מסביר בספרו המרתק, "דווקא החלשים שורדים", מה היתרון במחלות שעוברות בתורשה, ויותר מכך, מה התועלת שלהן. בספר מקיף ורחב, המתייחס לכל החיים על פני כדור הארץ ומכיל שפע אנקדוטות היסטוריות, מספר מועלם מדוע גן המעורר הפרעה מזיקה לא נעלם במהלך האבולוציה. מטרתו היא לחשוף את מה שקורה מאחורי המסך האבולוציוני, כדי לשאול מהו הגורם הראשוני למחלה או לזיהום כלשהם, והתשובות המנומקות שלו מפתיעות, מאירות עיניים ומגדילות את הסיכויים לחיים ארוכים וטובים יותר. מועלם חוקר מגוון תופעות: למה כל-כך הרבה אירופים יורשים הפרעה גנטית שממלאת את האיברים שלהם בברזל? למה רוב החולים בסוכרת נעורים הם ממוצא צפון אירופי? למה אנחנו מתעטשים רק אחרי שכבר חלינו בשפעת? ולמה הצטננות מעדיפה שנלך לעבודה?

למה יש לנו כל-כך הרבה דנ"א שיושב לכאורה ב"חיבוק ידיים"? מה היתרון בהֶמוכרומטוזיס (עודף ברזל בגוף)? מה אפשר לעשות עם האפשרות שסוכרת הייתה שינוי הסתגלותי לעידן הקרח האחרון? מי משתכר מהר יותר - אירופים או אסיאנים? ומדוע? מה הקשר בין כתמי שמש למגיפת השפעת? איך זה שגורמים סביבתיים משפיעים על התכונות שאם מורישה לילדיה? והאומנם חתולים גורמים לסכיזופרניה?

הוא בודק האם השתרעות במיטת שיזוף תפחית את רמת הכולסטרול שלנו? מדוע אנחנו מזדקנים? מדוע חלק מהאנשים מחוסנים מפני איידס? האם אפשר לכבות לנו את הגנים - ולהדליק אותם מחדש? ומה זה לעזאזל "דנ"א זבל"? ובעיקר - איך השוני במחלות שלנו מתאים לסביבה הגיאוגרפית שבה אנחנו חיים?

ד"ר שרון מועלם מסביר כי ממבט ראשון, מחלות תורשתיות לא עולות בקנה אחד עם התפתחות אבולוציונית (הברירה הטבעית). אז איך יכול להיות שגם אחרי מיליון שנות אבולוציה, גנים הגורמים למחלות לא התנפו מהמאגר הגנטי שלנו? בזה בדיוק עוסק הספר.

הספר עוסק ביחסי הגומלין בינינו לבין אלפי האורגניזמים המארחים לנו לחברה כל הזמן, בלחץ האבולוציוני הקיים בין אלפי המינים שחיים בקרבנו, ביחסי הגומלין עם כדור הארץ והעולם וההשפעות ההדדיות.

שרון מועלם מסביר כי ספרו מהווה בסיס לפתרונות, ערוצי מחקר ופיתוחים חדשים שיעזרו לנו להתמודד עם מחלות ולהפחית את האלימות של חומרים מזהמים ולאו דווקא באמצעים (האנטיביוטיים) שלהם אנחנו רגילים.

ד"ר שרון מועלם הוא אחד ממנתצי המיתוסים המודרניים. הוא מחולל מהפך בהבנתנו את החולי וקורא לנו לשנות מהיסוד את השקפתנו על גופנו, על בריאותנו ועל מערכות היחסים שלנו עם כל יצור חי עלי אדמות, החל בצמחים ובבעלי חיים וכלה בחרקים ובחיידקים.

ד"ר מועלם בוחן בעין רעננה וסקרנית את ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, ומגלה כיצד מצבים רבים, הנחשבים כיום למחלות, מקנים לנו בעצם יתרון הישרדותי. בכל פעם שהאבולוציה צריכה לבחור בין חיים ארוכים עם מחלה או חיים קצרים בלי מחלה, היא בוחרת במחלה בלי יוצא מן הכלל.

לשרון מועלם יש דוקטורט בפיזיולוגיה אנושית ובשדות החדשניים נוירוגנטיקה ורפואה אבולוציונית. במסגרת מחקריו גילה זיקה גנטית חדשה למחלת אלצהיימר תורשתית. ד"ר מועלם פרסם מאמרים במגוון תחומים, החל ממערכות החיסון של דבורים וכלה ביתרונותיהן האבולוציוניים של מחלות. הוא ממשיך לעבוד כחוקר ומסיים כעת את תוכנית הלימודים ברפואה בבית הספר לרפואה מאונט סיני בניו יורק.

ג'ונתן פרינס היה כותב נאומים ויועץ בכיר לנשיא ביל קלינטון ואחראי לאסטרטגיית התקשורת של נאט"ו בתקופת המלחמה בקוסובו.

דווקא החלשים שורדים, הברירה הלא טבעית: מסע אל נפלאות הרפואה מאת ד"ר שרון מועלם עם ג'ונתן פרינס בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, ייעוץ מדעי: ד"ר דינה צפרירי, 263 עמודים.

דווקא החלשים שורדים | מבוא
זה ספר על תעלומות ונסים. על רפואה ומיתוסים. על ברזל קר, דם אדום וקרח שמשתרע עד האופק. זה ספר על הישרדות ובריאה. זה ספר שתוהה מדוע, ושואל מדוע לא. זה ספר שמאוהב בַּסֶּדר ובה-בעת כּמֵה לקצת תוהו ובוהו.

ובעיקר, זה ספר על החיים - שלכם, שלנו, ושל כל יצור קטן שחי תחת השמש. ספר המסביר כיצד הגענו כולנו לכאן, מה צופן לנו העתיד ומה אפשר לעשות בנוגע לכך.

ברוכים הבאים למסע הנסים והנפלאות של הרפואה.

כשהייתי בן חמש-עשרה, אבחנו אצל סבא שלי אלצהיימר. הוא היה אז בן שבעים ואחת. כפי שאנשים רבים מדי יודעים, לצופה מן הצד אלצהיימר היא מחלה מחרידה. ואם הצופה הוא נער בן חמש-עשרה, הוא מתקשה להשלים עם כך שאדם חזק ואוהב הולך וכלֶה לנגד עיניו. כשאתה בן חמש-עשרה, אתה רוצה תשובות. אתה רוצה לדעת מדוע.

חשוב שתדעו שלסבא שלי היה הרגל שתמיד נראה לי קצת מוזר - הוא אהב לתרום דם. וכשאני אומר אהב - אני מתכוון שהוא ממש אהב. אחרי כל תרומת דם הוא הרגיש נמרץ מאוד, והוא ממש אהב את זה. רוב האנשים תורמים דם פשוט מפני שהמעשה האלטרואיסטי עושה להם טוב על הנשמה - אבל אצל סבא שלי זה היה אחרת; אחרי תרומת דם, הוא הרגיש טוב גם מבחינה נפשית וגם מבחינה גופנית. הוא אמר שלא משנה איזה איבר בגוף כואב לו, הקזת דם טובה מעבירה את הכאבים. לא יכולתי להבין איך אדם יכול להרגיש כל-כך טוב אחרי שלוקחים ממנו חצי ליטר מנוזל החיים. שאלתי את המורים שלי לביולוגיה. שאלתי את רופא המשפחה. לאיש לא הייתה תשובה. ולכן החלטתי שאין לי ברירה אלא למצוא את התשובה בכוחות עצמי.

שכנעתי את אבא שלי לקחת אותי לספרייה רפואית, ושהיתי בה אינספור שעות בחיפוש אחר תשובה. אין לי מושג איך הצלחתי בכלל למצוא את המחט בערֵמת השחת, בין אלפי הספרים בספרייה, אבל משהו משך אותי למקום הנכון. איזשהו אינסטינקט מסתורי שלח אותי לנבור דווקא בספרים על הברזל, שכן כבר אז ידעתי שברזל הוא אחד הדברים הכי חשובים שסבא שלי תורם בכל תרומת דם. ופתאום - זבנג! קלעתי בול - מצאתי מחלה תורשתית, אלמונית יחסית, בשם הֶמוֹכרוֹמָטוֹזיס. הֶמוכרומטוזיס מתבטאת בעיקר בהצטברות ברזל בגוף. בסופו של דבר מגיעה הצטברות הברזל בגוף לרמות מסוכנות, שמזיקות לאיברים כגון הלבלב והכבד; לכן המחלה נקראת גם "עומס-יתר של ברזל". חלק מחולי ההֶמוכרומטוזיס נראים שזופים כל השנה, מפני שמקצת מעודפי הברזל נספגים בעורם ומכהים אותו. וכפי שעוד נתאר בהמשך הספר, תרומת דם היא הדרך הטובה ביותר להוריד את רמות הברזל בגוף - סבא שלי לא רק תרם דם, אלא גם טיפל בהֶמוכרומטוזיס שלו!

כשאבחנו אצל סבא שלי אלצהיימר, הייתה לי תחושת בטן ששתי המחלות קשורות זו לזו. הרי אם הֶמוכרומטוזיס גורמת להצטברות ברזל מסוכנת, שמזיקה לאיברים כגון הלבלב והכבד, יכול להיות שהיא מזיקה גם למוח. ברור מאליו שאף אחד לא התייחס אליי ברצינות. הרי הייתי סתם ילד בן חמש-עשרה.

אחרי כמה שנים התחלתי ללמוד בקולג', וידעתי מראש שאני הולך ללמוד ביולוגיה. וגם ידעתי מראש שאני מתכוון להמשיך לחקור את הקשר בין אלצהיימר לבין הֶמוכרומטוזיס. זמן קצר אחרי שקיבלתי את התואר, נודע לי שמדענים זיהו את הגן האחראי להֶמוכרומטוזיס; ידעתי שזה הרגע הנכון להתעמק בתחושת הבטן שלי. דחיתי את לימודיי בבית הספר לרפואה כדי להירשם למסלול ישיר לדוקטורט בנוירוגנטיקה. שיתפתי פעולה עם חוקרים ורופאים ממעבדות רבות ושונות, וכבר אחרי שנתיים מצאנו את התשובה. אמנם גילינו קשר גנטי מורכב וסבוך, אבל זיהינו, ברמת ודאות גבוהה, קשר בין הֶמוכרומטוזיס לבין סוגים מסוימים של מחלת האלצהיימר.

אך לחדוות הניצחון היה גם טעם לוואי מריר. הוכחתי שתחושת הבטן המוקדמת שלי הייתה נכונה (וגם קיבלתי על זה דוקטורט), אבל לסבא שלי זה לא עזר כלל. שתים-עשרה שנים קודם לכן, בגיל שבעים ושש, הוא נפטר אחרי חמש שנים ארוכות שבהן נאבק באלצהיימר. עם זאת, ידעתי שהתגלית שגילינו תסייע לחולים רבים אחרים - וזאת הסיבה שבשלה רציתי מלכתחילה להיות מדען ורופא.

ראוי לציין שהתגלית הזאת, בניגוד לתגליות מדעיות רבות אחרות, דווקא הניבה תוצאות מיידיות, שנדון בהן בהרחבה בפרק הבא. הֶמוכרומטוזיס היא אחת המחלות הגנטיות הנפוצות ביותר בקרב אנשים ממוצא מערב אירופי: יותר מ-30 אחוז מהם נושאים את הגֶן האחראי להֶמוכרומטוזיס. אם אתם יודעים שיש לכם הֶמוכרומטוזיס, אתם יכולים לנקוט כמה צעדים פשוטים וקלים כדי להוריד את רמת הברזל בגופכם ולמנוע הצטברות ברזל שתזיק לאיבריכם; אחד מהצעדים האלה הוא תרומת דם, כפי שסבא שלי גילה בכוחות עצמו. איך תדעו אם יש לכם הֶמוכרומטוזיס או לא? כדי לאבחן הֶמוכרומטוזיס צריך לעשות רק כמה בדיקות דם פשוטות. זה כל הסיפור. אם תקבלו תשובה חיובית, כדאי לכם להתחיל לתרום דם בקביעות ולשנות את התזונה שלכם. הֶמוכרומטוזיס היא בעיה רפואית שאפשר לחיות איתה.

זה מה שאני עושה.

כשהייתי בן שמונה-עשרה בערך, התחיל לכאוב לי כל הגוף. פתאום חשבתי - אולי גם לי, כמו לסבא שלי, יש עומס-יתר של ברזל? ואכן, בדיקות הדם נתנו תשובה חיובית. אתם יכולים לתאר לעצמכם שברגע שקיבלתי את התוצאות, התחלתי לשאול את עצמי - מה זאת אומרת? איך קיבלתי הֶמוכרומטוזיס? והשאלה הגדולה מכולן - מדוע כל-כך הרבה אנשים יורשים גן שמעורר אצלם הפרעה כל-כך מזיקה? איך יכול להיות שהאבולוציה - שאמורה לנכש מהגֶנום שלנו תכונות שליליות ולטפח תכונות חיוביות - לא ניכשה את הגן הזה?

ובכך עוסק הספר שבידיכם.

ככל שהעמקתי לחקור את הנושא, גיליתי יותר שאלות שרציתי למצוא להן תשובה. הספר הזה הוא תוצר של כל השאלות ששאלתי, של כל המחקרים שביצעתי כדי למצוא להן תשובות ושל חלק מהקשרים שמצאתי במהלך המחקרים. אני מקווה שהוא יפתח לכם צוהר לטבעם היפהפה, המגוון והמורכב של החיים על פני העולם הנפלא שאנו שוכנים בו.

מטרת הספר היא שאנשים יפסיקו לשאול רק "מה הבעיה" ו"מה הפתרון", וייתנו דעתם למה שקורה מאחורי המסך האבולוציוני, כדי לשאול מהו הגורם הראשוני למחלה או לזיהום כלשהם. אני חושב שהתשובות יפתיעו אתכם, יאירו את עיניכם וגם - בטווח הארוך - יגדילו את הסיכויים של כולנו לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר.

ראשית נבחן כמה מחלות תורשתיות. טיפוסים כמוני, החוקרים אבולוציה ורפואה כאחת, מגלים עניין מיוחד במחלות תורשתיות - מפני שרוב הבעיות הרפואיות השכיחות שהגורם היחיד להן הוא תורשה אמורות להיעלם במהלך ההתפתחות האבולוציונית.

האבולוציה מחבבת תכונות גנטיות שעוזרות לנו לשרוד ולהִתרבּוֹת - היא מסתייגת מתכונות שמחלישות אותנו ופוגעות בבריאותנו (בעיקר אם הן פוגעות בבריאותנו לפני שהספקנו להתרבות). ההעדפה האבולוציונית לגֶנים שמקנים לנו יתרון הישרדותי או הִתְרַבּוּתי נקראת ברירה טבעית. להלן עקרונות היסוד שלה: אם גן כלשהו יוצר תכונה שמקטינה את סיכוייו של האורגניזם לשרוד ולהתרבות, אזי סיכויי ההישרדות של בעלי הגן ושל התכונה נמוכים יותר. לפיכך, הגן הזה (והתכונה הנגזרת ממנו) לא יעבור בתורשה לדורות הבאים, לפחות לא לאורך זמן. מצד שני, כשגן כלשהו יוצר תכונה שמשפרת את התאמתו של האורגניזם לסביבה שהוא חי בה ומגדילה את סיכויי ההִתרבּוּת שלו, גדלים הסיכויים שהאורגניזם יוריש לצאצאיו את הגן הזה (וגם את התכונה הנגזרת ממנו). ככל שהיתרון ההישרדותי שהתכונה מעניקה לאורגניזם משמעותי יותר, הגן שיוצר אותה יתפשט במאגר הגנים מהר יותר.

ממבט ראשון, מחלות תורשתיות לא עולות אפוא בקנה אחד עם התפתחות אבולוציונית. איך יכול להיות שגם אחרי מיליוני שנות אבולוציה, גנים שגורמים לנו מחלות לא הִתנפּוּ מהמאגר הגנטי שלנו? עוד מעט תדעו.

אחר-כך נברר איך הסביבה שבה חיו אבות אבותינו השפיעה על הגנים שלנו. נבחן גם צמחים ובעלי חיים אחרים ונראה מה האבולוציה שלהם יכולה ללמד אותנו - ואיך היא השפיעה על האבולוציה שלנו. נעשה אותו דבר עם כל סוגי היצורים האחרים שמאכלסים את העולם שלנו - חרקים, חיידקים, חד-תאיים ופטריות, ואפילו היצורים החיים-למחצה, המבחר הענק של נגיפים וגֶנים טפיליים שנקראים טְרנספּוֹזונים ורֶטרוֹטְרנספּוזונים.

מובטח לכם שעד שתסיימו לקרוא את הספר הזה, תפתחו הערכה מחודשת לשלל החיים המדהימים המתקיימים על כוכב הלכת המדהים שלנו. ואני גם מקווה שתשתכנעו שככל שנדע יותר על מוצאנו, על היצורים האחרים שאנחנו חיים במחיצתם, ועל המוצא שלהם, תשתפר יכולתנו לשלוט בעתיד שלנו.

לפני שאתם שוקעים בקריאת הספר, הרשו לי לפטור אתכם מכמה דעות קדומות שאתם ודאי מחזיקים בהן.

ראשית, אתם לא לבד. ברגע זה, גם אם אתם שוכבים במיטה או יושבים על חוף הים, אלפי אורגניזמים מארחים לכם חברה - חיידקים, חרקים, פטריות ומי יודע מה עוד. חלקם נמצאים בתוך גופכם - מערכת העיכול שלכם מלאה במיליוני חיידקים שבלי עזרתם לא הייתם יכולים לעכל את המזון שאכלתם. חברותא מתמדת היא הסטטוס-קוו של כל צורת חיים מחוץ למעבדה. ויחסי הגומלין בין כל צורות החיים האלה משפיעים על האורגניזמים באחת משלוש דרכים - לטובה, לרעה, או גם לטובה וגם לרעה בעת ובעונה אחת.

וזה מביא אותנו לעיקרון השני - אבולוציה לא מתחוללת מעצמה. העולם מלא בשלל צורות חיים, והמגוון מהמם. כל היצורים החיים - החל ביצור הפשוט ביותר (כמו האמבה, החביבה על כותבי ספרי לימוד) וכלה ביצור המורכב ביותר (אנחנו, מן הסתם) - פועלים על פי שני תכתיבים מוּבְנים: לשרוד ולהתרבות. אבולוציה מתחוללת כשאורגניזמים מנסים לשפר את סיכוייהם לשרוד ולהתרבות. ומכיוון שבמקרים מסוימים הישרדותו של אורגניזם אחד היא גזר-דין מוות לאורגניזם אחר, אבולוציה במין אחד עשויה להפעיל לחץ אבולוציוני על מאות ואפילו אלפי מינים אחרים. וכשהמינים האלה עוברים אבולוציה, הם בתורם מפעילים לחץ אבולוציוני על מאות ואפילו אלפי מינים נוספים.

וזה לא כל הסיפור. לא רק יחסי הגומלין בין האורגניזמים לבין עצמם משפיעים על האבולוציה; יחסי הגומלין שלהם עם כדור הארץ חשובים לא פחות. אם בסביבתו של צמח הגדל בביצה טרופית מופיעים קרחונים, עליו להשתנות או שימות. כלומר, לרשימת כל הגורמים המשפיעים על האבולוציה אנחנו חייבים להוסיף את כל השינויים בסביבת כדור הארץ - חלקם אדירים, חלקם זניחים - שהתרחשו ב-3.5 מיליארד השנים (פלוס מינוס כמה מאות מיליוני שנים) שחלפו מאז שהופיעה צורת החיים הראשונה על כוכב הלכת שאנחנו קוראים לו "הבית".

אני מקווה שעכשיו כבר ברור כשמש: כל מה שקורה משפיע על האבולוציה של כל היצורים. החיידקים והנגיפים והטפילים שגורמים מחלות השפיעו על האבולוציה שלנו מכיוון שגופינו לא הפסיקו להסתגל אליהם עד שהצליחו להתמודד איתם. הם, בתורם, התפתחו אבולוציונית וממשיכים להתפתח בלי הרף. האבולוציה שלנו הושפעה גם מגורמים סביבתיים שונים, החל בשינויי אקלים וכלה בשינויים בזמינות המזון - ואפילו בהעדפות תזונתיות, שהן בעיקרן עניין תרבותי. נראה כאילו העולם כולו שקוע בריקוד מורכב ורב-רבדים, שבו כולנו בני זוג לריקוד, לפעמים מובילים, לפעמים מוּבלים, אבל תמיד משפיעים זה על תנועתו של זה - מַקארֶנה אבולוציונית כלל-עולמית.

שלישית, מוטציות אינן רעות; אחדד את הנקודה ואומר שמוטציות הן דווקא טובות, ולא רק ל-X-מֶן. מוטציה היא פשוט שינוי - מוטציות רעות לא שורדות; מוטציות טובות מביאות להתפתחות תכונה חדשה. המערכת הממונה על ההבחנה בין המוטציות הטובות למוטציות הרעות היא הברירה הטבעית. אם גן מסוים עבר מוטציה שעוזרת לאורגניזם לשרוד ולהתרבות, הגן יתחיל להתפשט במאגר הגנים. אם הגן עבר מוטציה שמפריעה לאורגניזם לשרוד ולהתרבות, הוא ייעלם והיא איתו. (מה זה "טוב"? תלוי מי שואל. מוטציה שעוזרת לחיידקים לפַתֵח עמידות בפני אנטיביוטיקה איננה טובה לנו, אבל היא כן טובה לחיידקים.)

ולסיום, דנ"א הוא לא גורל - הוא היסטוריה. הקוד הגנטי שלכם לא מכתיב את חייכם. הוא משפיע עליכם - זה ברור; אבל השאלה איך הוא משפיע עליכם תלויה מאוד בהורים שלכם, בסביבה שלכם ובהחלטות שאתם מקבלים. הגנים שלכם הם המורשת האבולוציונית של כל האורגניזמים שקדמו לכם, החל בהוריכם וכלה בראשית החיים. במעמקי הגנום שלכם מסתתרים סיפורים על כל מגֵפה, כל טורף, כל טפיל וכל תהפוכות הסביבה שאבות אבותיכם הצליחו לעבור בשלום. וכל מוטציה, כל שינוי, ששיפרו את סיכוייהם להסתגל לנסיבות המשתנות כתובים שם, בגנום שלכם.

המשורר האירי הדגול שיימוס היני כתב שפעם אחת ויחידה בחיים, התקווה וההיסטוריה יכולות להתחרז. אבולוציה היא התהליך שבו ההיסטוריה והשינוי מתחרזים.

אם בוערת אש על ההר
או ברק וסער
ובת קול משמים תשמיע,
ברי הוא שמישהו שומע
זעקת היילוד
שבא יומו להגיח.

דווקא החלשים שורדים | 1. תקופת הברזל
אראן גורדון הוא מתחרה מבטן ומלידה. הוא מכהן בתפקיד פיננסי בכיר, משתתף בתחרויות שחייה מאז שהיה בן שש ויש לו כישרון טבעי לריצה למרחקים ארוכים. קצת יותר משתים-עשרה שנים אחרי שהשתתף לראשונה במרתון בשנת 1984, הציב לעצמו מטרה חדשה - האוורסט של עולם המרתונים, מרתון החולות, 240 קילומטרים במדבר סהרה, תחת שמש קופחת ועל חול אינסופי, מבחן יחיד במינו לסבולת של המשתתפים.

כאשר התחיל להתאמן הוא נתקל בבעיה שלא חווה מעולם - קשיים גופניים. הוא היה עייף כל הזמן. המפרקים שלו כאבו. נדמה היה לו שלִבו פועם בקצב מוזר. הוא אמר לשותפו לריצה שאינו חושב שיוכל להמשיך להתאמן, שהוא בכלל לא יכול להמשיך לרוץ. והוא הלך לָרופא.

למעשה, הוא הלך לרופאים. רופא רדף רופא - למקצתם לא היה שום הסבר לתסמינים שלו, ומקצתם הסיקו מסקנות שגויות. כשהמחלה דיכאה אותו, אמרו לו שהבעיה שלו היא מֶתח והמליצו לו לקבל טיפול נפשי. כשבדיקות הדם שלו חשפו בעיות בכבד, אמרו לו שהוא שותה יותר מדי אלכוהול. רק אחרי שלוש שנים הצליחו הרופאים לגלות מה הבעיה האמיתית. בדיקות חדשות גילו בדם ובכבד של אראן כמויות ברזל עצומות - מעל ומעבר לכל נורמה סבירה.

אראן גורדון הלך והחליד למוות.

הֶמוכרומטוזיס היא מחלה תורשתית הפוגעת ביכולתו של הגוף לעבד ברזל. כשבדמם של אנשים בריאים יש מספיק ברזל, המעיים סופגים פחות ברזל מהמזון. במילים אחרות, גם אם תלעיטו את עצמכם בתוספי ברזל, הגוף שלכם לא יתמלא בעודפי ברזל. ברגע שרמת הברזל בגוף מספקת, כל עודפי הברזל שנכנסים לגוף יוצאים ממנו בלי להיספג בו. אבל אצל חולי הֶמוכרומטוזיס, הגוף "מרגיש" תמיד שאין לו מספיק ברזל וממשיך לספוג ברזל בלי הרף. העמסת הברזל היא קטלנית בטווח הארוך. עודפי הברזל מצטברים בכל הגוף ובסופו של דבר פוגעים במפרקים, באיברים העיקריים ובתהליכים הכימיים הכלליים בגוף. חולה הֶמוכרומטוזיס שאיננו מקבל טיפול עלול לסבול מאי-ספיקת כבד, אי-ספיקת לב, סוכרת, דלקת מפרקים, עקרות, הפרעות נפשיות ואפילו סרטן. חולה הֶמוכרומטוזיס שאיננו מטופל עלול פשוט למות.

הֶמוכרומטוזיס תוארה לראשונה בשנת 1865 על-ידי ארמנד טרוּסוֹ, ובמשך יותר מ-125 שנים נחשבה למחלה נדירה ביותר. בשנת 1996 בודדו מדענים בפעם הראשונה את הגֶן העיקרי הגורם למחלה. מאז גילינו כי מופע הגן הגורם להֶמוכרומטוזיס הוא המופע הגנטי הנפוץ ביותר בקרב אנשים ממוצא מערב אירופי. אם אבות אבותיכם הם ממוצא מערב אירופי, יש סיכוי של אחד לארבע או אחד לשלוש שאתם נושאים לפחות עותק אחד של גן ההֶמוכרומטוזיס. אולם רק אחד מכל מאתיים אנשים ממוצא מערב אירופי לוקה בהֶמוכרומטוזיס על כל תסמיניה השונים. בעגה של הגנטיקאים, השיעור שבו גן נתון עשוי לבוא לידי ביטוי אצל אדם מסוים נקרא חדירוּת. גן יחיד שלכל נשאיו יש גומות חן נחשב לגן עם חדירות גבוהה או מלאה. לעומת זאת, גן שבא לידי ביטוי רק בנסיבות מסוימות, כמו גן ההֶמוכרומטוזיס, נחשב לגן עם חדירות נמוכה.

לאראן גורדון היה הֶמוכרומטוזיס. במשך יותר משלושים שנה הגוף שלו צבר ברזל. הרופאים אמרו לו שבלי טיפול הולם, המחלה תהרוג אותו בתוך חמש שנים. למזלו של אראן, אחד הטיפולים הרפואיים העתיקים ביותר המוכרים לאדם נהפך במהרה לחלק משגרת החיים שלו ופתר את בעיית העמסת הברזל שלו. אבל כדי להתקדם, צריך לחזור אחורה.

איך יכול להיות שמחלה כל-כך קטלנית התפשטה בקוד הגנטי שלנו? אתם חייבים להבין שהֶמוכרומטוזיס איננה מחלה מידבקת כמו מלריה, איננה נובעת מהרגלים בריאותיים גרועים כמו סרטן הריאות ואיננה נגרמת מנגיף פולשני כמו אבעבועות שחורות. הֶמוכרומטוזיס היא מחלה תורשתית - והגן הגורם אותה נפוץ מאוד באוכלוסיות מסוימות. אפשר לומר שמבחינה אבולוציונית, הבאנו אותה על עצמנו.

בואו ניזכר איך עובד מנגנון הברירה הטבעית. אם תכונה גנטית מסוימת מחזקת אתכם - במיוחד אם היא מחזקת אתכם לפני שאתם מולידים ילדים - אזי היא מגדילה את הסיכויים שלכם לשרוד, להתרבות ולהוריש אותה לצאצאיכם. אם תכונה מסוימת מחלישה אתכם, אזי היא מקטינה את הסיכויים שלכם לשרוד, להתרבות ולהוריש אותה לצאצאיכם. בטווח הארוך, המינים "בוררים" מבין כל התכונות את התכונות שמחזקות אותם ונפטרים מהתכונות שמחלישות אותם.

אם כן, כיצד ייתכן שרוצחת-מלידה כגון הֶמוכרומטוזיס משייטת לה במאגר הגנטי שלנו? כדי למצוא תשובה, חייבים למצוא את הקשר בין החיים - לא רק חיי אנוש, אלא כל צורת חיים בעולם - לבין ברזל. אבל לפני שנעשה זאת, אני מבקש שתשאלו את עצמכם שאלה - איזו סיבה טובה תשכנע אתכם לקחת תרופה שתהרוג אתכם בעוד ארבעים שנה? יש רק סיבה טובה אחת, נכון? והסיבה היא שהתרופה הזאת היא הדבר היחיד שיציל אתכם ממה שעלול להרוג אתכם כבר מחר.

כמעט לכל צורות החיים יש "קטע" עם ברזל. כמעט כל תהליך בחילוף החומרים אצל בני האדם תלוי בברזל. הברזל מוביל חמצן מהריאות, באמצעות מחזור הדם, ומשחרר אותו ברחבי הגוף, לפי הצורך. הברזל הוא אחד ממרכיבי היסוד של האנזימים שעושים את רוב העבודות הכימיות הקשות בגוף, והוא עוזר לנו למשל לנטרל רעלים ולהמיר סוכרים באנרגיה. תזונה דלת-ברזל וחוסר ברזל מסיבות אחרות הם הגורמים השכיחים ביותר לאנמיה - מחסור בתאי דם אדומים, המתבטא בתשישות, בקוצר נשימה ואפילו באי-ספיקת לב. (כ-20 אחוז מהנשים בגיל הווסת סובלות מאנמיה, מפני שהדימום החודשי גורם מחסור בברזל. הדבר נכון גם לכמחצית מהנשים ההרות - אמנם אין להן וסת בזמן ההיריון, אולם גם הטרמפיסט שיושב להן בבטן רעב לברזל!) אם רמות הברזל שלכם נמוכות, מערכת החיסון שלכם אינה פועלת כהלכה, עורכם מחוויר ואתם עלולים להרגיש בלבול, סחרחורת, קור ותשישות קשה.

ברזל הוא אפילו הסיבה לכך שיש בעולם מקומות שבהם הים כחול וצלול כבדולח, אבל נטול חיים כמעט, ולעומתם יש מקומות שבהם הים ירוק ורוחש חיים. מתברר כי אבק שנסחף אל הים מהיבשה מזריע את המים בברזל. באזורים ימיים שרוחות נושאות-ברזל אינן עוברות בהם - כגון אזורים מסוימים באוקיינוס השקט - מתפתחות אוכלוסיות פיטוֹפְּלַנְקטוֹן קטנות יותר (פיטופלנקטון הם יצורים חד-תאיים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הימית). אם אין פיטופלנקטון, אין זוֹאוֹפלנקטוֹן. אם אין זואופלנקטון, אין אנשובי. אם אין אנשובי, אין טונה. אבל אזורים כמו צפון האוקיינוס האטלנטי, שהרוחות עתירות הברזל הנושבות ממדבר סהרה עוברות בהם, הם מטרופולין ימי ירקרק ושוקק חיים. (על סמך עובדה זאת הומצאה שיטה להיאבק בהתחממות הגלובלית, שממציאה מכנה אותה "פתרון ג'ריטול", על שם תוסף הברזל הפופולרי המיועד במיוחד לקשישים. הרעיון הוא שאפשר להשליך לאוקיינוסים מיליארדי טונות של תמיסת ברזל, במטרה לדרבן צמיחה מסיבית של צמחייה; הצמחייה החדשה תספוג מהאטמוספרה פחמן דו-חמצני בכמות שתנטרל את כל הפחמן הדו-חמצני שבני האדם משחררים לאטמוספרה כשהם שורפים דלק-מאובנים. בשנת 1995 נערך ניסוי במטרה לבחון את התיאוריה הזאת, וכתוצאה ממנו יש כיום ליד איי גלפאגוס חלקת אוקיינוס שהייתה פעם כחולה-מבהיקה, ושנהפכה בן-לילה לירוקה-עכורה, בגלל כמויות הפיטופלנקטון הגדולות שגדלו בזכות הברזל.)

ברזל הוא יסוד כל-כך חיוני לחיים, עד שרוב המחקרים הרפואיים התמקדו באוכלוסיות הסובלות מחוסר ברזל. רופאים ותזונאים פועלים על סמך ההנחה שכל המרבֶּה בברזל - הרי זה משובח. יצרני המזון מעשירים כיום בברזל את כל סוגי המזונות, החל בקמח ודגני בוקר וכלה בתחליפי חלב לתינוקות.

אתם מכירים את האמרה "כל המוסיף גורע"?

מערכת היחסים שלנו עם הברזל מורכבת יותר מכפי שחשבו פעם. הברזל חיוני להישרדותנו - אבל הוא גם ה"מקפצה" המסייעת לכל איום ביולוגי על חיינו. כמעט כל צורות החיים על פני כדור הארץ, למעט כמה חיידקים שמשתמשים במתכות אחרות, צריכות ברזל כדי לשרוד. בגלל הברזל שלנו, טפילים רודפים אחרינו; בזכות הברזל שלנו, תאי הסרטן בגופנו פורחים. איתור, שליטה ושימוש בברזל הוא משחק החיים. בעיניהם של חיידקים, פטריות וחד-תאיים, הדם והרקמות שלנו הם מכרה זהב של ברזל. מכאן נובע אפוא שהוספת עודפי ברזל לגופכם, כמוה כהעמסת המזנון במעדנים נוספים.

יוג'ין ד' ויינברג היה חוקר מוכשר בתחום המיקרוביולוגיה עם סקרנות בריאה ורעיה חולה. בשנת 1952 אבחן הרופא אצל אשתו זיהום קל ורשם לה אנטיביוטיקה בשם טֶטרָציקלין. פרופסור ויינברג שאל את עצמו אם המזון שאשתו אוכלת עלול להפחית מהשפעתה המיטיבה של האנטיביוטיקה. אפילו היום חשפנו רק את קצה הקרחון של יחסי הגומלין שלנו עם החיידקים; אבל בשנת 1952 חשף המחקר הרפואי רק את קצה-קצהו של הקרחון. ויינברג ידע שהידע מועט, והוא ידע שחיידקים מתנהגים באופן בלתי צפוי, ולכן רצה לבדוק איך תגיב האנטיביוטיקה לנוכחותם של חומרים כימיים מסוימים שאשתו מכניסה לגופה כשהיא אוכלת, ולחלופין, איך תגיב האנטיביוטיקה להיעדרם של אותם חומרים.

הוא הורה לעוזרת המחקר שלו, במעבדת שלו באוניברסיטת אינדיאנה, למלא עשרות צלוחיות פטרי בשלושה מרכיבים: טטרציקלין, חיידקים ויסוד או חומר אורגני כלשהו - חומר אחר בכל צלוחית. כעבור כמה ימים בדקה העוזרת של פרופסור ויינברג את הצלוחיות; היא גילתה שאחת מהן כל-כך מלאה בחיידקים, עד שהתחילה לחשוב ששכחה לשים בה אנטיביוטיקה. היא חזרה על הניסוי עם אותו חומר וקיבלה אותה תוצאה - גידול מסיבי באוכלוסיית החיידקים. החומר שהיה בצלוחית המריץ כל-כך את הִתרבות החיידקים, עד שהשפעת האנטיביוטיקה נוטרלה למעשה. ודאי כבר ניחשתם בעצמכם שהחומר בצלוחית היה ברזל.

ויינברג המשיך לחקור את הברזל ובמהרה הוכיח שבנוכחות ברזל נגיש, כמעט כל החיידקים מתרבים באין מפריע. מאז הגילוי הוא הקדיש את כל חייו לחקר השאלה כיצד צריכת-יתר של ברזל משפיעה לרעה על בני האדם ולחקר הקשר בינה לבין צורות חיים אחרות.

ויסות הברזל בגוף האדם הוא תהליך מורכב שכמעט כל איברי הגוף משתתפים בו. גופו של מבוגר בריא מכיל בדרך כלל שלושה-ארבעה גרמים של ברזל. מרבית הברזל מצוי במחזור הדם, בתוך ההמוגלובין המפיץ את החמצן לכל חלקי הגוף, אולם הוא מצוי גם באיברים אחרים. מכיוון שברזל הוא בה בעת גם חומר חיוני להישרדותנו וגם עול המסכן את חיינו, אין פלא שיש לנו מנגנוני הגנה הקשורים לברזל.

הפגיעוּת שלנו לזיהום גדלה, אם הזיהום מוצא פתח ונכנס לגופנו. אצל מבוגר בריא שאין לו פצעים ושריטות, הפתחים היחידים הם הפה, העיניים, האף, האוזניים ואיברי המין. ומכיוון שגורמים מזהמים זקוקים לברזל כדי לשרוד, גופנו רואה בכל הפתחים שלעיל שטח צבאי סגור לברזל. בנוסף על כך, כל הפתחים מוגנים על ידי סיורים של סופחי מתכות - חלבונים שנועלים את מולקולות הברזל כדי שהפולשים לא יוכלו להשתמש בהן. כל הנוזלים שמופרשים בנקודות הכניסה לגוף - החל בדמעות ורוק וכלה בנזלת - עשירים בסופחי מתכות.

למערכת הגנת הברזל שלנו יש עוד רכיבים. כשמחלה כלשהי תוקפת אותנו, מערכת החיסון שלנו עוברת להילוך גבוה ומשיבה מלחמה בתהליך שמכונה תגובת השלב האקוטי. היא ממלאת את מחזור הדם שלנו בחלבונים הנאבקים במחלה, ובה בעת נועלת ומסתירה את הברזל כדי שהפולשים הביולוגים לא יוכלו להשתמש בו נגדנו. זאת המקבילה הביולוגית של עוצר בכלא - מציפים את המסדרונות בסוהרים ונועלים את כל כלי הנשק.

הגוף מגיב בצורה דומה גם כאשר חלק מהתאים בו נעשים סרטניים ומתחילים להתפשט ללא שליטה. תאים סרטניים צריכים ברזל כדי לגדול, ולכן הגוף מנסה לצמצם את זמינוּת הברזל. מחקרים פרמצבטיים חדשים בודקים את האפשרות לחקות את התגובה הזאת ולפתח תרופות שייאבקו בסרטן ובזיהומים באמצעות הגבלת נגישותם לברזל.

ככל שהיטבנו להבין כמה גופנו תלוי בברזל, תרופות עממיות שחִנן סר מזמן זכו פתאום לעדנה. אנשים נהגו פעם לחבוש פצעים בקש טבול בחלבון ביצה, כדי שלא יזדהמו. מתברר שזה דווקא רעיון מוצלח - מפני שמניעת זיהום היא-היא המטרה העיקרית של חלבון הביצה. קליפת הביצה היא נקבובית, כדי שהאפרוח המתפתח בתוכה יוכל "לנשום". הבעיה עם קליפות נקבוביות היא שמבעד לנקבוביות חודר לא רק אוויר - אלא גם כל מיני מיקרואורגניזמים בלתי קרואים. ומי בולם את המיקרובים הללו? אכן, חלבון הביצה. החלבון, המלא עד אפס מקום בסופחי מתכות (החלבונים נועלי הברזל שמסיירים בנקודות הכניסה לגוף), כגון אוֹבוֹפֶרין, מגן על האפרוח המתפתח מהחלמון מפני זיהומים.

מערכת היחסים בין ברזל לבין זיהומים מסבירה גם מדוע תינוקות יונקים עמידים יותר בפני זיהומים. חלב האם שהם יונקים מכיל לַקטוֹפֶרין - חלבון סופח ברזל הנקשר לברזל ומונע מחיידקים לנצל אותו.

בטרם נחזור לאראן גורדון ולהֶמוכרומטוזיס, נצא לטיול ביניים קצר, אל אירופה באמצע המאה הארבע-עשרה - לא התקופה הכי טובה לביקור באירופה.

משנת 1347 ובמשך כמה שנים השתוללה באירופה מגֵפת הדֶבר הבּוּבּוֹני - הדֶבר השחור - והפילה מיליוני חללים. המגֵפה חיסלה בין שליש למחצית מאוכלוסיית אירופה - יותר מעשרים וחמישה מיליון איש. אף מגֵפה מתועדת, לפני הדבר השחור או אחריו, לא הגיעה לשיעורי הקטל של המגֵפה הזאת. אנו מקווים שאף מגֵפה גם לא תגיע.

המחלה הייתה מבעיתה. החיידק שכנראה גרם למגֵפה בצורתה השכיחה ביותר (יֶרסיניה פֶּסטיס, על שם אלכסנדר ירסין, אחד מהבקטריולוגים שבודדו את החיידק בפעם הראשונה בשנת 1894) משתכן לו במערכת הלימפה של הגוף, מנפח עד כאב את בלוטות הלימפה בבית השחי ובמפשעה וממשיך לנפח אותן עד שהן קורעות את העור מעליהן. ללא טיפול, רק שליש מהחולים שורדים. (וזאת רק הגרסה הבובונית, שבה הזיהום הוא במערכת הלימפה; אם ירסיניה פסטיס מצליח להסתנן לריאות ומתחיל להתפשט באוויר, רק אחד מעשרה שורד - לא זו בלבד שהחיידק הנישא באוויר קטלני יותר מאחיו שבמערכת הלימפה, אלא שהוא גם מידבק יותר!)

הסברה הרוֹוחת היא שהמחלה הגיעה לאירופה על סיפונן של ספינות שעגנו במֶסינה, איטליה, בסתיו 1347, והפליגו משם לנמל הבית שלהן - גנואה. רוב אנשי הצוות מתו או גססו עוד לפני שהספינות הגיעו לנמל. חלק מהספינות לא הגיעו כלל לנמל, אלא נסחפו אל החוף והתנפצו, שכן אנשי הצוות החולים לא היו מסוגלים עוד להשיט אותן. בוזזים חיטטו בספינות הטרופות כדי למצוא שלל ויצאו מהן עם שלל בלתי צפוי - וכמוהם כל האנשים שפגשו בהם כשהעבירו את המגֵפה ליבשה. נוטריון סיציליאני בשם גבריאל דֶ'מוּסי תיאר בשנת 1348 כיצד התפשטה המחלה מן הספינות לאוכלוסיות שגרו על החוף ומהן לאוכלוסיות של פנים היבשת:

אויה! ספינותינו נכנסו לנמל, ברם מאלף מלחיהן, ניצלו עשרה ותוּ לא. אל בתינו אנו קרבים; שארי בשרנו... מגיעים מכל קצוות ארץ להקביל את פנינו. אבוי לנו, שכן משלחים אנו בהם את חִצי המוות! שבו הם לבתיהם, והדביקו עד מהרה את משפחותיהם, על נשיהם וטפם, והללו השיבו נשמתם לבורא בתוך שלושה ימים בלבד ונקברו בקבר אחים.

עם התפשטות המגֵפה, התפשטה הבהלה מעיר לעיר. אנשים התפללו יומם וליל, הדליקו מדורות, מילאו כנסיות עד אפס מקום ובאופן לא מפתיע גם חיפשו שעיר לעזאזל. תחילה פרעו ביהודים ואחר-כך במכשפות. אולם גם אחרי שהעלו על המוקד את היהודים והמכשפות, לא האטה המגֵפה אף לא לרגע את מצעדה הקטלני.

מעניין לציין כי ייתכן שדווקא מצווֹת הפסח הן שהגנו על השכונות היהודיות מפני המגֵפה. במהלך החג אסור ליהודים לאכול בצק שתפח, ולפני החג הם עורכים ביעור חמץ, כדי לסלק מבתיהם כל פירור קמח שתפח. ד"ר מרטין ג' בלייזר, מרצה לרפואה פנימית מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו-יורק, סבור שניקיון הפסח שעושים היהודים במחסני התבואה שלהם הוא שהציל אותם מהמגֵפה, מפני שהקטין את מידת החשיפה שלהם לעכברושים שמחפשים מזון - אותם עכברושים נגועים שהדביקו את שכניהם הנוצרים.

הקורבנות והרופאים לא הבינו מהם גורמי המגֵפה. קהילות כרעו תחת הנטל כי מדי יום ביומו נאלצו לקבור אינספור מתים. והגופות שלא נקברו תרמו כמובן את חלקן להתפשטות המגֵפה, מפני שמהגופות הנגועות ניזונו העכברושים, מהעכברושים הנגועים ניזונו הפרעושים, והפרעושים הנגועים הדביקו עוד אנשים במחלה. אַניוֹלוֹ די טוּרה, בן סיינה, כתב בשנת 1348:

אב נטש את בנו, אישה את בעלה, אח את אחיו, שכן מכחידה המחלה את הנשימה ואת מאור עינינו. וכך הם מתו. ולא נמצא איש שיואיל לקבור את המתים, תמורת כסף או בשם הידידות. שארי בשר השתדלו להביא את מתיהם אל קבר האחים, בלי כומר, בלי טקסי אשכבה... בורות ענק נחפרו והתמלאו עד גדותיהם ברבבות המתים. הם מתו במאותיהם, יום וליל... וכשנמלאו הבורות עד אפס מקום, נחפרו חדשים תחתם... ואנוכי, אניולו די טורה, המכונה "השמֵן", את חמשת ילדיי קברתי במו ידיי. והיו בורות שכוסו בשכבת אדמה כה דקה, עד שכלבי העיר חפרו בהם, חשפו את הגופות, גררו אותן ברחבי העיר וכרסמו בהן. איש לא ביכה את המוות, שכן כולם המתינו למוות. כה רבים היו המתים, עד שהכול האמינו שהקִיץ הקץ על העולם.

בדיעבד התברר שלא הקיץ הקץ על העולם, ושלא כל בני האדם עלי אדמות מתו במגֵפה, ואפילו לא כל תושבי אירופה. אפילו חלק מהחולים לא מתו. מדוע? מדוע חלק מהאנשים מתו וחלק החלימו?

ייתכן כי התשובה קשורה לתשובה שאראן גורדון מצא לבסוף לבעיית הבריאות שלו - ברזל. מחקרים חדשים מראים כי ככל שרמת הברזל באוכלוסייה מסוימת גבוהה יותר, אותה אוכלוסייה פגיעה יותר לדֶבר. בעבר, הסכנה הגדולה ביותר נשקפה דווקא לגברים בוגרים ובריאים - הילדים והקשישים סבלו בדרך כלל מתת-תזונה ומהמחסור בברזל הנובע ממנה, ונשים בוגרות איבדו ברזל בקביעות בגלל וסת, הריונות והנקה. ייתכן שצדק סטיבן אֶל, מרצה מאוניברסיטת איווה, כשכתב, "מצב הברזל שיקף את שיעורי התמותה.<13> לזכרים בוגרים נשקפה הסכנה הגדולה ביותר בגלל רמת הברזל הגבוהה, ואילו שיעורי התמותה בקרב נשים [שמאבדות ברזל בווסת], ילדים וקשישים היו נמוכים יותר."

אין נתוני תמותה אמינים במיוחד למגֵפה של המאה הארבע-עשרה, אולם חוקרים רבים סבורים כי גברים במיטב שנותיהם היו פגיעים במיוחד. מאז המגֵפה הגדולה התפרץ הדבר השחור עוד כמה פעמים; על התפרצויות אלה יש נתוני תמותה אמינים, והם מאששים את ההנחה ששיעורי התמותה בקרב גברים בריאים היו גבוהים במיוחד. מחקר שנערך על התפרצות הדבר בשנת 1625 בקהילת סנט בוטולף <14> בלונדון גילה כי שיעורי התמותה בקרב גברים בגילים חמש-עשרה עד ארבעים וארבע היו כפולים משיעורי התמותה בקרב נשים באותה קבוצת גיל.

הבה נחזור להֶמוכרומטוזיס. חולי הֶמוכרומטוזיס,<15> שכל-כך הרבה ברזל מתרוצץ להם בגוף, אמורים להיות ממש מגנטים לכל זיהום בכלל ולַדֶּבר השחור בפרט, נכון?

לא נכון.

זוכרים את תגובת נעילת הברזל שהגוף נוקט בשלב הראשון של המחלה? ובכן, מתברר שאצל חולי הֶמוכרומטוזיס, נעילת הברזל היא מצב קבוע. הגוף מפזר את הברזל העודף שהוא סופג ברחבי הגוף, אך לא בכל רחבי הגוף. ואף על פי שרוב התאים מקבלים יותר ברזל מכפי שהם צריכים, סוג אחד של תאים מקבל הרבה פחות ברזל מהרגיל. הֶמוכרומטוזיס נוהגת ביד קפוצה בחלוקת הברזל למַקרופאגים - סוג מסוים של תאי דם לבנים. מקרופאגים הם ניידוֹת המשטרה של מערכת החיסון. הם מסיירים באיברי הגוף ומחפשים מפירי סדר; כשהם מאתרים אותם, הם מכתרים אותם, מנסים להכניע או לחסל אותם ולבסוף מפנים אותם לתחנת המשטרה, הממוקמת בבלוטות הלימפה.

אצל אנשים שאינם חולים בהֶמוכרומטוזיס, המקרופאגים מלאים ברזל. החיידקים של מחלות מידבקות רבות, שחפת למשל, מנצלים את הברזל שמכילים המקרופאגים כדי להיזון ולהתרבות (בדיוק מה שנעילת הברזל נועדה למנוע). לכן, כשמקרופאג נורמלי "תופס" חיידקים כדי להגן על הגוף, הוא מספק להם, שלא במתכוון, גישת סוס טרויאני אל הברזל שהוא מכיל, הברזל שהם צריכים כדי להתחזק. עד שהוא מביא אותם לבלוטות הלימפה, החיידקים כבר חמושים ומסוכנים ומסוגלים לנצל את מערכת הלימפה כדי להתפשט בכל רחבי הגוף. זה בדיוק מה שקורה בדֶבר השחור: בלוטות הלימפה הנפוחות והמתפקעות, שהן סימן ההיכר של הדבר השחור, הן תוצאה ישירה של השימוש החתרני שעושים החיידקים במערכת החיסון של הגוף לצורכיהם הם.

מקצת הזיהומים התוך-תאיים מסוגלים לנצל את הברזל שמכילים המקרופאגים שלנו, ומקצתם אינם מסוגלים. זה ההבדל בין זיהומים קטלניים לזיהומים שאינם קטלניים. ככל שמערכת החיסון שלנו מצליחה למנוע את התפשטות הזיהום למשך זמן רב יותר, גדֵלים הסיכויים שהיא תצליח לפתח אמצעים אחרים כדי לטפל בזיהום, כגון נוגדנים. למקרופאגים שחסר בהם ברזל, כמו מקרופאגים של חולי הֶמוכרומטוזיס, יש יתרון נוסף - לא זו בלבד שהם מסוגלים לבודד חיידקים ומזהמים אחרים ולמנוע מהם להתפשט ליתר הגוף, הם מסוגלים גם להרעיב אותם עד מוות.

מחקרים חדשים מוכיחים כי מקרופאגים דלי-ברזל הם ממש הבְּרוּס לי של מערכת החיסון.<16> בסדרת ניסויים אחת, לקחו החוקרים מקרופאגים של חולי הֶמוכרומטוזיס ומקרופאגים מאנשים שאינם חולי הֶמוכרומטוזיס, והכניסו אותם לצלוחיות שונות המכילות חיידקים כדי לבדוק את כישורי הקטל שלהם. המקרופאגים ההֶמוכרומטיים חיסלו את החיידקים בקלות. המדענים מניחים שהחיידקים אינם מצליחים לשדוד ברזל מהמקרופאגים ההמוכרומטיים כדי להתחזק, ולכן למקרופאגים האלה קל יותר להילחם בהם מאשר למקרופאגים שאינם המוכרומטיים.

עשינו אפוא סיבוב שלם. איזו סיבה טובה תשכנע אתכם לקחת תרופה שתהרוג אתכם בעוד ארבעים שנה? הידיעה שהיא תציל אתכם מחר. איזו סיבה טובה יש לנו לִבחוֹר גן שגורם העמסת ברזל שתהרוג אותנו עד שנגיע לגיל שנחשב כיום לגיל העמידה? כי הוא יגן עלינו מפני מחלה שהורגת את כולם כבר עכשיו.

הֶמוכרומטוזיס היא תוצר של מוטציה גנטית. היא התחילה לפני מגֵפת הדֶבר השחור, כמובן. על פי מחקרים שנערכו לאחרונה, ייתכן שזוהי מוטציה ויקינגית שהתפשטה בכל רחבי אירופה הצפונית במקביל להתיישבות של הוויקינגים לאורך חופי אירופה. ייתכן שהיא התפתחה כדי למזער את המחסור בברזל באוכלוסיות המתגוררות בסביבות חיים קשות וסובלות מתזונה דלה. (אם זה נכון, היינו מצפים שההֶמוכרומטוזיס תהיה נפוצה בקרב כל האוכלוסיות שמתגוררות בסביבות דלות-ברזל, אבל היא לא.) חלק מהחוקרים שיערו שהֶמוכרומטוזיס הועילה לנשים מפני שספיגת הברזל העודפת שמרה עליהן מפני האנמיה שגורמת הווסת. ההֶמוכרומטוזיס שיפרה אפוא את בריאותן ואפשרה להן ללדת יותר ילדים, וגם הילדים האלה היו נשאים של מוטציית ההֶמוכרומטוזיס. על פי תיאוריות ספקולטיביות עוד יותר, הגברים הוויקינגים לא סבלו מתופעות הלוואי השליליות של הֶמוכרומטוזיס בגלל תרבות המלחמה שלהם, שבאה לידי ביטוי בדימומים תכופים.

הוויקינגים התיישבו לאורך חופי אירופה ושכיחות המוטציה ודאי עלתה בגלל תופעה שגנטיקאים קוראים לה אפקט המייסדים. כשאוכלוסיות קטנות מקימות מושבות באזורים לא מיושבים או באזורים מבודדים, נישואי קרובים נעשים שכיחים מאוד למשך דורות רבים. נישואי קרובים מבטיחים שכל מוטציה שאיננה הורגת את נשאיה כבר בילדוּת תמשיך להיות נפוצה מאוד בקרב אותה אוכלוסייה.

בשנת 1347 מתחילה אפוא המגֵפה במסע הקטל ברחבי אירופה. חולי ההֶמוכרומטוזיס חסינים במיוחד מפני זיהום בזכות המקרופאגים דלי-הברזל המגנים על גופם. משום כך, ואף על פי שהמוטציה הזאת תהרוג אותם עשורים ספורים לאחר מכן, סיכוייהם להינצל מהמגֵפה, להתרבות ולהוריש את המוטציה לילדיהם גדולים בהרבה מסיכוייהם של אלה שאינם חולי הֶמוכרומטוזיס. בתקופה שבה רוב האוכלוסייה ממילא אינה מגיעה לגיל העמידה, כל בר-דעת היה שמח לרשת תכונה גנטית שתהרוג אותו כשיגיע לגיל העמידה, אך תגדיל את סיכוייו לחיות עד אז.

המגֵפה הקרויה המוות השחור היא ההתפרצות הידועה ביותר - והקטלנית ביותר - של הדבר הבּוּבּוֹני, אך היסטוריונים ומדענים מאמינים כי כמעט כל דור, עד המאה השמונה-עשרה או התשע-עשרה, סבל מהתפרצויות חוזרות של המגֵפה באירופה. אם ההֶמוכרומטוזיס סייעה לדור הנשאים הראשון לשרוד בימי המגֵפה, והכפילה כתוצאה מכך את שכיחותו באוכלוסייה, סביר להניח שבכל פעם שהמחלה זקפה את ראשה המכוער בשלוש מאות השנים הבאות, היא העצימה את התופעה והפיצה את המוטציה בקרב האוכלוסייה בצפון אירופה ובמערבה. אחוז נשאי ההֶמוכרומטוזיס - האנשים המסוגלים להתמודד עם המגֵפה - הלך וגדל מהתפרצות להתפרצות, וייתכן שזוהי הסיבה שאף מגֵפה לא הייתה קטלנית כמו ההתפרצות הראשונה בשנים 1350-1347.

בעקבות התובנות החדשות על הֶמוכרומטוזיס, זיהום וברזל, נבחנו מחדש שני סוגי טיפולים רפואיים ותיקים ומקובלים - האחד שהונהג עוד בימי קדם אבל סר חִנו, והשני שהונהג לאחרונה ובעצם אינו אלא דוֹגמה. הראשון - הקזת דם - חזר לאופנה לאחרונה; השני - מתן תוספי ברזל, במיוחד לאנמיים, נשקל מחדש במקרים רבים.

הקזת דם היא אחד מהטיפולים הרפואיים העתיקים ביותר בעולם; לשום טיפול רפואי אין היסטוריה ארוכה ומורכבת יותר. הקזת הדם המתועדת הראשונה נעשתה במצרים ותור הזהב שלה היה במאה התשע-עשרה. אך במאה העשרים ירדה קרנה. לפני יותר מאלפיים שנה כתבו רופאים סורים על הקזת דם באמצעות עלוקות, והרמב"ם נהג להשתמש בה במאה השתים-עשרה, במסגרת תפקידו כרופאם האישי של צלאח א-דין, סולטן מצרים, ואנשי חצרו. רופאים ושאמאנים מאסיה ומאירופה וגם מאמריקה הצפונית והדרומית הקיזו את דמם של מטופלים באמצעות כלים מכלים שונים - מקלות מחודדים, שיני כריש ואפילו קשתות וחצים זעירים.

הרפואה המערבית אימצה את המנהג כמו את יתר כתביו של הרופא היווני גאלנוס, שטיפל בחוליו על פי תיאוריית ארבע הליחות - דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה. גאלנוס וממשיכי דרכו האמינו כי הסיבה לכל המחלות כולן היא חוסר איזון בין ארבע הליחות, וכי תפקידו של הרופא הוא לאזן את ארבע הליחות באמצעות צום, טיהור והקזת דם.

לא מעט ספרי רפואה עתיקים ועבי כרס מוקדשים לשאלה כיצד להקיז דם ובאיזו כמות. בספר רפואה משנת 1506 מופיע שרטוט ובו ארבעים ושלוש נקודות שונות בגוף האדם שאפשר להקיז מהן דם - הראש לבדו מתהדר בארבע-עשרה.

במשך מאות שנים, תושבי המערב שרצו לעבור הקזת דם היו מכתתים רגליהם למספרה. סמלם של ספרים באירופה - מוט אנכי שבראשו ובתחתיתו סיומות בצורת חצי כדור - מבוסס למעשה על סמל הקזת הדם: קערת הנחושת בראש המוט סימלה את הקערה שבה הוחזקו העלוקות; הקערה התחתונה סימלה את הקערה שבה נקווה הדם; והפסים הלולייניים הלבנים-אדומים נוספו בגלל שיטת ייבוש התחבושות שהייתה נהוגה בימי הביניים - הספרים תלו אותן על המוט והרוח בידרה אותן עד שהתלפפו סביב המוט. אתם שואלים את עצמכם מדוע הספרים היו המנתחים של תקופתם? מפני שרק להם היה תער.

המאה השמונה-עשרה והמאה התשע-עשרה היו תור הזהב של הקזת הדם. על פי כתבים רפואיים מאותה תקופה, אם הגעתם לרופא כדי לטפל בחום, לחץ דם גבוה או מיֶימת, הוא הקיז לכם דם. אם היו לכם דלקת, שבץ או הפרעת חרדה, הוא הקיז לכם דם. אם סבלתם משיעול, סחרחורת, כאבים, שכרות, שיתוק, שיגרון או קוצר נשימה, הוא הקיז לכם דם. זה נשמע מטורף, אבל הוא הקיז לכם דם גם אם סיבת הפנייה הייתה דימום.

הרפואה המודרנית חושדת בהקזת דם מסיבות רבות - וחלקן לפחות מוצדקות. ראשית, במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה הקזת דם הייתה הטיפול היחיד לכל בעיה רפואית כמעט, ועובדה זאת כשלעצמה מעלה חשד סביר.

כשג'ורג' וושינגטון לקה בזיהום בגרונו, הרופאים שטיפלו בו הקיזו לו דם לפחות ארבע פעמים בתוך עשרים וארבע שעות. עד עצם היום הזה לא ברור אם וושינגטון מת מהזיהום או מהלם שנבע מאיבוד דם. הרופאים במאה התשע-עשרה נהגו להקיז למטופליהם דם עד שהללו התעלפו; הרופאים ראו בהתעלפות סימן לכך שהקיזו את כמות הדם הנכונה.

אחרי אלפי שנים שבהן הקזת הדם הייתה בשימוש, היא עוררה בתחילת המאה העשרים סלידה עמוקה. הקהילה הרפואית - אפילו הקהל הרחב - התחילה להתייחס אליה כאל התגלמותה של הברבריות שאפיינה את הרפואה הטרום-מדעית. אולם מחקרים שנערכו לאחרונה מוכיחים כי בעניין הקזת הדם - ולא רק בו - נחפזנו מדי להסיק מסקנות.

ראשית, ברור לחלוטין שהקזת דם - או בשמה המודרני פלֶבּוֹטוֹמיה - היא הטיפול המושלם לחולי הֶמוכרומטוזיס. הקזת דם סדירה מפחיתה את כמות הברזל בגופם של חולי הֶמוכרומטוזיס לרמה סבירה ומונעת מהברזל להצטבר באיבריהם ולפגוע בהם.

ומתברר שהקזת דם מועילה גם לאנשים עם מחלות אחרות - רופאים ואנשי מחקר חוקרים את ההשערה שהקזת דם היא טיפול יעיל גם לאנשים הסובלים ממחלות לב, לחץ דם גבוה ובצקת ריאות. הקהילה המדעית בוחנת כיום אפילו את הזלזול הגורף בנוהג ההיסטורי להקיז דם. תגליות חדשות מרמזות כי הקזת דם, בתנאי שהיא נעשית במידה, יכולה באמת להועיל לחולה.

פיזיולוג קנדי בשם נורמן קסטינג גילה כי בעקבות הקזת דם, גופן של חיות מפריש את ההורמון וָזוֹפּרֶסין; הורמון זה מוריד את החום וממריץ את פעילות מערכת החיסון. אצל בני אדם טרם הוכח קשר חד-משמעי בין הקזת דם להפרשת ההורמון, אבל מהנתונים ההיסטוריים משתמע שקיים מתאם מובהק בין הקזת דם לבין ירידת חום. ייתכן שהקזת הדם הייתה טיפול יעיל גם נגד זיהומים, מפני שהיא הפחיתה את כמות הברזל שהייתה זמינה לפולשים, ולמעשה תגברה את הנטייה הטבעית של הגוף להחביא את הברזל כשהוא מזהה זיהום.

במחשבה שנייה, אם בני אדם בכל העולם המשיכו להשתמש בהקזת דם במשך אלפי שנים, סביר להניח שהיו לה השפעות חיוביות כלשהן. לו כל חולה שדמו הוקז היה מת, בתוך זמן קצר היו מקיזי הדם מאבדים את קהל הלקוחות שלהם.

דבר אחד ברור - טיפול רפואי עתיק שהרפואה "המודרנית" והמדעית מזלזלת בו הוא הטיפול היחיד שמועיל לאלפי האנשים החולים במחלה שתחסל אותם ללא הקזת דם. מה הלקח שהרפואה המודרנית צריכה ללמוד מהמקרה הזה? שעדיין רב הנסתר על הגלוי, ושמספר הדברים שהקהילה המדעית מבינה קטן ממספר הדברים שהיא איננה מבינה.

ברזל זה טוב. ברזל זה טוב. ברזל זה טוב.
עכשיו אתם כבר מבינים שבענייני ברזל, כמו בכל דבר טוב אחר תחת השמש, הכלל הוא: הכול במידה, הכול במידה, הכול במידה. אבל הגישה הרפואית העכשווית הכירה בכך רק לאחרונה. עד לא מזמן, הדעה הרווחת הייתה שכמה שיותר ברזל - יותר טוב.

רופא בשם ג'ון מוריי, שעבד עם אשתו במחנה פליטים בסומליה, הבחין שרוב הנוודים אמנם סובלים מאנמיה תמידית ומחשיפה חוזרת לשלל פָּתוֹגֶנים (גורמים מחוללי מחלות) מידבקים, ובכללם הגורמים למלריה, לשחפת ולבּרוּצֶלוֹזיס, אולם נראה כי אינם סובלים משום זיהומים. לאור הממצא החריג, הוא החליט לתת ברזל רק לחלק מהאוכלוסייה. ואכן, מוריי נתן רק לחלק מהנוודים תוספי ברזל נגד אנמיה, וגילה כי בקרב מקבלי הברזל התפרצו לפתע הזיהומים בעוצמה רבה. שיעור הזיהומים בקרב הנוודים שקיבלו תוספי ברזל הרקיע שחקים. מוריי הבין כי הנוודים מתמודדים עם הזיהומים בהצלחה לא למרות האנמיה אלא בגלל האנמיה. אנמיה היא כמו נעילת ברזל ברמה הגבוהה ביותר.

לפני שלושים וחמש שנים, נהגו רופאים בניו-זילנד להזריק בקביעות תוספי ברזל לתינוקות מאורים. הם הניחו כי תזונתם של המאורים (הילידים בניו-זילנד) היא תזונה דלת ברזל, וכי כתוצאה מכך לוקים התינוקות באנמיה.

סיכוייהם של תינוקות מאורים שקיבלו זריקות ברזל ללקות בזיהום היו גבוהים פי שבעה משל התינוקות שלא קיבלו זריקות. חלק מהזיהומים היו מסוכנים ביותר, ובכללם אלח דם (הרעלת דם) ודלקת קרום המוח. גופם של תינוקות, כגופו של כל אדם אחר, מכיל חיידקים העלולים להזיק לו, אך מערכות החיסון של התינוקות מסוגלות בדרך כלל להשתלט עליהם. בכל הקשור לדלקות הרדומות היו תוספי הברזל שנתנו הרופאים לתינוקות כמו שמן למדורה, והתוצאות היו טרגיות.

לא רק זריקות ברזל מפריחות את שממת הזיהומים; גם מזון מועשר בברזל עלול להזין את החיידקים. נבגי החיידק בוֹטוּלינום הגורם למחלת הבוֹטוּליזם מצויים במעיהם של תינוקות רבים (נבגים אלה מצויים גם בדבש, וזאת אחת הסיבות שהממסד הרפואי מנחה את ההורים לא להאכיל את תינוקותיהם בדבש בטרם מלאה להם שנה). אם הנבגים נובטים, הם עלולים להיות קטלניים. מחקר שנערך בקליפורניה על שישים ותשעה מקרים של בוטוליזם אצל תינוקות חשף הבדל משמעותי אחד בין הילדים שהחלימו לילדים שמתו. תינוקות שלא ינקו אלא קיבלו תחליפי חלב מועשרים בברזל לקו בבוטוליזם בגיל צעיר יותר, והיו לפיכך פגיעים יותר. כל עשרת התינוקות שמתו היו תינוקות שקיבלו תחליף חלב מועשר בברזל.

אגב, יש בעולם מחלות תורשתיות נוספות, חוץ מהֶמוכרומטוזיס ואנמיה, שזכו למקום של כבוד במאגר הגנים שלנו מפני שהגנו עלינו מפני איומים אחרים, ולא כולן קשורות לברזל. המחלה התורשתית הכי נפוצה בקרב האירופים, אחרי הֶמוכרומטוזיס, היא סיסטיק פיברוזיס. זאת מחלה איומה ומשתקת הפוגעת ברוב איברי הגוף. רוב החולים מתים בגיל צעיר, בדרך כלל ממחלות ריאות שונות. הגורם לסיסטיק פיברוזיס הוא מוטציה בגן בשם CFTR; רק אנשים שקיבלו שני גנים עם מוטציה לוקים במחלה בפועל. אנשים שקיבלו רק עותק אחד של הגן עם המוטציה נקראים נשאים, אך אינם לוקים במחלה בפועל. על פי ההערכות לפחות שני אחוזים מבין האנשים ממוצא אירופי הם נשאים, כלומר שמנקודת מבט גנטית, המוטציה הזאת שכיחה מאוד. וכצפוי, מחקרים שנערכו לאחרונה גילו כי נשאים שיש להם רק עותק אחד של הגן הגורם לסיסטיק פיברוזיס מוגנים במידת מה מפני שחפת. 20 אחוז מכל מקרי המוות באירופה בשנים 1600 עד 1900 היו כתוצאה משחפת, כלומר מדובר במחלה קטלנית לעילא ולעילא, שבהשוואה אליה כל דבר אחר ששכן באפס מעשה במאגר הגנים האנושי והגן עלינו מפניה נראה אטרקטיבי ביותר.

אראן גורדון הפגין תסמינים ראשונים להֶמוכרומטוזיס כשהתחיל להתאמן למרתון החולות - 240 קילומטרים מפרכים במדבר סהרה. אבל רק כעבור שלוש שנים שבהן חווה בעיות בריאות הולכות ומחריפות, בדיקות מתסכלות ומסקנות שגויות, גילו הרופאים מה הבעיה האמיתית. הם אמרו לאראן שבלי טיפול, נשארו לו עוד חמש שנים לחיות.

כיום אנחנו יודעים שאראן סבל מתופעות הלוואי של המחלה התורשתית הנפוצה ביותר בקרב אנשים ממוצא אירופי - הֶמוכרומטוזיס, הפרעה שכנראה עזרה לאבות אבותיו לשרוד בתקופת הדבר השחור.

כיום, מצבו הבריאותי של אראן תקין בזכות הקזת דם, אחד מהטיפולים הרפואיים העתיקים ביותר בעולם.

כיום אנחנו מבינים טוב יותר את יחסי הגומלין המורכבים שמתנהלים בין הגוף, הברזל, הזיהום ומחלות כגון הֶמוכרומטוזיס ואנמיה.

מה שלא הורג - מחשל.

יש להניח שאראן חשב על כך כשהגיע בפעם השנייה לקו הגמר של מרתון החולות, באפריל 2006 - חודשים ספורים אחרי שהיה אמור למות.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

דווקא החלשים שורדים - שרון מועלם
Survival of the Sickest
Sharon Moalem with Jonathan Prince