» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

אנשי שאר רוח
מאת: אנדרי פלאטונוב (פלטונוב)
Andrei Platonov

ההוצאה: כרמל אנשי שאר רוח, קובץ הסיפורים של אנדרי פלטונוב ראה אור בהוצאת כרמל בסוף שנת 2008. בימים אלו רואה אור תרגומו של פטר קריקסונוב לספר: מוסקבה המאושרת (כתר והקיבוץ המאוחד, פברואר 2010), משום כך ראינו לנכון להוסיף באיחור מה את הסקירה על ספר זה שנעלם מעינינו בעת צאתו לאור. "מורשתו של פלאטונוב חזרה וחוזרת טיפין-טיפין ובייסורים. עוד בחייו נתקבעו לכל יצירה מיצירותיו מספר נוסחים, ואף המהדורות שאחרי מותו לא היו חפות מתיקונים ומגריעתם של עמודי טקסט שלמים; כתמים לבנים מפוזרים לאורך תולדותיו של הסופר. " "דרך גילויו של פלאטונוב בידי קוראיו אינה פחותה בקושייה. שיבת יצירותיו על כל שלביה (ההפשרה, הפרסטרויקה) לוותה בפוליטיזציה אדירה של כוונת כתביו של האמן ושל תולדות חייו. כך, בעקבות פרסומו לאחרונה של "בור היסוד", נוגד פלאטונוב לשולוחוב, מן הבודדים בין הסופרים הסובייטיים שעמו קיים פלאטונוב קשרים. "

"את משמעותו של הדיאלוג בן ימינו עם פלאטונוב הגדיר הסופר אנדרי ביטוב: "...פלאטונוב אך מתחיל להופיע לעינינו. הוא עודנו נכון לנו, כי מה שהיה מכשול חיצוני (האיסור), הפך למכשול פנימי (הפוטנציאל הרוחני העצמי). צריך להעפיל"."

12 סיפורים בספר: מולדת החשמל, מורת החולות, הכינור המוסקבאי, הבן השלישי, פרו, אנשי שאר רוח ,(מעשה בקרב קטן בפאתי סוואסטופול) אויב חסר-נשמה, אפרודיטה, השיבה, אוּליה, אהבת מולדת או מסעו של דרור (סיפור אגדה).

אנשי שאר רוח מאת אנדרי פלאטונוב בהוצאת כרמל, תרגם והעיר הערות: רומן וטר, 258 עמודים. אחרית דבר מאת נטליה קורנינקו, ראש המחלקה לספרות הרוסית החדשה ולספרות הגולה הרוסית ב"מכון לספרות העולם" במוסקבה.

בהמשך: אנדרי פלטונוב, תאריכי יסוד בחייו וביצירתו

מתוך "מולדת החשמל", עמודים ראשונים | אנדרי פלטונוב
עמד הקיץ השחון של שנת 1921, חלפו נעוריי. בעיתות החורף למדתי בפוליטכניקום במחלקת הטכניקה החשמלית, ובקיץ השתלמתי בעבודה המעשית, בחדר המכונות שבתחנת החשמל העירונית. העבודה גמעה את מאמציי עד לשדם, מפני שהתחנה לא צוידה בעתודת כוח והטורבוגנרטור היחיד שבה פעל ללא הפסקה זה השנה השנייה - יומם ולילה, ולכן חייב הייתי להשגיח על המכונה בדייקנות, בנועם ובריכוז, עד כדי כך שבוזבזה עליה מלוא אנרגיית חיי. בערוב היום הייתי חולף על פני הנערות והנערים המטיילים בחוצות הקיץ וחוזר הביתה כאדם רדום. אמי הייתה מגישה לי תפוחי אדמה מבושלים, אכלתי את ארוחת הערב והסרתי בו בזמן את מדי העבודה ואת נעלי הלֶכֶש, כדי שימעטו עליי הבגדים בתום הארוחה ואוכל לשכב לישון בלי דיחוי.

במחצית הקיץ, בחודש יולי, כאשר שבתי כהרגלי בערב מן העבודה וישנתי שינה עמוקה ואפלה, כאילו כבה בי לעד אורי הכמוס, העירה אותי אמי משנתי. יושב ראש הוועד הפועל המחוזי, איוואן מירוֹנוֹביץ' צ'וּנאייב, שיגר אליי שומר עם פתק בידו, ובו ביקש שאתייצב בלילה הזה בדירתו. צ'ונאייב עמל לפנים למחייתו כמסיק קטר, עבד עם אבי והכיר אותי באמצעותו.

בחצות הלילה ישבתי אצל צ'ונאייב. עבודת המאבק בהרס כָּבְדָה על כתפיו, והוא, שחרד לטובת העם כולו, התייסר בנפשו בגלל התלאובה הדלוחה בקיץ היבש ההוא, כאשר אסרו השמיים את שעריהם בפני אגלי הלחות המחייה, וריח הרימה והאפר עלה מן הטבע כולו, כאילו נפתחו חדריו של שאוֹל הרעב בפני העם. אפילו הפרחים דמו בניחוחם לנסורת המתכת בשנה ההיא, וחריצים עמוקים חתכו את פני השדות, את גופת הארץ, והיו כמשקעים בין צלעותיו של שלד רזה.

- אמור לי, אתה יודע מה זה החשמל? - שאל אותי צ'ונאייב. - קשת, או מהו?

- ברק, - אמרתי.

- אח, ברק! - סח צ'ונאייב. - זה מה שהוא! רעם ומטר... נו, יהיה כך! והרי נכון שאנחנו צריכים ברק, זאת האמת... עד כדי כך קטל בנו ההרס, אחי-חביבי, שלא נשאר לנו כלום חוץ מלקוות לברק, שיַכֶּה - הַך וחם מסביב! הנה לך, קרא את מה שכותבים לי האנשים.

צ'ונאייב הרים מן השולחן את כתב הפנייה המשורבט על פני טופסה של מועצת הכפר ומסרוֹ לי. מועצת הכפר וֶרְצ'וֹבְקָה בישרה להלן:

"ליושב הראש של הוועד הפועל המחוזי הח' צ'ונאייב ולכל הנשיאות.

חברים ואזרחים, אל-נא תבזבזו קולות בין בכי מוכי הגורלות. פסגות הידע למרום עולות, ויובש, לטאות ושאר בָּבֶל יד חכמה תניס. עולם עלוב לא אנו הקימונו, אך עד היסודות אותו נבריק. פגעי חיינו במהרה יתקונו והבֵיצה לכל אדם תספיק! תבונת הקומוניסט אינה נחלשת ואיש לא ירַפֶּה את זרועותיו. יתפוס ארצנו הוא ביד עיקשת ויהפוך עופרת לזהב... נחוש לִבנו להדביר הדֶבֶר, קיבות האומללים לכם קוראות, תסור מעל ראשינו שעת הקבר - ועוד נטעם מן הפרפראות. אצלנו המכונה רועמת - ממנה תאורת חשמל זורמת; אבל זקוקים אנחנו לעזרה, כדי שייטב בכפר אצלנו בְּורצ'ובקה, הלוא המכונה הייתה בידי הלבנים, נולדה היא בנכר, הייתה פולשת, עכשיו בטירופה אינה נותנת חסד. לא נעצב לִבנו המכמיר, והדמעה בדעתי יוקדת, חושבת על המעש הכביר!

בשם יושב ראש המועצה (הוא נעדר לעת קצרה למלחמה בכל השודדים הפרזיטים, וטרם ניצחון לא ייראה במעוננו) - המזכיר סטפאן ז'ארֶנוֹב".

המזכיר ז'ארנוב היה, כפי הנראה, משורר, ואילו צ'ונאייב ואני היינו אנשי מעשה תכליתיים. ומבעד לשירה, מבעד להתלהבות לִבו של המזכיר עינינו ראו את אמיתו ואת הווייתו של הכפר הרחוק והעלום ורצ'ובקה. ראינו את האור בחשכתו הנואשת של המרחב הדל, הערירי, - את אור האנושות בארץ המדוכאת והגוועת, - ראינו את הכבלים התלויים על המשוכות הישנות, ותקוותנו לתקומת עולם הקומוניזם הקרוב, התקווה המכלכלת את חיי-יומנו הקשים, התקווה האחת העושה אותנו לבני אדם, תקוותנו זו התגלגלה והפכה לכוח החשמל המאיר עד כה רק בבקתות קש נידחות.

- סור לשם, - אמר לי צ'ונאייב, - ועזור להם, אכלת די מלחמנו כאשר למדת. אנחנו נתייעץ עם תחנת החשמל העירונית, ישחררו אותך משם...

למחרת בבוקר שמתי את פניי אל הכפר ורצ'ובקה; אמי בישלה לי תפוחי אדמה, שמה מלח ומעט לחם בתרמילי ואני פניתי דרומה בדרכים הכפריות, והלכתי שלוש יממות, מפני שלא הייתה לי מפה וּורצ'ובקה לא כפר אחד הייתה, אלא שלושה - ורצ'ובקה העלית, הישנה ומאלוֹבֶּדְנאיה. אך המזכיר, החבר ז'ארנוב, ודאי סבר ששִמעה של ורצ'ובקה האחת והיחידה שלהם יצא בכל העולם, כמו תהילתה של מוסקבה, ולכן לא צירף ז'ארנוב את השם הנוסף לשם כפרו, וּורצ'ובקה של ז'ארנוב הייתה ורצ'ובקה מאלובדנאיה, כדי שתובדל מורצ'ובקות האחרות.

לאחר שפסחתי על שתי ורצ'ובקות חסרות-תחנות החשמל, קרבתי אל מאלובדנאיה ורצ'ובקה אחרי הצהריים של היום השלישי למסעי. עצרתי למראה הכפר, מפני שהבחנתי באבק גדול העולה מפאתי הדרך, התבוננתי וראיתי קהל-עם גדול הצועד על אדמת היובש הקרחת. חיכיתי שיקרב אליי הקהל וראיתי כומר עם שמשיו, שלוש נשים סוחבות צלמים ועשרים נפשות מתפללים. האדמה המקומית השפילה את עצמה אל גיא עתיק ומיובש, אשר גדותיו צופו בעפר העדין שנאסף משדות ההר הנרחבים ביד הרוח ומֵימי האביב.

המצעד ירד מן הקרקעות העליונות ודרך כעת בעפר הגיא, בהתכוונו לצאת אל הדרך החבוטה.

בראש התהלוכה צעד כומר מעויף ומשחיר, צמר שׂב לראשו; הוא שר בדממת הטבע החרוכה והניף את מקטרתו מעל לצמחי הפרא השתוקים שנקרו לו בלכתו. מעת לעת היה עוצר ונושא את עיניו לשמיים בפנותו אל זוהר השמש הנעול, ואז נראו הזעם ושִברון הרוח על פניו שטופי-הדמע או הזיעה. הקהל המלווה הצטלב אל החלל, הכריע את ברכיו אל העפר המאובק והשתחווה לארץ הענייה, מבוהל מפני אל-סופיותו של היקום וחולשת אלוהי האיקונות הידניים, שנשאום נשים זקנות ובוכיות על בטניהן שילדו למכביר. שני פעוטות יחפים שרק חולצות לגופם, ילד וילדה, הלכו אחר קהל הכנסייה והביטו במעשי המבוגרים בסקרנות הלימוד; הפעוטות לא התייפחו ולא הצטלבו, הם פחדו ושתקו.

בור רחב, שממנו נחצב אי-אז טיט, נחפר בשולי הדרך. תהלוכת העם עצרה ליד הבור הזה, פני הקדושים שעל האיקוניות הוסבו אל החמה והאנשים ירדו אל הבור לנוח בצל המדרון הטיטי. הכומר פשט את אצטלתו שתחתיה נתגלו מכנסיו, ושני הפעוטות פרצו בצחוק מהיר.

דמותה של מרים הבתולה, אישה צעירה וגלמודה בלי אל בין ידיה, צוירה על האיקונה הגדולה השעונה על גוש טיט. השקעתי את מבטי בתמונה הזאת והפכתי בה בדעתי, בעוד שהנשים המתפללות התיישבו בצל וכבר עסקו בעסקיהן - הן חיפשו כינים זו בראשה של זו.

רקיע חיוור ועלוב הקיף את ראשה של מרים על האיקונין; ידה הגלויה הייתה מגוידת ועצומת-בשר ולא הלמה את יפי פניה השחום, את אפה הדק ואת עיניה הגדולות והבטלות - מפני שעיניים כאלה ממהרות להתעייף. הבעתן שבתה אותי - הן הביטו בלי תכלית, בלי אמונה, עוצמת היגון נוצקה בהן עד התפקע, ומבטה קָדַר עד אוטם, עד שיתוק ואובדן חמלה; שום עדינות, תקווה עמוקה או שכול לא ניבטו מעיני האם הקדושה המצוירת, אף על פי שבנה הרגיל לא רבץ עתה בין ידיה; קפלים וקמטים נגעו בפיה והוכיחו שידעה מרים תשוקה, טורח ורוגזה בחייה הפשוטים - הייתה זו אשת מעשים חסרת-אמונה, שחיה מעמל כפיה ולא מחסדי השם. והציבור שהתבונן בתמונה הזאת הכיר אולי אף הוא בסתר בצדקתה של תחושתו המעשית בדבר איוולתו של העולם וההכרח שבפעולתו.

נטליה קורנינקו | "...חייתי את חיי": תאריכי יסוד בחייו וביצירתו של א. פ. פלאטונוב
המחברת הינה ראש המחלקה לספרות הרוסית החדשה
ולספרות הגולה הרוסית ב"מכון לספרות העולם" במוסקבה.

אנדרי פלאטונוביץ' פלאטונוב (שם משפחתו האמיתי: קְלימֵנְטוב) נולד ב-16 באוגוסט (28 באוגוסט לפי הלוח החדש) 1899 בווֹרוֹנֶז' (עיירת הפרוורים יאמְסְקאיה).

שם אביו של הסופר-לעתיד - פלאטון פירְסוֹביץ' קלימנטוב - קטראי, מסגר בסדנאות הרכבות בוורונז', ממציא אוטודידקט מוכשר, עלה לא אחת על דפיהם של עיתוני המחוז.

מ-1906 ועד 1914 לומד אנדרי בבית הספר הכנסייתי והעירוני. החל מ-1914, מאחר שהיה הבכור במשפחה עתירת-צאצאים (11 ילדים), הוא יוצא לעבוד: כעוזרו של קטראי, כיוצק בבית החרושת לצינורות, בסדנאות לתיקון הקרונות והקטרים. "חייתי והתעניתי, מפני שהחיים הפכוני בבת ראש מעול ימים למבוגר, בגוזלם את נעוריי.

לפני המהפכה הייתי ילד, ואחריה לא נותר עוד הפנאי להיות נער, הפנאי לגדול, היה עליי למהר ולהזעיף עיניים, ללחום...", - התוודה פלאטונוב לימים. ב-1918 נרשם פלאטונוב לפוליטכניקום לתחבורת הרכבות (המחלקה האלקטרו-טכנית); בה בשנה מתחילה פעילותו בחיי הספרות של וורונז': הוא מרבה להשתתף בדיונים על התרבות הפרולטרית והבורגנית בברית העיתונאים הקומוניסטית; העיתונים וכתבי העת הקומוניסטיים ("הקומונה של וורונז'", "הכפר האדום", "נתיב הברזל", "קול קורא" ועוד) מפרסמים דרך קבע את מאמריו, את שיריו, את סיפוריו.

ב-1920 פלאטונוב נוטל חלק מטעמה של ברית הסופרים הפרולטריים בוורונז' בעבודתה של הוועידה הכל-רוסית הראשונה לסופרים הפרולטריים (מוסקבה). לשאלתו של טופס הוועידה: "לאילו זרמים ספרותיים הינך משתייך או חש קרבה?" - ישיב: "לאף אחד, לי זרם משלי".

ב-1921 רואה אור בוורונז' הספר הקצר "החִשמול" (16 עמ'); ב-1922 מתפרסם בקְראסְנוֹדאר ספר השירים "מצולת התכלת". "פלאטונוב - בשר מבשרו ודם מדמו של אביו המסגר, ואף של הפועל הרוסי ככלל. שתי נימות זמר לו, כמו לנפיל הצעיר, אשר ידע קולקטיב, מכונה, תוצרת, אך לא קרע עוד את קריעתו מן הכפר, לא השתחרר מ'תשוקת האדמה': צפירת המפעל, עבודת היזע, תעוזת השרירים, היצירה השיתופית, עוצמת הכרך החדש בהא רבתי מחד גיסא, ושדה, ערבה, מצולת התכלת, שיבולי השיפון, 'מאניה מאוּסמאן' (כותרת לשיר - נ. ק.) והדרך הגדולה שבה פוסע פוֹמא הנווד - מאידך גיסא", - כך כתב בפתח הדבר לספר ג. ז. ליטוין-מולוטוב, עורכו של בית ההוצאה לאור, עסקן מפלגתי רם-מעלה, חונכם של סופרי וורונז' הפרולטריים. ב-1923 תלכוד "מצולת התכלת" את עינו של ואלרי בְּריוּסוֹב במוסקבה, אשר יביע תקווה כי "ההבטחות הנפלאות, המגולמות בפייטן הפרולטרי הצעיר, תבואנה בעתיד לידי ביטוי הולם". אולם דווקא בתקופה הזאת פורש פלאטונוב מפעילות ספרותית נמרצת.

ב-1921-1922 משמש פלאטונוב כנשיאה של ועדת החירום למאבק בבצורת במחוז וורונז' (הרעב של 1921 עלה באימיו על הרעב הנורא ועל הבצורת של 1891, ועל כך הודיע השירות הסטטיסטי מעל דפי העיתונים של וורונז'). החל ממאי 1923 הוא מועסק במנהלת הקרקעות המחוזית של וורונז' במשרת האחראי להשקיית המחוז וכמנהל העבודות לחִשמולו של המשק החקלאי. הסופר יפרש את יציאתו מן הספרות אל החיים באוטוביוגרפיה שיחבר ב-1924: "הבצורת של 1921 הותירה בי רושם אדיר מנשוא, ובהיותי טכנאי, לא יכול הייתי כבר לעסוק בצפייה - בספרות".

ללא אשליות קיבל פלאטונוב את הנהגת הנ.א.פ., בזהותו בקרבו את מסורותיה הקודמות של החברה, הבנויה לפי תבנית "האורגניזם", "הציוויליזציה המנצלת" (כביטויו של נ. פ. פיוֹדוֹרוֹב).

כאשר שוב יפרצו בצורת ורעב ברוסיה ב-1946, יחזור פלאטונוב במאמרו "שמירת המשק מאי יבול" לרעיונות עלומיו בדבר "תיקון הארץ", ושוב לא יישמע קולו (המאמר פורסם לראשונה ב"עיתון העצמאי" ב-1 בספטמבר 1994).

בדור הסופרים שבא לפִרקו בשנות המהפכה יהיה פלאטונוב, כנראה, היחיד שכה ישתהה בצאתו אל חיי הספרות בברית המועצות. לצד רישומי העבודה, החישובים הכלכליים, התרשימים להמצאות החדשות - מונחים על מכתבתו של "הפועל-הפילוסוף" מוורונז', איש הייצור הנודע, ספרים על ההיסטוריה העתיקה ועל ניצול הקרקע, חיבוריהם של מארקס, של לנין, של טרוצקי, של בוכארין, ושל בֶּרְדְיאיֶב, של פיודורוב, של פלוֹרֵנְסְקי, שירה פרולטרית וכרכיהם של פושקין, של דוסטויבסקי, של גוגול...

בפברואר 1926 נבחר פלאטונוב בוועידתם הכל-רוסית של מומחי ההשקייה לכהן בוועד המרכזי של ברית החקלאות והיערנות; ביוני שנה זו הוא עוקר למוסקבה עם משפחתו (אשתו - מאריה אלכסנדרובנה ובנו פלאטון). כחלוף חודש הוא מסולק מן העבודה.

באחד ממכתביו שלא נשלחו סיפר פלאטונוב על החודשים הראשונים לחייו במוסקבה: "...נשארתי במוסקבה הזרה - עם משפחה ובלי פרנסה. במליאת המדור המצומצמת (הכוונה למדור ההשקייה - נ. ק.) נבחר אחר במקומי... תוך היעדרותם המוחלטת של המומחים להשקייה. נכחתי אני לבדי!.. כדי שלא אתפגר מרעב, קיבל אותי הקומיסריון העממי לחקלאות למשרת המהנדס ההידרו-טכנאי. <...> בו זמנית החלו לרדוף אותי ואת בני ביתי סוכני הוועד המרכזי של הברית (התגוררתי עדיין ב'בית המומחים המרכזי')... כינו אותנו גנבים, פושטי יד, פוחחים בלי קורת גג (משום שידעו שאני מוכר את חפציי). ילדי חלה... מדי יום הלכתי לחומת קיטאי-גורוד למכור ספרים מקצועיים יקרים מפז, שרכשתי אי-אז ושבלעדיהם איני מסוגל לעבוד... כך הסתחרר לו גורלי.

איש לא רצה להשתתף במצוקותיי, רק המהנדסים מהקומיסריון לחקלאות חסו עליי ותמכו בי, אפילו הלוו כסף בלי תמורה, כאשר התדרדרתי לחרפת רעב קיצונית. אבל הם היו חסרי-ישע לגמרי...". בסתיו 1926 ממנה הקומיסריון העממי לחקלאות את פלאטונוב למנהלה של מחלקת ההשקייה במחוז טַמְבּוֹב, והוא עוזב לטמבוב. לפני צאתו אל הפרובינציה הוא חותם על הסכם עם ההוצאה לאור "הגוורדיה הצעירה" לפרסום מבחר מיצירותיו.

1927 ראויה להיחשב כשנת הופעתו של אמן חדש בספרות הרוסית. כאן, בטמבוב, הבשיל ואחר הלך והתרחב המפץ האדיר הזה, התפרצותה של האנרגיה היצירתית, אשר השליכה המציאות מקרבה, כך נדמה, וייעדה לכך את פלאטונוב, בגוזרה עליו לשאת בעול השליחות הזאת. הוא קיבל אותה כפי שקיבל את גורלו - בענוות רוח. ואז נפקחו אופקי החזון, ועד קץ חייו לא ידע עוד החזון הזה גבול.

בינואר 1927 משלים פלאטונוב את הנובלה "שביל האֶתֶר" - היא נכתבת בקשיים ובסבל. כמו כן, בינואר מושלמת "סכרי יֶפּיפאן", נובלה על התהפוכות שחולל פטר I בחיים הרוסיים (כתב היד כמעט נעדר תיקונים). במקביל מתחברים מאמרים בסוגיות ניצול האדמה ברוסיה, מסות הגותיות על האמנות, על הדת, על המדע ונערכים תחשיבים סוציאליים-כלכליים. במכתביו לרעייתו מטמבוב חושף פלאטונוב מעט מזעיר מצפונות נושאיו. על היצירה ועל מנת חלקו: "כל עוד יש בי לב, שכל ותאוות היצירה האפלה הזאת - 'המוזה' לא תבגוד בי... לפרקים נדמה לי שאין לי עתיד ציבורי, אלא עתידי יהיה יקר לי בלבד".

ועל גורל הספרות והפרובינציה הרוסית, שמה יבואו עד מהרה גיבוריו "העניים בנפשם" מ"העיר הראשית הנוהגת": "בשיטוטיי בפינות הנכחדות, ראיתי מראות כל כך עצובים, עד כי לא האמנתי שאי-שם קיימות מוסקבה המפוארת, אמנות ופרוזה. אבל דומני שאמנות אמיתית, מחשבה אמיתית יכולות לנבוע רק מפינה נידחת כזאת". בשבוע הראשון לחודש פברואר מתיישב פלאטונוב לכתוב את "העיר גְראדוֹב", וב-17 בפברואר הוא גומר את הרשימות האלה, רשימותיו של בעל מינוי.

במרץ 1927 חוזר פלאטונוב למוסקבה. עד סוף השנה מתמשך המשפט בעניינו של הסופר העובד בקומיסריון העממי לחקלאות על זכותו לחדר ב"בית המומחים". בעת נדודיו במוסקבה הוא כותב את נוסחה המחודש של "העיר גראדוב" ויוצר מחזור של נובלות חדשות: "האיש הגנוז", "העיירה יאמסקאיה", "בוני הארץ" (גרסתו הראשונה של הרומן "צֶ'וֶנְגוּר"). בסתיו 1927 יוצא לאור ספר הנובלות והסיפורים "סכרי יפיפאן", ב-1928 - הספר "האיש הגנוז", ב-1929 - "מוצא האמן". תפקיד מכריע בהבאתם של ספריו אלו של פלאטונוב לדפוס ממלא ג. ז. ליטוין-מולוטוב, המשמש בעת ההיא מנהל ההוצאה "הגוורדיה הצעירה".

הוא עורך את כל הנובלות של פלאטונוב ואת הרומן "צ'וונגור"; הודות לרצונו של מולוטוב (אשר נפל קרבן לטיהורים ב-1945) יגיע "צ'וונגור" ב-1929 לשלב העימוד. עד סופה של 1929 ייסתם הגולל על כל הניסיונות לפרסם את "צ'וונגור". שנת "השבר הגדול" תהיה לשנה הראשונה שבה תשגיח הביקורת בדריכות אחר הסופר הפרולטרי פלאטונוב, שפרץ אל הספרות בסערה. כעילה להשגחה זו שימשו הסיפורים "צֶ'ה-צ'ה-אוֹ", "התושב המדיני", "מאקאר שפקפק".

בסתיו 1929 מעלה פלאטונוב על הכתב את רשימותיו הראשונות לנובלה "בור היסוד", עובד על מספר תסריטים, מחבר סדרה של מסות, של עלילות-אמת ושל סיפורי בדיון. זוהי תקופה מרובת-נסיעות עבור הסופר בסובחוזים ובקולחוזים של רוסיה התיכונה. בחודשים הראשונים של 1930 יוצר פלאטונוב את נוסחה הראשון של הנובלה-הכרוניקה "לשם תועלת". אולם כתבי העת וההוצאות לאור דוחים את "לשם תועלת", בציינם כי מצויה בנובלה נימה מנימותיו של הסיפור "השגוי" "מאקאר שפקפק".

אף על פי כן, תתפרסם הכרוניקה "לשם תועלת (כרוניקת אביונים)" בנוסחה החדש בכתב העת "החידוש האדום" ב-1931, ותהיה ליצירתו השנייה של הסופר שתנוח על שולחנו של י. ו. סטאלין, בעקבות "מאקאר שפקפק". עיקר מגמתה של הביקורת הניתכת על פלאטונוב הוגדר על ידי הביטוי "עלילת שקר" (כך נקרא מאמרו של המבקר המוביל אי. מאקארְיֶב): עלילת שקר על "האדם החדש", על מהלכן של התמורות הסוציאליסטיות, על "הקו הכללי" של המפלגה. פלאטונוב ישלח מכתב למערכותיהם של העיתונים המרכזיים, ובו יודה בטעויותיו.

אולם "פראבדה" ו"העיתון לספרות" לא יעזו להדפיס את מכתבו של פלאטונוב; המבקרים חדי-האבחנה, "הקנאים ללא רבב" לטוהרה המעמדי של הספרות הרוסית, ידעו לקרוא טקסט ותת-טקסט כאחד, ותת-הטקסט של המכתב היה אירוני ולגלגני להכעיס: "הניגוד בין כוונת המחבר נבע מכך שסובייקט המחבר (זאת על עצמו - נ. ק.) סבר שלא בצדק כי הוא אוחז בתפיסת העולם הפרולטרית - זאת בשעה שכיבושה של תפיסת עולם זו עוד נכון לו.

<...> המאבק המעמדי, דאגתו הערנית של הפרולטריון לסוציאליזם, כוחה המוביל של המפלגה - כל זה לא מצא במחברו של המכתב את הרשמים האמנותיים היאים לתופעות אלה" (המכתב כלשונו התפרסם לראשונה בכתב העת "הספרות הרוסית", 1990, מס' 1, ע"ע 230-231; כמו כן, ר' "העולם החדש", 1993, מס' 4, ע"ע 120-121). בחודשים האלו משלים פלאטונוב את עבודתו על "בור היסוד".

ביוני-יולי 1931 שולח פלאטונוב מכתבים לשני נמענים אחרים - לסטאלין ולגורקי. הוא לא זכה במענה - מאמרי הנאצה ילכו ויגברו כנחשול. באוגוסט שב ובוחר מחברה של הנובלה הנפסדת, "סוכן הבורגנים והקולאקים בספרות", במסלול חייו הוותיק: הוא מסייר מטעם הקומיסריון לחקלאות בקולחוזים ובסובחוזים של אגן הוולגה ושל הקווקאז הצפוני וחוזר כשבידיו חומר חסר- רחמים לנובלה "ים הבתולין".

לא אחת יתבטא פלאטונוב בלשון נחרצת למדי על חובתו של הסופר הפרולטרי לרכוש מקצוע שני: "בתקופת כינונו של הסוציאליזם אסור להיות סופר 'נקי'"; "אך להיות סופר בזמן כינונו של הסוציאליזם, תוך קליטת הסוציאליזם בחושיו המקצועיים בלבד, ללא טמיעה בו בדרך הייצור, רוצה לומר, בדרך הניסיון הידני, <...> להיות סופר ותו לא בשעה כזאת - הרי שזוהי סתירה גדולה יותר, ואף עזות מצח". בסתיו 1930 גמר פלאטונוב את הקורסים לכימיזציה של המשק החקלאי.

ב-1 בפברואר 1932 דיבר פלאטונוב באסיפת הסופרים הסובייטיים וערך דין וחשבון יצירתי להתכוננותו-מחדש האידיאולוגית. הוא דיבר על "משגה הולך וגדל" הנטוע בבסיס יצירתו, על כך שהביקורת טרם עמדה על ממדי "הנזק" בראיית העולם שלו, על כך שקשה לו "לחדול... מזרם היצירות הזה", זרם שאין בו "כל עניין ותועלת למהפכה", וכו' (ר' "פאמיר", 1989, מס' 6). טיעוניהם של כל המשיבים לפלאטונוב, מנאציו ומבקשי טובתו כאחד, היו חדורי-ספק בכושרו של הסופר לברוא את עצמו מחדש. אי האמון הזה נשען הן על היעדרן של יצירות חדשות, הכשרות מן הבחינה הפוליטית, והן על הבנת תכונותיהן היציבות והטבעיות של תפיסת עולמו, של לשונו ושל סגנונו של פלאטונוב.

ב-1932 יצר הסופר את הטרגדיה העממית "14 בקתות אדומות" - על זעזועי האימים בפרובינציה הרוסית, על הרעב ההמוני שחולל "השבר הגדול" (הטרגדיה ראתה אור לראשונה בכתב העת "וולגה", 1988, מס' 1). תוכנית החומש הראשונה קרבה לקִצה, העיתונים וכתבי העת המרכזיים ערכו סיכום לתוצאותיה ותכננו את מהלכיו של החומש השני. פלאטונוב חותם את החומש שלו בטרגדיה.

יה זה מעשה גבורה רוחני בקנה המידה של הספרות הרוסית הכבירה. "האם יכול אני להפוך לסופר סובייטי, או שמא יהיה זה בלתי-אפשרי באופן אובייקטיבי?", - שואל פלאטונוב את גורקי במכתבו מ-1933. גורקי לא השיב. עוד ב-1929 הוא אמר לפלאטונוב (לא רק על כוס הייסורים של "צ'וונגור"): "אל-נא תכעס. אל תיפול רוחך... הכול יחלוף, והאמת תישאר" (ר' ההתכתבות בין גורקי לפלאטונוב: "המורשה הספרותית". מוסקבה, 1963. כרך 70; "סוגיות בספרות", 1988, מס' 9).

בידודו של פלאטונוב, אשר נגזר עליו לאחר פרסומה של "לשם תועלת", ציין שלב חדש ביצירתו של הסופר. מבחינת פריונו הוא ראוי להיות מושווה ל-1927, עת שצמח משורשי הנובלות המבריקות של פלאטונוב מבנהו המונומנטלי של הרומן "צ'וונגור". בראשית שנות השלושים התעלה פלאטונוב לכדי תפיסת המציאות של התקופה הבתר-צ'וונגורית. "בור היסוד" מניח את הבסיס לתפיסה הזאת. ב-1931-1932 הוא יוצר את הנובלות "הטכניות" "ים הבתולין" ו"לחם וספר", ובשנת 1933 ניגש לעבודה על הרומן "מוסקבה המאושרת" (הרומן פורסם לראשונה בכתב העת "העולם החדש", 1991, מס' 9).

ב-1931-1935 עובד פלאטונוב כמהנדס-המדריך הבכיר בטרוסט הרפובליקני להפקת המידות והמשקולות שליד הקומיסריון העממי לתעשייה הכבדה וממציא מספר רב של המצאות; הפטנטים הראשונים התקבלו ב-1925.

במרץ 1934 נוסע פלאטונוב אל טורקמניה כחבר בקבוצת סופרים, במסגרת ההכנות לוועידת הסופרים הסובייטיים הראשונה. מטרת הנסיעה, ציין "העיתון לספרות", הינה מתן "הניסיונות הראשונים לתיאורן האמנותי של תולדות הבנייה הסוציאליסטית ברפובליקה". כמו כן, נכלל פלאטונוב בתור מהנדס ומומחה להשקייה במשלחת הטורקמנית המשולבת מטעם האקדמיה למדעים ללימוד תעשיית הארץ. פירות הנסיעה הזאת היו הנובלה "ג'אן", הסיפור "טאקיר", המאמרים "על הטרגדיה הסוציאליסטית הראשונה", "ארקטיקה הלוהטת", תסריטים. אולם רק הסיפור "טאקיר" יפורסם בחיי מחברו. שמו של פלאטונוב כלל לא אוזכר בוועידת הסופרים.

בתחילת 1936 משובץ פלאטונוב בקולקטיב חדש של סופרים לחיבור ספר על גיבוריה של תחבורת הרכבות. הסיפור "אלמוות" יראה אור ויזכה בשבחים מפי סופרים ומבקרים. אולם הסיפור השני המיועד לספר - "בין חיות וצמחים" - הביא על מחברו בכינוסה של ברית הסופרים נזיפה קשה מאוד בעוון הסטייה מן היסוד "ההרואי".

פלאטונוב הואשם כי מוטיב הייסורים תופס מקום מרכזי גם בסיפורי הגבורה, כי האירוניה שלו אינה יודעת גבולות. בנוסף, גונה יחסו של הסופר לדרישות הסוציאליות: "...הוא ניחן בחוש אירוני עצום. מישהו החל לספר לו שקטראי פלוני זכה בעיטור, וקישטו לו את הקטר כפי שלא קישטו מעולם, והוא אמר: 'נו, קישטו, והקטר לא יזוז ממקומו'" (י. ריקאצ'ב); "אני רוצה לחזור ולומר שכאשר פלאטונוב קיבל דמי-קדימה על הסיפורים האלו, רואה החשבון שאל אותו: 'מה, האם תעשה כמו שצריך?' קיבלתי את הכסף יחד איתו ושמעתי... פלאטונוב ענה בקדרות האופיינית לו: 'אתכם אי אפשר להשביע'" (ס. גֶכְט). פלאטונוב נתבע לעבד מחדש את הסיפור מן המסד עד הטפחות.

ב-1937 מתפרסם בהוצאת "הסופר הסובייטי" ספר סיפוריו של פלאטונוב "הנהר פּוֹטוּדאן" (ספרו הראשון מאז 1929). הספר יוצא לאור בעת ובעונה אחת עם שיא המשפטים הפוליטיים של שנות ה-30.

ביקורת הספרות תרה בכוונתה אחר יצירתם של הסופרים הבלתי- אמינים מבחינה פוליטית. במאמרו המונוגרפי "אנדרי פלאטונוב" טען א. גורְביץ' כי תפיסת העולם האמנותית של מחבר "לשם תועלת" ו"הנהר פוטודאן" לוקה בפגם. "תיקון-נפש דתי" - זוהי הדיאגנוזה שגוזר גורביץ' על גיבורו של פלאטונוב. "חומש הכפירה" (כן שמו הרשמי) קרב לסיומו וגזר דינו של פלאטונוב, שהוקע בשל הרוויזיה שערך בנצרות, הדהד בחומרה וללא כפל משמעות בהקשרו של "מיגור השאננות הפוליטית" (ביטויו של י. סטאלין מ-1936). פלאטונוב ענה לגורביץ' במאמר בעל הכותרת הסמלית "השגה ללא הגנה עצמית" ("העיתון לספרות"). בה בעת נחו על מכתבתו של הסופר סיפורים ותסריטים חדשים, חומרים לרומן "המסע מלנינגרד למוסקבה בשנת 1937" (בפברואר 1937 נסע פלאטונוב בעגלות מתחלפות במסלולו של ראדישצ'ב, כפי שתואר ב"מסע מפטרבורג למוסקבה" פרי עטו וב"מסע ממוסקבה לפטרבורג" מאת פושקין). מסירת הרומן להוצאה "הסופר הסובייטי" יועדה ליולי 1938. במאי 1938 נעצר בנו יחידו של פלאטונוב, תלמיד בן חמש-עשרה.

"היקר והאהוב עליי מעל ומעבר נורא הוא - אני פוחד לאבדו", - כתב פלאטונוב על בנו ב-1926. נבואתו על מות העולל בעולמה של הקומונה הצ'וונגורית (ר' "התינוק בצ'וונגור" - פרק ברומן) קרמה עור וגידים. אך מעולם, לא בשנות ה-20 ולא בשנות ה-30, לא שפעה, כפי הנראה, הפרוזה של פלאטונוב כה הרבה אור, כמו סיפוריו משלהי שנות ה-30.

בקיץ 1938 משנה פלאטונוב את הסכמו עם ההוצאה לאור וממיר את הרומן לאסופות המאמרים (החל מ-1936 הוא משמש בקביעות ככותב ב"מבקר הספרותי" וב"סקירה הספרותית") "הגיגי קורא" ו"ניקולאי אוֹסְטְרוֹבְסְקי".

בסתיו 1939 נידונו מאמריו של פלאטונוב ברותחין מעל דפיו של כתב העת "הבולשוויק" (ביטאונו הרעיוני של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות), ואילו האידיאולוג הראשי של המפלגה, א. א. ז'דאנוב, קיבל כתב הלשנה על פלאטונוב (ר' "אוקטובר", 1991, מס' 10). באותה השנה פורקו גִליונות הסדר של הספר "הגיגי קורא", ואילו כתב ידו של הספר "ניקולאי אוסטרובסקי" נעלם בגנזכיו של הוועד המרכזי, אשר תבע לעיין בו.

מ-1938 משתף פלאטונוב פעולה עם "ההוצאה לספרות ילדים". ב-1939 מפרסמת הוצאה זו את ספרו "סערת יולי" (מהדורתו השנייה ראתה אור ב-1940). פלאטונוב כותב מחזות ותסריטים עבור התיאטרון המרכזי לילד ("בקתתה של הסבתא", "טיט עדין-הנפש", "בת שאינה להוריה" ועוד), אבל אף מחזה לא יועלה בחיי הסופר.

בראשית 1941 משוחרר מן המחנה בנו של פלאטונוב (הודות לעזרתו של מיכאיל שולוחוב, ידיד משפחתו של פלאטונוב, אשר כיהן אז כציר במועצה העליונה של ברית המועצות). פלאטונוב חותם על הסכם עם ההוצאה לאור לפרסום קובץ הסיפורים "מִפסע הזמן". המלחמה תקטע את הוצאת הספר.

תקופת הפינוי אל העיר אוּפָה אורכת עבור פלאטונוב מספר שבועות. הוא דורש להישלח אל החזית. בראשית 1942 ממונה פלאטונוב לסופר צבאי בגדודי הצבא הלוחמים והוא נוסע אל החזית. בעת המלחמה יצאו ארבעה מספריו של פלאטונוב: "אנשי שאר רוח" (1942), "סיפורי מולדת" (1943), "שריון" (1943), "אל מערב השמש" (1945). רשימותיו וסיפוריו, הנחתמים בכיתוב הבלתי-משתנה - "הצבא הלוחם" - התפרסמו בקביעות מעל דפי "הכוכב האדום" ו"החייל האדום".

ב-1943 עוצרת הצנזורה את הספר "על החיים ועל המתים" וב-1946 - את הספר "כל החיים". עלילת הדפסתו של האחרון מתחוללת במקביל למסע השתוללות חדש של הביקורת, העטה על הסופר אחרי פרסומו של הסיפור "משפחתו של איוואנוב" ("השיבה"). בתחילת 1947 מושב לפלאטונוב כתב ידו של הספר "כל החיים", סיפוריו נדחים במערכותיהם של כתבי העת בליווי השורה המכרעת: "הסיפור לא יודפס".

ניסיונו של פלאטונוב לחדש בתום המלחמה את קשרי היצירה עם התיאטרון המרכזי לילד, שעבורו כתב את מחזהו על פושקין, "חניך הליצאום", לא עלה יפה. העיתונים וכתבי העת לילדים נותרים החוט האחרון המקשר את הסופר עם חיי הספרות.

בתמיכתו של מ. שולוחוב רואים אור שני ספרי אגדות של פלאטונוב: "אגדות עם בשקיריות" (1947) ו"הטבעת הקסומה" (1949, בעריכתו הכללית של מ. שולוחוב). היצירה הגדולה האחרונה שעליה שקד פלאטונוב הייתה מחזה המיסטריה "תיבת נוח (חוטר מגזע קין)". המחזה נותר בלתי-גמור (פורסם לראשונה בכתב העת "העולם החדש", 1993, מס' 9).

א. פ. פלאטונוב הלך לעולמו ב-5 בינואר 1951 - בשנה החמישים ושתיים לחייו. הוא נטמן בבית הקברות הארמני, שבו נקבר ב-1943 בנו פלאטון.

מורשתו של פלאטונוב חזרה וחוזרת טיפין-טיפין ובייסורים. עוד בחייו נתקבעו לכל יצירה מיצירותיו מספר נוסחים, ואף המהדורות שאחרי מותו לא היו חפות מתיקונים ומגריעתם של עמודי טקסט שלמים; כתמים לבנים מפוזרים לאורך תולדותיו של הסופר. דרך גילויו של פלאטונוב בידי קוראיו אינה פחותה בקושייה. שיבת יצירותיו על כל שלביה (ההפשרה, הפרסטרויקה) לוותה בפוליטיזציה אדירה של כוונת כתביו של האמן ושל תולדות חייו.

כך, בעקבות פרסומו לאחרונה של "בור היסוד", נוגד פלאטונוב לשולוחוב, מן הבודדים בין הסופרים הסובייטיים שעמו קיים פלאטונוב קשרים. תפסה לה כנפיים הבדייה שפלאטונוב עבד כחצרן ב"מכללה לספרות". המבקרים והפוליטולוגים הממולחים החלו לגעור בפלאטונוב על כך שהוא הבין את מציאות שנות ה-30 הבנה שונה מהבנתנו. "...שמא תוכל ההכרה החברתית, הממלאת את הפערים ואת המגרעות בידיעתה, לקבל את זה החדש באורח אורגני ושלם", - כתב עוד ב-1967 ל. שוּבּין במאמרו "אנדרי פלאטונוב".

קשה לאהוב את עולמו של פלאטונוב בהוראתה המוכרת של המילה. בכל תא ותא של עולמו, הוא שב ומזכיר לנו שלא הכול שפיר במציאות הסובבת אותנו, לא רק בסדר החברתי, כי אם בטבע, ביקום, בנפש האדם ובמחשבותיו.

פלאטונוב הוא "כעין תוכחה לנו - לאנשים בעלי הלשון השגורה והמובנים השגורים", - יכתוב ס. זאליגין בפתח הדבר למהדורתה הראשונה ברוסיה של הנובלה "בור היסוד". במונחים חריפים אף יותר הגדיר הסופר אנדרי בִּיטוֹב את משמעותו של הדיאלוג בן ימינו עם פלאטונוב: "...פלאטונוב אך מתחיל להופיע לעינינו. הוא עודנו נכון לנו, כי מה שהיה מכשול חיצוני (האיסור), הפך למכשול פנימי (הפוטנציאל הרוחני העצמי). צריך להעפיל".

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

אנשי שאר רוח - אנדרי פלאטונוב (פלטונוב)
Andrei Platonov