» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוקטובר 2010       חזור

נתניה
מאת: דרור בורשטיין

ההוצאה: כתר מיה סלע על הספר בגלריה, הארץ: "נתניה" הוא ספר מורכב שמשלב בין האוטוביוגרפי, הזיכרון, הפנטסיה ועובדות מדעיות על היקום. בספר משולבים תצלומים שבורשטיין צילם שמשמשים כעדויות ויזואליות לטקסטים, ובהם תצלום של בית המלון של משפחת בורשטיין בנתניה, שנקרא מלון תל אביב ושוכן ברחוב דיזנגוף בעיר. עוד יש בו ציטוטים מספרים ומסמכים, כמו תעודת העלייה לארץ של סבו של בורשטיין משנת 1934. אריק גלסנר במוסף לספרות של מעריב: הרומן הוא מונולוג של הגיבור, ששמו דרור בורשטיין, המבלה לילה על ספסל תל אביבי ליד ביתו. המונולוג כולל זיכרונות מילדותו בנתניה בצד הרהורים קוסמולוגיים, קטעי פנטזיה בצד תובנות ניו אייג'יות, התייחסות לתצלומים א-לה זבאלד בצד מחשבות על הספרות.

דרור בורשטיין (1970) בלקסיקון הספרות העברית החדשה: סופר. יליד הארץ. גדל והתחנך בנתניה. לאחר שירות צבאי למד משפטים וקיבל תעודת עריכת דין (1996). חזר לספסל הלימודים ולמד ספרות עברית. הוציא עם אילת גורנר ואביב טלמור "חמישה גליונות שירה", כתב-עת לשירה צעירה (מאי-אוקטובר 1998).

סיים תואר שלישי בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2002) (דיסרטציה על יצירתו של הסופר יעקב שבתאי). שימש כחבר מערכת השבועון "כל העיר" ושימש כמבקר אמנות של העיתון וכן השתתף בכתיבת ביקורת סיפורת ושירה במוסף "תרבות וספרות" ובמוסף "ספרים" של 'הארץ'. כמו כן עורך תוכנית מוסיקה ב'קול המוסיקה' של 'קול ישראל'.

לימד קורסים בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית בירושלים וכן בחוגים שונים ב'בצלאל'. כיום מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. זכה בפרס ברנשטיין לספרות לשנת 2005 המוענק מטעם התאחדות הוצאות הספרים על ספרו "אבנר ברנר". זכה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. דרור נשוי ואב לשני ילדים. תושב תל-אביב.

ספריו בטקסט: קרוב, (כתר, 2009), הרוצחים, (בבל, 2006).

מתוך "נתניה" | דרור בורשטיין
בגיל שמונים, בניגוד לאזהרת רופאו, פגש אותנו סבי בצוק הכורכר של נתניה, סמוך למגרש ה"מיני גולף", על מנת לחגוג את יום הולדתו ולהגשים את חלומו הישן - לעוף. תמיד חלם שהוא עף בגובה נמוך, ממש כמה סנטימטרים מעל לפני הקרקע. גם חלומות המעוף שלי היו כאלה. חלמתי שאני משנה את צורתי מעטלף לגמל שלמה לציפור. כנראה ציפור דרור. אם יש ציפור שאהובה עלי הרי היא דרור הבית. גם אני חלמתי על מעוף נמוך. בכל פעם שחלמתי על מעוף גבוה, מעל לעננים, היה החלום מסתיים בנפילה, אמר לי סבי או שאני אמרתי לו. בנתניה שגשגה כבר אז תעשיית מצנחי הרחיפה למיניהם, ולפחות שתי חברות הציעו שירותי רחיפה לגיל הזהב, עם כיסוי ביטוחי הולם. הזקנים המעופפים של נתניה אף התמודדו בבחירות העירוניות האחרונות וזכו כידוע בשני מושבים במועצת העיר אך לא עשו דבר למען ציבור בוחריהם. כמעט בכל יום, ובעיקר בסופי שבוע, אפשר היה לחזות בלהקות-להקות של מפרשי אוויר צבעוניים מרחפות מעל לחוף הים ולצוקים של נתניה ובישישים מנופפים באוויר במקלות ההליכה, שמהם מיאנו להיפרד, מעל לגלים המוארים. הגענו כולנו - סבי, אבי ואמי, אני ושני אחי - אל שפת הצוק בחמש בבוקר. סבי ניגש לאחד ממשכירי מצנחי הרחיפה, שישן באוהל תפור ממצנח רחיפה שנקרע בעת שריחף בו וכמעט הביא למותו - כך סיפר לכל לקוח - ושלשל לכיסו, "בלי שירגיש", מעטפה של מלון תל אביב ובה "כסף יפה". האיש ניגש אלינו מנומנם ורתם אותנו בפיהוקים, את ששתנו, לכנפיים הגדולות. עמדנו שם נבוכים. משבי רוח מן הים הרימו אותנו כמה סנטימטרים מעל האדמה ואנו נאחזנו בשיחים ובחבלים קצרים שנקשרו למוטות ברזל במיוחד למטרה זו. "כמו תרנגולות," קבע סבי בקוצר רוח, והתייצב מול הים, במרחק עשרה מטרים משפת הצוק, כשהוא אוחז במגבעתו לבל תחטוף אותה הרוח. פתאום, כמתוך שינה שבעמידה, פסע אחי הצעיר תומר שניים-שלושה צעדים קדימה. גורלנו נחרץ. מיד ענתה לו רוח מכיוון הים, חטפה אותו, הרימה אותו מעט, וכבר הוא עף מעל לקו החוף שמתחת לרגלינו, כנראה עדיין שקוע בשינה, שהרי לא השמיע קול ולא נופף לנו. אחי שלום דאה אחריו להצילו. עד מהרה הצטרפו אליו אבי ואמי ודאו אחרי אחי הצעיר, שהתעורר בינתיים והביט בים שמתחת לאפו כאילו אין מראה טבעי מזה.

נותרתי על הצוק עם סבי, כשאני מתחפר בקושי באדמת הכורכר ונאבק ברוח המושכת מתחת לכנפיים הכתומות. "עוף, עוף, יש הזדמנות," אמר. "ומה איתך?" שאלתי. "אני מיד יוצא, עוד רגע, אני לוקח רק כדור ללחץ-דם," אמר וטפח על כיסיו המרובים. "אני אהיה האחרון". שלחתי את ידי להצביע על הכיס שבו שמר את התרופות, ובתוך כך הרפיתי בפזיזות מאחיזתי בשיח הנמוך. מיד לקחה אותי הרוח, שכיוונה התחלף פתאום, בתנועה אנכית כמעט, והעיפה אותי מעל לגגות בתי המלון. הסתחררתי מעלה כלהבי מדחף. גרבי טבלו בעננים, או שמא היו אלה סדינים רטובים על גגות המלונות. ראיתי משפחה יושבת סביב שולחן פלסטיק לבן על גג אחד מבתי המלון ומשחקת רמי קוביות. הפרנקים נערמו מתחת לכוסות קפה או-לה. אבנים לבנות ניצבו על השולחן לצד חמאה. ראיתי את אור השמש העולה משתקף בקולטי השמש - בכל קולטי השמש שבכל המלונות כולם. ראיתי סיעה של ציפורים שחורות עולה מתוך עלווה שחורה. ראיתי את אבי מתקרב אל השמש כביכול ואת אמי נוגעת באצבעות רגליה היחפות בקצף הגלים. מאז ריחפתי שם פעמים רבות לבד. אחרי כמה דקות השלמתי הקפה מעל לחוף ודאיתי אל הים. הורי ושני אחי טסו כה וכה בעצלתיים, בטור עורפי, כמו בקיאים כבר במעוף, כאדם שאחרי כמה דקות במים מבין איך צפים והוא שורק שאננות לעננים.

כמה גדול הפיתוי לכתוב איך סבא, בן שמונים, עף לצדם, או איך שכב על החולות למטה, אחרי צלילה קצרה והתרסקות. אך לא כך קרה. הוא רק עמד שם, בכנפיו הירוקות, סמוך לקצה הצוק, והביט בנו מרחפים, קרבים ומתרחקים, יורדים כמעט אל פני המים, עולים עד כי כמעט לא היה אפשר לראות אותנו או אף להבדילנו מהציפורים. ואחרי חצי שעה צלצל משכיר המצנחים בפעמון גדול לאות כי די. כתפינו דואבות מן הרתמות, כיוונו את עצמנו אל מסלול הנחיתה המסומן בבקבוקים מלאי חול ים ליד האוהל העלוב, דשדשנו בחול עם המגע הראשון בקרקע ונבלמנו במזרן קפיצים ישן, שהוצב בניצב לאדמה. סבי עדיין עמד שם, השקיף אל האופק, וידיו עדיין אוחזות במגבעתו לבל תעוף. מקלו היה מוטל בצד. הלכנו לחפש בית קפה לחגוג את יום הולדתו. אבל כולם היו סגורים.

חוטף הילד | דרור בורשטיין
המשטרה חיפשה יום ולילה את חוטף הילד. על פי דרישת חוטפו, זכריהו, התקשר הילד שמעון עודד אל הוריו מטלפון ציבורי כדי להוכיח שעודנו חי, ואמר להם, כדי להוכיח כי הוא אכן הילד המבוקש, "היה לי אוגר." הוא בפירוש אמר היה לי אוגר, בלשון עבר, ואבי שמע את השידור ברדיו ואמר, "הילד הזה לא יחזור." באותו היום עלה בלהבות מלון פארק, השוכן בקצה רחוב ביאליק. בתחילה איש לא שם לב. אחר כך אמרה אמי, "משהו נשרף", וניגשה אל התנור. אחרי כמה דקות הופיעו ראשי שכנות בחלונות, והן מניעות את אפן במודגש כמציגות פנטומימה של הרחה. לאחר מכן נשמעו שיעולים מקצה הרחוב. כל ביאליק התמלא עשן שחור כמו העשן הנפלט מצינור מפלט של מכונית. רוח באה מן הים ונשאה את העשן ברחוב, והרחוב היה כנהרות האל, שעולים על גדותיהם ומציפים את הבתים עד גובה הקומה השניה. היה אפשר לפתוח חלון ולקפוץ לנהר המחניק או להוריד סירה. ד"ר קוגלמן יצא מדירתו שבקומת הקרקע, הסטטוסקופ לאוזניו ומזרק שלוף לו בידו כאומר לדקור את העשן. נשים במסכות פנים צחורות הגיחו נרעשות ומגששות מבית הקוסמטיקאית, ופרוסות מלפפון על עיניהן. ומן הקומה החמישית ירד פביאן זכריהו, שהגיע לביקור קצר, ובידיו רישומים וציורים להצילם מן האש המתקרבת. חותרים בעשן שטנו במעלה הנהר אל המלון, כנגד הרוח המערבית, בעקבות מכוניות מכבי האש שהגיעו בינתיים וחתכו לאורך הרחוב. צפירות צופרי ערפל הדהדו בעשן ומכחוליו של זכריהו הצליפו. ראש העיר לשעבר, שגר בווילה ממש מול ביתנו, זחל במכונית פרטית, לבוש בחליפה, לצפות בחיזיון, מפלס דרך בקהל, חוצה את שלושים המטרים עד לאש בנסיעה אטית. ביד רפה נופף לנתינים המצטופפים בפינת רחוב ביאליק ורחוב המתמיד, מוגן לחלוטין, מעכל כהרגלו ארוחת בוקר יפה, מוקף ממרחקים בידי שניים-שלושה כוכבי שביט. האש כבר הגיעה לקומה הרביעית, ושם השתוללה ואכלה וילונות ומצעי מיטה שזה עתה נוקו וסודרו בידי חדרניות המלון. המצעים קראו לאש והאש הניחה את ראשה על הכרים, על הנוצות. תרנגולות פרצו מן המטבח, חמקו בחסות המהומה, נסו לים. חציו העליון של בניין בית המלון היה עדיין בית מלון, ולכאורה עדיין היה אפשר לישון בו, לעמוד על מרפסת אל מול הים התיכון ולצפות בספנים מעל לארוחת הבוקר, חמאה מול מפרשים. אבל חלקו התחתון כבר היה למאכולת אש. ראש העיר לשעבר פתח מעט את חלון המכונית וקול הילד החטוף, שהושמע פעמים רבות באותו בוקר, בקע מן הרדיו, "היה לי אוגר", "היה לי אוגר", ונבלע בעשן. החלון נסגר מיד. עמדתי שם מבוהל וצפיתי בקצה המערבי של רחובנו בוער. השכן הבלגי, שהיה נותן לי את בוליו ולשם כך היה ממלא אמבט ומשיט בו את כל מעטפותיו כדי שיהיה אפשר להסיר מהן את הבול הרטוב ולייבש אותו על הסבונייה, הצית סיגריה בלגית משובחת, שבר מוט שוקולד על ברכו המכופפת ואמר, "באנטוורפן יש כל יום שריפה כזאת, אין מה להתרגש. צריך לתת לה לאכול קצת, גם". עמדתי שם וחשבתי על בית המלון שלנו, מלון תל אביב, שאינו רחוק משם. פתאום הוא נגלה לי כמות שהוא, קטן כל כך, לא בניין רב קומות, לא המוני אורחים שזופים ותיירות בבגדי ים, לא ארוחות דשנות של לחם חם וקוביות חמאה וממרחים בכל צבעי הקשת ומיצים סחוטים, לא מצעים צחורים, ממותחים על מיטות גדולות, אלא כמעט חורבה, בניין שוקע ומלא בגרוטאות וכל מיני קרשים וברזלים שבשבילי לא היה אלא סיפור, זיכרונות שרובם אף לא היו זיכרונותי אלא הזיכרונות של אבא ושל סבא. וחשבתי לרגע שאם אצית אותו, יבואו כל האנשים האלו וכל הצלמים, ויצפו גם בו ויזכרו גם אותו. וראש העיר יבוא במרוצה ויתנפל על הלהבות.

לא הרחק משם ישב השכן זכריהו, שזקנו צימח, על גג של מכונית כדי להיטיב לראות, ובקדחתנות ובהטחות מכחול עזות צייר על קנבס שנמתח בחיפזון את המלון ואת האש ואת ההמון שהתגודד בקצה המערבי של ביאליק. הוא צייר את הכבאים המותחים יריעות הצלה, את הקופצים הראשונים מן הקומות העליונות, נשים שמנות ועירומות שקצף של אמבטיה על גופן, גברים ממושקפים שבידם העדינה שקית תפילין, שוטרים בנשק ומדים ועובדי המלון בחליפות שרד אדומות וחרוכות. אחד-אחד קפצו למטה והציגו לעיר כולה את תמונתם, שכותרתה היתה אז כביכול "שנות השמונים המוקדמות; אני עומד לרגע באוויר ובגבי בניין בוער וים". הוא צייר את הלהבות המשתקפות בגלים ואת בהלת התיירים שחופשתם עלתה באש ואת אור השמש שנמסך בתבערה. ואז פתאום הפנה ראשו אלי והוא צייר אותי. העיר שבתה ממלאכה, כולם רצו לראות את השרפה, כמו הוצאה להורג בכיכר המרכזית. שנים שלא היתה שרפה כזו בעיר, עמוד אש כמו בתנ"ך, ועוד ממש על שפת הים. צלמים צילמו עד שכלו סרטי הצילום ונבלמה האש ונדחקה לקומה הראשונה, כמו מעלית תקועה שמורידים במאמץ קומה-קומה. מתוך האש החנוקה, הנרגנת, עלה בית המלון, מלך הים שצורתו שונתה לעי של אפר, עטוי שלמה ארוכה של פיח לח ועשן, ורק ראשו צעיר עוד ובריא. רוח הגיעה ופיזרה את העשן ואת רוב המשתעלים, והם, כציידי פרפרים בלי רשת, ניסו ללכוד את שיעוליהם הנמלטים מזרחה. השכן מן הקומה החמישית הציג לראווה את הציור היפהפה, הלח עדיין, והשכן הבלגי התבונן בו בעין אחת עצומה, כבקי, ולעס. מופע בית-המלון-באש עמד להסתיים (ולא הרחק משם עמד בית המלון שלנו, מלון תל אביב, והוא אינו בוער ולא אפוף עשן, ללא אורחים כבר אם לומר את האמת). השמאים מהביטוח כבר עמדו לצאת לדרך, מעיינים בתקנון ומיטיבים את עניבותיהם כשהם הוגים במלוא המשמעות של המילה היפה "הצתה" ובהשלכותיה הביטוחיות המפליגות, נושקים, נרגשים, לנשותיהם היפות, הצעירות כל כך, המבוטחות לחלוטין. עמדנו לחזור אל הבית ואל המשך היום המעניין הרבה פחות, אל שיעורי הבית על יוון העתיקה, אך מקצהו השני של הרחוב נשמע קול לא בלתי-מוכר. הפנינו את ראשינו וראינו את סבי יחף, פיג'מה לעורו, עשן מעל ראשו, ודלי של פח מלא עד חציו במים אחוז בכף ידו. הוא רץ אלינו מתנשף. "הודיעו שיש אש בחדשות של שתים עשרה," אמר.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

נתניה - דרור בורשטיין