| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2009 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
![]() |
ביטוייו הפסיכולוגיים של הקרבן כוללים לעתים תחושה מתמשכת של אימה, חוסר אונים ואיום, שלעתים מתפתחת לאפקט פוסט-טראומטי, המתאפיין בנוכחות חוזרת של החוויה הקשה בזיכרונות, בחלומות או בדפוסי התנהגות. בחלוף האיום, העמדה הקרבנית יכולה להתפתח למודעות פוליטית שמפעילה רגישות מוסרית, הכרה בסבל אקטואלי של האחר והתנגדות לקיפוח, ואף תחושת שליחות או מנהיגות. העמדה הקרבנית מובחנת מהיות קרבן ? גם אם היא לעתים, לא תמיד, המשכית לו. היא מוגדרת על-ידי הצידוק של פרט או קולקטיב לעשות רע, או לנהוג באופן תוקפני, מבלי שפעולות אלו ייתפסו בעיניהם כרוע. אנשים בעלי סינדרום של קרבניות מבטאים כעס או אלימות בשל הסבל שחוו או העוול שנגרם להם בעבר. במקרים רבים, האלימות שהם מבטאים אינה קשורה לסבל הזה ישירות, וגם אינה יכולה לתקן אותו: היא מבטאת טקטיקה של פיצוי, ולא של ריפוי. הקרבניות מתבטאת בהתנהגות תוקפנית, שמלווה בהבחנות מוסריות כמו "מותר לי", "מגיע לי", "זכותי". בקרבניות קיים מרכיב סאדו-מזוכיסטי ברור: עשו לי, ולכן אעשה לאחרים. לפיכך, הקיום הקרבני ? של אדם או קהילה ? הוא נקמני, כואב ומכאיב; הוא נתון בסד של יחסי-כוח, שדרכו נמדד האני והעולם. נראה שהגדרה זו של המצב הקרבני מאפיינת באופן מעורר מחשבה את הקיום הישראלי, שמורגל בפרקטיקות של קרבניות ואף מתגמל אותן: בבסיסו של הלאום הישראלי, כמו גם בבסיס ביטוייה הלאומיים של הדת היהודית, עומד עוול נושן, פצע ממשי ושותת: הגלות, הפרעות, השואה, קליטת עלייה בישראל, אפליה גזעית. כיצד מחלימים ממנו? כיצד משתמשים בו, ולשם מה? אין ספק, שהטראומות הקולקטיביות משמשות כהצדקה להתנהגות אלימה כלפי חורשי רעה ממשיים או מדומיינים: הפלסטינים, פעילי שמאל, כוחות הביטחון, מהגרי עבודה, עולים חדשים, הערבים בישראל או המזרחים הישראליים; הרשימה עוד ארוכה. וכבר לא ניתן לדעת מה הסיבה ומה המסובב: האם העוול הישן מצדיק את העוול החדש, או שמא החדש מצדיק את הישן. מעגל הקסמים הזה, שנעוץ בבסיס הקיום הלאומי שלנו, מחלחל אל החיים הפרטיים: האקלים החברתי שופט קרבנוֹת וחרד מהחולשה שהם מסמנים, ולפיכך יוצר נורמה חברתית שבה ההיחלצות מהמעמד של הקרבן עוברת דרך קרבניות. גיליון זה אינו כולל קטלוג של קרבנות: לשם כך די להביט סביב. הוא מבקש להתבונן נכוחה במשחק סכום האפס הישראלי, שבו הרווחה האישית של פרט או קהילה נמדדת על סמך היעדר הרווחה של האחר, ולזהות בו את אופיו המנחם, מעניק הכוח, של זיכרון העוול. הוא מבקש לתהות דרך פריזמות שונות של קיום אישי, משפחתי וקהילתי: האם קרבן רשאי לקרבן אחרים, ובאילו תנאים; היכן נמתח קו הגבול בין הכרה בעוול שנעשה לי, ובין פגיעה באחרים; ובעיקר, האם עוד אפשר, ובאיזה מחיר, להיחלץ מהפסיכוזה של הקרבניות?
תוכן העניינים:
עורכי כתב-העת: בת-שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג, הפקה: בת-שחר גורפינקל, עיצוב: שירי עצמון, 110 עמודים. הגיליון יוצא לאור בחסות מנהל התרבות, משרד המדע התרבות והספורט, הקרן החדשה לישראל, עיריית תל-אביב וקבוצת אוטו תקשורת למידע מוטורי הכיוון מזרח 18 - קורבנות - יצחק גורמזאנו גורן (עורך ראשי)
![]() ![]() ![]()
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
![]() |
|
![]() |