» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים במרץ 2010       חזור

פול ורלן, 67 שירים
מאת: עמינדב דיקמן
Paul Verlaine, 67 poemes - Choix, traduction,
annotations et preface par Aminadav A. Dykman

ההוצאה: כרמל עמינדב דיקמן: "את ליבם של בני השבע-עשרה ייתכן שהיתה משכנעת יותר הפִּסקה שהציב הסימבוליסט הרוסי ואלרי בְּרְיוּסוֹב בראש 'הרישום הביוגרפי' של ורלן, שחיבר בשנת 1911: "יצירתו של ורלן קשורה לחייו באורח כה הדוק, עד כי ספק אם עשויים שיריו להיות מובנים בלא היכרות עם תולדות חייו. ורלן, אחד המשוררים הסובייקטיביים ביותר שידעו תולדות הספרות מעולם, אינו יודע אלא נושא אחד ליצירותיו השיריות: הוא עצמו, חוויותיו, שמחותיו ועיצבונותיו. בנאיביות של תינוק הוא מדבר בשיריו על אודות הפרטים הזעירים ביותר בחייו, ואינו סבור שיש להסבירם לקורא". " לימים, כשקראתי בוורלן ועל אודותיו בצרפתית, נזכרתי בדבריו של בריוסוב למקרא רישום אחר, קצר יותר, חד ועמוק עשרת מונים, זה של פול ואלרי - 'ורלן עובר' (Passage de Verlaine).

עניין הנאיביות התינוקית הטריד אותי, כשם שהטרידו אותי הטרטורים התכופים ששמעתי בדבר 'פשטותו האינסופית' של ורלן. "שירתו", כתב ואלרי במשפטים האחרונים של הרישום שלו, "רחוקה מאוד מלהיות נאיבית, שכן אין משורר אמיתי עשוי להיות נאיבי. על-נקלה אנו שוכחים, כי מעצם ההכרח שבמצבו, המשורר הוא אחרון האנשים שיש בידם להפיק רצון ממילים ותו לא".

מלבד יופיו המלוטש, כולל רישומו של ואלרי אפיון מדויק של 'תופעת ורלן', שקול כנגד עמודים רבים בהיסטוריות מחוכמות של ספרות צרפת. מַלַרְמֶה, העיד ואלרי, היה הסופר הראשון שהעז להגות בבעיית הספרות בכוליותה, וסופו שהגה כעין אלגברה של מה שיתר הסופרים הגו בו במונחים של אריתמטיקה בלבד.

אבל ורלן, כתב ואלרי, "הרי זה ההפך הגמור. [...] יצירתו אינה שואפת להגדיר עולם אחר, טהור יותר וזך יותר מעולמנו וכמו שלם בתוך עצמו, כי אם מכניסה בשערי השירה את כל גיווניה של הנפש כמות שהיא. ורלן חותר להיות אינטימי ככל יכולתו; הוא רצוף חוסר-איזון וחספוסים העושים אותו קרוב עד בלי די לקורא. שורת השיר שלו, חופשית וקלת תנועה בין קטביה של השפה, מרהיבה עוז להשפיל בנימה המוסיקלית המעודנת ביותר עד לפרוזה, לעתים הגרועה שבפרוזות, שהוא שואל ומאמץ לו בכוונה תחילה".

אולי כאן טמון המפתח לעניין שבוורלן, לכל הפחות לחלק ממנו: נפש, תנועת הנפש. אני נזכר בדבריו הנוקבים של המבקר הקפדן וחד-העין אלבר-מארי שמיט, עורכם המסור של ידידַי המשוררים הצרפתים בני המאה ה-16. בספרונו המצוין על ספרות הסימבוליזם הצרפתי, כתב על תנועות הנפש של ורלן דברים של טעם. רמבו, כתב שמיט, גילה בפליאה את זרם התודעה (במובן הפשוט): הוא שם את ליבו לעובדה שהנפש פולטת כל העת חומר פיוטי מוזר, שטף זיכרונות, מילים, תמונות, סמלים ודימויים, ונפנה לעסוק בזה. הוא סייע לוורלן למצוא מקצבים שיתאמו את תנועותיו של שטף זה.

כך נוצר הרקע שממנו צמח הקובץ שאין שני לו (גם לא ביצירת ורלן עצמו) רומנסות בלי מילים. וּורלן אמנם מצא לו את המקצבים הללו, בעיקר במשקלים האי-זוגיים ובשילוביהם בזוגיים (תשע הברות לעומת עשר וכדומה) ולימים גם פישט את החרוז עד לפירורי אסונאנסים, כפי שהמליץ (לאחור) בשירו (המפורסם-לרעתו) 'אמנות השירה'. בסופו של דבר, עלה בידו, כפי שניסח זאת שמיט ברוב חן, ליצור שירה שהיתה 'הכתבה של הנפש', לפי חוקי רטוריקה משלה, רטוריקה שאינה נותנת ביד הכותב דווקא מילים קולעות, אלא מילות רגש המביעות מציאות פנימית אחרת. נפש, השיר כהכתבה של הנפש. גם לגַאֵטָן פִּיקוֹן, מבקר בעל טביעת-עין משובחת, היה דבר-טעם להוסיף בעניין זה. ברומנסות בלי מילים, כתב, מצא ורלן את ההֶדגש שלו.

"הדגש, לחש מלודי דק, שהוא קולה של התנסות, מפני שהזמר נפגם כשההתנסות נעלמת. איזו התנסות? זו של תחושה לא-אישית, היטמעות הנפש בעולם, כאשר הנפש מאבדת כל תחושה של גבולותיה הפרטיים, כאשר היֵשִׁים מאבדים כל קו מתאר, כל זהות. ערפל חי נרחב, סביבה מעורבת הומוגנית כל-כך, עד שהדבר שמביטים בו אינו נפרד עוד מן המבט. האני נהיה הוא [...] היֵשׁ נהיה זה, הדבר הזה".

הבה נפשט את העניין, עד כדי משפט אחד: ורלן היה גדול האימפרסיוניסטים בשירה. איש לא היטיב כמותו להעמיד שיר נים ולא נים תיר ולא תיר, בין חלום ומציאות ובשניהם כאחד, ליצור שיר שלם שאינו אלא בבואת רגש או הרגשה, שגם אם יש בו סמל, סימבול, הרי הוא מין סימבוליזם כמעט נטול כל ממד טרנסצנדנטי (ובזה הוא נבדל מבודלר, בודלר הבלתי-נמנע). ואם כבר אמרתי 'אימפרסיוניסט', רשאי אני לומר - כמעט פּוּאַנְטִילִיסְט. במונחים ממשיים: כשם שביקשו הפואנטיליסטים לתת את הבכורה בתמונה לאור ולצבע, כן ביקש ורלן לתת את הבכורה בשיר לתחושה, להפנות עורף להסבר ול"סיפור". בשירים המובהקים ממין זה, 'אור ירח צח', למשל, המילים פונות בלא שום תיווך היישר לחושים.

ה"סיפור" (על דבר אהוב ואהובה) מותווה רק בקצרנות. בשיאו, מצליח ורלן לזקק את התחושה כל-כך ולפרוש אותה על פני השיר כולו (שאיננו אפיגרמה או הייקו!) פרישׂה כה מאוזנת, הפועלת אך באמצעות הֶגְוֵנֵי תנועה, עד שהשיר ומה שיש בו הופכים אך למה שמוחש בו: 'במישור אפוף שכול', המישור המשמים הוא, בסופו של דבר, השיממון עצמו.

פול ורלן, 67 שירים בהוצאת כרמל ובסיוע המפעל לתרגום ספרות מופת, מרכז ההדרכה לספריות בישראל, מבחר, תרגום, מבוא והערות: עמינדב דיקמן.

לויקטור הוגו
כְּמוֹתוֹ כְּקוֹצֵר הַקָּמָה, אֲשֶׁר מַגָּלוֹ הָעִוֵּר
מַפִּיל דְּגָנִיָּה רַעֲנֶנֶת וְחוֹחַ-בַּרְקָן מְחֻסְפָּס,
כְּמוֹתוֹ כְּקָלִיעַ אַכְזָר, אֲשֶׁר בִּמְעוֹפוֹ מִזְדַּהֵר,
שׁוֹרֵק, וּפוֹלֵחַ אֲוִיר, וּפוֹגֵעַ בְּךָ, וְלֹא חָס,

כָּזֶהוּ הַמָּוֶת, אָיֹם, מוֹפִיעַ רָכוּב עַל דְּרָקוֹן,
וּבֵינוֹת אֲנָשִׁים הוּא עוֹבֵר כְּמוֹ רַעַם, הָלֹךְ וְכָרֹת,
מוֹחֵץ וּמַכֶּה כְּבָרָק בְּכָל הַנִּקְרֶה בְּדַרְכּוֹ
בְּעוֹדֶנּוּ אוֹחֵז בַּחֶרְמֵשׁ בְּצֶמֶד יָדָיו הַחִוְרוֹת.

עָשִׁיר, סָב, צָעִיר וְעָנִי, צַיֵּת יְצַיֵּת כָּל אֶחָד
לְמָרוּת שִׁלְטוֹנוֹ הַקּוֹדֵר, וֶאֱלֵי לְבָבוֹת נִכְנָעִים
צוֹלֵל וְנִחָת הַמִּפְלָץ, אֲהָהּ! צִפָּרְנֵי הָעַרְפָּד!
וְהוּא עָט עַל רָאשֵׁי יְלָדִים כְּעוּטוֹ עַל רָאשֵׁי הַפּוֹשְׁעִים:

נֶשֶׁר גֵּאֶה וְשָׁלֵו, כַּאֲשֶׁר מִמָּרוֹם, פְּרוּשׂ-אֶבְרָה,
תֶּחֱזֶה בַּדּוֹרֵס הַשָּׁחֹר שֶׁמֵּעַל עוֹלָמֵנוּ דּוֹאֶה,
כְּלוּם לֹא לַעַג בּוּז (כְּלוּם לֹא, יוֹתֵר מֵחָרוֹן וְעֶבְרָה)
גְּאוֹן-רוּחַ נָדִיב וְדָגוּל, בְּלִבְּךָ מִתְגַּעֵשׁ וְגוֹאֶה?

אַךְ בְּעוֹד שֶׁלַּמָּוֶת תָּבוּז וּלְכָל אֵימוֹתָיו-מַחְרִידוֹת,
הוּגוֹ, הֵן רַחֵם תְּרַחֵם עַל כָּל הַמֻּכִּים וִיגוֹנָם,
וְתֵדַע, בְּשָׁעָה שֶׁצָּרִיךְ, לִשְׁפֹּךְ גַּם דְּמָעוֹת אֲחָדוֹת,
דִּמְעוֹת אַהֲבָה אֲחָדוֹת עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר כְּבָר אֵינָם.

לדון קיחוטה
הוֹ, דּוֹן קִיחוֹטֶה, אַבִּיר קָשִׁישׁ, בּוֹהֶמְיָן כַּבִּיר,
אַךְ לַשָּׁוְא בְּפָנֶיךָ יִשְׂחַק הֶהָמוֹן הָרָשָׁע, הַנִּתְעָב:
מוֹתְךָ הָיָה עֵד-יִסּוּרִים וְחַיֶּיךָ הָיוּ - שִׁיר,
טַחֲנוֹת הָרוּחַ הָהֵן טָעוּ, שַׁלִּיטִי הַנִּשְׂגָּב!

נֶאְפָּד בְּמָגֵן-אֱמוּנָה עוֹד וָעוֹד צְלַח וּרְכַב, צְלַח וּרְכַב,
עַל סוּסְךָ הַמּוּזָר שֶׁאָהַבְתִּי, הַסּוּס הָאַבִּיר.
רְכַב, לוֹקֵט-שִׁבֳּלִים נֶאֱצָל! - נִתְעַצְּמוּ מֶחְדָּלָיו
שֶׁל הַחֹק, עוֹד יוֹתֵר מִלְּפָנִים, מִסְפָּרָם לְמַכְבִּיר.

הֵידָד! אַחֲרֶיךָ נֵלֵךְ, אֲנַחְנוּ, קְדוֹשֵׁי הַשִּׁירָה
אֲזוּרֵי הַוֶּרְבֶּנָה עִם שְׂעַר-מְשֻׁגָּע מְפֹרָע.
הוֹבִילֵנוּ אֱלֵי מִתְקָפָה לְמוּל חֶזְיוֹנוֹת-אַדִּירִים,

כָּךְ שֶׁעַד-מְהֵרָה, חֵרֶף כָּל תַּעֲלוּל רְמִיָּה,
נִסֵּי-הַשִּׁירוֹת הַכְּנוּפִים יִהְיוּ בְּגָאוֹן מִתְבַּדְּרִים
מֵעַל לְקָדְקֹד הַשֵּׂיבָה שֶׁל הַהִיא, הַבִּינָה הַפְּתַיָּה.

מרובע
בִּזְמַן כֹּה אֲפוּף תַּרְדֵּמָה כִּזְמַנִּי,
שֶׁאֵין בּוֹ שְׂמֵחִים וְאֵין מִתְחָרְטִים,
הַצְּחוֹק הַיָּחִיד שֶׁעוֹדוֹ הֶגְיוֹנִי
הוּא הַצְּחוֹק שֶׁמִּפִּי גֻּלְגְּלוֹת-הַמֵּתִים.

לְוָיָה
לְוָיָה - אֵינֶנִּי מַכִּיר עוֹד דָּבָר כֹּה מָלֵא בְּגִילָה!
חוֹפֵר-הַקְּבָרִים מְפַזֵּם, כַּשִּׁילוֹ מִתְנוֹצֵץ בְּבָרָק,
פַּעֲמוֹן, מֵרָחוֹק, בָּאֲוִיר, מְשַׁלֵּחַ דִּנְדּוּן זַךְ וָדַק,
וְהַכֹּמֶר, עָטוּר צְחוֹר אֵפוֹד, עוֹלֵז לוֹ בְּעֵת הַתְּפִלָּה,

וּבְקוֹל רַעֲנָן שֶׁל יַלְדָּה מְזַמֵּר יַלְדּוֹן-מַקְהֵלָה,
וְעֵת אֶל חֻבּוֹ שֶׁל הַבּוֹר, חָמִים, בְּמַנְעָם מְפֻנָּק,
יוֹרֵד הָאָרוֹן לְשִׁכְבּוֹ, וּמַפָּל עֲדַנְדָּן שֶׁל אָבָק
וְעָפָר, שְׂמִיכָה לַנִּפְטָר, הַחֶבְרֶמָן, זֶה הַמֻּפְלָא,

כָּל זֶה אָז נִדְמֶה בְּעֵינַי מַקְסִים בְּיוֹתֵר, בֶּאֱמֶת!
וְאָז, עֲגֻלִּים בַּמְּעִילִים הַקְּטוּמִים, קַבְּרָנָיו שֶׁל הַמֵּת,
שֶׁחָטְמָם עַל פְּנֵיהֶם הֶאֱדִים הוֹדוֹת לְנִדְבַת-הַתְּשָׁרִים,

וְאָז, נְאוּמִים בִּמְתֻמְצָת, אֲבָל מַה-מְּלֵאִים בִּתְכָנִים,
וְאָז, לְבָבָם מָה-רָחָב, מִצְחֵיהֶם בִּתְהִלָּה עֲטוּרִים,
הֲרֵיהֶם - הַיּוֹרְשִׁים הַקּוֹרְנִים!

ערב אוקטובר
הַסְּתָו, הַשְּׁקִיעָה! וַאֲנִי מְאֻשָּׁר וְשָׂמֵחַ!
וְהַדָּם עַל הַמַּק הָרוֹקֵב בְּמִסְמוּס!
הַדְּלֵקָה בַּזֶּנִית! וְהַמָּוֶת, בַּטֶּבַע פָּרוּשׂ!
וּמַיִם עוֹמְדִים! וְאָדָם שֶׁבְּלַהַט קוֹדֵחַ!

זוֹ עִתְּךָ, עוֹנָתְךָ, אִישׁ הַשִּׁיר וְאָמַּן-הַמִּלָּה,
שֶׁמִּכָּל אַשְׁלָיָה מְרוֹקָן לְבָבוֹ,
לוּ יַמְשִׁיכוּ לִכְסֹס שִׁנֵּי עַכְבְּרֵי-תַּאֲווֹת,
מַה-נִּפְלָא הָרְאִי! אֵיזֶה חַג-הִלּוּלָה!

לוּ אַחֵר, קַטְנוּנִי, אוֹ שׁוֹטֶה וֶאֱוִיל, מְטֹרָף,
אָבִיב וּזְרִיחָה יַעֲרִיץ לוֹ עַד-כְּלוֹת,
וְאֶת שְׁתֵּי הַבְּתוּלוֹת, הַוְּרֻדּוֹת מִוְּרוֹד הַשְּׂמָלוֹת,

אַתָּה, סְתָו קִשֵּׁחַ וְגַס, לִי אָהוּב מָעֳדָף
מִכָּל פַּרְצוּפֵי-הַמַּלְאָךְ הַתְּמִימִים,
מְאַהֵב אַכְזָרִי, אִישׁוֹנֶיךָ זָרִים-אֲיֻמִּים.

השלָמה | לארנסט בוטיה
עוֹדִי נַעַר, חָלַמְתִּי עַל-דְּבַר קֹה-אִי-נוֹר,
עַל הֲדַר-הַפַּרְסִים, עַל פְּאֵר-אַפִּיפְיוֹר,
עַל הֶלְיוֹגַבַּלוּס, אַשּׁוּרְבַּנִיפָּל!

כְּמִיהָתִי גַּגּוֹת-פָּז הֶאֱמִירָה מֵעַל,
וּלְנִיחוֹחַ בְּשָׂמִים וּלְקוֹל-לְחָנִים
הַרְמוֹנוֹת לְאֵין-סוֹף וְגַנֵּי-עֲדָנִים!

הַיּוֹם, מְרֻגָּע אַךְ לוֹהֵט עוֹד כְּאָז,
וּמַכִּיר חֹק-חַיִּים, רֹאשׁ לָכֹף כָּאַגְמוֹן,
נֶאֱלַצְתִּי לִבְלֹם בִּי הֲדַר שִׁגָּעוֹן,
אַךְ בְּלֹא שֶׁאֻכְנַע אוֹ אַשְׁלִים בְּמֻפְרָז.

לוּ יְהִי! הֶהָדָר מִתְחַמֵּק לִי וָגָז,
אַךְ הַבּוּז לַנְּעִימוּת וּלְחֶלְאַת-הֶהָמוֹן!
וְאִשָּׁה יָפָה עוֹד אֶשְׂנָא בְּחָרוֹן,
וְחָבֵר מְסֻיָּג, אֲסוֹנַנְס מְחֹרָז.

NEVERMORE
זִכָּרוֹן, זִכָּרוֹן, מַה תָּצִיק לִי כָּל-כָּךְ? הַסְּתָו
הֵעִיף אֶת הַכְּפוֹר בָּאֲוִיר הֶעָמוּם-אֵינְאוֹנִי
וְהַשֶּׁמֶשׁ יָרְתָה אֶת חִצֵּי בָּהֳקָהּ-חַדְגּוֹנִי
עַל יַעַר מַצְהִיב, שָׁם הָרוּחַ הָמָה תְּלֻנּוֹתָיו.

הָיִינוּ בָּדָד, מְטַיְּלִים כְּמוֹ בְּתוֹךְ הֲזָיָה,
הִיא, אֲנִי, וְשֵׂעָר וְהִרְהוּר שֶׁהָרוּחַ בִּדֵּר.
וּפִתְאֹם בִּי נָתְנָה מַבָּטָהּ, הַמְרַגֵּשׁ, הַחוֹדֵר:
"מֶה הָיָה הַיָּפֶה בְּיָמֶיךָ?" - אַדְוַת הַזָּהָב הַחַיָּה

שֶׁל קוֹלָהּ הַמָּתוֹק, הַנּוֹגֵן, שֶׁצְּלִילוֹ מַלְאָכִי.
וְהָיָה מַעֲנִי מְקֻפָּל בְּאִפּוּק חִיּוּכִי
וְנָשַׁקְתִּי אוֹ-אָז אֶת יָדָהּ הַצְּחוֹרָה, בִּדְבֵקוּת.

- אָהּ! פְּרָחִים רִאשׁוֹנִים, מַה-מָּלֵא נִיחוֹחָם בְּלִבְלוּב!
מַה הוֹמֶה, בְּרִחוּשׁ הַמְצוֹדֵד אֶת הַלֵּב בְּרַכּוּת,
הַ"כֵּן" הָרִאשׁוֹן הָעוֹלֶה מִן הַפֶּה הָאָהוּב!

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

פול ורלן, 67 שירים - עמינדב דיקמן
Paul Verlaine, 67 poemes - Choix, traduction,
annotations et preface par Aminadav A. Dykman