» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2010       חזור

פתאום דפיקה בדלת
מאת: אתגר קרת
Suddenly a Knock on the Door - Etgar Keret

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן "ספר לי סיפור", מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה. האדם האחרון שביקש ממני לספר לו סיפור היה הבן שלי. זה היה לפני שנה. סיפרתי לו משהו על פיה ונברן, לא זוכר מה אפילו, ואחרי שתי דקות הוא נרדם. אבל המצב כאן שונה באופן מהותי. כי לבן שלי אין זקן. או אקדח. כי הבן שלי ביקש את הסיפור יפה, והאיש הזה פשוט מנסה לשדוד אותו ממני. אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו. לטובתנו. קשה להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לך לראש. אבל הבנאדם מתעקש. במדינה הזאת, הוא מסביר, אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח. הוא עולה חדש משוודיה. בשוודיה זה לגמרי אחרת.

שם, אם רוצים משהו, מבקשים בנימוס ולרוב גם מקבלים. אבל בלבנט המהביל והמחניק הזה זה לא ככה. מספיק לך כאן שבוע כדי להבין איך זה עובד. או יותר נכון, כדי להבין איך זה לא עובד. הפלסטינים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם. המתנחלים רצו שייכנסו איתם לדיאלוג. נכנסו? קדחת נכנסו. הרביצו מכות, שפכו קצת שמן רותח על מג"בניקים, פתאום התחילו לבוא לקראתם. המדינה הזאת היא מדינה שמבינה רק כוח, ולא חשוב אם מדובר בפוליטיקה, בכלכלה או במקום חניה. רק כוח אנחנו מבינים כאן.

שוודיה, המקום שממנו המזוקן עשה עלייה, היא מקום מתקדם ומצליח בלא מעט תחומים. שוודיה זה לא רק אבבא ואיקאה ופרס נובל. שוודיה זה עולם ומלואו, וכל דבר שהם השיגו, הם השיגו אך ורק בדרכי נועם. בשוודיה, אם הוא היה הולך לבית של הסולנית של אייס אוף בייס, דופק בדלת ומבקש שתשיר לו שיר, היא היתה מכינה לו כוס תה, שולפת גיטרה אקוסטית מתחת למיטה ומנגנת לו. והכל בחיוך. אבל כאן? הרי אם לא היה לו אקדח ביד הייתי זורק אותו מכל המדרגות.

"תראה", אני מנסה להתפלמס. "שום תראה", רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש". אני מבין שאין ברירה. הבנאדם רציני לגמרי. "שני אנשים יושבים בחדר", אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת". המזוקן מזדקף. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. הוא מקשיב למשהו אחר. מישהו באמת דופק בדלת. "תפתח", הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע". הצעיר בדלת הוא סוקר. יש לו כמה שאלות. קצרות. על הלחות הגבוהה כאן בקיץ ועל איך זה משפיע על העצבים שלי. אני אומר לו שאני לא מעוניין להשתתף בסקר אבל הוא נדחף לדירה בכל זאת. "מי זה?" הוא שואל אותי ומצביע על המזוקן. "זה האחיין שלי משוודיה", אני משקר. "הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?" "חאליק", טופח לי הסוקר על השכם, "כולה כמה שאלות. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. משלמים לי לפי גולגולת". הוא משתרע על הספה עם הקלסר שלו. השוודי מתיישב לידו. אני עדיין עומד, מנסה להישמע נחוש.

"אני מבקש ממך לצאת", אני אומר לו, "באת בזמן לא טוב". "לא טוב, אה?" שולף הסוקר מתוך הקלסר אקדח תופי ענקי. "למה לא טוב, כי אחיך מזרחי? בשביל שוודים אני רואה שיש לך ים זמן. אבל למרוקאי, חייל משוחרר שהשאיר חתיכה מהטחול שלו בלבנון, לסחבק אין אפילו דקה לתת". אני מנסה להסביר לו שזה לא ככה. שהוא פשוט תפס אותי ברגע עדין עם השוודי הזה. אבל הסוקר מקרב את קנה האקדח לשפתיו, מסמן לי לסתום. "אודרוב", הוא אומר, "בלי תירוצים. שב כאן בכורסה ותתחיל לשפוך". "לשפוך מה?" אני שואל. האמת שעכשיו אני כבר באמת בלחץ. גם לשוודי יש אקדח, יכול להיווצר כאן מתח, מזרח-מערב וכאלה, הבדלי מנטליות. או שהוא סתם יכול להתפוצץ כי רצה את הסיפור רק לעצמו, סוליקו. "אל תתחיל איתי", מאיים הסוקר, "יש לי פתיל קצר. נו, שפוך כבר איזה סיפור טיק-טק". "כן", מתחבר אליו השוודי בהרמוניה מפתיעה ומכוון אלי גם הוא את הכלי שלו.

אני מכחכח ומתחיל שוב, "שלושה אנשים יושבים בחדר..." "ובלי 'פתאום דפיקה בדלת'", מזהיר השוודי. הסוקר לא בדיוק מבין למה הוא מתכוון, אבל זורם איתו. "וואללה", הוא אומר, "בלי דפיקה בדלת. ספר משהו אחר. מפתיע". אני שותק רגע, לוקח אוויר. המבט של שניהם מרוכז בי. איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה. פתאום נשמעת דפיקה בדלת. המבט המרוכז שלהם הופך למאיים. אני מושך בכתפי. הרי זה לגמרי לא אני. אין שום דבר בסיפור שלי שקשור לדפיקה הזאת. "תיפטר ממנו", מצווה עלי הסוקר, "תיפטר ממנו, מי שזה לא יהיה". אני פותח את הדלת רק חריץ. עומד שם שליח של פיצות.

"אתה קרת?" הוא שואל. "כן", אני אומר, "אבל לא הזמנתי פיצה". "כתוב לי כאן זמנהוף ארבע-עשרה", הוא מנפנף לי מול הפנים בפתק ונדחף פנימה. "כתוב", אני אומר, "אבל לא הזמנתי שום פיצה". "משפחתית", הוא מתעקש. "חצי אננס חצי אנשובי. זה כבר שולם. אשראי. תן לי רק טיפ ואני טס מכאן". "גם אתה פה בשביל הסיפור?" חוקר השוודי. "איזה סיפור?" שואל השליח. רואים שהוא משקר, הוא לא ממש טוב בזה. "תוציא", זורק לו הסוקר, "נו, תוציא כבר את האקדח". "אין לי אקדח", מתוודה השליח וחושף מתחת למגש הקרטון שלו סכין קצבים ארוכה, "אבל אני אחתוך אותו פרוסות-פרוסות כמו פסטרמה אם הוא לא מתזמר לי כאן איזה מעיישה עכשיו".

שלושתם יושבים על הספה. השוודי מימין, לידו השליח, משמאל הסוקר. "אני לא יכול ככה", אני אומר להם, "הסיפור פשוט לא ייצא כששלושתכם כאן עם הנשק והכל. לכו, תעשו סיבוב קטן בחוץ, עד שתחזרו אני כבר אהיה מוכן עם משהו". "החרא יצלצל למשטרה", אומר הסוקר לשוודי. "מה הוא חושב, שעשו אותנו באצבע?" "נו, תן כבר אחד ונלך", מתחנן השליח, "אחד קצר. אל תהיה קמצן. זאת תקופה קשה. אבטלה, פיגועים, איראנים. אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש".

אני מהנהן ומתחיל שוב. "ארבעה אנשים יושבים בחדר. חם. משעמם. המזגן לא עובד. אחד מהם מבקש סיפור. השני והשלישי מצטרפים אליו..." "זה לא סיפור", מתרגז הסוקר, "זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא, תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר".

אני מתחיל מחדש. "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. כן, יש מיש. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה. האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי. הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. אבל שום סיפור לא בא. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור. הוא כבר מתכונן לוותר כשלפתע..." "הזהרתי אותך כבר", קוטע אותי השוודי, "בלי דפיקה בדלת". "אני חייב", אני מתעקש, "בלי דפיקה בדלת אין סיפור". "תן לו", אומר השליח ברוך, "שחרר קצת. רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיבוא לנו כבר סיפור".     "פתאום דפיקה בדלת" - הסיפור הפותח את הספר

* * *

פתאום דפיקה בדלת הוא קובץ הסיפורים החמישי של אתגר קרת. אתגר קרת, סופר, תסריטאי ויוצר קומיקס ישראלי, נולד בי"ד באב תשכ"ז, 20 באוגוסט 1967 ברמת-גן להוריו ניצולי שואה. קרת הוא מהיוצרים הפופולריים בספרות הישראלית של שנות התשעים ואילך. בילדותו, כך סיפר באחד הראיונות עמו, נמנע מלבכות או מלבטא כאב, כי הרגיש שאין כאבו יכול להשתוות לזה של הוריו וגם רצה לחסוך מהם צער נוסף. לדבריו, החל לכתוב סיפורים כדי למצוא "מקום מסתור" מהחיים עצמם.

סיפוריו של קרת משלבים מציאות שגרתית עם אלמנטים פנטסטיים, פעמים רבות נעים סביב עלילה פרדוקסלית הגובלת באבסורד. שפתו פשוטה וישירה, נאמנה לשפת היומיום. יש הרואים ביצירתו את אחד הייצוגים הבולטים ביותר לתרבות הפוסט-מודרנית בחברה הישראלית של שנות התשעים. יצירתו זוכה לפופולריות רבה גם בארץ וגם בעולם, וחלק מסיפוריו אף מופיעים בתוכנית הלימודים בבתי הספר. נוסף על כתיבתו הספרותית, כתב קרת גם מערכונים לתוכנית הטלוויזיה "החמישיה הקאמרית", וכן כתב וביים יחד עם רן טל את דרמת הטלוויזיה זוכת האוסקר הישראלי "מלכה לב אדום" (1996).

בשנת 1993 זכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו על "מבצע אנטבה המזמר" שכתב יחד עם יונתן בר-גיורא. כמו-כן כתב שני ספרי קומיקס וספר ילדים. ספריו תורגמו לחמש-עשרה שפות ויצאו לאור במדינות רבות. ספרו "הקייטנה של קנלר" נבחר בשנת 2003 בצרפת על ידי רשת FNAC כאחד ממאתיים הספרים הטובים של העשור. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 1996. מאז 1995 מלמד אתגר קרת בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. ב-2007 יצא סרטו הראשון כבמאי (עם רעייתו, שירה גפן) "מדוזות". הסרט, שאותו כתבה גפן, זיכה את השניים בפרס מצלמת הזהב ליוצר בתחילת דרכו בפסטיבל קאן.

געגועי לקיסינג'ר, אתגר קרת בלקסיקון הספרות העברית החדשה

פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת בהוצאת זמורה ביתן, עורכת הילה בלום, עיצוב ואיור עטיפה: אבי נאמן, 179 עמודים.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

פתאום דפיקה בדלת - אתגר קרת
Suddenly a Knock on the Door - Etgar Keret