Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

לנצח את מלאך המוות
מאת: ג'וש באזל
Beat the Reaper - Josh Bazell

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

ד"ר פיטר בראון הוא מתמחה בבית-החולים הכי גרוע במנהטן. יש לו כישרון בתחום הרפואה, משמרות איומות ועבר שהוא לא היה רוצה שמישהו ידע עליו אי-פעם. בראון יודע שבלבם של אנשים שוכן הרוע, ולא חשוב אם הוא מתבטא בעורק היקפי סתום או בתוכנית זדונית להנחית תביעת ענק בעוון רשלנות רפואית.

פייטרו "כף דוב" בראונה הוא מתנקש מהמאפיה, גאון בתחום האלימות עם סיבה מוצדקת לפחד מכרישים ויחסים קרובים מדי עם התוכנית להגנת עדים.

בתור מי שמעדיף להשאיר אחריו שובל של גנגסטרים מתים מאשר בדל של ראיה - הוא האדם האחרון שהייתם רוצים שיקבל את פניכם בחדר המיון. ניקולס לוברוטו, או בשמו האמיתי אדי סקווילנטה, הוא החולה החדש של ד"ר בראון. נותרו לו רק כמה חודשים לחיות, ויש לו רעיון משונה: יכול להיות - רק יכול להיות - שד"ר בראון ופייטרו "כף דוב" הם אותו האדם!

לנצח את מלאך המוות
שתפו אותי

עכשיו המאפיה, האף-בי-איי והמוות בכבודו ובעצמו מסתערים על בית החולים, ופיטר חייב להרוויח זמן ולעשות כל שביכולתו כדי להגן על חייו, על חיי המטופלים שלו ועל ההזדמנות האחרונה שלו לכפר על מעשיו. הוא חייב לנצח את מלאך המוות.

לנצח את מלאך המוות הוא מותחן מלא אקשן ואדרנלין ודיאלוגים שנונים כתער. הוא מקורי, מזעזע ומצחיק בו בזמן. הוא כל כך מפתיע, עד שאין סיכוי שתנחשו מה יהיה הצעד הבא של הגיבור. והוא כל כך מרתק, עד שאין סיכוי שתניחו אותו מידיכם אפילו לרגע.

ביקורות מחו"ל
"מהיר, מהנה, פראי... הכי טוב שתפסיקו לקרוא את השבחים על המותחן לנצח את מלאך המוות, ופשוט תפתחו בעמוד הראשון ותתחילו לקרוא. נתראה בקופה." - הרלן קובן

"לנצח את מלאך המוות הוא פיצוץ. ג'וש באזל הדהים אותי בסיפור מהיר וקשוח כמו קליע של אקדח." - מייקל קונלי, מחבר "המפענחים" (מודן)

"לנצח את מלאך המוות הוא ספר קוּל לגמרי, הכי קוּל שיכול להיות. פשוט קטלני." - דון וינסלו, מחבר "מותו וחייו של בובי ז." (ספרית מעריב)

ג'וש באזל הוא בעל תואר ראשון בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בראון ותואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת קולומביה. הוא כתב את המותחן הזה, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בזמן ההתמחות שלו בבית-חולים שונה מאוד מזה המתואר בספר...

לנצח את מלאך המוות מאת ג'וש באזל בהוצאת מטר,
תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו, 312 עמודים.

אם נכונה האמרה כי כל המלבין פני חברו ברבים
כאילו שופך דמים, הרי שכל ניסיון אמיתי לחבר
אוטוביוגרפיה הוא מעשה של הרס עצמי.
    אלבר קאמי

בקיצור, אני בדרך לעבודה ואני נעצר להסתכל איך יונה נלחמת נגד עכברוש בשלג, ואיזה דפוק אחד מנסה לשדוד אותי! ברור שיש אקדח. הוא מתקרב אלי מאחור ותוקע לי את האקדח בעורף. האקדח קר, אבל זה דווקא נעים לי, כמו מין טיפול סיני בלחיצות. "תירגע, דוקטור," הוא אומר.

לפחות זה מסביר את השוד. טיפוסים שנראים כמוני לא כדאי לשדוד, אפילו בחמש בבוקר. אני נראה כמו מקרר ענקי. אבל הדפוק הקטן רואה שמתחת למעיל הארוך אני לובש מדי חדר ניתוח בצבע כחול, ונועל כפכפי נוחוּת ירוקים ומאוּוררים, והוא מניח שיש עלי כסף ותרופות. ושאולי נשבעתי איזושהי שבועה לא לרסק לו את הראש כשהוא מנסה לשדוד אותי.

הכסף והתרופות שיש עלי יספיקו בקושי להחזיק אותי עד סוף היום. והשבועה היחידה שנשבעתי, למיטב זיכרוני, היא, בהתחלה אל תזיק. אני חושב שאת השלב הזה כבר עברנו.

"בסדר," אני אומר ומרים את הידיים.
העכברוש והיונה בורחים. שפנים.

אני מסתובב, והסיבוב מרחיק את האקדח מהעורף שלי ומביא את יד ימין, שהרמתי, מעל היד של הדפוק. אני כורך את היד שלי מסביב למרפק שלו ומושך למעלה עד שהרצועות קופצות מהמקום הטבעי שלהן כמו פקקים של בקבוקי שמפניה.

בואו נעצור שנייה ונבחן את המרפק בשבע עיניים. שתי עצמות האמה, שנקראות עצם הגומד ועצם החישור (או אוּלנה ורדיוס), יכולות לנוע בלי שום קשר זו לזו, וגם להסתובב. אפשר לראות איך זה עובד כשמַפנים את כף היד למעלה, מצב שבו הגומד והחישור מקבילות זו לזו, ואחר־כך מַפנים את כף היד למטה, מצב שבו הן מוצלבות. בגלל שהעצמות חופשיות, המרפק משמש כמערכת עיגון מסובכת, ויש בו רצועות שעוטפות את קצות העצמות השונות כמו סרטים מתלפפים ובלתי מתלפפים, שנראים כמו הרצועה שכורכים סביב ידית של מחבט טניס. ואת כל הרצועות האלה - ממש חבל לקרוע.

אבל הדפוק ואני צריכים לפתור כרגע בעיה יותר מציקה. דהיינו, שבזמן שביד ימין שלי אני דופק לו את המרפק, יד שמאל שלי, שאיכשהו מצאה את עצמה ליד אוזן ימין שלי, משתלחת לכיוון הגרון שלו כמו להב סכין.

אם היא תפגע, היא תרסק את טבעות הסחוס השבירות שמונעות מקְנֵה הנשימה שלו לקרוס בגלל הרִיק שיוצרת כל שאיפה. בפעם הבאה שהוא ינסה לשאוף, קנה הנשימה שלו יתכווץ כמו פי טבעת, ויעביר אותו לזמן־מלאך־המוות בספירה לאחור, מינוס שש דקות לכל היותר. וזאת גם אם אני אנסה לעשות לו פּיוּם קָנֶה ואקריב בשביל זה את העט שקיבלתי במתנה מהחברה שמייצרת את התרופה פְּרוֹפּוּלְסַטיל.

אז אני מתחנן ומפציר, ומשכנע את המסלול של היד שלי להגביה קצת. להגביה עד שהיא לא תהיה מכוּונת אל הסנטר שלו, או אפילו אל הפה שלו - מה שהיה יכול להיות ממש מגעיל - אלא שתהיה מכוונת אל האף שלו.

שקורֵס כמו חימר רטוב. חימר רטוב מלא זרדים. הדפוק מתרסק על המדרכה ומאבד את ההכרה.

אני מוודא שאני רגוע - אני רגוע, רק קצת מעוצבן - ואחר־ כך נעמד לידו על הברכיים. בעבודות מהסוג הזה, כמו בכל סוג של עבודה כנראה, תכנון מראש ושמירה על קור רוח הרבה יותר חשובים ממהירות.

לא שהמצב הזה מצריך הרבה תכנון או קור רוח. אני משכיב את הדפוק על הצד כדי שלא ייחנק, מקפל את היד הלא־שבורה ושׂם עליה את הראש שלו כדי שהפנים שלו לא ייגעו במדרכה הקפואה. אחר־כך אני מוודא שהוא עדיין נושם. ברור שהוא נושם, ועוד בשמחת חיים מבעבעת. הדופק במפרקי כף היד ובקרסוליים שלו חזק וסביר בהחלט.

ואז, כמו בכל פעם שאני מוצא את עצמי במצבים כאלה, אני מדמיין לעצמי שאני שואל את הגדול מכולם - את פרופסור מַרמוֹסֶט - אם אני כבר יכול ללכת.

וכמו בכל פעם שאני מוצא את עצמי במצבים כאלה, אני מדמיין לעצמי שפרופסור מרמוסט אומר לי לא, וגם, מה היית עושה אם זה היה אחיך?

אני נאנח. אין לי אחים. אבל אני מבין לְמה הוא מתכוון.

אני שם את הברך שלי על המרפק שפירקתי לבחור ומרחיק את העצמות זו מזו עד כמה שהגידים מאפשרים לי, ואחר־כך מחזיר אותן לאט עד למקום שבו יש הכי מעט התנגדות. מרוב כאבים הדפוק נאנק מתוך שינה, אבל מה אפשר לעשות: בחדר המיון יעשו לו אותו דבר, ושם הוא עוד יהיה בהכרה.

אני עושה עליו חיפוש גופני, למצוא טלפון נייד. כמובן שאין לו, ואני לא מתכוון להשתמש בטלפון שלי. אם היה לי אח, הוא לא היה רוצה שהשוטרים יִיטַפלו אלי, נכון?

במקום להתקשר אני מרים את הדפוק ותולה אותו הפוך על הכתף שלי. הוא קל ומצחין, כמו מגבת ספוגה שתן. ולפני שאני קם, אני מרים את האקדח שלו.

האקדח הוא ממש חתיכת חרא. שתי חתיכות של מתכת מרוקעת שהצמידו אותן אחת לשנייה - אין אפילו קת כמו שצריך - ותוף קצת עקום. הוא נראה כמו משהו שנולד בתור אקדח הזנקה למסלול מרוצים. לשנייה אני לא מודאג מכך שיש בארצות הברית שלוש מאות וחמישים מיליון אקדחים. ואז אני רואה את נצנוץ הפליז של הקליעים ונזכר שלא צריך הרבה כדי להרוג אדם.

עדיף לי להיפטר ממנו. לעקם לו את הקנה ולזרוק אותו לביוב. אבל במקום זאת אני מכניס אותו לכיס האחורי של מדי חדר הניתוח שלי.

לא כל־כך קל לוותר על הרגלים ישנים.

במעלית שעולה למחלקה הפנימית יש תועמלנית רפואית קטנה, בלונדינית, לבושה בשמלת קוקטייל שחורה עם מזוודת טְרולי קטנה. החזה שלה שטוח והקימור בגב שלה מבליט לה את התחת, ובסופו של דבר היא נראית כמו כִּליה רזה וסקסית. היא בת עשרים ושש, אחרי קצת יותר מדי חשיפה לשמש, והאף שלה הוא מסוג האפים שנראים מנותחים אבל בעצם הם לא. נמשים, שככה יהיה לי טוב. השיניים שלה הן הדבר הכי נקי בכל בית־החולים.

v "הֵי," היא אומרת כאילו היא מאוקלהומה. "אני מכירה אותך?"
"עדיין לא," אני אומר וחושב: כי את כל־כך חדשה בתפקיד. אחרת לא היית עובדת בכאלה שעות מחורבנות.
"אתה סַניטר?" היא שואלת.
"אני סטאז'ר במחלקה הפנימית."

סטאז'רים הם רופאים בשנה הראשונה להתמחות, שרק עכשיו גמרו את בית־הספר לרפואה, ורובם צעירים ממני בשש שנים בערך. אני לא יודע מה זה סניטר. זה נשמע כמו מישהו שעובד במוסד סגור לחולי נפש, אם מוסדות כאלה בכלל קיימים עדיין. "וואו," אומרת התועמלנית הרפואית, "אתה חמוד יחסית לרופא."

אם ההגדרה שלה ל"חמוד" היא בנאדם שנראה אכזרי וטיפש, ומהניסיון שלי זאת ההגדרה של רוב הנשים, אז היא צודקת. החולצה שלי כל־כך הדוקה שאפשר לראות דרכה את כתובות הקעקע שיש לי על הכתף.

מַטֶה עם נחשים על כתף שמאל, מגן דוד על כתף ימין.

"את מאוקלהומה?" אני שואל אותה.
"בחיי."
"את בת עשרים ושתיים?"
"הייתי מתה. עשרים וארבע."
"הורדת שנתיים."
"נכון, אבל בחיי אלוהים שזה סיפור משעמם."
"בינתיים זה בסדר. איך קוראים לך?"
"סטֵייייייסי," היא אומרת ומתקרבת אלי, עם הידיים מאחורי הגב.

זה המקום לומר שחסך כרוני בשינה כל־כך דומה לשִׁכרוּת, עובדה שזכתה לאישוש מחקרי, עד שבבתי־חולים שוררת לפעמים אווירה של מסיבת חג מולד, מסיבה ענקית שלא נגמרת. אלא שבמסיבות כאלה השמוק שעומד לידך לא צריך לפרוס לך תכף את הלבלב בכלי שנקרא "סכין חם".

יכול להיות שזה גם המקום לציין שתועמלניות רפואיות, שהיחס ביניהן לבין הרופאים בארצות הברית הוא אחת לשבעה, מקבלות משכורת כדי לפלרטט. ואולי אפילו משלמים להן כדי לזיין אותך - עוד לא הצלחתי להבין בדיוק.

"בשביל איזו חברה את עובדת?" אני שואל.
"מרטין־וַייטינג אַלדוֹמֶד," היא אומרת.
"יש לך מוֹקְסְפֵיין?"

מוֹקְסְפֵיין היא התרופה שנותנים לטייסים שצריכים להמריא ממישיגן, להפציץ את עירק ולטוס חזרה למישיגן בלי לעצור. אפשר לבלוע אותה או להריץ איתה את המנוע.

"כן, בחיי. אבל מה תיתן לי בתמורה?"
"מה את רוצה?" אני אומר.

היא בדיוק מתחתי. "מה אני רוצה? אם אני אתחיל לחשוב מה אני רוצה, אני אתחיל לבכות. אל תגיד לי שאתה רוצה שאני אבכה לך פה."

"זה עדיף על ללכת לעבודה."

היא נותנת לי פליק בצחוק ומתכופפת לפתוח את הרוכסן של התיק. אם היא לובשת תחתונים בכלל, אז אלה לא תחתונים שייצרו אותם בטכנולוגיות שאני מכיר. "בכל מקרה," היא אומרת, "זה פשוט דברים כמו קריירה. או לא לגור עם שלושה שותפים. או שלא יהיו לי הורים שחושבים שהייתי צריכה להישאר באוקלהומה. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי בעניינים האלה."

היא מזדקפת עם דוגמית של מוֹקְסְפֵיין ושתי כפפות דֶרמָה־גֶ'ל, כפפות הגומי החדשות מבית מרטין־וַייטינג אַלדוֹמֶד שעולות 18 דולר. היא אומרת, "בינתיים אני מוכנה להסתפק בזה שתיתן לי להראות לך את הכפפות החדשות שלנו."

"כבר ניסיתי אותן," אני אומר.
"כבר ניסית להתנשק עם מישהו דרכן?"
"לא."
"גם אני לא. ואני די מתה לנסות."
היא לוחצת עם הירך על כפתור ה"עצור" של המעלית. "אוּפְּס," היא אומרת.

היא נושכת את קצה העטיפה של אחת הכפפות כדי לפתוח אותה, ואני צוחק. אתם מכירים את ההרגשה הזאת, כשאתם לא בטוחים אם עובדים עליכם או שהבנאדם שעומד מולכם הוא אמיתי? אני מת על ההרגשה הזאת.

"המחלקה המזוינת היא פשוט סיוט," אומר אַַקפָל, הסטאז'ר השני במשמרת שלי, כשאני מתייצב סוף־סוף להחליף אותו. במצבים שאזרחים אומרים "שלום", סטאז'רים אומרים "המחלקה המזוינת היא פשוט סיוט."

אַקפָל הוא ויזת־ J ממצרים. ויזות־ J הם בוגרים של בתי־ספר לרפואה במדינות אחרות, שאפשר לשלול מהם את ויזות העבודה אם הרופאים שמנהלים את תוכנית ההתמחות שלהם לא מרוצים מהם. או ליתר דיוק - "עבדים". הוא מושיט לי תדפיס של המאושפזים הנוכחיים - גם לו יש תדפיס כזה, אבל שלו מלא סימנים ומקומט קשות - ומסביר לי אותו מאושפז־מאושפז. בְּלָה בלה חדר 809 דרום. בלה בלה זיהום במעי הגס. בלה בלה אישה בת שלושים ושבע לטיפול סדיר בכימותרַפְּבלה. בלה בלה בלה בלה. בלתי אפשרי לעקוב אחרי מה שאומרים לך, אפילו אם אתה רוצה.

במקום זאת אני נשען על תחנת האחיות, מה שמזכיר לי שהאקדח עדיין נמצא בכיס הפנימי של המכנסיים שלי.

אני צריך להחביא אותו באיזשהו מקום, והמלתחות נמצאות ארבע קומות מפה. אולי כדאי להחביא אותו מאחורי איזשהם ספרי לימוד בחדר הצוות. או מתחת למיטה בחדר הרופא־התורן. זה לא ממש משנה, בתנאי שאני אתרכז מספיק כדי לא לשכוח איפה החבאתי אותו.

בסופו של דבר אַקפָל מפסיק לדבר. "תפסת הכול?" הוא שואל אותי.
"כן," אני אומר. "לך הביתה, תישן קצת."
"תודה," אומר אַקפָל.

אַקפָל לא ילך הביתה ולא יִישן קצת. במשך ארבע שעות לפחות, אַקפָל ימלא טופסי ביטוח רפואי במקום הרופא שמנהל את תוכנית ההתמחות שלנו, דוקטור נוֹרדֶנסְקירק.

פשוט "לך הביתה, תישן קצת," זה "להתראות" בעגת הסטאז'רים.

בביקור רופאים בחמש וחצי בבוקר לפחות חלק מהאנשים אומרים לך שהם היו מרגישים מצוין אם חארות כמוך היו מפסיקים להעיר אותם כל ארבע שעות כדי לשאול אותם איך הם מרגישים. אחרים ישמרו את ההערה לעצמם, ובמקום זה יקטרו שכל הזמן גונבים להם את הנגן MP3 או את התרופות או מה שזה לא יהיה. בכל מקרה, אתה מריץ על כל אחד בדיקה כללית, ומחפש בשבע עיניים מחלות "יַטְרוֹגֶניות" (באשמת הרופא) ומחלות "נוֹזוֹקוֹמִיאליות" (באשמת בית־החולים), המהוות יחד את גורם התמותה השמיני בקטלניותו בארצות הברית. ואחר־כך אתה נס על נפשך.

הדבר השני שקורה לפעמים כשאתה עושה ביקור רופאים מוקדם בבוקר הוא שאף חולה לא מתלונן בכלל. וזה לא סימן טוב.

החדר החמישי או השישי הוא החדר של דְיוּק מוֹסְבּי, החולה הכי פחות שנוא עלי כרגע. הוא זכר שחור בן תשעים שהתאשפז בגלל סיבוכים של סוכרת, שכוללים עכשיו נמק בשתי כפות הרגליים. הוא היה אחד מעשרת השחורים היחידים ששירתו בכוחות המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, ובשנת 1944 הוא ברח ממחנה השבויים הגרמני קולדיץ. לפני שבועיים הוא נמלט מהחדר הזה ממש, בבית־החולים הקתולי של מנהטן. בתחתונים בלבד. באמצע ינואר. ומכאן הנמק. גם אם אתה נועל נעליים, נניח, הסוכרת דופקת לך את מחזור הדם. מזל שזאת היתה משמרת של אַקפָל.

מה העניינים, דוקטור?" הוא שואל אותי.
"שום דבר מיוחד, אדוני," אני אומר לו.

"אל תקרא לי אדוני. אני עובד למחייתי," הוא אומר. הוא תמיד אומר את זה. זאת איזושהי בדיחה צבאית, על זה שהוא לא קצין או משהו כזה. "פשוט תיתן לי קצת חדשות, דוקטור."

הוא לא מתכוון לחדשות על הבריאוּת שלו, שכנראה לא מעניינת אותו בדרך־כלל, אז אני ממציא כמה שטויות על הממשלה. אין סיכוי שהוא יגלה שזה לא נכון.

ובזמן שאני חובש את כפות הרגליים המצחינות שלו, אני אומר, "וגם, בדרך לעבודה הבוקר, ראיתי עכברוש ויונה נלחמים."
"באמת? מי ניצח?"
"העכברוש," אני אומר לו. "בלי בעיות."
"זה די הגיוני שעכברוש יכול להוריד יונה."

אני אומר, "אבל מה שהיה מוזר זה שהיונה לא ויתרה. היא העמידה את כל הנוצות שלה והיא היתה מכוסה דם. בכל פעם שהיא התנפלה על העכברוש הוא פשוט נשך אותה והפיל אותה על הגב. יחי היונקים, כנראה, אבל זה היה די מגעיל." אני מצמיד את הסטתוסקופ לחזה שלו.

הקול של מוסבי רועם דרך האוזניות. "אם היונה הזאתי התנפלה על העכברוש כל הזמן, ז'תומרת שהוא בטח התחצף אליה משהו פּחד."

"אין ספק," אני אומר. אני דוחף לו את האצבע לבטן בכל מיני מקומות כדי שירגיש כאב. אבל מוסבי לא מרגיש כנראה. "ראית הבוקר איזושהי אחות?" אני שואל אותו.

"בטח. כל הזמן נכנסות ויוצאות."
"ראית אחת מאלה עם החצאיות הקטנות והלבנות, עם המצנפות האלה?"
"המון פעמים."

אהא. אם אתה רואה אישה שלבושה ככה, היא לא אחות אלא חשפנית שמביאה מִבְרק מזַמֵר. אני ממשש את הבלוטות בצוואר של מוסבי.

"דוקטור, יש לי בדיחה בשבילך," מוסבי אומר.
"באמת? נו?"

"רופא אומר לחולה, 'יש לי בשבילך שתי בשורות רעות. הראשונה היא שיש לך סרטן.' האיש אומר, 'אלוהים! מה הבשורה השנייה?' הרופא אומר, 'יש לך אלצהיימר.' אז האיש אומר, 'טוב, לפחות סרטן אין לי!'"

אני צוחק.
כמו בכל פעם שהוא מספר לי את הבדיחה הזאת.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

לנצח את מלאך המוות - ג'וש באזל
Beat the Reaper - Josh Bazell


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *