| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2009 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
אלפיים הוא כתב עת רב תחומי לעיון, הגות וספרות. גליון 34 הוא גליון מיוחד המוקדש לסוגיות בשדה החינוך בישראל. הגליון רואה אור בהוצאת עם עובד ובסיוע תנועת הכל חינוך ומועצת הפיס לתרבות ואמנות. אורח אורח של הגליון: יוסי דהאן, 302 עמודים.
תוכן העניינים
הקדמה | יוסי דהאן
אחד הכישלונות המרכזיים של מערכת החינוך עליו מצביעים רבים מבקריה בא לידי ביטוי בעובדת אי השוויון העמוק המאפיין אותה. כך למשל, דו"ח דברת מצביע על הפערים בהישגים לא רק בין תלמידי מערכת החינוך הישראלית לבין תלמידי מערכות חינוך במדינות אחרות בעולם, אלא גם על הפערים בין קבוצות תלמידים בתוך מערכת החינוך עצמה, בין תלמידים ערביים לתלמידים יהודים, בין תלמידים ממוצא מזרחי לתלמידים ממוצא אשכנזי, בין תלמידים ממעמד סוציו אקונומי נמוך לתלמידים ממעמד סוציו אקונומי גבוה, בין תלמידים מהפריפריה לתלמידים מהמרכז. פערים אלו מהווים הפרה של העיקרון המכונן של כל מערכת חינוך בחברה דמוקרטי - עקרון שוויון ההזדמנויות. משמעותו של עיקרון זה היא שמאפיינים שרירותיים כלאום, מוצא, ומעמד חברתי אינם צריכים לקבוע לאילו הזדמנויות חינוכיות יזכו תלמידים שונים. עיון בטבלת היישובים של שיעור התלמידים העומדים בהצלחה בבחינות הבגרות המתפרסמת מידי שנה, מגלה שבמהלך השנים כמעט ולא חל שינוי בדירוג שיעורי ההצלחה. היישובים המבוססים ממוקמים באופן קבוע בחלק העליון של הטבלה, בעוד שבתחתית הטבלה שוכנים יישובים ערביים, ויישובי פריפריה יהודיים, שמרבית אוכלוסייתם מזרחים המשתייכים למעמד החברתי והכלכלי הנמוך. טבלת ההישגים החינוכיים משקפת במידה רבה את הריבוד החברתי והכלכלי הישראלי. מבחינה זו, התקווה שמערכת החינוך תפעל כמחוללת שוויון בין אוכלוסיות שונות הינה בגדר תקוות שווא. הציפייה שמערכת החינוך תצליח לצמצם פערים חברתיים וכלכליים ותעניק הזדמנויות שוות לילדים ממשפחות עניות שמספרם הולך וגדל- על פי דו"ח המוסד לביטוח לאומי יותר משליש מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני - אינה ציפייה מציאותית. לציפייה זו אין סיכוי להתממש, כאשר החל משנת 1996 ובמשך עשור חלו קיצוצים דרסטיים בתקציבים הציבוריים לחינוך. ובניגוד לחלק מהדברים הנאמרים ונכתבים, בניגוד לעבר בשנים האחרונות, ההוצאה הציבורית לחינוך נמוכה בהשוואה לאלו של מדינות מפותחות וישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם ברמת ההוצאה לתלמיד. תרומה משמעותית לאי השוויון, בעיקר במערכת התיכונית, תורם הפער בחוסנן הכלכלי של הרשויות המקומיות. ההוצאות לחינוך של רשויות מבוססות גבוהות באופן משמעותי מההוצאות לחינוך של רשויות מקומיות עניות, השייכות לאשכול חברתי וכלכלי נמוך. בנוסף לכך, ניסיונן של חלק מהרשויות המקומיות למשוך אליהן אוכלוסיות ממעמד חברתי וכלכלי גבוה בא לידי ביטוי ביצירתם של מוסדות חינוך נפרדים על בסיס מעמד חברתי וכלכלי בתוך הרשות עצמה. ברשויות מסוימות, כמו פתח תקווה, ירושלים ועמנואל מיוניהם של תלמידים לבתי ספר נעשים על בסיס אתני וגזעי שבאמצעותו מונעים חלק מבתי הספר את הרשמתם של תלמידים ממוצא מזרחי ומוצא אתיופי. אחת התוצאות הבלתי נמנעות של הקיצוץ בהוצאה הציבורית לחינוך הייתה עלייה בשיעור ההוצאה הפרטית. הנגישות לשירותי חינוך הפכה תלוית אמצעים כלכליים. בעוד בעלי אמצעים יכולים לרכוש עבור ילדיהם שירותי חינוך, חסרי האמצעים נאלצים להסתפק במה שמעניקה להם המערכת הציבורית שמשאביה התדלדלו לאורך השנים. אולם כפי שמצביעים מאמריהם של שלמה סבירסקי וניסים מזרחי, תקציבים אינם כל העניין. הפערים במערכת החינוך הישראלית אינם רק אלה השוררים בין בתי ספר שונים, אלא גם אלה המתקיימים בתוך בתי הספר עצמם. מנגנוני מיון והסללה מבחינים בין תלמידים "ראויים" ל"בלתי ראויים" להשכלה עיונית. ומסלילים אותם למסלולי לימודים שונים המעניקים ידע והכשרה שונים. מיונים אלו מתבססים על הערכות, חלקן שנוי מאד במחלוקת, אודות כישרונותיו והישגיו ותכונות אישיות אחרות של התלמיד, ומתעלמים בדרך מההבדלים הלאומיים, האתניים והמעמדיים המבדילים בין תלמידים הזוכים בהזדמנויות חינוכיות לאלה שמהם נשללות הזדמנויות אלו. צמצום מעורבותה של המדינה אינו ייחודי לתחום החינוך: הוא מהווה חלק מאידיאולוגיה רחבה יותר השלטת בישראל מאז אמצע שנות השמונים, אידיאולוגיה הרואה בסקטור הציבורי רעה חולה שיש להלחם נגדה באמצעות הרחבת מעורבות המגזר הפרטי והחלת מנגנוני שוק לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בתחום השירותים החברתיים. אידיאולוגיה ניאו-ליברלית זו מהווה בעשורים האחרונים השראה לרפורמות ארגוניות-ניהוליות בארצות רבות בעולם. כך למשל בשנת 2002 יושמה רפורמה ניאו-ליברלית מקיפה במערכת החינוך האמריקאית הנושאת את השם "No Child Left Behind" שיזם הנשיא ג'ורג' בוש וחוקק הקונגרס האמריקאי. מלבד קיצוץ בהוצאה הציבורית, רפורמות ניאו ליברליות בתחום החינוך באות לידי ביטוי ביצירת הסדרים מוסדיים "דמויי שוק" המאופיינים בהפיכת השירותים החינוכיים לסחורה. המיסחור (קומודיפיקציה) של השירותים החינוכיים נועד להפוך את הספקת השירות ליעילה מבחינה כלכלית, בין היתר, באמצעות הפרטת הספקת השירותים מהמגזר הציבורי למגזר הפרטי, והתייחסות לבתי ספר כאל יחידות אוטונומיות מבחינה כלכלית-ניהולית המבוססים על תרבות מנג'ריאליסטית שבה המבנה, הכללים והארגון של מערכת החינוך מחקים את מבנהו ההיררכי של תאגיד כלכלי. לרפורמות ברוח זו מתלווית שפה חדשה שבה בתי הספר הם מרכזים "נותני שירותים", התלמידים והוריהם הם "לקוחות" והחינוך הוא שירות המסופק על ידי בתי הספר, שאמורים לפעול על פי כללי היצע וביקוש. הריבוי הקיים בישראל במחקרים, ניירות עמדה ורפורמות חינוכיות ברוח זו, שהמרכזית שבהן באה לידי ביטוי בדו"ח ועדת דברת בשנת 2005, מבטא תהליכים עמוקים המתרחשים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, מעבר מתפיסות קולקטיביסטיות בחיי הכלכלה לתפיסות אינדיבידואליסטיות, עוינות כלפי מוסדות ציבוריים וממשלתיים וספקנות לגבי יכולתם לספק שירותים הולמים באופן הוגן, אמונה בתועלת של מנגנוני השוק החופשי וביתרונותיה הערכיים, והפיכת התחרות למנגנון כלכלי וחברתי מועדף לחלוקת משאבים והספקת שירותים. אחד היעדים של ההסדרים דמויי השוק במערכת החינוך הוא להעניק למורים ולתלמידים כלים שיכשירו אותם לפעול בתחרות הקשה בשוק הכלכלי הגלובלי. החינוך עובר תהליך של אינסטרומנטליזציה, הוא מאבד את מעמדו כפעילות אוטונומית בעלת תכלית עצמאית ומשועבד לצורכי שוק העבודה הגלובלי. כך למשל נכתב בדוח דוברת: "שוק עבודה זה מצריך הון אנושי משכיל ויצרני, אזרחים בעלי יכולת השתכרות תחרותית ומיומנויות המכשירות אותם להתנהל בסביבה חדשה' - שוק עבודה גמיש ומשתנה - ולהעניק למדינה יתרון יחסי כלכלי ארוך טווח בשוק הגלובלי" (משרד החינוך 2005, 55). ג'וליה רזניק מציעה במאמרה הסבר לעליית השיח והמדיניות הניאו ליברלית, ועומדת על ההבדלים בין הרפורמה בחינוך שהונהגה בישראל באמצע שנות השישים לבין הרפורמות הניאו-ליברליות העכשוויות, הבדלים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, במרכזיותם של גורמים עסקיים ותרבות עסקית בעיצוב מדיניות החינוך, במעבר מקביעת מדיניות כללית להדגשה של אמצעי ניהול, מריכוז לביזור, מניסוח הבעיה החינוכית המרכזית בשנות השישים בקיומם של פערים חינוכיים בין עדתיים להדגשה בשנים האחרונות של הפער הבין-מדינתי, פער בין הישגי התלמידים בישראל להישגי תלמידים במדינות אחרות. אחד ממרשמי הפלא להשתלבות בשוק הכלכלי הגלובלי ולתחלואי מערכת החינוך הוא טכנולוגי - "מחשב לכל ילד". מחשוב מערכת החינוך אמור לשפר את הישגיהם של תלמידי ישראל, להפוך אותם ללומדים אוטונומיים אקטיביים ולהגדיר מחדש חלק גדול מתפקיד של המורה. איריס טבק, הסוקרת את תולדות המחשוב במערכת החינוך הישראלית, מזהירה מפני מגמה אינסטרומנטאלית צרה זו. לדעתה, פיתוח מיומנויות למידה אינו יכול להתרחש בריק, ללא הכרה של מקורות ידע ותרבות קודמים, והיא טוענת שמוקדם מידי לוותר על מעמדם של המורים, הצריכים לשמש מכוונים ומתווכים בעולם הידע החדש. מעמדם של המורים וארגוניהם הוא אחד המרכיבים המרכזיים שרפורמות ברוח ניאו-ליברלית מעוניינות לחולל בהם שינוי. כך למשל, הכריז אורי יוגב, לשעבר הממונה על אגף התקציבים באוצר, שהעבודה המאורגנת היא "אחת המשקולות הכי כבדות במשק הישראלי". לדידו, "חלק גדול מהבעיה זה ארגוני המורים, הוועדים הגדולים, השיתוק שהם יוצרים במערכת. הם מעודדים בינוניות וחוסר מקצועיות. כיום יש תמימות דעים, שצריך לעשות ניתוח שורש לגבי העבודה המאורגנת בחינוך" (עיתון "הארץ" 5.2.2004) . איציק ספורטא במאמרו בוחן באופן ביקורתי את היחס של רפורמות ברוח זו לארגוני המורות והמורים, מעמדן של המורות והגדרת תפקידן. המאמר הסוקר את ההתפתחות ההיסטורית של שני ארגוני המורים המרכזיים בישראל - הסתדרות המורים וארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים - את מקומם בסכסוכי עבודה לאורך השנים וגם את המחלוקות ביניהם. ספורטא מצביע על התפיסה המשתנה של ארגונים אלו לאורך השנים, מתפיסה צרה של איגודים מקצועיים הדואגים לאינטרס הצר של חבריהם, לארגונים המביעים עמדות ומציעים הצעות לשינוי מערכת החינוך כולה. חרב הקיצוצים והניסיונות להחדיר תרבות ניהול יעילה ואפקטיבית לא גם על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשנים האחרונות. עליית כוחם של אנשי עסקים בניהול האוניברסיטאות בעקבות המלצות "ועדת מלץ", באה לידי ביטוי בשנה האחרונה בהדחתו של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל, על ידי הועד המנהל של האוניברסיטה, צעד שגרר מחאה בקרב אנשי סגל אקדמי רבים. בשנים 2007-2001, כפי שמציין יצחק גלנור במאמרו, הצטמצם התקציב הראלי הכולל להשכלה הגבוהה בלמעלה מעשרה אחוזים, ואילו התקציב הראלי לסטודנט הצטמצם בכעשרים אחוזים. לצד האיומים והלחצים הכלכליים על מערכת ההשכלה הגבוהה, מופעלת בשנים האחרונות מערכת מתמשכת של איומים מצד גורמים ימניים קיצוניים נגד אנשי אקדמיה הנמנים על מחנה השמאל, איומים שבאו לידי מימוש בהנחת מטען צינור ליד דלת ביתו של פרופ' זאב שטרנהל, שנפצע כתוצאה מהתפוצצות המטען. השילוב של לחצים פוליטיים וכלכליים ואיומים על חברי סגל, מטרתו לדעת גלנור היא לאלף את מערכת ההשכלה הגבוהה ולפגוע בעקרון המכונן של מערכת זו - החופש האקדמי. אולם יש לשים לב שהאיום על החופש האקדמי אינו חיצוני בלבד - חירות אקדמית זו מאוימת גם על ידי בעלי תפקידים באוניברסיטות. כך למשל לאחרונה באיומיה של נשיאת אוניברסיטת בן גוריון כלפי דר' ניב גורדון לאחר פרסום מאמר מעורר מחלוקת בעיתון האמריקאי "לוס אנג'לס טיימס" שבו קרא לנקוט במדיניות חרם כלפי מדינת ישראל. מן הראוי לציין שהאוניברסיטאות עצמן שותפות במידה לא מעטה לתהליך מסחור ההשכלה הגבוהה ופגיעה בסטנדרטים אקדמיים ראויים, בפתיחתן של תכניות חוץ אקדמאיות שהכנסה יפה בצידן, תכניות ששכר הלימוד בהן מגיעה לעשרות אלפי שקלים בשנה, חלקן תכניות יוקרתיות שתנאי הקבלה אליהן נמוכים יותר מאשר לתכניות המקבילות הציבוריות. מאמרם של אימן אגבאריה ואברהים מחאג'נה. עומד על ההשפעות הפרדוקסאליות של הרפורמות הניאו-ליברליות על מערכת החינוך הערבית בישראל. מצד אחד רפורמות אלו הקלו על השליטה המוחלטת של המדינה בבתי הספר הערביים ואפשרו להם מידה מסוימת של אוטונומיה בית ספרית, מצד שני מדיניות זו הפכה את בתי הספר לתחרותיים וריבודיים יותר. הם הפכו לבתי ספר המפעילים מנגנוני מיון על מנת לדחות תלמידים שקבלתם עלולה לפגוע ברמה ההישגים של בית הספר והנוקטים בפרקטיקות של הנשרת תלמידים בעלי הישגים נמוכים. מוחמד מסאלחה עומד במאמרו על פריחתם של בתי ספר אלטרנטיביים בחברה הערבית בישראל כמגזר חינוכי אליטיסטי, יוזמות ההולכות ומתרבות שמטרתן היא יצירת מסגרות חינוכיות סלקטיביות אליטיסטיות שמטרתן המרכזית היא הישגיות. יוזמות אלו, כמו אלו שצצו בשני העשורים האחרונים במערכת החינוך היהודית, מהוות הבעה של חוסר אמון במערכת החינוך הממלכתית הנתפסת בעיני חלק גדול מההורים כבעלת הישגים ירודים וכאלימה. הבחירה של בתי הספר אלו בתחרותיות, הישגיות ועמידה בסטנדרטים משמשת עבור בתי ספר אלו, לדעת אגבאריה ומחאג'נה, להצדקת צמצום אחריותם החינוכית והחברתית בהתמודדות עם השאלות הערכיות והפוליטיות המורכבות הנוגעות לזהותם האזרחית והקולקטיבית כפלסטינים בישראל. מסאלחה לעומת זאת סבור שהקמת בתי הספר האלטרנטיביים אפשרה לחלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל לשלוט בתכני הלימוד ולכונן מרחב לביטוי הזהות הערבית-הפלסטינית של ילדיהם. תהליכי הפרטה והחדרת מנגנוני שוק מבטאים כאמור את צמצום מעורבותה של המדינה בתחום החינוך, אולם לצד התפרקות המדינה מאחריותה והיחלשותה מתרחש תהליך דיאלקטי, בו מגבירה המדינה את נוכחותה ושליטתה על ידי יצירת מנגנוני בקרה והערכה המבוססים על סטנדרטיזציה של מבחנים, החדרת תרבות ניהולית ואכיפתה של תכנית יסוד ארצית המהווה ליבה משותפת על כלל תלמידי בתי הספר. על חשיבות תכנית הליבה עמדה שרת החינוך לשעבר, לימור ליבנת: "אני רואה חשיבות עליונה בהחלת תכנית הליבה על מערכת החינוך כולה, עניין זה יתרום לחיזוק ולקידום ההבנה החברתית בנושאים הבסיסיים המשותפים והמאחדים את החברה בישראל. אני רואה בתכנית כוח, המחזק את המדינה היהודית והדמוקרטית נוכח מגמות של התבדלות סקטוריאלית". (הודעה לעיתונות, דוברת משרד החינוך, 2.4.2003). עניין לימוד תכנית לימודי היסוד המעוגנת בחוק חינוך ממלכתי עמד במרכז הדיון הציבורי בשנים האחרונות והגיע לפתחו של בית המשפט העליון בעקבות מספר עתירות שביקשו לשלול מבתי ספר השייכים לרשת החינוך העצמאי ורשת המעיין התורני מימון מטעם המדינה בשל אי עמידה בחובה החוקית של הוראת תכנית היסוד בבתי ספר ברשתותיהן. בית המשפט העליון חייב את בתי הספר החרדיים ללמד את תכנית הליבה לכל תלמידיהם, אולם הם סרבו לכך שבנים בגיל התיכון הלומדים בבתי הספר ברשתות ילמדו את תכנית הליבה. על מנת להימנע מלמלא אחר הוראת בית המשפט, יזמו חברי הכנסת החרדים חקיקת חוק "עוקף בג"ץ" הפוטר את הבנים הלומדים ב"ישיבות הקטנות" מלימוד תכנית הליבה. שאלת לימוד הליבה בבתי הספר החרדיים, תכנית יסוד הכוללת בין היתר לימודי מתמטיקה, שפות, מורשת רוח וחברה, מעלה את שאלת מידת האוטונומיה של קבוצות מיעוט דתיות במדינה דמוקרטית-ליברלית, שאלה המעסיקה מדינות רבות אחרות. מול האינטרסים של קבוצות מיעוט דתיות ותרבותיות להנחיל את מורשתן וערכיהן לילדי הקהילה, ומול זכות ההורים לעצב את חינוך ילדיהם, ניצבת הזכות של הילד לאוטונומיה, זכותו לבחור את מסלול חייו וזכותה של חברה דמוקרטית לחנך את ילדיה להפוך בבגרותם לאזרחים דמוקרטיים החולקים בסיס משותף של מידע וערכים. תכנית הליבה אמורה לשמש כאמצעי למימוש זכותו של הילד, בהגיעו לבגרות, לעצב לעצמו את אורח חייו, ולהעניק לו כלים לפעול כאזרח דמוקרטי בעיצוב החיים הקולקטיביים. התנגדות ראשי הקהילה החרדית להחלת תכנית הליבה בחלק ממוסדותיהם מהווה פגיעה באינטרסים חיוניים של הילדים ובאינטרסים של הדמוקרטיה. פגיעה זו היא חמורה במיוחד כאשר מדובר במיעוט משמעותי ששיעור התלמידים המתחנכים במוסדותיו הולך וגדל עם השנים. מאמרם של נלי מרקמן ויוסי יונה מדגיש שאין משמעות אחת מוסכמת לתכנית הליבה. מושג זה כולל פרשנויות שונות המשתנות על פי ההקשר ההיסטורי והפוליטי. הם מצביעים על חוסר הניטרליות הערכית והפוליטית של תכנית הליבה, על השימוש שנעשה בתכנית הליבה לחיזוקן של תרבויות שליטות ולשימור הסדר החברתי הקיים. לדעתם, בצד הנימוקים העקרוניים המועלים בזכות תכנית הליבה, יש לשים לב להיבטים הפוליטיים והחברתיים שלה, כיצד בהקשר של האזרחים הערבים הפלסטינים משמשת התכנית לביצור זהותה של מדינת ישראל באופן המדיר אותם וכיצד היא פועלת ככלי בידי הרוב החילוני במאבקו נגד המיעוט החרדי. לאחרונה הכריז שר החינוך גדעון סער כי בשנה הלימודים הקרובה (2010) יילמד בכיתות ד' עד ט' מקצוע חדש - "מורשת ותרבות ישראל". המקצוע ירכז את תחומי היהדות, ציונות, מולדת, סמלים ומנהיגים ציונים. למעשה תכנים דומים נלמדו לפני מספר שנים באמצעות טקסט מרכזי שאמור היה להורות את ערכי הליבה: מורשת, ציונות, דמוקרטיה: 100 מושגי יסוד. מטרת התכניות הללו היא לחזק את ערכי היהדות והציונות בקרב התלמידים. אריאל פיקאר במאמרו מבחין בין שתי תפיסות חינוך שונות להוראת תרבות: תפיסה אחת סטטית ומסורתית הרואה את התרבות כקופסא סגורה שאין לשנותה ושאת תכניה התלמיד חייב לשנן ולספוג, ותפיסה שנייה דינאמית המתייחסת אל התרבות כאל עולם תוכן המתעצב באמצעות דיאלוג בין העבר להווה, דיאלוג שהחניך הוא שותף לעיצובו. החינוך אינו אמור להיות פעולה סבילה של קליטה והפנמה אלא תוצאה של דיאלוג ביקורתי עם המורשת התרבותית ותרבויות אחרות. לכן חינוך ליהדות או לכל עולם תוכן אחר אינו יכול להסתפק בשינון 100 מושגים או כל טקסט אחר או באינדוקטרינציה שתכנה נקבע על פי האידיאולוגיה של השר/ה המכהנים, אלא בקיום פתיחות לקיום הפלורליסטי של פרשנויות שונות של יהדות, חינוך המעודד פרשנויות יצירתיות חדשות. אחד המרכיבים המרכזיים של תכנית ליבה הוא מקצוע האזרחות. הללי פינסון מתארת במאמרה כיצד למרות רצונו של משרד החינוך להציע תכנית לימודים המקדמת תפיסת אזרחות מכילה, תכנית הלימודים באזרחות דוחקת לשוליים את אלו שאינם שותפים לשיח הציוני ההגמוני. למרות שהתוכנית מכירה בקיומן של קבוצות שונות, אינה מעניקה מקום לנרטיביים האלטרנטיביים שלהם. גם מאמרו של גל לוי עוסק במושג האזרחות דרך בחינת שני מקרי מבחן - בית הספר הערבי הדמוקרטי "יאפא" ביפו ובית הספר "רוגוזין" בדרום תל-אביב יפו, בית ספר בו לומדים ילדיהם של מהגרי עבודה. לוי השותף לביקורת על ההיגיון והמדיניות הניאו-ליברליים מצביע על הדיאלקטיקה של היגיון ומדיניות אלו המאפשרים לקבוצות שוליים המבקשות לתבוע את אזרחותן למתוח את גבולות האזרחות באמצעות יזמות חינוכית ומאבקים המאתגרים את מושג האזרחות השליט. אולם גם יזמות מסוג זה, בתוך מרחב התמרון שמאפשרת המציאות הניאו-ליברלית, אינה מצליחה לשנות את קווי המתאר של הסדר הקיים. אילה בן פורת בוחנת באמצעות ניתוח בלוגים של תלמידי יב', את זהותם של בני נוער שהוריהם הגרו לישראל בשנות התשעים ובשנות האלפיים ממדינות חבר העמים. היא מצביעה כיצד הגדרתם העצמית כ"רוסי" או "ישראלי" אינן הגדרות קשיחות בעלות מאפיינים היסטוריים וגיאוגרפיים קבועים, אלא הגדרות המשמשות את בני הנוער כמשאב בהן הם משתמשים בתוך מערכי יחסי הכוחות בחברה הישראלית. כך למשל כאשר בני מהגרים מברית המועצות מגדירים את עצמם כ"רוסים", הגדרה זו אינה מציינת את הזיקה לארץ המוצא, אלא את מיקומם כקבוצה מובחנת בחברה הישראלית הרב תרבותית. עקרון רב התרבותיות הוא אחד משלשת העקרונות המכוננים בהצעתו הרדיקלית של יצחק קשתי לכינונה מחדש של מערכת החינוך בישראל על פי הצעתו, עקרון זה יבוא לידי ביטוי בהפקדת הזכות בידי הקהילה הבית ספרית להעניק חינוך על פי בחירתם והעדפותיהם, אולם אוטונומיה זו תותנה בהתחייבות ללמד תכנית ליבה, הכוללת ידע ונכסי תרבות משותפים. קשתי, הסוקר במאמרו את התפתחויות מערכת החינוך הישראלית, סבור שביזור מערכת החינוך הוא אחד ממאפייניה המרכזיים בשני העשורים האחרונים, ויש להפכו לעקרון מארגן שלה. לכן לדעתו יש להסיר את אחריותה של המדינה מהתערבות בקביעת היררכיה בתחומי הידע וקביעת הזהות הקולקטיבית והאישית של התלמידים. תפקידה של המדינה צריך להצטמצם לפיקוח ורישוי. אוסף מאמרים זה עוסק במערכת החינוך הישראלית, מטבע הדברים לא ניתן לדון בכל מה שחשוב ומטריד בגיליון אחד של כתב עת. אולם התמונה של מערכת החינוך העולה מחלק גדול מאד של המאמרים צריכה להדאיג את כל מי שסבור שתפקידה של מערכת חינוך במדינה דמוקרטית הוא להעניק לכל ילד הזדמנות שווה ללמוד ולהצליח באופן בלתי תלוי במוצאו ובמעמדו החברתי והכלכלי, להעניק ללומדים בה את הידע והכישורים להפוך בעתיד לאזרחים דמוקרטיים המונחים על ידי ערכים של צדק חברתי, סולידאריות וסובלנות, לבוגרים המסוגלים לממש את כישוריהם ויכולותיהם. יהיה זה בלתי הוגן להטיל את האחריות לכל תחלואי החברה בישראל על מערכת החינוך, מערכת החינוך משקפת במידה רבה את המתרחש במישורים אחרים של החברה - בכלכלה, בחברה, בתרבות ובפוליטיקה, מכאן שתיקונה של מערכת החינוך ותיקונה של החברה הישראלית שלובים זה בזה. © כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור אלפיים - על החינוך, גליון 34 - ניצה דרורי-פרמן עורכת
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|