» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

הקורבן
מאת: סול בלו
The Victim (1947) - Saul Bellow

ההוצאה: זמורה ביתן הקורבן, ספרו השני של סול בלו אשר ראה אור בשנת 1947, רואה אור כעת לראשונה בעברית. הספר, שנכתב בעקבות מלחמת העולם השנייה, עוסק בהתמודדות עם רדיפה וקורבנות במאה העשרים ובוחן באופן מעמיק וסוחף את המחויבות המוסרית ואת הערבות ההדדית בין בני האדם אחרי המלחמה. כשאשתו נוסעת לבקר את אמה, מרגיש אסא לוונטל בודד ואבוד. באחד הערבים, בעודו מחפש הקלה מגל החום שפוקד את ניו יורק, ניגש אליו בפארק הסמוך לביתו גוי שתיין ולא יוצלח בשם אלבי. לוונטל מזהה בעמימות את האיש העוין כמישהו שפגש בעבר. אלא שהאיש טוען שלוונטל הרס לו את החיים. הייתכן? האם גרם עוול לאיש הזה? לוונטל אינו מסוגל להתנער מהזר ומהספקות העצמיים המכרסמים בו ועד מהרה שוקע בפחד ובפרנויה שמאיימים על שפיותו.

סול בלו (1915-2005), מגדולי הסופרים האמריקאים יהודיים זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1976. מנמוקי חבר השופטים: "בעבור הבנת האנושי ובעבור הניתוח המעודן של התרבות בת זמננו המשולבים ביצירתו"

בלו שנולד למשפחה יהודית בפאתי מונטריאול התחנך מגיל 9 בפרברי העוני של שיקגו שם הפך לאמריקאי של ממש. הוא למד באוניברסיטאות שיקגו ונורתווסטרן, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בחופשת החורף הראשונה בעת המשך לימודיו באוניברסיטת ויסקונסין בלו התאהב, התחתן בפעם הראשונה מתוך חמש, וזנח את לימודיו למען הכתיבה.

הוא לימד במכללה למורים בשיקגו בין השנים 1938-1942 ולאחר מכן, עבד במחלקת העריכה של אנציקלופדיית בריטיניקה בין השנים 1943-1944. במהלך מלחמת העולם השנייה עת שרת בצי הסוחר האמריקאי, הוא כתב את ספרו הראשון "על בלימה" (1944), בו גיבור הספר ממתין לגיוסו על ידי הצבא. לאחר המלחמה, חזר בלו ללמד ונשא בתפקידים שונים באוניברסיטה של מיניסוטה, באוניברסיטת ניו-יורק, בפרינסטון, באוניברסיטה של שיקגו ובאוניברסיטת בוסטון.

בלו כתב 13 רומנים במשך 50 שנות פעילותו כסופר והיה אחד הבולטים בקבוצת הסופרים אמריקאיים יהודיים בני דורו בהם פיליפ רות' וסינתיה אוזיק. על ספרו "מתנת הומבולט" זכה בפרס פוליצר.

הרומנים של בלו מזכירים לעיתים קרובות את חייו שלו: היחסים במשפחות גיבוריו קשים וכואבים, למרות גילויי האהבה לכאורה האוירה שם היא של יתמות. דמויות הנשים לעיתים קרובות מסרסות ובוגדות ועל כך הותקף לא מעט. הוא הציג בפני הקורא האמריקאי את הגיבור המהגר, יהודי בדרך כלל, אינטלקטואל המכונס אל עצמו וחדור אידיאליזם אך מצויד בחוכמת רחוב קשוחה .

בלו נפטר באפריל 2005, בגיל 89 והשאיר אחריו שלושה בנים ובת בת חמש.

הקורבן מאת סול בלו בהוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: ארז אשרוב, 271 עמודים.

הקורבן, סול בלו | פרק ראשון
יש לילות שניו יורק חמה כמו בנגקוק. אז נדמה כאילו היבשת כולה ניתקת ממקומה ומחליקה קרוב יותר אל קו המשווה, כאילו האוקיינוס האטלנטי האפור נעשה ירוק וטרופי, והאנשים הגודשים את הרחובות אינם אלא פלאחים ברברים בינות לאנדרטות המסתורין הכבירות שלהם, שאורותיהן, בשפע מהמם, מטפסים בלי הרף מעלה, אל חום השמים.

בלילה שכזה ירד אסא לֵוֶונטָל בחופזה מהרכבת העילית של השדרה השלישית. בשל פיזור הדעת שלו הוא כמעט שכח לרדת בתחנה הנכונה. כשהבחין בכך, ניתר ממושבו וצעק לנהג, ״הֵי, רגע, חכה רגע!״ הדלת השחורה של הקרון העתיק כבר התחילה להיסגר; הוא נאבק בה, הסיט אותה בכוח עם הכתף ונדחק החוצה. הרכבת נמלטה, ולוונטל, שהתנשף בכבדות, הביט אחריה וקילל, ואז הסתובב וירד אל הרחוב.

הוא היה עצבני במיוחד. הוא העביר את שעות אחר הצהריים עם גיסתו, אשתו של אחיו, בסטטן איילנד. או ליתר דיוק, ביזבז אותן בגללה. קצת אחרי ארוחת הצהריים היא התקשרה אליו למשרד - הוא היה עורך של מגזין מקצועי קטן בלואֶר מנהטן - ומיד, בזעקות שבר, הפצירה בו שיבוא, שיבוא מיד. אחד הילדים חולה.

״אלנה,״ אמר ברגע שהצליח להשחיל מילה, ״אני עסוק. אז אני מבקש שתשתלטי על עצמך ותגידי לי: זה באמת משהו רציני?״

״בוא מיד! אסא, בבקשה! מיד!״

הוא לחץ על אפרכסת האוזן, כמו להגן על עצמו מפני הצווחנות שלה, ומילמל משהו בנוגע למזג הרגשני של האיטלקים. אז נותק הקו. הוא החזיר את השפופרת לעריסה, מצפה שתצלצל שוב, אבל הטלפון נותר דומם. הוא לא ידע איך להשיג אותה; אחיו לא היה רשום במדריך הטלפונים של סטטן איילנד. היא התקשרה מחנות או מבית של שכנים. זה זמן רב שלוונטל לא היה בקשר קרוב עם אחיו ועם משפחתו. רק לפני כמה שבועות קיבל ממנו גלויה עם חותמת דואר של גַלְוֶסְטוֹן. הוא עובד במספנה. באותה הזדמנות אמר לוונטל לאשתו, ״קודם נורפוק, עכשיו טקסס. הכול עדיף על הבית.״ זה היה הסיפור הידוע: מקס התחתן צעיר, ועכשיו חיפש ריגושים, הרפתקאות. היו הרבה משרות במספנות של ברוקלין וג׳רזי. ובינתיים כרעה אלנה תחת עול הטיפול בילדים.

לוונטל אמר לה את האמת. הוא היה עסוק. על שולחנו ציפתה לו ערמה של הגהות. אחרי שחיכה כמה דקות הוא התרחק מהטלפון, כיחכח בגרונו בקוצר רוח ולקח בידו עותק אחד. אין ספק שהילד חולה, אולי אפילו חולה מאוד, שאם לא כן לא היתה מתנהגת כך. ומאחר שאחיו לא נמצא, ההליכה לשם היא כמעט בגדר חובה. הוא יֵלך בערב. לא יכול להיות שזה כל כך דחוף. אלנה פשוט לא מסוגלת לדבר ברוגע, ולא משנה על מה. הוא אמר זאת לעצמו כמה פעמים; ועם זאת הוסיפו הזעקות שלה להדהד באוזניו עם הגרגור החדגוני של המאווררים הגבוהים ותקתוק מכונות הכתיבה. מה אם זה באמת קריטי? ולפתע, כמתוך דחף, נעמד, ותוך שהוא מגנה את עצמו הסיר את מקטורנו מגב הכ

יסא, הלך למרכזנית ואמר, ״אני הולך אל בִּירְד. תני לו התראה, בסדר?״ כשידיו בכיסים האחוריים, לחוץ אל שולחנו של העורך הראשי, התכופף לוונטל קלות לעבר העורך והודיע בשקט שהוא חייב לצאת.

פניו של מר בירד, האף הגרום והעז והמצח המשורג ורידים, פנים שההתקרחות הדגישה את תוויהם, הביעו חומרה ואי-אמון.
״לפני סגירת גיליון?״ אמר.
״מקרה חירום משפחתי,״ אמר לוונטל.
״זה לא יכול לחכות כמה שעות?״
״לא הייתי יוצא אם הייתי חושב שזה יכול לחכות.״

התשובה של מר בירד היתה קצרה ולא נעימה. הוא טפח בסרגל המתכת שלו על ספר הגופנים. ״לשיקולך,״ אמר. לא היה עוד מה להוסיף, אבל לוונטל התמהמה על יד השולחן, מקווה לעוד דבר-מה. מר בירד כיסה את עור מצחו הפגום ביד רועדת ובחן מאמר בשקט.

״טיפוס דפוק!״ אמר לוונטל לעצמו.

גשם שוטף התחיל כשהתקרב לדלת החיצונית. הוא התבונן בו זמן-מה. לפתע הכחיל האוויר ונראה כמו זכוכית של סיפוֹן סודה. הקיר החשוף של המחסן בפינת הרחוב נצבע פסים שחורים, ואבני הריצוף השטופות, על חיבורי הזפת שביניהן, בהקו ברחוב העקלתוני. לוונטל חזר למשרד לקחת את מעיל הגשם שלו, וכשהלך בפרוזדור שמע את מר בירד אומר בקולו המתלונן, המאשים, ״הולך לו ככה כאילו כלום. באמצע הבלגן. כשכולם טובעים בעבודה.״

קול אחר, שאותו זיהה כקולו של מר פֵיי, המנהל העסקי, ענה, ״מוזר שהוא קם פתאום והלך. בטח קרה משהו.״

״מנצל את המצב,״ המשיך מר בירד. ״כמו כל בני מינו. עוד לא הכרתי אחד מהם שלא עושה את זה. תמיד דואגים קודם לעצמם. לפחות היה מציע לחזור מאוחר יותר.״

מר פיי לא אמר דבר.

לוונטל לבש את מעיל הגשם בפנים נטולי הבעה. זרועו נתפסה בשרוול, והוא תחב אותה פנימה בפראות. הוא יצא מהמשרד בהליכתו המגושמת למדי ועצר בחדר ההמתנה למזוג מים ממתקן הזכוכית. בזמן שחיכה למעלית גילה שהוא עדיין מחזיק את הכוס החד-פעמית. הוא קימט אותה ובתנועה נמרצת זרק אותה בין הקורות, אל תוך הפיר.

הנסיעה למעבורת היתה קצרה, ולוונטל לא הסיר את מעיל הגשם ברכבת התחתית. האוויר היה חם וצמיגי; הפנים שלו נעשו לחים. כנפי המאוורר הסתובבו כל כך לאט באור הצהוב העגום, עד שהיה יכול לספור את הסיבובים. כשהגיע לרחוב פסק הטפטוף, וכשהספינה יצאה מהמעגן ורכבה על גבי האדווה הקלה, שוב יצאה השמש. לוונטל עמד באוויר הפתוח, מעילו מונח על כתפו וקפליו אסופים בידו. סביב גופי הספינות החלודים והצבועים שבנמל נראתה התרוממות קלושה של המים. הגשם התרחק אל האופק, רצועה כהה שנמתחה רחוק מעבר לקווי החוף העמומים. על פני המים היה האוויר צונן יותר, אבל בצד של סטטן איילנד יקדו הסככות הירוקות הגדולות, המוכתמות, ומשטחי הבטון נצבעו בנתזי שמש גדולים. קהל היורדים מהספינה התפזר לדרכו, לכיוון שורת האוטובוסים שחיכו לצד המדרכה במנועים דשים, בהבהוב אדים.

מקס גר בבניין דירות גדול. כדי להגיע אל הדירה שלו, כמו אל דירתו של לוונטל באֶרווינג פְּלֵייס, היה צריך לטפס הרבה ברגל. ילדים רצו והרעישו בחדר הכניסה; הקירות כוסו בכתב יד ילדותי. שרת כושי בכומתה של חיל רגלים שטף את המדרגות והביט בכעס בעקבות שלוונטל הותיר. בחצר התנדנדה הכביסה קשויה וצהובה תחת השמש העזה; גלגלות מתקן התלייה חרקו. אלנה לא ענתה לצלצול של לוונטל. כשהוא דפק, ניגש לדלת המבוגר באחייניו. הילד לא הכיר אותו. ברור, חשב לוונטל, ואיך יכיר? הוא הרים מבט אל הזר, מסוכך בזרועו על עיניו בפרוזדור השמשי, המאובק, המוזנח. הדירה מאחוריו היתה חשוכה; התריסים היו מוגפים, ומנורה דלקה באמצע הבלגן שעל שולחן האוכל.

״איפה אמא שלך?״
״היא פה. מי אתה?״
״הדוד שלך,״ אמר לוונטל. כשנכנס לפרוזדור הוא התחכך בילד באופן בלתי נמנע. גיסתו מיהרה לקראתו מהמטבח. היא השתנתה; היא היתה כבדה יותר מכפי שהיתה בפעם האחרונה שראה אותה.
״אז מה, אלנה?״ אמר.
״הו, אסא, הגעת?״ היא הושיטה את ידה לתפוס בידו.
״ברור שאני כאן, ביקשת שאבוא, לא?״
״ניסיתי להתקשר שוב, אבל אמרו לי שהלכת.״
״למה שוב?״
״פילי, קח את המעיל של הדוד שלך,״ אמרה אלנה.
״הפעמון לא עובד?״
״ניתקנו אותו בגלל התינוק.״

לוונטל שמט את המעיל שלו לזרועותיו של הילד והלך בעקבותיה לחדר האוכל. היא טרחה בפינוי כיסא בשבילו.

״אוי, תראה את הבית,״ אמרה. ״לא היה לי זמן לנקות. הראש שלי פשוט במקום אחר. כבר לפני שלושה שבועות הורדתי את הווילונות ועוד לא תליתי אותם בחזרה. ותראה אותי.״ היא הניחה את הבגדים שהרימה מהכיסא ופרשה את זרועותיה להראות לו את עצמה. השיער השחור שלה היה פרוע, היא לבשה כתונת לילה מתחת לשמלת הכותנה, רגליה היו יחפות. היא חייכה בעצב. לוונטל, אדיש כהרגלו, רק הינהן. הוא שם לב שעיניה מביעות חרדה ונראות בורקות ולחות מדי; בתנועותיה נוצקה אנרגיה מוגזמת, שרימזה על בלבול, או אפילו על שיגעון שלא רוסן כהלכה. אבל גם אותו היה אפשר לתאר במונחים כאלה. הוא היה מודע לזה והזהיר את עצמו שלא להיחפז. הוא הביט בה שוב. פניה, שפעם היו סמוקים וכהים, היו רכים יותר, מלאים יותר וחיוורים יותר, מעט צהבהבים. כשהביט באחיין שלו, היה יכול לדמיין אותה כפי שהיתה בעבר. הוא דמה לה מאוד. רק אפו הקמור מעט היה של הלוונטלים.

״עכשיו ספרי לי מה קרה, אלנה.״
״הו, מיקי חולה, הוא מאוד חולה,״ אמרה אלנה.
״מה יש לו?״

״הרופא אומר שהוא לא יודע מה זה. הוא לא יכול לעזור לו. כל הזמן עולה לו החום. זה התחיל לפני שבועיים. אני נותנת לו אוכל, והוא כל הזמן מקיא. ניסיתי הכול. אני לא יודעת מה לעשות איתו. והיום נבהלתי כל כך. נכנסתי לחדר ולא שמעתי אותו נושם.״

״לא, מה זאת אומרת?״ אמר לוונטל.

״בדיוק מה שאני אומרת. לא שמעתי אותו נושם,״ אמרה בלהט. ״הוא לא נשם. הנחתי את הראש שלי על הכרית, ליד שלו. לא שמעתי כלום. שמתי יד מעל האף שלו. לא הרגשתי כלום. נעשה לי קר בכל הגוף. חשבתי שאני הולכת למות בעצמי. רצתי החוצה לצלצל לרופא. לא השגתי אותו. צילצלתי למשרד שלו ולכל מקום. לא מצאתי אותו. ואז צילצלתי אליך. כשחזרתי, הוא כבר נשם. הוא היה בסדר. ואז ניסיתי להתקשר אליך.״

ידה של אלנה נחה בחיקה; האצבעות הארוכות, הדקות, היו מלוכלכות; מתחת להן היה העור שלה לבן וחלק מאוד.

אז זה היה המשבר. הוא היה יכול לנחש שזה משהו כזה.

״הוא נשם כל הזמן,״ אמר בגסות-מה. ״איך יכול להיות שהוא הפסיק לנשום ואז חזר לנשום?״ ״לא, לא,״ היא התעקשה. ״הוא לא נשם.״

קור הרוח של לוונטל לא היה מושלם; היתה בו מידה של פחד. הוא הפנה את מבטו ממנה אל פינת התקרה וחשב, ״איזו אמונה תפלה! כמו במולדת הישנה. אני מתאר לעצמי שגם המתים יכולים לחזור לחיים וכל שאר הדברים האלה.״

״למה לא בדקת לו דופק?״ אמר לה.
״הייתי צריכה, כנראה...״
״בהחלט היית צריכה.״
״היית עסוק, נכון?״
״כן, ברור, היתה לי עבודה...״

פניה הביעו חרטה כה גדולה, שהוא אמר לעצמו להיות אדיב יותר. אין סיבה שלא; הוא כבר שם, הנזק נעשה. הוא הבטיח לה שמגיע לו אחר צהריים חופשי. הוא עובד בחברה כבר שש שנים, ואם הוא לא יכול לצאת לכמה שעות בגלל עניינים אישיים, אז כבר עדיף שיתפטר. הוא יכול לצאת מהעבודה כל יום אחר הצהריים במשך חודש, והוא אפילו לא יתקרב למספר השעות הנוספות שהשקיע בלי שישלמו לו. אחרי שהפסיק לדבר המשיכו מחשבותיו לנוע באותו מסלול. בשירות הציבורי זה אחרת. שם יש לך חופשות מחלה, ואתה הולך הביתה אם יש לך כאב ראש. ויש ותק... אבל הוא לא רצה להיכנס לזה. הוא קם וסובב את הכיסא שלו, כמו ניסה לשנות את נושא המחשבות באמצעות שינוי התנוחה.

״את צריכה להרים את התריסים,״ אמר לאלנה. ״למה את סוגרת אותם?״

״זה מקרר את החדר.״

״זה מונע כניסת אוויר... ואת משאירה את המנורה דולקת. היא פולטת חום.״ היא העבירה את הבגדים מהכיסא שלו לשולחן, דוחפת לאחור כלים, לחם, קרטוני חלב, מגזינים. הוא שיער שהתריסים מוגפים רק מפני שהיא רוצה להסתיר את הרישול שלה מהשכנים בצדה האחר של החצר. הוא הביט בחדר בחוסר שביעות רצון. ומקס משוטט לו מנורפוק אל גלווסטון אל השד יודע איפה. אולי הוא מעדיף לחיות באכסניות ובמלונות.

אלנה נתנה לפיליפ דולר ושלחה אותו לקנות בירה. היא הוציאה את הכסף מכיס השמלה שלה, שהיה מלא מטבעות. כשהלך, ביקש לוונטל לראות את מיקי.

הוא שכב בחדרה החם, הסגור והמוצל, של אלנה, מנמנם במיטה הגדולה שעמדה בצמוד לקיר, כשהסדין מופשל עד למותניו. שְׂערו השחור הקצר נראה רטוב; פיו היה פתוח. הוא לבש גופייה בלי שרוולים. לוונטל הצמיד את גב ידו בעדינות ללחיו של הילד; היא רתחה. כשמשך את ידו חזרה, התנגשה הטבעת שלו בעמוד המיטה. המבט שאלנה ירתה בו החריד אותו. בלי משים הוא הרים את היד בהתנצלות והרגיש שפניו מאדימים. היא, על כל פנים, כבר לא הביטה בו; היא משכה את הסדין אל כתפיו של הילד. לוונטל נסוג אל המסדרון וחיכה לה. היא סגרה את הדלת כל כך לאט ובזהירות, שהיה נדמה לו שדקות שלמות חלפו. הוא הביט לתוך החדר; החלל הלך והחשיך סביב הדמות במיטה, שהוסתרה בחלקה על ידי שידת המגירות. לבסוף היא שיחררה את הידית, והם חזרו לחדר האוכל.

הוא התיישב, מדוכא ועגמומי. מיד החל לטעון שיש לקחת את מיקי לבית חולים. ״מי הרופא הזה שלך?״ אמר. ״איך הוא מסוגל לתת לך להשאיר את הילד בבית? הוא צריך להיות בבית חולים.״ אבל עד מהרה הבין שהאשמה נעוצה באלנה, לא ברופא. בעקשנות רבה טענה שבבית טוב לו יותר, מפני שכאן היא יכולה לטפל בו בעצמה. היא נראתה כל כך מפוחדת מבתי חולים, עד שלבסוף קרא, ״אל תהיי כזאת נבערת, אלנה!״ היא דממה, אם כי נראתה יותר חרדה מנעלבת וככל הנראה לא הבינה אותו. הוא כעס על עצמו שהיה כל כך תקיף, אבל כל מה שהיה פה דיכא אותו - הבית, גיסתו, הילד החולה. איך הוא יכול להבריא במקום כזה, בחדר ההוא? ״טוב, בשם שמים, אלנה,״ טען בנימה שונה, ״אין מה לפחד מבתי חולים.״ היא עצמה את עיניה והנידה את ראשה; הוא התחיל לנסח משפט אחר, אבל עצר ונשען לאחור בכורסת המוֹהֶר.

לפתע אמרה בקול בהיר, כמעט שמח, ״הנה פיליפ עם הבירה.״ היא קמה להביא כוסות. נערך מצוד אחר פותחן הבקבוקים; הוא לא נמצא, ופיליפ חלץ את הפקקים באמצעות ידית של ארון מתכת במטבח. אלנה רצתה להכין כריכים, אבל לוונטל אמר שהוא לא רעב. ״אה, בקרוב ארוחת ערב. אשתך לא תשמח אם תקלקל את התיאבון. מה שלומה? היא בחורה מאוד יפה.״ אלנה חייכה בחמימות. היא אפילו לא ידעה את שמה של אשתו. הן נפגשו רק פעם או פעמיים. הוא היסס אם לספר לה שמרי נסעה דרומה לכמה שבועות, להיות עם אמהּ ואחותה. אלנה היתה מתעקשת שיישאר.

כדי לשנות את הנושא הוא שאל על אחיו. מקס בגלווסטון מפברואר. הוא רוצה שהמשפחה תצטרף אליו, אבל העיר כל כך צפופה שבלתי אפשרי למצוא דירה. הוא מקדיש את כל זמנו הפנוי לחיפוש דירה.

״למה הוא לא חוזר לניו יורק? כאן יש לו דירה,״ אמר לוונטל.

״אה, הוא עושה שם כסף טוב; הוא עובד חמישים-שישים שעות בשבוע. הוא שולח לי הרבה.״ לא נראה שהיא חשה נטושה או אפילו מוטרדת מהיעדרותו של מקס.

לוונטל מיהר לשתות את הבירה שלו, קם ואמר שאולי יחזור למשרד לשעה, לסגור כמה עניינים. אלנה נתנה לו מספר טלפון של שכנה; הוא העתיק אותו לפנקס שלו ואמר לה לצלצל עוד יום-יומיים אם מצבו של מיקי לא ישתפר. כשהיה ליד הדלת קרא לפיליפ ונתן לו רבע דולר כדי שיקנה שתייה קלה. הילד לקח את הכסף ומילמל ״תודה״, אבל היה לו מבט שסירב להכיר תודה. אולי רבע דולר לא עושה על פיליפ יותר מדי רושם. הכיס של אלנה מלא מטבעות; היא בטח מחלקת אותם בחופשיות. לוונטל העביר אצבע על לחיו של הילד. פיליפ שמט את ראשו, ולוונטל יצא מהבית מאוכזב משהו ולא מרוצה מעצמו.

הוא נאלץ לחכות זמן רב לאוטובוס, וכשהגיע למנהטן כבר היתה שעת בין ערביים. מאוחר מכדי להביא תועלת במשרד, ובכל זאת, כשהיה על המעבורת, בחוֹם החוּם הקודר, שקל לחזור. ״אה, הם כבר יסתדרו בלעדַי היום,״ החליט לבסוף. אם יחזור עכשיו, בירד יפרש זאת כהודאה בטעות. יתרה מכך, זה עשוי להיראות כאילו הוא מנסה לבסס את מעמדו כאחד מ״אחיו״ השונים. לא, אפילו לא רֶמז בכיוון, חשב לוונטל. הוא יאכל ארוחת ערב מוקדמת ויחזור הביתה. הוא היה יותר צמא מרעב, אבל הוא חייב לאכול. הוא פנה בפתאומיות והתחיל ללכת לכיוון הרכבת.

ספרי בלו שתורגמו לעברית:
על בלימה, יותם ראובני, זמורה ביתן, 2000.
הקורבן, ארז אשרוב, זמורה ביתן, 2010
הרפתקאות אוגי מארץ', אהרון אמיר, זמורה ביתן, 1979.
תפוס את היום, משה זינגר, זמורה ביתן, 1991.
תפוס את היום, אביב מלצר, הוצאת אדם, 1980.
כוכב הלכת של מר סאמלר, חיים גליקשטיין, ספרית פועלים, 1971.
כוכבו של מר סאמלר, משה זינגר, זמורה ביתן, 1993.
מתנת המבולדט, זוכה בפוליצר לשנת 1976, אביבה גור, ספרית פועלים, 1978.
מתנת הומבולט, מרדכי ברקאי, זמורה ביתן, 1993.
דצמבר של הדיקאן, חיים איזק, כנרת זמורה ביתן, 1984.
הנדרסון מלך הגשם, אופירה רהט, ספרית פועלים, 1976.
הנדרסון מלך הגשם, משה זינגר, זמורה ביתן, 1992.
הרצוג, אליהו פורת, ספרית פועלים, 1965.
הרצוג, עודד פלד, זמורה ביתן, 1992.
גניבה, אלי הירש, זמורה ביתן, 1994.
הקשר הבלרוסי,נובלה 1989
רוולסטיןמיקי גורן, זמורה ביתן, 2001.
זיכרונות מוסבי וסיפורים אחרים, י’ ראובני, זמורה ביתן, 2000.
לירושלים ובחזרה, דיווח אישי, אהרן אמיר, עידנים, 1977.
ממשות, יונתן פרידמן, זמורה ביתן, 1999.
הפה הגדול, משה זינגר, זמורה ביתן, 1988.
רבים יותר מתים מלב שבור, משה זינגר, זמורה ביתן, 1990.

Novels and novellas
Dangling Man (1944)
The Victim (1947)
The Adventures of Augie March (1953)
Seize the Day (1956)
Henderson the Rain King (1959)
Herzog (1964)
Mr. Sammler's Planet (1970)
Humboldt's Gift (1975), won the 1976 Pulitzer Prize
The Dean's December (1982)
More Die of Heartbreak (1987)
A Theft (1989)
The Bellarosa Connection (1989)
The Actual (1997)
Ravelstein (2000)

Short Story Collectionss
Mosby's Memoirs (1968)
Him with His Foot in His Mouth (1984)
Something to Remember Me By: Three Tales (1991)
Collected Stories (2001)

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

הקורבן - סול בלו
The Victim (1947) - Saul Bellow