» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2010       חזור

הנערה שבעטה בקן הצרעות
מאת: סטיג לרסון
Luftslottet som sprangdes (The Girl Who Kicked the Hornets' Nest)
Stieg Larsson

ההוצאה: מודן ליסבת סלאנדר, שעמדה במרכז שני החלקים הראשונים של טרילוגיית מילניום, מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ במצב קריטי, לאחר שנורתה בראשה בכתפה ובעצם הירך. היא עוברת ניתוחים מסובכים במיוחד בראשה, כשבחדר על ידה בבית-החולים נמצא מי שעדיין לא סגר איתה חשבון. היא נלחמת על חייה בכל חזית ומובן אפשריים: אם תצליח להחלים מפציעתה, היא תועמד למשפט ותואשם בשלושה מקרי רצח שונים. יחד עם מיכאל בלומקוויסט, המתעקש להישאר חלק מחייה, והמחשב המהווה גם כאן גיבור בפני עצמו, היא מנסה לא רק להוכיח את חפותה, אלא גם לאתר ולהוקיע ברבים את מי שהעביר אותה מסכת של אלימות, השפלה וייסורים.

אלא שכדי לסגור באמת את כל הקצוות עדיף להשאיר כמה דברים לטיפולה הבלעדי. בדרכה היצירתית, הבלתי מתפשרת, ובהתאם לאמות המוסר שלה, ליסבת מתכננת את נקמתה באדם שניסה לרצוח אותה והשחית גורמים בשלטון, שחברו יחדיו וכמעט הצליחו להרוס את חייה.

"מובן שאתם יודעים שהחלק השלישי בסדרת 'מילניום' של סטיג לרסון הוא טוב. שלא לומר טוב להחריד. רק העובדה שהוא כתב שבע־מאות עמודים בלי פסקה משעממת אחת, ללא תחושה קלה ביותר של עודפות... החלקים מתחברים אחד לשני, ואני פשוט שכבתי שם וקראתי והתבוננתי בשעון וידעתי שאני צריך לישון, אבל רק עוד קצת... וזה מה שקרה לאורך כל הספר." 'גפל דאגבלאד' על הכרך השלישי: 'הנערה שבעטה בקן הצרעות'

סטיג לרסון (2004-1954), יליד שוודיה, היה אחד המומחים הבולטים בעולם לתנועות ימניות קיצוניות, אנטי-דמוקרטיות וניאו-נאציות. הוא הקים ארגון שמטרתו לחשוף פעילים גזענים, וערך עיתון בשם "אקספו" ששם לו למטרה להילחם בתופעות אלו. מאז הקים את הארגון והעיתון היה נתון לאיומים בלתי פוסקים על חייו.

לפני שהקים את העיתון הוא היה פעיל פוליטי, צלם ומומחה לספרות מדע בדיוני. לפרנסתו עבד כמעצב גרפי בסוכנות הידיעות השוודית הגדולה ביותר, וערך ספרי מדע בדיוני. הוא נפטר במפתיע בגיל 50 מדום לב בתאריך המציין את 'ליל הבדולח'. באותו יום, כמדי שנה, לרסון וכּורדו באקסי, מנהיג הכורדים הרדיקלי בשטוקהולם, עמדו להשתתף באספה ציבורית לציון ליל הבדולח, אך שעות ספורות לפני תחילת האירוע לרסון נפטר.

במותו השאיר לרסון שלושה כתבי יד גמורים של טרילוגיית 'מילניום' שטרם פורסמו. הוא כתב את שלושת הכרכים עבי הכרס הללו להנאתו בזמנו החופשי. הוא השאיר גם חלק מהכרך הרביעי ותקצירים לחמישי ולשישי. לרסון תיכנן לכתוב עשרה ספרים בסדרה.

בחודש מאי 2008 נמצאה צוואתו שנכתבה בשנת 1977, ובה קבע כי הונו יועבר למפלגה הסוציאליסטית. הואיל ולא היו לצוואה עדים, היא לא נחשבת בשוודיה לתקפה. אביו ואחיו שתקפו את הצוואה זכו בהכנסות העצומות מהתמלוגים.

אווה גבריאלסון שהיתה שותפתו לחיים במשך שנים ועד ליום מותו, (היא גם זו שמצאה את הצוואה), לא זכתה ליהנות ממאומה מכספי הירושה העצומה שהתהוותה לאחר מותו. עניין זה נדון בהרחבה בעיתונות השוודית, ורבים קראו לשינוי החוק. היו שהעירו כי לאור התנהגותם של אביו ושל אחיו כלפיה לא בכדי נקרא ספרו הראשון בשוודית "גברים ששונאים נשים"....

הנערה שבעטה בקן הצרעות הוא הכרך השלישי בטרילוגיית מילניום מאת הסופר השוודי סטיג לרסון, שהלך לעולמו לפני שזכה לראות בהצלחה לה זוכים ספרי הסדרה בעולם כולו. הכרך הראשון בסדרה: נערה עם קעקוע דרקון, הכרך השני: הנערה ששיחקה באש.

הנערה שבעטה בקן הצרעות, סטיג לרסון | 1: יום שישי 8 באפריל
דוקטור אָנדֶרס יוּנָסוֹן ניעור משנתו בעזרת האחות חנה ניקָנדֶר.
השעה היתה קרובה לאחת וחצי.
"מה?" שאל מבולבל.
"מסוק בדרך. שני חולים. גבר מבוגר ואישה צעירה. היא ירויה."
"אני מבין," אמר אנדרס יונסון בקול עייף.

אף על פי שישן חצי שעה היה מנומנם. ערב מייגע עבר עליו בתורנות הלילה בחדר המיון בבית־החולים 'סַאלגֶרנסקָה' בגֶטֶבּוֹרג. בשש בערב, שעת תחילת המשמרת שלו, התקבלו בבית־החולים ארבעה אנשים שנפגעו בהתנגשות חזיתית של מכוניות ליד לינדוּמֶה. אחד מהם היה פצוע אנוש ומותו נקבע זמן קצר אחרי שהגיע לבית־החולים. כמו כן הוא טיפל במלצרית שנכוותה ברגליה בתאונה במטבח של מסעדה באָוֶונין, השדרה המרכזית של העיר, והציל את חייו של ילד בן ארבע שהתקבל במצב של אי־ספיקה נשימתית אחרי שבלע גלגל של מכונית צעצוע. חוץ מזה חבש צעירה בגיל העשרה שנפלה עם אופניה לתוך בור. מחלקת הכבישים העירונית מיקמה את הבור בקצה המסלול לרוכבי אופניים, ומישהו גם זרק לתוכו את מחסומי האזהרה. נדרשו ארבעה־עשר תפרים בפניה והיא תזדקק לשתי שיניים קדמיות חדשות. יונסון גם תפר פיסת אגודל בכף ידו של נגר חובב נלהב שהצליח לפצוע את עצמו במקצוּעה.

לקראת אחת־עשרה נחלש זרם החולים הדחופים. הוא עשה סיבוב בין החולים שאושפזו ובדק את מצבם, ולאחר מכן פרש לחדר המנוחה וניסה לנוח שעה קלה. תורנויות הלילה נמשכו עד שש בבוקר, וגם כשלא הגיעו מקרים דחופים הוא לא ישן אלא לעיתים רחוקות, אבל דווקא הלילה נרדם כמעט מייד.

האחות חנה ניקנדר הושיטה לו ספל תה. היא עדיין לא קיבלה פרטים על המקרים שבדרך לבית־החולים.

אנדרס יונסון הציץ מבעד לחלון החוצה וראה ברקים עזים בשמיים מכיוון הים. המסוק יצא ממש ברגע האחרון. פתאום התחיל לרדת גשם חזק. הסערה הגיעה לגטבורג.

כשעמד ליד החלון שמע את רעש המנוע וראה את המסוק מתנודד במשבי הרוח בכיוון מנחת המסוקים. הוא ראה שהטייס מתקשה לשלוט במסוק ועצר את נשימתו. ואז נעלם המסוק משדה הראייה שלו והוא שמע את מנועו מאט לקראת נחיתה. הוא לגם לגימה מהתה והניח את הספל.

אנדרס יונסון ניגש אל האלונקות בכניסה לחדר המיון. קָטָרינָה הוֹלם, עמיתתו לתורנות, פנתה אל החולה הראשון שהוכנס פנימה - גבר מבוגר יחסית ופצע חמור בפניו. בחלקו של דוקטור יונסון נפל הטיפול בחולה השנייה, האישה הירויה. הוא סקר אותה במהירות. היא נראתה נערה בגיל העשרה, מלוכלכת כולה, מגואלת בדם ופצועה קשה. הוא הרים את השמיכה שכרכו שירותי ההצלה סביב גופה וראה שמישהו חבש את פצעי הירי בירך ובכתף בסרט דביק. יוזמה חכמה להדהים, להערכתו. הסרט הדביק מונע כניסה של חיידקים לגוף ועוצר את זרימת הדם ממנו. כדור אחד פגע בצד החיצוני של הירך וחדר ישר מבעד לרקמת השריר. אחר כך הוא הרים את כתפה ואיתר את פצע הכניסה בגב. לא היה שם פצע יציאה, ופירוש הדבר שהכדור תקוע אי־שם בכתף. הוא קיווה שהוא לא חדר לריאה, ומאחר שלא הבחין בדם בחלל הפה של הנערה, הסיק שכנראה לא חדר.

"רנטגן," אמר לאחות. היא לא נזקקה להסברים.
לבסוף גזר את התחבושת שכרך צוות שירותי ההצלה סביב הראש. הוא קפא כשראה עוד פצע ירייה. גם שם לא היה שום פצע יציאה.

אנדרס יונסון השתהה כמה שניות והתבונן בנערה. פתאום נמלא דכדוך. תכופות היה מתאר את עבודתו כעבודת שוער כדורגל. מדי יום ביומו מגיעים למקום עבודתו אנשים במצבים שונים, אך במטרה אחת - ?לקבל עזרה. דודות בנות שבעים וארבע שהתמוטטו בקניון בגלל דום לב, בני ארבע־עשרה שריאתם השמאלית מנוקבת במברג, בנות שש־עשרה שבלעו כדורי אקסטזי ורקדו שמונה־עשרה שעות ואז התמוטטו כחולות פנים, קורבנות של תאונות עבודה ושל התעללויות, ילדים קטנים שכלבים התנפלו עליהם בכיכר ואסַפּלָטסֶן בעיר, וגברים בעלי ידי זהב שרק התכוונו לנסר כמה קרשים במסור חשמלי 'בלק אנד דקר', ובלי כוונה ניסרו את פרק כף ידם עד העצם.

אנדרס יונסון הוא השוער הניצב בין החולה לבין חברת הקבורה. תפקידו להחליט על הצעדים שיש לנקוט. אם יחליט החלטה שגויה ימות החולה, או אולי יתעורר נכה לכל ימי חייו. לרוב היו החלטותיו נכונות, מפני שרוב רובם של הפצועים סבלו מפגיעה ברורה ומובהקת. דקירת סכין ברֵיאה או שבר בתאונת דרכים היו דברים מובחנים וידועים. החולים נשארו בחיים בהתאם לדרגת הפגיעה ולמידת המיומנות שלו כרופא.

שני סוגי פציעות היו שנואים על אנדרס יונסון. האחד הוא כוויות קשות, כיוון ששום אמצעי שינקוט לא יוכל למנוע את הסבל שיימשך שנים. השני הוא פגיעות ראש.

הנערה שלפניו יכולה לחיות עם כדור בירך וכדור בכתף. אבל כדור אי־שם בתוך המוח שלה הוא בעיה בסדר גודל אחר לגמרי. פתאום שמע את האחות חנה אומרת משהו.

"סליחה?"
"זאת היא."
"למה את מתכוונת?"
"ליסְבֶּת סָלאנדֶר. הבחורה שכבר שבועות רבים מבוקשת על רצח משולש בסטוקהולם."

אנדרס יונסון הביט בפניה של החולה. האחות חנה צודקת. הוא וכל שאר אזרחי שוודיה ראו את תמונת הדרכון שלה בעמודי השער בכל קיוסק של עיתונים וטבק מאז חג הפסחא. ועכשיו הרוצחת עצמה ירויה, דבר שהוא אולי מעין צדק פואטי. אבל זה לא עניינו. תפקידו להציל את חיי החולֶה שלו, בין שביצע רצח משולש ובין שהוא חתן פרס נובל. או שניהם כאחד.

אחר כך התחילה המהומה הקדחתנית המאפיינת כל חדר מיון. הצוות בתורנות של יונסון ניגש למלאכה במיומנות. הבגדים של ליסבת סלאנדר נגזרו כדי להסירם. אחות אחת דיווחה על לחץ הדם - 100/70 - בשעה שהוא עצמו הצמיד את הסטטוסקופ לחזה של החולה והקשיב לפעימות הלב שנדמו סדירות יחסית, ולנשימה, שלא היתה סדירה באותה מידה.

דוקטור יונסון הגדיר מייד וללא היסוס את מצבה של ליסבת סלאנדר כקריטי. לפצעים בכתף ובירך אפשר להניח לפי שעה, עם כמה קומפרסים ואפילו עם סרטי ההדבקה שהדביק מישהו ברוב חוכמתו. הראש הוא שחשוב. דוקטור יונסון הורה על טומוגרפיה ממוחשבת בטומוגרף שבית־החולים רכש בכספי משלם המסים.

אנדרס יונסון, במקור מאוּמֶאוֹ, בצפון, היה בלונדיני כחול עיניים. עשרים שנה הוא עובד ב'סאלגרֶנסקָה' ובבית־החולים 'אֶסטרָה שוּקהוּסֶט' כחוקר, פתולוג ומומחה ברפואה דחופה במיון, לסירוגין. הוא ניחן בתכונה שהדהימה את עמיתיו והסבה לצוות גאווה על עצם העבודה לצידו; לשיטתו, אף חולה לא ימות בתורנות שלו, ובאורח פלא הוא אכן הצליח לשמור על ההישג. כמה מהחולים שלו אמנם נפטרו, אבל במסגרת המשך הטיפול, או מגורמים שונים לגמרי, שלא היה להם כל קשר למאמציו שלו.

השקפתו של יונסון על אמנות הרפואה היתה לא שגרתית. הוא טען שרופאים נוטים לעיתים להסיק מסקנות ללא כיסוי, ועל כן מוותרים מהר מדי, או לחלופין מבזבזים יותר מדי זמן בשלב הקריטי על ניסיונות לגלות מה בדיוק הבעיה, כביכול כדי למצוא את הטיפול ההולם. זאת אמנם השיטה שספרי הלימוד ממליצים עליה, אך החולה עלול למות בשעה שהרופאים חושבים.

אלא שמעולם עד כה לא קיבל אנדרס יונסון חולה עם כדור בראש. כאן, כנראה, יהיה צורך בנוירוכירורג. הוא הרגיש שכישוריו אינם מספיקים, אבל פתאום הבין שייתכן שיש לו מזל יותר משחשב. לפני שקירצף את עצמו ולבש בגדים של חדר ניתוח, קרא לחנה ניקנדר.

"יש פרופסור אמריקני בשם פרנק אֶליס שעובד בבית־החולים 'קָרוֹלינסקָה' בסטוקהולם אבל נמצא ברגע זה בגטבורג. הוא חוקר מוח בעל שם וחוץ מזה הוא חבר טוב שלי. הוא מתאכסן במלון 'רָדיסוֹן' ב'אָוֶונין'. את יכולה למצוא לי את מספר הטלפון שלו?"

בעוד אנדרס יונסון מחכה לצילומי הרנטגן, חזרה חנה ניקנדר עם מספר הטלפון של מלון 'רדיסון'. אנדרס יונסון העיף מבט בשעון - 1:42 - והרים את השפופרת. פקיד הקבלה ב'רדיסון' היה מסויג מאוד ולא רצה להעביר שום שיחה בשעה זו של הלילה, ודוקטור יונסון נאלץ להשמיע כמה משפטים חריפים בדבר מצב חירום.

"בוקר טוב, פרנק," אמר אנדרס יונסון כשסוף־סוף נענה. "אנדרס מדבר. שמעתי שאתה בגטבורג. אתה מוכן לקפוץ ל'סאלגרנסקה' ולסייע בניתוח מוח?"

"אתה צוחק או מה?" נשמע קול מפקפק, באנגלית, בקצה השני של הקו. אף שפרנק אליס חי בשוודיה שנים רבות ודיבר שוודית שוטפת - אם כי במבטא אמריקני - השפה הראשונה שלו נותרה אנגלית, ובה היה עונה לשוודית של אנדרס יונסון.

"פרנק, אני מצטער שלא הייתי בהרצאה שלך, אבל חשבתי שאולי תוכל לתת לי שיעור פרטי. יש לי כאן אישה צעירה שנורתה בראשה. פצע הכניסה ממש מעל אוזן שמאל. לא הייתי מתקשר אליך אילולי הייתי זקוק לחוות דעת נוספת. וקשה לי לחשוב על מישהו מתאים יותר ממך."

"זה רציני?" שאל פרנק אליס.
"מדובר בבחורה כבת עשרים וחמש."
"והיא נורתה בראשה?"
"יש פצע כניסה, אין פצע יציאה."
"אבל היא חיה?"
"דופק חלש אבל סדיר, נשימה סדירה פחות, לחץ הדם שלה 100/70. חוץ מזה יש לה כדור בכתף ופצע ירי בירך. עם שתי הבעיות האלה אני יכול להתמודד."
"נשמע לי מבטיח," אמר פרופסור אליס. ה "מבטיח?"
"אם יש לבן־אדם חור בראש מכדור והוא עדיין חי, יש תקווה."
"אתה יכול לעזור לי?"
"אני חייב להודות שביליתי את הערב עם חברים טובים. נכנסתי למיטה באחת ומן הסתם שיעור האלכוהול בדמי מרשים למדי..."
"אני אקבל את ההחלטות ואני אנתח. אבל אני זקוק למישהו שיגיד לי אם אני טועה. ולמען האמת, פרופסור אליס שיכור זה עדיין יותר טוב ממני בכל מה שקשור לאומדן של נזק מוחי."
"אוקיי, אני בא. אבל אתה חייב לי טובה."
"מונית מחכה לך מחוץ למלון."

פרופסור פרנק אליס הדף את משקפיו אל מצחו וגירד בעורפו. הוא מיקד את מבטו בצג המחשב שחשף כל פינה חבויה במוחה של ליסבת סלאנדר. בן חמישים ושלוש היה, שיבה קלה זרקה בשערו השחור, זיפי זקנו כהים והוא נראה כמו שחקן משנה בסדרת הטלוויזיה 'אִי־אר'. גופו העיד שהוא מבלה כמה וכמה שעות בשבוע בחדר הכושר.

פרנק אליס בא לשוודיה כחוקר צעיר במסגרת תוכנית חילופי חוקרים בסוף שנות השבעים, ונשאר שנתיים. היה לו טוב בשוודיה. אחרי כן הגיע שוב ושוב, עד שקיבל הצעה למשרה בבית־החולים 'קָרוֹלינסקָה' בבירה. בשלב הזה כבר היה בעל שם עולמי.

אנדרס יונסון הכיר את פרנק אליס זה ארבע־עשרה שנה. בפעם הראשונה נפגשו בסמינר בסטוקהולם וגילו ששניהם חובבי דיג מושבעים, ואנדרס הזמין אותו להצטרף לחופשת דיג בנורווגיה. במשך השנים שמרו על קשר ויצאו לחופשות דיג. אך מעולם לא עבדו ביחד.

"המוח הוא מיסתורין," אמר פרופסור אליס. "אני עוסק בחקר המוח זה עשרים שנה. האמת היא שאפילו יותר."

"אני יודע. סליחה שהוצאתי אותך מהמיטה, אבל..."

"שטויות." פרנק אליס פטר אותו בהינף יד. "זה יעלה לך בבקבוק 'קרָגֶנמוֹר' בפעם הבאה שנצא לדוג."

"אוקיי. זה לא יקר."

"היתה לי חולה לפני כמה שנים כשעבדתי בבוסטון - כתבתי על המקרה ב'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין'. בחורה בגיל של החולה שלך. היא היתה בדרכה לאוניברסיטה כשמישהו ירה בה חץ מקשת. החץ נכנס לקצה החיצוני של הגבה השמאלית שלה ועבר את כל הראש ויצא באמצע העורף." "והיא נשארה בחיים?" שאל יונסון בתדהמה.

"כשהגיעה המצב נראה נורא. חתכנו את החץ והכנסנו את הראש שלה לסי־טי. החץ פילח את המוח מצד לצד. על פי כל הערכה הגיונית היית מצפה שתהיה מתה, או לפחות בתרדמת, בעקבות הטראומה."

"ומה היה מצבה?"

"היא היתה בהכרה כל הזמן. ולא זו בלבד; היא כמובן פחדה פחד מוות, אבל היתה רציונלית לחלוטין. הבעיה היחידה שלה היתה שחץ פילח לה את הראש."

"מה עשית?"

"ובכן, לקחתי מלקחיים ושלפתי את החץ וחבשתי את הפצעים בפלסטר. בערך."

"היא יצאה מזה?"

"מצבה היה כמובן קריטי, אבל למען האמת - יכולנו לשלוח אותה הביתה באותו יום שאושפזה.

מעולם לא היה לי חולה בריא יותר ממנה."

אנדרס יונסון תהה שמא פרופסור אליס מהתל בו.

"מצד שני," המשיך אליס, "היה לי לפני כמה שנים חולה בן ארבעים ושתיים בסטוקהולם שחבט את ראשו במשקוף של חלון וחטף מכה קלה. הוא נתקף בחילה ומצבו הידרדר מהר כל כך עד שהעבירו אותו באמבולנס למיון. כשהגיע אלי היה מחוסר הכרה. היתה לו נפיחות קטנה בראש ודימום מזערי. אבל הוא לא התעורר, ומת אחרי תשעה ימים בטיפול נמרץ. עד היום אני לא יודע למה. בדוח הנתיחה שלאחר המוות כתבנו דמם מוחי מתאונה, אבל איש מאיתנו לא היה מאושר מהאנליזה הזאת. הדימום היה כל כך מזערי, והמיקום שלו לא היה אמור להשפיע על שום דבר. ולמרות זאת הכבד, הכליות, הלב והריאות הפסיקו לתפקד בזה אחר זה. ככל שאני מזדקן, אני רואה את הדברים כמין רולטה. אישית אינני חושב שנגלה אי־פעם במדויק איך המוח עובד. מה אתה מתכוון לעשות?"

הוא הקיש בעט על התמונה שעל הצג.

"קיוויתי שאתה תגיד לי."

"בוא נשמע את ההערכה שלך."

"טוב, קודם כול נראה שמדובר בכדור של קליבר קטן. הוא נכנס באזור הרקה ונתקע כארבעה סנטימטרים בתוך המוח. הוא עצר בחלל הלַטֶרַאלי ויש שם דימום."

"ומה עושים?"

"אם להשתמש בטרמינולוגיה שלך - לוקחים מלקחיים ומוציאים את הכדור באותה דרך שנכנס." "הצעה מצוינת. אבל אני במקומך הייתי משתמש בפינצטה הכי דקה שיש לך."

"פשוט ככה?"

"במקרה הזה, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? אפשר להשאיר את הכדור במקומו והיא תחיה אולי עד גיל מאה, אבל זה הימור. היא עלולה לפתח אֶפּילֶפּסיָה, מיגרנות, כל מיני חולָיִים. ואנחנו לא רוצים לקדוח לה בגולגולת ולנתח אותה בעוד שנה, אחרי שהפצע כבר יגליד. הכדור יושב במרחק מה מכלי הדם הגדולים. אני במקרה הזה הייתי ממליץ שתוציא אותו, אבל..."

"אבל מה?"

"הכדור לא ממש מדאיג אותי. זה הדבר המרתק בנזקי מוח - אם היא נשארה בחיים אחרי שהכדור חדר לראשה, סימן שהיא תישאר בחיים גם אחרי שיוציאו אותו. הבעיה האמיתית היא זה." הוא הצביע על הצג. "מסביב לפצע הכניסה יש הרבה מאוד רסיסי עצם. אני רואה לפחות תריסר רסיסים באורך כמה מילימטרים. חלקם שקעו בתוך רקמת המוח. וזה מה שעלול להרוג אותה אם לא תהיה זהיר."

"החלק הזה של המוח קשור למתמטיקה ולמספרים."

אליס משך בכתפיים.

"שטויות במיץ עגבניות. אין לי מושג לְמה נועדו התאים האפורים האלה דווקא. אתה יכול לעשות כמיטב יכולתך, לא מעבר לכך. אתה המנתח. אני אציץ לך מעבר לכתף. איפה אני יכול למצוא בגדים ולקרצף את עצמי?"

מיכאל בּלוּמקוויסט העיף מבט בשעון וראה שהשעה כמה דקות אחרי שלוש בבוקר. ידיו היו קשורות באזיקים. לרגע עצם את עיניו. הוא היה עייף עד מוות אבל תיפקד על אדרנלין. הוא פקח את העיניים והתבונן בזעם ברב־פקד תומס פָּאוּלסוֹן, שהשיב לו מבט מזועזע. הם ישבו סביב שולחן מטבח בחווה לבנה בשם גוֹסֶבֶּרגָה בקרבת נוֹסֶבְּרוּ, שעליה שמע מיכאל בפעם הראשונה בחייו פחות משתים־עשרה שעות קודם לכן.

האסון היה לעובדה.

"אידיוט," אמר מיכאל.

"שמע, בחייך..."

"אידיוט," חזר מיכאל על דבריו. "אמרתי לכם, בחיי שאמרתי שהוא מסוכן. אמרתי שצריך לטפל בו כמו ברימון יד משוחרר נצרה. הוא רצח שלושה אנשים לפחות והוא בנוי כמו טנק והוא הורג במו ידיו. ואתה שולח שני שוטרים כפריים לתפוס אותו, כאילו זה איזה שתיין שהשתכר בסוף השבוע."

מיכאל עצם שוב את עיניו. הוא תהה מה עוד ישתבש הלילה.

הוא מצא את ליסבת סלאנדר מייד אחרי חצות, פצועה קשה. הוא הזעיק את המשטרה והצליח לשכנע את שירותי ההצלה לשלוח מסוק כדי לפנות את ליסבת לבית־החולים 'סאלגרנסקה'. הוא תיאר בפרוטרוט את הפגיעות שלה וסיפר על פצע הירי בראשה וזכה להיענוּת מצד מישהו חכם שתפס שהיא זקוקה לטיפול מיידי.

ולמרות זאת עברה יותר מחצי שעה עד לבוא המסוק. בינתיים יצא מיכאל החוצה והוציא שתי מכוניות מהרפת ששימשה גם כמוסך, הדליק את הפנסים, האיר את השטח שלפני הבית וכך סימן למסוק מסלול נחיתה.

צוות המסוק ושני החובשים פעלו במיומנות ובמקצועיות. אחד החובשים נתן לליסבת סלאנדר עזרה ראשונה בשעה שהאחרים טיפלו באלכסנדר סָלָאצֶ'נקוֹ, שנודע גם בשם קארל אָקסֶל בּוֹדין. סלאצ'נקו היה אביה של ליסבת סלאנדר ואויבה המר ביותר. הוא ניסה להרוג אותה, אבל נכשל. מיכאל מצא אותו פצוע קשה במחסן העצים בחווה המבודדת, מכת גרזן בפניו ורגלו מרוסקת.

בעודו מחכה למסוק טיפל מיכאל בליסבת כמיטב יכולתו. מארון של כלי מיטה הביא סדין נקי, גזר אותו וחבש אותה חבישה ראשונית. הוא שם לב שהדם נקרש כמו פקק בפצע שבראשה, ולא ידע אם יעז לחבוש את המקום. לבסוף כרך את הסדין סביב ראשה בצורה רופפת מאוד, בעיקר כדי שהפצע יהיה פחות חשוף לחיידקים וללכלוך. את הדימום מפצעי הירי בירך ובכתף עצר באופן הכי פשוט שאפשר להעלות על הדעת. באחד הארונות מצא גליל רחב של סרט דביק, והוא סגר את הפצעים בהדבקה. הוא טפח קלות על פניה במגבת לחה וניסה לנגב קצת את הלכלוך.

הוא לא יצא למחסן העצים כדי להגיש עזרה כלשהי לסלאצ'נקו. בליבו הגיע למסקנה שלמען האמת לא אכפת לו מסלאצ'נקו כהוא זה.

בעוד הוא מחכה לשירותי ההצלה התקשר אל אֶריקָה בֶּרגֶר ותיאר באוזניה את ההתרחשויות. "ואתה יצאת מזה ללא פגע?" שאלה אריקה.

"אני בסדר," השיב מיכאל. "אבל ליסבת פצועה."

"ילדה מסכנה," אמרה אריקה ברגר. "קראתי הערב את הדוח של 'ספו' שהיה אצל בּיוֹרֶק. איך אתה מתכוון לטפל בסיפור הזה?"

"אין לי כוח אפילו לחשוב על זה," אמר מיכאל.

בעודו מדבר עם אריקה הוא ישב על הרצפה ליד הספסל ופקח עין על ליסבת סלאנדר. קודם לכן חלץ לה את הנעליים והפשיט את המכנסיים שלה כדי להגיע לפצע בירכה ולחבוש אותו, ועכשיו הניח את ידו באקראי על המכנסיים שהשליך על הרצפה ליד הספסל. פתאום חש בחפץ באחד הכיסים, ושלף משם מחשב פָּאלם טוּנגסטֶן טי3.

הוא כיווץ את גבותיו והתבונן מהורהר במחשב. כששמע את רעש המסוק תחב את המחשב לכיס הפנימי של הז'קט שלו. לאחר מכן - בעודו לבד - רכן וחיפש בכל כיסי המכנסיים. הוא מצא עוד צרור מפתחות לדירה של ליסבת סלאנדר בכיכר מוֹסֶבָּקֶה בסטוקהולם, ודרכון על שם אירֶנֶה נֶסֶר. הוא מיהר לתחוב את הפריטים האלה לתוך תא בתיק המחשב שלו.

מכונית המשטרה הראשונה, ובה פרֶדריק טוֹרסטֶנסוֹן וגוּנאר אָנדֶרסוֹן ממשטרת טרוֹלהֶטָן, הגיעה כמה דקות אחרי שהמסוק של שירותי ההצלה נחת. אחריהם הגיע גם רב־פקד תומס פָּאוּלסוֹן, שהיה בתורנות אותו לילה, ומייד נטל את הפיקוד. מיכאל ניגש אליו והסביר לו את אשר אירע. פאולסון נראה לו כמו רס"ר מרובע ומלא חשיבות עצמית. אחרי שהוא הגיע התחילו דברים להשתבש.

לא נראָה שפאולסון מבין על מה מיכאל מדבר. הוא היה תזזיתי ביותר, והדבר היחיד שהצליח לתפוס זה שהנערה הפצועה והמלוכלכת על הרצפה ליד הספסל במטבח היא הרוצחת המבוקשת ליסבת סלאנדר, לכידה יפה לכל הדעות. שלוש פעמים שאל פאולסון את החובש של שירותי ההצלה, שהיה שקוע כולו בעבודתו, אם אפשר לעצור את הבחורה בו במקום. לבסוף הזדקף החובש ושאג על פאולסון להתרחק לפחות מטר מהפצועה.

לאחר מכן מיקד פאולסון את תשומת ליבו באלכסנדר סלאצ'נקו הפצוע והשסוע במחסן העצים, ומיכאל שמע אותו מדווח במכשיר קשר שככל הנראה סלאנדר ניסתה להרוג עוד אדם. בשלב זה כבר רגז מיכאל כל כך על פאולסון שאינו שומע מילה ממה שמנסים לומר לו, עד שהרים את קולו והפציר בו להתקשר מייד למפקח המשטרה יאן בּוּבּלָנסקי בסטוקהולם. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והציע לחייג למענו. פאולסון לא היה מעוניין בכך.v ואז עשה מיכאל שתי שגיאות.

הוא הסביר בנחישות שהרוצח האמיתי הוא גבר בשם רוֹנַלד נידֶרמָן, שבנוי כמו רובוט חודר שריון, סובל ממחלה ששמה 'קוֹנגֶניטָל אַנַלגֶזיָה' ויושב לפי שעה קשור בתוך תעלה לצד הכביש בדרך לנוֹסֶבּרוּ. מיכאל המליץ שהמשטרה תגייס מחלקה של חיילי חי"ר חמושים בנשק כדי להביא אותו. פאולסון שאל איך הגיע נידרמן לתעלה בצד הכביש, ומיכאל הודה בחפץ לב שהוא האחראי לכך, ושעשה זאת תוך איום בנשק.

"איום בנשק?" תהה רב־פקד פאולסון.

בנקודה זו היה מיכאל צריך להבין שפאולסון הוא אפס מאופס. הוא היה צריך לקחת את הנייד ולחייג ליאן בובלנסקי ולבקש את התערבותו לפיזור הערפל שסוגר, כך נראה, על פאולסון. תחת זאת עשה מיכאל את הטעות השנייה שלו, וניסה למסור את הנשק שהחזיק בכיס הז'קט שלו - ?הקוֹלט גאוֶורמֶנט 1911 שמצא באותו יום בדירתה של ליסבת סלאנדר בסטוקהולם, ובאמצעותו גבר על רונלד נידרמן.

אלא שצעד זה הניע את פאולסון לעצור מייד את מיכאל בלומקוויסט על החזקת נשק ללא רישיון. לאחר מכן הורה לשוטרים טורסטנסון ואנדרסון לגשת למקום שציין מיכאל בדרך לנוסברו ולבדוק אם יש אמת בסיפורו, שאדם יושב בתעלה קשור לעמוד של תמרור המזהיר מפני איילים החוצים את הכביש. ואם אמנם כן, שיכבלו את האדם הנדון באזיקים ויביאו אותו לחווה בגוסברגה.

מיכאל מחה מייד והסביר שרונלד נידרמן אינו אדם שאפשר פשוט לעצור ולכבול באזיקים - הוא רוצח מסוכן. פאולסון העדיף להתעלם מהמחאות, והעייפות החלה לתת את אותותיה במיכאל. הוא קרא לפאולסון בן זונה חסר כישורים ושאג שטורסטנסון ואנדרסון לא יעזו להביא את רונלד נידרמן בלי לקרוא לתגבורת.

לפיכך נאזקו ידיו של מיכאל והוא הוכנס למושב האחורי של המכונית של פאולסון, משם ראה, בעודו מקלל, את טורסטנסון ואנדרסון מסתלקים במכונית המשטרה. נקודת האור היחידה היתה שליסבת סלאנדר הועברה באלונקה על גלגלים למסוק ונעלמה מעל צמרות העצים בכיוון בית־החולים. מיכאל הרגיש חסר אונים ומנותק מכל מידע, ולא נותר לו אלא לקוות שליסבת תקבל טיפול נאות.

דוקטור אנדרס יונסון עשה שני חתכים עמוקים עד לעצם הגולגולת וקיפל את העור סביב פצע הכניסה. הוא נעזר במהדקים כדי לקבע את הפתח. אחות חדר ניתוח הכניסה פנימה בזהירות מכשיר שאיבה כדי לנקות את המקום מדם. אחר כך הגיע תור החלק הלא נעים, ודוקטור יונסון קדח בעצם הגולגולת במקדחה כדי להרחיב את החור. ההליך היה איטי להחריד.

לבסוף היה החור גדול דיו והיתה לו גישה למוח של ליסבת סלאנדר. בזהירות רבה הכניס למוח גלאי דק וגמיש והרחיב את תעלת פצע הירי בכמה מילימטרים. לאחר מכן הכניס פנימה גלאי דק יותר ואיתר את הקליע. על פי צילום הרנטגן של הגולגולת ידע שהכדור הסתובב ונח בזווית של ארבעים וחמש מעלות לתעלת הפצע. הוא נעזר בגלאי כדי למשש בזהירות את הקצה של הקליע, ולאחר כמה ניסיונות כושלים הצליח להרים אותו מעט כדי לסובבו וליישרו.

לבסוף הכניס פנימה פינצטה דקה בעלת זרועות מחורצות. הוא תפס בחוזקה את בסיס הקליע והיטיב את אחיזתו. ואז משך את הפינצטה כלפי מעלה. הקליע יצא כמעט בלי התנגדות. לשנייה הרים אותו מול האור וראה שהוא שלם, ואז שמט אותו לתוך קערית.

"ספוגית," אמר והפקודה מולאה מייד.

הוא העיף מבט באק"ג שהראה שפעילות הלב של החולה שלו עדיין סדירה.

"פינצטה."

הוא הוריד זכוכית מגדלת חזקה ממתקן תלייה, והתמקד באזור החשוף.

"בזהירות," אמר פרופסור פרנק אליס.

במשך ארבעים וחמש דקות ליקט אנדרס יונסון לא פחות משלושים ושניים רסיסי עצם קטנטנים סביב פצע הכניסה. הקטן שבהם בקושי נראה בעין בלתי מזוינת.

בעוד מיכאל בלומקוויסט מנסה בתסכול לדוג את הטלפון הנייד שלו מהכיס הפנימי של המקטורן - משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בידיים אזוקות - הגיעו לגוסברגה מכוניות רבות עם שוטרים וטכנאי מז"פ. רב־פקד פאולסון שלח אותם לאסוף ראיות במחסן העצים ולערוך בדיקה יסודית של מבנה המגורים שהוחרמו ממנו כלי נשק רבים. מיכאל צפה בהם בהכנעה מנקודת התצפית שלו במושב האחורי של מכוניתו של פאולסון.

עברה שעה בערך ורק אז נדמה היה שפאולסון מתחיל להיות ער לעובדה שהשוטרים טורסטנסון ואנדרסון טרם שבו ממשימתם. פתאום הוא נראה מודאג, ומיכאל בלומקוויסט הוכנס למטבח והתבקש למסור שוב הוראות נסיעה.

מיכאל עצם את עיניו.

הוא עדיין ישב במטבח עם פאולסון כשכוח הסיור שנשלח להציל את טורסטנסון ואנדרסון העביר דיווח. השוטר גונאר אנדרסון נמצא מת ומפרקתו שבורה. עמיתו פרדריק טורסטנסון עדיין בחיים, אבל הותקף באכזריות ונפצע קשה. שניהם נמצאו בתעלה ליד התמרור המזהיר מפני איילים החוצים את הכביש. הנשק שלהם ומכונית המשטרה נעלמו.

עד כה התמודד רב־פקד תומס פאולסון עם מצב צפוי יחסית. עכשיו היה עליו לטפל ברצח שוטר ובמטורף חמוש במנוסה.

"אידיוט," חזר מיכאל בלומקוויסט על דבריו.

"אתה מעליב את המשטרה ואין בזה שום תועלת."

"בנקודה הזאת אני מסכים איתך. אבל אני מתכוון לדווח עליך שהתרשלת בתפקידך, וכל העולם ישמע על זה. עוד לפני שאני אגמור איתך יכתירו אותך בתור השוטר המטומטם ביותר בשוודיה בכל עמוד שער במדינה כולה."

האיום הזה התגלה כדבר היחיד שמצליח להשפיע על תומס פאולסון. הוא נראה מודאג.

"מה אתה מציע?"

"אני דורש ממך להתקשר אל מפקח המשטרה יאן בובלנסקי בסטוקהולם. עכשיו."

המפקחת סוֹניָה מוּדיג התעוררה בבת אחת כשהטלפון הנייד שלה, שהיה בטעינה, התחיל לצלצל בקצה השני של חדר השינה. היא העיפה מבט בשעון שעל שולחן הלילה וראתה למרבה הייאוש שקצת אחרי ארבע בבוקר. אחר כך העיפה מבט בבעלה, שהמשיך לנחור בנחת. הוא מסוגל לעבור הפגזה ארטילרית בלי להתעורר. היא קמה מהמיטה מתנודדת ומצאה את כפתור המענה של הנייד. יאן בובלנסקי, חשבה לעצמה, מי אם לא הוא.

"פרצה מהומת אלוהים באזור טרוֹלהֶטָן," בירך אותה הבוס שלה בלי גינונים יתרים. "ה-X2000 לגטבורג יוצאת בחמש ועשרה."

"מה קרה?"

"בלומקוויסט מצא את סלאנדר ואת נידרמן ואת סלאצ'נקו. בלומקוויסט עצור על העלבת שוטר בתפקיד, התנגדות למעצר והחזקת נשק ללא רישיון. את סלאנדר העבירו ל'סאלגרנסקה' עם כדור בראש. סלאצ'נקו ב'סאלגרנסקה' עם גרזן בראש. נידרמן מסתובב חופשי. במהלך הלילה רצח שוטר."

סוניה מודיג מיצמצה בעיניה פעמיים, והרגישה עד כמה היא עייפה. יותר מכול היתה רוצה להתכרבל בחזרה במיטה ולקחת חופשה של חודש.

"X2000 בחמש ועשרה. אוקיי. מה אני אמורה לעשות?"

"קחי מונית לתחנת הרכבת. יֶרקֶר הוֹלמבֶּרג מתלווה אלייך. אתם תיצרו קשר עם אחד רב־פקד תומס פאולסון ממשטרת טרולהטן, שאחראי ככל הנראה להרבה מהמהומה של הלילה, ושלדברי בלומקוויסט הוא, ציטוט, אפס מאופס ברמות, סוף ציטוט."

"דיברת עם בלומקוויסט?"

"הוא כנראה עצור ואזוק. הצלחתי לשכנע את פאולסון להחזיק רגע את השפופרת באוויר. אני כרגע בדרך לקוּנגסהוֹלמֶן ואנסה לברר מה קורה. נהיה בקשר בנייד."

סוניה העיפה עוד מבט בשעון. אחר כך התקשרה להזמין מונית ונעמדה במקלחת לדקה אחת. היא ציחצחה שיניים, העבירה מסרק בשיער, לבשה מכנסיים ארוכים שחורים, חולצת טי שחורה ומקטורן אפור. את האקדח שלה תחבה לתיק הצד שלה ובחרה ז'קט עור אדום כהה בתור לבוש עליון. אחר כך ניערה והעירה את בעלה והסבירה לאן מועדות פניה ושעליו לטפל בילדים בבוקר. היא יצאה מפתח הדלת ברגע שהמונית עצרה ברחוב ליד הבניין.

היא ידעה שלא תצטרך לחפש את עמיתהּ, מפקח המשטרה ירקר הולמברג, כי תמצא אותו בקרון המסעדה, ואכן צדקה. הוא כבר הספיק לקנות לה כריך וקפה. הם ישבו חמש דקות בדממה ואכלו ארוחת בוקר. לבסוף הזיז הולמברג את ספל הקפה הצידה.

"אולי כדאי לעשות הסבה מקצועית," אמר.

בארבע לפנות בוקר הגיע סוף־סוף אחד מפקחַ מרקוס אֶרלַנדֶר מהמפלג לפשעים חמורים במשטרת גטבורג לגוסברגה, כדי לעמוד בראש החקירה במקום תומס פאולסון העמוס כל כך. ארלנדר היה גבר עגלגל ואפור שיער בשנות החמישים לחייו. אחד הצעדים הראשונים שעשה היה לשחרר את מיכאל בלומקוויסט מהאזיקים ולהגיש לו מאפי שמרים וקפה מתוך תרמוס. הם התיישבו בחדר האורחים לשיחה בארבע עיניים.

"שוחחתי עם בובלנסקי בסטוקהולם," אמר ארלנדר. "אנחנו מכירים שנים רבות. גם הוא וגם אני מצטערים על היחס של פאולסון אליך."

"הוא הצליח לגרום הלילה למותו של שוטר," אמר מיכאל.

ארלנדר הינהן. "הכרתי את השוטר גונאר אנדרסון באופן אישי. הוא שירת בגטבורג לפני שעבר לטרולהטן. הוא אב לילדה בת שלוש."

"אני מצטער. ניסיתי להתריע..."

ארלנדר הינהן.

"כך הבנתי. השתמשת במילים שאינן משתמעות לשתי פנים ועל כן נאזקת. אתה חשפת את וֶנֶרסטרוֹם. בובלנסקי אומר שאתה עיתונאי בן זונה חסר בושה ותחקירן משוגע על כל הראש, אבל שאתה יודע על מה אתה מדבר. אולי תוכל להכניס אותי לתמונה בצורה בהירה ומובנת?"

"מדובר פה בפענוח רציחתם של החברים שלי דאג סוֶונסוֹן ומיָה ברגמן באֶנשֶדֶה, ורציחתו של אדם שאינו חבר שלי... עורך דין נילס בּיוּרמן, שהיה האפוטרופוס של ליסבת סלאנדר."

ארלנדר הינהן.

"כידוע לך, המשטרה במצוד אחרי ליסבת סלאנדר מאז חג הפסחא. היא חשודה ברצח שלושה אנשים. אתה חייב להבין, דבר ראשון, שליסבת סלאנדר אינה אשמה ברציחות האלה. למעשה, היא סוג של קורבן בהקשר הזה."

"לא היה לי שום קשר לפרשת סלאנדר, אבל אחרי כל מה שנכתב בתקשורת קצת קשה להאמין שהיא לגמרי חפה מפשע."

"ולמרות זאת זה המצב. היא חפה מפשע. נקודה. הרוצח האמיתי הוא רונלד נידרמן, שרצח את עמיתך גונאר אנדרסון הלילה. הוא עובד אצל קארל אקסל בודין."

"אותו בודין ששוכב ב'סאלגרנסקה' עם גרזן בראש, כן?"

"ברמה הטכנית הטהורה, הגרזן כבר לא תקוע לו בראש. אני יוצא מתוך הנחה שליסבת פגעה בו. שמו האמיתי אלכסנדר סלאצ'נקו. הוא אביה של ליסבת ורוצח מקצועי לשעבר בשירות המודיעין הצבאי הרוסי. הוא ערק בשנות השבעים ואחרי זה עבד עם 'ספו' השוודית עד לנפילת ברית־המועצות. מאז הוא מנהל את עסקי הפשע שלו עצמו."

ארלנדר התבונן בדמות שעל הספסל מולו במבט מהורהר. מיכאל בלומקוויסט הבהיק מזיעה ונראה עייף וקפוא גם יחד. עד עכשיו דיבר בהיגיון ולעניין, אבל רב־פקד תומס פאולסון - שארלנדר לא רחש אמון רב לדבריו - הזהיר אותו מראש שבלומקוויסט מקשקש על סוכנים רוסים ומתנקשים גרמנים, נושאים שלכל הדעות אינם דבר שבשגרה במשטרת שוודיה. נראה לו שבלומקוויסט הגיע לנקודה שבה סיפורו נשמע כקשקוש. אבל שוטר מת ושוטר פצוע קשה שכבו ליד התעלה לצד הכביש לנוסברו, וארלנדר ניאות להקשיב. בכל זאת הוא לא הצליח להסתיר נימה של חוסר אמון בקולו. "אוקיי. סוכן רוסי."

בלומקוויסט חייך חיוך קלוש. ניכר שהוא יודע שסיפורו נשמע הזוי.

"סוכן רוסי לשעבר. אני יכול לתמוך בכל הטיעונים שלי בעזרת ראיות."

"תמשיך."

"סלאצ'נקו היה מרגל־על בשנות השבעים. הוא ערק, ו'ספו' השוודית העניקה לו מקלט מדיני. אני מבין שזה כנראה לא היה יוצא דופן, בעקבות ההתמוטטות של ברית־המועצות."

"אוקיי."

"כאמור אינני יודע בדיוק מה אירע כאן הלילה, אבל ליסבת הצליחה לאתר את אביה, שאותו לא פגשה חמש־עשרה שנה. הוא התעלל באמהּ באכזריות כזאת שהביאה בסופו של דבר למותה. הוא ניסה לרצוח את ליסבת, והוא עומד, באמצעות רונלד נידרמן, מאחורי הרציחות של דאג סוונסון ומיה ברגמן. חוץ מזה הוא אחראי לחטיפת חברתה של ליסבת, מרים ווּ - קרב האליפות המדובר של פָּאוּלוֹ רוֹבֶּרטוֹ בניקוָוארן."

"אם ליסבת סלאנדר תקעה גרזן בראשו של אביה, היא לא בדיוק חפה מפשע."

"ליסבת סלאנדר עצמה חטפה שלושה כדורים. אני חושב שאפשר יהיה לטעון למידה כלשהי של הגנה עצמית. אני תוהה..."

"כן?"

"ליסבת היתה מכוסה עפר ובוץ עד כדי כך שכל השיער שלה הפך לגוש רפש שהתקשה. הבגדים שלה היו מלאים חול. זה נראה כאילו היא היתה קבורה. ולנידרמן יש, כך נראה, הרגל מסוים לקבור אנשים. משטרת סוֹדֶרטֶליֶה מצאה שני קברים במחסן ששייך ל'מועדון אופנוענים סוָואוֶולשוֹ' ליד ניקווארן."

"שלושה, למען האמת. הם מצאו קבר נוסף אתמול מאוחר בערב. אבל אם ליסבת סלאנדר נורתה ונקברה - מה היא בכלל עושה עם גרזן ביד?"

"אני כאמור לא יודע מה אירע, אבל ליסבת ניחנה ביכולות פיזיות ראויות לציון. ניסיתי לשכנע את פאולסון לשלוח הנה סיור עם כלב גישוש..."

"הסיור בדרך."

"טוב מאוד."

"פאולסון עצר אותך על העלבה."

"אני מכחיש. קראתי לו אידיוט, אידיוט חסר כישורים ואפס מאופס. בנסיבות האלה שום כינוי כזה הוא לא העלבה."

"הממ. אבל אתה עצור גם על החזקת נשק בלי רישיון."

"עשיתי טעות וניסיתי למסור לו כלי נשק. חוץ מזה אינני רוצה להתבטא בעניין הזה לפני שאיוועץ בעורך הדין שלי."

"אוקיי. נניח לזה. יש לנו דברים רציניים יותר לדון בהם. מה אתה יודע על הנידרמן הזה?" "הוא רוצח. משהו לא בסדר אצלו; קומתו שני מטרים ויותר, והוא בנוי כמו רובוט חודר שריון. תשאל את פאולו רוברטו שהתאגרף איתו. הוא סובל מ'קוֹנגניטל אנלגזיה'. זאת מחלה בסינפּסוֹת של העצבים, ולכן הוא לא מרגיש כאב. הוא גרמני, יליד המבורג, ובשנות העשרה שלו היה גלוח ראש. הוא מסוכן ביותר ומסתובב חופשי."

"יש לך מושג לאן אפשר להניח שברח?"

"לא. אני רק יודע שאני קשרתי אותו כדי שיהיה אפשר ללכוד אותו, ואז האפס המאופס מטרולהטן קיבל את הפיקוד."

כמה דקות לפני חמש בבוקר הסיר דוקטור אנדרס יונסון את כפפות הלָטֶקס המגואלות בדם והשליך אותן לפח. אחות חדר ניתוח הניחה רטיות על פצע הירי בירך. הניתוח נמשך שלוש שעות. הוא הסתכל על ראשה המגולח והחבול של ליסבת סלאנדר, שכבר היה ארוז בתחבושות.

הוא נמלא חמלה פתאומית, כפי שהרגיש תכופות כלפי חולים שניתח. לפי מה שנכתב בעיתונים, ליסבת סלאנדר היא רוצחת המונים פסיכופתית, אך בעיניו נראתה בעיקר כמו דרור שנורה ונפצע. הוא הניד בראשו מצד לצד ואחר כך הביט בדוקטור פרנק אליס, שהתבונן בו במבט משועשע.

"אתה כירורג מעולה," אמר אליס.

"אני יכול להזמין אותך לארוחת בוקר?"

"אפשר לקבל פה באזור פנקייקס עם ריבה?"

"וופל," אמר אנדרס יונסון. "אצלי בבית. תן לי רק להתקשר לאשתי ולהודיע לה שאנחנו בדרך, וניקח מונית." הוא עצר והעיף מבט בשעון. "במחשבה שנייה, אני חושב שעדיף שלא נתקשר."

עורכת הדין אָניקָה גָ'אניני ניעורה בבת אחת משנתה. היא סובבה את ראשה ימינה וראתה שהשעה שתי דקות לשש. יש לה פגישה ראשונה עם לקוח כבר בשעה שמונה. היא סובבה את ראשה שמאלה והעיפה מבט בבעלה אֶנריקוֹ ג'אניני שישן שנת ישרים, ויתעורר במקרה הטוב בסביבות שמונה. היא מיצמצה כמה פעמים בחוזקה, קמה מהמיטה והפעילה את מכונת הקפה לפני שהלכה להתקלח. בחדר האמבטיה לבשה מכנסיים שחורים, סריג גולף לבן ומקטורן אדום. היא קלתה שתי פרוסות לחם והניחה עליהן גבינה ומרקחת תפוזים ואבוקדו פרוס ולקחה איתה את ארוחת הבוקר לסלון, בדיוק לשידור החדשות של השעה שש וחצי בטלוויזיה. היא לגמה לגימה מהקפה וכשפתחה את הפה לנגוס מהפרוסה שמעה את הכותרת הפותחת את המהדורה.

שוטר הרוג ואחר פצוע קשה. דרמה בשעות הלילה אחרי מעצרה של הרוצחת המבוקשת ליסבת סלאנדר. בהתחלה היא התקשתה להבין מה אירע, שכן הרושם הראשוני שלה היה שליסבת סלאנדר היא שהרגה שוטר. הדיווח החדשותי לא סיפק מידע רב, אבל לאט־לאט הבינה שגבר חשוד ברצח השוטר. גבר בן 37, ששמו טרם צוין, הוכרז מבוקש ברמה ארצית. ליסבת סלאנדר, ככל הנראה, מאושפזת במצב קשה בבית־החולים 'סאלגרנסקה' בגטבורג.

אניקה העבירה ערוץ אבל לא למדה שום דבר חדש על מה שאירע. היא ניגשה להביא את הטלפון הנייד שלה וחייגה אל אחיה מיכאל בלומקוויסט. נשמעה הודעה שהמנוי אינו זמין. היא חשה דקירה של פחד. מיכאל התקשר אליה ערב קודם לכן בדרכו לגטבורג. הוא יצא למצוד אחרי ליסבת סלאנדר ואחרי רוצח בשם רונלד נידרמן.

כשעלה הבוקר, שוטר שעיניו בראשו גילה עקבות דם בשטח שמאחורי מחסן העצים. כלב משטרה הלך אחרי העקבות עד לבור בקרחת יער כארבע מאות מטר צפונית מזרחית לחווה בגוסברגה.

מיכאל התלווה אל מפקח המשטרה ארלנדר. הם בחנו את המקום בקפידה. כמות גדולה של דם נראתה מסביב לבור.

הם מצאו גם נרתיק סיגריות חבוט, ששימש ככל הנראה אֵת לחפירה בעפר. ארלנדר הכניס את נרתיק הסיגריות לתוך שקית ראיות ורשם את הפריט. הוא אסף גם ממצאים כגון גושי עפר בצבע דם. שוטר הסב את תשומת ליבו לבדל סיגריה מסוג פּול מול בלי פילטר במרחק של מטר בערך מהבור. גם זה הונח בשקית ראיות וקיבל תווית. מיכאל זכר שראה חפיסת סיגריות פול מול על משטח השיש ליד הכיור במטבח של סלאצ'נקו.

ארלנדר העיף מבט בשמיים וראה ענני גשם כבדים. הסערה שהשתוללה בשעות הלילה המוקדמות מעל גטבורג עוברת ככל הנראה דרומית לאזור נוסברו, אבל בתוך זמן קצר יתחיל לרדת גשם. הוא פנה אל אחד השוטרים וביקש ממנו שיביא יריעת ברזנט לכסות בה את הבור.

"אני חושב שאתה צודק," אמר ארלנדר למיכאל לבסוף. "בדיקת הדם מן הסתם תאשש שליסבת סלאנדר שכבה פה, ואני מנחש שנמצא את טביעות האצבעות שלה על הנרתיק. היא נורתה ונקברה, אבל כנראה נשארה איכשהו בחיים והצליחה לחפור ולפלס את דרכה למעלה ו..."

"... וחזרה לחווה ותקעה את הגרזן בגולגולת של סלאצ'נקו," סיים מיכאל את המשפט. "היא טיפוס די זועם."

"אבל איך לכל הרוחות היא התמודדה עם נידרמן?"

מיכאל משך בכתפיו. בעניין הזה הוא היה נבוך ומבולבל בדיוק כמו ארלנדר.

2
יום שישי 8 באפריל
סוניה מודיג וירקר הולמברג הגיעו לתחנת הרכבת של גטבורג כמה דקות אחרי שמונה בבוקר. בובלנסקי התקשר ומסר הוראות חדשות: שלא ייסעו לגוסברגה אלא ייקחו מונית לתחנת המשטרה בכיכר אֶרנסט פוֹנטֶל באזור איצטדיון 'ניָה אוּלֶוִי', מקום מושבו של מטה משטרת מחוז וֶסטרָה יֶטאלַנד. הם חיכו קרוב לשעה עד שהמפקח ארלנדר הגיע מגוסברגה ואיתו מיכאל בלומקוויסט. מיכאל בירך את סוניה מודיג, שכבר פגש בעבר, ולחץ את ידו של ירקר הולמברג. לאחר מכן הצטרף אליהם עמית של ארלנדר ובפיו עדכון על מצב המצוד אחרי רונלד נידרמן. דיווחו היה קצר.

"הקמנו צוות חיפוש בפיקוד מטה המחוז. נידרמן הוכרז כמובן מבוקש ברמה ארצית. מצאנו את מכונית המשטרה באלינגסוֹס בשעה שש בבוקר. שם נפסקים העקבות לפי שעה. אנחנו חושדים שהוא החליף כלי רכב, אבל בינתיים לא קיבלנו שום דיווח על מכונית שנגנבה."

"תקשורת?" שאלה מודיג והעיפה מבט מתנצל במיכאל בלומקוויסט.

"זה רצח של שוטר והעיתונות תעסוק בזה. בשעה עשר נקיים מסיבת עיתונאים."

"למישהו יש מידע על מצבה של ליסבת סלאנדר?" שאל מיכאל. הפרטים על המצוד אחרי נידרמן לא עניינו אותו במיוחד.

"היא נותחה הלילה. הם הוציאו קליע מראשה. היא עדיין לא התעוררה."

"ומה הסיכויים שלה להמשך?"

"ככל שאני מבין, לא נדע שום דבר עד שהיא תתעורר. אבל הרופא שניתח אותה אומר שיש לו יסוד לקוות שהיא תחזיק מעמד, אלא אם כן יהיו סיבוכים."

"וסלאצ'נקו?" תהה מיכאל.

"מי?" שאל עמיתו של ארלנדר, שעדיין לא הכיר את הסיפור על כל פרטיו הסבוכים.

"קארל אקסל בודין."

"הבנתי, כן, גם הוא נותח הלילה. יש לו חתך חמור בפָּנים ועוד אחד מתחת לפיקת הברך. הוא חבול וחבוט, אבל הפציעות שלו לא מסכנות את חייו."

מיכאל הינהן.

"אתה נראה עייף," אמרה סוניה מודיג.

"עייף זה לא מילה. זאת כבר היממה השלישית שלי בלי שינה כמעט."

"האמת היא שהוא נרדם במכונית בדרך מנוסברו," אמר ארלנדר.

"יש לך כוח לספר את הסיפור מההתחלה?" שאל הולמברג. "נראה לנו שהתוצאה בין החוקרים הפרטיים למשטרה היא משהו כמו 0:3."

מיכאל חייך חיוך קלוש.

"את המשפט הזה הייתי רוצה לשמוע מבובלנסקי," אמר.

הם הלכו למזנון של תחנת המשטרה לאכול ארוחת בוקר. מיכאל הסביר להם במשך חצי שעה, שלב אחר שלב, איך הרכיב את הפאזל של סיפור סלאצ'נקו. כשסיים ישבו השוטרים מהורהרים ושותקים.

"יש כמה פרצות בסיפור שלך," אמר לבסוף ירקר הולמברג.

"מן הסתם."

"אתה לא מסביר איך הצלחת להשיג את הדוח הזה של 'ספו' על סלאצ'נקו, שסווג כסודי ביותר." מיכאל הינהן.

"מצאתי אותו אתמול בבית של ליסבת סלאנדר כשהצלחתי סוף־סוף לגלות איפה היא מסתתרת. אני מנחש שהיא מצאה אותו בבקתת הקיץ של נילס ביורמן."

"כלומר גילית את מקום המסתור של סלאנדר?" אמרה סוניה מודיג.

מיכאל הינהן.

"ו-?"

"את הכתובת שלה תצטרכו לגלות בעצמכם. ליסבת השקיעה מאמץ גדול לשמור את זה בסוד ואני לא מתכוון להיות המדליף."

פניהם של מודיג והולמברג קדרו מעט.

"מיכאל... אל תשכח שמדובר פה בחקירת רצח," אמרה סוניה מודיג.

"ואת עדיין לא תופסת שליסבת סלאנדר חפה מפשע. המשטרה פגעה בה והכפישה את שמה ואת יושרתה באופן קיצוני ולא ייאמן. כנופיה של לסביות עובדות כת השטן, מאין לקחתם את כל זה? אם היא תרצה לספר לכם איפה היא גרה, אני משוכנע שהיא תעשה את זה."

"אבל יש עוד דבר שאני לא מבין," התעקש הולמברג. "איך ביורמן בכלל נכנס לסיפור הזה? אתה אומר שהוא הניע את כל המהלך בכך שיצר קשר עם סלאצ'נקו וביקש ממנו להרוג את סלאנדר...

אבל למה לו לבקש דבר כזה?"

מיכאל היסס שעה ארוכה.

"הניחוש שלי שהוא פנה לסלאצ'נקו כדי לסלק את ליסבת סלאנדר. הכוונה היתה שהיא תגיע למחסן ההוא בניקווארן."

"הוא היה האפוטרופוס שלה. איזה מניע יש לו להיפטר ממנה?"

"זה מסובך."

"תסביר."

"היה לו מניע רציני. הוא עשה משהו שליסבת ידעה. היא היתה איום על כל עתידו ושלומו."

"מה הוא עשה?"

"אני חושב שמוטב שליסבת בעצמה תספר לך על כך."

הוא פגש את מבטו של הולמברג.

"תן לי לנחש," אמרה סוניה מודיג. "ביורמן פגע איכשהו בבת חסותו."

מיכאל הינהן.

"אני מנחשת שהוא חשף אותה לסוג כלשהו של תקיפה מינית?"

מיכאל משך בכתפיו ולא הגיב.

"אתה לא מכיר את הקעקוע על הבטן של ביורמן?"

"קעקוע?"

"קעקוע שבוצע בידי חובבן, מֶסֶר לרוחב כל הבטן... אני חזיר סדיסט, סוטה ואנס. תהינו במה מדובר."

מיכאל פרץ פתאום בצחוק גדול.

"מה?"

"שאלתי את עצמי מה ליסבת עשתה כדי להתנקם בו. אבל תשמעו... אני לא רוצה לדבר על זה איתכם, מאותה סיבה שציינתי קודם. מדובר בצנעת הפרט שלה. ליסבת היא זאת שנחשפה לעבירה. היא הקורבן. היא זאת שתחליט מה היא רוצה לספר לכם. מצטער."

הוא נראה כמעט מתנצל.

"צריך להתלונן במשטרה על מעשי אונס," אמרה סוניה מודיג.

"אני מסכים איתך. אבל האונס הזה התרחש לפני שנתיים וליסבת עדיין לא דיברה על העניין עם המשטרה. מה שמרמז שהיא אינה מתכוונת לעשות כן. אני יכול שלא להסכים איתה בעניין הזה עד מחר, אבל ההחלטה היא שלה. חוץ מזה..."

"כן?"

"אין לה סיבה ממש טובה לתת אמון במשטרה. בפעם האחרונה שהיא ניסתה להסביר איזה חלאה הוא סלאצ'נקו, כלאו אותה בבית־חולים לחולי נפש."

התובע ריקָרד אֶקסטרוֹם, שניהל את החקירה המוקדמת, היה מלא חששות כמה דקות לפני תשע בבוקר ביום שישי, כשביקש מראש צוות החקירה יאן בובלנסקי להתיישב מולו. אקסטרום היטיב את משקפיו וליטף את זקן התיש המטופח שלו. הוא הרגיש שהמצב יוצא משליטה והופך מאיים. חודש ימים עמד בראש החקירה המוקדמת ורדף אחרי ליסבת סלאנדר. כל הזמן הזה לא חסך במילים שתיארו אותה כחולת נפש ופסיכופתית מסוכנת לציבור. הוא הדליף מידע שהיה אמור להועיל לו במשפט העתיד לבוא. הכול נראה טוב כל כך.

לא היה בליבו שום ספק שליסבת סלאנדר אכן אשמה ברצח משולש וכי המשפט יסתיים בניצחון קל, מפגן ראווה ממש, כשהוא מככב בתפקיד הראשי. ואז השתבש הכול. לפתע פתאום צץ רוצח אחר לגמרי והכול עולה בתוהו. סלאנדר הארורה הזאת.

"כן, אפשר להגיד שנקלענו לתסבוכת קשה," אמר. "מה העלית בחכתך בבוקר?"

"רונלד נידרמן הוכרז כמבוקש ברמה ארצית, אבל הוא עדיין מסתובב חופשי. לפי שעה הוא מבוקש רק על רצח השוטר גונאר אנדרסון, אבל אני מניח שראוי שנכריז עליו מבוקש גם על שלוש הרציחות פה בסטוקהולם. אתה יכול אולי לארגן מסיבת עיתונאים."

בובלנסקי העלה את רעיון מסיבת העיתונאים פשוט כדי להכעיס. אקסטרום שונא מסיבות עיתונאים.

"אני חושב שנחכה לפי שעה עם מסיבת העיתונאים," מיהר אקסטרום לענות.

בובלנסקי הקפיד לא לחייך.

"הרי זה בראש ובראשונה עניין לטיפולה של משטרת גטבורג," הבהיר אקסטרום את עצמו.

"נו טוב, סוניה מודיג וירקר הולמברג נמצאים מטעמנו בגטבורג ופתחנו בשיתוף פעולה..."

"נחכה עם מסיבת העיתונאים עד שנדע יותר," פסק אקסטרום בקול חד. "מה שאני רוצה לדעת הוא עד כמה אתה בטוח שנידרמן באמת מעורב ברציחות פה בסטוקהולם."

"בתור שוטר אני משוכנע. אלא שמצבנו לא כל כך טוב בכל הקשור לראיות. אין לנו שום עדים לרציחות וגם אין ראיות מסייעות טובות. מָאגֶה לוּנדין וסוני נייאֶמינֶן מ'מועדון אופנוענים סוואוולשו' מסרבים לדבר ומעמידים פנים כאילו לא שמעו מימיהם על נידרמן. אבל הוא יחטוף על רצח השוטר אנדרסון."

"בדיוק," אמר אקסטרום. "רצח השוטר זה מה שמעניין כרגע. אבל תגיד לי... יש משהו שמרמז על כך שסלאנדר בכל זאת מעורבת איכשהו במעשי הרצח? אפשר להניח שהיא ונידרמן ביצעו את הרציחות ביחד?"

"אני בספק. ואת התיאוריה הזאת לא הייתי משמיע ברבים."

"אז איך היא מעורבת?"

"זה סיפור סבוך מאין כמוהו. בדיוק כפי שמיכאל בלומקוויסט טען מההתחלה, מדובר בטיפוס הזה סלה - אלכסנדר סלאצ'נקו."

ניכר בתובע אקסטרום שהוא מתחלחל למשמע השם מיכאל בלומקוויסט.

"סלה הוא רוצח מקצועי, רוסי עריק מתקופת המלחמה הקרה, וככל הנראה חסר מצפון," המשיך בובלנסקי. "הוא הגיע לכאן בשנות השבעים והוא אבא של ליסבת סלאנדר. הוא נתמך על ידי מחלקה בתוך 'ספו' שדאגה להטיל איפול על כל עבירה שעשה. קצין מ'ספו' גם דאג לאשפז את ליסבת סלאנדר בבית־חולים פסיכיאטרי לילדים כשהיתה בת שלוש־עשרה ואיימה לפוצץ את כל הסוד סביב סלאצ'נקו."

"אתה מבין שכל זה קצת קשה לעיכול. מן הסתם לא נוכל לצאת החוצה עם סיפור כזה. אם הבנתי נכון, הרי שכל מה שקשור בסלאצ'נקו מסווג כמידע סודי ביותר."

"ועם זאת זו האמת. יש לי תיעוד."

"אני יכול לראות אותו?"

בובלנסקי העביר לו את התיקייה עם דוח המשטרה משנת 1991. אקסטרום בחן במבט מהורהר את החותמת שלפיה המסמך מסווג כסודי ביותר ואת מספר הרישום ביומן, שזיהה מייד כמספר השייך ל'ספו'. הוא עילעל במהירות בערימת הדפים, שמספרם קרוב למאה, וקרא כמה חלקים אקראיים. לבסוף הניח את הדוח בצד.

"אנחנו חייבים לנסות להרגיע קצת את הרוחות, שהמצב לא ייצא לגמרי משליטתנו. ליסבת סלאנדר נכלאה אם כן בבית־משוגעים מפני שניסתה להרוג את אביה... את הסלאצ'נקו הזה. ועכשיו היא תקעה גרזן בראשו של אבא שלה. בכל מקרה, חייבים לסווג את זה כניסיון הריגה. וחייבים לעצור אותה על כך שהיא ירתה במאגה לונדין בסטָאלָרהוֹלמֶן."

"תעצור את מי שאתה רוצה, אבל אני במקומך הייתי מתקדם בזהירות."

"הרי תקום פה שערורייה חסרת תקדים אם כל הסיפור הזה על 'ספו' ידלוף החוצה."

בובלנסקי משך בכתפיו. התפקיד שלו התמצה בחקירת פשעים, לא בטיפול בשערוריות.

"הבן זונה הזה מ'ספו', גונאר ביורק. מה אנחנו יודעים על חלקו בסיפור?"

"הוא אחד השחקנים הראשיים. כרגע הוא בחופשת מחלה בגלל פריצת דיסק וגר לפי שעה בסמוֹדאלָרוֹ."

"אוקיי... בעניין 'ספו' אנחנו נשתוק בינתיים. עכשיו מדובר ברצח של שוטר ותו לא. התפקיד שלנו הוא לא ליצור בלבול."

"יהיה קשה להשתיק את הסיפור."

"לְמה אתה מתכוון?"

"שלחתי את קוּרט סוֶונסוֹן להביא את ביורק לחקירה." בובלנסקי העיף מבט בשעונו. "להערכתי זה קורה בערך ברגע זה."

"מה?"

"האמת היא שתיכננתי שיהיה לי העונג לנסוע בעצמי לסמודאלרו, אבל הרצח הזה של השוטר שיבש את התוכניות." "אני לא נתתי שום רשות לעצור את ביורק."

"נכון. אבל לא מדובר במעצר. אני מביא אותו לחקירה."

"זה לא מוצא חן בעיני."

בובלנסקי רכן קדימה ונראה כמעט כמי שממתיק סוד עם בן שיחו.

"ריקרד... זה המצב. ליסבת סלאנדר נפלה קורבן לשורה של פגיעות בזכויותיה שהתחילו כשהיתה ילדה. אני לא מתכוון לתת לזה להימשך. אתה יכול להעביר אותי מתפקיד ראש צוות החקירה, אבל במקרה כזה לא תהיה לי ברירה אלא לכתוב תזכיר חריף בנושא."

ריקרד אקסטרום נראה כאילו בלע משהו חמוץ.

גונאר ביורק, שהיה בחופשת מחלה מתפקידו כסגן־מנהל מִפלג הזרים במשטרה החשאית, פתח את דלת בית הקיץ בסמודאלרו ונשא את עיניו אל גבר חסון, בהיר וקצוץ שיער במעיל עור שחור.

"אני מחפש את גונאר ביורק."

"אני האיש."

"קורט סוונסון, משטרת מחוז סטוקהולם."

האיש הציג לו תעודה מזהה.

"כן?"

"אתה מתבקש להתלוות אלי לקונגסהולמן כדי לסייע למשטרה בחקירה בעניין ליסבת סלאנדר."

"אה... נראה לי שיש פה איזו טעות."

"אין שום טעות," אמר קורט סוונסון.

"אתה לא מבין. גם אני שוטר. לדעתי כדאי שתבדוק את העניין עם הבוס שלך."

"הבוס שלי הוא שרוצה לדבר איתך."

"אני חייב לטלפן ו..."

"אתה יכול לטלפן מקונגסהולמן."

גונאר ביורק הרגיש רפיון פתאומי.

הנה זה קורה. הולכים לעצור אותי. בלומקוויסט הבן זונה, שיתפגר. סלאנדר, שתתפגר.

"אני עצור?" שאל.

"כרגע לא. אבל אנחנו יכולים לסדר את זה אם אתה רוצה."

"לא... לא, אני כמובן אתלווה אליך. ברור שאני רוצה לסייע לעמיתַי במשטרה."

"מצוין," אמר קורט סוונסון ונכנס אחריו פנימה. הוא פקח עין על גונאר ביורק בשעה שהביא מעיל וכיבה את מכונת הקפה.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים נזכר מיכאל בלומקוויסט שהמכונית השכורה שלו עדיין חונה מאחורי הרפת בכניסה לחוות גוסברגה, אבל הוא היה כל כך תשוש עד שלא היה לו כוח לנסוע לקחת אותה, ועוד פחות מזה לנהוג בה מרחק גדול. הוא התייעץ עם מפקח המשטרה, וארלנדר ברוב נדיבותו סידר שאחד מטכנאי הזיהוי הפלילי מגטבורג יחזיר את המכונית בדרכו הביתה.

"תראה בזה פיצוי על היחס שקיבלת הלילה."

מיכאל הינהן ולקח מונית למלון 'סיטי' בלוֹרֶנסבֶּרגסגאטַן הסמוך לאוונין. הוא הזמין חדר ליחיד ללילה אחד ב-800 קרונות, עלה מייד לחדרו והתפשט. הוא התיישב עירום על כיסוי המיטה והוציא את הפאלם טונגסטן טי3 של ליסבת סלאנדר מהכיס הפנימי של הז'קט ושקל אותו בידו. הוא עדיין התפלא שהמחשב לא הוחרם ולא נלקח ממנו כשרב־פקד תומס פאולסון ערך חיפוש על גופו, אבל פאולסון הניח שהמחשב של מיכאל, ובעצם מיכאל לא הובא כלל לבית־מעצר וחפציו לא נלקחו. הוא חשב רגע, ואחר כך הניח אותו בתא בתיק המחשב הנייד שלו, ששמר בו את התקליטור של ליסבת המסומן בשם ביורמן, שגם בו פאולסון לא הבחין. הוא היה ער לכך שמבחינה משפטית טכנית הוא מסתיר חומר ראיות, אבל אלה הם דברים שליסבת, מן הסתם, לא היתה רוצה שייפלו לידיים הלא נכונות. הוא פתח את הטלפון הנייד שלו, ראה שהסוללה כמעט ריקה וחיבר את המטען לחשמל. ואז התקשר לאחותו, עורכת הדין אניקה ג'אניני.

"היי אחותי."

"מה הקשר שלך לרצח השוטר הלילה?" שאלה מייד.

הוא הסביר בקצרה את אשר אירע.

"אוקיי. סלאנדר מאושפזת בטיפול נמרץ, אני מבינה." "נכון. אנחנו לא נדע את חומרת הפציעה שלה עד שהיא תתעורר, אבל היא תזדקק לעורך דין."

אניקה ג'אניני חשבה רגע.

"אתה חושב שהיא תרצה אותי?"

"מן הסתם היא לא תרצה שום עורך דין. היא לא הטיפוס שמבקש עזרה ממישהו."

"לי זה נשמע שהיא זקוקה אולי לעורך דין פלילי. תן לי להעיף מבט במסמכים שיש לך."

"דברי עם אריקה ברגר ותבקשי ממנה עותק."

ברגע שסיים את השיחה עם אניקה התקשר מיכאל לאריקה ברגר. היא לא ענתה בנייד, והוא חייג למספר שלה במערכת 'מילניום'. הֶנרי קוֹרטֶז ענה לטלפון.

"אריקה איפשהו בחוץ," אמר הנרי.

מיכאל הסביר בקצרה את אשר אירע וביקש מהנרי קורטז להעביר את המידע לעורכת הראשית של 'מילניום'. "אוקיי. מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל הנרי.

"היום שום דבר," אמר מיכאל. "אני מוכרח לישון. אני חוזר לסטוקהולם מחר, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי. 'מילניום' יפרסם את הגרסה שלו בגיליון הבא, ועד אז יש כמעט חודש."

הוא סיים את השיחה ונכנס למיטה ונרדם בתוך שלושים שניות.

ניצב משנה מוניקה ספּוֹנבֶּרג, סגנית מִפקדת המחוז, נקשה בעט על כוס המים המינרליים המוגזים שלה וביקשה שקט. עשרה אנשים ישבו מסביב לשולחן הישיבות במשרדה בתחנת המשטרה. שלוש נשים ושבעה גברים. עם המתכנסים נמנו ראש מחלק הפשיעה האלימה, סגנו, שלושה מפקחי משטרה, בהם מרקוס ארלנדר, וכן דובר משטרת גטבורג. לישיבה הוזמנו גם ראש צוות החקירה המוקדמת אָגנֶטָה יֶרוָואס ממשרד התובע, וכן המפקחים סוניה מודיג וירקר הולמברג ממשטרת סטוקהולם. הם נכללו ברשימה כדי להפגין כלפי העמיתים מהבירה רצון לשיתוף פעולה, ואולי גם כדי להראות כיצד מתנהלת חקירת משטרה אמיתית.

ספונברג, שלעיתים קרובות היתה אישה יחידה בסביבה גברית, לא נודעה כמי שמשחיתה זמן על גינונים ודברי נועם. היא הסבירה שמפקד המחוז נסע לכנס של 'יוּרוֹפּוֹל' במדריד, שהוא קטע את הנסיעה כששמע על רצח השוטר, אבל אינו צפוי לחזור אלא בשעות הערב המאוחרות. לאחר מכן פנתה ישירות אל ראש המפלג לפשעים חמורים, אנדֶרס פֶּרסוֹן, וביקשה שיסכם את המצב.

"עברו כעשר שעות מאז נרצח עמיתנו גונאר אנדרסון בדרך נוסברו. שמו של הרוצח ידוע לנו, רונלד נידרמן, אבל חסרה לנו לפי שעה תמונה של הנ"ל."

"יש לנו בסטוקהולם תצלום שלו מלפני עשרים שנה בערך. קיבלנו אותו מפאולו רוברטו, אבל קשה להסתמך עליו." אמר ירקר הולמברג.

"אוקיי. מכונית המשטרה שהוא גנב נמצאה כידוע באָלינגסוֹס הבוקר. היא חנתה ברחוב צדדי כשלוש מאות וחמישים מטר מתחנת הרכבת. לא קיבלנו שום דיווחים על מכוניות שנגנבו באזור בבוקר."

"מצב החיפושים?"

"אנחנו עוקבים אחרי רכבות שמגיעות לסטוקהולם ולמאלמו. הכרזנו עליו כמבוקש והודענו למשטרה בנורווגיה ובדנמרק. ברגע זה כשלושים שוטרים שלנו מעורבים ישירות בחיפוש הזה, וכמובן שעיני כל כוחות המשטרה פקוחות."

"אין שום עקבות?"

"אין. עדיין אין. אבל לא ייתכן שלא יבחינו באדם בעל חזות מיוחדת כמו של נידרמן."

"מישהו יודע מה שלום פרדריק טורסטנסון?" שאל אחד המפקחים מהמפלג לפשעים חמורים.

"הוא שוכב ב'סאלגרנסקה'. הוא פצוע קשה, בערך כמו בתאונת דרכים. קשה להאמין שבן-אדם גרם לפגיעות כאלה בידיים בלבד. חוץ משברים בעצמות ובצלעות, אחת מחוליות הצוואר שלו נפגעה ויש סכנה שיישאר משותק חלקית." כולם הירהרו כמה שניות במצבו של עמיתם לעבודה, ואז התחילה ספונברג לדבר שוב. היא פנתה אל ארלנדר. "מה בעצם קרה בגוסברגה?"

"תומס פאולסון, זה מה שקרה בגוסברגה."

משתתפי הישיבה השמיעו אנחה פה אחד.

"אי אפשר להוציא אותו לפנסיה? הוא הרי אסון מהלך על שתיים, לכל הרוחות."

"אני מכירה את פאולסון היטב," אמרה מוניקה ספונברג בטון חד. "אבל לא שמעתי שום תלונות עליו כבר... טוב, נו, שנתיים."

"מפקד המחוז שיושב מעלייך הוא כידוע מכר ותיק של פאולסון והוא ודאי מנסה לגונן עליו. עם כל הכוונות הטובות, זאת אומרת, ולא מדובר פה בביקורת כלפיו, אבל הלילה פאולסון התנהג בצורה כל כך חריגה עד שעמיתים רבים דאגו לדווח על התנהלותו."

"איך?"

מרקוס ארלנדר הגניב מבט אל סוניה מודיג וירקר הולמברג. ניכר בו שחשיפת ליקויים בפני העמיתים מסטוקהולם מסבה לו מבוכה.

"הדבר הכי מוזר היה שהוא ציווה על אחד מאנשי המעבדה לערוך רשימת מצאי של מחסן העצים שבו מצאנו את הסלאצ'נקו הזה."

"רשימת מצאי של מחסן העצים?" תהתה ספונברג.

"כן... כלומר... הוא רצה לדעת בדיוק כמה עץ חטוב להסקה היה שם. כדי שהדוח יהיה מדויק." דממה השתררה סביב שולחן הישיבות. ארלנדר מיהר להמשיך.

"הבוקר התברר שפאולסון נוטל לפחות שתי תרופות פסיכיאטריות, קסָאנוֹר ואֶפֶקסוֹר. לאמיתו של דבר הוא אמור להיות בחופשת מחלה, אבל הוא הסתיר את מצבו מעמיתיו."

"איזה מצב?" שאלה ספונברג בקול חד.

"ממה בדיוק הוא סובל אינני יודע - הרופא הרי מחויב בסודיות רפואית - ?אבל מה שהוא לוקח זה מצד אחד תרופה חזקה נוגדת חרדה, ומצד שני תרופה מעוררת. הוא פשוט היה מסטול במהלך הלילה."

"אלוהים," אמרה ספונברג בהטעמה. היא נראתה כמו סופת הברקים והרעמים שהשתוללה בשמי גטבורג בשעות הבוקר. "אני רוצה את פאולסון פה לשיחה. עכשיו."

"זה יהיה קצת קשה. הוא התמוטט בבוקר ואושפז בבית־חולים בגלל מאמץ יתר. זה ממש ביש מזל שהוא היה בסביבה הלילה."

"יש לי שאלה," אמר ראש המפלג לפשעים חמורים "שאני אבין, פאולסון עצר את מיכאל בלומקוויסט במהלך הלילה?"

"הוא דיווח והגיש תלונה על העלבת שוטר והתנגדות בכוח למילוי תפקידו, וכן על החזקת נשק ללא רישיון." "מה בלומקוויסט אומר?"

"הוא מודה בהעלבה אבל טוען שזה היה מתוך הגנה עצמית. הוא אומר שההתנגדות באה לידי ביטוי בניסיון מילולי תקיף וחריף מצידו למנוע את יציאתם של טורסטנסון ואנדרסון לעצור את נידרמן לבד וללא תגבורת." "עדים?"

"השוטרים טורסטנסון ואנדרסון. אני רוצה להגיד שאיני מאמין כהוא זה לתלונה של פאולסון על התנגדות בכוח. מדובר בתלונת נגד טיפוסית, כדי להדוף תלונות עתידיות מצד בלומקוויסט."

"אבל בלומקוויסט גבר כאמור בכוחות עצמו על נידרמן, כן?" שאלה התובעת אגנטה ירוואס.

"באיום בנשק."

"אז בלומקוויסט היה חמוש בכלי נשק. אם כך, היתה איזו סיבה ממשית למעצרו, למרות הכול. מנין היה לו הנשק?"

"על כך בלומקוויסט לא רצה לדבר לפני שישוחח עם עורך דין. אבל פאולסון עצר את בלומקוויסט כשבלומקוויסט ניסה למסור את הנשק לידי המשטרה."

"אני יכולה להציע הצעה לא רשמית?" שאלה סוניה מודיג בזהירות.

הכול הפנו אליה את מבטם.

"פגשתי את מיכאל בלומקוויסט בהזדמנויות רבות במהלך החקירה, ולפי דעתי הוא אדם בעל שיקול דעת, אף על פי שהוא עיתונאי. אני מניחה שאַת זאת שתחליטי בעניין הגשת כתב אישום..." היא הביטה באגנטה ירוואס, והיא הינהנה. "אם כך - הסיפור הזה על העלבה והתנגדות הוא שטויות ותו לא, ואני מניחה שאת תדחי את התלונה על הסף, אוטומטית."

"מן הסתם. אבל החזקת נשק ללא רישיון זה כבר קצת יותר חמור."

"אני מציעה שתחכי ותראי. בלומקוויסט חקר את הסיפור הזה בכוחות עצמו והוא מקדים את המשטרה בהרבה. אנחנו נפיק תועלת גדולה יותר אם נשמור איתו על יחסים תקינים ועל שיתוף פעולה, במקום לאפשר לו להשתלח בתקשורת במשטרה כולה."

היא השתתקה. כעבור כמה דקות כיחכח מרקוס ארלנדר בגרונו. אם סוניה מודיג יכולה להסתכן, גם הוא יכול. "אני מסכים איתה. גם אני רואה בבלומקוויסט אדם בעל שיקול דעת. אפילו ביקשתי ממנו סליחה על היחס שקיבל הלילה. התרשמתי שהוא אדם בעל יושרה ושהוא מוכן להבליג. הוא איתר את דירתה של ליסבת סלאנדר, אבל מסרב לספר לנו איפה זה. הוא אינו חושש מהתכתשות פומבית עם המשטרה... והוא הרי נמצא בעמדה שהמילה שלו שקולה בתקשורת כנגד כל תלונה מצד פאולסון, תהיה אשר תהיה."

"אבל הוא מסרב למסור למשטרה מידע על סלאנדר?"

"הוא אומר שאת זה נצטרך לשאול את ליסבת עצמה."

"באיזה כלי נשק מדובר?"

"קוֹלט גאוורמנט 1911. המספר הסידורי אינו ידוע. שלחתי אותו למעבדה לזיהוי פלילי ואנחנו עוד לא יודעים אם הוא היה בשימוש בהקשר פלילי כלשהו בשוודיה. אם יתברר שכן, העניין ייראה באור שונה במקצת." מוניקה ספונברג הרימה את העט.

"אגנטה, תחליטי בעצמך אם את רוצה לפתוח בחקירה מוקדמת נגד בלומקוויסט. אני מציעה שתחכי לדוח המז"פ. בואו נמשיך. הטיפוס הזה סלאצ'נקו... מה אתם מסטוקהולם יכולים לספר עליו?"

"העניין הוא שעד אתמול אחר הצהריים לא שמענו לא על סלאצ'נקו ולא על נידרמן," השיבה סוניה מודיג.

"חשבתי שאתם רודפים אחרי כנופיה של לסביות עובדות כת השטן בסטוקהולם," אמר אחד הקצינים ממשטרת גטבורג. חלק מהנוכחים חייכו חיוך קל. ירקר הולמברג התבונן בציפורניו. סוניה מודיג נאלצה לענות על השאלה. "בינינו, אני מניחה שאני יכולה לציין שיש לנו 'תומס פאולסון' משלנו ביחידה, והסיפור הזה על כנופיה של לסביות עובדות כת השטן מקורו בכיוון ההוא."

במשך חצי שעה תיארו סוניה מודיג וירקר הולמברג באוזני הנוכחים את פרטי התפתחות החקירה. כשסיימו, השתררה דממה ממושכת מסביב לשולחן.

"אם הסיפור הזה על גונאר ביורק נכון, 'ספו' תמצא את עצמה במצב מביך מאוד," אמר לבסוף סגן מנהל המפלג לפשעים חמורים.

כולם הינהנו. אגנטה ירוואס הרימה את ידה.

"אם הבנתי נכון, החשדות שלכם מושתתים בחלקם הגדול על השערות ועל ראיות נסיבתיות. כתובעת, אני מודאגת מעט בעניין מצב הראיות האמיתי."

"אנחנו ערים לכך," אמר ירקר הולמברג. "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים בקווים כלליים מה קרה, אבל יש לא מעט סימני שאלה שצריך לענות עליהם."

"הבנתי שאתם עסוקים בחפירות בניקווארן, ליד סוֹדֶרטֶליֶה," אמרה ספונברג. "כמה מעשי רצח יש בעצם בסיפור הזה?"

ירקר הולמברג מיצמץ בעייפות.

"התחלנו עם שלושה מעשי רצח בסטוקהולם - אלה שליסבת סלאנדר היתה מבוקשת עליהם, כלומר, הרציחות של עורך דין ביורמן, העיתונאי דאג סוונסון והדוקטורנטית מיה ברגמן. באשר למחסן בניקווארן, מצאנו עד כה שלושה קברים. זיהינו גנב קטן סוחר סמים שמוּכּר לנו, קבור מבותר באחד הקברים. מצאנו אישה בלתי מזוהה לפי שעה בקבר השני. ובקבר השלישי עדיין לא הספקנו לחפור ולהוציא את הגופה. נראה שהיא מתאריך ישן יותר. חוץ מזה, מיכאל קשר בין המקרים האלה לבין רצח של פרוצה בסודרטליה לפני כמה חודשים."

"אז יחד עם השוטר גונאר אנדרסון בגוסברגה, מדובר בשמונה מעשי רצח לפחות... זאת סטטיסטיקה מבעיתה, לכל הדעות. אנחנו חושדים בנידרמן הזה לגבי כל המקרים? אם כך, הוא רוצח המונים ומטורף גמור."

סוניה מודיג וירקר הולמברג החליפו מבטים. עכשיו נשאלת השאלה באיזו מידה הם יכולים לעמוד מאחורי הטיעונים הללו. לבסוף נטלה סוניה מודיג את רשות הדיבור.

"גם אם הראיות העובדתיות חסרות, הרי שאני והבוס שלי, כלומר, מפקח המשטרה יאן בובלנסקי, נוטים להאמין שבלומקוויסט צודק לגמרי בטענה שלו ששלושת מעשי הרצח הראשונים בוצעו בידי נידרמן. ואז סלאנדר חפה מפשע. בכל הנוגע לקברים בניקווארן, מה שקושר את נידרמן למקום הוא החטיפה של מרים ווּ, חברתה של סלאנדר. אין שום ספק שהיא היתה בתור לקבר הרביעי. אבל מבנה המחסן שייך לקרוב משפחה של מי שעומד בראש 'מועדון אופנוענים סוואוולשו', ועד שלא נזהה את הגופות נצטרך לחכות עם המסקנות."

"את הגנב הקטן זיהיתם..."

"קֶנֶת גוּסטָפסוֹן, בן ארבעים וארבע, סוחר סמים מוּכּר ובעייתי עוד משנות העשרה שלו. במחשבה ראשונה הייתי אומר שמדובר בסוג כלשהו של חיסול חשבונות פנימי. 'מועדון אופנוענים סוואוולשו' מעורב בפשיעה מכל מיני סוגים, לרבות הפצה של מֶתאַמפֶטָמין. ייתכן אפוא שמדובר בבית־קברות לאנשים שהסתכסכו עם המועדון. אבל..."

"מה?"

"הפרוצה הצעירה הזאת שנרצחה בסודרטליה... שמה אירינָה פֶּטרוֹבָה, בת עשרים ושתיים."

"אוקיי."

"הנתיחה שלאחר המוות הראתה שהיא היתה קורבן להתעללות אכזרית במיוחד, וסבלה מפגיעות שניתן למצוא אצל מי שהוכה באלת בייסבול או משהו דומה. אבל הפגיעות לא היו חד־משמעיות, והפתולוג לא היה יכול לנקוב בוודאות בשם הכלי שגרם להן. דווקא לבלומקוויסט היתה אבחנה נוקבת למדי. לאירינה פטרובה היו פגיעות שלא מן הנמנע שנעשו בזוג ידיים..."

"נידרמן?"

"זאת השערה מתקבלת על הדעת. ראיות עדיין אין."

"איך אנחנו ממשיכים מפה?" תהתה ספונברג.

"אני חייבת להתייעץ עם בובלנסקי, אבל נדמה לי שהצעד ההגיוני הבא הוא לחקור את סלאצ'נקו. אנחנו מבחינתנו מעוניינים לשמוע מה הוא יודע על הרציחות בסטוקהולם, ומבחינתכם הרי מדובר בצורך ללכוד את נידרמן."

אחד המפקחים ממחלק הפשיעה האלימה בגטבורג הרים אצבע.

"אם יורשה לי לשאול... מה מצאנו בחווה הזאת בגוסברגה?"

"מעט מאוד. מצאנו ארבעה כלי נשק קטנים. זיג זָאוּאֶר אחד שהיה מפורק ובעיצומו של שימון על השולחן במטבח. פּי-83 ואנאד מתוצרת פולין על הרצפה ליד הספה במטבח. קולט גאוורמנט 1911 אחד - זה האקדח שבלומקוויסט ניסה למסור לידי פאולסון. ולבסוף בּרָאוּנינג קליבר 22, שנראה כמו אקדח צעצוע באוסף הזה. אנחנו חושבים שזה כלי הנשק שממנו נורתה סלאנדר, שכן היא עדיין חיה עם כדור במוח."

"עוד משהו?"

"החרמנו תיק שהכיל כמאתיים אלף קרונות. התיק נמצא בקומה העליונה בחדר ששימש את נידרמן."

"ואתם בטוחים שזה חדרו?"

"מה אני אגיד לכם, הבגדים שם במידה XXL. סלאצ'נקו הוא אולי מדיום."

"יש משהו שקושר את סלאצ'נקו לפעילות פלילית?" תהה ירקר הולמברג.

ארלנדר הניד בראשו לשלילה.

"זה תלוי כמובן איך אנחנו נפרש את אחזקת כלי הנשק. אבל חוץ מהנשק והעובדה שהיתה לו מערכת מצלמות אבטחה משוכללת מאוד בחווה, לא מצאנו שום דבר שיבדיל בין גוסברגה לבין כל חווה אחרת. הבית מרוהט בסגפנות רבה."

כמה דקות לפני שתים־עשרה דפק על הדלת שוטר ומסר נייר לידי סגנית מפקד המחוז מוניקה ספונברג. היא הרימה את ידה.

"הגיע דיווח על היעלמות באָלינגסוֹס. אישה בת עשרים ושבע בשם אָניטָה קספרסוֹן, במקצועה סייעת של רופא שיניים, יצאה מדירתה בשעה 7:30 בבוקר. היא הביאה ילד לגן והיתה אמורה להגיע למקום עבודתה עד שמונה. היא לא הגיעה. היא עובדת אצל רופא שיניים פרטי במרפאה במרחק של כמאה וחמישים מטר מהמקום שבו נמצאה מכונית המשטרה הגנובה."

ארלנד וסוניה מודיג הביטו בשעוניהם.

"יש לו יתרון של ארבע שעות. איזו מכונית זאת?"

"רֶנוֹ בצבע כחול כהה, מודל 1991. הנה המספר."

"תכריזו מייד על המכונית כמבוקשת ברמה הארצית. בשלב הזה הוא יכול להימצא בכל מקום בין אוסלו, מאלמו וסטוקהולם."

אחרי עוד שעה קלה של דיבורים, הסתיימה הישיבה בהחלטה שסוניה מודיג ומרקוס ארלנדר יתשאלו יחד את סלאצ'נקו.

הנרי קורטז כיווץ את גבות עיניו ועקב במבטו אחרי אריקה ברגר שיצאה בפתאומיות מחדרה ונעלמה בתוך המטבחון. כעבור כמה דקות יצאה משם עם ספל קפה, חזרה לחדרה וסגרה את הדלת.

הנרי קורטז לא הצליח להבין מה לא בסדר. 'מילניום' הוא מקום עבודה קטן שמעודד קרבה בין העובדים. הוא עבד בעיתון במשרה חלקית ארבע שנים, ובזמן הזה עברו על המקום כמה וכמה סערות, בין השאר התקופה שבה מיכאל בלומקוויסט ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים אחרי שהורשע בהוצאת דיבה, והעיתון כמעט התמוטט. והיה גם הרצח של עמיתם לעבודה דאג סוונסון וזוגתו, מיה ברגמן.

אריקה ברגר עמדה בכל הסערות כצוק איתן, ונדמה היה שדבר אינו מערער את שלוותה. לא הפליא אותו שהיא התקשרה והעירה אותו מוקדם בבוקר והושיבה אותו ואת לוטי כָּרים לעבוד. פרשת סלאנדר התפוצצה, ומיכאל בלומקוויסט מעורב ברצח של שוטר בגטבורג. עד כאן הכול ברור. לוטי כרים התמקמה במטה המשטרה וניסתה להשיג מידע מוצק. הנרי עסק כל הבוקר בשיחות טלפון ובניסיונות להרכיב תמונה של אירועי הלילה. בלומקוויסט לא ענה לטלפון, אבל הודות לשורה של מקורות הצליח קורטז לקבל תמונה ברורה יחסית של מה שאירע. אך רוחה של אריקה ברגר היתה במקום אחר כל שעות הבוקר. לעיתים נדירות ביותר סגרה את דלת חדרה. זה קרה כמעט רק כשהיו אצלה מבקרים או כשהתרכזה בבעיה כלשהי. הבוקר לא היו אצלה מבקרים והיא לא עבדה. הנרי דפק כמה פעמים על הדלת כדי לדווח לה מה התחדש, ומצא אותה על הכיסא ליד החלון, בוהה באדישות בזרם האנשים ברחוב בחוץ. היא הקשיבה לדיווחים שלו בפיזור נפש.

משהו אינו כשורה.

צלצול בדלת קטע את הרהוריו. הוא ניגש לפתוח ובדלת עמדה אניקה ג'אניני. הנרי קורטז פגש את אחותו של מיכאל בלומקוויסט בהזדמנויות רבות, אבל לא הכיר אותה מקרוב.

"היי אניקה," אמר. "מיכאל לא פה היום."

"אני יודעת. אני רוצה לפגוש את אריקה."

אריקה ברגר נשאה את עיניה ממקומה ליד החלון והתעשתה מהר כשהנרי הכניס את אניקה פנימה.

"היי," אמרה. "מיכאל לא פה היום."

אניקה חייכה.

"אני יודעת. אני פה כדי לקחת את דוח 'ספו' של ביורק. מיקֶה ביקש שאציץ בו למקרה שייצא לי לייצג את סלאנדר."

אריקה הינהנה. היא קמה על רגליה והביאה קלסר מהשולחן.

אניקה היססה רגע. כבר כמעט יצאה מהחדר, ואז שינתה את דעתה והתיישבה מול אריקה. "אוקיי, מה לא בסדר?"

"אני עומדת לסיים את עבודתי ב'מילניום'. ולא הייתי מסוגלת לספר למיכאל. הוא היה כל כך מסובך בפרשת סלאנדר הזאת שלא היתה לי שום הזדמנות, ואני לא יכולה לספר לאחרים לפני שאני מספרת לו, ואני מרגישה זוועה עכשיו."

אניקה נשכה את שפתה התחתונה.

"ובמקום לספר לו את מספרת לי. מה את הולכת לעשות?"

"להיות העורכת הראשית של 'סוֶונסקָה מוֹרגוֹן־פּוֹסטֶן'."

"לא פחות ולא יותר! זה זמן לאיחולים ולא לבכי וחריקת שיניים."

"אבל לא כך חשבתי לסיים את עבודתי ב'מילניום'. בעיצומו של עניין ארור כזה. ההצעה נחתה עלי כמו מהשמיים ולא יכולתי לסרב. זאת אומרת, זאת הזדמנות שלא תחזור. אבל קיבלתי את ההצעה בדיוק לפני שדאג ומיה נורו, ומאז יש פה מהומה כזאת שפשוט הסתרתי את זה. ועכשיו יש לי ייסורי מצפון איומים."

"אני מבינה. ועכשיו את פוחדת לספר למיקֶה."

"לא סיפרתי לאף אחד. חשבתי שאתחיל ב'אֶס־אֶם־פֶּה' רק אחרי הקיץ, ושיישאר זמן לספר. אבל עכשיו הם רוצים שאתחיל שם במהירות האפשרית."

היא השתתקה והתבוננה באניקה ונראתה על סף דמעות כמעט.

"בעצם השבוע הזה הוא השבוע האחרון שלי ב'מילניום'. בשבוע הבא אני נוסעת ואחרי זה... אני צריכה חופשה של איזה שבוע כדי למלא מצברים. אבל באחד במאי אני מתחילה ב'אס־אם־פּה'."

"ומה היה קורה אילו נדרסת על ידי מכונית? אז הם היו מוצאים את עצמם בלי עורך ראשי בהתראה של דקה." אריקה הרימה את עיניה.

"אבל לא נדרסתי על ידי מכונית. אני מסתירה מהם במודע אינפורמציה חשובה במשך שבועות ארוכים."

"אני מבינה שזה מסובך אבל יש לי הרגשה שמיקה וכריסטר והאחרים יתמודדו עם המצב. אני רק חושבת שאת צריכה לספר להם מייד."

"כן, אבל אחיך החכם נמצא היום בגטבורג. הוא ישן ולא עונה לטלפון."

"אני יודעת. יש מעט אנשים שמצליחים להימנע מלענות לטלפון כמו מיכאל. אבל לא מדובר פה בך ובמיקה. אני יודעת שאתם עובדים ביחד עשרים שנה או משהו כזה ושהיו לכם עליות ומורדות, אבל את צריכה לחשוב על כריסטר ועל שאר אנשי המערכת."

"אבל מיכאל יגיב ב..."

"מיקה יתרתח. ועוד איך. אבל אם הוא לא מסוגל להתמודד עם סיבוך אחד שאת יוצרת פעם אחת בעשרים שנה, הוא לא שווה את הזמן שהשקעת בו."

אריקה נאנחה.

"ועכשיו תתגברי. תזמני אלייך את כריסטר ואת שאר אנשי המערכת."

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

הנערה שבעטה בקן הצרעות - סטיג לרסון
Luftslottet som sprangdes (The Girl Who Kicked the Hornets' Nest)
Stieg Larsson