» טקסט  » מודעות ורוחניות  » ספרים חדשים בספטמבר 2009       חזור

לבד בפסגה
מאת: פאולו קואלו
O Vencedor Esta So - Paulo Coelho

ההוצאה: ידיעות ספרים על רקע האירועים המסעירים המתרחשים בעולם האופנה ובעולם הקולנוע מעניק לנו הרומן "לבד בפסגה" התבוננות מעמיקה לשורשי העוצמה האישית והחלומות התמימים המנווטים על-ידי השאיפה להצלחה או מתנפצים לרסיסים בעקבותיה. הסיפור, אשר מתרחש במהלך עשרים וארבע שעות בפסטיבל הקולנוע של קאן, הוא סיפורו של איגור, יזם ואיש עסקים רוסי שאפתן ומצליח, שיעבור דרך כל מדורי הגיהינום בשביל להחזיר לעצמו את אהבת חייו שנטשה אותו, את אשתו-לשעבר אווה. איגור, המאמין שהוא ואווה נועדו זה לזו משמיים, אמר פעם לאווה שאם אי-פעם תעזוב אותו, הוא יחריב עולמות בכדי להשיבה אליו. תוך שהעלילה הולכת ונפרשת לפנינו וטוהר המידות נפרץ, מבצבץ ועולה העימות הבלתי-נמנע בין החברה האנושית לבין כוחות הרשע הטבועים באדם.

המחבר מפגיש אותנו עם השחקנים ועם המתחזים הפועלים מאחורי הקלעים בקאן - "מעמד-העל" שחברים בו מפיקים, שחקנים, מעצבי אופנה ודוגמניות צמרת, כמו גם כוכבניות צעירות השואפות לגדולות, כוכבי-עבר ומלחכי פנכה נרפים ושחוקים מהחיים. בספרו זה, השנים-עשר במספר, קואלו שוזר בכישרון רב את סיפוריהן של הדמויות השונות שחייהן מצטלבים אלה באלה, מציג תמונה מרתקת של עולם מוצף בשפעה ובזוהר, ומצביע על התוצאות הרות האסון שעלולות לנבוע מדיבוק התהילה שאחז בנו.

פאולו קואלו נמנה על הסופרים הנקראים ביותר בעולם. ספריו, שתורגמו ל-68 שפות ויצאו ב-150 ארצות, נמכרו בלמעלה ממאה מיליון עותקים ברחבי העולם. בשנת 2007 הוא הוכרז כשליח של שלום מטעם ארגון האומות המאוחדות.

ביקורות מחו"ל
"מבט נוקב על עולם הזוהר ועל אבק הכוכבים. לבד בפסגה הוא מסע לא רק בעקבות רוצח מסוכן, אלא גם בעקבות ערכים רוחניים אמיתיים." Publishers Weekly

"חזון אפוקליפטי על עולם הקולנוע והאופנה - הזוהר והשאפתנות חונקים כל סיכוי לערכים אותנטיים." L'hebdo

לבד בפסגה מאת פאולו קואלו בהוצאת ידיעות ספרים,
מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר, כריכה קשה, 395 עמודים.

לבד בפסגה, פאולו קואלו | 03:17
אקדח בֵּרֵטָה Px4 גדול רק במעט מטלפון סלולרי, הוא שוקל בערך 700 גרם ומסוגל לירות עשרה קליעים. כלי הנשק הקטן והקל הזה הוא בלתי־נראה בכיסו של האדם שנושא אותו, ולקוטרו הקטן יתרון עצום: במקום לעבור דרך גופו של הקורבן, הקליע פוגע בעצמות ומרסק כל מה שנקרה בדרכו.

מובן שהסיכויים לשרוד אחרי פגיעת קליע בקוטר שכזה הם גבוהים; יש אלפי מקרים שבהם עורקים חיוניים לא נפגעים, והקורבן אף מספיק להגיב ולפרוק את התוקף מנשקו. אבל אם היורה באקדח הוא בעל ניסיון בתחום, כי אז הוא יכול לבחור בין מוות מהיר - על ידי הטיית הנשק לאזור שבין העיניים, או ללב - לבין מוות אִטי יותר - על ידי הצמדת הקנה לצלעות בזווית מסוימת, ולחיצה על ההדק. זמן יקר חולף עד שהאדם שנורה מבין כי הוא פצוע באורח אנוש ומנסה להשיב מלחמה שערה, לברוח או לקרוא לעזרה. היתרון הגדול הוא שלקורבן יש די זמן להביט בפניו של הרוצח בזמן שכוחותיו אוזלים טיפין־טיפין עד שלבסוף הוא מתמוטט על הארץ, בלי לדמם יותר מדי, בלי להבין ממש מדוע זה קורה לו.

בעיניהם של מביני דבר, כלי הנשק הזה רחוק מלהיות אידיאלי: "קליל ונחמד - ומקומו בארנקי נשים," כך אומר אדם מהשירות החשאי הבריטי לג'יימס בונד בסרט הראשון בסדרה. הוא לוקח ממנו את האקדח הישן ונותן לו תחתיו אקדח מדגם חדיש. אבל הדברים האלה מתייחסים למקצוענים בלבד, ובשביל הצרכים שלו אין כלי נשק מתאים מזה.

הוא קנה את הברטה שלו בשוק השחור, כדי לטשטש את כל העקבות. במחסנית יש חמישה כדורים, אף על פי שהוא מתכנן להשתמש רק באחד מהם - זה שבקצהו חרט "X" עם הפצירה שלו. כך, משהכדור יִיָּרֶה ויפגע במשהו מוצק הוא יתפרק לארבע חתיכות.

אבל הוא ישתמש בברטה רק כמוצא אחרון. קיימות דרכים אחרות לחסל עולם, להחריב יקום, והיא בטח תבין את המסר ברגע שיתגלה הקורבן הראשון. היא תדע שעשה זאת בשם האהבה ושאין בלבו כל כעס, היא תדע שהוא מוכן לקבל אותה חזרה בלי שאלות על אשר התרחש במהלך השנתיים האחרונות

. הוא מקווה ששישה חודשי תכנון מדוקדק יניבו את התוצאה הרצויה, אבל הוא יֵדע בוודאות רק למחרת בבוקר. התוכנית שלו היא לתת לאֵרִינְיוֹת, אלות הזעם והנקמה מן המיתולוגיה היוונית, לרדת בכנפיהן השחורות אל תוואי הנוף שצבעו כחול ולבן, המוקף יהלומים, בּוֹטוֹקס ומכוניות מרוץ חסרות תועלת משום שאין בהן מקום ליותר משני נוסעים. כל החלומות על עוצמה, על הצלחה, על תהילה ועל ממון יכולים להתנפץ ברגע אחד, בעזרת הפריטים הזעירים שהביא עמו.

הוא רשאי לעלות לחדרו, שכן האירוע שחיכה לו התרחש ב - ־23:11 - זאת אף על פי שהוא בהחלט הסכים להמתין זמן רב יותר. האיש נכנס, מלווה ביפהפייה - שניהם בלבוש ערב חגיגי - לרגל עוד אחת מאותן חגיגות שמתקיימות במהלך הפסטיבל. מדי לילה, אחרי סעודות ערב חשובות, מתקיימות החגיגות האלה ומושכות קהל רב יותר מכל הקרנות הבכורה שבפסטיבל.

איגור התעלם מן האישה. באחת מידיו הוא קירב את העיתון הצרפתי אל פניו (חוברת רוסית היתה עלולה לעורר חשד), כך שהיא לא תראה אותו. אמצעי זהירות שהתברר כמיותר: כמו כל הנשים שמחשיבות את עצמן למלכות העולם, היא לא העיפה ולו מבט אחד מסביבה. נשים כאלה נמצאות שם בשביל לזהור, ולעולם יימנעו מלהביט בלבושן של האחרות, שכן התלבושות והקישוטים שלהן עצמן אמנם עלו הון, אבל כמות היהלומים או פריטי לבוש מסוימים של אישה אחרת עלולים להסב להן תחושת דיכאון, או מרירות ורגשי נחיתות.

בן לווייתה, שערו כסוף והוא לבוש בהידור, ניגש אל הבר והזמין שמפניה, אפריטיף הכרחי לקראת לילה שמבטיח היכרויות חדשות, מוזיקה טובה, ומראה נהדר של הים והיאכטות העוגנות בנמל. הוא הבחין באדיבותו הרבה של הגבר: זה הודה למלצרית כשהיא הגישה להם את המשקאות, ונתן לה תשר נדיב.

השלושה הכירו זה את זה. איגור הוצף בגל של אושר משהאדרנלין החל להתערבב בדמו; מחר הוא ידאג ליידע אותה בנוכחותו, ויגיע הרגע שבו הם ייפגשו.

רק אלוהים יודע מה יהיו תוצאות המפגש הזה. איגור, קתולי וחבר הכנסייה האורתודוכסית, נתן את הבטחתו והתחייב בשבועה בכנסייה במוסקבה, מול עצמותיה הקדושות של מריה מגדלנה (אשר הוצגו בבירה הרוסית למשך שבוע, כדי שהמאמינים יוכלו להתפלל אליהן). קרוב לחמש שעות הוא עמד וחיכה לתורו, וכשהתקרב לבסוף אל השרידים חש בבירור שהעניין כולו אינו אלא פרי המצאתם של הכמרים. אבל הוא לא רצה להסתכן בהפרת דִברתו, ולפיכך ביקש מהקדושה שתגן עליו, שתעזור לו להשיג את מטרתו בלי להקריב הרבה מדי. הוא אף הוסיף והבטיח כי אחרי שהכול יסתיים והוא ישוב למולדתו בשלום, הוא ידאג להזמין איקונה מזהב אצל אמן נודע אשר חי במנזר בנובוסיבירסק.

בשלוש לפנות בוקר הבר של מלון מַרְטִינֶז אפוף בריח של סיגרים וזיעה. בשעה זו ג'ימי (שתמיד נועל על כל אחת מרגליו נעל בצבע אחר) כבר הפסיק לנגן בפסנתר והמלצרית תשושה מעייפות, אבל האנשים שנמצאים במקום מסרבים לעזוב. הם רוצים להישאר שם לפחות עוד שעה או אפילו כל הלילה, עד שמשהו יקרה!

חלפו כבר ארבעה ימים מאז פתיחת פסטיבל הקולנוע בקאן, ועדיין לא קרה דבר. שאיפה אחת בלבד מעסיקה את יושבי השולחנות: לפגוש אנשים בעלי השפעה. נשים יפות מחכות למפיק שיתאהב בהן ויעניק להן תפקיד ראשי בסרט הבא שלו. כמה שחקנים עומדים שם ומשוחחים זה עם זה, צוחקים ומעמידים פנים שכל העסק לא נוגע להם - אבל עין אחת שלהם תמיד מביטה בדלת.

מישהו עומד להיכנס. מישהו חייב להיכנס. במאים צעירים - ראשיהם מתפקעים מרעיונות וקורות החיים שלהם כוללים רשימות של סרטי וידיאו שצילמו באוניברסיטה, שקראו כל מה שנכתב על אודות צילום וכתיבת תסריטים, מייחלים לניצוץ של מזל; אולי ישוב מישהו מאחת החגיגות, יחפש שולחן פנוי, יזמין כוס קפה וידליק סיגריה, מישהו שעיַיף מללכת כל הזמן לאותם המקומות ומרגיש מוכן להרפתקה חדשה. כמה שהם תמימים!

אם זה אכן היה מתרחש, הדבר האחרון שאותו אדם היה רוצה לשמוע זה עוד רעיון חדשני ש"אף אחד לא חשב עליו"; אבל הייאוש מוליך שולל את הנואשים. בעלי ההשפעה שנכנסים לשם מדי פעם מעיפים מבט חטוף מסביב ועולים לחדרים שלהם. הם לא מודאגים. אין להם כל סיבה לחשוש. אנשי מעמד־העל אינם מוחלים על בגידות, ומכירים היטב במגבלות שלהם - בניגוד למה שהאגדות מספרות, הם לא הגיעו לשם על ידי רמיסת אנשים אחרים. מאידך גיסא, אם משהו בלתי־צפוי וחשוב צריך להתגלות - בין שזה בעולם הקולנוע, המוזיקה או האופנה - הוא יתגלה בעקבות מחקר מאומץ ולא בבָּרים של בתי מלון.

מעמד־העל מְתָנה עכשיו אהבים עם הנערה שהצליחה להתגנב למסיבה, זו שפתוחה לכל הצעה. הוא מסיר את האיפור, מתבונן בקמטים, וחושב שהגיע הזמן לעוד ניתוח פלסטי. הוא בודק בחדשות המקוונות אם ההודעה ששיגר מוקדם יותר היום התפרסמה בתקשורת. הוא בולע את כדור השינה מחויב המציאות, ושותה את התה שמבטיח ירידה במשקל. הוא מסמן על התפריט את ארוחת הבוקר שירצה לקבל בחדרו, ותולה אותו על הידית החיצונית של הדלת לצד שלט שמורה "נא לא להפריע". מעמד־העל עוצם את עיניו וחושב: "אני מקווה שאירדם מהר; יש לי מחר פגישה בעשר."

אבל כולם יודעים שבעלי ההשפעה מבלים בבר של מלון מרטינז. כך שיש סיכוי לפגוש בהם.

כל אותם חדורי תקוות אפילו אינם מעלים בדעתם שבעלי ההשפעה באים בדברים רק עם בעלי השפעה אחרים, שעליהם להיפגש מדי פעם לארוחות צהריים או ערב, לכבד בנוכחותם אירועים נוצצים, להזין את הפנטזיה שלפיה עולם הזוהר והמותרות נגיש לכל מי שאמיץ דיו לדבוק ברעיון מסוים, למנוע מלחמות שאינן משתלמות, ולעודד תוקפנות בין מדינות או תאגידים בשעה שהם חשים שהדבר עשוי להעצים את כוחם ואת עושרם; להעמיד פני מאושרים, אף על פי שהם בני ערובה של ההצלחה שלהם עצמם; להמשיך במאבק להגברת עושרם והשפעתם, גם אם שני אלה עצומים ממילא. שכן גאוותו של מעמד־העל נעוצה בתחרות שלו עם עצמו, בניסיון להוכיח מי מבין חבריו ניצב בפסגת כל הפסגות.

בעולם אידיאלי ישוחחו בעלי ההשפעה עם שחקנים, במאים, מעצבים וסופרים בעלי עיינים טרוטות מעייפות, שחושבים עכשיו לחזור לחדרים ששכרו בעיירות מרוחקות רק כדי שמחר יוכלו לפתוח מחדש במרתון הפניות והשידולים, בחידוש הסיכויים לפגישות, בהווייתם הערוכה לכול והנגישה.

בעולם האמיתי בעלי ההשפעה מסוגרים בשעות אלה בחדריהם, בודקים את הדואר האלקטרוני שלהם, מתאוננים שכל מסיבות הפסטיבל דומות זו לזו ושהחברה ענדה תכשיט גדול משלהן, ושואלים איך ייתכן שהיאכטה החדשה של המתחרה מעוצבת בסגנון ייחודי כל כך.

לאיגור אין עם מי לשוחח, הוא גם לא רוצה בכך. המנצח עומד לבדו.

איגור הוא בעליה המצליח ונשיאהּ של חברת סלולר ברוסיה. כבר לפני שנה הוא הזמין את הסוויטה הטובה ביותר של מלון מרטינז (כל מי שמזמין אותה מתחייב לשלם מראש תמורת שנים־עשר לילות לפחות, לא משנה כמה זמן הוא מתכנן לבלות שם); הוא הגיע אחר הצהריים במטוס הסילון הפרטי שלו, נסע למלון, התרחץ וירד למטה בתקווה לחזות בסצנה מסוימת אחת. בתחילה הציקו לו שחקניות, שחקנים ובמאים, עד שלמד להשיב בתירוץ מושלם שבדה:

"דוֹנְט סְפִּיק אִינְגְלִיש, סוֹרִי. פּוֹלִיש."

או:

"דוֹנְט סְפִּיק פְרֶנְץ', סוֹרִי. מֶקְסִיקָן."

כשמישהו הסתכן בכמה מילים בספרדית ניסה איגור תכסיס אחר: הוא החל לכתוב מספרים במחברת כדי שלא ייראה כמו עיתונאי (כי עיתונאים מעוררים עניין בכולם) או כמו משקיע עשיר. לצדו נח כתב עת כלכלי ברוסית (רוב האנשים הרי לא יודעים להבחין בין רוסית לפולנית או ספרדית), שעל כריכתו התנוססה תמונה של איזה מנהל סתמי.

יושבי הבר, המתגאים ביכולתם החדה להבין את טיבו של המין האנושי, מניחים לאיגור לנפשו. הם חושבים שמדובר באחד המיליונרים שבאים לקאן בחיפוש אחר מאהבת חדשה. או זו לפחות השמועה שמסתובבת שם משהאדם החמישי מתיישב אל שולחנו של איגור ומזמין מים מינרלים, בתירוץ שאין כיסא פנוי אחר. בַּזאת הוא מסווג כ"בושם" ונעזב לנפשו.

"בושם" הוא מונח סלנג שהשחקניות (או "הכוכבניות", כפי שהן מכונות בפסטיבל) משתמשות בו: כמו עם בשמים, קל מאוד להחליף בין מותג למותג, ואחדים מתגלים כמציאוֹת של ממש. "בשמים" כאלה יהיו מבוקשים ביומיים האחרונים של הפסטיבל, במקרה שהשחקנית הנדונה לא תצליח לתפוס משהו או מישהו מעניין מתעשיית הסרטים. כך שבינתיים הגבר הזר ההוא, שנראה אדם עשיר, יכול לחכות. שחקניות הרי יודעות שעדיף לעזוב את הפסטיבל עם בן זוג חדש (מי שמאוחר יותר יהיה אפשר להמירו במפיק סרטים), ולא להמשיך לאירוע הבא ושוב לחזור על כל הטקס: לשתות, לחייך (מעל לכול, להמשיך לחייך) ולהעמיד פנים שהן לא מביטות באיש בעוד הלב הולם בקצב, הזמן חולף חיש קל, ועדיין מתקיימות מסיבות נוצצות שהן לא הוזמנו אליהן - מסיבות שה"בשמים" דווקא כן הוזמנו אליהן.

הן יודעת אילו משפטים ה"בשמים" עומדים לומר להן כי אלה תמיד אותם המשפטים, אבל הן מעמידות פני תמימות.

א) "אני יכול לשנות את חייך."

ב) "הרבה נשים היו שמחות להתחלף איתך."

ג) "עכשיו את צעירה, אבל מה יהיה בעוד כמה שנים? הגיע הזמן להשקיע לטווח הרחוק יותר."

ד) "אני נשוי, אבל אשתי..." (לפתיח הזה יש סיומות מסיומות שונות: "...חולה," "...נשבעה להתאבד אם אנטוש אותה," וכו'.)

ה) "את נסיכה ומגיע לך שיתייחסו אלייך כמו אל נסיכה. בלי שאדע זאת, כל חיי חיכיתי לך. אני לא מאמין במקריות, ואני חושב שאנחנו צריכים לתת ליחסים האלה הזדמנות."

זה תמיד אותו הנאום. המשתנים היחידים הם כמות המתנות שהן מצליחות לקבל (מוטב תכשיטים, כי אפשר למכור אותם אחר כך), כמות ההזמנות למסיבות שנערכות על יאכטות, מספר כרטיסי הביקור שהן מצליחות לאסוף, מספר הפעמים שעליהן לשמוע את אותן המילים והאפשרות להשיג כרטיסים למרוצי פורמולה 1, שם אפשר להתערבב עם גברים מאותו זן ממש, ואולי גם למצוא את ההזדמנות הגדולה. "בושם" הוא גם מילה נפוצה בפיהם של שחקנים צעירים. הביטוי מתייחס לזקנות המיליונריות שעברו אינספור ניתוחים פלסטיים והזרקות בּוטוקס, אך חוכמתן עולה על זו של יריביהן הגברים. אלה לעולם לא מבזבזות זמן: גם הן מופיעות בימים האחרונים של הפסטיבל, ויודעות בבירור שכוח הפיתוי שלהן טמון בכספן.

ה"בשמים" ממין זכר משלים את עצמם: נדמה להם שהרגליים הארוכות והפנים הצעירים באמת נלכדו ברשתם ועכשיו אפשר לנהוג בהן כרצונם. ה"בשמים" ממין נקבה שמות את כל מבטחן ביהלומים שלהן.

איגור אינו יודע דבר מכל אלה. זה ביקורו הראשון בפסטיבל, ולהפתעתו הוא נוכח לדעת שאיש לא ממש מתעניין בסרטים - חוץ מהאנשים שיושבים בבר ההוא. הוא מעלעל בכמה כתבי עת, פותח את המעטפה שלתוכה הכניסה החֶברה שלו את ההזמנות לאירועים היוקרתיים ביותר, אף לא אחת מהן נוגעת לאירוע בכורה. לפני שטס לצרפת הוא התעניין בסרטים שיתחרו בפסטיבל, אבל התקשה מאוד להשיג את המידע הזה. עד שאחד מידידיו אמר לו:

"שכח מסרטים. קאן זה תצוגת אופנה אחת גדולה."

אופנה. מה חושבים האנשים? האם הם חושבים שאופנה היא משהו שמשתנה בהתאם לעונות השנה? האם הם באמת מגיעים מכל קצווי תבל בשביל להציג לראווה את השמלות שלהם, את התכשיטים שלהם ואת אוסף הנעליים שלהם? הם לא מבינים. "אופנה" היא בסך הכול הדרך לומר את הדבר הבא: "אני שייך לעולם שלכם. גם אני לובש את מדי הצבא שלכם, אז אל תירו בי."

מאז הימים הרחוקים שבהם קבוצות של נשים וגברים החלו לחיות יחד במערות, האופנה היא השפה היחידה שכולם מבינים, גם זרים גמורים. "אנחנו מתלבשים אותו הדבר. אני שייך לשבט שלכם. בואו נחבור יחד נגד החלשים כדי לשרוד."

אבל יש אנשים שמאמינים כי "האופנה" היא הכול. מדי שישה חודשים הם מבזבזים הון עתק ומשנים פרט קטנטן כלשהו כדי לעדכן את השתייכותם לשבט האקסקלוסיבי של העשירים. אילו ביקרו עכשיו בעמק הסיליקון, שם מסתובבים המיליארדרים של תעשיית המחשבים עם שעוני פלסטיק ומכנסיים מהוהים, הם היו מבינים שהעולם השתנה; שעכשיו כולם נראים כאילו הם שייכים לאותה שכבה חברתית; שאיש אינו מתעניין עוד בגודל היהלום או בבית היוצר של העניבה או באיכותו של תיק העור. למעשה, עניבות ותיקי עור כלל לא קיימים באזור ההוא של העולם; אבל לא רחוק משם נמצאת הוליווד, מכונה שכוחה היחסי רב יותר - גם אם מנוון - שעדיין מצליחה לגרום לתמימים להאמין בשמלות מעצבים, במחרוזות אבני ברקת ובלימוזינות כבירות ממדים. ומכיוון שהדברים האלה הם שממשיכים להופיע במגזינים, מי יעז להרוס תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים הכוללת פרסומות, מכירת חפצים חסרי תועלת, המצאות של טרנדים חדשים ומיותרים, ייצור קרמים זהים שמופיעים תחת שמות מותגים שונים? מגוחכים שכמותם! איגור לא מצליח להסתיר את התיעוב שמעוררים בו אלה שהחלטותיהם משפיעות על חיים של מיליוני גברים ונשים ישרים, חרוצים, שחיים את חייהם בכבוד ונהנים מבריאות טובה, מבית לגור בו ומאהבת משפחה.

סוטים שכמותם! דווקא כשנדמה שהכול מתנהל כשורה, כשמשפחות מסבות יחדיו לשולחן ארוחת הערב, דווקא אז מופיעה רוח הרפאים של מעמד־העל ומוכרת חלומות כוזבים: פאר, יופי, עוצמה. והמשפחה מתפוררת.

האב עובד שעות נוספות כדי שיוכל לקנות לבנו את הדגם החדיש של נעלי הספורט, אחרת ינודה בנו בבית הספר. האישה בוכה חרש כי לחברותיה יש בגדי מותגים ולה אין די כסף. ילדיהם המתבגרים, במקום להטמיע את הערכים האמיתיים של אמונה ותקווה, חולמים להפוך לזמרים או לכוכבי קולנוע. נערות כפר מאבדות את זהותן העצמית ומתחילות לחשוב על המעבר לעיר הגדולה, מוכנות לעשות הכול, ממש הכול, כדי להשיג תכשיט מסוים. עולם שצריך להתקדם לעבר צדק מתחיל להתמקד בדברים חומריים, דברים אשר תוך שישה חודשים שוב אינם שווים דבר ויש להחליפם במשהו חדש. וכך הקרקס הזה מצליח להשאיר את אותם היצורים הנקלים שמתאספים בקאן במרום הפסגה.

מובן שהכוח המשחית הזה לא נוגע באיגור. הוא עובד באחת העבודות הכי נחשקות בעולם. הוא ממשיך להרוויח מדי יום יותר כסף מכפי שיוכל לבזבז במשך שנה שלמה, גם אם יחליט לפנק את עצמו בכל התענוגות האפשריים - חוקיים ולא חוקיים גם יחד. אין לו כל קושי לכבוש נשים, גם לפני שהן יודעות על עושרו - פעמים רבות הוא בחן את זה, ותמיד בהצלחה. לא מזמן מלאו לו ארבעים ומצבו הגופני מצוין; הבדיקה הרפואית האחרונה שערך לא הצביעה על שום בעיה בריאותית. אין לו כל חובות. הוא לא מרגיש מחויב ללבוש בגדי מותגים, לאכול במסעדה זו או אחרת, לבלות את חופשותיו בחוף ש"כולם" נוסעים אליו, או לקנות איזה שעון שספורטאי מצליח ממליץ עליו. הוא יכול לחתום על ההסכמים החשובים ביותר בעט כדורי שעלה לו פרוטות, ללבוש מעילים נוחים ואלגנטיים שנתפרו אצל חייט שחנותו הקטנה נמצאת ליד המשרד ושאינם נושאים כל תווית שהיא. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ולא צריך להוכיח לאיש שהוא עשיר; יש לו משרה נהדרת שהוא אוהב.

אולי בכך נעוצה הבעיה: הוא עדיין נהנה לעשות את מה שהוא עושה. אין לו ספק שזו הסיבה שהאישה שנכנסה לבר לפני שעות לא התיישבה לצדו בשולחן.

בינתיים הוא מנסה להמשיך לחשוב, להעביר את הזמן. הוא מבקש מקריסטל משקה נוסף - הוא מכיר את שמה של המלצרית מכיוון ששעה קודם, כשהמקום היה פחות צפוף (אנשים אכלו ארוחת ערב), הוא ביקש כוס ויסקי, והיא ציינה שהוא נראה עצוב ואמרה שהוא צריך לאכול משהו כדי להתעודד. הוא הודה לה על דאגתה, ושמח על שמישהו גילה התעניינות במצב הרוח שלו.

הוא ככל הנראה האדם היחיד במקום הזה שיודע את שמה של המלצרית שמשרתת אותו, כל השאר מעוניינים רק בשם - ואם אפשר גם במעמד - של אלה המסִבּים אל השולחנות ואל הכורסאות. הוא מנסה להמשיך לחשוב, אבל כבר אחרי שלוש בבוקר והאישה היפה ובן הלוויה המנומס שלה - שמראהו החיצוני, אגב, מזכיר מאוד את שלו - לא הופיעו שם. אולי הם הלכו ישירות אל חדרם ועכשיו הם מתנים אהבים, או שהם עדיין שותים שמפניה באחת מאותן יאכטות שהמסיבות מתחילות בהן רק אחרי שכל המסיבות האחרות מגיעות אל סופן. אולי הם שוכבים במיטתם ומעלעלים במגזינים, מתעלמים זה מזה. אין לכך כל חשיבות. איגור לבדו, הוא עייף ועליו לישון.

ספרי פאולו קואלו בטקסט: המכשפה מפורטובלו, ברידה, המדריך ללוחם האור.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

לבד בפסגה - פאולו קואלו
O Vencedor Esta So - Paulo Coelho