» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2010       חזור

החיה הגוועת
מאת: פיליפ רות
The Dying Animal - Philip Roth

ההוצאה: זמורה ביתן "לא חשוב כמה אתה יודע. לא חשוב כמה אתה חושב, לא חשוב כמה אתה מתחבל ומתכסס ומתכנן, אתה לא מעל הסקס." במילים אלה משיק כותב הרומנים הנמרץ, הבלתי נלאה והרציני ביותר מבחינה מוסרית את ספרו הלוהט ביותר מן הסתם. הדובר הוא דייוויד קפש, שב שיער ובן יותר משישים, מבקר תרבות רם מעלה ומרצה כוכב בקולג' בניו יורק - וגם תועמלן רהוט של מהפכה המינית. לאורך שנים הוא עשה לו למנהג לשכב עם סטודנטיות הרפתקניות תוך שמירה על מרחק אסתטי ביקורתי. אבל כעת התבטל המרחק הזה. מי שמביאה את לחורבנו של קפש היא קונסואלה קסטילו בת העשרים וארבע, בתם היפיפייה, הצנועה והמעודנת של גולים קובנים. קפש מנהל עמה רומן סבוך ותוך כדי כך מוצא את עצמו שוקע בחוסר ישע בביצה טובענית של קנאה מינית.

בתיעוד פרטי הנפילה הזאת מבצע פיליפ רות סדרה של וריאציות עוצרות נשימה על נושאים כמו ארוטיקה והחיים בצל המוות, פריקת עול ודיכוי, חופש והקרבה. החיה הגוועת הוא כמו מחתה עמוסה גחלים לוחשות - מלא חום אינטלקטואלי והרה סכנות.

החיה הגוועת מאת פיליפ רות בהוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: אמיר צוקרמן, 126 עמודים.

החיה הגוועת | פיליפ רות
הכרתי אותה לפני שמונה שנים. היא היתה בשיעור שלי. אני לא מלמד יותר במשרה מלאה, או ליתר דיוק, לא מלמד ספרות בכלל - כבר שנים, רק שיעור אחד, סמינריון גדול בכתיבה ביקורתית לתלמידי השנה האחרונה שנקרא "ביקורת מעשית", אני מושך הרבה סטודנטיות.

משתי סיבות, מכיוון שזהו נושא שיש בו שילוב קוסם של זוהר אינטלקטואלי וזוהר ז'ורנליסטי, ומכיוון ששמעו אותי סוקר ספרים באֶן-פִי-אָר, או שראו אותי מדבר על תרבות בערוץ שלוש-עשרה. בחמש-עשרה השנים שעברו, כשהייתי מבקר תרבות בתוכנית הטלוויזיה, נעשיתי מפורסם למדי בקנה מידה מקומי, ובגלל זה הן נמשכות לשיעור שלי. בהתחלה לא הבנתי שדיבור בטלוויזיה פעם בשבוע במשך עשר דקות, כפי שהתברר אחר כך, יכול לעשות רושם כזה על הסטודנטיות האלה. אבל הן כרוכות בחוסר ישע אחרי הידוענות, אפילו ידוענות קלת ערך כמו זו שלי.

טוב, אני פגיע מאוד ליופי נשי, כידוע לך. כל אחד לא מוגן מפני משהו, וזה מה שזה בשבילי. אני רואה את זה ונהיה עיוור לכל דבר אחר. הן באות לשיעור הראשון שלי, וכמעט מיד אני יודע מי הבחורה בשבילי. יש סיפור של מרק טווין שבו הוא בורח מפר, והפר מסתכל עליו מלמעלה, כשהוא מתחבא על עץ, והפר חושב, "אתה הבשר שלי, אדוני." ה"אדוני" הזה נהפך ל"גברתי הצעירה", כשאני רואה אותן בשיעור. עברו מאז שמונה שנים - כבר הייתי בן שישים ושתיים, והבחורה, קונסואלה קסטיו קראו לה, היתה בת עשרים וארבע.

היא לא כמו השאר בכיתה. היא לא נראית כמו סטודנטית, לפחות לא כמו סטודנטית רגילה. היא לא מין חצי מתבגרת, היא לא בחורה מתמרחת, מוזנחת, מוכת "כאילו". היא מדברת יפה, היא מפוכחת, יש לה יציבה מושלמת - נדמה שהיא יודעת משהו על חיי המבוגרים, וגם איך לשבת, לעמוד ולהתהלך. ברגע שנכנסים לכיתה רואים שהבחורה הזאת יודעת יותר, או רוצה לדעת יותר. הצורה שהיא מתלבשת. לא בדיוק מה שקוראים שיק, היא בוודאי לא ראוותנית, אבל, קודם כל, היא אף פעם לא בג'ינס, לא מגוהצים ולא לא מגוהצים.

היא מתלבשת בקפידה, בטעם מאופק, בחצאיות, בשמלות ובמכנסים מחויטים. לא כדי להיראות חושנית, אלא יותר, כך נראה, כדי להיראות מקצוענית. היא מתלבשת כמו מזכירה מושכת במשרד עורכי דין יוקרתי. כמו המזכירה של יושב ראש הבנק. יש לה חולצת משי בצבע שמנת מתחת לבלייזר כחול מחויט עם כפתורי זהב, ארנק עור יקר בעל מראה מיושן ומגפי קרסול קטנים תואמים, והיא לבושה בחצאית סרוגה אפורה וקצת סטרצ'ית, שמגלה בעידון את קווי גופה, עד כמה שחצאית כזאת בכלל יכולה. שערה מסודר בטבעיות, אבל מטופל בתשומת לב.

עור הפנים שלה חיוור, הפה מקושת, אם כי השפתיים מלאות, ויש לה מצח מעוגל, מצח מלוטש עם אלגנטיות ברנקוזית חלקה. היא קובנית. ממשפחה של קובנים מצליחים שגרים בג'רזי, מעבר לנהר, בברגן קאונטי. יש לה שיער שחור-שחור, מבריק, אבל לא חלק. והיא גדולה. היא אישה גדולה. חולצת המשי לא מכופתרת עד הכפתור השלישי, וככה רואים שיש לה שדיים רבי-יופי, רבי עוצמה. רואים מיד את החריץ שבניהם. ורואים שהיא יודעת את זה. רואים, למרות הגינונים הנאותים, הדקדקנות, הסגנון המהוקצע המוקפד - או בגללם - שהיא ערה לעצמה.

היא באה לשיעור הראשון בז'קט מכופתר מעל לחולצה, ובכל זאת אולי חמש דקות אחרי תחילת המפגש היא כבר מורידה אותו. כשאני מציץ שוב בכיוון שלה, אני רואה שלבשה אותו מחדש. אז אפשר להבין שהיא מודעת לעוצמה שלה, אבל עדיין לא יודעת בוודאות איך עליה להשתמש בה, מה לעשות בה, עד כמה היא בכלל רוצה בה. הגוף הזה עדיין חדש לה, היא עדיין מנסה אותו, בודקת אותו מכל מיני כיוונים. קצת כמו ילד שהולך ברחובות עם אקדח טעון ומתלבט אם הוא נושא את הנשק כדי להגן על עצמו או כדי להתחיל בחיי פשע.

והיא מודעת למשהו אחר, זה לא יכולתי לדעת אחרי שיעור אחד בכיתה: היא מייחסת חשיבות לתרבות, בדרך מיושנת, חדורת כבוד. לא שזה משהו שהיא משתוקקת לחיות על פיו. היא לא, ולא היתה יכולה - היא קיבלה חינוך טוב ומסורתי מדי בשביל זה - אבל חשוב ונפלא, יותר מכל דבר אחר שהיא מכירה. היא זו שהולכת שבי אחרי האימפרסיוניסטים, אבל מוכרחה להתכל ארוכות ובעיון - ותמיד במין תמיהה מנדנדת - בפיקאסו קוביסטי ומנסה בכל כוחה לתפוס את העניין. היא עומדת שם ומחכה לתחושה החדשה המפתיעה, למחשבה החדשה, לרגש החדש, וכשזה לא בא, אף פעם, היא נוזפת בעצמה על זה שהיא לא כשירה וחסרת... מה? היא נוזפת בעצמה על זה שהיא אפילו לא יודעת מהו שחסר לה.

פיליפ רות
פיליפ מילטון רות הוא סופר יהודי-אמריקאי עתיר פרסים ספרותיים בהם שני פרסי נשיול בוק, שני פרסי פן- פוקנר, פרס פוליצר ופרס קרן הספרים הלאומית על תרומה חשובה לספרות האמריקאית. רות גדל בניוארק, ניו ג'רזי, בגיל 16 החל את לימודיו באוניברסיטת באקנל והשלים תואר ראשון באנגלית. משם עבר לאוניברסיטת שיקגו ללימודי תואר שני בספרות אנגלית ועם סיום לימודיו עסק תקופה קצרה כמנחה בתוכנית הכתיבה היוצרת של האוניברסיטה. רות לימד כתיבה יוצרת בפרינסטון ובאיווה ובמשך שנים רבות לימד ספרות השוואתית באוניברסיטת פנסילבניה. הוא פרש מההוראה ב-1992.

רות כותב ומפרסם קרוב לחמישים שנה ונראה שכתיבתו רק הולכת ומשתבחת ככל שהזמן עובר. על ספרו שראה אור בשנת 2004 "הקנוניה נגד אמריקה" נכתב בוושינגטון פוסט: "הרומן העצום הזה, הכל כך משלהב ונוגע ללב, עוסק בתמה מרכזית של החיים האמריקנים: זה לא יכול לקרות כאן... יכול מאוד להיות שזהו הספר הטוב ביותר של רות עד כה, וייתכן בהחלט שהוא יעורר יותר מחלוקת מכפי שעוררו כל ספריו גם יחד." הספר נבחר על ידי תא מבקרי הספרות בארצות הברית לספר הטוב ביותר לשנת 2004.

את שנות הכתיבה של רות ניתן לחלק למספר תקופות. תקופה הכתיבה הראשונה, התקופה הקומית וקוראת התגר נפתחת בשנת 1952 עם קובץ הסיפורים הראשון שלו "שלום לך קולומבוס", בהם הוא תאר את הווי החיים היהודי באמריקה שאחרי המלחמה. בהמשך ראו אור ספריו "Letting go" (1962), " כשהייתה ילדה טובה" (1967) , "מה מעיק על פורטנוי" (1969), "Our Gang" (1971) "The Breast" (1972) .

, בתקופת כתיבתו השנייה ראו אור הספרים: "The Great American Novel" (1973), " חיי כגבר" (1974), "מורה התשוקה" (1977), "סופר הצללים" (1979), "צוקרמן ללא כבלים" (1981), "השיעור באנטומיה" (1983), "The Counterlife" (1986), "Deception " (1990), "Patrimony" (1991), "מבצע שיילוק" (1993), "התיאטרון של מיקי שבת" (1995), "The Prague Orgy" (1996). ספריו מהשנים האחרונות שהמבקרים אוהבים לשבח: "פסטורלה אמריקנית" (1997), "התחתנתי עם קומוניסט"
(1998), " הכתם האנושי" (2000), "The Dying Animal" (1991), "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), "Evrey man" (2006).

בספרו "ענייני עבודה, סופר, עמיתיו ועבודתם" (2001) פיליפ רות מברר עם סופרים מרחבי העולם את חשיבות המקום, הפוליטיקה וההיסטוריה ביצירותיהם. ביחד הם בוחנים כיצד החיים כשלעצמם מחלחלים לאמנות האינדיבידואלית של כל סופר וסופר.

רות מתגורר ברומא, לונדון, שיקגו, וניו-יורק.

ב-1997 זכה פיליפ רות בפרס פוליצר על ספרו פסטורלה אמריקנית. ב-1998 הוא קיבל את המדליה הלאומית לאמנויות בבית הלבן. וב-2002 - את הפרס הגבוה ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות, מדליית הזהב לספרות בדיונית שהוענקה בעבר, בין השאר, לג'ון דוס פאסוס, לוויליאם פוקנר ולסול בלו.

הוא זכה פעמיים בפרס הספרים הלאומי, בפרס פן/פוקנר ובפרס הספר הלאומי של חוג המבקרים. ב-2005 קיבל הספר הקנוניה נגד אמריקה את פרס אגודת ההיסטוריונים האמריקנים עבור "רומן היסטורי בולט בנושא אמריקני, 2004-2003" ונבחר לספר השנה של "ניו יורק טיימס בּוּק ריוויוּ", "סן פרנסיסקו כּרוֹניקל", "בוסטון גלוֹבּ", "שיקגו סן טיימס", "לוס אנג'לס טיימס בּוּק ריוויוּ", "וושינגטון פוסט בּוּק ווֹרלד", "טיים", "ניוּזוויק" וכתבי עת רבים נוספים.

בבריטניה זכה הקנוניה נגד אמריקה בפרס ו"ה סמית לספר הטוב של השנה ובכך הפך את רות לסופר הראשון שזכה פעמיים בפרס, המוענק זה 46 שנים. ב-2005 היה רות לסופר האמריקני החי השלישי שספריו פורסמו במהדורה מקיפה ומוסמכת על ידי הספרייה של אמריקה. הכרך האחרון בשמונת הכרכים מתוכנן לפרסום ב-2013.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

החיה הגוועת - פיליפ רות
The Dying Animal - Philip Roth