Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

נולד תחת מיליון צללים
מאת: אנדראה באספילד
Born Under a Million Shadows - Andrea Busfield

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

"הדבר היחיד שבטוח בחיים האלה למיטב הבנתי הוא שאיש לעולם לא יוכל להחזיק שני אבטיחים ביד אחת." הטליבאן נעלמו מרחובות קאבול, אך הצללים הארוכים של שלטונם האכזר עדיין שם...

חייו הקצרים של פוואד בן האחת עשרה היו למודי צער יותר מן הרגיל: אביו ואחיו נהרגו, אחותו נחטפה, ופוואד ואמו, מריה, תלויים בחסדיהם של בני משפחה כדי לחיות מן היד אל הפה. אך למרות המצוקה, אהבת החיים של פוואד אינה דועכת.

יום אחד מוצאת מריה עבודה כמנהלת משק הבית של ג'ורג'י, אישה מערבית כריזמטית, השקועה בפרשת אהבה מסוכנת עם מנהיג המיליציה האפגני הנודע לשמצה חאג'י ח'אן. פוואד, שמתרעם תחילה על נוכחותו של חאג'י ח'אן, מגלה כי האהבה מסוגלת להניע אדם לנהוג בדרכים מפתיעות.

נולד תחת מיליון צללים
שתפו אותי

אבל אפילו חאג'י ח'אן רב-העוצמה אינו יכול לגונן על פוואד מפני הטרגדיה הבאה המתרגשת לבוא על חייו הצעירים, טרגדיה נוראה כל כך עד שהיא מאיימת למוטט את הדבר האחד שחשב שלא יוכל לאבד: את אהבתו לארצו.

אנדראה באספילד היא עיתונאית בריטית. היא התאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אוף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה. זהו ספרה הראשון.

נולד תחת מיליון צללים מאת אנדראה באספילד בהוצאת כנרת, ,br> זמורה-ביתן, מאנגלית: שאול לוין.

נולד תחת מיליון צללים | אנדראה באספילד
קוראים לי פָוָואד ואמא שלי מספרת שנולדתי בצלו של הטליבאן.

מכיוון שלא סיפרה יותר מכך, דמיינתי אותה סוטה לרגע מאור השמש אל החושך; כורעת בפינה לגונן על הבטן שהצפינה אותי בשעה שגבר עם מקל משגיח עלינו, מוכן להכות אותי אל העולם.

אבל אז גדלתי וקלטתי שלא הייתי היחיד שנולד בצל הזה. היו למשל גם בן דודי גָ'היד, והילדה ג'מילה - כולנו חלבנו יחד את הזָרים ברחוב צ'יקֶן - והיה גם החבר הכי טוב שלי, סְפּאנדי. לפני שהכרתי את ספאנדי, זבובי חול אכלו לו את הפנים וגרמו לפצע שנמשך שנה שלמה והשאיר צלקת בגודל אגרוף על הלחי. אבל זה לא הפריע לו, גם לנו לא, ובזמן שכולנו היינו בבית הספר הוא מכר סְפּאנד למערביים שמנים, וזאת הסיבה שלמרות שקראו לו עבדאללה, קראנו לו ספאנדי.

כן, כולנו נולדנו בימי הטליבאן, אבל הדבר היחיד ששמעתי את אמא שלי אומרת עליהם הוא שהם אנשים שעושים צל, אז נראה לי שאם היא היתה לומדת לכתוב יכול להיות שהיתה משוררת. במקום זה, וברצון אללה, היא טיאטאה רצפות אצל עשירים תמורת כמה אַפים שהחביאה בבגדיה ושמרה היטב במהלך הלילה. "יש גנבים בכל מקום," היא היתה מסננת בלחישה כועסת שקשרה את גבותיה זו לזו.

והיא צדקה, כמובן. אני הייתי אחד מהם.

באותם ימים אף אחד מאיתנו לא ראה בזה גנֵבה. כפי שהסביר ג'היד, מאחר שהוא מבין בדברים כאלה, "זו חלוקה מוסרית של העושר."

"מתחלקים בכסף," הוסיפה ג'מילה. "לנו אין כלום, להם יש הכול, אבל הם חמדניים מכדי לעזור לאנשים עניים כמונו, כמו שכתוב בקוראן הקדוש, אז אנחנו מוכרחים לעזור להם להיות טובים. במובן מסוים הם משלמים על העזרה שלנו. הם פשוט לא יודעים שאנחנו עושים את זה."

כמובן, לא כל הזרים שילמו על ה'עזרה' בעיניים עצומות. למעשה חלקם נתנו לנו כסף - לפעמים בשמחה, לפעמים מתוך בושה, לפעמים רק כדי שנסתלק, מה שלא באמת עובד כי הקבוצות עטות בזו אחר זו כשדולרים הולכים ברחוב. אבל היה לנו כיף. נולדנו בצל או לא, אני, ג'היד, ג'מילה וספאנדי בילינו את ימינו בשמש, מחלקים את עושרם של מי שבאו לעזור לנו.

"קוראים לזה שיקום," יִידע אותנו ג'היד יום אחד בזמן שישבנו על שפת המדרכה וחיכינו לרכב שטח שנוכל להסתער עליו. "הזרים נמצאים פה בגלל שהם הפציצו לנו את המדינה כדי להרוג את הטליבאן, ועכשיו הם צריכים לבנות אותה מחדש. זה בהוראת הפרלמנט העולמי."

"אבל למה הם רצו להרוג את הטליבאן?"

"כי הם היו חברים של הערבים ולמלך שלהם אוסאמה בן לאדן היה בית בקאבול והיו לו ארבעים נשים והוא עשה איתן מאות ילדים. אמריקה שנאה את בן לאדן, והם ידעו שהוא מזיין את הנשים שלו כל כך חזק שיום אחד יהיה לו צבא של אלפים, אולי מיליונים, אז הם פוצצו איזה ארמון אחד אצלם והאשימו אותו בזה. אחר כך הם באו לאפגניסטן להרוג אותו ואת הנשים שלו והילדים שלו וכל החברים שלו. קוראים לזה פוליטיקה, פוואד."

ג'היד בטח היה הילד הכי משכיל שהכרתי. הוא תמיד קרא את העיתונים שמצא זרוקים ברחוב והיה מבוגר מכולנו, אבל אף אחד לא ידע בכמה בדיוק. אנחנו לא חוגגים ימי הולדת באפגניסטן; אנחנו מציינים רק ניצחונות ומוות. ג'היד גם היה הגנב הכי טוב שהכרתי. לפעמים היה חוזר עם חופן של דולרים שכייס מאיזה זר בזמן שאנחנו, הילדים הקטנים יותר, הצקנו לו עד שכמעט בכה. אבל אם אני נולדתי בצל, ג'היד בטח נולד תחת עינו הפקוחה של השטן בכבודו ובעצמו כי האמת היא שהוא היה מכוער להחריד. השיניים שלו היו גדמים מלוכלכים חומים, ואחת העיניים שלו היתה עצמאית בשטח, התגלגלה בארובה כמו איזה גולה בקופסה. היתה לו גם רגל עצלה כל כך שהוא היה צריך להכריח אותה ללכת בקו אחד עם הרגל השנייה.

"הוא גנב קטן ומלוכלך," היתה אמא שלי אומרת. אבל רק לעתים נדירות היתה לה מילה טובה על מישהו במשפחה של אחותה. "אתה תתרחק ממנו... מכניס לך שטויות לראש."

איך בדיוק חשבה אמא שלי שאוכל להתרחק מג'היד אין לי מושג. אבל זאת בעיה מוכרת אצל מבוגרים: הם דורשים את הבלתי אפשרי ויורדים לחייך כשאינך מסוגל לציית להם. העובדה היא שחייתי באותו הבית עם ג'היד, ועם האמא הפרה השמנה שלו והאבא החמור שלו ועם עוד שני אחים מלוכלכי־פנים, וָחיד ועוביידאללה.

"כולם בנים," היה דודי מכריז בגאווה.

"וכולם מכוערים," היתה אמא שלי ממלמלת מתחת לצ'אדור שלה וקורצת לי תוך כדי מפני שכך זה היה, אנחנו נגדם, ולמרות שלא היה לנו כלום, לפחות העיניים שלנו הסתכלו לאותו הכיוון.

יחד היינו שבעה וחלקנו ארבעה חדרים קטנים ובור בחצר. לא כל כך קל להתרחק מבן דודי ג'היד כמו שאמא ביקשה. זאת היתה הוראה שהנשיא כַּרזאי היה מתקשה למלא. אבל אמא שלי לא היתה חזקה בהסברים, אז היא לא אמרה לי איך אני אמור להתרחק ממנו. האמת היא שבמשך זמן רב אמא שלי לא היתה חזקה בדיבורים, נקודה.

לעתים רחוקות מאוד היתה מרימה את מבטה מהתפירה ומדברת על הבית שהיה לנו פעם בפַּגמאן. נולדתי שם אבל ברחנו לפני שהתמונות הספיקו להתקבע בראשי. אז את הזיכרונות שלי מצאתי בעזרת המילים של אמי, ראיתי את עיניה נפערות בגאווה בשעה שתיארה חדרים מצוירים מרופדים בכריות עבות שצבען אדום עז; וילונות משוכים על חלונות זכוכית; מטבח נקי כל כך עד שאפשר לאכול מהרצפה; וגן מלא בוורדים צהובים.

"לא היינו עשירים כמו האנשים בוָוזיר אַכְּבָּר ח'אן, פוואד, אבל היינו מאושרים," כך היתה אומרת לי. "אבל זה היה הרבה לפני שהטליבאן הגיע. תראה אותנו עכשיו! אין לנו אפילו עץ לתלות את עצמנו עליו."

לא הייתי מומחה, אבל היה די ברור שאמא שלי בדיכאון.

היא אף פעם לא דיברה על המשפחה שאיבדה, רק על הבניין ששימש לנו מסתור - ולא ביעילות רבה כפי שהתברר. ובכל זאת, לפעמים בלילה הייתי שומע אותה לוחשת את שמה של אחותי. באותם רגעים היא היתה מושיטה אלי את ידה ומאמצת אותי אל גופה. וככה ידעתי שהיא אוהבת אותי.

באותם רגעים, כששכבנו כמעט כגוף אחד על הכריות ששימשו לישיבה בשעות היום, רציתי נורא לדבר. הרגשתי כיצד המילים מצטופפות בתוך ראשי, מחכות להישפך מפי. רציתי לדעת הכול; על אבא שלי, על האחים שלי, על מינָה. השתוקקתי להכיר אותם, להקים את כולם לחיים במילים של אמי. אבל היא לחשה רק את שמה של אחותי, ואני כמו פחדן שכבתי בשקט כי פחדתי שאם אדבר הקסם יתפוגג והיא תתגלגל ותתרחק ממני.

כשהאיר היום אמא שלי כבר לא היתה לצדי, היא הספיקה לקום וכבר החלה ללבוש את הבּוּרקָה. בדרכה החוצה היתה נובחת רשימה של הוראות שנפתחה תמיד ב"לך לבית הספר" ונגמרה ב"תתרחק מג'היד".

את ההוראות האלה ניסיתי למלא בדרך כלל מתוך כבוד לאמא שלי - באפגניסטן האמהות שלנו שוות יותר מכל הזהב שטמון במרתף בארמון הנשיא - אבל זה לא היה קל. ולמרות שידעתי שלא תכה אותי אם אמרֶה את פיה, בניגוד לאבא של ג'היד שחשב כנראה שזכותו הטבעית לסטור לי בפנים בכל יום מימות השבוע, היה לה מין מבט בעיניים, מבט מאוכזב שחשדתי שנמצא שם מיום שהגחתי מהצל.

אני רק ילד, אבל ידעתי שהחיים שלנו קשים. מבחינתי זה היה כך תמיד, לא הכרתי שום דבר אחר. אבל אמא שלי, שזכרה כריות באדום עז וּורדים צהובים, היתה שבויה בעבר שכמעט לא הכרתי, אז את רוב ימי ביליתי מחוץ לבית הכלא שלה, מציץ פנימה. ככל שהייתי מסוגל לזכור בבהירות, ככה זה היה תמיד, אבל אני אוהב לחשוב שפעם היא היתה מאושרת; שצחקה עם אבא שלי לשפת המים הצלולים של אגם קארגָה כשעיניה הירוקות - העיניים שירשתי - מחייכות באהבה, וידיה הקטנות, רכות ונקיות, משחקות בשולי צעיף מוזהב.

אמא שלי היתה פעם יפה מאוד - את זה סיפרה לי דודתי בפרץ מפתיע של דיבור. אבל אז בא הצל, ולמרות שאמא מעולם לא אמרה זאת, הנחתי שהיא מאשימה אותי בכך. הייתי תזכורת לעבָר שגרר אותה אל תוך הגיהינום הריק־מפרחים של בית אחותה, וככל שיכולתי לראות, אמא שלי שנאה את אחותה עוד יותר מששנאה את הטליבאן.

"היא פשוט מקנאה!" צעקה אמא שלי פעם, חזק מספיק כדי שדודתי תוכל לשמוע בחדר הסמוך. "היא תמיד קינאה בי - קינאה באופי שלי, בעובדה שהתחתנתי עם גבר משכיל, בחיים המאושרים שהיו לנו... וכבר מזמן הפסקתי להתנצל על כך. זה שאללה בירך אותה בפרצוף של אבטיח מרוסק ובגוף תואם זאת לא אשמתי!"

"הן נשים, הן נולדות ככה," אמר לי ג'היד אחר צהריים אחד בזמן שנמלטנו פעם נוספת מפני הצעקות והעלבונות שהתעופפו ברחבי הבית כדי לגנוב מהזרים במרכז העיר. "שום דבר לא גורם להן אושר כמו לריב זו עם זו. כשתגדל תבין יותר. הנשים מורכבות, זה מה שאבא שלי אומר."

ואולי הוא צדק. אבל הוויכוח שהתנהל זה עתה היה קשור בכסף יותר מאשר בהיותן נשים. דודתי רצתה שנשלם שכר דירה, אבל בקושי היה לנו די כסף לבגדים שלעורנו ולאוכל בבטננו. האַפים המעטים שאמא שלי הרוויחה מעבודת הניקיון בבתים והדולרים שליקטתי ברחוב הם כל מה שהיה לנו.

"אולי אם תיתן קצת יותר מהדולרים שלך לאמא שלך, היא לא תכעס כל כך על אמא שלי," הצעתי, הצעה שגויה בבירור, שכן ג'היד החטיף לי מכה הגונה בראש.

"תקשיב לי, חתיכת ממזר, אמא שלי נתנה לאמא שלך קורת גג כשלא היה לכם איפה לגור. באתם אלינו הביתה מתחננים כמו צוענים מלוכלכים, בגללכם נאלצנו לוותר על חדר ולהאכיל את הבטן הבטלנית המזורגגת שלכם. איך אתה חושב שהרגשנו? אם לא היינו מוסלמים טובים, אמא שלך היתה מוכרת עכשיו את התחת שלך לכל הומו מזורגג שעובר ברחוב. האמת, אתה רוצה לעזור? לך תמכור ת'תחת שלך בעצמך! ילד יפה כמוך בטח יצליח לעשות מספיק אַפים כדי שהנשים לא יריבו."

"כן?" יריתי בחזרה. "הם בטח ישלמו לא פחות כדי שתעיף את הפרצוף תחת שלך מהעיניים שלהם!"

ובזה פרצתי בריצה, משאיר את בן דוד שלי צועק לעברי קללות על גמלים והזין שלהם וגורר את הרגל המתה שלו מאחוריו בזעם.

אותו יום ברחתי מפני ג'היד עד שחשבתי שהרגליים שלי עומדות להתפגר. כשהגעתי לסינֶמה פארק בקושי יכולתי לנשום, וקלטתי שאני בוכה - על אמא שלי ועל בן דוד שלי. זה היה אכזרי מצדי. ידעתי את זה. הבנתי מדוע הוא חוסך את הכסף שלו, מדוע הוא קובר אותו מתחת לחומה כשנדמה לו שאף אחד לא רואה. הוא רצה אישה. "יום אחד אני אתחתן עם האישה הכי יפה באפגניסטן," הוא השוויץ תמיד. "חכו ותראו." ובגלל זה הוא צריך את הכסף, כי עם פרצוף כמו שלו הוא יצטרך לגייס מוהר מטורף כדי להגשים את החלום הזה. גם לא היתה לו אפשרות לבנות על האישיות שלו שתשיג לו אישה. היה לו הפה הכי מלוכלך שהכרתי, אפילו יותר מהשוטרים שמילאו את כיכרות התנועה בעיר, נבחו קללות ודרשו שוחד, אפילו יותר מקבצנים נכים. למעשה, הדבר היחיד הנוסף שהיה מסוגל להציל את ג'היד היה בית הספר - הוא הפגין בו כישרון בלתי סביר. הוא השקיע את עצמו בלימודים כפי שרק ילד בלי חברים מסוגל לעשות. אבל הסבל והמכות שספג מדי יום ביומו הבריחו אותו לבסוף, והוא הלך והתקשה.

המדינה שלי יכולה להיות מקום קשה לחיות בו אם אתה עני, אבל היא קשה עוד יותר אם אתה עני ומכוער. ועכשיו ג'היד היה כמו סלע; סלע שיודע שאף פעם לא ימצא אישה שתתחתן איתו מרצונה, אבל אבא שלה עשוי להסכים תמורת המחיר הנכון.

"קדימה פוואד, בוא נלך לרחוב צ'יקן."

מבעד לדמעות ראיתי את ג'מילה עומדת מולי כשהשמש מפיצה אור מלאכי סביב גופה. היא היתה קטנה, כמוני. והיא היתה יפה.

ג'מילה הושיטה לי יד, ומשכתי את עצמי מהארץ ונעמדתי לידה, מנגב את הפנים בשרוולי הבגד.

"ג'היד," אמרתי על תקן של הסבר.

ג'מילה הינהנה. היא לא היתה דברנית, אבל הנחתי שתגדל להיות כזו אם ג'היד צודק בנוגע לאופיין של נשים.

ג'מילה היתה המתחרה העיקרית שלי ברחוב צ'יקן. היא הרוויחה יפה מהגברים הזרים שנמסו למראה המבט הנשקף מעיניה החומות הגדולות, ואני הרווחתי יפה מהנשים שהתאהבו בעיני הירוקות הגדולות. היינו צוות טוב שהשלל שלו תלוי מאוד בשאלה מי עובר ברחוב, אז אם מצאנו את עצמנו עובדים באותו היום היינו מתחלקים בכסף.

ימי שישי היו הכי טובים. זה היה יום מנוחה, לא התקיימו בו לימודים, לא עבודה, והזרים היו באים, יוצאים מהלנד קרוזרים שלהם לחרוש את אזור התיירות של קאבול ולצוד מזכרות מאפגניסטן 'שסועת המלחמה': קופסאות תכשיטים מלָפִּיס לָזוּלי; כלי כסף מיובאים מפקיסטן; רובים וסכינים מימי מלחמות אנגליה־אפגניסטן כביכול; פָּקוֹלים; פּאטוּ, שמיכות, שטיחים, שטיחי קיר, צעיפים בגוונים עזים ובוּרקות כחולות. מובן שאם היו צועדים עשרים דקות אל תוך ההמולה המתנחשלת של הבזאר לגדת הנהר, היו מוצאים את כל אותם פריטים בחצי המחיר, אבל הזרים היו פחדנים או עצלנים מכדי שיעשו את המסע - ועשירים מכדי שיטרחו לחסוך כמה דולרים שהיו מאכילים את רוב המשפחות שלנו במשך שבוע. אבל כפי שג'היד ציין, העצלות שלהם היתה טובה לעסקים, ורחוב צ'יקן היה המֶכּה שלהם.

מלבד עובדי הסיוע, מפעם לפעם היינו רואים חיילים לבני־פנים רוכנים על דלפקים בחנויות המוכרות תכשיטי כסף, בוחנים טבעות וצמידים לנשים שהשאירו מאחור במדינות שמהן באו. בדרך כלל הם היו גברים גבוהים עם רובים גדולים, כדורים וקסדות דמויות קערה רכוסות על הראש. הם היו מגיעים בקבוצות של ארבעה או חמישה, ואחד תמיד עמד על המשמר ברחוב בזמן שהשאר ערכו את הקניות, להזהיר מפני מחבלים מתאבדים. "אמריקה טוב!" היינו צועקים - תרגיל שתמיד הניב כמה דולרים. עם הכסף ביד היינו ממשיכים אז הלאה, במורד הרחוב, למקרה שבאמת יש מחבלים מתאבדים בסביבה.

אבל רוב שאר הזרים גילו פחות עניין באמריקה, אז נקטנו שיטות אחרות כדי לזכות בדולרים שלהם, עקבנו אחריהם בזמן שעשו את דרכם המפותלת מחנות לחנות וצעקנו לעברם את כל האנגלית שהצלחנו לזכור. "שלום אדון! שלום גיברת! מה שלומך? אני שומר ראש שלך! לא, מכאן, מכאן, אני משיג לך מחיר טוב." והיינו תופסים בידיהם וגוררים אותם לחנות שיכולנו להרוויח בה עמלה של כמה אַפים. רובנו קיבלנו שכר מבעליהן של ארבע חנויות ויותר, אבל רק אם הבאנו לקוחות. לכן אם הזרים לא נכנעו לדעתנו, היינו נכנסים בעקבותיהם לחנויות, מצקצקים ומנידים את הראש בדאגה מעושה, אבל נזהרים שהבעלים לא יראו אותנו. "לא, גיברת, הוא גנב, מחיר רע מאוד. בואי, אני מראה לך מחיר טוב." אחר כך היינו מובילים אותם לחנויות ששילמו לנו, ומספרים לבעלים מה המחיר שנקבו בו יריביהם כדי שיוכלו להתחיל את ההתמקחות ממחיר נמוך יותר אבל עדיין רווחי.

בינתיים, בזמן שהזרים התמקחו והורידו כמה דולרים מהמחיר, היו הנשים הזקנות שעבדו גם הן ברחוב אבל לא ידעו אנגלית מתקבצות ומתקהלות בפתחי החנויות ופושטות את ידיהן המלוכלכות, תופסות במרפקים ובוכות אל תוך הבורקות שלהן. כולן היו בנות משפחה אחת אבל הזרים לא ידעו את זה, וכשהנשים הופיעו בזו אחר זו ופרצו בבכי והתחננו לכסף לתינוק החולה, הגוסס שלהן, זה בדרך כלל היה השלב שבו המערביים נשברו וחזרו למכוניות שלהם, מנסים להתחמק ממבטינו בשעה שנהגיהם הבריחו אותם במהירות מתוך העוני שלנו בחזרה לחייהם המיוחסים.

אבל בזמן שהלנד קרוזרים יצאו בחריקת צמיגים מרחוב צ'יקן אל תוך הפקקים בשַהְר א־נָאוּ, היה ספאנדי מופיע לנקוש באצבעותיו השחורות על חלונותיהם ולהציע את הפחית המרירה, המעשנת, שכינינו 'ספאנד', שריחה היה מגעיל כל כך עד שנטען כי הוא מגרש רוחות רעות. מבין כולן, זאת בלי ספק היתה העבודה הגרועה ביותר, כי העשן נכנס לשערות ולעיניים ולחזה עד שבסוף אתה נראה כמו המוות. אבל הכסף לא רע כי גם אם התיירים לא מאמינים באמונות תפלות, קשה להתעלם מילד ליד חלון המכונית שפניו המצולקים בצבע אֵפר.

בכל אופן, ביום טוב ברחוב צ'יקן לא היינו צריכים לשדל אף אחד. הזרות שמחו להיפטר מהשקיות בשעה שנאבקו בצעיפי הראש שעדיין לא התרגלו אליהם, והייתי סוחב עבורן את הקניות עד שסיימו לערוך אותן, מרוויח לפעמים חמישה דולר בתמורה לעבודתי. ג'מילה היתה מחייכת חיוך יפה ומרוויחה אותו הדבר בלי לסחוב כלום.

"ואיך קוראים לך?" היו הנשים שואלות לאטן. פרצופים לבנים יפים עם שפתיים אדומות מחייכות.
"פוואד," הייתי אומר להן.
"האנגלית שלך טובה מאוד. אתה הולך לבית הספר?"
"כן. בית ספר. כל יום. אני אוהב מאוד."

וזה היה נכון, כולנו הלכנו לבית הספר - אפילו הבנות שהאבות הרשו להן - אבל הימים היו קצרים והחופשות ארוכות, חודשים שלמים בחורף ובקיץ כשהיה קר או חם מכדי ללמוד. ובכל זאת, את האנגלית למדנו מהרחוב בלבד. קלטנו בקלות, והזרים אהבו ללמד אותנו.

וגם אם ג'היד צדק והזרים באמת באו להפציץ את המדינה שלנו ולבנות אותה מחדש, די אהבתי אותם, עם הפרצופים הלבנים המיוזעים והכיסים השמנים שלהם - ובעצם טוב שכך, כי אותו יום חזרתי לבית של דודה שלי ונודע לי שאנחנו עוברים לגור עם שלושה מהם.

2
לא לקח לנו הרבה זמן לעבור מהבית של דודה שלי, כי היו לנו בסך הכול שמיכה אחת, כמה בגדים וקוראן. היינו לוקחים יותר מזה, אבל דודה שלי חשבה כנראה שהסירים והמחבתות המעטים שצברנו לאורך השנים שייכים לה עכשיו.

למרבה המזל, אמא שלי לא היתה במצב רוח להתווכח באותו היום ופשוט ירקה לרגלי אחותה לפני שהתעטפה בבורקה וגררה אותי החוצה מהדלת.

"להתראות ג'היד!" צעקתי לאחור.
"להתראות פוואד ג'אן!"
הסתובבתי להביט, מופתע מה'ג'אן' שנוסף לשמי דרך חיבה, ובדיוק הספקתי
לראות את בן דודי מקנח משהו מעינו הבריאה.
"אל תשכח אותנו, כּוּס חמור שכמותך!"
זו היתה תוספת מהירה שזיכתה אותו בהצלפה מהירה לא פחות באוזן מהאגרוף השמן של אמא שלו.

לקח לנו שעתיים שלמות ללכת מח'יר ח'אנָה בשולי העיר אל וזיר אכבר ח'אן, האזור של ביתנו החדש, ובזמן הזה הצלחתי לחלץ מאמא שלי שנגור עם שתי נשים וגבר. היא אמרה שהיא יודעת רק את שמה של אחת הנשים, זו שהזמינה אותנו לבוא; קוראים לה ג'ורג'י. וכפי שהתברר, היא מכבסת את הבגדים של ג'ורג'י כבר שבועות.

לא האמנתי שלא סיפרה לי על כך קודם.
"אבל למה את מכבסת את הבגדים שלה?" שאלתי.
"בשביל כסף, מה חשבת?"
"למה היא לא מכבסת את הבגדים בעצמה?"
"הזרים לא יודעים איך. הם צריכים מכונות כדי לכבס."
"איזה מין מכונות?"
"מכונות כביסה."

התקשיתי להאמין לזה, אבל אמא שלי לא היתה משקרת לי. היא אולי לא דיברה הרבה, אבל כשדיברה תמיד אמרה את האמת. ידעתי גם שהזרים הם עם של כופרים, אז לא נותר לי אלא להניח שפרט לגיהינום הצפוי להם הם גם לא בורכו בכישורים הרגילים שניתנו לאפגנים פשוטים כמונו.

"היא מסוגלת לתפור?"
"לא."
"היא יודעת לבשל?"
"לא."
"יש לה בעל?"
"לא."
"אני לא מופתע."

אמא צחקה ומשכה אותי לחיבוק תוך כדי הליכה. הסתכלתי למעלה אבל לא יכולתי לראות את פניה מבעד למחיצת הבורקה, אז החזקתי את ידה חזק יותר ואוזני בערו למחשבה שגרמתי לה לחייך.

היום הזה הלך והפך במהירות ליום הכי טוב בחיי.

לא היו לי זיכרונות של ממש מהחיים לפני הבית של דודתי, אבל ידעתי שאמא שלי היתה אומללה אחרי שעברנו מפַּגמאן. בעודנו נעולים בחדר אחד עם שטיח דקיק שלא סיפק שום נחמה ממגעה הקר של רצפת הבטון, חיינו, אכלנו וישנו בבית דודתי כמו אסירים ברישיון. גם השירותים היו עינוי מתמשך בשביל אמא שלי, בהיותם מרוחים בפִספוסים של ארבעה ילדים מרושלים ושל גבר שהמעיים שלו משוחררים כמו מעיים של עז שחוטה; והיינו מוכי מחלות, ממלריה בקיץ עד שפעת בחורף, נוסף על התולעים והחיידקים שחיו דרך קבע בבטן שלנו. ועם כל זה היינו צריכים להפגין הכרת טובה כי דודה שלי פתחה את ביתה בפנינו בלילה שאיבדנו הכול.

מדי שנה מתו אנשים סביבנו ממחלות, מהתקפות טילים, ממוקשים עזובים, מנשיכות בעלי חיים גדולים וקטנים, ואפילו מרעב. וגם אם היה לך אוכל, זה עדיין לא הבטיח שתגמור את היום בחיים. אמא בישלה את הארוחות שלנו על פתילייה ישנה שהיתה מונחת בפינת החדר ואיימה להתפוצץ ולכרות את ראשינו מעל צווארינו. זה מה שקרה לאשתו של חאג'י מוחמד שלושה בתים מאיתנו. היא בישלה חומוס במטבח והפתילייה התפוצצה לכדור של אש. אחר כך היא נורתה מהרצפה כמו טיל וכרתה לגמרי את ראשה. לקח להם שבועות לנקות את הדם והמוח משרידי המטבח השחורים. עד היום קירות הבית מלאים שקעים מפגיעת קליעי חומוס, וחאג'י מוחמד לא מוכן לאכול שום דבר מלבד סלט, פירות ונאן. למעשה, כל מה שאינו דורש בישול. אבל השבח לאללה, שכן זה בירך אותו באישה שנייה - והיא צעירה מהראשונה.

"אז איך הכרת אותה?"
"את מי?"
"את האישה הזרה, ג'ורג'י."
"מצאתי אותה."
"מה זאת אומרת מצאת אותה? איך מצאת אותה?"

"אוף פוואד! כמה שאלות! דפקתי על דלתות וחיפשתי עבודה והיא נתנה לי קצת. אחר כך היא נתנה לי עוד ואחר כך הזמינה אותנו לבוא. בסדר?"

"בסדר."

צעדנו ברחובות, עוקפים קקי של כלבים ובורות, ומאחר שאמא שלי סירבה להסגיר מידע נוסף על האופן שבו נקרתה בפנינו היציאה הזאת לחופש פתאומי, ניסיתי לדמיין את הג'ורג'י המסתורית שאמא שלי מצאה. תיארתי לי אישה עם שיער זהוב ארוך וחיוך נעים עומדת תחת עץ בווזיר אכבר ח'אן ונראית אבודה בזרועות עמוסות בגדים מלוכלכים שאין לה מושג איך לכבס. בראשי היא נראתה כמו האישה מטיטאניק. במציאות היא נראתה אפגנית יותר ממני.

אחרי שפנינו שמאלה, ממש לפני כיכר מסעוּד, חצינו שלושה רחובות שמחסומי בטון ערוכים לאורכם כדי להגן על בתים עצומים שהציצו מעבר לחומות גבוהות ומעליהן גדרות של תיל דוקרני. גברים עם רובים עמדו על המשמר מדי עשרה צעדים ונעצו בנו מבט עצל של חשדנות בשעה שהלכנו ונכנסנו לרובע המגורים של העשירים. בסופו של דבר נעצרנו מול שער מתכת ירוק גדול. שומר נוסף בחולצה תכולה ומכנסיים שחורים יצא מבקתת עץ לבנה שניצבה בסמוך ובירך את אמא שלי לשלום. אחר כך הוא פתח דלת צדדית וצעק פנימה. כשנכנסנו יצאה לקראתנו אישה עם שיער ארוך ושחור לא פחות מהשיער של אמא שלי. היא לבשה חולצה לבנה מעל ג'ינס כחולים והיתה יפה מאוד.

"סלאם עליכום, מרִיה!" זימרה האישה ותפסה בתוך כך בידה של אמא שלי.
"ועליכום סלאם," ענתה אמא שלי.
"מה שלומך? איך הבריאות? איך המרגש? איך היתה הדרך? לא היו בעיות?"

בזמן שאמא שלי ירתה במהירות את תשובותיה, נעצתי מבט באישה שהנחתי שהיא ג'ורג'י, מופתע לשמוע אותה מדברת באחת השפות הרבות שלנו ומופתע לגלות שלא זו בלבד שהיא לבושה כמו גבר, היא גם גבוהה לא פחות.

"וזה בטח פוואד, הבן היפה שלך. מה שלומך, פוואד? ברוך הבא לביתך החדש."

הושטתי את ידי וג'ורג'י לחצה אותה. למרות שניסיתי לדבר, הפה שלי פיגר בכמה צעדים אחרי הראש, ולא הצלחתי למצוא את המילים לענות לה.

"הה! נדמה לי שהוא קצת מתבייש. בואו תיכנסו בבקשה."

אמא שלי נכנסה פנימה לחצר, ושם הרשתה לעצמה להסיר את הבורקה מפניה. המחשבה הראשונה שלי היתה שהיא נראית מפוחדת, מה שלא בדיוק עזר להרגיע אותי. אבל אז קלטתי שכמוני, היא פשוט לא יודעת מה לומר.

הלכנו בשקט עם ג'ורג'י לעבר בניין קטן שניצב מעט מאחור ומימין לשער.
"זה יהיה הבית שלך, פוואד. אני מקווה שתהיה מאושר פה."
ג'ורג'י הצביעה על המבנה וסימנה לנו להיכנס איתה. אז נכנסנו.

בפנים היו שני חדרים שאזור שירותים ומקלחת קטן ונקי מפריד ביניהם. כשפתחה את הדלת לחדר הראשון, ראיתי שתי מיטות עם שמיכות עליהן. הן עוד היו בכיסויי הניילון שלהן ונראו חדשות. בחדר השני היו שלוש כריות ארוכות, שולחן קטן, מאוורר חשמלי וטלוויזיה - טלוויזיית סמסונג אמיתית לגמרי! שנראתה כאילו היא אפילו פועלת! כל חיי חלמתי שתהיה לי טלוויזיה משלי, ולמראה המכשיר הרגשתי איך הדמעות נועצות סיכות חדות באחורי העיניים שלי.

"בואו," אמרה ג'ורג'י בחיוך, "תשאירו את הדברים שלכם כאן ואני אעשה לכם סיור."

היום הראשון שלי בבית החדש היה בליל מטושטש של מראות, ריחות וקולות. היו שם הבית שלנו ובניין גדול יותר שג'ורג'י וחבריה גרו בקומה העליונה שלו. היו בו מטבח בגודל החצר שבו נאמר לאמא שלי שתעשה את מרבית עבודתה, וסלון ובו טלוויזיה נוספת (גדולה בהרבה משלנו), מערכת מוזיקה ושולחן פּוּל. מאחורי הבית היתה מדשאה עצומה מוקפת שיחי ורדים. כשראיתי אותם מציגים לראווה את צבעיהם היפים באור השמש, הלב שלי נמלא שמחה למחשבה שאמא שלי תהיה מוקפת שוב ביופי שכזה.

אבל אז ראיתי גבר עומד באמצע היופי הזה בחזה חשוף כמו החזה של פּיר המשוגע ששיחק עם הכלבים בפארק שהר א־נאוּ, והתחלתי לחשוש ברצינות לשמה הטוב של אמא שלי. הגבר החזיק מקל ארוך ביד אחת, בקבוק בירה בשנייה וסיגריה נעוצה בין השיניים. הוא השתמש במקל כדי לחבוט כדור קטן אל תוך כוס שהיתה מונחת על הארץ, ולא כל כך הצליח עד כמה שיכולתי לומר.

"שלום, אני ג'יימס," הוא צעק, מרים את עיניו בזמן כדי לקלוט אותנו נועצים בו מבט.

הוא ניגש אלינו והושיט את ידו לאמא שלי, שבצדק רב נופפה אבל לא אחזה בה. ג'ורג'י אמרה משהו חריף בשפה שזיהיתי כאנגלית, והגבר פלט צחוק קל לפני שהושיט יד אל החולצה שלו, שהיתה מונחת על משענת של כיסא פלסטיק לבן שעמד בסמוך.

"זהו ג'יימס," הסבירה ג'ורג'י. "הוא עיתונאי, אז תסלחו לו בבקשה על ההתנהגות."

אחרי שג'יימס התלבש הוא חזר לעברנו ואמר משהו שלא בדיוק הבנתי לפני שהושיט את ידו הימנית ופרע את השיער שלי. הנדתי את הראש כדי להדוף אותו והעפתי בו מבט של אזהרה, שתשומת לב מהסוג הזה לא תתקבל בברכה, אבל אז הוא קפץ את היד לאגרוף והכה בי קלות בסנטר והתחיל לצחוק. ג'ורג'י דיברה שוב, וג'יימס הרים את זרועותיו בכניעה מדומה ואחר כך הצמיד את ידו הימנית ללבו וחייך אלי. זה היה חיוך אמיתי שפער גומות ירחיות משני צדי שפתיו, ועניתי עליו בחיוך משלי. ידעתי אז שהאיש מוצא חן בעיני. ג'יימס היה גבוה ורזה והיה לו זקן שחור. אפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שהוא אפגני אם היה מצליח לשמור את בגדיו לגופו.

מאחורינו שמעתי את השער נפתח ואישה נכנסה אל הגן בצעדים ארוכים. היא נראתה כועסת ומבולבלת במקצת, אבל כשג'ורג'י דיברה היא חייכה ונופפה.

"השותפה האחרונה שלנו," הסבירה ג'ורג'י. "זוהי מֵיי, היא מהנדסת."

מיי בירכה אותנו לשלום ולחצה את ידינו. היא היתה נמוכה עם שיער צהוב שברח מצעיף הראש הירוק שלה. היו לה כתמים על הפנים וגם היא לא נראתה בכלל כמו האישה מטיטאניק. האיש ששמו ג'יימס נתן לה את הבירה שלו ונראה שהדבר שימח אותה. ולמרות שניסיתי לא להסתכל, הבחנתי שמתחת לחולצה הכחולה שלה יש לה את השדיים הכי גדולים שראיתי בחיים. תהיתי אם ג'יימס ראה אותם.

"כולנו כאן חברים ונינוחים מאוד, אז אתם מוזמנים לראות במקום הזה את ביתכם כל זמן שתזדקקו לו," אמרה ג'ורג'י.

אמא שלי הודתה לה והוליכה אותי בחזרה לחדרינו - הרחק מהזרים שהזמינו אותנו לביתם והרחק ממראה חזהּ של מיי.

לאורך הימים הבאים, בזמן שאמא שלי כיבסה ובישלה ובעצם עשתה את כל מה שהזרים לא היו מסוגלים לעשות כנראה, אני השגחתי מקרוב על בעלי הבית החדשים שלי. למרות ששמחתי להימצא שם, היה עלי להגן על אמא שלי, וכדי לעשות זאת היה עלי לדעת בפני מי ומה בדיוק אני עומד. דאגתי העיקרית היתה העיתונאי העירום.

למזלי הרב, הפרישׂה של המקום נתנה לי אפשרות לצפות כמעט בכול מבלי להיראות. המעבר מאחורי הבית איפשר לי להביט בגן בלי שיבחינו בי; החלונות הגדולים סיפקו מראה נהדר של מה שהתרחש בקומה התחתונה, כשהיה חשוך בחוץ והאורות דלקו; והחומות והמרפסות הגבוהות סיפקו גישה לכמה מהמראות למעלה. מפעם לפעם היתה אמא שלי תופסת אותי מרגל אחרי הזרים ומנידה את ראשה, אבל למרות שעיניה הביעו פליאה היה נדמה שהיא לא מוטרדת במיוחד מהעניין. היא גם התחילה לצחוק יותר - ובעיקר כשאחד השומרים, שיר אחמד, בא מהבקתה שלו למלא את קנקן התה.

רשמתי לעצמי לחקור בעניין שיר אחמד ברגע שאסיים עם הזרים.

מאחר שהייתי טרוד כל כך בריגול, בשבועות הראשונים לאחר שעברנו לווזיר אכבר ח'אן לא הגעתי לרחוב צ'יקן, למרות תשוקה כמעט בלתי נסבלת לספר לג'היד על הטלוויזיה שלנו ולמלא את ראשה של ג'מילה במראות ובקולות של ביתי החדש. במקום זאת הייתי חוזר מבית הספר, יושב בפתח המטבח, משוחח עם אמא שלי בשעה שעשתה את עבודתה ומחכה שג'ורג'י, ג'יימס ומיי יחזרו הביתה מעיסוקיהם.

"מאיפה ג'ורג'י יודעת לדבר דארי?" שאלתי את אמא שלי בשעה שקילפה תפוחי אדמה לארוחת הערב.
"מהחברים שלה, אני חושבת."
"יש לה חברים אפגנים?"
"כנראה. תעביר לי בבקשה את המחבת ההיא, פוואד."
הושטתי יד לכלי המתכת, ניערתי מתוכו זבוב מת ונתתי לה אותו.
"אז מה, ראית את החברים האלה?" שאלתי, חוזר ומתיישב על מדרגת המטבח.
"כן, פעם אחת."
"מי הם?"
"אפגנים."
"את זה אני יודע!"
אמא שלי צחקה והטילה את תפוחי האדמה הקלופים למחבת בתוך כך. "הם פַּשטוּנים," אמרה לבסוף. "מגָ'לאלאבּאד."
"אה, לפחות יש לה טעם."
"כן." אמא שלי חייכה לפני שהוסיפה במסתוריות־מה, "בערך."
"מה זאת אומרת 'בערך'?"
"הם לא... איך לומר? הם לא מסוג החברים שהייתי בוחרת בשבילך."
"למה לא?"

"כי אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך. ועכשיו מספיק, פוואד. לך להכין את שיעורי הבית שלך."

משולח מעליה, ותלוי באוויר פעם נוספת בגלל החידות של אמי, חזרתי לחדר שלי לתרגל את לוחות הכפל שקיבלנו בבית הספר באותו יום. הנחתי שבאותו האופן שנודע לי על צלו של הטליבאן, גם הסיבה לחברֵי־הבערך של ג'ורג'י תתברר בשלב מאוחר יותר של חיי. עם זאת, שמחתי שמדובר בפשטונים, כמוני. אילו היו הָזארָה, הם היו כורתים לה את השדיים מזמן.

מאחר שהיו לנו בבית מים זורמים של ממש, כבר לא הייתי צריך לעשות את המסע שובר־הגב אל הברז הקרוב ביותר ולהילחם עם ילדים אחרים וכלבים מלוכלכים על דלי של נוזל שהחזיק מעמד בדיוק חמש דקות, ולכן אחרי שגמרתי להכין שיעורים, העבודה האמיתית היחידה שלי היתה לרוץ ערב ערב למאפייה עם כמה אַפים ולהביא חמישה לחמים ארוכים חמים וטריים.

פרט לכך חיי כללו בעיקר המתנה לזרים.

ג'ורג'י היתה בדרך כלל הראשונה לחזור הביתה, ובמקרים רבים הרשתה לי לשבת איתה בגן בזמן ששתתה קפה. למרות שתמיד הזמינה את אמא שלי, רק לעתים נדירות היא הצטרפה אלינו. עד מהרה היא התיידדה עם אישה מעבר לרחוב שניהלה את ביתה של אשתו של אחד מאנשי משרד הפנים. קראו לה חוּמירא והיא היתה שמנה מאוד, אז הנחתי שמשלמים לה טוב. שמחתי שאמא שלי מצאה חברה, ולכן לא חשתי קנאה כשבילתה חלק גדול מזמנה בשיחה איתה בחדר שלנו או בבית שחומירא עבדה בו. למעשה, לא זו בלבד ששמחתי, אלא ממש נדהמתי. הרגשתי כאילו איזה מפתח נסתר הסתובב בתוך הראש של אמא שלי ושיחרר נהר של מילים שהיו נעולות שם במשך שנים.

אבל מדהימה עוד יותר היתה נכונותה של אמא שלי להרשות לי להישאר בבית לבד ולשבת עם המערביים עד ש"יימאס להם ממני". אולי היא חשבה שזה ישפר את האנגלית שלי, אבל ג'יימס כמעט שלא היה בבית, מיי בכתה רוב הזמן, וג'ורג'י ואני בדרך כלל דיברנו דארי.

מהשיחות הקטנות האלה נודע לי שג'ורג'י באה מאנגליה, המדינה שלונדון נמצאת בה. היא נמצאה באפגניסטן כבר המון זמן ועברה לגור עם ג'יימס ומיי לפני שנתיים, מאחר שהתיידדו וג'יימס היה זקוק לדמי השכירות. היא עבדה בארגון לא ממשלתי וסירקה עִזים למחייתה, ומכיוון שהכירה את המדינה והסתובבה בה הרבה, היו לה המון חברים אפגנים. במובן הזה, וברבים אחרים, היא היתה שונה מרוב הזרים שפגשתי, ואני חושב שהתאהבתי בה מיד. היא היתה עדינה ומצחיקה והיה נדמה שנחמד לה להיות איתי. היא גם היתה יפה מאוד, עם שיער סמיך כמעט שחור ועיניים שחורות. קיוויתי להתחתן איתה יום אחד - לאחר שתפסיק לעשן ותקבל על עצמה את הדת האמיתית האחת, כמובן.

© כל הזכויות שמורות לזמורה-ביתן הוצאה לאור

נולד תחת מיליון צללים - אנדראה באספילד
Born Under a Million Shadows - Andrea Busfield


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *