» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2010       חזור

אדום החזה
מאת: יו נסבו
Rodstrupe - Jo Nesbo

ההוצאה: בבל בריון ניאו נאצי שמחץ את גולגולתו של מהגר וייטנמי מזוכה בגלל טעות טכנית. רובה מרקלין קטלני ונדיר עם קליעים בקוטר 16 מ"מ נמכר בסכום עתק בעסקת נשק מסתורית. בסמטה אפלה נשחט הומלס אלמוני במיומנות ובאכזריות. מה שמתחיל כטפטוף מקרי של כמה אירועים סמוכים מתעצם בהדרגה ועומד להפוך לזרם של מעשי רצח ללא הסבר. המפקח הארי הולה, שטרוד במשימות אבטחה לרגל חילופי המילניום, בהתמודדות עם תככים בתוך משטרת אוסלו ובצרור מלא בבעיות אישיות ומשפחתיות, נקרא לחקירה. הממצאים מובילים אותו למקומות ולזמנים אחרים, לפרשיית בגידה ונקמה שתחילתה בחבורת צעירים נורבגיים שהתנדבו לסייע לגרמנים בקרב על לנינגרד במלחמת העולם השנייה, והמשכה בחיסולי החשבונות, הטיהורים וההלבנה הפוליטית של נורבגיה אחרי המלחמה.

"אדום החזה" הוא הספר הראשון בסדרת הארי הולה שרואה אור בעברית, והספר השלישי בסדרת המפקח הארי הולה. הספר זכה עם יציאתו בשנת 2000 בפרס "בּוּקהַנְדלֶר" מטעם איגוד חנויות הספרים בנורבגיה ובפרס ריבֶרטוֹן הנורווגי לספר המתח הטוב ביותר, וזכה בשנת 2004 בתואר "המותחן הנורווגי הטוב בכל הזמנים" מטעם רשות השידור הנורווגית.

סדרת הבלש הארי הולה
הארי הולה נולד באוסלו ב-1965. אחרי לימודים תיכוניים ולימודים באקדמיה המשטרתית הוא החל לעבוד במשטרת אוסלו כבלש. הוא חי לבד, מעשן הרבה, יש לו בעיית שתייה שאיתה הוא מנסה להתמודד ככל יכולתו, ובמעט הזמן הפנוי שלו הוא משתדל לבקר את אביו ואת אחותו הצעירה שלוקה בתסמונת דאון וחיה עם בן זוגה המונגולואיד בדיור מוגן.

הארי לא מסתדר עם סמכויות והתוצאות שלו במטווחים השנתיים הן הנמוכות ביותר. לעתים קרובות הוא מתעמת עם בוסים וקולגות, נזרק מג'וב לג'וב, אבל בדרך כלל מצליח איכשהו להיחלץ מהצרות שהוא מכניס את עצמו אליהן, במקרים רבים בעזרת מפקדו ביארנה מולר.

סדרת המותחנים רבי המכר על הבלש הארי הולה תורגמה ליותר מארבעים שפות והפכה את הסופר הנורווגי יליד 1960 יו נסבו (Jo Nesbo) לכוכב העל של ספרות המתח האירופית ולמלך החדש של ספרות הבלש הסקנדינבית.

נסבו משלב בכתיבתו אבחנות פסיכולוגיות חדות, תחקירים מעמיקים ומפורטים, מבט ביקורתי וערני על המציאות החברתית והגלובלית, ויכולת יוצאת דופן לתזמר עלילות בנויות לתלפיות - מתוחכמות, מלאות פרטים, מותחות ורבות תהפוכות. נסבו הוא גם מחברה של סדרת ספרי ילדים מצליחה ועטורת פרסים, ומנהיג וסולן של להקת הרוק הנורבגית די דרה (Di Dere).

אדום החזה מאת יו נסבו בהוצאת בבל, מנורווגית: דנה כספי, 575 עמודים.
סדר ועטיפה: סטודיו דרום, אפרת ניר.

אדום החזה | 1. מחסום האגרה באלנברו, 1 בנובמבר 1999
ציפור אפורה שייטה לתוך שדה הראייה של הארי ויצאה ממנו. הוא תופף על ההגה. הילוך אטי. מישהו דיבר אתמול בטלוויזיה על הילוך אטי. זה הילוך אטי. כמו הדקות בערב חג המולד לפני בואו של סנטה קלאוס. או בכיסא החשמלי לפני שלוחצים על המתג.
הוא תופף חזק יותר.

הם חנו ברחבה הפתוחה מאחורי ביתני הקוּפּות של מחסום האגרה. אלן הגבירה את עוצמת הרדיו במכונית. הכתב דיבר בחגיגיות ויראת כבוד נשמעה בקולו:
"המטוס נחת לפני חמישים דקות. בשעה 6:38 בדיוק דרכה כף רגלו של הנשיא על אדמת נורווגיה. ראש מועצת יֶבְנְאָקֶר קיבל את פניו. יום סתיו יפה כאן באוסלו, והוא מספק מסגרת נורווגית נאה לפגישת הפסגה הזאת. הבה נשמע שוב את דברי הנשיא כששוחח עם העיתונאים לפני חצי שעה."

הקטע מושמע כבר בפעם השלישית. שוב ראה הארי לנגד עיניו את העיתונאים הצועקים שנדחקים מול המחסומים. מעברם האחר של המחסומים עומדים גברים בחליפות אפורות שלא מתאמצים במיוחד להסוות את היותם סוכנים של השירות החשאי, זוקפים את כתפיהם ושבים ושומטים אותן תוך שהם סורקים את ההמון, בודקים בפעם השתים-עשרה שהאוזנייה תחובה באוזן כמו שצריך, סורקים שנית את ההמון, מיישרים את משקפי השמש, סורקים את ההמון שוב, מבטם נח לכמה שניות על צלם עם עדשת טֶלֶה ארוכה מעט, והם מוסיפים לסרוק, בודקים בפעם השלוש-עשרה שהאוזנייה תחובה באוזן כראוי. מישהו אמר "ברוך הבא" באנגלית, שקט השתרר ונשמע רחש, מעין חריקה, מאחד המיקרופונים.
"First, let me say I'm delighted to be here…", אמר הנשיא בפעם הרביעית בקול צרוד ובמבטא אמריקאי מובהק.
"קראתי שפסיכולוג אמריקאי ידוע טוען שהנשיא סובל מ-MPD," אמרה אֶלֶן.

"אם-פּי-די?"

"הפרעת אישיות מרובת פנים. דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הפסיכולוג סבור שהאישיות הרגילה שלו לא מודעת לכך שהאישיות האחרת, חיית המין, קיימה יחסי מין עם הנשים האלה. ולכן אפילו ועדת ההדחה של בית הנבחרים לא יכולה לשפוט אותו על כך שהכחיש זאת בשבועה."

"בחיי," אמר הארי והעיף מבט אל המסוק שריחף גבוה מעליהם.
ברדיו שאל קול בעל מבטא נורווגי:
"אדוני הנשיא, זהו ביקור ראשון בנורווגיה של נשיא אמריקאי מכהן. איזו מין תחושה זאת?"
הפוגה.
"נחמד מאוד לשוב ולבקר כאן. והעובדה שמנהיגי מדינת ישראל והעם הפלשתיני יכולים להיפגש כאן חשובה בעיני אף יותר. המפתח ל..."

"האם אדוני הנשיא זוכר משהו מביקורו הקודם בנורווגיה?"
"כמובן. בשיחות שייערכו היום אני מקווה שנוכל..."
"מה חשיבותן של אוסלו ונורווגיה בקידום השלום העולמי, אדוני הנשיא?"
"נורווגיה מילאה תפקיד חשוב."

קול ללא מבטא נורווגי:
"לדעת הנשיא, לאילו תוצאות ממשיות אפשר לשאוף מבחינה ריאלית?"
ההקלטה נקטעה וקול מהאולפן החל לשדר:
"הנה שמענו את זה! הנשיא סבור שנורווגיה מילאה תפקיד מכריע ב... אֶה, כינון שלום במזרח התיכון. ברגע זה עושה הנשיא את דרכו אל..."

הארי נאנח וכיבה את הרדיו. "מה הקטע עם המדינה הזאת, אלן?"
היא משכה בכתפיים.
"עָברו את נקודה 27," רחש הווֹקי-טוֹקי על לוח השעונים.
הוא העיף בה מבט.
"כולם מוכנים בעמדות?" שאל. היא הנהנה.
"אז זהו זה," אמר. היא גלגלה את עיניה. זו היתה הפעם החמישית שאמר זאת מאז יצאה השיירה משדה התעופה בגָרדֶרמוּאֶן. מהמקום שבו חנו יכלו לצפות על הכביש המהיר, שהשתרע, ריק, ממחסום האגרה ומעלה, לעבר טְרוֹסְטֶרוּד ופוּרוּסֶט. הפנס הכחול על גג המכונית הסתובב בעצלתיים. הארי פתח את החלון והוציא את ידו כדי לסלק עלה שלכת צהבהב שנתקע מתחת למגב.
"אדום החזה," אמרה אלן והצביעה. "נדיר לראות את הציפור הזאת בסוף הסתיו."
"איפה?"

"שם. על גג ביתן האגרה."
הארי התכופף והביט מבעד לשמשה הקדמית.
"באמת? אז ככה נראה אדום החזה?"
"כן. אבל אתה בטח לא רואה שום הבדל בינו לבין קיכלי לבֶן גַבּות, נכון?"
"נכון." הארי האהיל על עיניו. האם הוא נעשה קצר רואי?
"זו ציפור נדירה, אדום החזה," אמרה אלן ופתחה שוב את מכסה התרמוס.
"אין לי שום ספק," אמר הארי.
"תשעים אחוזים מהן נודדות דרומה, ויש כמה שמסתכנות וכאילו נשארות."
"כאילו נשארות?"
שוב בקע קול רחש ממכשיר הקשר:
"עמדה 62 למפקדה. מכונית לא מוכרת חונה בצד הדרך מאתיים מטר לפני היציאה ללורֶנסְקוּג."
קול עמוק השיב מהמפקדה, בניב של העיר בֶּרגֶן:
"רק רגע, 62. אנחנו בודקים."
דממה.
"בדקתם את בתי השימוש?" שאל הארי והנהן לעבר תחנת הדלק "אֶסוֹ".
"כן. התחנה ריקה מלקוחות ומעובדים. חוץ מהמנהל. נעלנו אותו במשרד."
"וביתני האגרה?"

"נבדקו. תירגע, הארי, ערכנו את כל הבדיקות. וכן, אלה שנשארות מהמרות על זה שהחורף יהיה קל, נכון? ויכול להיות שכך יהיה, אבל אם הן טועות - הן מתות. אז אתה אולי תוהה למה לא לנדוד דרומה, ליתר ביטחון? מה, הן פשוט עצלניות, הציפורים האלה שנשארות?"

הארי העיף מבט בראי ואחַר בשומרים משני צדי גשר הרכבת. לבושי שחורים וחבושי קסדות, לכל אחד מהם מקלע אֶם-פי-5 תלוי על צווארו. אפילו מכאן יכול לקרוא את המתח בשפת הגוף שלהם.

"העניין הוא שאם מתברר שהחורף קל, הן יכולות לבחור את נחלות הקינון הטובות ביותר לפני שהאחרות שבות הביתה," אמרה אלן תוך שהיא מנסה לדחוף את התרמוס לתוך תא הכפפות העמוס לעייפה. "הן לוקחות סיכון מחושב, מבין? או שיחיו כמו מלכות או שיאכלו אותה, ובגדול. להמר או לא להמר? אם את מהמרת, לילה אחד את עלולה לצנוח קפואה כולך מהענף שלך ולא להפשיר עד האביב. אם את משתפנת, אולי לא תספיקי להזדיין כשאת חוזרת. דילמות נצחיות שתמיד עומדים בפניהן."

"את לובשת את אפוד המגן, נכון?" הארי סובב את ראשו והסתכל באלן.
אלן לא השיבה, רק בהתה בכביש המהיר והניעה לאט את ראשה מצד לצד.
"לבשת אותו או לא?"
היא חבטה על חזהּ בפרקי אצבעותיה במקום תשובה.
"את הקל?"
היא הנהנה.
"לעזאזל, אלן! נתתי פקודה ללבוש את אפודי העופרת. לא את האפוד המצ'וקמק הזה."
"אתה יודע בכלל במה משתמשים אנשי השירות החשאי פה?"
"תני לי לנחש. באפודים קלים?"
"בדיוק."
"ואת יודעת על מה אני שם זין?"
"תן לי לנחש. על השירות החשאי?"
"בדיוק."
היא צחקה. גם הארי חייך. מכשיר הקשר השמיע רחש חורק.
"מפקדה לעמדה 62. מהשירות החשאי מוסרים שהמכונית שלהם היא זאת שחונה ליד היציאה ללורֶנְסְקוּג."
"עמדה 62. קיבלתי."
"את רואה," אמר הארי והלם בהגה ברוגז. "אין תקשורת, החבר'ה בשירות החשאי עושים מה שבראש שלהם. מה עושה שם המכונית ההיא בלי שנדע על זה? הה?"
"בודקת שאנחנו עושים את העבודה שלנו," אמרה אלן.
"כמו שהם הנחו אותנו לעשות אותה."
"בכל זאת מרשים לך להחליט קצת, אז תפסיק לקטר," אמרה. "ותפסיק לתופף ככה על ההגה."
אצבעותיו של הארי דילגו בצייתנות לחיקו. היא חייכה. הוא נשף את האוויר מריאותיו בחרחור ממושך:
"כן, כן, כן."

אצבעותיו מיששו את קת אקדח השירות שלו, סמית וֶסון בקוטר 38 עם שישה כדורים. בחגורה היו לו שתי מחסניות נוספות, קלות טעינה, עם שישה כדורים בכל אחת. הוא ליטף את האקדח בידיעה שבעצם אינו מורשה לשאת נשק. אולי הוא באמת נעשה קצר רואי, כי אחרי קורס של ארבעים שעות בחורף שעבר, הוא נכשל במבחן המטווח. זה אמנם די שכיח, אבל להארי זה קרה בפעם הראשונה, ובכלל לא מצא חן בעיניו. נכון, כל שהיה עליו לעשות הוא לגשת למבחן נוסף - רבים אחרים נזקקו לארבעה ואף לחמישה ניסיונות - אבל משום מה הוא רק דחה את המבחן עוד ועוד.

שוב רחשוש: "עברו את נקודה 28."
"זאת הנקודה האחת לפני האחרונה של משטרת מחוז רוֹמֶרִיקֶה," אמר הארי. "הנקודה הבאה שיעברו היא קָארִיהַאוּגֶן, ואחר כך הם שלנו."
"למה הם לא עושים מה שאנחנו עשינו בפעמים הקודמות, פשוט אומרים איפה השיירה נמצאת, במקום את המספרים המפגרים האלה?" שאלה אלן בנימה קנטרנית.

"תנחשי."
שניהם ענו במקהלה: "השירות החשאי!" וצחקו.
"עברו את נקודה 29."
הוא הציץ בשעון.
"אוקיי, אם כך הם יהיו כאן עוד שלוש דקות. אני מעביר לתדר של משטרת מחוז אוסלו בווקי-טוקי. תערכי בדיקה אחרונה."
מכשיר הקשר חרק ושרק בשעה שאלן עצמה את עיניה כדי להתרכז באישורים שנשמעו בזה אחר זה. היא תלתה את המיקרופון במקומו. "כולם בעמדות ומוכנים."

"תודה. תחבשי את הקסדה."
"מה?? נו, באמת, הארי."
"שמעת מה אמרתי."
"תחבוש את הקסדה בעצמך!"
"שלי קטנה מדי."
קול חדש: "עברו את נקודה 1."

"לעזאזל, לפעמים אתה כל כך... לא מקצועי." אלן חבשה את הקסדה לראשה, הידקה את רצועת הסנטר ועשתה פרצופים למראת הצד.
"גם אני אוהב אותך," אמר הארי ובחן את הכביש מולם מבעד למשקפת. "אני רואה אותם."

בראש הגבעה העולה לקָארִיהַאוּגֶן נראו הבהובי מתכת. בינתיים ראה הארי רק את המכונית הראשונה בשיירה, אבל הוא ידע את הסדר: שישה אופנועים עם שוטרים ממחלקת הליווי הנורווגית שעברו אימון מיוחד, שתי מכוניות ליווי נורווגיות, מכונית של השירות החשאי, ואחריה שתי קאדילק פְליטווּד זהות (מכוניות מיוחדות של השירות החשאי שהוטסו מארצות הברית) שבאחת מהן יושב הנשיא. באיזו מהן - זה נשמר בסוד. ואולי הוא יושב בשתיהן, חשב הארי. באחת ג'קיל ובשנייה הייד. אחרי אלה באו המכוניות הגדולות יותר: אמבולנס, מכונית תקשורת ומכוניות נוספות של השירות החשאי.

"הכול נראה רגוע," אמר הארי. המשקפת שלו נעה לאט מימין לשמאל. האוויר מעל האספלט רטט למרות הצינה של בוקר נובמבר.

אלן ראתה את קווי המתאר של המכונית הראשונה. תוך חצי דקה יחלפו על פני מחסום האגרה, וחצי העבודה כבר תהיה מאחוריהם. ובעוד יומיים, כשאותן מכוניות יחלפו על פני המחסום בכיוון הנגדי, יוכלו היא והארי לחזור למשימות המשטרתיות הרגילות שלהם. היא העדיפה להתעסק עם אנשים מתים באגף הרציחות מאשר להשכים בשלוש לפנות בוקר כדי לשבת בתוך ווֹלבו קרה ביחד עם הארי הרגזן, שניכר בו כי נטל האחריות הרובץ על כתפיו מכביד עליו מאוד.

חוץ מנשימותיו הקצובות של הארי שרר שקט מוחלט במכונית. היא וידאה שנורות הבקרה בשני מכשירי הקשר מאירות. שיירת המכוניות הגיעה כמעט לרגלי הגבעה. היא החליטה ללכת ל"טוֹרְשְט" אחרי העבודה ולשתות לשוכרה. היה שם איזה טיפוס שהחליפה איתו מבטים. תלתלים שחורים, עיניים חומות, קצת מסוכנות. רזה. הוא נראה קצת בוהמייני, מין אינטלקטואל. אולי...
"מה לכל ה..."

הארי כבר חטף לידיו את המיקרופון. "אדם עומד בביתן השלישי משמאל. מישהו יכול לזהות את האיש?"
מכשיר הקשר השיב בדממה חורקת בעוד מבטה של אלן מתרוצץ על פני שורת הביתנים. שם! היא ראתה גב של גבר מאחורי הזכוכית החומה של הביתן - במרחק ארבעים-חמישים מטרים מהם, לא יותר. באור הנגדי נראו בבירור קווי המתאר של הדמות. וכמוהם גם הקנה הקצר עם כוונת הלהב שהזדקרה מעל כתפו.
"נשק!" קראה. "יש לו תת-מקלע!"
"קיבינימט!" הארי בעט בדלת המכונית, שתי ידיו אחזו בחלק המסגרת העליון והוא הניף את עצמו החוצה. מבטה של אלן היה נעוץ בשיירת המכוניות. היא במרחק כמה מאות מטרים מהם, לא יותר. הארי תחב את ראשו לתוך המכונית.
"זה לא אחד משלנו, אבל יכול להיות שזה מישהו מהשירות החשאי," אמר. "תתקשרי למפקדה." הוא כבר החזיק את האקדח בידו.
"הארי..."

"עכשיו! ותיתני צפירה אם במפקדה אומרים שהוא אחד משלהם."
הארי פתח בריצה לעבר ביתן האגרה והגב עוטה החליפה. הקנה הבולט נראה כמו קנה של עוזי. אוויר הבוקר הקר צרב את ריאותיו.
"משטרה!" צעק הארי. "פּוֹליס!"
שום תגובה, הזכוכית העבה של הביתנים נועדה לחסום את רעש התנועה. האיש הסב עכשיו את ראשו לעבר השיירה והארי הבחין במשקפי השמש הכהות מתוצרת רייבּאן. השירות החשאי. או אחד שרוצה להיראות כמו איש השירות החשאי.
נותרו עוד עשרים מטרים.
איך הצליח להיכנס לביתן הנעול אם הוא לא אחד משלהם? לכל הרוחות! הארי שמע עכשיו את האופנועים. הוא לא יספיק להגיע לביתן.
הוא שחרר את הנצרה וכיוון, בעודו מתפלל שצופר המכונית יפלח את דממת הבוקר המוזר הזה בכביש המהיר שנסגר לתנועה עכשיו ושאליו לא היה רוצה להיקלע בשום זמן. ההוראות היו ברורות, אבל הוא לא הצליח לסלק את המחשבות: אפוד קל. אין תקשורת. תירה, זאת לא אשמתך. יש לו משפחה?

היישר מאחורי הביתן הופיעה השיירה והתקרבה במהירות. בעוד שתי שניות יהיו הקאדילקים בגובה הביתנים. מתוך זווית עינו השמאלית הבחין בתנועה, ציפור קטנה שהמריאה מהגג.
להמר או לא להמר... דילמות נצחיות מהסוג הזה.
הוא חשב על מפתח הצוואר הנמוך של האפוד, והנמיך את האקדח כסנטימטר. שאגת האופנועים היתה מחרישת אוזניים.

2
אוסלו, יום שלישי, 5 באוקטובר 1999

"זו הבגידה הגדולה," אמר הגבר גלוח הראש והשפיל את עיניו אל כתב היד. ראשו, גבותיו, זרועותיו המנופחות, אפילו כפות ידיו הענקיות שאחזו בדוכן, הכול היה מגולח למשעי ונקי. הוא רכן קדימה אל המיקרופון.

"אחרי 1945 היו אויבי הנציונל-סוציאליזם לשליטים יחידים, והם פיתחו ויישמו את עקרונותיהם הדמוקרטיים והכלכליים. כתוצאה מכך לא זכה העולם לראות ולו פעם אחת את השמש שוקעת ללא מלחמות. אפילו כאן, באירופה, מתנהלות מלחמות ומתרחש רצח עם. בעולם השלישי מיליונים רעבים ומתים - ועל אירופה מרחפת סכנת הגירה המונית שתביא בעקבותיה תוהו ובוהו, מחסור ומלחמת קיום."
הוא הפסיק והביט סביבו. באולם שררה דממה מוחלטת, רק אחד המאזינים בספסלים שמאחוריו מחא כפיים בהיסוס. כשהמשיך בנאומו, משולהב כולו, נדלק אור אדום ומבשר רעות בנורית הקטנה מתחת למיקרופון, והורה שהרשמקול מקבל אותות מעוותים.
"לא הרבה מפריד בינינו לבין עושר חסר דאגה. מצד שני, לא הרבה מפריד בינינו לבין היום שבו ניאלץ לסמוך על עצמנו ועל הקהילה הסובבת אותנו. מלחמה אחת, אסון כלכלי או אקולוגי - וכל רשת החוקים והכללים, שממהרת להפוך את כולנו למקרים סוציאליים פאסיביים, תיעלם פתאום. הבגידה הגדולה הקודמת התרחשה ב-9 באפריל 1940, כשאלה המתקראים מנהיגינו הלאומיים ברחו מפני האויב כדי להציל את עורם, ולקחו איתם את יתרות הזהב כדי לממן חיי פאר בלונדון. עכשיו האויב שוב כאן. ואלה שמתפקידם להגן על האינטרסים שלנו, בוגדים בנו פעם נוספת. הם מאפשרים לאויב לבנות מסגדים בקרבנו, מאפשרים לו לשדוד את הקשישים שלנו ולערבב את דמו בדם נשותינו. אין זו אלא חובתנו כנורווגים להגן על הגזע שלנו ולחסל את הבוגדים שבקרבנו."

הוא הפך דף, אבל כחכוח גרון מהבימה מולו גרם לו לעצור ולהרים את עיניו.

"תודה, אני סבור ששמענו די," אמר השופט והציץ מעל משקפיו: "האם יש לתביעה שאלות נוספות לנאשם?"

השמש זרחה באלכסון אל תוך אולם 17 של בית המשפט המחוזי באוסלו, ועטפה את חסר השיער בהילה כוזבת. הוא היה לבוש חולצה לבנה וענוב עניבה צרה, ככל הנראה בעצת הסנגור שלו, יוּהָאן קְרוֹהְן, שברגע זה ישב שעון לאחור בכיסאו וטלטל עט בין האצבע המורה לאצבע האמה. רוב הדברים הנוגעים למצב הזה לא מצאו חן בעיני קרוהן. לא כיוון החקירה של התובע, לא האופן שבו הלקוח שלו, סְוֶורֶה אוּלסֶן, פרשׂ בגילוי לב את המצע שלו, וגם לא העובדה שמצא לנכון להפשיל את שרווליו ולחשוף בפני אב בית הדין והשופטים את שלל קעקועיו: קורי העכביש על שני מרפקיו; שורת צלבי הקרס על זרועו השמאלית; ועל הימנית, שרשרת של סמלים נורדיים עתיקים והמילה VALKYRIA באותיות גותיות שחורות. וָלקִיריָה היה שמה של אחת הכנופיות שהשתייכו לחוגי הניאו-נאצים באזור צומת סֵטֶר בנוּרסְטְרַנְד.
אבל הדבר שהרגיז את יוהאן קרוהן יותר מכול היו החריקות בהליך המשפטי כולו. הוא רק לא הצליח לשים עליהן את האצבע.
פרקליט התביעה, איש קטן בשם הרמן גְרוֹת, כופף אליו את המיקרופון בעזרת זרת שהיתה מעוטרת בטבעת עם סמל אגודת עורכי הדין.
"רק עוד שתי שאלות לסיום, כבוד השופט." קולו היה רך ושקט. הנורית תחת המיקרופון האירה בירוק.
"אם כן, בשלושה בינואר בשעה תשע, כשנכנסת ל'קבּבּ של דניס' בדְרוֹנינְגֶסגָטֶה, עשית זאת בכוונה ברורה למלא את חובתך בהגנה על הגזע שלנו, כפי שציינת?"

יוהאן קרוהן התנפל על המיקרופון:
"הלקוח שלי כבר השיב שהתגלע ריב בינו לבין בעל המזנון הווייטנמי." נורה אדומה. "הוא התגרה בו," אמר קרוהן. "אין כל סיבה לרמוז שהיתה כאן כוונה תחילה."
גְרות עצם את עיניו לגמרי:
"אם דבריו של הסנגור נכונים, אולסן, הרי שנשאת על גופך אלת בייסבול לגמרי במקרה?"
"לצורך הגנה עצמית," קטע אותו קרוהן ונופף בזרועותיו בייאוש:
"כבוד השופט, הלקוח שלי כבר השיב על השאלות האלה."
השופט שפשף את סנטרו ובחן את פרקליט ההגנה. הכול ידעו שיוהאן קרוהן הצעיר הוא כוכב עולה בשמי ההגנה - במיוחד יוהאן קרוהן עצמו - וזו ככל הנראה הסיבה שבעטייה נאלץ השופט, רגוז משהו, להודות:
"אני מסכים עם הסנגור. אם לתביעה אין רעיונות חדשים, עלי לבקש שנתקדם."
גרות פקח את עיניו ופס לבן וצר הופיע מעל ומתחת לקשתיות העין. הוא הנהן, ובתנועה לֵאה הניף עיתון באוויר.
"זוהי מהדורה של דָגְבּלָדֶה מהעשרים וחמישה בינואר. בראיון בעמוד שמונה אומר אחד משותפיו הרעיוניים של הנאשם..."
"אני מוחה..." פתח קרוהן.

גרות נאנח. "הרשו לי לשנות זאת לאדם המבטא דעות גזעניות."
השופט הנהן, אך בה בעת העיף בקרוהן מבט מתרה. גרות המשיך:
"אותו אדם אומר בתגובה לתקיפה בקבב של דניס, שאנו זקוקים לגזענים נוספים כמו סְוֶורֶה אולסן כדי להחזיר את נורווגיה לידינו. בראיון נעשה שימוש במילה 'גזען' כתואר כבוד. האם הנאשם רואה את עצמו כגזען?"
"כן, אני גזען," אמר אולסן לפני שקרוהן הספיק להתערב. "במובן שאני מייחס למילה."
"ומהו המובן הזה?" חייך גרות.

קרוהן קמץ את אגרופיו מתחת לשולחן והביט לעבר הדוכן, בשני השופטים-העמיתים לצדי אב בית הדין. השלושה הללו הם שיכריעו את עתיד הלקוח שלו בשנים הקרובות, ואת מעמדו שלו בחודשים הקרובים ב"מרתף תוּסְטְרוּפּ", הבר שבו יושבים העיתונאים והפוליטיקאים. שני נציגים פשוטים של העם, של חוש הצדק הציבורי. "שופטים חובבים", כך נקראו בעבר, עד שהתברר שהכינוי אולי נשמע יותר מדי כמו "שופטים חובבנים". השופט-העמית שישב מימין לאב בית הדין היה גבר צעיר בחליפת עבודה זולה וסבירה, שכמעט לא העז להרים את עיניו. האישה הצעירה, העגלגלה במקצת, לצדו השמאלי, נראתה כאילו היא רק מעמידה פנים שהיא עוקבת אחר המתרחש, ותוך כדי כך מקפידה לזקוף את צווארה כדי שהסימנים הראשונים לסנטר כפול לא ייראו מן האולם. נורווגים ממוצעים. מה הם יודעים על טיפוסים כמו סוורה אולסן? מה הם רוצים לדעת?

שמונה עדים ראו את סוורה אולסן נכנס למזנון המהיר ואלת עץ תחת זרועו, ואחרי חילופי גידופים קצרים, חובט באלה בראשו של בעל המזנון הוֹ דַאי, וייטנמי כבן ארבעים שהגיע לנורווגיה כפליט הסירות ב-1978. כה חזקה היתה החבטה שהוֹ דאי לא יוכל עוד ללכת. בעוד אולסן פותח בדברים, החל יוהאן קרוהן הצעיר לנסח במוחו את העתירה שיגיש לבית הדין לערעורים.

"גז-ע-נות," קרא אולסן אחרי שאיתר את דעתו על הנייר, "היא מאבק נצחי במחלות תורשתיות, בניוון ובהכחדה, וכן חלום ותקווה לחברה בריאה יותר עם איכות חיים טובה יותר. עירוב גזעים הוא סוג של רצח עם דו-צדדי. בעולם שבו מתכננים להקים בנקים לגֶנים על מנת לשמר את החיפושית הקטנה ביותר, מקובל על הרוב לערבב ולהרוס גזעים אנושיים שהתפתחו במשך אלפי שנים. במאמר שפורסם ב-1972 בכתב העת המכובד American Psychology הזהירו חמישים מדענים אמריקאים ואירופים מפני השתקת טיעונים הקשורים לתיאוריית התורשה."
אולסן עצר את שטף דיבורו, העביר מבט גורף על אולם 17 והניף את אצבעו הימנית. הוא הסב את ראשו לעבר התובע כך שקרוהן ראה את קעקוע ה"זיג הַייל" החיוור על קפל השומן הגלוח בין העורף לצוואר, זעקה אילמת וניגוד גרוטסקי ומוזר לרטוריקה הצוננת. בדממה שהשתררה שמע קרוהן על פי הרעש מהפרוזדור, שבאולם 18 יצאו להפסקת צהריים. השניות חלפו. קרוהן נזכר במשהו שקרא על כך שבמהלך העצרות ההמוניות היה אדולף היטלר עושה לפעמים אתנחתא דרמטית שהתארכה עד כדי שלוש דקות. אולסן המשיך בדבריו והכה באצבעו לפי הקצב, כאילו הוא מבקש להחדיר כל מילה וכל משפט למוחותיהם של המאזינים:

"כל מי שמנסה להעמיד פנים שלא מתנהל מאבק בין הגזעים הוא עיוור או בוגד."
הוא לגם מכוס המים שסדרן בית המשפט הניח מולו.
התובע התערב:
"ובמאבק הזה בין הגזעים, האם אתה ותומכיך, שרבים מהם יושבים כאן באולם, הנכם היחידים בעלי הזכות לתקוף?"
קריאות בוז מגלוחי הראש שבספסלי הקהל.

"אנחנו לא תוקפים, אנחנו מגנים על עצמנו," אמר אולסן. "זו זכותם וחובתם של כל הגזעים."
מישהו מספסל המאזינים צעק משהו. אולסן קלט את דבריו והעבירם הלאה בחיוך:
"גם אצל גזעים זרים אפשר למצוא מוּדעות גזעית נוסח הנציונל-סוציאליזם."
צחוק ומחיאות כפיים פזורות מהמאזינים. השופט ביקש שקט ונתן מבט שואל בתובע.
"זה הכול," אמר גרות.
"האם הסנגור מבקש לשאול כמה שאלות?"
קרוהן טלטל את ראשו.
התובע הנהן אל סדרן בית המשפט וזה פתח את הדלת בירכתי האולם, הוציא את ראשו החוצה ואמר משהו. בחוץ נשמע רחש של כיסא נגרר, הדלת נפתחה לרווחה וגבר גבה קומה פסע פנימה. קרוהן רשם לפניו שהגבר לבוש בז'קט חליפה קטן במקצת למידותיו ובמכנסי ג'ינס שחורים ונעול נעלי דוק מרטנס ענקיות, שחורות גם הן. ראשו הגלוח כמעט למשעי וגופו הצנום והאתלטי רמזו שגילו איפשהו בתחילת שנות השלושים. אבל עיניו שטופות הדם, השקיות השחורות מתחתן ועור הפנים החיוור, שנימי הדם הדקיקים בו התפרצו פה ושם לכדי דֶלתָאוֹת קטנות ואדומות, הצביעו יותר בכיוון גיל חמישים.

"קצין המשטרה הארי הוּלֶה?" שאל השופט כשהאיש התיישב בתא העדים.
"כן."
"אני רואה שלא מסרת את כתובת מגוריך?"
"חסויה." הולה הצביע באגודל מעל כתפו. "הם ניסו לפרוץ אלי הביתה."
קריאות בוז נוספות.
"האם העדת אי-פעם בשבועה, הולה?"
"כן."
ראשו של קרוהן היטלטל כמו ראשם של כלבי הפלסטיק שנהגים מסוימים אוהבים להניח על מדף השמשה האחורית. הוא החל לדפדף במסמכים בקדחתנות.
"אתה עובד במחלק הפשע כחוקר מקרי רצח, הולה," אמר גרות. "מדוע קיבלת את התיק הזה?"
"משום ששגינו בהערכת המקרה," אמר הולה.
"מה פירוש?"
"לא הבאנו בחשבון את האפשרות שהו דאי יישאר בחיים. בדרך כלל לא שורדים עם גולגולת מנופצת וחלקי מוח שניתזים החוצה."
קרוהן ראה איך פניהם של השופטים-העמיתים מתעוותים שלא מרצונם. אבל זה לא שינה דבר עכשיו. הוא מצא את הגיליון שעליו רשומים שמות השופטים-העמיתים. ושם היא היתה: הטעות.

3
רחוב קרל יוהאן, 5 באוקטובר 1999

"אתה עומד למות."
המילים הוסיפו להדהד באוזניו של הזקן כשיצא אל גרם המדרגות ונעצר, מסונוור משמש הסתיו העזה. אישוניו התכווצו לאִטם, והוא נאחז במעקה ונשם נשימות עמוקות ואטיות. הוא האזין לקקופוניית המכוניות, החשמליות, הרמזורים המצפצפים. לקולות - קולות נרגשים ושמחים שמיהרו לחלוף על פניו בנעליים מקרקשות. ולמוזיקה, האם שמע אי-פעם כל כך הרבה מוזיקה? אבל דבר לא הצליח להחריש את צליל המילים:
"אתה עומד למות."
כמה פעמים עמד כאן בקצה המדרגות, מחוץ למרפאתו של דוקטור בּוּאֶר? פעמיים בשנה במשך ארבעים שנה, כלומר שמונים פעמים. שמונים ימים רגילים, בדיוק כמו היום, אבל אף פעם עד עכשיו לא שם לב לחיים השוקקים כאן ברחובות. איזו התרוממות רוח, איזו תאוות חיים חמדנית. החודש היה חודש אוקטובר, אך הוא הרגיש כאילו זה יום של מאי. היום בו פרץ השלום. האם הגזים? הוא שמע את קולה, ראה את צלליתה באה בריצה מתוך השמש, את תווי הפנים שנבלעו בהילה של אור לבן.
"אתה עומד למות."

כל הלובן נמלא צבע והפך לקרל יוהאן, רחובה הראשי של אוסלו. הוא ירד במדרגות, נעמד במקומו והביט ימינה ושמאלה כמי שאינו מסוגל להחליט באיזה כיוון ללכת, ושקע בהרהורים. לפתע התנער כאילו מישהו העיר אותו והחל הולך בכיוון הארמון. צעדיו היו מהוססים, מבטו מושפל ודמותו הכחושה מכווצת בתוך מעיל הצמר שהיה קצת גדול מדי.
"הסרטן התפשט," אמר דוקטור בּוּאֶר.

"אני מבין," השיב, הביט בבואר ותהה אם זה משהו שנכלל בלימודי הרפואה - להסיר את המשקפיים כשמשהו חמור עומד להיאמר - או שזה פשוט משהו שרופאים קצרי רואי עושים כדי לחסוך מעצמם את המבט בעיניו של המטופל. עכשיו שקו השיער שלו החל לסגת, הוא דומה יותר ויותר לאבא שלו, דוקטור קונרד בואר. גם השקיות מתחת לעיניים אופפות אותו בקצת מאותה הילת דאגה שאפפה את אביו.
"בקיצור?" שאל הזקן בקול שלא שמע למעלה מחמישים שנה; אותו קול גרוני חלול ומחוספס של אדם שחרדת המוות מרטיטה את מיתרי קולו.

"ובכן, השאלה היא כמובן אם..."
"בבקשה ממך, דוקטור. הבטתי לתוך עיניו של המוות בעבר."
הוא הרים את קולו, ברר את מילותיו וכפה על קולו להישמע נחוש, כפי שרצה שיישמע לאוזניו של דוקטור בואר.
מבטו של דוקטור בואר שוטט על פני השולחן, על רצפת הפרקט המהוהה והחלון המלוכלך. הוא הסתתר לו שם זמן מה בטרם ישוב ויפגוש בשלו. ידיו גיששו ומצאו מטלית ומירקו בה את משקפיו שוב ושוב.
"אני יודע איך אתה..."
"אתה לא יודע שום דבר, דוקטור." הזקן שמע את עצמו צוחק צחוק קצר ויבש. "אל תיעלב, בואר, אבל אני מבטיח לך דבר אחד: אתה לא יודע שום דבר."

הוא ראה את הבעת המבוכה שהתפשטה על פניו של בואר ובאותו רגע הבחין שהברז בכיור ליד הקיר בקצה החדר דולף. צליל חדש, כאילו באופן פתאומי ולא מובן שָבוּ חושיו להיות של בן עשרים.
בואר הרכיב את משקפיו, הניף פיסת נייר כאילו המילים שהוא עומד לומר כתובות עליה, כחכח בגרונו ואמר:
"אתה עומד למות."

הזקן היה מעדיף שיפנה אליו בגוף שלישי.

הוא נעצר ליד קהל מתגודד ושמע צלילי גיטרה וקול שר שיר שוודאי נשמע ישן לכולם חוץ ממנו. הוא שמע אותו בעבר, ככל הנראה לפני רבע מאה, אבל חש כאילו זה היה אתמול. כך קרה לכל הדברים - ככל שאירעו בזמן מרוחק יותר, כן נראו לו עתה קרובים וברורים יותר. עכשיו היה נזכר בדברים שלא זכר במשך שנים, אולי אף מעולם לא. בעבר היה עליו לקרוא עליהם ביומניו מימי המלחמה, ואילו עתה יכול פשוט לעצום את עיניו ולראותם מוקרנים על רשתיות עיניו, כמו סרט.
"על כל פנים, נותרה לך שנה."

אביב אחד וקיץ אחד. הוא היה מסוגל לראות כל עלה מצהיב על עצי השלכת בסְטוּדֶנְטֶרלוּנדֶן, כאילו הרכיב משקפיים חדשים וחזקים יותר. אותם עצים עמדו שם בשנת 1945, ואולי לא? הם לא היו ברורים במיוחד באותו יום, דבר לא היה ברור. הפרצופים המחייכים, הפרצופים הזועמים, הקריאות שבקושי הגיעו לאוזניו, דלת המכונית הנטרקת. אולי עמדו דמעות בעיניו, כי כשנזכר בדגלים שנופפו האנשים שהתרוצצו על המדרכות, ראה רק כתמים אדומים מטושטשים. קריאותיהם: יורש העצר חזר!
הוא טיפס על הגבעה לעבר הארמון, שם התקבצו כמה אנשים כדי לצפות בחילופי המשמר. הד של פקודות ונקישות של קתות רובים ועקבי נעליים עלו מחזית הלבנים שצבעה צהוב חיוור. מצלמות וידאו זמזמו, ואוזניו קלטו כמה ביטויים בגרמנית. זוג יפני צעיר עמד חבוק והביט מחויך במחזה. הוא עצם את עיניו, ניסה להריח את ריח המדים ושמן הרובים. שטויות במיץ, לשום דבר כאן לא היה ריח שהזכיר את ריח המלחמה שלו.

הוא פקח את עיניו. מה הם יודעים בכלל, ילדים-חיילים אלה לבושי השחורים, בובות מצעד של המונרכיה הסוציאליסטית, שמבצעים מהלכים סמליים? הם תמימים מכדי להבין אותם, צעירים מכדי לחוש משהו לגביהם. הוא שב להרהר באותו היום, בנורווגים הצעירים שהתחפשו לחיילים - או "חיילים שוודים", כפי שהם כינו אותם. בעיניו הם היו חיילי צעצוע, לא ידעו איך לובשים מדים, ועוד פחות מכך איך נוהגים בשבוי מלחמה. מפוחדים ואכזריים, עם בדלי סיגריות בזוויות הפה וכומתות מלוכסנות בשובבות לראשיהם, נאחזו בכל כוחם בנשק שאך זה זכו בו ונעצו את קתות רוביהם בגבות האסירים, בניסיון לגבור על הפחד.
"חזיר נאצי," אמרו כשהכו, כמבקשים מחילה מיידית על חטאיהם.

הוא שאף אוויר לריאותיו, טעם את טעמו של יום הסתיו החמים, אבל בו ברגע הופיע הכאב. הוא פסע צעד מתנודד לאחור. מים בריאות. בעוד שנים-עשר חודשים, אולי פחות, יפרישו הדלקת והמוגלה מים, ואלה יצטברו בריאות. אומרים שזה הנורא מכול.
"אתה הולך למות."
ואז הופיע השיעול, עז כל כך עד כי כל מי שעמד לידו התרחק בלי משים.

4
משרד החוץ
ויקטוריה טֶרָסֶה, 5 באוקטובר 1999

תת-שר החוץ בֶּרְנְט בְּרַנְדהַאוּג פסע במסדרון בצעדים רחבים. חלפו שלושים שניות מאז יצא מהמשרד, בעוד ארבעים וחמש שניות יגיע לחדר הפגישות. הוא זקף את כתפיו בתוך הז'קט, חש לא רק איך הן ממלאות אותו, אלא גם איך שרירי גבו נמתחים כנגד האריג. לַטִיסִימוּס דוֹרְסי - שריר הגב הרָחִיב, המפותח במיוחד אצל העוסקים בסקי קרוס-קאנטרי. הוא היה בן שישים, אבל לא נראה בן יום למעלה מחמישים. לא שהמראה החיצוני העסיק אותו, אבל הוא היה מודע כמובן לכך שהוא גבר נאה. בלי שיצטרך לעשות לשם כך הרבה מעבר לאימון סדיר - שאהב ממילא - לשניים-שלושה ביקורים במכון השיזוף בחורף, ולתלישת השערות האפורות מגבותיו שהתעבו עם הזמן.
"הַי, ליסֶה!" קרא כשחלף על פני מכונת הצילום, והמתלמדת הצעירה במשרד החוץ ניתרה בבהלה, והספיקה רק לשלוח לעברו חיוך חיוור בטרם ייעלם בפינה הבאה. ליסה היתה משפטנית שהוסמכה לא מכבר, בת של חברו לספסל הלימודים. רק לפני שלושה שבועות החלה את עבודתה במקום, ומאותו רגע ידעה שתת-שר החוץ, הפקיד הבכיר ביותר בבניין, יודע מיהי. האם יוכל להשיג אותה? ככל הנראה. לא שזה יקרה, בהכרח.

הוא שמע את רחש הקולות עוד לפני שהגיע לדלת הפתוחה. הוא הציץ בשעון. 75 שניות. הוא נכנס לחדר הישיבות, העיף מבט חטוף סביבו וקבע שכל הגופים שהוזמנו מיוצגים.

"אז אתה בְּיָארְנֶה מוֹלֶר?" קרא וחייך חיוך רחב כשהושיט את ידו מעל השולחן לעבר גבר גבוה וכחוש שישב ליד מפקדת המשטרה המחוזית, ניצב אָנָה סְטורְקְסֶן.

"אתה ממ"מ, נכון, מולר? אני שומע שאתה משתתף במסלול הרים ועמקים במירוץ השליחים בהוֹלְמֶנקוֹלֶן?"
זה היה אחד מתכסיסיו של ברנדהאוג. להשיג לעצמו פיסת מידע על אנשים שאיתם הוא נפגש לראשונה. משהו שאינו מופיע בקורות החיים שלהם. זה ערער את ביטחונם. השימוש במונח ממ"מ - ראשי התיבות של "מפקד מחלק משטרתי", שרק אנשים מבפנים הכירו - השביע את רצונו במיוחד. ברנדהאוג התיישב, קרץ לחברו הוותיק קוּרט מַיירִיק, מפקד שירותי הביון במשטרה, ובחן את הפרצופים האחרים סביב השולחן.

איש עדיין לא ידע מי ינהל את הישיבה, כי באופן תיאורטי השתתפו בה נציגים שווי משקל ממשרד ראש הממשלה, משטרת מחוז אוסלו, המודיעין הצבאי, יחידת המבצעים המיוחדים ומשרד החוץ, שאותו ייצג הוא עצמו. המר"ש - משרד ראש הממשלה - הוא שארגן את הפגישה, אבל לא היה כל ספק שמשטרת מחוז אוסלו, בראשות ניצב אָנָה סְטורְקְסֶן והשב"מ - שירות הביון המשטרתי - בפיקודו של קורט מייריק, ייטלו על עצמם את האחריות המבצעית כשהעניינים יתחילו להתגלגל. סגן השר ממשרד ראש הממשלה נראה כאילו בדעתו לנהל את הישיבה.

ברנדהאוג עצם את עיניו והקשיב.
שיחות החולין פסקו, זמזום הקולות נדם לאטו, רגל של שולחן חרקה. עדיין לא. דפים רשרשו, עטים השמיעו קליק - לפגישות חשובות כגון זו מביאים איתם מרבית ראשי המחלקות קצרנים משלהם, למקרה שמשהו ישתבש והם יתחילו להאשים זה את זה. מישהו כחכח בגרונו, אבל הכחכוח נשמע מהקצה הלא-נכון של החדר. חוץ מזה, לא כך מכחכחים לפני שפותחים פגישה. מישהו נשם נשימה עמוקה ועמד לפתוח בדברים.

"אם כך, נתחיל," אמר ברנט ברנדהאוג ופקח את עיניו.
הראשים נסבו לעברו. בכל פעם אותו הדבר. פה פעור למחצה, זה של סגן השר, חיוך עקום על פניה של גברת סטורקסן שנועד להראות שהיא מבינה מה התרחש - אבל פרט לכך: פנים חתומים שהביטו בו בלי לנחש כלל שהמערכה כבר הוכרעה.
"ברוכים הבאים לישיבת התיאום הראשונה. התפקיד שלנו הוא לדאוג שארבעה מחשובי האישים בעולם ייכנסו לנורווגיה וייצאו ממנה חיים, פחות או יותר."

צחקוקים מנומסים סביב השולחן.
"ביום שני, אחד בנובמבר, מגיעים מנהיג אש"ף יאסר עראפת, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק, ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין ולבסוף, הדובדבן שבקצפת: בשעה שש ורבע, בעוד עשרים ושבעה ימים בדיוק, ינחת בגָרדֶרמוּאֶן, שדה התעופה של אוסלו, האֵיירפוֹרס-וּאַן ועליו הנשיא האמריקאי."
ברנדהאוג העביר את מבטו מאיש אל איש סביב השולחן. עיניו נעצרו על האיש החדש, ביארנה מולר.
"אם לא ישרור ערפל, כמובן," אמר, קצר צחוקים ורשם לפניו בסיפוק שמולר שכח לרגע את עצבנותו והצטרף לצוחקים. ברנדהאוג החזיר לו חיוך, וחשף אגב כך את שיניו החזקות שהלבינו עוד קצת אחרי הטיפול הקוסמטי האחרון אצל רופא השיניים.
"עדיין איננו יודעים בדיוק כמה אנשים באים איתו," אמר ברנדהאוג. "באוסטרליה התלוותה אל הנשיא פמליה של אלפיים, בקופנהגן - של אלף ושבע מאות."
מלמולים סביב השולחן.
"אבל על סמך ניסיוני סביר להעריך שיבואו כשבע מאות."
ברנדהאוג אמר זאת בוודאות גמורה שה"הערכה" שלו תאושר במהרה, מאחר ששעה קודם לכן קיבל פקס עם רשימת שמות של 712 האנשים הצפויים להגיע.

"חלקכם בוודאי תוהים לשם מה זקוק הנשיא לאנשים רבים כל כך בשביל ועידת פסגה של יומיים בלבד. התשובה פשוטה. מדובר פה ברטוריקה של כוח מהסוג הישן והטוב. שבע מאות, אם הערכתי נכונה, הוא מספרם המדויק של האנשים שהביא איתו הקיסר פרידריך השלישי כשבא לרומא ב-1468 על מנת להסביר לאפיפיור מיהו האיש החזק בעולם."
עוד צחוק סביב השולחן. ברנדהאוג קרץ אל אנה סטורקסן. הוא מצא את המשפט בַיומון אָפטֶנפּוֹסְטֶן. הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו.
"אני לא צריך לספר לכם שחודש הוא זמן קצר מאוד, אבל פירוש הדבר הוא שנערוך פגישות תיאום יומיומיות בשעה 10:00 כאן בחדר. עד שארבעת הבחורים האלה יצאו אל מחוץ לתחום האחריות שלנו, אין לנו ברירה אלא להניח לכל שאר הדברים. מוטל בזאת איסור על יציאות לנופש, ימי חופש וימי מחלה. יש שאלות לפני שנמשיך?"
"טוב, אנחנו סבורים..." פתח סגן השר.
"כולל דיכאונות," קטע אותו ברנדהאוג וביארנה מולר פרץ בצחוק קולני שלא מרצונו.
"טוב, אנחנו..." פתח שוב סגן השר.
"בבקשה, מייריק," קרא ברנדהאוג.
"מה?"

מפקד השב"מ קורט מייריק זקף את פדחתו הנוצצת והביט בברנדהאוג.
"רצית להגיד משהו על הערכת האיוּם של השב"מ?" שאל ברנדהאוג.
"אָה, זה," אמר מייריק. "הבאנו איתנו עותקים."

מייריק בא מטְרוֹמְסו, ודיבורו היה שילוב מוזר ולא עקבי של ניב חֶבֶל טרומס ונורווגית ממלכתית, מעט מיושנת. הוא הנהן אל אישה שישבה לצדו. מבטו של ברנדהאוג נח עליה. נכון, היא לא היתה מאופרת, ושערה החום היה מסופר קצר ואסוף בסיכה לא-מחמיאה. גם התלבושת שלה, מין חליפת צמר כחולה, היתה ממש משעממת. אבל על אף שעטתה על פניה הבעת רצינות מוגזמת כמו זו שראה לעתים קרובות אצל נשות מקצוע החוששות שלא יתייחסו אליהן ברצינות, מה שראה מצא חן בעיניו. עיניה היו חומות ונעימות ועצמות הלחיים הגבוהות הקנו לה מראה אריסטוקרטי, כמעט לא-נורווגי. הוא ראה אותה בעבר, אבל התספורת שלה היתה חדשה. נו, איך קוראים לה - משהו תנ"כי - רָקֶל? אולי היא גרושה טרייה, תספורתה החדשה מרמזת על כך. היא רכנה אל תיק המנהלים שעמד בינה לבין מייריק, ומבטו של ברנדהאוג תר מוכנית אחר מִפתח החולצה שלה, אבל זו היתה מכופתרת גבוה מכדי שיוכל לראות משהו מעניין. יש לה ילדים בגיל חינוך חובה? תהיה לה התנגדות לשכור חדר במלון במרכז העיר בשעות היום? האם כוח עושה לה את זה?
ברנדהאוג: "תן לנו רק תקציר בעל פה, מייריק."
"בסדר."
"ראשית אני רוצה להגיד דבר אחד..." אמר סגן השר.
"אולי ניתן למייריק לסיים, ואז תוכל לדבר כמה שתרצה, ביורן?"
זו היתה הפעם הראשונה שברנדהאוג פנה אל סגן השר בשמו הפרטי.
"השב"מ מעריך שקיימת סכנה של ניסיון התנקשות או של גרימת נזק מסוג כלשהו," אמר מייריק.
חיוך התפשט על פניו של ברנדהאוג. מזווית עינו ראה שגם מפקדת המשטרה המחוזית מחייכת. בחורה חכמה, תואר במשפטים ותיק אישי ללא רבב. אולי כדאי שיזמין אותה ואת בעלה לארוחת פוֹרֶלים אצלו בבית ערב אחד? ברנדהאוג ורעייתו התגוררו בבית קורות עץ מרווח על גבול היער בנוּרְבֶּרְג. בחורף די היה להדק את המחליקיים ולצאת מהמוסך, וכבר אפשר היה לגלוש בשלג. ברנט ברנדהאוג אהב את הווילה הזאת. לאשתו היא נראתה קודרת מדי, היא אמרה שכל קורות העץ הכהות האלה מעוררות בה פחד מהחשכה,  והיא גם לא אהבה את כל היערות סביבם. כן, הזמנה לארוחה. קורות עץ מוצקות ופוֹרֶלִים שהוא עצמו דג. אלה הם האותות הנכונים שעליו לתת.
"אם יורשה לי, אזכיר לכם שארבעה נשיאים אמריקאים מתו כתוצאה מהתנקשות. אברהם לינקולן ב-1865, ג'יימס גרפילד ב-1881, ג'ון פ. קנדי ב-1963 ו..."

הוא פנה לעבר האישה עם עצמות הלחיים הגבוהות, שלחשה את השם ללא קול.
"אה, כן, ויליאם מקינלי. ב..."

"1901," אמר ברנדהאוג, חייך בחום והציץ בשעון.
"בדיוק. אבל במשך השנים נעשו ניסיונות התנקשות נוספים רבים. הארי טרומן, ג'רלד פורד ורונלד רייגן נפלו כולם קורבן לניסיונות התנקשות חמורים בזמן כהונתם."

ברנדהאוג כחכח בגרונו:
"אתה שוכח שלפני כמה שנים נורו יריות לעבר הנשיא המכהן. או, על כל פנים, לעבר הבית שלו."
"נכון. אבל אנחנו לא מחשיבים תקריות כאלה, אחרת הרשימה תתארך מאוד. אפשר להגיד ששום נשיא אמריקאי בעשרים השנים האחרונות לא סיים את כהונתו בלי שיתגלו לפחות עשר מזימות להתנקש בחייו, מזימות שהאחראים להן נתפסו בלי שהדבר יגיע לתקשורת."
"למה לא?"

מפקד המחלק המשטרתי ביארנה מולר סבר שרק חשב על השאלה, והיה מופתע לא פחות מהאחרים כששמע את קולו שלו. הוא בלע את רוקו כשהבחין בראשים שהופנו לעברו וניסה למקד את מבטו במייריק, אבל לא התאפק והסיט אותו אל ברנדהאוג. תת-שר החוץ קרץ לו בעידוד.

"ובכן, כמו שאתם יודעים, מקובל לשמור בסוד תוכניות התנקשות שנחשפו," אמר מייריק והסיר את משקפיו. הם נראו כמו משקפיו של השחקן הגרמני הוֹרְסְט טַפֶּרְט, כאלה שמתכהים בשמש - מהסוג החביב על אנשים שמזמינים פריטים מקטלוגים.
"מאחר שניסיונות התנקשות התגלו כמידַבּקים לפחות כמו התאבדות. וחוץ מזה, אנחנו, אנשי הברנז'ה, לא רוצים לחשוף את שיטות העבודה שלנו."

"אילו תוכניות הוגשו בעניין השמירה?" קטע אותו סגן השר.
האישה עם עצמות הלחיים הגישה למייריק גיליון נייר, הוא שב והרכיב את משקפיו וקרא.
"ביום חמישי יגיעו שמונה אנשים מהשירות החשאי האמריקאי, ואז נתחיל לעבור על בתי המלון, מסלול הנסיעה, בדיקת הסיווג הביטחוני של כל מי שישהה בקרבת הנשיא, ואימון השוטרים הנורווגים שישתתפו במשימה. בכוונתנו לגייס אנשים נוספים מהמחוזות רוֹמֶרִיקֶה ואַסְקֶר-בֵּרוּם."

"ומה יהיה תפקידם?"
"בעיקר שמירה. סביב השגרירות האמריקאית, סביב המלון שבו תתגורר המשלחת, סביב החנייה..."
"בקיצור, בכל המקומות שבהם הנשיא לא שוהה?"
"בזה נטפל אנחנו בעצמנו, אנשי השב"מ. והשירות החשאי."
"חשבתי שאתם לא אוהבים תפקידי שמירה, קורט?" אמר ברנדהאוג בחיוך קטן.

התזכורת העלתה חיוך מאומץ על פניו של קורט מייריק. בזמן "כנס המוקשים" באוסלו ב-1998 סירב השב"מ להציב שומרים, על סמך הערכת האיוּם של עצמו, לפיה "הסיכון הביטחוני בינוני עד נמוך." ביום השני לכנס הפנתה מִנהלת ההגירה את תשומת לבו של משרד החוץ לכך שאחד הנורווגים שהשב"מ אישר להעסיק כנהג המשלחת הקרואטית הוא בוסני מוסלמי. האיש הגיע לנורווגיה בשנות השבעים, וכבר מזמן קיבל אזרחות נורווגית. אבל בשנת 1993 שחטו הקרואטים את הוריו ואת ארבעת אחיו ואחיותיו במוֹסְטָר שבבוסניה-הרצגובינה. בחיפוש בדירתו נמצאו שני רימוני יד ומכתב התאבדות. התקשורת לא עלתה על זה, כמובן, אבל עריפת הראשים הגיעה עד לדרג הממשלתי, והמשך הקריירה של קורט מייריק היה תלוי על חוט השערה עד להתערבות של ברנט ברנדהאוג בכבודו ובעצמו. העניין הושתק אחרי שמפקח המשטרה שהיה אחראי לסיווג הביטחוני מסר את התפטרותו. ברנדהאוג לא זכר עוד את שמו של המפקח, אבל שיתוף הפעולה עם מייריק התנהל מאז ללא כל תקלות.

"ביורן!" קרא ברנדהאוג והצמיד את כפות ידיו זו לזו. "עכשיו אנחנו סקרנים לשמוע מה רצית לספר לנו. קדימה!"
מבטו של ברנדהאוג החליק במהירות על פני עמיתתו של מייריק והספיק להבחין שהיא מביטה בו. כלומר, מבטה היה מכוון לעברו, אבל עיניה היו ריקות מהבעה, נפקדות. הוא שקל לנעוץ בה את עיניו, לראות איזו הבעה תופיע בהן כשתגלה שהוא משיב לה מבט, אבל הניח למחשבה. קוראים לה רָקֶל, לא?

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

אדום החזה - יו נסבו
Rodstrupe - Jo Nesbo