» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

מקום לאהבה אחת
מאת: כלנית וסר-אוחיון

ההוצאה: בבל הנעליים של נעמי כבר שחוקות מרוב הליכה, הלוך ושוב, בין הקריות לצ'ק-פוסט. לא אכפת לה שמציעים לה נדבה או זורקים לה סנדוויץ' מאוטובוס חולף: יום יום, כבר חמש-עשרה שנה, היא חורשת את הכביש, מחפשת הסבר לאסון שהחריב את חייה. תמר מתעקשת לעבור מדי בוקר בצומת הכי עמוס בקריות. מאז שגילתה את הגרפיטי שריססו בטרמפיאדה, היא מוכרחה לוודא שהוא לא נמחק. מניסיונה המר היא כבר יודעת, אם לא תקפיד על כך יום יום, הסוף יהיה רע. השאיפות של סשה צנועות הרבה יותר. היא רק רוצה להחזיר למוטב את אחותה מרינה, כוכבת פורנו בהתהוות, ולהשיב לעצמה את הירושה של אביהן התמהוני.

על האספלט הרוחש של כביש עכו-חיפה נרקם רומן בשלושה קולות - קולות ישראליים חד-פעמיים, שאינם חדלים להפתיע, להצחיק ולרגש.

כלנית וסר-אוחיון, בוגרת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. גדלה בקריות, התבגרה בקריות, וכיום מנסה להתרגל לאוויר הצח בקיבוץ איילת השחר. מקום לאהבה אחת הוא ספרה הראשון.

מקום לאהבה אחת מאת כלנית וסר-אוחיון בהוצאת בבל וידיעות ספרים, עורכת: ליה נירגד, סדר ועטיפה: אפרת ניר, 280 עמודים.

מקום לאהבה אחת | תמר
הסיפור הזה היה בחדשות לא מזמן. קראתי במקומון בפיצוצייה.

היה ילד אחד באנגליה, ילד בן איזה שמונה או תשע, שהיה בולע לגו.

ההורים שלו לא ידעו מזה שום דבר. הוא העדיף לא להדאיג אותם, אז הוא לא סיפר להם כלום. אבל הילדים שלמדו איתו בכיתה ידעו טוב מאוד מה הוא עושה. הוא אהב לבלוע את הלגו שלו בין השיעורים, בהפסקות. כששאלו אותו למה הוא עושה את זה, הוא היה מסביר להם שחסר לו משהו בגוף. שהוא מנסה לבנות איזה חלק שהוא מרגיש שחסר לו בתוך הגוף. לבנות אותו מלגו.

אז כל הילדים מהכיתה שלו חשבו שהוא קצת לא בסדר בראש. מצד שני, הם גם לא ממש טרחו לספר לאבא ולאמא שלו, שהילד הקוּקוּ שלהם בולע לגו. גם למורה שלהם הם לא טרחו לספר שום דבר. וככה הוא המשיך לבלוע לגו. המשיך והמשיך לבלוע לגו.

ואז יום אחד זה התפוצץ. יום אחד הוא התחיל להשפריץ דם מהפה באמצע השיעור, והמורה עזבה את הכיתה ורצה למזכירות להתקשר להורים שלו, והמנהלת הזמינה לו אמבולנס, והאמבולנס הטיס אותו לבית חולים, ובבית חולים הכניסו אותו לטיפול נמרץ, ובטיפול נמרץ פתחו לו את הבטן בניתוח, וכשפתחו לו את הבטן, גילו פתאום שלילד חסרה כליה. שלילד הזה יש רק כליה אחת.

רק שחוץ מהכליה החסרה, הרופאים מצאו בפנים עוד משהו. חוץ מהכליה החסרה, הם גם מצאו בפנים את כל החלקים של הלגו, את כל החלקים שהוא בלע, מרוכזים בגוש אחד. ולגוש הזה גם היתה צורה יוצאת דופן. כי בעיניים של הרופאים, בעיניים של מי שקצת מבין עניין, אם היית מסתכל טוב טוב על הגוש הזה, אם היית קצת מפעיל את הדמיון, אולי היית יכול לראות בזה כליה.

אז כולם אולי חשבו שהוא קצת קוקו, אבל לילד הזה היתה סיבה לבלוע לגו. היתה לו סיבה הגיונית.

סיבה הגיונית זה לא אומר שאתם צריכים להבין את ההיגיון שלה. אף אחד לא מבקש מכם להבין את ההיגיון. סיבה הגיונית זה אומר שהוא הבין את ההיגיון.

זה מספיק.

אם שאלתם את עצמכם מה אני מנסה להגיד פה, אז זה מה שאני מנסה להגיד: לא כל דבר חייבים להבין. זאת אומרת, גם להגיד שפעם כולנו היינו קופים נשמע מוזר, באמת נשמע מוזר מאוד, ובכל זאת אף פעם לא תתפסו אותי מנסה להתווכח עם זה. לא כל דבר כולם חייבים להבין. איפה בדיוק כתוב שכולם צריכים להבין הכול? עד כמה שידוע לי, זה לא כתוב בשום מקום.

בעצם, לא זה מה שאני מנסה להגיד.

מה שאני מנסה להגיד זה, שגם אם אתם לא מבינים משהו שמישהו עושה, זה עדיין לא עושה אותו קוקו. זה שמישהו בולע לגו, עדיין לא עושה אותו קוקו. זה עושה אותו חריג אולי, גם קצת טמבל אפילו, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא קוקו.

מה שבעצם אני מנסה להגיד, זה שגם האישה הזאת שתיכף אדבר עליה, גם האישה הזאת לא קוקו. וגם אם ההתנהגות שלה נשמעת מוזרה, גם אם היא לא נשמעת לכם הכי הגיונית שבעולם, זה עדיין לא אומר.

זה עדיין לא אומר שום דבר.

אז נכון שהיא נראית קצת לא נורמלית. זאת אומרת, איזה בנאדם נורמלי עוזב פתאום ביום בהיר אחד הכול? איזה בנאדם נורמלי לא משאיר לעצמו כלום, ממש כלום: לא משפחה לא חברים לא עבודה לא חלומות לא לבשל בטח לא מסעדות לא מכונת כביסה לא טלוויזיה לא עיתונים לא מנוי לספרייה לא טלפון לא אינטרנט מהיר לא לוח שנה לא ביטוח בריאות לא כסף לא כרטיס אשראי לא חשבון בנק לא כלום, איזה בנאדם עוזב הכול ככה, איזה מין בנאדם מתנתק ככה מהמציאות ומתמסר לאיזה אובססיה דפוקה? אובססיה דבילית אחת: הליכה על השוליים של הכביש. זהו זה. הליכה בשולי הכביש. איזה בנאדם נורמלי עושה דבר כזה?

כי אם מסתכלים על זה ככה, זה באמת נראה קצת לא שפוי.

האישה הזאת עזבה חיים שלמים כדי ללכת כל יום את כל כביש עכו-חיפה. כל יום, הלוך חזור. חוץ מהדבר הזה היא לא עושה כלום. רק את הכביש הזה של עכו-חיפה כל יום הלוך חזור. יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. הלוך חזור הלוך חזור הלוך חזור.

זהו זה. זה הכול. זה כל מה שהיא עושה.

אז בשביל מי שמסתכל מבחוץ, היא באמת נראית כמו איזה פסיכית זקנה שמישהו שכח לאשפז. פסיכית חסינה לזיהום אוויר. פסיכית עם נעליים קרועות וכושר קרבי. פסיכית עם שיטה סופר-מוזרה להרוג זמן. אבל זה שלכם אין הסבר למה שהיא עושה, עדיין לא אומר שהאישה הזאת קוקו. מה שבעצם אני מנסה להגיד פה, זה שלפעמים אנשים עושים דברים שאי אפשר להבין. דברים שאין להם הסבר. דברים שלא משנה כמה עמוק תחטטו בתוך הראש שלכם, עדיין אין להם שום הסבר.

אבל זה שלכם אין שום הסבר, עוד לא עושה את האנשים האלה קוקו.

זה מה שאני מנסה להגיד.

מקום לאהבה אחת | נעמי
עוד פעם אדום.
מכונית לבנה נעצרה לידי. במדבקה הצבעונית על הפגוש שלה היה כתוב באנגלית "מיקרוסופט". כבר שמעתי על הפירמה הזאת; פירמה גדולה.

הבחור ליד ההגה פתח את החלון והושיט החוצה יד. הוא הציע מטבע של חמישה שקלים. התעלמתי, אז הוא צעק אלי, "גברת! הנה לך, גברת!" המשכתי להתעלם.

לא אגיד שזה לא היה קצת מפתה. כשאין לך גרוש על הנשמה, ועוד איך זה טיפה מפתה.

פעם באמת התפתיתי. איזו טעות טיפשית! אחר כך פשוט לא סבלתי את עצמי; לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי בראי. וגם זאת סתם הגזמה, כי בכלל אין לי ראי. הרגשתי כמו קוף שזרקו לו לכלוב בוטן. הרגשתי איום ונורא. זהו זה; לא חוזרים על אותה טעות פעמיים. לא לקבץ נדבות באתי הנה.

הוא צפר לי קצת, צפירות קצרות, מנומסות; אבל אז נדלק רמזור ירוק.

הוא סגר את החלון.

הוא נסע.

שלום.

הסוליה של נעל שמאל כבר היתה גמורה. כל רגע היה נדמה לי שהנה, היא מתפרקת. ממש תמוה העניין. איך זה שתמיד רק נעל שמאל? נעל ימין עוד כמו חדשה, נעל שמאל אוטוטו מתפרקת. איך זה בכלל אפשרי? אולי אני הולכת לא נכון. יש דבר כזה, ללכת לא נכון. החלטתי להקפיד על סימטרייה. אולי זה מה שצריך, יותר סימטרייה.

הילד באוטובוס בית ספר שוב זרק עלי את הסנדוויץ' שלו. כיוון אל הראש הפעם. בול פגיעה. זה הצחיק אותו. הוא התגלגל מצחוק. יופי ילד, העיקר שאתה נהנה.

במכונית מאחוריו ישבה אישה. היא הסתכלה בי. היא ריחמה עלי. אין מה להתרגש גברת, זה קורה כל יום. אל תעשי מזה סיפור, הוא זורק עלי סנדוויץ' מדי יום. רק מה יש לילד הזה לאכול בהפסקת עשר, את זה הייתי רוצה לדעת. אם כל יום הוא זורק עלי את הסנדוויץ' שלו, מה בדיוק הוא אוכל אחר כך בכיתה? אולי הוא לא משתגע על הסנדוויצ'ים של אמא שלו. ואולי היא מכינה לו כל יום שניים, או שלושה. אולי הוא קונה לעצמו משהו בקיוסק; אני יודעת?

טוב, נו, חשבתי. מה את מסתכלת? נגמר הסיפור. זרק ונגמר. אין צורך לנעוץ עוד מבטים. אם יש משהו לא נסבל זה מבטים. עדיף כבר לחטוף סנדוויץ' בראש, רק לא את העיניים האלו, והמבטים. לא ראית אף פעם מישהו הולך על השוליים?

ירוק. ברוך השם רמזור ירוק.

נו, יופי, חשבתי. סעי לך.

שלום.

מה לא הייתי נותנת אותו רגע בשביל קצת גשם. לא הפריע לי ללכת בגשם. בכל מקרה זה היה עדיף על הזיעה שנזלה לי מבית השחי לגופייה ולתחתונים.

לוּקה לא אוהבת גשם. לא גשם ולא חורף בכלל. כל רעם מבהיל אותה אימים. בּוּ! אותי הבהילה הנשירה שלה; הכול שערות. תִלי תלים של שערות. פחדתי שהיא חולה: רק בְּרוֹךְ כזה היה חסר לי, כלבה חולה. מאיפה לי לקחת תרופות, מאיפה? אוכל לשתינו אני לא מסוגלת לקנות. טוב, אמרתי לעצמי, לא הגזמת קצת? זה בטח סתם, עונתי. קצת אורך

רוח. קצת סבלנות, זה בטח יחלוף מעצמו. רק תירגעי סוף-סוף, נעמי. בבקשה, תירגעי.

וירוק.

התחלף לירוק.

אז קדימה נעמי; ממשיכים.

מקום לאהבה אחת | סשה
בשבע וחצי אחותי, שלוקה כרגע בתסמונת חוֹרְחֶה, תסמונת הידועה גם בכינויה "לָטינו לוואגינה", דפקה לי בדלת. שבע וחצי בבוקר, היא והחבר שלה בפתח. שניהם מסטולים מהתחת.

תוך עשרים דקות הייתי אמורה לצאת, חוץ ממקלחת לא הספקתי עוד כלום, והם התרסקו לי באיטיות על הספה בסלון וזמזמו שיר לא מזוהה בשני קולות. טרקתי אחריהם את הדלת וטסתי חזרה אל חדר השינה.

"זה היום?" התעניינה אחותי, כמו כל יום כמעט בשבועות האחרונים. האלכוהול אכל לה את המוח לגמרי. לגמרי. "לא, מרינה, לא היום. שבוע הבא."

"אה, לא היום?" היא צחקקה אל החבר שלה.

"לא, נו? שבוע הבא!"

עוד לא סיימתי להתאפר, והיא כבר נחתה אצלי בחדר כדי לחטט במגירות של השידה. "נו, איפה החבאת את כל הבקבוקים שלך?" היא שאלה.

"אני ממהרת, מרינה," עניתי לה בקוצר רוח, "אין לי זמן לשטויות שלך עכשיו." היא משכה מגירה אחרי מגירה והמשיכה לחפש.

בשש שנים היא הקדימה אותי. שש. לא שזה הפריע לה אי פעם לפגר אחרי בהתפתחות; באופן שנפלא מבינתי, זה לא הפריע. לשלב הנוכחי בחייה קוראים "דיסנילנד".

היא נשכבה על המיטה והתמתחה אל כל הכיוונים. "נו דַבַאי סשה, איזה כבדה! תביאי משהו לשתות, אנחנו חוגגים את השלושים."

"אמרתי לך כבר, קרצייה, השלושים זה שבוע הבא," הזכרתי לה.

"לא משנה, נו, תביאי משהו לשתות," היא מלמלה ועצמה עיניים.

למרות שהתחשק לי להכניס לה סטירה, הצלחתי איכשהו להתאפק. להתעלם מהיישות הפיזיקלית שלה ולהמשיך להתארגן. אבל היא ג'אנקית של תשומת לב. היא לא תוותר כל כך מהר; אז היא קפצה מהמיטה ונעמדה מולי ברגליים מפושקות, עם הידיים על המותניים. "איך הפוני שלי, סשה? יפה? לבד גזרתי!" איך יצא לה קו ישר, אלוהים יודע. עם הפוני הקצר הזה, והאיפור שנמרח לה סביב העיניים, היא הזכירה לי דמות בסרט של צ'פלין. היו ימים שהיא היתה יפהפייה אולימפית, אבל הבבון הארגנטינאי שיבש לה את הפרופורציות. מאז שהיא איתו, היא פשוט איבדה כל פרופורציה. ולא רק היא; גם התחת שלה איבד פרופורציה.

"יפה מאוד," עניתי לה, ושמעתי אותו פותח וסוגר ארונות במטבח.

"לבד עשיתי," היא שוב אמרה, מרוצה מעצמה עד הגג.

"אין שם כלום!" צעקתי לכיוון המטבח, אבל המשכתי לשמוע דלתות נפתחות ונטרקות.

"תעשי טובה, תרגיעי את החורחה שלך," ביקשתי ממנה.

"חוּליוֹ," היא תיקנה אותי.

"חורחה, חוליו, נו, מה זה משנה. סְטֵיי אָאוּט אוֹף מָיי קִיטְשֵן, אָמִיגוֹ!" צעקתי. "קֶה?" הוא קרא חזרה.

"קוּסִינָה?" אלתרתי, "גֵּט אָאוּט פְרוֹם דֵה קוּסִינָה?"

בלב שוב שיננתי את המנטרה. עוד שבוע אחד, סשה; עוד שבוע אחד זה ייגמר. כלומר, אם נשאר בכלל משהו. אם הוא השאיר בכלל משהו. עם מאסְטֶרְפּיס כמו אבא, מי יודע?

וגם אם הוא השאיר משהו. הרי ברור שהם ישתו את כל הכסף הזה. או יזריקו אותו, או יסניפו, או לכי תדעי. אבל כל עוד זה יסגור את העסק הקטן שהם פתחו בין הרגליים שלה, בסדר. אז עוד שבוע, סשה. תתאפקי עוד שבוע אחד. "טוב, נו, עוד שבוע," מרינה מלמלה. היא סיימה לחטט במגירות והסתלקה מאוכזבת מהחדר.

אחרי כמה דקות, כשנכנסתי למטבח, מצאתי אותה שותה את הקפה שלי מעל הכיור. חורחה עמד מאחוריה והסתכל בעיון במקרר הפתוח. יד אחת שלו פשפשה בביצים, ולא באלה שבמקרר; ביד השנייה הוא החזיק קרטון חלב. הוא עמד ושתה ישר מהפייה של הקרטון.

מהר רשמתי לעצמי לזרוק את הקרטון הזה לפח. מה שהזכיר לי, אָה, אין חלב; מה שהזכיר לי, אָה, אם ככה, גם קפה בעצם אין.

פנטסטיק. פנטסטיקו. סְפָּסִיבה אמיגו. מוּצַ'ס גְּראסְיאס.

חשבתי לרדת מהר לפיצוצייה למטה. אם ארד כבר עכשיו, אני אספיק לשתות שם כוס קפה. אבל אני חייבת לרדת עכשיו. אז תפסתי את מרינה חזק במרפק ומשכתי אותה לכיוון הדלת. "טוב, קדימה מוּצ'אצ'וֹס, אדיוֹס!"

"מה אדיוֹס?" היא שאלה.

"אדיוֹס! סָלאמְתָק! גּוּד בָּיי!"

חורחה סיים לשתות מהקרטון והשאיר אותו פתוח על השיש. אפילו לא טרח לסגור את הפקק. אפילו לא טרח להחזיר למקרר. לא שהייתי מחזיקה אותו במקרר דקה, לך תדע איפה עוד פשפשו האצבעות שלו. אחרי זה הוא ניגב את החלב מהפה בשערות גב היד שלו. מזל שאין על השיש מגבת, החיידקים שהוא מפיץ מסוגלים להפוך אפילו מגבת לאורגניזם חי. הוא התנדנד אחרי מרינה לכיוון הדלת, ועוד פעם פצח בזמזום. גם מרינה הצטרפה לזמזום. חור בראש כבר נהיה לי מהזמזום. והם זזו בכזאת איטיות, שנאלצתי לדחוף אותם ממש לעבר הפתח. גם אחרי שהדלת נטרקה עוד שמעתי אותם מזייפים במדרגות. הצמדתי אוזן אחת לדלת וחיכיתי. כמו אידיוטית עמדתי חיכיתי. וכשהקולות שלהם נעלמו, כשלא שמעתי יותר כלום, העפתי את הקרטון הרעיל לפח, נעלתי אחרי את הדלת ורצתי.

המוכר בפיצוצייה לא היה מוכר לי; פרצוף חדש, מחוטט ומוגלתי. מאיפה זה צץ פתאום? והוא נתן בי כזה מבט סוטה, ששתיתי את הקפה מהר מהר, העפתי בקשת את הכוס לפח, והתחפפתי.

רצתי לכיוון התחנה.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

מקום לאהבה אחת - כלנית וסר-אוחיון