Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2010       חזור

חדר
מאת: אמה דונהיו
Room - Emma Donoghue

ההוצאה:

ספרי עליית הגג

ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי מקליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזקן יבוא.

בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר ששנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודעת שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.

חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות, אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל - מצמרר אבל כל כך אנושי - על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.

חדר
שתפו אותי

אמה דונהיו נולדה בדבלין ב - 1969. היא כתבה רומנים, סיפורים קצרים ומחזות. מחלקת את זמנה בין לונדון לקנדה, עם בן זוגה ושני ילדיהם.

ביקורות מחו"ל
"זה ספר בלתי נשכח. ספר שאפשר לקרוא מבעד לעדשות רבות: פסיכולוגיות, סוציולוגיות, פוליטיות. הוא מעניק לנו מבט אחר לגמרי על העולם שאנו חיים בו. והוא מציע לנו דרך חדשה לגמרי לדבר בה על אהבה."
The New York Times

"היכנסו לעולם הקטן והמחריד הזה, ודעו שהעולם שלכם יתרחב אחר כך מאוד."
The Washington Post

"אי אפשר להפסיק לקרוא את הספר הזה. חדר יהיה קלאסיקה מודרנית."
The Boston Globe

"ג'ק, המסַפר בן החמש, כל כך אמיתי, עד שתהיו מוכנים להישבע שהוא יושב לצדכם." Newsweek

חדר מאת אמה דונהיו בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ', עטיפה: דוד ויוסף, 343 עמודים.

חדר, אמה דונהיו | מתנןת
היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"

"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.
"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"
"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."
"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שקַריתי בבטן שלך."
"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר וּוּוּוּש.
אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.
"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."
"כמה שניות?" אני שואל אותה.
"מיליוני מיליונים."
"לא, אבל כמה בדיוק?"
"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.
"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."
היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."
"במה בעטתי?"
"בי, ברור."
אני תמיד צוחק בקטע הזה.

"מבפנים, בּוּם בּוּם." אמא מרימה את הטי שֶרט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."

אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."

"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל תֶרמוֹסְטַט בשביל לחמם את האוויר.

אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.
"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"

"מה זה, מה זה?"
"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."
"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"
"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."
"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"
"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.
"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."
"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"
אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות סְקֶטבּוֹרד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נְנְנְנְנְנְנְ אחורה על פוך ועושה עליו סְנוֹבּוֹרד בִּמקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?" "לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.
"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."

היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."

אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"

"ישנת," אמא אומרת.
"איך עשית תמונה מתוך שינה?"
"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את מנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"
"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."
"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."
"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."
היא קצת צוחקת.

אני עולה על כיסא נדנדה לקחת סיכה מתוך הכלֵי תפירה על מדף, פחות אחת זה אומר שעכשיו יישאר אפס מכל החמש. תמיד היו שש אבל אחת נעלמה. אחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 3: הבתולה והילד עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" מאחורֵי כיסא נדנדה, ואחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 8: רשמים: זריחה" ליד אמבטיה, ואחת מחזיקה את התמנון הכחול ואחת את התמונה של הסוס המשוגע שקוראים לו "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 11: גֶרניקָה". היצירות מופת באו עם הפתיתים של שיבולת שועל, אבל את התמנון אני ציירתי, הוא קצת מסולסל בגלל האדים באוויר שמעל אמבטיה. אני מחבר בסיכה את ציור הפתעה של אמא אל לוח שעם שהכי באמצע מעל מיטה.

היא עושה לא עם הראש. "לא שם."
היא לא רוצה שהוא יראה. "אולי בתוך ארון בגדים, מאחורה?" אני שואל.
"יופי של רעיון."

ארון בגדים הוא מעץ, אז אני צריך לדחוף את הסיכה חזק במיוחד. אני סוגר את הדלתות הטיפשיות שלו, הן תמיד חורקות, אפילו אחרי ששׂמנו שמן תירס על הצירים. אני מסתכל דרך הרווחים אבל חשוך מדי. אני פותח אותו קצת בשביל להציץ, הציור הסודי הוא לבן חוץ מקווים קטנים באפור. השמלה הכחולה של אמא תלויה מעל חלק קטן של העין הישֵנה שלי, אני מתכוון העין בתמונה אבל השמלה על באמת בתוך ארון בגדים.
אני מריח את אמא לידי, האף שלי הכי טוב במשפחה. "אה, שכחתי לקחת כשהתעוררתי."

"זה בסדר. אולי אפשר לדלג על זה מדי פעם, עכשיו שאתה בן חמש?"
"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."
ואז היא שוכבת על פוך לבן וגם אני, ואני לוקח המון.

אני סופר מאה דגנים ועושה מפל של חלב לבן כמעט אותו דבר כמו הקערות, בלי להשפריץ, אנחנו אומרים תודה לישו התינוק. אני בוחר כף נָמֶסֶת שכל הלבן שלה מלא בועות על הידית מאז שהיא נשענה בטעות על הסיר שהיתה בו פסטה רותחת. אמא לא אוהבת את כף נָמֶסֶת אבל אני הכי אוהב אותה כי היא שונה.

אני מלטף את השריטות של שולחן כדי שיבריאו, הוא עיגול לבן לגמרי חוץ מאפור בשריטות מהתאונה עם לחתוך את האוכל. בזמן האוכל אנחנו משחקים זמזומים כי זה משחק שלא צריך פֶּה. אני מנחש "מַקַרֶנָה" ו"היא תגיע מעבר להר" ו"סעי לאט, כרכרה מתוקה" אבל בעצם זה "מזג אוויר סוער". ככה יש לי שתי נקודות, אני מקבל שתי נשיקות.

אני מזמזם את "חתוֹר חתוֹר חתוֹר בסירה", אמא ישר מנחשת. ואז אני עושה את "להפוך שולחנות", היא עושה פרצוף ואומרת, "אוּף, אני מכירה את זה, זה השיר על ליפול ולקום, איך קוראים לו?" בסוף היא זוכרת נכון. בָּתור השלישי שלי אני עושה את "לא יכול להוציא אותך מהראש", לאמא אין מושג. "בחרת אחד נורא קשה... זה משהו ששמעת בטלוויזיה?"

"לא, זה משהו ששמעתי ממך." אני מתפרץ לה עם הפזמון, היא אומרת שהיא טמבּלוּלָה.

"טומטומית." אני נותן לה שתי נשיקות.

אני מזיז את הכיסא שלי אל ליד כיור ורוחץ כלים, עם קערות אני צריך לעשות בעדינות אבל עם כפות אני יכול קְלינְג קְלַנְג קְלוֹנְג. אני מוציא לשון אל ראי. אמא מאחורי, אני רואה את הפנים שלי תקועות מעל שלה כמו מסכה שהכנו כשקרה ליל כל הקדושים. "חבל שהציור לא כל כך טוב," היא אומרת. "אבל לפחות הוא מראה איך אתה."

"איך אני?"
היא נותנת מכה חלשה על ראי איפה שהמצח שלי, האצבע שלה משאירה עיגול. "דומה לי כמו שתי טיפות מים."
"מה פתאום אנחנו טיפות מים?" העיגול נעלם.
"זה רק אומר שאתה דומה לי. כנראה כי כל הטיפות דומות. לשנינו יש עיניים חומות, פה גדול, סנטר מחודד..."
אני מסתכל על שנינו באותו זמן ואנחנו שעל ראי מסתכלים חזרה. "לא אותו אף."
"טוב, לך יש אף של ילד בינתיים."
אני מחזיק אותו. "הוא ייפול ואחרי זה יצמח לי אף של גדול?"
"לא, לא, הוא פשוט יגדל. אותו שיער חום -"
"אבל שלי יורד עד המותניים שלי ושלך יורד רק עד הכתפיים."
"נכון," אמא אומרת ולוקחת את משחת שיניים. "כי התאים שלך פי שניים בַּחיים לעומת התאים שלי."

לא ידעתי שדברים יכולים להיות רק חצי בַּחיים. אני שוב פעם מסתכל על ראי. גם הטי שֶרטים של השינה שלנו הם שונים וגם התחתונים, על שלה אין דובים.
כשהיא יורקת פעם שנייה מגיע התור שלי עם מברשת שיניים, אני מצחצח כל שן מכל הצדדים ואחרי זה שוטף את כל השיניים ועושה חיוך של ערפד.
"אמא'לה." אמא מכסה את העיניים. "השיניים שלך כל כך נקיות שאני מסתנוורת."

שלה די רקובות כי היא שכחה לצחצח אותן, היא מצטערת על זה ולא שוכחת יותר אבל בכל זאת הן רקובות.

אני מקפל את הכיסאות לשָטוּח ומשעין אותם על סוס בגדים ליד דלת. הוא תמיד רוטן ואומר שאין מקום אבל יש מלא אם הוא עומד ממש זקוף. גם אני יכול לקפל את עצמי לשָטוּח אבל לא לגמרי בגלל השרירים שלי, מזה שאני בַּחיים. דלת עשויה ממתכת פלאים מבריקה, היא עושה בּיפּ בּיפּ אחרי תשע מתי שאני אמור להיות מכובה בתוך ארון בגדים.

הפנים של אלוהים לא באות היום, אמא אומרת שלָאור קשה להידחק דרך השלג.
"איזה שלג?"
"תראה," היא אומרת, ומצביעה למעלה.
יש טיפה אור בלמעלה של חלון בתקרה, השאר הכול חושך. השלג של טלוויזיה לבן אבל האמיתי לא, זה מוזר. "למה הוא לא נופל עלינו?"
"כי הוא בחוץ."
"בחלל החיצון? הלוואי שהוא היה בפנים והייתי יכול לשחק איתו."
"כן, אבל אז הוא היה נמס כי כאן חמים ונעים." היא מתחילה לזמזם, אני ישר מנחש שזה "שלג שלג בוא". אני שר את הבית השני. אחרי זה אני עושה את "ארץ פְּלאות של חורף" ואמא מצטרפת יותר גבוה.

כל בוקר יש לנו אלפי דברים לעשות, למשל להשקות את צמח בכוס מים בתוך כיור כדי שלא יישפך, ואז להחזיר אותו לצלוחית שלו על שידה. צמח גר פעם על שולחן אבל הפנים הצהובות של אלוהים שרפו לו עלה. העלה ההוא נפל אבל נשארו לו תשעה, הם ברוחב היד שלי עם פַּרוותיוּת על הכול, כמו כלב אם אני עוצם עיניים. אני לא אוהב את המספר הזה תשע. אני מוצא עלה קטנצ'יק שיוצא, זה נחשב עשר.

אני מחפש את העכבישה הקטנה מתחת לְשולחן אבל יש רק קוּרים בין הרגליים שלו והשטוח. שולחן עומד בשיווי משקל, זה די קשה, מתי שאני עומד על רגל אחת אני יכול לעשות את זה שנים על גבי שנים אבל בסוף אני תמיד נופל. אני רוצה להגיד לאמא על הקוּרים, ואז אני לא רוצה כי היא מגרשת קוּרים במברשת, היא אומרת עליהם שהם מלוכלכים אבל לי הם נראים כמו כסף נורא נורא דק. אמא אוהבת את החיות שרצות ואוכלות אחת את השנייה בעולם הטבע אבל לא חיות אמיתיות.

כשהייתי בן ארבע הסתכלתי על נמלים מטפסות על תנור והיא רצה והרביצה להן במטלית רטובה שהן לא יאכלו לנו את האוכל. רגע אחד הן היו בחיים ואחרי עוד רגע הן היו לכלוך. בכיתי והעיניים שלי כמעט נמסו. וגם בפעם אחרת היה דבר בלילה נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג שעקץ אותי ואמא העיפה אותו על קיר דלת מתחת לְמדף, זה היה יתוש. הסימן עוד שם על השעם אפילו שהיא קירצפה, זה הדם שלי שהיתוש גנב אותו כמו ערפדוני פצפוני. עד עכשיו זאתי הפעם היחידה שהדם שלי יצא ממני.

אמא לוקחת את התרופה שלה מתוך האריזה בצבע כסף שיש בה עשרים ושמונה חלליות קטנות ואני לוקח ויטמין מהבקבוק עם הילד שעושה עמידת ידיים והיא לוקחת אחד מהבקבוק הגדול עם תמונה של אישה שעושה טניס. ויטמינים הם תרופות כדי לא להיות חולה ולא לחזור לגן עדן לפני הזמן. אני לא רוצה לחזור אף פעם, לא מוצא חן בעיני למות, אבל אמא אומרת שזה בסדר כשנהיה בני מאה ונהיה עייפים מלשחק. היא גם כן לוקחת משכיחים. לפעמים היא לוקחת שניים, אף פעם לא יותר משניים כי יש דברים שטובים לנו אבל יותר מדי זה פתאום רע.

"זה בגלל שן מקולקלת?" אני שואל. היא מאחורה למעלה בקצה של הפה שלה, היא במצב הכי גרוע.
אמא עושה כן עם הראש.
"למה את לא לוקחת שני משכיחים בכל החלקים של כל יום?"
היא עושה פרצוף. "אז אכלתי אותה."
"מה זה -"
"זה אומר שיהיה לי רע כי אני כל הזמן אצטרך אותם. האמת היא שאני צריכה יותר ויותר."
"מה רע בלהיות צריכה?"
"קשה להסביר."
אמא יודעת הכול חוץ מהדברים שהיא לא זוכרת נכון, או לפעמים שהיא אומרת שאני קטן מדי בשביל להסביר משהו.
"השיניים שלי מרגישות קצת יותר טוב אם אני מפסיקה לחשוב עליהן," היא אומרת לי.
"איך זה?"
"קוראים לזה ניצחון הרוח על החומר. אם לא חושבים על משהו הוא לא כואב."
אני כשכואב לי חלק ממני אני חושב על זה כל הזמן. אמא משפשפת לי את הכתף אבל לא כואבת לי הכתף, בכל זאת זה נעים.

עוד לא סיפרתי לה על הקוּרים. מוזר שיש לי סוד שאין לאמא. כל שאר הדברים הם של שנינו. כנראה הגוף שלי הוא שלי והרעיונות שקורים לי בתוך הראש. אבל התאים שלי עשויים מהתאים שלה אז אני בערך שלה. גם כשאני מספר לה מה אני חושב והיא מספרת לי מה היא חושבת, הרעיונות של כל אחד מאיתנו קופצים לתוך הראש של השני, כמו לצבוע בעיפרון כחול על צבע צהוב ולקבל ירוק.

ב 08:30 אני לוחץ על הכפתור של טלוויזיה ומנסה בַּשלושה ערוצים, אני מוצא את "דוֹרָה החוקרת", יש! אמא מזיזה את ארנבון לאט לאט שהתמונה תהיה יותר טובה עם האוזניים והראש שלו. יום אחד מתי שהייתי בן ארבע טלוויזיה מתה, אבל בלילה ניק הזקן הביא קופסה של ממיר פלאים שהחזירה לחיים את טלוויזיה. הערוצים האחרים אחרי השלושה הם מטושטשים לגמרי אז אנחנו לא רואים אותם כי זה מכאיב לנו בעיניים, רק אם יש מוזיקה אנחנו שמים עליה את שמיכה ושומעים דרך האפור שלה ומזיזים את הטוּסיק.

היום אני שם את האצבעות שלי לחיבוק על הראש של דוֹרה ואומר לה על הכוחות על שלי עכשיו שאני בן חמש, היא מחייכת. יש לה את השיער הכי אדיר שהוא כמו קסדה חומה נורא עם קצוות חדים גזורים, הוא גדול כמו כל שאר הגוף שלה. אני מתיישב על הברכיים של אמא על מיטה ומסתכל, אני מתפתל כדי לא להיות על העצמות החדות שלה. אין לה הרבה חלקים רכים אבל אלה שכן הם רכים נורא. דוֹרה אומרת קטעים שהם לא בשפה אמיתית, הם ספרדית, כמו לוֹ אִיסימוֹס. תמיד יש לה תיק גב שהוא יותר בפנים מבחוץ, עם כל מה שדוֹרה צריכה כמו סולמות וחליפות חלל לריקודים ומשחקי כדורגל ונגינה בחליל והרפתקאות עם הקוף שלה בּוּטְס. דוֹרה תמיד אומרת שהיא תצטרך את העזרה שלי, למשל אם אני יוכל למצוא קסם, היא מחכה שאני יגיד כן. אני צועק "מאחורי הדקל" והחץ הכחול שלה פוגע בדיוק מאחורי הדקל, היא אומרת "תודה". כל שאר האנשים בְּטלוויזיה לא מקשיבים. המפה מראה כל פעם שלושה מקומות, צריך ללכת אל הראשון כדי להגיע אל השני כדי להגיע אל השלישי. אני הולך עם דוֹרה ועם בּוּטְס, מחזיקים ידיים, אני מצטרף לכל השירים במיוחד עם הסלטות ועם הכִּיפים או לריקוד התרנגולות המטופש. חייבים להיזהר מחטפני הערמומי הזה, שלוש פעמים אנחנו צועקים "חטפני, אל תחטוף," והוא מתרגז ואומר "נו באמת!" ובורח. פעם אחת חטפני עשה רובוט פרפר עם שלט רחוק אבל הוא התקלקל, במקום זה הוא חטף את המסכה והכפפות שלו, זה היה נורא מצחיק. יש פעמים שאנחנו תופסים כוכבים ושמים אותם בתוך הכיס של תיק גב, אני הייתי בוחר את הכוכב הרועש שמעיר את הכול ואת הכוכב המתחלף שיכול להשתנות לכל הצורות.

בעולמות האחרים זה בעיקר אנשים שמאוֹת יכולים להיכנס למסך, חוץ מלפעמים כשמישהו נהיה גדול וקרוב. יש להם בגדים במקום עור, הפנים שלהם ורודות או צהובות או חומות או עשויות טלאים או שעירות, עם פה אדום ועיניים גדולות עם שחור בקצה. הם צוחקים וצועקים המון. הייתי שמח לראות כל הזמן טלוויזיה אבל זה מרקיב לנו את המוח. לפני שירדתי מגן עדן אמא השאירה אותה דלוקה כל היום ונהייתה זוֹמבּי זה כמו רוח רפאים רק הולכת טח טח טח. אז עכשיו היא תמיד מכבה אחרי תוכנית אחת ואז התאים שלנו מתרבים עוד פעם במשך היום ואפשר להסתכל על עוד תוכנית לפני שהולכים לישון ושיִגדל עוד מוח בזמן שישנים. "רק עוד אחת כי זה היומולדת שלי? בבקשה?"

אמא פותחת את הפה וסוגרת אותו. ואז היא אומרת "בעצם, למה לא?" היא משתיקה את הפרסומות כי הן עושות לנו עיסה מהמוח אפילו יותר מהר והוא עלול לנזול לנו מהאוזניים.

אני מסתכל על הצעצועים, יש משאית מעולה וטרמפולינה ובּיוֹניקל. שני ילדים רבים עם רובוטריקים בידיים אבל הם נחמדים לא כמו הרעים.

ואז מתחילה התוכנית, זה "בּוֹבּסְפוֹג מִכנסמְרוּבּע". אני רץ לגעת בו ובפטריק הכוכב ים אבל לא בחֲסילוֹני כי הוא מבהיל. זה סיפור מפחיד על עיפרון ענק, אני מסתכל דרך האצבעות של אמא שארוכות פי שניים משלי.

כלום לא מפחיד את אמא. חוץ מניק הזקן אולי. רוב הפעמים היא קוראת לו רק הוא, אפילו לא ידעתי את השם בשבילו עד שראיתי סרט מצויר על איש שבא בלילה בשם ניק הזקן. אני קורא לשלנו ככה כי הוא בא בלילה אבל הוא לא נראה כמו האיש בְּטלוויזיה עם זקן וקרניים וכאלה. פעם שאלתי את אמא אם הוא זקן והיא אמרה שהוא כמעט פי שניים ממנה שזה די זקן.

היא קמה לכבות את טלוויזיה ברגע שמתחילות הכותרות.

הפיפי שלי צהוב מהוויטמינים. אני יושב לעשות קקי, אני אומר לו "בּיי בּיי, תשחה אל הים." אחרי שאני מוריד את המים אני מסתכל איך המיכל מתמלא מגרגר מחרחר מצרצר. ואז אני מקרצף את הידיים עד שאני מרגיש כאילו העור כבר הולך לרדת, ככה אני יודע שרחצתי מספיק.

"יש קוּרים מתחת לְשולחן," אני אומר, לא ידעתי שאני הולך להגיד. "ראיתי קודם אבל לא אמרתי."

אמא מחייכת אבל לא באמת.

"תוכלי לא לנקות את זה במברשת? כי העכבישה אפילו בכלל לא שם אבל אולי היא תחזור."

היא למטה על הברכיים מסתכלת מתחת לְשולחן. אני לא רואה את הפנים שלה עד שהיא דוחפת את השיער מאחורי האוזן. "אני אגיד לך מה, אני אשאיר את זה שם עד שננקה, טוב?"
זה יהיה ביום שלישי, זה בעוד שלושה ימים. "טוב."
"אתה יודע מה?" היא קמה. "צריך לסמן את הגובה שלך עכשיו שאתה בן חמש."
אני קופץ גבוה באוויר.

בדרך כלל אסור לי לצייר על שום חלק של חדר או של רהיטים. כשהייתי בן שתיים קישקשתי על הרגל של מיטה, זאתי שקרובה אל ארון בגדים, אז כל פעם שאנחנו מנקים אמא נותנת מכה קטנה לקשקוש ואומרת, "תראה, אנחנו צריכים לחיות עם זה לנֶצח." אבל הגובה שלי כל יומולדת זה משהו אחר, זה מספרים קטנטנים ליד דלת, 4 שחור, מתחתיו 3 שחור, ו 3 אדום שהיה הצבע של העט הישן שלנו לפני שהוא נגמר, ולמטה 1 אדום.

"תעמוד ישר," אמא אומרת. העט מדגדג לי בקצה של הראש.

כשאני עושה צעד הצידה יש 5 שחור קצת מעל 4. אני אוהב את 5 יותר טוב מכל מספר, יש לי חמש אצבעות בכל יד ואותו דבר ברגליים וגם לאמא, אנחנו שתי טיפות מים. תשע זה המספר שאני הכי פחות אוהב. "כמה גבוה אני?"

"מה הגובה שלך? טוב, אני לא יודעת בדיוק," היא אומרת, "אולי נבקש פעם סרט מדידה, מתנת סופשבוע."

חשבתי שסרטי מדידה יש רק בְּטלוויזיה. "לא, בואי נבקש שוקולדים." אני שם את האצבע שלי על 4 ועומד עם הפנים מול זה והאצבע על השיער. "הפעם הזאתי לא גבהתי הרבה."

"זה נורמלי."
"מה זה נורמלי?"
"זה -" אמא לועסת את הפה. "זאת אומרת, בסדר. נוֹ אַיי פְּרוֹבְּלֶמָה."
"אבל תראי באיזה גודל השרירים שלי." אני קופץ על מיטה, אני ג'ק קוטל הענקים עם מגפי הפלא.
"אדירים," אמא אומרת.
"ענקיים."
"כבירים."
"עצומים."
"חזקים," אמא אומרת.
"עצוּקים." זה סנדוויץ' מילים כשאנחנו מועכים שתיים יחד.
"יפה מאוד."
"את יודעת מה?" אני אומר לה. "כשאני יהיה בן עשר אני יהיה גדול."
"אה כן?"
"אני יגדל ויגדל ויגדל עד שאני יהיה כמו אנשים."
"האמת, אתה כבר איש," אמא אומרת, "אנשים זה מה שאנחנו."
חשבתי שהמילה בשבילנו היא אמיתיים. בני אדם בְּטלוויזיה עשויים רק מצבעים.
"התכוונת הנשים, ב ה'?"
"כן," אני אומר. "אישה עם ילד בתוך ביצה בבטן שלי וגם הוא יהיה אמיתי. או שאני הולך לגדול ככה שאני יהיה ענק, אבל נחמד, עד כאן." אני קופץ ונוגע בקיר מיטה ממש גבוה, כמעט במקום שמתחיל השיפוע של גג.
"נשמע טוב," אמא אומרת.
הפנים שלה נהיו ריקות, זאת אומרת שאמרתי משהו לא נכון אבל אני לא יודע מה.
"אני יפרוץ דרך חלון בתקרה אל החלל החיצון ויקפוץ בּוֹינְג בּוֹינְג בין כל הכוכבים," אני אומר לה. "אני אבקר את דוֹרה ואת בּוֹבּסְפוֹג ואת כל החברים שלי, יהיה לי כלב שקוראים לו לאקי."
אמא מחייכת. היא מחזירה את העט אל מדף.

אני שואל אותה, "בת כמה את תהיי ביומולדת שלך?" "עשרים ושבע."
"וואו."
אני חושב שזה לא שימח אותה.

כשאמבטיה מתמלאת, אמא מורידה את מבוך ואת מבצר מעל ארון בגדים. אנחנו בונים את מבוך מאז שהייתי בן שתיים, הוא עשוי מבתוכו של ניירות טואלט מודבקים יחד במנהרות שמסתובבות בהרבה כיוונים. כדור קְפיצוֹן אוהב ללכת לאיבוד בתוך מבוך ולהתחבא, חייבים לקרוא לו ולנער את מבוך ולהפוך אותו הצידה ולמטה לפני שהוא מתגלגל החוצה וִיייש. ואז אני שולח לתוך מבוך דברים אחרים כמו בוטן ועיפרון כחול קטן שזה רק חלק שבור וקצר, וספגטי קצר לא מבושל. הם רודפים אחד אחרי השני במנהרות ומתחמקים וצועקים בּוּוּ, אני לא רואה אותם אבל אני מקשיב לקרטון ויכול לנחש איפה הם. גם מברשת שיניים רוצה אבל אני אומר לה מצטער, היא ארוכה מדי. היא קופצת על מבצר במקום לשמור על מגדל. מבצר עשוי מפחיות ובקבוקים של ויטמינים, כל יום שיש אחד ריק אנחנו בונים עוד ומגדילים אותו. מבצר רואה לכל הכיוונים, הוא שופך שמן רותח על האויבים, הם לא יודעים על החריצים הסודיים בסכין שלו, חה חה. אני רוצה להכניס אותו לתוך אמבטיה כדי שיהיה שם אי אבל אמא אומרת שהמים יקלקלו לו את הדבק של הנייר דבק.

אנחנו פותחים את הקוּקוּאים ונותנים לשיער שלנו לשחות. אני שוכב על אמא אפילו לא מדבר, אני אוהב את הדפיקות של הלב שלה. כשהיא נושמת אנחנו עולים ויורדים קצת. בולבול צף.

בגלל היומולדת שלי מותר לי לבחור מה נלבש שנינו. הבגדים של אמא גרים במגירה הגבוהה של שידה ושלי בנמוכה. אני בוחר את הג'ינס שהיא אוהבת הכחול עם התפרים האדומים שהיא לובשת רק לאירועים מיוחדים כי הם נהיים חוטים בברכיים. בשבילי אני בוחר את הקפּישוֹן הצהוב שלי, אני נזהר על המגירה אבל הקצה מימין בכל זאת יוצא ואמא צריכה לדפוק אותו חזרה פנימה. ביחד אנחנו מושכים את הקפּישוֹן שלי למטה הוא לועס לי את הפנים אבל אז פתאום הוא יורד. "אולי אני אחתוך קצת באמצע של ה V?" אמא אומרת.

"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."

בשביל שיעור התעמלות אנחנו מורידים גרביים כי כפות רגליים יחפות זה יותר תפסני. היום אני בוחר קודם מסלול, אנחנו הופכים את שולחן על מיטה ואת כיסא נדנדה עליו עם מחצלת על שניהם. מסלול עובר ממיטה אל ארון בגדים אל מנורה, הצורה על רצפה היא C שחור. "היי, תראי, אני יכול לעשות הלוך וחזור בשש עשרה צעדים."

"וואו. כשהיית בן ארבע זה היה שמונה עשרה צעדים, נכון?" אמא אומרת. "כמה פעמים הלוך וחזור אתה חושב שתצליח לרוץ היום?" "חמש."

"אולי חמש כפול חמש? זה יהיה המספר האהוב עליך בריבוע."

אנחנו בודקים על האצבעות כמה פעמים זה, יוצא לי עשרים ושש אבל אמא אומרת עשרים וחמש אז אני עושה עוד פעם וגם לי יוצא עשרים וחמש. היא סופרת אותי על שעון. "שתים עשרה," היא צועקת. "שבע עשרה. אתה מתקדם יופי."

אני נושם ווּוּ ווּוּ ווּוּ.

"יותר מהר -"

אני מִתמהר אפילו עוד יותר כמו שסוּפּרמן עף.

כשהתור של אמא לרוץ אני צריך לכתוב על הבְּלוֹק כתיבה סְפּירלה את המספר בהתחלה ואת המספר כשהיא גומרת, ואז אנחנו מפרקים אותם כדי לראות כמה מהר היא עשתה. היום יש לה תשע שניות יותר ממני, זאת אומרת ניצחתי, אז אני קופץ למעלה ולמטה ומפריח נשיקות. "בואי נעשה מרוץ באותו זמן."

"זה נשמע כיף," היא אומרת, "אבל זוכר שפעם ניסינו את זה והתנגשתי עם הכתף בשידה?"

יש פעמים שאני שוכח דברים ואז אמא אומרת לי ואני זוכר אותם.

אנחנו מורידים את כל הרהיטים מעל מיטה ושמים את מחצלת חזרה איפה שהיא היתה בשביל לכסות את מסלול כדי שההוא לא יראה את ה C המלוכלך.

אמא בוחרת טרמפולינה, רק אני קופץ על מיטה כי אמא עלולה לשבור אותה. היא עושה את הקריינות, "אלוף ארצות הברית הצעיר מבצע גלגול נועז באוויר בבוקר זה בחודש מֶרץ..."

המשחק הבא שאני בוחר זה המלך אמר, אז אמא אומרת לגרוב חזרה גרביים בשביל גווייה, שזה לשכב כמו דג עם ציפורניים רפויות, פופיק רפוי, לשון רפויה, אפילו מוח רפוי. לאמא מתחיל לגרד מאחורי הברך והיא זזה, אז אני שוב פעם מנצח.

עכשיו 12:13 אז אפשר ארוחת צהריים. החלק הכי אהוב עלי בתפילה זה לחם יוֹמנוּ. אני הבוס של המשחקים אבל אמא הבוס של הארוחות, למשל היא לא מרשה לנו לאכול דגנים לארוחת בוקר וצהריים וערב כדי שלא נהיה חולים ובכל מקרה זה יגמור אותם מהר מדי. כשהייתי בן אפס ואחת, אמא היתה חותכת ולועסת לי את האוכל אבל אז קיבלתי את כל העשרים שיניים שלי ואני יכול לכרסם כל דבר. הארוחת צהריים הזאת היא טוּנה על קרקרים, התפקיד שלי זה לפתוח את המכסה של הקופסת שימורים כי הפרק היד של אמא לא מצליח.

אני קצת מתנדנד ואמא אומרת בוא נשחק תזמורת, שאז רצים ורואים איזה קולות אפשר להרביץ מדברים. אני מתופף על שולחן ואמא עושה טוּק טוּק על הרגליים של מיטה, ואז פְּלוּם פְּלוּם על הכריות, אני דופק במזלג וכף על דלת דינְג דוֹנְג והאצבעות ברגליים שלנו עושות זְבֶּנְג על תנור, אבל הכי אני אוהב לדרוך על הדוושה של פחזבל כי המכסה נפתח בקפיצה ועושה בּינְג. הכלי שאני הכי אוהב זה טוֹינְג זה קופסת דגנים שעשיתי מכל מיני רגליים ונעליים ומעילים וראשים בצבעים מתוך הקטלוגים הישנים, ואז מתחתי שלוש גומיות באמצע. ניק הזקן לא מביא לנו יותר קטלוגים שנבחר את הבגדים שלנו, אמא אומרת שעכשיו הוא יותר נבזי. אני מטפס על כיסא נדנדה כדי להוריד את הספרים מעל מדף ואני בונה גורד שחקים של עשר קומות על מחצלת. "גורד ספרים," אמא אומרת וצוחקת, זה לא ממש מצחיק.

פעם היו לנו תשעה ספרים אבל רק ארבעה עם תמונות בתוכו -

הספר הגדול שלי לשירי ילדים
דילן הדחפור
הארנב שברח
ספרים קופצים - שדה תעופה

וגם חמישה עם תמונות רק מקדימה -

הצריף
דמדומים
שומר הראש
אהבה מתוקה מרירה
צופן דה וינצ'י אמא בקושי קוראת את אלה בלי התמונות, רק אם היא מיואשת. מתי שהייתי בן ארבע ביקשתי מתנת סופשבוע עוד ספר אחד עם תמונות ואז הגיע אֶליס בארץ הפלאות, אני אוהב אותה אבל יש לה יותר מדי מילים ומלא מהן ישנות.

היום אני בוחר את דילן הדחפור, הוא קרוב ללמטה והוא מחריב את הגורד שחקים טְראחחח.

"עוד פעם דילן." אמא עושה פרצוף ואז אומרת בקול הכי גדול שלה:

"קבלוּוּוּוּ את דילן, הדחפור הגיבור!
כל יום מתחפר הוא עמוק וחֲפור.
רְאו איך צוללת הכף האדומה,
מי כמוה אוהבת לנבור באדמה.
גיבור העל נוסע, מסתובב בכל פינה,
מעלות השחר ועד צאת הלבנה."

בתמונה השנייה יש חתול ובשלישית הוא יושב על ערימה של סלעים. סלעים זה אבנים, זאת אומרת כבדים כמו קרמיקה שאמבטיה וכיור ושירותים עשויים ממנה, אבל לא כאלה חלקים. חתולים וסלעים זה רק טלוויזיה. בתמונה החמישית החתול נופל אבל לחתולים יש תשע נשמות, לא כמו לי ולאמא שיש לנו רק נשמה אחת לכל אחד.

אמא כמעט תמיד בוחרת את הארנב שברח בגלל איך שאמא ארנבת תופסת את הארנב בסוף ואומרת "תאכל גזר." ארנבים זה טלוויזיה אבל גזר זה אמיתי, כמו הרעש שלהם. התמונה שאני הכי אוהב זה של הארנב שנהפך לסלע על ההר והאמא ארנבת צריכה לטפס למעלה למעלה למעלה בשביל למצוא אותו. הרים הם גדולים מדי בשביל להיות אמיתיים, ראיתי בְּטלוויזיה אחד שאישה תלויה עליו על חבלים. נשים זה לא אמיתי כמו אמא, וגם לא בנים ובנות. גברים זה לא אמיתי חוץ מניק הזקן, ואני לא לגמרי בטוח אם הוא אמיתי על באמת. אולי חצי? הוא מביא קניות ומתנת סופשבוע ועושה שהזבל ייעלם אבל הוא לא אנושי כמונו. הוא קורה רק בלילה, כמו עטלפים. אולי דלת ממציאה אותו עם בּיפּ בּיפּ והשינויים באוויר. אני חושב שאמא לא אוהבת לדבר עליו כדי שהוא לא יהיה עוד יותר אמיתי.

אני מסתובב על הברכיים שלה ומתפתל כדי להסתכל על הציור שאני הכי אוהב של ישו התינוק משחק עם יוחנן המטביל שהוא חבר שלו וגם אחיין גדול באותו זמן. גם מריה נמצאת שם, מחובקת על הברכיים של אמא שלה שהיא הסבתא של ישו התינוק, כמו אַבּוּאֶלָה של דוֹרה. זה ציור מוזר בלי צבעים וחלק מהכפות ידיים והכפות רגליים לא שם, אמא אומרת שהוא לא גמור. מה שהתחיל לגדל את ישו התינוק בבטן של מריה היה מלאך שצנח פנימה כמו רוח רפאים אבל אחת ממש מגניבה עם נוצות. מריה היתה מופתעת ואמרה, "איך זה יכול להיות?" ואז "טוב, שיהיה." כשישו התינוק יצא מתוך הוַאגינה שלה בחג המולד היא שמה אותו באבוס אבל לא כדי שהפרות ילעסו אותו אלא רק שהן יחממו אותו בנשיפות שלהן כי הוא היה קסם.

אמא מכבה את מנורה ואנחנו נשכבים, קודם כול אנחנו מתפללים אדונַי רועי על נאות דשא, אני חושב שהן בדיוק כמו פוך אבל כמו צמר וירוקות במקום לבן ושטוח. הכוס שמתמלאת ונשפכת בטח עושה המונֵי לכלוך. אני לוקח קצת עכשיו, מהימני כי בשמאלי אין הרבה. כשהייתי בן שלוש עוד לקחתי מלא כל הזמן, אבל מאז שאני בן ארבע אני עסוק מדי בדברים ולוקח רק כמה פעמים ביום ובלילה. הלוואי שהייתי יכול לדבר ולקחת ביחד אבל יש לי רק פה אחד.

אני כמעט מתכבה אבל לא לגמרי. אני חושב שאמא כן לגמרי לפי איך שהיא נושמת.

אחרי השינה אמא אומרת שהיא הבינה שאנחנו לא צריכים לבקש סרט מדידה, אנחנו יכולים להכין סרגל בעצמנו.

אנחנו ממחזרים את הקופסת דגנים מ"פירמידה מצרית עתיקה", אמא מראה לי איך לחתוך רצועה גדולה כמו הכף רגל שלה, והיא אומרת שזה עשרים סנטימטר ומחלקת את זה לעשרה קווים קטנים. אני מודד את האף שלה הוא באורך חמישה סנטימטר. האף שלי הוא שלושה סנטימטר, אני כותב את זה. אמא עושה לסרגל סלטות בהילוך איטי על קיר דלת שהגבהים שלי עליו, היא אומרת שאני תשעים ותשעה סנטימטר.

"היי," אני אומר, "בואי נמדוד את חדר."
"מה, את כולו?"
"יש לנו משהו אחר לעשות?"
היא מסתכלת עלי מוזר. "כנראה שלא."
אני כותב את כל המספרים, למשל שהגובה של קיר דלת עד לקו איפה שגג מתחיל זה שני מטר ושמונים סנטימטר. "תנחשי מה," אני אומר לאמא, "כל מרצפת שעם היא כמעט קצת יותר גדולה מסרגל."

"אוּף," היא אומרת ונותנת לעצמה סטירה בראש, "הן בטח עשרים על עשרים, כנראה עשיתי את הסרגל קצת קצר מדי. בוא פשוט נספור מרצפות, זה יותר קל."

אני מתחיל לספור את הגובה של קיר מיטה אבל אמא אומרת שכל הקירות אותו דבר. עוד כלל זה שהרוחב של הקירות הוא אותו דבר כמו הרוחב של רצפה, אני סופר שלושה מטר וארבעים סנטימטר בשני הכיוונים, זאת אומרת רצפה היא ריבוע. שולחן הוא עיגול אז אני מתבלבל אבל אמא מודדת אותו באמצע ששם הוא הכי רחב וזה מטר וארבע עשרה סנטימטר. הגובה של הכיסא שלי תשעים וחמישה סנטימטר והכיסא של אמא בדיוק אותו דבר, שזה ארבעה סנטימטר פחות ממני. ואז לאמא קצת נמאס למדוד ואנחנו מפסיקים.

אני צובע מאחורי המספרים שונה לגמרי עם החמישה עפרונות שלנו שהם כחול, כתום, ירוק, אדום, חום, וכשאני גומר עד הסוף הדף נראה כמו מחצלת אבל יותר משוגע, אמא אומרת שאולי אני ישתמש בזה בתור תחתית לצלחת שלי בארוחת ערב.

היום אני בוחר ספגטי, יש גם ברוקולי טרי שאני לא בוחר, זה רק טוב לנו. אני מקצץ את הברוקולי לחתיכות בסכין זיגזג, לפעמים אני בולע קצת כשאמא לא מסתכלת והיא אומרת, "אוי לא, לאן נעלמה החתיכה הגדולה ההיא?" אבל היא לא באמת כועסת כי דברים טבעיים מוסיפים לנו הרבה בחיים.

אמא מחממת את שתי הטבעות של תנור שנהיות אדומות, אני אסור לי לגעת בכפתורים כי זה התפקיד שלה לדאוג שאף פעם לא תהיה שריפה כמו בְּטלוויזיה. אם הטבעות ייגעו במשהו כמו מגבת מטבח או אפילו הבגדים שלנו, הלהבות יתפשטו בלשונות כתומות וישרפו את חדר לגמרי ואנחנו נשתעל וניחנק ונצרח מכאבים הכי נוראיים בעולם.

אני לא אוהב את הריח של ברוקולי מתבשל אבל זה לא נורא כמו שוּעית ירוקה. ירקות זה אמיתי אבל גלידה זה טלוויזיה, הלוואי שגם זה היה אמיתי. "צֶמח הוא טבעי?"

"כן, אבל לא משהו שאוכלים."
"למה אין לו פרחים יותר?"
אמא מושכת בכתפיים שלה ומערבבת את הספגטי. "הוא התעייף."
"הוא צריך לישון."
"הוא יהיה עייף גם כשהוא יתעורר. אולי לא נשאר לו מספיק מזון באדמה שבעציץ שלו."
"הוא יכול לקבל את הברוקולי שלי."
אמא צוחקת. "לא מזון כזה, מזון לצמחים."
"יכולנו לבקש את זה מתנת סופשבוע."
"כבר יש לי רשימה ארוכה של דברים לבקש."
"איפה?"
"רק בראש," היא אומרת. היא מושכת תולעת ספגטי ונושכת אותה. "אני חושבת שהם אוהבים דגים."
"מי?"
"צמחים, הם אוהבים דגים רקובים. או אולי עצמות של דגים?"
"איכסה."
"אולי בפעם הבאה שנאכל אצבעות דג נקבור קצת באדמה מתחת לְצמח."
"לא משלי."
"בסדר, אז קצת משלי."

הסיבה שאני הכי אוהב ספגטי זה השיר על הכדורי בשר, אני שר אותו כשאמא ממלאת לנו את הצלחות.

אחרי האוכל יש משהו מדהים, אנחנו מכינים עוגת יומולדת. אני מתערב שהיא תהיה דֶליציוֹזוֹ עם נרות באותו מספר כמוני ודולקים על באמת.

אני הכי טוב בלנשוף על ביצים, אני עושה שהבתוכו יישפך בלי הפסקה. אני צריך לנשוף על שלוש בשביל העוגה, אני משתמש בסיכה של התמונה "רשמים: זריחה" כי אני חושב שהסוס המשוגע יתרגז אם אני יוריד את "גֶרניקָה", אפילו שאני תמיד מחזיר את הסיכה ישר אחרֵי. אמא חושבת ש"גֶרניקָה" זה היצירת מופת הכי טובה כי היא הכי אמיתית, אבל בעצם זה לגמרי מבולגן, הסוס צורח עם המון שיניים כי הוא דקוּר בחנית, וגם שור ואישה שמחזיקים ילד תלוי עם הראש הפוך ומנורה כמו עין, והכי גרוע זה הכף רגל הגדולה שבולטת בפינה, אני תמיד חושב שהיא באה לרמוס אותי.

אני מקבל ללקק את הכף, ואז אמא שמה את העוגה בתוך הבטן החמה של תנור. אני זורק ביחד את כל הקליפות ביצים ומנסה לתפוס אותן. אמא תופסת אחת. "גֶ'קים קטנים עם פרצופים?"

"לא," אני אומר. "נכין להן קן מבצק? אם נפשיר את הסלק מחר, נוכל להשתמש במיץ כדי לצבוע אותן בסגול..." אני מנענע את הראש. "בואי נוסיף אותן אל נחש ביצים."

נחש ביצים יותר ארוך מכל המסביב של חדר, אנחנו מכינים אותו מאז שהייתי בן שלוש, הוא גר במתחת למיטה ושם הוא מקופל ושומר עלינו. רוב הביצים שלו חומות אבל לפעמים יש אחת לבנה, על חלק יש דוגמאות בעפרונות שחורים או צבעוניים או עטים או חתיכות שנדבקו מדבק קמח, כתר מנייר כסף וחגורה מסרט צהוב וחוטים וחתיכות של ממחטות בתור שערות. הלשון שלו היא מחט שמחזיקה את החוט האדום לכל האורך שלו. אנחנו כבר לא מוציאים הרבה את נחש ביצים כי יש פעמים שהוא מסתבך והביצים שלו נשברות ליד החור או אפילו נופלות, ואנחנו צריכים להשתמש בחלקים לפסיפסים. היום אני תוקע את המחט שלו בתוך החור של אחת מהביצים החדשות, אני צריך לנענע אותה עד שהיא יוצאת מהחור השני ונשארת חדה, זה די מסובך. עכשיו הוא יותר ארוך בשלוש ביצים, אני מקפל אותו בעדינות מיוחדת כדי שכולו ייכנס אל מתחת למיטה.

לוקח שעות על גבי שעות לחכות לעוגה שלי, אנחנו נושמים את האוויר הנעים. ואז כשהיא מתקררת אנחנו מכינים משהו שקוראים לו ציפוי אבל לא קר כמו גלידה, זה סוכר שמוּמס במים. אמא מורחת את זה על כל העוגה. "עכשיו אתה יכול להוסיף את השוקולדים בזמן שאני מתרחצת." "אבל אין שוקולדים."

"אהה," היא אומרת, ומרימה את השקית הקטנה ומנערת אותה צ'יק צ'יק צ'ק, "שמרתי כמה מהמַתנת סופשבוע לפני שלושה שבועות."
"את ערמומית, אמא. איפה?"
היא סוגרת את הריצ'רץ' של הפה שלה. "ומה אם אני אצטרך מקום להחביא בו משהו בפעם אחרת?"
"תגלי לי!"
אמא כבר לא מחייכת. "הצעקות מכאיבות לי באוזניים."
"תגלי לי את המחבּוֹאַ."
"ג'ק -"
"אני לא אוהב שיש מחבואות."
"מה העניין הגדול?"
"זוֹמבּים."
"אה."
"או מפלצות או ערפדים -"
היא פותחת את ארון מדפים ומוציאה את הקופסה של האורז. היא מצביעה על החור השחור. "החבאתי אותם פה עם האורז, בסדר?"
"בסדר."
"שום דבר מפחיד לא יכול להיכנס לכאן. אתה יכול לבדוק מתי שאתה רוצה."
יש חמישה שוקולדים בשקית, ורוד, כחול, ירוק ושניים אדומים. חלק מהצבעים יורדים לי על האצבעות כשאני לוקח אותם, יש עלי ציפוי ואני מוצץ אותו עד הסוף.
ואז מגיע הזמן של הנרות אבל אין.
"אתה עוד פעם צועק," אמא אומרת ומכסה את האוזניים.
"אבל אמרת עוגת יומולדת, זאת לא עוגת יומולדת אם אין חמישה נרות בוערים."
היא נושפת אוויר. "הייתי צריכה להסביר יותר טוב. זה מה שאומרים החמישה שוקולדים, הם אומרים שאתה בן חמש."
"אני לא רוצה את העוגה הזאת." אני שונא שאמא מחכה בשקט. "עוגה מסריחה."
"תירגע, ג'ק."
"היית צריכה לבקש מתנת סופשבוע נרות."
"טוב, בשבוע שעבר היינו צריכים משככי כאבים."
"אני לא הייתי צריך, רק את," אני צועק.
אמא מסתכלת עלי כאילו יש לי פרצוף חדש שהיא לא ראתה קודם. ואז היא אומרת, "בכל אופן, תזכור, צריך לבחור דברים שהוא יכול להשיג בקלות."
"אבל הוא יכול להשיג כל דבר."
"טוב, זה נכון," היא אומרת, "אבל אם הוא יטריח את עצמו -"
"למה הוא ירתיח את עצמו?"
"התכוונתי פשוט שהוא יצטרך ללכת לשתיים שלוש חנויות וזה יעצבן אותו. ואז אם הוא לא ימצא את הדבר הבלתי אפשרי, בטח לא נקבל מתנת סופשבוע בכלל." "אבל אמא." אני צוחק. "הוא לא הולך לחנויות. חנויות זה בְּטלוויזיה."
היא לועסת את השפתיים. ואז היא מסתכלת על העוגה. "טוב, בכל אופן, אני מצטערת, חשבתי שתאהב את השוקולדים בִּמקום."
"אמא טיפשונת."

"טמבּלוּלָה." היא נותנת לעצמה סטירה על הראש. "טומטומית," אני אומר, אבל לא בצורה רעה. "בשבוע הבא כשאני יהיה בן שש כדאי לך שתביאי נרות."
"בשנה הבאה," אמא אומרת, "אתה מתכוון בשנה הבאה." העיניים שלה סגורות. הן תמיד עושות את זה לפעמים ולרגע היא לא אומרת כלום. כשהייתי קטן חשבתי שנגמרה לה הסוללה כמו שקרה פעם אחת עם שעון, היינו צריכים לבקש סוללה חדשה מתנת סופשבוע. "מבטיחה?"
"מבטיחה," היא אומרת, ופותחת את העיניים.
היא חותכת לי חתיכה ענקית ואני חוטף את כל החמישה שוקולדים לחתיכה שלי כשהיא לא מסתכלת, השני אדומים, הוורוד, הירוק, הכחול, והיא אומרת, "אוי לא, אחד נעלם, איך זה קרה?"
"בחיים שלך לא תמצאי אותו, חה חה חה," אני אומר כמו חטפני כשהוא חוטף דברים לדוֹרה. אני לוקח אדום אחד ומטיס אותו לתוך הפה של אמא, היא מעבירה אותו אל השיניים הקדמיות שלה שפחות רקובות ומוצצת אותו עם חיוך.
"תראי," אני מראה לה, "יש חורים בעוגה שלי איפה שהשוקולדים היו עד עכשיו."
"כמו מכתשים," היא אומרת. היא מכניסה את הקצה של האצבע לתוך אחד מהם. "מה זה מכתשים?"
"חורים שנשארו במקום שקרה בו משהו. נגיד הר געש או פיצוץ או משהו."

אני מחזיר את השוקולד הירוק לתוך המכתש שלו ואז עושה עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, בּוּם. הוא עף למעלה אל החלל החיצון ומסביב ליקום לתוך הפה שלי. העוגת יומולדת שלי היא הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי.

לאמא אין תיאבון לעוד עוגה עכשיו. חלון בתקרה שואב את כל האור, הוא כמעט שחור. "זה יום השוויון של האביב," אמא אומרת, "אני זוכרת שאמרו את זה בטלוויזיה בבוקר שנולדת. גם בשנה ההיא עוד ירד שלג."

"מה זה יום השוויון?" "זה אומר שהיום והלילה שווים, שיש אותה כמות של חושך ואור."

מאוחר מדי למשהו בְּטלוויזיה בגלל העוגה, שעון מראה 20:33. הקפּישוֹן הצהוב שלי כמעט תולש לי את הראש כשאמא מושכת אותו מעלי. אני לובש את הטי שֶרט של השינה ומצחצח שיניים בזמן שאמא קושרת את השקית זבל ושמה אותה ליד דלת עם הרשימה שלנו, הלילה כתוב שם בבקשה פסטה, עדשים, טונה, גבינה (אם לא יותר מדי $), א"ג', תודה.

"אפשר לבקש ענבים? זה טוב לנו."
בסוף הרשימה אמא מוסיפה ענבים אם אפשר (או איזשהו פרי טרי או משומר).
"אפשר לקבל סיפור?"
"משהו קצר. מה עם... ג'ינְגֶ'רגֶ'ק?"

היא עושה את זה ממש מהר ומצחיק, ג'ינְגֶ'רגֶ'ק קופץ מתוך התנור ורץ ומתגלגל ומתגלגל ורץ ככה שאף אחד לא תופס אותו, לא הזקנה או הזקן או חובטי התבואה או החורשים. אבל בסוף הוא טיפש, הוא נותן לשועל לסחוב אותו אל הצד השני של הנהר וההוא טורף אותו בביס אחד.

אם הייתי עשוי מעוגה הייתי טורף את עצמי לפני שמישהו אחר היה מספיק.

אנחנו עושים תפילה מהירה מהירה שזה ידיים ביחד, עיניים עצומות. אני מתפלל ליוחנן המטביל וישו התינוק שיבואו לשחק עם דוֹרה ועם בּוּטְס. אמא מתפללת לאור של השמש שיַנמיס את השלג מעל חלון בתקרה.

"אפשר לקבל קצת?" "מחר בבוקר," אמא אומרת, ומושכת את החולצה שלה חזרה למטה. "לא, עכשיו."

היא מצביעה על שעון שמראה 20:57, זה רק שלוש דקות לפני תשע. אז אני רץ לתוך ארון בגדים ונשכב על הכרית שלי ומתכסה בשמיכה שכולה אפורה וכמו צמר עם צינורות אדומים. אני ממש מתחת לציור שלי ששכחתי שהוא שם. אמא דוחפת את הראש פנימה. "שלוש נשיקות?"

"לא, חמש לאדון חמש."
היא נותנת לי חמש ואז סוגרת את הדלתות שחורקות.

עוד יש אור ברווחים בין הלוחות ואני רואה משהו ממני בציור, את החלקים שדומים לאמא ואת האף שדומה רק לי. אני מלטף את הנייר, הוא כמו משי. אני שוכב זקוף אז הראש שלי לוחץ על ארון בגדים וגם העקבים. אני מקשיב איך אמא לובשת את הטי שֶרט שלה של השינה ולוקחת את המשכיחים, תמיד שניים בלילה כי היא אומרת שכאב הוא כמו מים, הוא מתפשט ברגע שהיא שוכבת. היא יורקת משחת שיניים. "חברנו זאק מתגרד חזק," היא אומרת.

אני חושב על אחד אחר. "חברנו זאק מכוסה אבק."
"חברנו אֶבֶּניזֶר חי לו בפריזֶר."
"חברתנו דוֹרה נפלה לבור ה."
"זה חרוז ברמאות," אמא אומרת.
"אוּף, חבל!" אני נאנח כמו חטפני. "חברנו ישו התינוק... אוהב לינוק."
"חברנו ירח לגמרי קירח."
הירח הוא הפרצוף של אלוהים בצבע כסף שמגיע רק באירועים מיוחדים.
אני יושב ואני מצמיד את הפנים ללוחות ורואה חתיכות טלוויזיה שכבויה, שירותים, אמבטיה, התמונה של התמנון הכחול שלי שמסתלסלת, אמא מחזירה את הבגדים שלנו לתוך שידה. "אמא?"
"מממ?"
"למה אני מוחבא כמו שוקולדים?"

אני חושב שהיא יושבת על מיטה. היא מדברת בשקט אז אני בקושי מצליח לשמוע. "אני פשוט לא רוצה שהוא יסתכל עליך. אפילו כשהיית תינוק, תמיד עטפתי אותך בשמיכה לפני שהוא נכנס."

"זה יכאב?"
"מה יכאב?"
"אם הוא יראה אותי."
"לא, לא. לך לישון עכשיו," אמא אומרת לי.
"תעשי פשפש מפושפש."
"שינה נוחה, ליל מנוחה, שום פשפש מפושפש לא יצבוט אותך."
הפשפשים מפושפשים הם בלתי נראים אבל אני מדבר איתם ויש פעמים שאני סופר אותם, בפעם האחרונה הגעתי ל 347. אני שומע את הקְליק של המתג ובאותה שנייה מנורה נכבית. צלילים של אמא נכנסת מתחת לְפוך.

היו לילות שראיתי את ניק הזקן דרך הלוחות אבל אף פעם לא את כולו מקרוב. יש לו קצת לבן בשיער והוא יותר קטן מהאוזניים שלו. אולי העיניים שלו יהפכו אותי לאבן. זוֹמבּים נושכים ילדים כדי לבטל להם את המוות, ערפדים מוצצים אותם עד שהם ריקים, מִפלצים תולים אותם ברגליים ומנשנשים אותם. ענקים זה לא פחות גרוע, מת או חי, חי או מת, אטחן אותו אכין אוֹמלט, אבל ג'ק ברח עם התרנגולת שמטילה ביצי זהב והתגלץ' על שיח האפונים מהר מהר. הענק רדף אחריו אבל ג'ק צעק לאמא שלו וביקש גרזן, זה כמו הסכינים שלנו רק יותר גדול, ואמא שלו פחדה לקצץ את השיח לבד אבל מתי שג'ק הגיע למטה הם עשו את זה ביחד והענק התרסק וכל הבתוכו שלו יצא החוצה, חה חה. ואז ג'ק נהיה ג'ק קוטל הענקים.

מעניין אם אמא כבר מכובה. בתוך ארון בגדים אני תמיד מנסה לעצום עיניים חזק חזק ולהתכבות מהר כדי לא לשמוע את ניק הזקן מגיע, ואז אני יתעורר ויהיה בוקר ואני יהיה על מיטה עם אמא ואני ייקח קצת והכול בסדר. אבל הלילה אני עוד דולק, העוגה משתוללת לי בתוך הבטן. אני סופר את השיניים למעלה עם הלשון מימין לשמאל עד עשר, ואז את השיניים למטה משמאל לימין, וחזרה בכיוון השני, כל פעם אני צריך להגיע לעשר ושתי פעמים עשר זה עשרים שזה המספר של השיניים שלי.

אין שום בּיפּ בּיפּ, בטח כבר הרבה אחרי תשע. אני שוב פעם סופר את השיניים ומגיע לתשע עשרה, בטח עשיתי טעות או שאחת נעלמה. אני מכרסם את האצבע רק קצת ואז עוד קצת. אני מחכה שעות. "אמא?" אני לוחש. "הוא לא בא או כן בא?"

"לא נראה שהוא בא. בוא." אני קופץ ואני דוחף את הדלת של ארון בגדים, אני על מיטה תוך שתי שניות. חם נורא מתחת לְפוך, צריך להוציא החוצה את הכפות רגליים שלא ישרפו לי. אני לוקח מלא, השמאלי ואז הימני. אני לא רוצה להיות ישן כי אז כבר לא יהיה לי יומולדת.

יש אור שמבזיק עלי, דוקר לי בעיניים. אני מציץ מתוך פוך אבל ממצמץ. אמא עומדת ליד מנורה והכול מואר ואז יש קְליק ושוב פעם חושך. שוב פעם אור, זה נמשך שלוש שניות ואז חושך, ואז אור רק שנייה ואז חושך לארבע. אמא מסתכלת למעלה על חלון בתקרה. שוב פעם חושך. היא עושה את זה בלילה, אני לא יודע למה. אני חושב שזה עוזר לה לחזור לישון.

אני מחכה עד שמנורה מכובה כמו שצריך. אני לוחש בחושך, "הכול גמור?" "סליחה שהערתי אותך," היא אומרת. "זה בסדר."
היא חוזרת אל מיטה והיא יותר קרה ממני, אני מחבר את הידיים שלי מסביב למותניים שלה.

עכשיו אני בן חמש ויום.
בולבול הטיפש תמיד עומד בבוקר, אני דוחף אותו למטה.
כשאנחנו מקרצפים ידיים אחרי הפיפי אני שר "כל העולם בכף ידו", ואז אני לא מצליח לזכור עוד אחד על ידיים אבל השיר על הציפורים הוא על אצבעות.

"עוף לך פּיטֶר,
עוף לך פּוֹל."
שתי האצבעות שלי טסות בכל הכיוונים של חדר וכמעט מתנגשות באוויר.
"חזור הנה פּיטֶר,
חזור הנה פּוֹל."
"נדמה לי שבעצם הם מלאכים," אמא אומרת.
"הה?"
"או שלא, סליחה, קדושים."
"מה זה קדושים?"
"אנשים ממש ממש טובים. כמו מלאכים רק בלי כנפיים."
אני מבולבל. "אז איך הם עפים מהחומה?"
"לא, זה על ציפורים, הן יכולות לעוף באמת. אני מתכוונת שקוראים להן על שם פיטר הקדוש ופול הקדוש, הם היו שני חברים של ישו התינוק."
לא ידעתי שיש לו עוד חברים אחרי יוחנן המטביל.
"בעצם, פיטר הקדוש היה בבית סוהר, פעם אחת -"
אני צוחק. "תינוקות לא הולכים לבית סוהר."
"זה קרה כשכולם שם היו גדולים."
לא ידעתי שישו התינוק גוֹדל. "אז פיטר היה רע?"
"לא, לא, הכניסו אותו לבית סוהר בטעות, זאת אומרת אלה שהכניסו אותו לשם היו כמה שוטרים רעים."
מה זה שוטרים רעים?
"בכל אופן, הוא התפלל והתפלל לצאת, ואתה יודע מה קרה? מלאך ירד מהשמים וריסק את הדלת."
"מגניב," אני אומר. אבל אני מעדיף כשהם תינוקות ומתרוצצים כולם יחד ערוּמרוּמים.

יש קולות מוזרים של דפיקות וקְרַנְץ' קְרַנְץ'. אור נכנס דרך חלון בתקרה והשלג הכהה כמעט נעלם. גם אמא מרימה את העיניים, היא מחייכת חיוך קטן, אני חושב שהתפילה עשתה קסם.

"זה עוד השווים האלה?" "אה, יום השוויון?" היא אומרת. "לא, האור קצת מתחיל לנצח." בארוחת בוקר היא נותנת לי לאכול קצת עוגה, אף פעם לא עשיתי את זה קודם. היא נהייתה פריכה אבל בכל זאת היא טעימה.

טלוויזיה היא "חיות מחמד נפלאות!", די מטושטש, אמא כל הזמן מזיזה את ארנבון אבל הוא לא עושה דברים חדים מספיק. אני קושר את הסרט הסגול על האוזן חוט ברזל שלו. חבל שזה לא "פרחחים בחצר", לא ראיתי אותם כבר שנים. מתנת סופשבוע עוד לא כאן כי ניק הזקן לא בא אתמול בלילה, בעצם זה היה החלק הכי טוב ביומולדת שלי. מה שביקשנו זה ממילא לא כיף במיוחד, מכנסיים חדשים כי בשחורים שלי יש חורים במקום ברכיים. החורים לא מפריעים לי אבל אמא אומרת שאני נראה בהם הוֹמְלֶס, היא לא מצליחה להסביר לי מה זה.

אחרי האמבטיה אני משחק בבגדים. בבוקר הזה החצאית הוורודה של אמא זה נחש, הוא מתווכח עם הגרב הלבן שלי. "אני החבר הכי טוב של ג'ק."
"לא, אני החבר הכי טוב של ג'ק."
"אני הרבצתי לך."
"אני החטפתי לך."
"אני יפציץ אותך עם הרובה משאבה המעופף שלי."
"כן? אז לי יש רובה שַׁנאי פַּצץ מֶגאטְרוֹן גַ'מבּוֹ -"
"היי," אמא אומרת. "נשחק תופסת?"

"כבר אין לנו את כדור ים," אני מזכיר לה. הוא התפוצץ בטעות כשבעטתי אותו שיא החוזק על ארון מדפים. רציתי לבקש אחד אחר במקום מכנסיים מטומטמים.
אבל אמא אומרת שאנחנו נוכל להכין כדור, אנחנו מועכים את כל הדפים שהתאמנתי עליהם בכתיבה וממלאים איתם שקית נייר ומועכים אותה בצורת כדור ואז מציירים עליה פרצוף מפחיד עם שלוש עיניים. הכדור מילים לא עף גבוה כמו כדור ים אבל כל פעם שאני תופס אותו הוא משמיע קְרַנְץ' חזק. אמא הכי טובה בלתפוס אבל יש פעמים שזה דוקר לה בפרק היד המקולקל, ואני הכי טוב בלזרוק.

בגלל העוגה בארוחת בוקר אנחנו אוכלים פנקייקים של יום ראשון בארוחת צהריים בִּמקום. לא נשארה הרבה תערובת אז הם דקים ומתרחבים בקלות, אני אוהב את זה. אני יכול לקפל אותם אבל חלק מהם נקרעים. אין הרבה ריבה אז אנחנו מערבבים מים גם בזה.

נוזל לי מפינה אחת, אמא מקרצפת את רצפה עם ספוג. "השעם נשחק," היא אומרת עם שיניים סגורות, "איך אנחנו אמורים לשמור על הניקיון?"
"איפה?"
"כאן, איפה שהרגליים שלנו משפשפות אותו."
אני יורד מתחת לְשולחן, לְרצפה יש חור עם חומר חום מתחת שהוא קשה יותר בציפורן שלי.
"אל תקלקל עוד יותר, ג'ק."
"אני לא, אני רק מסתכל עם האצבע." זה כמו מכתש קטן.
אנחנו מזיזים את שולחן אל ליד אמבטיה כדי להשתזף על מחצלת ישר מתחת לְחלון בתקרה, במקום שהכי חם. אני שר "אין אור שמש", אמא עושה את "הִנה באה השמש", אני ממשיך עם "אַת השמש של חיי". ואז אני רוצה קצת, השמאלי הוא יותר כמו שמנת היום. הפנים הצהובות של אלוהים עושים לי אדום מאחורי העפעפיים. אני פותח אותם ואז בהיר מדי בשביל לראות. האצבעות שלי עושות צֵלים על מחצלת, קטנים ומעוכים כאלה.
אמא מנמנמת.
אני שומע קול קטן אז אני קם ולא מעיר אותה. ליד תנור יש קול קטנצ'יק של שְׂריט שְׂרוֹט.
דבר חי, בעל חיים, אמיתי על באמת לא טלוויזיה. הוא על רצפה, אוכל משהו, אולי פירור של פנקייק. יש לו זנב, אני חושב מה זה זה, ומה שזה זה עכבר.

אני מתקרב יותר ווִוִיייש הוא נכנס מתחת לְתנור אז אני בקושי רואה אותו, לא ידעתי שמשהו יכול לרוץ כזה מהר. "היי עכבר," אני אומר בלחישה שהוא לא יפחד. ככה מדברים עם עכבר, זה באֶליס, אבל היא עושה טעות והיא מדברת על החתולה שלה דינה והעכבר נכנס ללחץ ושוב פעם שוחה משם. אני שם את הידיים בתפילה עכשיו, "היי עכבר, תחזור, בבקשה בבקשה בבקשה..."

אני מחכה שעות אבל הוא לא חוזר.
אמא בטוח ישנה.
אני פותח את מקרר, אין בתוכו הרבה. עכברים אוהבים גבינה אבל לא נשאר לנו. אני מוציא את הלחם ומפורר קצת על צלחת ושם את זה למטה במקום שעכבר היה. אני מתקפל לקטן ומחכה עוד מלא שעות.

ואז הדבר הכי נהדר, עכבר מוציא את הפה שלו, הוא מחודד. אני כמעט קופץ באוויר אבל לא, אני נזהר לא לזוז בכלל. הוא ניגש אל הפירורים ומרחרח. אני רחוק ממנו רק אולי חצי מטר, חבל שסרגל לא פה יכולתי למדוד אבל הוא מסודר בקופסה של המתחת למיטה ואני לא רוצה לזוז בשביל לא להפחיד את עכבר. אני מסתכל על הידיים הקטנטנות שלו, השפם, הזנב המסולסל. הוא חי על באמת, הוא הדבר החי הכי גדול שראיתי בחיים שלי, גדול פי מיליונים מהנמלים או מהעכבישה.

ואז משהו מתרסק על תנור, בּוּוּוּוּוּוּם. אני צורח ודורך על הצלחת בטעות, עכבר נעלם, לאן הוא נעלם? הספר שבר אותו? זה ספרים קופצים - שדה תעופה, אני מסתכל בין כל הדפים שלו אבל הוא לא שם. מסוֹע לאיסוף מִטען קרוע לגמרי ולא עומד ישר.

לאמא יש פרצוף מוזר. "את הברחת אותו," אני צועק עליה.
היא מחזיקה את יעה, היא מטאטאת את החתיכות השבורות של הצלחת. "מה זה עשה על הרצפה? עכשיו נשארו לנו שתי צלחות גדולות ואחת קטנה וזהו -"
הטבחית באֶליס זורקת צלחות על התינוק וסיר שכמעט מוריד לו את האף.

"עכבר אהב את הפירורים."
"ג'ק!"
"הוא היה אמיתי, ראיתי אותו."
היא גוררת את תנור החוצה, יש סדק קטן בקיר דלת למטה, היא לוקחת את הנייר כסף ומתחילה לדחוף כדורים ממנו לתוך הסדק.
"לא. בבקשה."
"אני מצטערת. אבל אם יש שם אחד, יש עשרה."
איזה מין חשבון משוגע.

אמא מניחה את הנייר כסף ומחבקת אותי חזק בכתפיים. "אם ניתן לו להישאר, מהר מאוד יציפו אותנו גם התינוקות שלו. יגנבו לנו אוכל, יכניסו חיידקים עם הכפות המטונפות שלהם..."

"הם יכולים לקבל את האוכל שלי, אני לא רעב."
אמא לא מקשיבה. היא דוחפת את תנור חזרה אל קיר דלת.

אחרי זה אנחנו משתמשים בקצת נייר דבק כדי להעמיד יותר טוב את העמוד של סככת מטוסים בספרים קופצים - שדה תעופה, אבל מסוֹע לאיסוף מִטען נשאר קרוע מדי ואי אפשר לתקן אותו.

אנחנו יושבים מכורבלים בתוך כיסא נדנדה ואמא מקריאה לי את דילן הדחפור שלוש פעמים, זאת אומרת שהיא מצטערת. "בואי נבקש מתנת סופשבוע ספר חדש," אני אומר.

היא מעקמת את הפה. "ביקשתי, לפני כמה שבועות; רציתי לתת לך ספר ליומולדת. אבל הוא אמר שאני אפסיק להציק לו כי כבר יש לנו מדף מלא ספרים."

אני מסתכל מעל הראש שלה על מדף, יכלו להיכנס עוד מאות ספרים אם נשים חלק מהדברים האחרים במתחת למיטה ליד נחש ביצים. או על ארון בגדים... אבל שם גרים מבצר ומבוך. מסובך להחליט איפה יהיה הבית של כל א

חד, לפעמים אמא אומרת שאנחנו צריכים לזרוק דברים לפחזבל אבל בדרך כלל אני מוצא מקום.
"הוא חושב שאנחנו צריכים רק לראות טלוויזיה כל הזמן."
זה דווקא נשמע כיף.
"ואז המוח שלנו יירקב, כמו שלו," אמא אומרת. היא מתכופפת להרים את הספר הגדול שלי לשירי ילדים. היא מקריאה לי אחד שאני בוחר מכל דף. הכי אהובים עלי אלה עם ג'ק, כמו "ג'ק סְפְּראט" או "ג'ק הוֹרנֶר הקטן".

"ג'ק זריז,
ג'ק עולץ,
ג'ק מעל פמוט קופץ."

אני חושב שהוא רצה לבדוק אם הוא יכול לא לשרוף את החולצה שהוא ישן איתה בלילה. בְּטלוויזיה יש במקום זה פיג'מה או כותונת לילה של בנות. הטי שרט שלי של השינה היא הכי גדולה שיש לי, יש לה חור בכתף שאני אוהב לתקוע בו אצבע ולדגדג את עצמי כשאני מתכבה. יש את "ג'קי וואקי פּוּדינג ופּאי", אבל כשלמדתי לקרוא ראיתי שזה בעצם "ג'וֹרג'י פּוֹרג'י". אמא שינתה את זה ככה שזה יתאים לי, זה לא שקר, סתם להעמיד פנים. אותו דבר כמו "ג'ק, ג'ק, הבן של הנַפּח,
גנב חזיר, ישר ברח."

בספר כתוב טום אבל ג'ק נשמע יותר טוב. לגנוב זה כשילד לוקח את מה ששייך לילד אחר, כי בספרים ובתוך טלוויזיה לכל האנשים יש דברים ששייכים רק להם, זה מסובך.

עכשיו 17:39 אז אפשר לאכול ארוחת ערב, זה אטריות מהירות. בזמן שזה במים החמים אמא מוצאת בקרטון חלב מילים קשות לבחון אותי כמו תזונתי שזה אומר אוכל, ומפוסטר שזה אומר אקדחי לייזר שכיסחו את החיידקים. אני רוצה עוד עוגה אבל אמא אומרת קודם כול גזר קצוץ מלא מיץ. ואז אני אוכל עוגה היא די פריכה עכשיו וגם אמא אוכלת, קצת.

אני נעמד על כיסא נדנדה למצוא את קופסת משחקים בקצה של מדף, היום אני בוחר דמקה ואני יהיה אדום. החלקים זה כמו שוקולדים קטנים אבל כבר ליקקתי אותם אלף פעם אין להם טעם של כלום. הם נדבקים ללוח בקסם של מגנט. אמא הכי אוהבת שחמט אבל זה מכאיב לי בראש.

בזמן טלוויזיה היא בוחרת עולם הטבע, יש שם צבים שקוברים את הביצים בחול. כשאֶליס אוכלת את הפטרייה המון זמן, ה

יונה כועסת כי היא חושבת שאֶליס היא נחש רשע שמנסה לאכול לה את הביצים. הנה התינוקות של הצב יוצאים מתוך הקליפה אבל האמהות הצבות כבר לא שם, זה מוזר. מעניין אם פעם הם ייפגשו בים, האמהות והתינוקות, אם הם יכירו אחד את השני או סתם ימשיכו לשחות.

עולם הטבע נגמר מהר מדי אז אני עובר לשני אנשים שלובשים רק מכנסיים קצרים ונעלי התעמלות ונוטפים מרוב חום. "נו נו נו, אסור להרביץ," אני אומר להם. "ישו התינוק יכעס נורא."

זה עם המכנסיים הצהובים מכניס לזה עם השערות אגרוף בעין.
אמא נאנחת כאילו כואב לה. "חייבים לראות את זה?"
אני אומר לה, "עוד רגע תבוא המשטרה וִייי אההה וִייי אההה וִייי אההה ותכניס את הרעים האלה לבית סוהר."
"האמת היא שאיגרוף... זה מגעיל אבל זה משחק, זה כאילו מותר כי יש להם כפפות מיוחדות. עכשיו נגמר הזמן." "רק פעם אחת 'תּוּכּי', זה טוב לי לאוצר מילים."

"בסדר.

" היא עוברת לעולם של הספה האדומה איפה שהאישה עם השיער המנופח שהיא הבוס שואלת את האנשים האחרים שאלות ומאות אנשים אחרים מוחאים כפיים. אני מקשיב טוב טוב, היא מדברת עם איש שיש לו רגל אחת, אני חושב שהוא איבד את השנייה בְּמלחמה.

"תוכי," אמא צועקת והיא משתיקה אותם עם הכפתור.
"ההיבט החמור ביותר, נדמה לי שבעיני הצופים שלנו זהו הדבר הקשה ביותר במסכת הייסורים ש -" נגמרות לי המילים.
"יופי של הגייה," אמא אומרת. "חמוּר זה עצוב."
"שוב פעם."
"אותה תוכנית?"
"לא, אחרת."

היא מוצאת אחת של חדשות שהיא עוד יותר קשה. "תוכי." היא שוב פעם משתיקה.
"אה, חילוקי דעות בעניין חוגי העבודה שמאיימים על הרפורמה בתחום הבריאות, בהתחשב כמובן בעובדה שמדובר באמצע הכהונה -"
"עוד?" אמא מחכה. "טוב, עוד פעם. אבל הם אמרו חוקי העבודה, לא חוגי העבודה."
"מה ההבדל?"
"חוג זה מין שיעור כזה, נניח, וחוק זה -"
אני עושה פיהוק ענקי.
"לא חשוב." אמא מחייכת ומכבה את טלוויזיה.
אני שונא שהתמונות נעלמות והמסך נהיה עוד פעם אפור. אני תמיד רוצה לבכות אבל רק לרגע.
אני מתיישב על אמא בתוך כיסא נדנדה והרגליים שלנו מתערבבות. היא הקוסמת שהפכה לתמנון ענקי ואני הנסיך ג'ק ארנבשובב ובסוף אני בורח. אנחנו עושים דגדוגים וקְפיץ קְפוֹץ וצֵלים מבולבלים על קיר מיטה.
ואז אני מבקש את ארנבשובב, הוא תמיד עושה תעלולים מתוחכמים לאחישועל. הוא שוכב על הכביש ועושה את עצמו מת ואחישועל מרחרח אותו ואומר, "כדאי שאני לא ייקח אותו הביתה, הוא מסריח..." אמא מרחרחת את כולי ועושה פרצופים מגעילים ואני מנסה לא לצחוק כדי שאחישועל לא ידע שבעצם אני חי אבל בסוף אני תמיד צוחק.
בתור שיר אני רוצה אחד מצחיק, אז היא עושה, "'תולעים זוחלות בפנים, תולעים זוחלות בחוץ -'"
"'הן אוכלות את כולך כמו כבד קצוץ -'" אני שר.
"'הן אוכלות את העיניים, אוכלות את האוזניים -'"
"'אוכלות את הלכלוך הזה מתחת לציפורניים -'"
אני לוקח מלא על מיטה אבל הפה שלי ישנוני. אמא סוחבת אותי אל ארון בגדים, היא מכסה אותי עם שמיכה עד הצוואר, אני משחרר אותה קצת. האצבעות שלי עושות רכבת על הקו האדום שלה.

בּיפּ בּיפּ, זאת דלת. אמא קופצת ועושה קול, אני חושב שהיא חטפה מכה בראש. היא סוגרת חזק את ארון בגדים.

האוויר שנכנס קפוא, אני חושב שהוא קצת מהחלל החיצון, יש לו ריח של יאמי. דלת עושה בּוּם, זאת אומרת שניק הזקן בפנים עכשיו. אני כבר לא ישנוני. אני קם על הברכיים ומסתכל דרך הלוחות, אבל אני רואה רק את שידה ואת אמבטיה ועיקול של שולחן.

"נראה טעים." הקול של ניק הזקן עמוק נורא.
"אה, זה השאריות של העוגת יומולדת," אמא אומרת.
"היית צריכה להזכיר לי, יכולתי להביא לו משהו. בן כמה הוא עכשיו, ארבע?"
אני מחכה שאמא תגיד אבל היא לא אומרת. "חמש." אני לוחש.
אבל היא בטח שומעת אותי כי היא מתקרבת אל ארון בגדים ואומרת "ג'ק" בקול כועס.
ניק הזקן צוחק, לא ידעתי שהוא מסוגל. "זה מדבר."
למה הוא אומר זה ולא הוא?
"רוצה לצאת משם ולמדוד את הג'ינס החדש שלך?"
הוא לא אומר את זה לאמא אלא לי. החזה שלי מתחיל לעשות בּוּם בּוּם בּוּם.
"הוא כמעט ישן," אמא אומרת.
לא אני לא. חבל שלחשתי חמש והיא שמעה אותי, חבל שבכלל עשיתי משהו.
עוד משהו שאני לא שומע לגמרי -
"טוב, טוב," ניק הזקן אומר. "אפשר לקבל פרוסה?"
"היא כבר קצת יבשה. אבל אם אתה באמת רוצה -"
"לא, תשכחי מזה, אַת הבוס."
אמא לא אומרת כלום.

"אני רק השליח, מוציא לך את הזבל, חורש חנויות של בגדי ילדים, מטפס על הסולם להוריד את הקרח מהחלון בתקרה שלך, לשירותך, גברתי..."

אני חושב שהוא עושה עקיצות, והאמת היא שהוא אומר את ההפך בקול עקום כזה.
"תודָה על זה." אמא נשמעת מוזר. "ככה יש פה הרבה יותר אור."
"נו, זה לא כאב, נכון?"
"סליחה. תודה רבה."
"לפעמים זה כמו לעקור שן," ניק הזקן אומר.
"ותודה על הקניות, ועל הג'ינס."
"אין בעד מה."
"הנה, אני אביא לך צלחת, אולי האמצע לא כל כך נורא."
יש נקישות, אני חושב שהיא נותנת לו עוגה. העוגה שלי.
אחרי זה הוא מדבר לא ברור. "כן, די יבשה."
הפה שלו מלא בעוגה שלי.

מנורה נכבית טוּק, זה מקפיץ אותי. לא איכפת לי חושך אבל אני לא אוהב בהפתעה. אני שוכב מתחת לְשמיכה ואני מחכה.

כשניק הזקן מחריק את מיטה אני מקשיב וסופר חמֵשים באצבעות, היום זה 217 חריקות. אני תמיד צריך לספור עד שהוא עושה את הקול הגְניחתי הזה ומפסיק. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי סופר כי אני תמיד סופר.

מה עם הלילות שאני ישן?
לא יודע, אולי אמא סופרת.
אחרי 217 הכול שקט.
אני שומע את טלוויזיה נדלקת, זה רק עולם החדשות, אני רואה חתיכות קטנות עם טנקים דרך הלוחות זה לא ממש מעניין. אני מכניס את הראש מתחת לְשמיכה. אמא וניק הזקן מדברים קצת אבל אני לא מקשיב.

אני מתעורר על מיטה ויורד גשם, ואז תמיד חלון בתקרה כולו מטושטש. אמא נותנת לי קצת ועושה "שיר אשיר בגשם" בשקט בשקט.
ימין ממש לא יאמי. אני זוכר ומתיישב. "למה לא סיפרת לו קודם שזה היומולדת שלי?"
אמא מפסיקה לחייך. "אתה אמור לישון כשהוא כאן."
"אבל אם היית מספרת הוא היה מביא לי משהו."
"מביא לך משהו," היא אומרת. "זה מה שהוא אומר."
"איזה מין משהו?" אני מחכה. "היית צריכה להזכיר לו."
אמא מיישרת את היד שלה מעל הראש שלי. "אני לא רוצה שהוא יביא לך דברים."
"אבל מתנת סופשבוע -"

"זה משהו אחר, ג'ק, אני מבקשת ממנו דברים שאנחנו צריכים." היא מצביעה על שידה, יש שם כחול מקופל. "דרך אגב, הנה הג'ינס החדש שלך."

היא הולכת לעשות פיפי.
"יכולת לבקש ממנו מתנה בשבילי. אף פעם בחיים שלי לא קיבלתי מתנה."
"המתנה שלך היתה ממני, זוכר? זה היה ציור."
"לא רוצה את הציור המטומטם." אני בוכה.
אמא מנגבת את הידיים ובאה לחבק אותי. "זה בסדר."
"זה יכול -"
"אני לא שומעת אותך. תנשום עמוק."
"זה יכול -"
"תגיד לי מה קרה."
"זה יכול להיות כלב."
"מה יכול?"
אני לא מסוגל להפסיק, אני צריך לדבר דרך הבכי. "המתנה. זה יכול להיות כלב שהפכו אותו לאמיתי, והיינו קוראים לו לאקי."
אמא מנגבת לי את העיניים עם השטוח של היד. "אתה יודע שאין לנו מקום."
"כן יש לנו." "כלבים צריכים לטייל." "אנחנו מטיילים." "אבל כלב -" "אנחנו רצים המון המון על מסלול, לאקי יכול לבוא איתנו. הוא בטוח ישיג אותך." "ג'ק. כלב ישגע אותנו." "לא נכון." "כן נכון. נהיה תקועים כאן עם נביחות, גירודים..." "לאקי לא יתגרד." אמא מגלגלת את העיניים. היא ניגשת אל ארון עם מדפים ומביאה את הדגנים, היא שופכת אותם אל הקערות שלנו בלי לספור אפילו. אני עושה פרצוף של אריה שואג. "בלילה כשתישני אני יהיה ער ואני יוציא את הנייר כסף מתוך החורים ועכבר יחזור." "אל תדבר שטויות." "זה לא שטויות, את שטויה." "תקשיב, אני מבינה -" "עכבר ולאקי חברים שלי." אני שוב פעם בוכה. "אין שום לאקי." אמא מדברת עם שיניים סגורות. "כן יש ואני אוהב אותו." "סתם המצאת אותו." "ויש גם עכבר, הוא החבר האמיתי שלי ואת עשית שהוא יברח -" "כן," צועקת אמא, "שהוא לא ידרוך לך על הפרצוף בלילה וינשוך אותך." אני בוכה כל כך הרבה שהנשימה שלי קופצת. לא ידעתי שעכבר ינשוך לי את הפרצוף, חשבתי שרק ערפדים. אמא צונחת על פוך ולא זזה. אחרי דקה אני הולך לידה ושוכב. אני מרים את החולצה שלה כדי לקחת קצת, אני כל הזמן צריך להפסיק כדי לנגב את האף. השמאלי טעים אבל אין הרבה. אחרי זה אני מודד את הג'ינס החדש שלי. זה כל הזמן נופל. אמא מושכת חוט שבולט. "די." "הוא רופף ממילא. חתיכת -" היא לא אומרת מה. "ג'ינס," אני אומר, "זה מה שהמכנסיים האלה עשויים ממנו." אני שם את החוט בתוך ארון מדפים בקופסת פלסטיק של מלאכות. אמא מורידה את כלֵי תפירה לעשות כמה תפרים במותניים, אחרי זה הג'ינס שלי כבר לא נופל.

יש לנו בוקר די עמוס. קודם אנחנו מפרקים את ספינת פיראטים שעשינו בשבוע שעבר והופכים אותה לטנק. בלון הוא הנהג, פעם הוא היה גדול כמו הראש של אמא וְוָרוֹד ושמן, עכשיו הוא קטן כמו האגרוף שלי אבל אדום ומקומט. אנחנו מנפחים בלון רק מתי שזה היום הראשון של החודש, אז לא נוכל לעשות אח לְבלון עד שיהיה אפריל. גם אמא משחקת עם טנק אבל לא הרבה כמוני. דברים נמאסים לה מהר, זה בא מלהיות מבוגרת.

יום שני זה יום כביסה, אנחנו נכנסים לתוך אמבטיה עם גרביים, תחתונים, המכנסיים האפורים שלי עם הכתמים של הקטשופ, הסדינים והמגבות מטבח, ומשפריצים את כל הלכלוך החוצה. אמא מחממת את תֶרמוֹסְטַט עד הסוף בשביל לייבש, היא לוקחת את סוס בגדים מהמקום שלו ליד דלת ומעמידה אותו פתוח אני אומר לו להיות חזק. הייתי רוצה לרכב עליו כמו בזמן שהייתי תינוק אבל עכשיו אני כזה גדול שאני עלול לשבור לו את הגב. זה יכול להיות מגניב להיות פעם קטן ופעם גדול כמו אֶליס. אחרי שאנחנו סוחטים את המים מהכול ותולים אותם, אמא ואני צריכים להוריד את החולצות שלנו ולהידחף בתורות לתוך מקרר בשביל הקרירוּת.

ארוחת צהריים זה סלט שוּעית, השני הכי פחות אהוב עלי. אחרי הנמנום אנחנו עושים צרחות כל יום חוץ משבת ויום ראשון. אנחנו משתעלים כדי לנקות את הגרון ומטפסים על שולחן בשביל להתקרב אל חלון בתקרה ומחזיקים ידיים שלא ניפול. אנחנו אומרים, "למקומות, היכון, צא," ופותחים את הפה גדול וצועקים צורחים מייללים מרעישים צווחים משתוללים הכי חזק שאפשר. היום הקול שלי הכי חזק שהיה בחיים שלי כי הריאות שלי נמתחות מזה שאני בן חמש.

אחר כך אנחנו משתיקים עם אצבעות על השפתיים. פעם שאלתי את אמא לְמה אנחנו מקשיבים והיא אמרה ליתר ביטחון אי אפשר לדעת.

אחרי זה אני משפשף מזלג ומסרק ומִכסים של צנצנות על הצדדים של הג'ינס שלי. נייר שורות הוא הכי חלק לשפשוף, אבל נייר טואלט טוב לציור שממשיך לתמיד, למשל היום אני מצייר אותי עם חתול ותוכי ואיגוּאנה ודביבון וסנטה קְלַאוּס ונמלה ולאקי וכל החברים שלי מתוך טלוויזיה בתהלוכה ואני המלך ג'ק. מתי שאני גומר אני מגלגל הכול חזרה שנוכל להשתמש בזה לטוּסיק שלנו. אני לוקח חתיכה נקייה מגליל אחר כדי לכתוב מכתב לדוֹרה, אני צריך לחדד את העיפרון האדום עם סכין חלק. אני מועך את העיפרון חזק כי הוא קצר מדי והוא כמעט נגמר, אני כותב מושלם רק יש פעמים שהאותיות שלי הולכות אחורה. אני בן חמש ביום שלפני אתמול, את יכולה לאכול את החתיכה האחרונה של העוגה אבל אין נרות, בּיי באהבה ג'ק. נקרע רק קצת בקצה של של. "מתי היא תקבל את זה?"

"טוב," אמא אומרת, "נראה לי שייקח לזה כמה שעות להגיע לים, ואז זה יישטף אל החוף..."

היא נשמעת מוזר כי היא מוצצת קרח בגלל שן מקולקלת. חופים וים זה טלוויזיה אבל אני חושב שאם אנחנו שולחים מכתב זה נהיה אמיתי לקצת. הקקי שוקע והאותיות צפות על הגלים. "מי ימצא את זה? דְייגוֹ?"

"סביר להניח. והוא ייקח את זה אל הדודנית שלו דוֹרה -" "בג'יפ סַפארי שלו. ווּוּוּם ווּוּוּם ווּוּוּם בכל הג'ונגל." "אז מחר בבוקר, נניח. הכי מאוחר בארוחת צהריים." הקוביית קרח פחות בולטת עכשיו בפנים של אמא. "תראי לי?" היא מוציאה אותה על הלשון. "נדמה לי שגם לי יש שן מקולקלת." אמא מייללת, "אוי, ג'ק." "באמת על באמת. אַאוּ, אַאוּ, אַאוּ." הפנים שלה משתנות. "אתה יכול למצוץ קוביית קרח אם אתה רוצה, לא מוכרחות לכאוב לך השיניים." "מגניב." "אל תפחיד אותי ככה." לא ידעתי שאני יכול להפחיד אותה. "אולי זה יכאב כשאני יהיה בן שש." היא נושפת אוויר כשהיא מוציאה את הקוביות מתוך מקפיא. "שקר וכזב, חור במכנסיו." אבל לא שיקרתי, רק עשיתי כאילו.

יש גשם כל אחרי הצהריים, אלוהים לא מסתכל פנימה בכלל. אנחנו שרים "מזג אוויר סוער" ו"יש גשם של גברים" ואת ההוא על המִדבר שמתגעגע לגשם. ארוחת ערב היא אצבעות דג ואורז, אמא נותנת לי לסחוט את הלימון זה לא אמיתי רק פלסטיק. פעם אחת היה לנו לימון אמיתי אבל זה התכווץ מהר מדי. אמא שמה קצת מהדג שלה בתוך האדמה של צמח.

עולם הסרטים מצוירים איננו בערב, אולי כי חשוך ואין להם מנורות שם. היום אני בוחר את עולם הבישול, זה לא כמו אוכל אמיתי, אין להם קופסאות שימורים. ההיא וההוא מחייכים אחד לשני ועושים בשר עם פשטידה מלמעלה ודברים ירוקים מסביב ודברים ירוקים אחרים שצפופים. ואז אני מעביר אל עולם הכושר ושם יש אנשים בתחתונים עם כל מיני מכונות שצריכים לעשות דברים עוד פעם ועוד פעם, נראה לי שהם נעולים בפנים. זה נגמר מהר ויש את המְחרבים, הם עושים בתים בצורות שונות וגם מיליוני צבעים, לא רק בתמונות אלא על הכול. בתים זה כמו המון חדרים דבוקים ביחד, בדרך כלל האנשים בְּטלוויזיה גרים בהם אבל יש פעמים שהם יוצאים אל ההחוצה שלהם ויש להם מזג אוויר.

"אולי נשים את המיטה שם?" אמא אומרת. אני מסתכל עליה, ואז אני מסתכל על לאן שהיא מצביעה. "זה קיר טלוויזיה."

"ככה אנחנו קוראים לו," היא אומרת, "אבל המיטה בטח תיכנס שם בין השירותים וה... נצטרך להזיז קצת את הארון בגדים. ואז השידה תהיה כאן במקום המיטה, ועליה הטלוויזיה."

אני עושה לא עם הראש המון פעמים. "אז לא נוכל לראות." "נוכל, נשב כאן על כיסא נדנדה." "רעיון לא טוב." "טוב, תשכח מזה." אמא מקפלת את הידיים חזק. האישה בְּטלוויזיה בוכה כי הבית שלה צהוב עכשיו. "היא יותר אהבה את החום?" אני שואל. "לא," אמא אומרת. "היא נורא שמחה, בגלל זה היא בוכה." מוזר. "היא עצובה שמחה, כמו שאת נהיית כשיש מוזיקה יפה בְּטלוויזיה?" "לא, היא סתם טומטומית. בוא נכבה את הטלוויזיה." "עוד חמש דקות? בבקשה?" היא עושה לא.

"אני יעשה 'תוכי', אני משתפר." אני מקשיב טוב טוב לאישה בְּטלוויזיה. אני אומר, "חלום מתגשם, אני מוכרחה לומר לך דארֶן שאפילו בחלומות הכי ורודים שלי לא דימיינתי, הכרכובים האלה -"

אמא לוחצת על כיבוי. אני רוצה לשאול אותה מה זה כרכובים אבל נדמה לי שהיא עוד עצבנית בגלל הרהיטים, זאת היתה תוכנית משוגעת.

בתוך ארון בגדים אני אמור ללכת לישון אבל אני סופר ריבים. היו לנו שלושה ריבים בשלושה ימים, אחד על הנרות ואחד על עכבר ואחד על לאקי. אני מעדיף להיות ארבע אם חמש זה אומר שרבים כל הימים.

"לילה טוב, חדר," אני אומר מאוד בשקט. "לילה טוב, מנורה ובלון." "לילה טוב, תנור," אמא אומרת, "ולילה טוב, שולחן." אני מחייך. "לילה טוב, כדור מילים. לילה טוב, מבצר. לילה טוב, מחצלת." "לילה טוב, אוויר," אמא אומרת. "לילה טוב, רעשים בכל מקום." "לילה טוב, ג'ק." "לילה טוב, אמא. ופשפש מפושפש, אל תשכחי את פשפש מפושפש." "שינה נוחה," היא אומרת, "ליל מנוחה, שום פשפש מפושפש לא יצבוט אותך."

אני מתעורר וחלון בתקרה כחול לגמרי בזכוכית שלו, לא נשאר בכלל שלג אפילו בפינות. אמא יושבת בכיסא שלה ומחזיקה את הפנים, זאת אומרת כואב לה. היא מסתכלת על משהו שיש על שולחן, שני דברים.

אני קופץ וחוטף. "זה ג'יפ. ג'יפ עם שלט רחוק!" אני מטיס אותו באוויר, הוא אדום, גדול כמו היד שלי. השלט הוא מלבן ובצבע כסף, אני מסובב כפתור אחד עם האגודל והגלגלים של הג'יפ מסתובבים זְ'זְ'זְ'זְ'זְ'זְ'זְ'.

"זאת מתנת יומולדת מאוחרת." אני יודע מי הביא את זה, ניק הזקן, אבל היא לא אומרת. אני לא רוצה לאכול את הדגנים שלי אבל אמא אומרת שאני יוכל לשחק עם הג'יפ שלי ישר אחרֵי. אני אוכל עשרים ותשעה, ואז אני כבר לא רעב. אמא אומרת שזה בזבוז אז היא אוכלת את השאר.

אני לומד להזיז את ג'יפ רק עם שלט. האנטנה הדקה בצבע כסף, אני יכול לעשות אותה ממש ארוכה או ממש קצרה. כפתור אחד עושה שג'יפ ייסע קדימה ואחורה, השני עושה מצד לצד. אם אני לוחץ על שניהם ביחד ג'יפ חוטף שיתוק כאילו פגע בו חץ מורעל, הוא אומר אאאאההה.

אמא אומרת שהיא צריכה לנקות כי יום שלישי. "בעדינות," היא אומרת. "תזכור שזה עלול להישבר."

אני כבר יודע את זה, הכול עלול להישבר.

"ואם תשאיר אותו דולק הרבה זמן הסוללות ייגמרו, ואין לנו אחרות." אני יכול להסיע את ג'יפ בכל החדר, זה קל חוץ מאשר בקצה של מחצלת כי היא מתקפלת מתחת לגלגלים. שלט הוא הבוס, הוא אומר, "קדימה, ג'יפ צב שכמוך. שתי פעמים מסביב לרגל של שולחן, בשיא המהירות. אל תפסיק לסובב את הגלגלים שלך." לפעמים ג'יפ עייף, שלט מסובב לו את הגלגלים גְררררר. ג'יפ השובב הזה מתחבא בתוך ארון בגדים אבל שלט מוצא אותו בקסם ומכריח אותו ליסוע קדימה ואחורה ולהתנגש בלוחות.

ביום שלישי ושישי תמיד יש ריח של חומץ. אמא משפשפת מתחת לְשולחן עם המטלית שהיתה פעם חיתול שהיה לי עד גיל שנה. אני בטוח שהיא מעיפה את הקוּרים של עכבישה אבל כבר לא ממש איכפת לי. אחרי זה היא לוקחת את שואב שעושה מלא רעש ואבק וָה וָה וָה.

ג'יפ מתחבא במתחת למיטה. "תחזור, ג'יפי תינוק קטן שלי," אומר שלט. "אם תהיה דג בנהר אני יהיה דייג ואני יתפוס אותך ברשת שלי." אבל ג'יפ הערמומי שומר על שקט עד ששלט מנמנם עם האנטנות למטה, ואז ג'יפ מתחבא מאחוריו ומוציא לו את הסוללות חה חה חה.

אני משחק עם ג'יפ ושלט כל היום חוץ ממתי שאני בתוך אמבטיה ואז הם צריכים לחנות על שולחן כדי לא לקבל חלודה. כשאנחנו עושים צרחות אני מרים אותם גבוה גבוה לכיוון חלון בתקרה וג'יפ עושה ווּוּוּוּוּם בגלגלים שלו הכי חזק שהוא יכול.

אמא שוב פעם נשכבת ומחזיקה את השיניים. לפעמים היא נושפת אוויר ארוך ארוך ארוך. "בשביל מה את נושפת כל כך ארוך?" "אני מנסה להתגבר על זה." אני יושב ליד הראש שלה ומלטף לה את השיער מהעיניים, המצח שלה מחליק. היא תופסת לי את היד ומחזיקה אותה חזק. "זה בסדר." זה לא נראה בסדר. "את רוצה לשחק עם ג'יפ ושלט ואיתי?" "אולי אחר כך." "אם תשחקי זה לא יפריע לך וזה לא יְשנה." היא מחייכת קצת אבל הנשימה הבאה יוצאת יותר חזקה כמו אנחה. ב 17:57 אני אומר, "אמא, כמעט שש," היא קמה להכין ארוחת ערב אבל היא לא אוכלת. ג'יפ ושלט מחכים בתוך אמבטיה כי עכשיו היא יבשה, זאתי המערה הסודית שלהם. "בעצם ג'יפ מת ועלה לגן עדן," אני אומר, ואוכל את הנגיסֵי עוף ממש מהר. "אה, כן?" "אבל אז בלילה כשאלוהים ישן, ג'יפ ברח וגלש על שיח האפונים לתוך חדר כדי לבקר אותי." "מאוד ערמומי מצידו."

אני אוכל שלוש שוּעיוֹת ושותה כוס חלב שלמה ואז עוד שלוש שוּעיוֹת, הן יורדות קצת יותר מהר בשלשות. חמש יהיה הכי הכי מהר אבל אני לא מצליח, הגרון שלי נסגר. פעם אחת כשהייתי בן ארבע אמא כתבה שוּעית ירוקה/ירוקים קפואים אחרים ברשימת קניות ואני קישקשתי על שוּעית ירוקה עם העיפרון הכתום, היא חשבה שזה מצחיק. בסוף אני אוכל את הלחם הרך כי אני אוהב להחזיק אותו בפה כמו כרית. "תודה, ישו התינוק, במיוחד על הנגיסֵי עוף," אני אומר, "ודי בבקשה עם השוּעית הירוקה להרבה זמן. היי, למה אנחנו אומרים תודה לישו התינוק ולא לו?"

"לו?" אני מראה עם הראש על דלת. הפנים שלה נעשות ריקות אפילו שלא אמרתי את השם שלו. "למה שנגיד לו תודה?" "אמרת בלילה ההוא, על הקניות והקרח שירד מעל חלון בתקרה והמכנסיים." "אסור לך להקשיב." לפעמים כשהיא ממש כועסת הפה שלה כמעט לא נפתח. "זה היה תודה בכאילו." "למה זה -?" היא מתפרצת. "הוא רק מביא. הוא לא מגדל את החיטה בשדה." "איזה שדה?" "הוא לא זה שבגללו השמש מאירה עליה או הגשם יורד או שום דבר." "אבל אמא, לחם לא בא מהשדות." היא מועכת את הפה שלה. "למה אמרת -?" "כבר הגיע הזמן לטלוויזיה," היא אומרת מהר.

זה קְליפּים, אני מת על זה. בדרך כלל אמא עושה איתי את התנועות אבל לא היום. אני קופץ על מיטה ומלמד את ג'יפ ואת שלט להזיז את הטוּסיק. יש ריהאנה וטי אַיי וליידי גאגא וקַניה וסט. "למה ראפֶּרים הולכים עם משקפי שמש גם בלילה?" אני שואל את אמא, "כואבות להם העיניים?"

"לא, הם פשוט רוצים להיראות מגניבים. ושמעריצים לא יסתכלו להם בעיניים כל הזמן בגלל שהם כאלה מפורסמים."

אני מבולבל. "למה המעריצים מפורסמים?" "לא, הכוכבים מפורסמים." "והם לא רוצים להיות?" "נראה לי שכן," אמא אומרת וקמה לכבות את טלוויזיה, "אבל הם רוצים גם שתישאר להם קצת פרטיות." כשאני לוקח, אמא לא נותנת לי להכניס את ג'יפ ושלט לתוך מיטה אפילו שהם חברים שלי. ואז היא אומרת שהם צריכים לשבת על מדף בזמן שאני יישן. "אחרת הם יפריעו לך בלילה." "לא נכון, הם הבטיחו." "תקשיב, בוא נשים את ג'יפ למעלה, ותישן עם השלט כי הוא יותר קטן, אבל עם אנטנות סגורות. עשינו עסק?" "עשינו." כשאני בתוך ארון בגדים אנחנו מדברים דרך הלוחות. "שאלוהים יברך את ג'ק," היא אומרת. "שאלוהים יברך את אמא ויעשה קסם שיבריא לה את השיניים. שאלוהים יברך את ג'יפ ואת שלט." "שאלוהים יברך את הספרים." "שאלוהים יברך את כל מה שכאן ובחלל החיצון וגם את ג'יפ. אמא?" "כן." "איפה אנחנו כשאנחנו ישנים?" אני שומע אותה מפהקת. "כאן." "אבל חלומות." אני מחכה. "זה טלוויזיה?" היא עוד לא עונה. "אנחנו נכנסים אל טלוויזיה בשביל לחלום?" "לא. אנחנו תמיד רק כאן." הקול שלה נשמע מרחוק מאוד. אני שוכב מקופל ונוגע בכפתורים עם האצבעות. אני לוחש. "אתם לא יכולים להירדם, כפתורים קטנים? זה בסדר, קחו קצת." אני מצמיד אותם אל הפטמות שלי, בתורות. אני בערך ישן אבל רק כמעט. בּיפּ בּיפּ. זאתי דלת. אני מקשיב חזק חזק. האוויר הקר נכנס. אם הייתי מוציא את הראש מתוך ארון בגדים, דלת היתה פתוחה ובטח הייתי רואה את כל הכוכבים והספינות חלל והעולמות והחייזרים טסים בצלחות מעופפות. הלוואי הלוואי הלוואי שיכולתי לראות את זה. בּוּם, דלת נסגרת וניק הזקן אומר לאמא שלא היה יותר משהו ושמשהו אחר היה במחיר מגוחך ממילא. מעניין אם הוא הסתכל למעלה על מדף וראה את ג'יפ. זה כן הוא הביא לי אותו, אבל הוא לא שיחק איתו נדמה לי. הוא לא יודע איך ג'יפ עושה פתאום ווּוּוּוּם כשאני מדליק את שלט.

היום אמא והוא רק קצת מדברים. מנורה נכבית קְליק וניק הזקן מחריק את המיטה. לפעמים אני סופר באֶחדים במקום בחמֵשים רק בשביל ההבדל. אבל אני מתחיל להתבלבל אז אני עובר לחמֵשים שהולכים יותר מהר, אני סופר עד 378.

הכול שקט. אני חושב שהוא בטח ישן. אמא מתכבה כשהוא מכובה או שהיא נשארת ערה ומחכה שהוא ילך? אולי שניהם מכובים ואני דולק? זה מוזר. יכולתי לשבת ולזחול החוצה מתוך ארון בגדים והם אפילו לא היו מרגישים. יכולתי לצייר ציור שלהם על מיטה או משהו. מעניין אם הם אחד ליד השני או בשני הצדדים.

ואז יש לי רעיון נוראי, אולי הוא לוקח? אמא מרשה לו לקחת או שהיא אומרת, שְכַּח מזה, חוֹזֶה, זה רק בשביל ג'ק? אם הוא ייקח אולי הוא יהיה יותר אמיתי. אני רוצה לקפוץ ולצרוח.

אני מוצא את הכפתור שמדליק את שלט, אני עושה אותו ירוק. נכון שזה היה מצחיק אם הכוחות על שלו יתחילו לגלגל את הגלגלים של ג'יפ על מדף? ניק הזקן יתעורר בהפתעה חה חה.

אני מנסה את הכפתור קדימה, כלום לא קורה. יופי, שכחתי למשוך את האנטנה. אני מושך אותה עד הסוף ומנסה שוב פעם אבל שלט עוד לא עובד. אני מוציא את האנטנה שלו מחוץ ללוחות, היא בחוץ ואני בפנים באותו זמן. אני מדליק. אני שומע צליל קטן שזה בטח הגלגלים של ג'יפ מתעוררים ואז - טראחחחחחח.

ניק הזקן שואג כמו שבחיים שלי לא שמעתי אותו, משהו על ישו אבל לא ישו התינוק עשה את זה, זה הייתי אני. מנורה נדלקת, אור מרביץ לי דרך הלוחות, העיניים שלי נלחצות חזק. אני דוחף את עצמי אחורה ומושך עלי את שמיכה עד למעלה.

הוא צועק, "מה את חושבת שאת עושה?"
אמא נשמעת מבולבלת, היא אומרת, "מה, מה? חלמת חלום רע?"
אני נושך את שמיכה, רכה כמו לחם אפור בפה שלי.
"את ניסית לעשות משהו, נכון?" הקול שלו יורד. "כי כבר אמרתי לך, את משחקת באש, אם -"
"ישנתי." אמא מדברת בקול קטן ומעוך. "בבקשה - תראה, תראה, זה הג'יפ המטופש הזה, הוא התגלגל מהמדף."
ג'יפ לא מטופש.
"אני מצטערת," אמא אומרת, "אני כל כך מצטערת, הייתי צריכה לשים אותו במקום אחר שהוא לא ייפול. אני ממש ממש -"
"בסדר."
"תשמע, בוא נכבה את האור -"
"לא," ניק הזקן אומר. "אני זז."
אף אחד לא אומר כלום, אני סופר אחד היפּוֹפּוֹטם שתיים היפּוֹפּוֹטם שלוש היפּוֹפּוֹטם -
בּיפּ בּיפּ, דלת נפתחת ונסגרת בּוּם. הוא נעלם.
מנורה שוב מתקתקת ונכבית.
אני ממשש את הרצפה של ארון בגדים כדי למצוא את שלט, אני מוצא דבר נוראי. האנטנה שלו קצרה וחדה, היא בטח נשברה בין הלוחות.
"אמא," אני לוחש.
אין תשובה.
"שלט נשבר."
"לך לישון." הקול שלה כזה צרוד ומפחיד שאני חושב שזה לא היא.

אני סופר את השיניים חמש פעמים, אני מגיע לעשרים כל פעם אבל אני בכל זאת חייב לעשות את זה שוב פעם. אף אחת מהן לא כואבת אבל אולי הן יכאבו כשאני יהיה בן שש.

אני בטח נרדם אבל לא יודע את זה כי אז אני מתעורר.
אני עוד בתוך ארון בגדים והכול חושך. אמא עוד לא לקחה אותי אל מיטה. למה היא לא לקחה אותי?
אני דוחף את הדלתות ומקשיב לנשימה שלה. היא ישנה, היא בטח לא כועסת בשינה, נכון?
אני זוחל מתחת לְפוך. אני שוכב ליד אמא בלי לגעת, יש מסביבה המון חום.

© כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור

חדר - אמה דונהיו
Room - Emma Donoghue


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *