» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2010       חזור

מלון בפינת מר ומתוק
מאת: ג'יימי פורד
Hotel on the Corner of Bitter and Sweet - Jamie Ford

ההוצאה: ספרית מעריב מלון בפינת מר ומתוק הוא סיפור אהבה בלתי אפשרי המתרחש בסיאטל שבארה"ב ב-1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בין הנרי, ילד למהגרים סינים וקייקו, בת למהגרים יפנים. אהבתם צומחת בסביבה עוינת ומלאה דעות קדומות בה התייחסו בחשדנות רבה כלפי המהגרים האסיאתים, שניסו בכל מאודם להתערות ולהיות חלק מהחברה האמריקאית. המתקפה היפנית על פרל הרבור שמה קץ לאותו חלום. הפחד ששרר באמריקה לאחר המתקפה, הביא את הממשל, בהוראתו של רוזוולט, לגרש את היפנים בהמוניהם אל מחוץ לעיר ולכלוא אותם במחנות עצורים בתנאים של דלות ועוני. בין המגורשים הייתה גם קייקו אוקבה, הנערה היפנית שבה התאהב.

יחד איתה נעלמו גם ילדותו, תמימותו וחלומותיו של הנרי ושל אותם מהגרים שחשבו למצוא מקלט באמריקה.

בספרו המרגש יוצר פורד סיפור שנע לכל אורכו על ציר הזמן שבין מלחמת העולם השנייה לשנות השמונים. סיפור של הגירה, עקירה וגירוש, סיפור שהוא מר ומתוק, עצוב ומרגש וסוף טוב שהוא תיקון.

ג'יימי פורד הוא בן למהגרים סינים, נינו של אחד מראשוני הכורים בנבדה, מין צ'אנג, שהיגר מקייפינג, בסין, לסאן פרנסיסקו ב-1865 ואימץ לעצמו את השם המערבי "פורד". ג'יימי פורד זכה בפרס על כתיבת סיפורים קצרים. הוא בוגר סדנת הסופרים של קהילת סקוו ואלי ובוגר הקורס הספרותי של הסופר האמריקאי הנודע אורסון סקוט קארד. ספרו מלון בפינת מר ומתוק הוא ספרו הראשון שיצא לאור ב-2009 וכיכב במשך 40 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ונמכר ל-23 מדינות, בהן הולנד, גרמניה, ברזיל, יוון.

מלון בפינת מר ומתוק מאת ג'יימי פורד בהוצאת ספרית מעריב, מאנגלית: עידית שורר, עריכת תרגום: רמי רוטהולץ, עיצוב עטיפה: מיכל פלד, 342 עמודים.

מלון פנמה (1986) | ג'יימי פורד
הנרי לי צפה מרותק במהומה הרבה שהתחוללה ליד מלון פנמה. בתחילה היה שם רק קהל של צופים סקרנים שנעצו מבטים בצוות חדשות הטלוויזיה, ועכשיו הוא תפח להמון של קונים, תיירים, כמה ילדי רחוב עם הופעה פנקיסטית וכולם רצו לדעת מה הסיפור. הנרי עמד במרכז ההתרחשות, סלי הקניות שלו משתלשלים לצדי גופו. נדמה היה לו שהוא מקיץ מחלום שפעם חלם ושנשכח ממנו. חלום שחלם כשהיה קטן.

המלון היה אחת מנקודות הציון הוותיקות בסיאטל. הוא הגיע לשם פעמיים בחייו. בפעם הראשונה היה רק בן שתים עשרה, זה היה מזמן, ב-1942 -"שנות המלחמה" הוא אהב לקרוא להן. כבר אז הפריד המלון הישן בין הרובע הסיני של סיאטל ובין ניהוֹנמאצ'י, הרובע היפני. שני מוצבים קדמיים בסכסוך שהתרחש בעולם הישן - שבהם מהגרים סינים ומהגרים יפנים כמעט לא דיברו זה עם זה, ואילו ילדיהם, ילידי אמריקה, בעטו יחד בפחיות ברחובות. המלון היה מאז ומתמיד נקודת ציון מושלמת. מקום מפגש מושלם - ושם פגש פעם את אהבת חייו.

והפעם השנייה היא היום. השנה היא 1986. כמה עברו מאז, ארבעים שנה? יותר? הוא חדל למנות. הרי כל חייו עברו עליו בין שני הביקורים הללו: נישואים. הולדת בן כפוי טובה. סרטן וקבורה. הוא התגעגע אל אשתו, אתל. כבר שישה חודשים עברו מאז הלכה לעולמה. הוא התגעגע, אבל פחות ממה שניתן לחשוב, גם אם זה נשמע נורא. למעשה הרגיש הקלה. בריאותה הייתה לקויה. לא לקויה, הרבה יותר קשה מזה. סרטן העצמות הפך אותה לנכה. את שנינו, הרהר.

בשבע השנים האחרונות הנרי האכיל אותה, רחץ אותה, עזר לה לרדת לשירותים ולחזור למיטה. הוא טיפל בה יומם ולילה. שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה. מרטי, בנו, היה סבור שצריך להעביר את אמו למוסד סיעודי, אבל הוא אטם את אוזניו. "בחיים לא," התנגד. ולא רק כי הוא סיני (אף על פי שהתנגדותו נבעה גם מזה). האידיאל, שקונפוציוס קרא לו המופת של כיבוד אב, היה שריד תרבותי שהדור של הנרי לא מיהר להתנער ממנו. חינכו אותו לטפל באנשים היקרים לו, ואין להעלות על הדעת שהוא יכניס מישהו למוסד. בנו, מרטי, לא הבין לגמרי שעמוק בפנים אתל הותירה חור, ושבלעדיה הנרי הרגיש רק את רוח הפרצים הקרה והצובטת של הבדידות, את השנים ההולכות ומטפטפות כמו דם מפצע שאינו מגליד.

ועכשיו איננה ולא תשוב עוד. צריך היה לקבור אותה, הרהר הנרי, על פי המסורת הסינית, בלבוש יוטה שמבטיח אריכות ימים, עם כיבוד, עם כמה ימי תפילות - למרות ההתפרצות של מרטי בעניין שרפת הגופה. מרטי מודרני כל כך, הרהר הנרי. כעת הוא נפגש עם פסיכולוג ומתמודד עם מות אמו בעזרת קבוצת תמיכה מקוונת, אלוהים יודע מה זה. זה נשמע להנרי כמו לדבר אל אף אחד, ובזה יש לו קצת ניסיון מכלי ראשון - בחיים האמיתיים. זאת הבדידות. בדידות כמעט כמו זו השוררת בבית הקברות לֵייק וֱיוּ, שבאדמתו טמן את אתל. עכשיו היא משקיפה על הנוף המרהיב של אגם וושינגטון וטמונה באדמה בחברתם של הסינים המפורסמים של סיאטל, דוגמת ברוס לי ובנו ברנדון. אבל בסופו של דבר כל אחד מהם שוכן בדד בקברו. לבדו לנצח. ולא חשוב מיהם השכנים. הם אינם עונים כשמדברים אליהם.

עם רדת הלילה, שוחח הנרי עם אשתו ושאל אותה איך עבר עליה היום. היא לא ענתה, כמובן. "אני לא משוגע או משהו כזה," אמר הנרי לאף אחד, "יש לי ראש פתוח, זה הכול. אף פעם אין לדעת מי מקשיב".

מדי פעם בפעם היו לו תהיות בנושא של נתונים סטטיסטיים. לא בעניין שיעורי התמותה מסרטן שהשיגו את אתל האהובה. הוא חשב על עצמו ועל משך חייו שנמדדים באיזשהו לוח אקטוארי של ביטוח חיים. הוא רק בן חמישים ושש - צעיר, על פי אמת המידה שלו. אבל הוא קרא ב"ניוזוויק" על ההידרדרות הבלתי נמנעת בבריאותו של אלמן בגילו. אולי השעון באמת מתקתק? הוא לא היה בטוח, כי מאז שאתל מתה, הזמן החל לזחול, שעון או לא שעון.

הוא הסכים בזמנו לצאת לפנסיה מוקדמת מבואינג, ועכשיו יש לו כל הזמן שבעולם ואין לו עם מי להעביר את השעות. אין לו עם מי ללכת אל המאפייה של מוֹן הֵיי בערבי סתיו קרירים כדי לקנות יוּאֶט בֶּנְג, עוגות גזר לכבוד מילואו של הירח.

ובמקום זה הוא עומד כאן לבדו בקרב קהל של זרים. איש שמצוי בתווך בין פרק לפרק בחייו עומד שוב למרגלות מלון פנמה. הוא עקב בעיניו אחר מדרגות השיש הלבן הסדוקות שמשַוות למלון מראה של פונדק דרכים בסגנון אר-דקו. הבניין, כמוהו כהנרי, נראה לכוד בין עולמות. אבל הנרי בכל זאת מתוח ונרגש בדיוק כפי שהיה בילדותו בכל פעם שעבר ליד המלון. בשוק שמע שמועה ובעקבותיה בא הנה מחנות הווידיאו ברחוב סָאוּת ג'קסון. בתחילה חשב שקרתה תאונה, בגלל הקהל ההולך וגדל. אבל הוא לא שמע ולא ראה דבר, לא סירנות מייללות ולא אורות מהבהבים. רק אנשים שנמשכים לעבר המלון בנחשול המושך את רגליהם והודף אותם קדימה צעד אחר צעד.

כשהנרי התקרב, צוות חדשות הגיע. הנרי נכנס אחריהם. הקהל התפצל, ואלה מהצופים שנרתעו מהמצלמה נסוגו ופינו דרך. הנרי נצמד אליהם, גורר את רגליו, נזהר שלא לדרוך על אף אחד ושלא ידרכו עליו. הקהל נדחק מאחור. כשנכנסו ללובי, נשמעה הכרזה מפי הבעלים החדשים של המלון, מצאנו משהו במרתף."

מצאו מה? גופה? מעבדת סמים? לא יתכן. אם המלון היה זירת פשע, שוטרים היו מקיפים אותו בסרטים.

לפני שנרכש על ידי הבעלים החדשים, ומאז 1950, היה המלון אטום בלוחות עץ. בשנים הללו השתלטו הטוֹנְגְס - כנופיות מהונג קונג וממַקַאוֹ - על צ'יינה טאון. במשך היום הסתובבו ברובע תיירים שהתעלמו מהפסולת ועקבות הסביאה שנותרו על המדרכה והתבוננו בתבליטים סיניים שגולפו על בתים בעידנים קודמים. ילדים ביום טיול, עטופים במעילים ובכובעים צבעוניים החזיקו ידיים והזילו ריר למראה ברווזים צלויים שהוצגו בחלונות הראווה. אבל בלילה שוטטו ברחובות ובסמטאות סוחרי סמים וזונות גרומות במיטב שנותיהן שעבדו בשביל קצת סמים.

המחשבה על המלון, סמל ילדותו שהפך למרכז ארעי לסחר בסמים העיר בו כאב נוגה שכמוהו לא חש מאז שהחזיק בידה של אתל וראה אותה נושפת נשיפה ארוכה, אטית, בפעם האחרונה. דומה שדברים יקרים ללב רק נעלמים ושוב אי אפשר לאחוז בהם.

כשהסיר את כובעו מרופט השוליים והחל לנפנף בו על פניו, נדחק הקהל לפנים ודחף אותו מאחור. נורות פלש הבזיקו. הוא התרומם על קצות האצבעות והציץ מעבר לכתפו של כתב גבוה שעמד לפניו.

הבעלים החדשים, אישה לבנה דקיקה, צעירה במקצת מהנרי, התקרבה אל המדרגות ובידה... מטרייה? היא פתחה אותה, וברגע שהנרי ראה אותה החל לבו להלום בקצב קצת מהיר יותר. שמשיית במבוק יפנית אדומה ולבנה עם ציור של דג קוי כתום, קרפיון שנראה כמו דג זהב ענקי. השמשייה השירה דוק של אבק שריחף באוויר לרגע קל מעל בעלת המלון שסחררה את החפץ העדין למראה למען המצלמות. שני גברים הוציאו תיבת מסעות שהיו מודבקות עליה מדבקות מנמלים זרים: קו אדמירל אוריינטל מסיאטל ויוקוהמה, טוקיו. על דופן התיבה היה כתוב השם שימיזוּ, שנרשם בצבע בכתב יד באותיות לבנות גדולות. התיבה נפתחה למען הקהל הסקרן. בפנים היו בגדים, אלבומי תמונות וסיר אורז חשמלי ישן.

בעלת המלון הסבירה שהיא גילתה במרתף חפצים שהיו שייכים לשלושים ושבע משפחות יפניות אשר להשערתה נרדפו ונלקחו מכאן בשנות המלחמה. אלה היו חפציהן שהוסתרו ואף פעם לא הוצאו.

הנרי בהה בדממה בארגזי עץ ומזוודות עור שהועלו בזה אחר זה. החפצים הארוזים בהם היו פעם יקרי ערך: שמלה לבנה מטקס אכילת לחם הקודש, פמוטים מכסף שהשחירו, סלסלת פיקניק - כולם העלו אבק, איש לא נגע בהם יותר מארבעים שנה. הם נשמרו לתקופה טובה יותר שלא הגיעה.

ככל שחשב יותר על חפצי הנוי הישנים והבלויים, על האוצרות הנשכחים, כן תהה יותר אם אפשר שגם לבו השבור יימצא שם, חבוי בין חפצים מזמנים אחרים שאין להם דורש במלון שנועד להריסה.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

מלון בפינת מר ומתוק - ג'יימי פורד
Hotel on the Corner of Bitter and Sweet - Jamie Ford